פתיחה: הפטרת "אסוף אסיפם"
אנו עומדים בפרק ח' מפסוק י"ג, שהוא תחילת הפטרת תשעה באב, הפטרת "אסוף אסיפם". עד כאן תיאר הנביא את המרידה הגדולה שהייתה בעם ישראל: "הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי", וכן "וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'". כעת, לאחר תיאור החטא, בא הנביא לתאר את העונש. ומכאן ואילך, כפי שנראה אצל המלבי"ם, הפרק בנוי כמעין דו שיח: לעיתים מדבר הקדוש ברוך הוא, לעיתים הנביא, ולעיתים העם. לכן גם בתוך פסוק אחד עשויים להישמע כמה קולות של שאלה ותשובה.
פסוק י"ג: אסוף אסיפם
אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם׃
הרד"ק מסביר ששני הלשונות "אסוף אסיפם" הם מלשון כליה, כמו "וְאָסַפְתָּ נַפְשְׁךָ", "יִסֻּפוּ" - כלה יכלו, הכול יכלה. כליה גמורה, עד שלא יימצאו ענבים בגפן ולא תאנים בתאנה. ומדוע דווקא שתי הדוגמאות הללו? מפני שאלו שני מיני הפירות שאנשים היו מגדלים אותם ביותר ומשתמשים בהם הרבה. וכן מצינו בברכה "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ", ובקללה "יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ". זה היה עיקר המזון ועיקר הגידולים שלהם. "וְהֶעָלֶה נָבֵל" - אפילו העלים יבלו טרם זמנם, כדי להראות את גודל רעתם. "וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם" - מה שנתתי להם רוב פירות, יעבור מהם על ידי האויבים שיאכלו את כל פירותיהם, ו"יעברום" כמו "יעברו מהם".
המלבי"ם מפרש אחרת: יש כאן שני ביטויים שונים. "אָסֹף" הראשון הוא מלשון אסיפה, ו"אֲסִיפֵם" הוא מלשון כליה, כמו "יִסֻּפוּ וְיַעֲבֹרוּ", "לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". כלומר הקדוש ברוך הוא אומר: אאסוף אותם - ולשם מה אאסוף אותם? כדי לכלותם. אסוף כדי אסיפם.
ועל כך משיב העם: הרי אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, אין לנו אוכל להשיב את נפשנו. משיב להם הקדוש ברוך הוא: "וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם" - כיצד אתן להם ענבים ותאנים, והרי הם עוברים על המצוות שציוויתי אותם? נמצא שיש לפנינו שלושה ביאורים ב"ואתן להם יעברום". האחד, כדברי המלבי"ם: נתתי להם תורה והם עברו עליה, ואיך יטענו שאין שפע ואין פרנסה. השני: נתתי ענבים ותאנים, אך מי מקבל אותם בסופו של דבר? האומות המגלות אותם לארץ אחרת, הן שלוקחות את הפירות. השלישי, באותו כיוון: היות שאין להם מה לאכול, "ואתן להם" - אתן להם את האומות שיגלו אותם. כלומר לפי הביאור השלישי אין הכוונה שאתן את הפירות לאומות, אלא שאתן לעם הזה את האומות שיגלו אותו.
פסוק י"ד: על מה אנחנו יושבים
עַל מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה'׃
אומר המלבי"ם: כאן אלו דברי העם. שהרי "אסוף אסיפם" פירושו שתהיה אסיפה, והעם נאספים ביניהם ואומרים: "על מה אנחנו יושבים" - למה אנו שוקטים על שמרינו ואיננו עושים פעולה, ואיננו מכינים עצה למלחמה? לכן "האספו ונבוא אל ערי המבצר" - נלך לערי המבצר ומשם נילחם באויב. כך הייתה דרכם תמיד: בבואם להתגונן מפני האויב היו נכנסים לעיר מוקפת חומה, מקום שאפשר להתגונן בו וממנו להילחם.
