פרק ט בירמיהו פותח בזעקת הנביא על חברה שכולה שקר ומרמה. ירמיהו מבקש לברוח מן העם, מתאר את קלקול הלשון בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומגיע עד לתיאור חמור שבו המרמה אינה נשארת בפה בלבד אלא קונה שביתה בתוך הלב. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם פירושי רש"י, רד"ק, התרגום, ובעיקר המלבי"ם.
מִי־יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת־עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים׃
הרד"ק מסביר: הלוואי ואהיה לן במלון אורחים במדבר, והכל כדי שלא אראה את עם ישראל ברעתם, שלא אראה את ההתנהגות הקלוקלת שלהם. "ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם". ומהי אותה התנהגות? "כי כולם מנאפים עצרת בוגדים". "עצרת" לפי הרד"ק הוא מלשון אנשים הנעצרים ומתאספים למטרה מסוימת, וכאן הם נאספים לדבר שקר ולדברי בגידה. וכך מתרגם התרגום: "סיעת שקרין" - סיעה של אנשים שנאספים לשקר. ומביא הרד"ק ביאור בשם אביו, ש"עצרת בוגדים" הוא מלשון יורש עצר, ולפי זה הכוונה למנהיגים, ליורשי העצר, שהם בוגדים.
המלבי"ם מדייק בלשון הפסוק: לא נאמר "מי ייתן לי במדבר מלון אורחים", אלא "מי יתנני" - מי ייתן ואני בעצמי אהיה מלון אורחים במדבר. לא שמישהו ישים אותי במלון שבמדבר, אלא שיהיה לי מלון פרטי משלי במדבר. והרעיון: שלא אזדקק לאף אדם אחר ולא לשירותיו של שום אדם. שהרי אם אתארח במלון אורחים, עדיין יש שם אדם המנהל את המלון, ועדיין מגיעים לשם אורחים ממקומות אחרים. לכן הוא מבקש להיות בעצמו מלון אורחים במדבר, ועל ידי זה להתבודד לחלוטין.
ומדוע? "כי כולם מנאפים", ועם כל זה הם "עצרת בוגדים". מסביר המלבי"ם: לשון "עצרת" באה תמיד על אנשים הנעצרים להתפלל - בין לעבודה זרה ובין לשם ה'. "עצרת לה'", "קראו עצרה לבעל" - תמיד עצרה היא היעצרות לתפילה. אומר הנביא: ראו אנשים אלו, כולם מנאפים, וזה אינו מונע מהם להיעצר לפני ה' כביכול ולהתפלל. אבל אל תתפעל מאותה עצרת: זו עצרת של בוגדים, ליבם מלא אוון, וכמו שכתוב "לא אוכל אוון ועצרה". הם כביכול נעצרים להתפלל, אבל זה בשקר ובבגידה, ולא בכוונה לשם שמיים.
וַיַּדְרְכוּ אֶת־לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל־רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא־יָדָעוּ נְאֻם־יְהֹוָה׃
רש"י מסביר שלשון "דריכה" נופלת על קשת, שכן דריכת הקשת היא מתיחת המיתר. וכאשר רצו שהחץ יגיע למרחוק, היו מניחים את הרגל על הקשת ומותחים ביד את החוט, ואז המתיחה הייתה חזקה הרבה יותר והקשת ירתה למרחוק. ומכיוון שהיו דורכים ברגליים, נאמר "וידרכו את לשונם". הנביא ממשיל את לשונם לקשת שקר: כשם שהקשת יורה חיצים, כך הם יורים בלשונם חיצי שקר.