משיב להם הנביא: "ונדמה שם" - וכי אתם סבורים שמשם תהיה לכם הצלה? באותו מקום תהיו דוממים. הטעם פשוט: אילו היה החיסרון מצד כוח ועצה, היה מקום לחשב עצות איך לפעול. אבל אין זה העניין, שהרי "כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ" - מי הוא שעשה אותנו דוממים? השם אלוהינו, הוא ששם אותנו אבלים ודוממים. ותחת שראוי להשקות את האבלים כוס תנחומים, עוד "וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ", והכול משום שחטאנו לה'.
ומהם "מי ראש"? ה"ראש" היה עשב רעיל, סם מוות, וכשהיו סוחטים ממנו את מיצו היה נקרא "מי ראש", כלומר מי רעל. והתרגום מפרש: "ואשקינא כס דלווט" - כוס של קללות, "רעות כרישי חיוון" - כראשי פתנים, דהיינו כארס של נחשים.
פסוק ט"ו: קווה לשלום ואין טוב
קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה׃
העם אומרים: הרי ראוי לקוות לשלום, ומדוע אין טוב? משיב להם הנביא: "לעת מרפה והנה בעתה". ראוי היה לקוות לעת מרפא, שהרי כל הצרות הללו אמורות היו להביא אתכם לרפואה, לעשות תשובה. והנה במקום תשובה - "בעתה", הם מבועטים, מחזיקים ברעתם ובקלקולם. עד שאתה שואל אותי מדוע אין שלום, אשאל אני אותך: מדוע אין תשובה? מדוע אינכם מתקנים את מעשיכם?
פסוק ט"ז: מדן נשמע נחרת סוסיו
מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃
מדוע מזכיר דווקא את דן? הרד"ק מסביר שדן היא בקצה הארץ, ובא לומר שכבר מקצה הארץ נשמעת נחרת הסוסים. ותרגום יונתן מפרש שאין זה סתם "מדן", אלא רמז לקלקול שהיה בדן: "על דפלחנו לעגלא דבדן" - על שעבדו לעגל שבדן, משם נפתחה הרעה, ולכן מלך במשרייתיה, בחילותיו, יעלה עליהם ויגלה אותם.
"נחרת סוסיו" - אומר הרד"ק, עטישת סוסיו; העיטוש של הסוסים נקרא נחירה, מפני שהוא יוצא מן הנחיריים. "מקול מצהלות אביריו" - בזה שני ביאורים. האחד, שחוזר על הסוסים, הם האבירים, ומקול מצהלותיהם רעשה כל הארץ. והשני, על פי תרגום יונתן, שמשתמע ממנו "מקול פסיעות גיבוריו", שחוזר על הגיבורים: כשהיו יוצאים לקרב היו הגיבורים משמיעים קול צווחה וקול קרנות ועושים רעש כדי לעודד את הלוחמים שילכו בכל כוחם.
המלבי"ם מסביר שהחלק הראשון של הפסוק הם דברי העם, והם באים בטענה: כיצד ייתכן הדבר? הרי יעקב בברכו את בניו אמר "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר". בני דן היו מלומדי מלחמה ויודעים להילחם ברוכבי סוסים, להכות בסוסים עד שיפול רוכבו אחור - זו הייתה מומחיותם. ומטעם זה היה דן מאסף לכל המחנות: שהרי רוכבי הסוסים מכים בדרך כלל באלו שנותרו מאחור, בנחשלים, והם הראשונים שהרודפים פוגעים בהם. לכן הועמד דן בסוף, לשמור על אלו שנותרו מאחור, שהרי הוא המומחה להילחם כנגד רוכבי הסוסים. ועל כך תמהים העם: איך נתהפך הגלגל, שדווקא מדן נשמעת נחרת סוסי האויב? היכן אנשי דן המומחים כל כך במלחמה נגד סוסים, ומדוע לא עמדו כנגדם וחסמו את דרכם של האויבים כבר בתחילת הדרך, עד שרעשה כל הארץ והם באים אל תוך הארץ עצמה ואוכלים ארץ ומלואה, עיר ויושבי בה?
פסוק י"ז: נחשים צפעונים
כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם ה'׃
מהם "נחשים צפעונים"? מביא רש"י מדברי חז"ל שהנחש לסוף שבעים שנה נעשה צפע, כלומר אוזניו נאטמות ואינו מסוגל לשמוע, וממילא אי אפשר לפעול כנגדו. שהרי בזמנם היה "חובר חבר" - אדם שידע להשמיע קולות לנחשים, לאסוף אותם בקולו ולשלוט בהם. אבל הנחש מגיע לשלב שבו הוא מאבד את שמיעתו, וזהו שאמרו חז"ל שלסוף שבעים שנה נעשה צפע, והצפע אינו שומע לכל חובר המלחש באוזנו, וממילא הוא יוצא משליטה. וזהו "כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ". וזה שאומר הכתוב "אשר אין להם לחש" - שאין הלחש מועיל להם, נחשים שאי אפשר עוד לשלוט בהם. כלומר: אני שולח בכם אויב שאין תרופה כנגדו.
והמלבי"ם מסביר שכאן זו תשובת השם לטענת העם. העם תמהים: מדן נשמע נחרת סוסיו, והרי דן תמיד היה מומחה להילחם באויבים הבאים בסוסים. עונה להם הקדוש ברוך הוא: "כי הנני משלח בכם נחשים צפעונים". אתם חושבים שדן דומה לנחש - כעת יהיה ההפך. אני הוא ששולח בכם את הנחשים. יבוא האויב שהוא כנחש, וקשים הם יותר מנחשים, והם ינשכו אתכם. לא כדן שהיה נושך את הסוסים, "הנושך עקבי סוס", אלא עתה "ונשכו אתכם" - יצאנו מטובה לרעה, מידה כנגד מידה.
פסוק י"ח: מבליגיתי עלי יגון
מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי׃
רש"י מפרש ש"מבליגיתי" הוא מלשון הבלגה, התאפקות והתחזקות. אמרתי אבליג ואתגבר על היגון שלי, אך איני יכול, כי "עלי לבי דוי" - "דוי" מלשון כאב, הלב שלי כואב בידעו את הנבואות הרעות העתידות להיות. ואם חשבתי אולי אבליג, איני יכול, כי מתוכי מתגלות לי הנבואות הקשות על העתיד, ובמצב כזה לא שייכת הבלגה.
המלבי"ם מסביר שאלו דברי העם, והם אומרים: מה שחשבנו שההבלגה שלנו נובעת מהתגברות ומתקווה, מתברר שאין זה מצד ראייה מפוקחת של המציאות, אלא אדרבה - אנחנו כחולה שלבו דווי עליו. וכדי להבין זאת, נשאל שאלה: מה ההבדל בין אדם שנופל מקומה עשירית לאדם שנופל מקומה ראשונה? מקומה עשירית זה "אהההה... בום", ומקומה ראשונה זה "בום... אהההה". האם נאמר שנפילה מקומה עשירית פחות מסוכנת, שהרי שם האדם קיבל מכה ואינו צועק? ודאי שלא. אנחנו מבינים שכאשר יש חולה, פיגוע, מלחמה, נזק או תאונה רחמנא ליצלן - אם החולה עדיין בהכרה ואפשר לדבר איתו, יש סיכוי. ותמיד אומרים: תדובב אותו, דבר איתו שלא יאבד את ההכרה, כי אם יאבד אותה קשה מאוד להשיבו. הקדוש ברוך הוא יצר באדם מנגנון, שבשלב שבו אינו יכול לסבול את הכאב נוצר ניתוק, והוא אובדן ההכרה. שאם לא כן, אדם השרוי בכאבים נוראים היה ממשיך לסבול סבל איום. אבל אובדן ההכרה מעיד על המצב הקריטי שבו האדם נמצא - שכבר אינו מסוגל לשאת את הכאב.