הרד"ק מסביר: "וידרכו את לשונם" - כקשת דרוכה, וחיציהם הם דבר שקר ודבר מר. "ולא לאמונה גברו בארץ" - ישנה התגברות של השליטים על החלשים שהיא לצורך אמונה, כלומר כדי שאפשר יהיה לנהל את העם כראוי, שהרי הדיין והשופט צריכים שיהיה כוח בידם, ולכן ייתכן שיגבר כוחו בארץ ויטיל חיתתו כדי להשכין שלום ומשפט ולנהל את העם. אבל כאן לא כך היה: מה שהתגברו על החלשים לא היה לשם אמונה ואמת, לא כדי לעשות דין ומשפט צדק ולמנוע עושק.
ובביאור "כי מרעה אל רעה יצאו" מביא הרד"ק שני הסברים. הראשון, במעשיהם: הם יוצאים ממעשה רע למעשה רע אחר. יש אדם שעושה מעשה רע ואחר כך נח שבוע, אבל אצלם אין הפסק בין עבירה לעבירה. סיים את המעשה הרע הזה - כבר מתחיל במעשה רע נוסף. כמו מעשן בשרשרת, שמדליק את הסיגריה השנייה מסופה של הראשונה; כך הם מדליקים את העבירה השנייה מסופה של הראשונה. אין להם הפוגה ואין רווח, כל ימיהם במעשה רע, עוסקים בזה ובזה, ובכל זה לא נתנו אל ליבם שעה אחת לדעת את ה'. אפילו רגע אחד של הרהור תשובה לא היה להם פנאי.
ההסבר השני מדבר על העונש: מכיוון שדרכו לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ, גרמו לעצמם לצאת מרעה אל רעה - מרעת אויב אחד לרעת אויב אחר; שנה אחת לוקים בשידפון, שנה בירקון, שנה בארבה. והיה עליהם להבין: הרי הדרך המקולקלת שלנו היא הגורמת שאין לנו שקט לעולם. איך ייתכן שפעם זה חיזבאללה, פעם איראן, פעם הפלסטינים, פעם סוריה? מרעה אל רעה יצאו. מדוע לא פותחים את העיניים להבין שיש כאן מהלך, שמישהו מדבר איתנו, שמישהו רוצה מאיתנו משהו? הרי שקט לא היה כאן כבר שבעים שנה. הדבר הזה היה אמור לפקוח עיניים, ולכן מסיים הכתוב "ואותי לא ידעו נאום ה'" - אף שיצאו מרעה אל רעה, הדבר לא הוביל לשום התבוננות. אומר הקדוש ברוך הוא: הם אינם מחפשים אותי, אינם יודעים אותי, ואינם מנסים להבין על מה באה עליהם הרעה הזאת.
המלבי"ם מבאר שהנביא בא לאפיין כאן את תולדות מעשיהם הרעים. לאדם יש שני מיני תולדות. תולדה אחת מצד היותו בעל חי, שהוא מוליד בפועל, כדרך שאומרים "אלה תולדות נח" - שם, חם ויפת. על תולדה זו נאמר "כולם מנאפים עצרת בוגדים", ומה תולדותיהם? ה' יצילנו - מולידים ממזרים, מולידים פגומים, מולידים בנים זרים. ויש תולדה נוספת, מצד היות האדם מדבר, בעל רוח ממללא: הדיבורים, המשפטים וההיקשים הם תולדות הנפש המדברת. וגם בהן הוא יכול להוליד בנים זרים - מדבר דיבורים אסורים, פוגם בברית הלשון ומקלקל את מעשיו.
נמצא אפוא שפגמו בשתי הבריתות. וכידוע אומר הזוהר: זה לעומת זה, ברית המאור לעומת ברית הלשון. וכתוב במקובלים שכאשר אדם פגום מאוד בלשון הרע, תבדוק ותראה שהוא פגום גם בברית המאור, שכן זה לעומת זה. ומי שישים לב: אם תיקח את האדם ותקפל אותו, תראה שברית המאור מכוונת כנגד ברית הלשון. ברית הלשון נמצאת בין חסד דרועא ימינא לגבורה דרועא שמאלא, בין שתי ידיו, וברית המאור נמצאת בין תרין שוקין, בין הנצח וההוד. זה לעומת זה, ומי שפגום בזה בהכרח פגום גם בזה. אצל אנשים אלו הייתה גם תולדת הנפש המדברת מקולקלת, שגם בה הולידו ילדים זרים, כלומר קלקלו בלשונם.