נמצא אפוא ש"מבליגיתי עלי יגון", מה שהתחזקתי על היגון ולא נשמע ממני קול זעקה, אינו נובע מהתחזקות ומציפייה לעתיד טוב יותר ומראייה מפוקחת של המציאות, אלא בדיוק ההפך: זה מראה שהגעתי להיות כחולה שאיבד את הכרתו. וזהו "עלי לבי דוי" - אני כבר כחולה שהרגשותיו ותחושותיו ספו תמו, וממילא אינו מרגיש עוד את הנעשה בו, ומכאן נובעת ההבלגה. יוצא שהבלגה יכולה לבוא לעיתים מתוך התגברות, ולעיתים מתוך אובדן כל החושים, שאז האדם מבליג ואינו פועל דבר.
פסוק י"ט: הערה דקדוקית - משה וכלב
הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר׃
לפני ביאור הפסוק, הערה דקדוקית. שם השם נקרא בלשון אדנות, ומבחינת הדקדוק דינו כמילה "אדוני": לפעמים האל"ף נהגית ולפעמים היא נחה. הכלל הידוע והמפורסם הוא "משה וכלב", והסימן: משה מוציא וכלב מכניס - משה הוציאנו ממצרים וכלב הכניסנו לארץ. כלומר, אם המילה מתחילה באחת מאותיות מ, ש, ה - מוציאים את האל"ף והוגים אותה: מֵאדוני, שֶׁאדוני, הַאדוני. ואם מתחילה באחת מאותיות כ, ל, ב - מכניסים ומבליעים את האל"ף: כַּאדוני, לַאדוני, בַּאדוני. וכפי שאנו אומרים "אין כֵּאלוקינו, אין כַּאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו", וכן "בַּאדוני אל תמרודו". והרבה טועים בזה: "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה'" - צריך לומר "לַאדוני", והאל"ף נחה, ולא להגות אותה.
והנה יש מסורה, שהיא המסדרת לנו את ההגיות בכל מקום ומקום. אצלנו הספרדים היו בעלי מסורה רבים - מחברת התיג'אן, הרד"ק, המכלול, וספרי מסורה רבים. ואצל חכמי אשכנז המקובל יותר הוא המנחת שי, הנחשב לדקדקן המביא את המסורה. וכאן, לפי הכלל, "הַה' אֵין בְּצִיּוֹן" פותח בה"א שהיא מאותיות משה, והיה ראוי להוציא את האל"ף. אבל המסורה אומרת: כל לשון אדנות עם אותיות משה מפיק, כלומר הוגה את האל"ף, "בר מן חד" - חוץ ממקום אחד, והוא "הַה' אֵין בְּצִיּוֹן", שמביא מספר מכלול. כאן אין קוראים "הַאדוני", אלא "הַדוני", והאל"ף נחה שלא על פי כללי הדקדוק, וזה יוצא דופן בכל התנ"ך כולו. ועתה נשוב אל הפסוק עצמו.
פסוק י"ט: מי הוא הזועק?
יש כאן שלושה ביאורים במי הוא המדבר. רש"י מסביר שהנביא מדבר על עם ישראל בעתיד, וכביכול אומר: אני שומע כבר עתה את עם ישראל צועקים מארצות גלותם. והרי הם עדיין כאן? אלא שהנביא רוצה לתאר להם: אינכם מקשיבים לדבריי, דעו לכם שזה מה שעומד להיות, ואני כבר צופה את העתיד ושומע אתכם צועקים מארצות גלותכם. "הה' אין בציון אם מלכה אין בה" - מכוח מה כל זה? וכי אין הקדוש ברוך הוא נמצא כאן? הרי אם תחזרו אליו בתשובה יקבל אתכם. ומדוע אפוא עליי לשמוע אתכם זועקים מארץ מרחקים? על זה כואב לבו של הנביא, המתאר את העתיד לבוא.
הרד"ק מסביר שעם ישראל הם הזועקים כעת. וקושיו ידועה: הנביא כאן והעם כאן, ומהו "קול שוועת בת עמי מארץ מרחקים"? רש"י תירץ שהנביא צופה את העתיד. הרד"ק מיישב אחרת: אין הכוונה שעמי משווע בהיותו בארץ מרחקים, אלא קול שוועת בת עמי הזועקים מאימת האויב הבא מארץ מרחקים. ומה הם זועקים? "הה' אין בציון אם מלכה אין בה" - איך ייתכן שהאויב יבוא לתקוף אותנו, וכי אין הקדוש ברוך הוא כאן, וכי אין לנו מלך? הרי שכינתו בציון ומלך יש בה, ואיך יבוא האויב וישלוט? ומשיב הקדוש ברוך הוא: "מדוע הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר" - איך הם חושבים להיוושע על ידי השם אחרי שהכעיסוהו בפסיליהם ובהבלי נכר?
ולפי המלבי"ם, "שוועת בת עמי מארץ מרחקים" מדבר באמת על העם הגולים כבר עתה בארץ מרחקים - שהרי עשרת השבטים כבר נמצאים שם. אומר הקדוש ברוך הוא: אני שומע את קול שוועת עשרת השבטים שבארץ מרחקים, מעבר לנהרי כוש, המצפים לגאולה ולישועה. וכששומעים הם שלא זו בלבד שאין ישועה, אלא שגם שארית הפליטה שנותרה כאן עומדת לגלות - הדבר מייאש אותם לחלוטין ומאבד מהם כל תקווה. והם תמהים: לא די שאנו איננו חוזרים, אלא עוד הנותרים שם גם הם יגלו? ושואלים: "הה' אין בציון" - הרי ציון מקום שכינתו, ושם ראוי שתהיה להם ישועה בדרך נס למעלה מן הטבע. ואם תאמר שהשם עזבם ויש הסתר פנים - "אם מלכה אין בה", על כל פנים ייוושעו בדרך הטבע, שיילחמו כנגד האויבים.
ועל זה עונה להם השם, וכאן בערך כדברי הרד"ק: "מדוע הכעיסוני בפסיליהם" - העונש הזה אינו על דרך מקרה, אלא בהשגחה מלאה, שהרי המירו את השם באלוהים אחרים. ולא זו בלבד, אלא שעמי המיר את אלוהיו בלא יועיל. עצם ההמרה במישהו אחר היא בגידה גדולה. נמשיל זאת: אדם שהיה נשוי לאישה מיוחדת מאוד, וילך וישא אישה מיוחדת אחרת - וכי אשתו לא תיפגע? ודאי שתיפגע. ואם ייקח אישה שהיא אפס גמור, הפגיעה גדולה פי שבע מאות: "אותי החלפת בכזאת?". זהו שאומר הכתוב: המירו את השם באלוהים אחרים, וזה כשלעצמו עוון פלילי; ומעבר לכך "בהבלי נכר" - קינאוני בלא אל, הכעיסוני בהבליהם. אילו אמרת שלקחת אחר שיש לך ממנו תועלת, גם זה עוון; אבל לקחת מי שאין בו שום כוח. אם כן העונש בהשגחה מלאה ולא במקרה, ולכן אתם עשרת השבטים המצפים לישועה - דעו שלא רק שאין ישועתכם קרובה, אלא אף אלו שעדיין כאן עתידים לגלות.
פסוק כ': עבר קציר כלה קיץ
עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ׃
לפי המלבי"ם זה המשך דבריהם של עשרת השבטים: כבר עבר קציר וכלה קיץ ועדיין לא נושענו; ימים רבים אנו מצפים לישועה והיא טרם באה. ולשון "עדיין לא נושענו" מתאימה מאוד למי שכבר נמצא בגלות. לפי הביאורים האחרים צריך יותר הסבר, וגם הם מסבירים.