אומר המלבי"ם שבעניין חטא הלשון היו כאן שני חטאים: מה שנוגע בין אדם למקום, ומה שנוגע בין אדם לחברו. בין אדם למקום מוזכר בפסוקנו, ובין אדם לחברו בפסוק הבא.
ובבין אדם למקום: "דרכו לשונם קשתם שקר". המלבי"ם מזכיר כאן יסוד שהוא חוזר עליו בהרבה מקומות, שיש הבדל בין "לשון" ל"שפה". השפה היא החלק החיצון, והלשון היא החלק הפנימי. לכן כשמדובר בדיבור, אפשר לדבר על דיבור חיצוני ואפשר לדבר על הדיבור הפנימי, השכלי והתבוני, וזה מתבטא בלשון "לשון", שהיא פנימית ונסתרת יותר. אם כן, מתוארת כאן דיבור תבוני ושכלי. והנביא מצייר את הלשון כקשת: כשם שבקשת מנצחים את האויבים במלחמה, כך הם היו עורכים ויכוחים בלשונם. "וידרכו לשונם" - להתווכח בענייני דעות ואמונות. וכדי להוכיח את דבריך אתה יורה חיצים; בוויכוח אני מעלה טענות ואתה מעלה טענות שכנגד, כשני אויבים בשער שכל אחד נלחם בטענותיו כדי להוכיח את דבריו ולבטל את טענות הצד השני.
לכאורה הדבר נפלא: מלחמה שהיא ויכוח אידיאולוגי כדי להוכיח את דרכם. אבל אומר הנביא "וידרכו את לשונם קשתם שקר" - היו מביאים ראיות ומעמידים מופתים והוכחות בדויות מן הלב, כזבים ושקר.
ומוסיף המלבי"ם: לפעמים אדם מביא ראיות שקר, אבל לפחות כדי להוכיח את האמונה בה'. ואף שאין זה דבר מותר - לאמונה ולדרך ה' יש די והותר הוכחות אמיתיות, ואיננו מחפשים להוכיח את אמיתות האמונה בשקר. דיברנו על כך כמה פעמים: לעולם לא נספר סיפור שלא היה כדי לחזק מישהו באמונה, אלא אם כן נאמר לו שזה מעשה שלא היה. רבי הלל זקס זצ"ל היה אומר: זה מעשה שכמעט היה - ממש כמעט כך היה, אבל זה לא היה. אבל לבדות מעשים שלא היו כדי לקרב אנשים, זהו היפך דעת התורה. מספרים על דרשן אחד שעמד ואמר: שאלתי רב והוא אמר לי שמותר לספר סיפורים שלא היו כדי לקרב אנשים ולהחזירם בתשובה. הרימו כולם גבות: היכן שמענו דבר כזה? אמר להם: וזה הסיפור הראשון...
ובכן, אנשים אלו דרכו את לשונם - התווכחו בענייני אמונות - "קשתם שקר", הביאו ראיות והוכחות של שקר. ומילא אם היו עושים זאת "לאמונה", כדי להוכיח את האמונה בה'. אבל "ולא לאמונה" - השקרים שלהם לא נועדו להוכיח את האמונה בה', אלא להוכיח אמונות הבל ושקר. אילו היה אומר: קיבלתי אמונה מאבותיי ואין בידי הוכחות, ולכן אני מביא ראיות בדויות - לפחות בא להוכיח משהו אמיתי. אבל הם גברו בארץ בחיצי השקר האלה ולא כדי להעמיד אמונה אמיתית: "ולא לאמונה גברו בארץ".
ועל "כי מרעה אל רעה יצאו" אומר המלבי"ם דבר נפלא: הם דומים למי שרוצה לסתור את אמונת הפרסיים, שהאמינו בשניות - שני כוחות, האל הטוב והאל הרע - וכל זאת כדי להעמיד ולתת תוקף לאמונת ההודים שהאמינו בארבע אלוהויות. הרי שאתה סותר רעה אחת כדי לחזק רעה אחרת. יצאת מרעה אחת, ולאן נפלת? לרעה אחרת, ולא יצא לך מזה מאומה. מילא אם היית יוצא מרעה אל טובה, אבל הלכת לסתור את האסלאם כדי להוכיח את הנצרות - מה עשית בזה? אילו באת להוכיח את היהדות, הוכחת אמת; אבל לסתור שקר אחד כדי לקבל שקר אחר? על זה חותם הנביא: "ואותי לא ידעו נאום ה'" - הם אינם מכירים את דת האמת, והלכו לסתור דת אחת כדי להוכיח דת אחרת, ששתיהן הבל ושקר.
אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל־כׇּל־אָח אַל־תִּבְטָחוּ כִּי כׇל־אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכׇל־רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ׃
עד כה דיברנו על העבירות שבין אדם למקום, שלשונם קשתם שקר להוכיח אמונת הבל. אבל היה בהם שקר גם בין אדם לחברו. על כך אומר הנביא: ראו עד כמה רבה הבגידה, חוסר הנאמנות וחוסר הנכונות לעזור זה לזה, עד שאני מורה לכם - מי שרוצה לשמור על עצמו, "איש מרעהו הישמרו". וכי זהו חבר שלי? גם מן החברים שלך כדאי שתישמר, וכדאי שלא תגלה להם את סודותיך. ולא עוד, אלא "ועל כל אח אל תבטחו". וכי אח שלי? גם עליו אל תבטח. ומדוע נאמר "כל אח"? שהרי יש אח מן האב בלבד ויש אח מן האם בלבד, ואתה עשוי לומר: אמנם היחסים בינינו טובים אך לא ממש גדלנו באותו בית. לכן נאמר "כל אח" - אפילו אח מכל הצדדים, גם מן האב וגם מן האם, גם עליו אל תבטחו.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין הרֵע ובין האח: מן האח אין צורך להישמר שיעשה לך רעה בפועל, אלא שאי אפשר לבטוח עליו ולהשיג ממנו טובה. הוא לא יזיק לך, אבל אל תבנה עליו שיעשה לך טובה. ואילו מן הרֵע - לא רק שאי אפשר לבנות עליו שיעשה טובה, אלא הוא עוד יזיק לך, ולכן "איש מרעהו הישמרו", כי "כל רע רכיל יהלוך". לעומת זאת ביחס לאח נאמר רק "אל תבטחו".
ומהו "עקוב יעקוב"? אומר הרד"ק: עניין תרמית ועורמה, כמו "ויעקבני זה פעמיים", דרך של עקבה. והמלבי"ם מוסיף שלא בכדי נקט דוגמה זו, שהרי על יעקב נאמר "הכי קרא שמו יעקב", ויעקב הוא הדוגמה למי שרימה את אחיו - שם אמנם בדרך חיובית - ולכן הוא מזהיר: היזהר, כל אח עקוב יעקוב. ואגב, בכל התנ"ך כשכתוב "יעקב" כשם אדם, קוראים יַעֲקֹב, בעי"ן עם חטף פתח; וכאן זהו המקום היחיד שהעי"ן עם שווא נח, שכן תמיד אחרי פתח, שהוא תנועה קטנה, השווא שאחריו הוא שווא נח. לכן קוראים כאן "כל אח עקוב יַעְקֹב", מלשון עקבה, שהולך עימו בעקבה ומסובב אותו במעגלים סבוכים של רמאות.