רש"י מפרש: ממי חשבנו להיוושע? סמכנו על מצרים, חשבנו שפרעה יושיע אותנו, ציפינו לעזרת מצרים - והנה ראינו שישועתנו הבל. והרי הנביא אמר להם שלא לצפות לישועת מצרים, שהיא כקנה רצוץ, שכשנשענים עליו הרסיס נכנס ודוקר ומנקב את היד. אמרנו: יעבור הקציר, כנראה הם טרודים עתה, יש עבודה רבה בשדה ועוד לא התפנו. עבר הקציר באייר ועדיין לא באו. אמרנו: עכשיו הם עסוקים בקיץ, בקציצת התאנים וייבושן, אין להם פנאי לשלוח צבא. וגם כלה קיץ ואנחנו לא נושענו - אלו שציפינו לעזרתם הבל הם, וציפייתנו לא הצדיקה את עצמה.
הרד"ק מסביר שהקציר והקיץ הם זמנים מיוחדים שבהם באה לאדם ישועה. הקציר הוא זמן שיש בו ישועה מן הבצורת: סוף סוף יש חיטים, יש אוכל, ברוך השם אין בצורת השנה, ולכן כתוב "כְּשִׂמְחָה בַקָּצִיר". וגם הקיץ, שהאדם שמח בפירותיו, הוא זמן שמחה. ובא לומר בדרך משל: יש זמנים הראויים לישועה ולשמחה, והזמנים האלה עברו ועדיין לא נושענו; אף שהם זמנים שראוי לצפות בהם לטובה, הטוב לא הגיע.
והמלבי"ם מדייק: "עבר קציר כלה קיץ" - הכתוב כופל לשונו, גם קציר וגם קיץ, גם "עבר" וגם "כלה", והדבר טעון הסבר. אלא שהקיץ בא אחרי הקציר, ו"כלה" הוא יותר מ"עבר": "עבר" - ייתכן שעדיין נשאר מעט; "כלה" - כליה גמורה. נמצא שהנביא הולך ומוסיף: עבר הקציר, שהוא השלב הראשון, ואולי עוד נשאר משהו; ולא זו בלבד, אלא עברנו גם את השלב השני וכבר כלה קיץ, כיליון גמור, ועדיין לא נושענו. כלומר: הישועה רחקה לחלוטין.
פסוק כ"א: על שבר בת עמי הושברתי
עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי׃
אומר הנביא: על שברם של עם ישראל, על הצרה הגדולה והקשה שלהם, אני בעצמי נשברתי. ותרגום יונתן מסביר שזהו מאמרה של ירושלים: על שבר כנסת ישראל, על שברם של עם ישראל, ירושלים כביכול הושברה. "קדרתי" - מלשון קודר, שחור, שחרות ואופל; "שמה" - מלשון תמהון, אחזוני שממה ותמהון.
והמלבי"ם מסביר שגם כאן יש "הולך ומוסיף". בתחילה "הושברתי" - שבר יכול להיות חלקי, שבר ביד או שבר ברגל, בחלק מן הגוף. "קדרתי" - כבר כולו השחיר. "שמה החזיקתני" - כבר שומם לחלוטין. הנביא מתאר בהדרגה את הצרות ההולכות ותוכפות.
ולפי המלבי"ם גם פסוק זה הוא המשך דבריהם של עשרת השבטים, וזה נפלא ביותר: עשרת השבטים בוכים שם בארץ מרחקים, וכואב לבם על שבר בת עמי - על מי? על אלו שנותרו כאן, שבט יהודה ובנימין, שגם הם הושברו. ועליהם הוא אומר "הושברתי" לגמרי: אם עד עתה הייתי בשבר, כעת עוד יותר הושברתי. שכן הייתה לי תקווה שעוד מעט אגאל, וכשאני שומע שגם הנשארים בארץ עומדים לגלות, מתברר עד כמה הגאולה הולכת ומתרחקת, וזה הוסיף שבר על שברי. ועוד מעיר המלבי"ם: יש כאן שילוש - "הושברתי", "קדרתי", "שמה החזיקתני", שלושה ביטויים של שבר, כנגד שלוש הפעמים שבא נבוכדנאצר על ירושלים והגלה אותה.
פסוק כ"ב: הצרי אין בגלעד
הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי׃
בתרגום יונתן יש כאן ביאור על דרך הדרש: הנביא מקונן על עצמו ואומר, "דילמא לא אית ביה עובדין טבין למבעי על בית ישראל" - שמא אין בי מעשים טובים שאהיה ראוי לבקש רחמים על עם ישראל? "הלא מתאווה הייתי לאולפניה דאליהו נביא דמגלעד דפתגמוהי אינון אסותא" - הרי מתאווה הייתי לתורתו של אליהו הנביא שמגלעד, שדבריו ומעשיו הם הם הרפואה. וזהו "הצרי אין בגלעד": האם אין לנו את הרופא הגדול, אליהו הבא מגלעד? ועל זה הוא אומר "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" - לפי שלא שבו בתשובה, ולכן לא עלתה להם ארוכה ורפואה.
והמלבי"ם מפרש על דרך הפשט, וכאן זו תשובת השם. לאלו שהושברו ולאלו ששואלים למה באה עלינו הצרה הזאת, אומר הקדוש ברוך הוא: וכי שבט יהודה היה צריך רפואה בסמים המובאים מארץ מרחק, ברפואות שבאות ממדינת הים? הרי "הצרי אין בגלעד" - האם אין רפואתם מצויה בגלעד? גלעד הוא מקום הצרי, מקום הרפואה. ומביא במצודת ציון שהצרי הוא ה"נטף" הנזכר בסממני הקטורת, שרף אילן המיועד לרפואה, וכמו שנאמר "קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ". ואין צריך לייבא אותו מארץ מרחקים, שהרי בגלעד נמצא אותו צמח. ושמא תאמר: הצרי אמנם מצוי, אך אין רופאים היודעים לרקוח אותו? על זה הוא אומר "אם רופא אין שם" - האם אין רופא שידע כיצד לקחת את הצרי, כיצד לטפל בו וכיצד לרפא בו?
אם כן, "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי"? אם הרפואה ראויה ומוכנה, היו צריכים להתרפא מיד. במילים פשוטות: רפואתם קרובה לבוא, ובמה היא תלויה? שייטיבו מעשיהם ויתקנו את דרכם המקולקלת. יש להם תורה, יש להם מצוות, ויש להם נביאים. התורה והמצוות הם הצרי, הם הרפואה. ומי יודע להנגיש את הרפואה הזאת ולתת אותה? הרופאים, רופאי הנפש - הנביאים והחכמים המלמדים תורה. אם כן מדוע לא נרפאו? כאן כביכול אומר הכתוב שהאשם בהם: תרופות יש ורפואה יש, ואם עדיין נשארו חולים, אין זאת אלא שהם מסרבים לקחת את התרופות ומסרבים להקשיב לדברי הרופאים, והיות שכן, אין סבלם אלא באשמתם.
פסוק כ"ג: מי יתן ראשי מים
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי׃
אומר הנביא: מצד אחד, מרוב האהבה העצומה שאני אוהב את העם הזה, אני רוצה לבכות יומם ולילה על חלליהם. ומצד שני אל נתבלבל: הנביא שונא שנאה גמורה את מעשיהם הרעים ואת פעולותיהם המקולקלות. ולכן מיד בפסוק הבא הוא אומר "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם". לפני רגע אמרת שאתה רוצה לבכות עליהם, ומיד אתה אומר שאתה רוצה לברוח מהם? זהו היחס הדואלי שיש לנו אל הפושעים ואל הרשעים: מחד גיסא אני צריך לאהוב אותו כשם שאני אוהב כל אחד מישראל, שהרי חלק מעם ישראל הוא; ומאידך גיסא אני צריך לשנוא שנאה גמורה את מעשיו הרעים.
פעם אחת בא אדם אל האדמו"ר מגור ואמר לו על פלוני: "אותו מצווה לקבור אותו", כלומר רשע גמור הוא ומצווה לגמור אותו. אמר לו הרב: מצווה לקבור אותו? מניין הוצאת מצווה זו? אני אוכיח לך מן התורה שאין מצווה לקבור אותו. שהרי במכת חושך כתוב שעם ישראל קברו את הרשעים שבהם, כדי שהמצרים לא ידעו שגם בתוכנו יש רשעים שמתו; בשעה שכל המצרים היו בעוצר, הלכו ישראל וקברו אותם. והנה כשעמדו ישראל להיגאל, מה כתוב? "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" - איזו זכות הייתה להם? דם פסח ודם מילה. ולמה לא נמנתה להם הזכות שקברו את הרשעים? אלא שאין זו מצווה; אילו הייתה מצווה, היו נגאלים ממצרים בזכותה.