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ׃
אף על פי שאמרתי לכם "איש מרעהו הישמרו", בכל זאת "איש ברעהו יהתלו" - להוציא רכיל ודיבה על דברים שלא שמע ממנו כלל. וכאן יש למלבי"ם ביאור מעמיק. מי שרוצה להוציא דיבה על מישהו, מה הוא עושה בדרך כלל? שומע ממנו דבר מה ויוצר בו שינוי קל, או שם דגש על משפט אחד מתוך סיפור שלם, ובזה מפיץ עליו. כדרכם של עיתונאים: יש ראיון של חמשת אלפים מילה, ומתוכן שולפים ארבע מילים, ואותן ארבע מילים, כשמעמידים אותן ככותרת, באמת אינן נשמעות טוב. "ופלוני אמר כך וכך" - ומיד יש עליהום, והלה אינו זוכר כלל שהוציא משפט כזה מפיו. ואחר כך יוכיחו לו: הנה, אמרת כך וכך. והתשובה היא שהדברים הוצאו מהקשרם - וזה נכון. נמצא שאדם כזה, כדי להפיל מישהו בפח ולהוציא עליו דיבה, די לו שייקח משפט שלו, אולי יעוות אותו, אולי ישנה לו את המנגינה, והנה הוא מפילו בפח. ואחר כך לך תוכיח שלא אמרת ושהדברים הוצאו מהקשרם - הדברים כבר נאמרו ופורסמו, ואתה בבעיה רצינית.
אומר המלבי"ם: כל זה כשרעך אינו נשמר ממך - במושגים שלנו, כשהוא בא אליך לראיון. מתוך שיחה של ארבע שעות תצליח לשלוף משפט כלשהו שיהפוך לכותרת ויעשה רעש, ואחר כך יצטרך הלה להכחיש תחת כל מיקרופון רענן. אבל מה יקרה אם אינו מוכן כלל להגיע לראיון, ואומר: איני סומך עליכם, אתם תעוותו את דבריי ותוציאו אותם מהקשרם, איני מעוניין? במצב כזה אין ביכולתו לעשות לך דבר - מה יבדה עליך, הרי לא שמע ממך כלום. אם כן, כשאיש מרעהו נשמר, אי אפשר להוציא עליו דיבה ואי אפשר להפיץ עליו דברים שהוצאו מהקשרם.
אלא שכל זה נכון אם לאותו אדם יש מינימום של יושרה והגינות. אבל אם הוא רגיל לשקר - "איש ברעהו יהתלו" - ומוציא דיבה גם על דברים שלא היו כלל, אתה בבעיה רצינית. שכן הוא מספר שהיה לו ראיון איתך ושאמרת כך וכך, והסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, מצוץ מן האצבע. במצב כזה לא תועיל לך אפילו הזהירות. וזהו "ואיש ברעהו יהתלו", ומדוע? "ואמת לא ידברו" - מוציאים דיבה אף שלא דיבר איתו כלל, כי כל כך "לימדו לשונם דבר שקר", שקר מוחלט שאין בו קורטוב של אמת, שאינו שקר שהולבש על דבר שהיה, אלא הכל שקר מתחילתו ועד סופו.
"העווה נלאו" - עד עתה מה היה עושה? מעוות. לוקח את דבריך ומעקם אותם. אבל זה מעייף: צריך לחפש בתוך כל מה שאמרת משפט שממנו אפשר ליצור קונוטציה שלילית. נלאה לעוות, ולכן הוא ממציא את השקר מתחילתו ועד סופו - הרבה יותר קל להמציא שקר מאשר לקחת דבר שאמרת ולנסות להלביש עליו משמעויות שליליות. האנשים האלה כבר התעייפו מלעוות, ולכן הם משקרים מתחילה ועד סוף.
והרד"ק מסביר ש"לימדו לשונם" אינו מלשון לימוד אלא מלשון הרגל, כמו "פרא למוד מדבר" - לא שהפרא למד משהו, אלא שהוא מורגל במדבר. וכן בבן סורר ומורה נאמר "מבקש לימודו ואינו מוצא" - וכי היכן הוא לומד, באיזה חדר? אלא הכוונה הרגלו: הוא היה מורגל בתרטימר בשר וחצי לוג יין, ומבקש הרגלו ואינו מוצא. כך גם כאן: כל כך הורגלו בשקר, עד שכבר מעייף אותם לבדות בדותות שיש בהן רסיסי אמת, והם משקרים מתחילה ועד סוף.
שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת־אוֹתִי נְאֻם־יְהֹוָה׃
רש"י מסביר: כשהם יושבים, כל מחשבותיהם על מרמה. ולפי רש"י הפנייה כאן היא אל העם: אתה, עם ישראל, שבתך בתוך מרמה, ובמרמה החליפו את יראתי ומאנו דעת אותי. במקום לירא את ה', שהיא אמונת אמת, הם עוסקים בדברי מרמה, ובשביל המרמה מאנו דעת אותי.
וכבר הסברנו זאת כמה פעמים: מדוע באמת התרחקו כל כך מדרך ה'? מפני שדרך ה' תובענית, ואילו דרכי העבודה הזרה קלילות וסימפטיות ואין בהן דרישות מרובות. מה נדרש הנוצרי לעשות באמונת ההבל שלו? רק להאמין באותו האיש, וכביכול הוא יוציאו מן השטן ויביאו אל גן עדן; יבוא פעם או פעמיים בחודש אל הכומר, ישכיב מאתיים דולר, יעשה איזה וידוי, וסר עוונו וחטאתו תכופר. נחמד מאוד להיות נוצרי, זה כמעט כמו להיות רפורמי - קליל, לא תובעני, לא דורש דבר. לעומת זאת עבודת ה' קשה ותובענית, דורשת מן האדם לדקדק במעשיו ולהישמר דווקא בעניינים שנפשו של אדם מחמדתם: ענייני גזל וענייני עריות. לכן, כיוון שדרכם במרמה - מאנו דעת אותי, שכן אם אדע את ה', אהיה מנוע מלהלך בדרכי מרמה.
לפי הרד"ק הפנייה כאן היא אל הנביא ולא אל העם: אומר לו הקדוש ברוך הוא, מה תועיל ישיבתך בתוך עם של מרמה? אתה, ירמיה הנביא, יושב בתוך עם מרמה - כלומר, לא תצליח להחזירם בתשובה ולא תצליח להוציא מהם את הטוב. וייתכן שיש כאן גם רמז: אפילו כשהעם עושה עליך רושם שהוא משנה את דרכו ומקבל את הדברים, גם זה מרמה, שהרי דרכם ברמאות. ואם כן, מה סיכוייך לתקנם?
והתרגום יונתן אומר דבר נורא: "יתבין בבית כנישתהון ומשתען על עוויתהון בנכילו" - יושבים בבית הכנסת ומספרים על הרשעות שעשו בדרך רמאות, על הנכלוליות שלהם. זה מספר: אינך יודע מה עשיתי לו, בוא ואספר לך איך עבדתי עליו. וחברו מספר: הגיע אליי היום אחד, אל תשאל איך רימיתי אותו. יושבים בתוך בית הכנסת, בהיכל ה', ומספרים איש איש על רמאויותיו ועל עבירותיו, וזה עוון חמור ביותר.
ולכן אני תמיד אומר לאנשים: כשיש מחזיקים במכשירים הטמאים שכל גדולי ישראל אסרו אותם, כיצד יכול אדם להכניס צלם בהיכל? כיצד הוא יושב עם הדבר הזה בתוך בית הכנסת? במקום שהקדוש ברוך הוא אמר עליו "זהו ביתי", אתה מוציא שם צלם? היכן הרגישות, היכן קצת דעת? זה מבהיל הרעיון. אם מחוץ לבית הכנסת זה עוון חמור, בתוך בית הכנסת זה הכנסת צלם בהיכל, שפחה אשר תירש גבירתה. במקום שבבית ה' תפתח ספר ותעסוק במצווה, אדם מדפדף בתוך בית הכנסת, ולפעמים אף בתוך התפילה, כשהוא מתפלל מתוך אותו ביוב, ופתאום קופצת לו הודעה: שנייה, ריבונו של עולם, יש לי הודעה... איזה חוסר דעת, איזו קטנות המוחין. אלה דברים שהיו עושים בזמנם, ולצערנו היום הם באים בצורה משודרגת יותר.
המלבי"ם מבאר: "תוך" הוא ביטוי לרמאות, כמו "פיהו מלא מרמות ותוך". ומה ההבדל בין מרמה לתוך? "תוך" הוא אדם המרמה את חברו בדברים שיש להם שני פנים, דבר המשתמע לשתי פנים; הוא אומר דבר דו משמעי. ואילו "מרמה" היא הדיבור החיצוני, והדיבור החיצוני הזה יש לו תוך, כלומר משמעות כפולה: אתה מבין דבר אחד והוא מתכוון לדבר אחר. זו דרכם של אנשים הבאים להונות בעסקים ובסחר טלפוני. אתה טוען: אמרת כך וכך! והוא משיב: היכן אמרתי לך דבר כזה? אתה אומר: משתמע מדבריך. הוא מוביל אותך אל המסקנה, אך אינך יכול לתפסו במילה, כי לדבריו יש תוך - פנימיות שהוא מכוון שתבין אותה, ולעיתים קרובות אתה נופל בפח. וכשתבוא להוכיחו שהונה אותך, יאמר: אדוני, הנה כתוב בחוזה, אני לא אמרתי. ואתה תאמר: אבל אם אמרת כך, משתמע שעל זה איני משלם. והוא: כתוב כאן שאינך משלם? ואתה: כך הבנתי. הרי שהמרמה נעשית על ידי התוך, על ידי הדו משמעיות שממנה אפשר להבין כך ואפשר להבין אחרת.
ומכאן נלמד דבר בהלכה: לפעמים אדם צריך לשקר על פי ההלכה ומותר לו, ובכל זאת יש שקר עדיף - לא שקר רשמי, אלא דיבור שיש בו תוך. דוגמה מן החפץ חיים: ראובן הסתודד איתך ודיבר על שמעון דברים קשים, ואתה אמרת די, איני רוצה לשמוע. אחר כך בא שמעון ואומר: ראיתי שראובן דיבר איתך והסתכל עליי, האם דיבר עליי? מה אמר לך? אומר החפץ חיים שמותר לך לומר לו: לא, ראובן לא דיבר עליך. זהו שקר רשמי ומותר, שהרי מה תעשה, תאמר את האמת ותיצור סכסוך? ועם כל זה, עדיף שלא לשקר בצורה מובהקת אלא לדבר בלשון המשתמעת לשתי פנים. כיצד? הוא שואל: נכון שראובן דיבר עליי? ואתה משיב: מה נראה לך, אין לראובן על מי לדבר חוץ ממך? כל הזמן אתה חושב שמדברים עליך, אתה חי בדמיונות. הרי לא אמרת לו שראובן לא דיבר עליו, אמרת רק שהוא חי במחשבות כאלה - וזה נכון. ואם ישאל אותך ברחל בתך הקטנה ויתווכח, מותר יהיה לך לומר גם "לא דיבר עליך", אבל תמיד עדיף לומר רק דבר המשתמע לשתי פנים.
ונחזור לענייננו. אומר המלבי"ם: המרמה נעשית על ידי התוך, הדבר הצפון בתוך הדברים. ומה שנאמר כאן "שבתך בתוך מרמה" - כביכול הנביא פונה אל המרמה כאל ישות ומדבר עימה: המרמה, כעצם מופשט, שמה את משכנה בתוך ליבם של האנשים. והרי המרמה משכנה תמיד בפה ולא בלב. מה עניינו של הלב? דבר שאני מאמין בו. ואילו בפה אני קונה אותך, או אם תרצו מוכר אותך: אני מספר לך סיפור, המרמה היא תמיד דבר חיצוני, בחלקת לשוני הצלחתי לרמות אותך, אבל בליבי אני יודע את האמת. אי אפשר לומר שהמרמה בלב, היא תמיד בחיצוניות, תמיד בפה. וכאן אומר הנביא: לא כן, אלא "שבתך בתוך מרמה" - המרמה, היכן את שוכנת? בתוך, בלב.