ופעם אחרת מספרים ששמע מאדם שאמר על מישהו: "הרשע הזה, ימח שמו וזכרו". אמר לו: איך אתה אומר עליו דבר כזה? אמר לו: הרי רשע הוא. אמר לו: דע לך שמן ההלכה מוכח שלא ימח שמו וזכרו. שהרי כתוב שאישה שמת בעלה ואין לו בנים ויש לו אח - חייבת בייבום. ומה הדין אם הבעל שנפטר היה רשע? הדין שעל כל פנים חליצה חייבת. ולשם מה עושים זאת? כדי שלא יימחה שם המת. אם כן התורה אומרת "לא יימחה", וזה כתוב בשולחן ערוך - ואתה אומר "ימח"?
על כל פנים רואים אנו שמחד גיסא אנו מצפים שיכלה הרשע, ואמרו "ולא חוטאים" - שלא יתמו הרשעים אלא יהפכו להיות צדיקים, ועל ידי זה יכלה הרשע. וזה מה שלפנינו: מרוב אהבתו לעם ישראל אומר הנביא "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה", שיהיה לי בכי יומם ולילה על הצרות הנוראות הפוקדות את עם ישראל; ומאידך גיסא, להיות כאן עם הרשעים והפושעים איני יכול ואיני מסוגל, ולכן "מי יתנני במדבר מלון אורחים" - להתרחק מהם אל המדבר.
ומהי בקשתו? "מי יתן ראשי מים" - שיהיה ראשי כולו מים, "ועיני מקור דמעה" - שמעיניי יצא מקור דמעה, שמן המקור הזה יזלו המים החוצה, ועל ידי כך אוכל לבכות יומם ולילה בלי הפוגה. ומביא המלבי"ם שעל פי הטבע, התמדת הבכי מייבשת את המוח עד שכלות הדמעות; ריבוי הבכי גורם יובש במוח, והדמעות פוסקות. ולכן הוא מבקש שגם כשיבכה יומם ולילה לא תכלה הלחלוחית שבראשו, אלא יהיה ראשו כביכול מיסוד המים, ומתוך כך יזלו הדמעות מעיניו בתמידות, ויהיה כנחל נובע, מקור דמעה שאינו פוסק.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק, פתיחת הפטרת תשעה באב, מתאר הנביא את העונש הבא בעקבות המרידה: "אסוף אסיפם" - אסיפה לשם כליה, עד שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה. על פי המלבי"ם הפרק בנוי כדו שיח: העם מתאספים ומחפשים עצה של מבצרים, והנביא משיב שהדממה באה מאת השם; העם מקווים לשלום, והנביא שואל היכן התשובה; העם תמהים כיצד מדן, מומחית המלחמה ברוכבי הסוסים, נשמעת נחרת סוסי האויב, והקדוש ברוך הוא משיב שעתה הוא המשלח בהם נחשים צפעונים שאין להם לחש. עשרת השבטים שבארץ מרחקים זועקים על שגם הנותרים עומדים לגלות, ומתברר להם שהגאולה רחקה: "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לוא נושענו". ולבסוף מוכיח הנביא שהתרופה מצויה - הצרי בגלעד והרופא שם, התורה והמצוות והחכמים המלמדים אותן - ואם לא עלתה ארוכה, אין זאת אלא שסירבו ליטול את התרופה. ועל כל זה בוכה הנביא, מתוך אהבה גמורה לעם ושנאה גמורה למעשיו הרעים, ומבקש שראשו יהיה כמקור מים שלא ייפסק מבכי על חללי בת עמו.