וכיצד ייתכן שהמרמה תהיה בלב? אומר המלבי"ם: אין זה אפשרי אלא אם כן האדם מרמה גם את עצמו. כשאני יודע את האמת, בליבי אין מרמה אלא אמת בלבד, ואני מרמה אותך בפי. אבל כשאני מגיע למצב שאני מרמה את עצמי, אז המרמה כבר שוכנת בתוך הלב, שכן באמת התחלתי לשקר לעצמי ולרמות את עצמי. זהו "שבתך בתוך מרמה": אתה המרמה, כבר אינך נשאר בחוץ על שפתיהם, אלא נכנסת פנימה ויושבת אצלם בתוך הלב.
ולכן "במרמה מאנו דעת אותי": גם בענייני ידיעת ה' הם מראים עצמם כמבקשים לדעת את ה' וכחוקרים בענייני אלוקות, אבל דע לך שזו מרמה הצפונה בקרב איש ולב עמוק לרמאות. והנורא מכל שאין זה רק "עושים עצמם", אלא שהם מצליחים לרמות גם את עצמם. כל אותן שאלות בענייני אמונה והלכה - כיצד מעשרים את התבן ואת המלח - אינן רק כדי לאחז את עיני השומע, אלא גם כדי לתת לעצמו הרגשה טובה שהוא באמת מעמיק וחוקר.
וזו מציאות קיימת גם אצלנו, לצערנו. יצר הרע לפעמים, אחרי שהוא מביא את האדם לידי עבירה, מארגן לו מצווה. ומדוע? ממתי יצר הרע מארגן מצוות? אלא שזה משקיט לו את המצפון. ולפעמים המצווה שהוא מארגן לו אינה אפילו מצווה ממש, אלא איזה דקדוק, איזה חומרה, איזו שיטה - והנה הוא כבר מרגיש צדיק. הלשון הרע העסיסי שהיה לפני רגע כאילו אינו חלק ממנו, ואילו הוא, עמוק בפנים, חוקר בענייני האלוקות ודורש אלוקים. נמצא שהמרמה אצלם לא הייתה חיצונית בלבד, אלא "שבתך בתוך מרמה" - המרמה קנתה שביתה בתוך ליבם. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: אל תיקנה את מראית העין הזאת, בתוך צפוני ליבם יש מרמה, והם "מאנו דעת אותי".
בפסוקים אלו מצייר ירמיהו חברה שכל כולה שקר: ירמיהו מבקש להיות בעצמו מלון אורחים במדבר כדי להתנתק לחלוטין מעם שכולו מנאפים ושעצרת התפילה שלו היא עצרת בוגדים. הם פגמו בשתי הבריתות - בברית המאור ובברית הלשון - ודרכו את לשונם כקשת של שקר, בוויכוחי אמונות שבהם יצאו מרעה אל רעה, לסתור שקר אחד כדי להעמיד שקר אחר, ואת ה' לא ידעו. ובין אדם לחברו הגיעו למצב שאין לבטוח לא ברֵע ולא באח, ושאפילו זהירות אינה מועילה, שכן הורגלו כל כך בשקר עד שנלאו לעוות ובודים סיפורים שלמים מן היסוד. והחמור מכל: המרמה כבר אינה בפה בלבד אלא יושבת בתוך הלב, עד שהם מרמים את עצמם ומצטיירים בעיני עצמם כמבקשי ה', בעוד שבאמת "במרמה מאנו דעת אותי נאום ה'".