פתיחה: פרק של ביזיון, של עיוורון ושל אטימות
פרק ח' בירמיהו ממשיך את קו התוכחה של הפרקים הקודמים, ומעלה אותו דרגה. הפרק נפתח בתיאור נורא של ביזוי המתים - הוצאת עצמות מן הקברים ופיזורן על פני האדמה מול אותם גרמי שמים שנעבדו; ממשיך בתיאור אטימותו של העם, שאינו מסוגל לשוב תשובה אמיתית; ומגיע לשורש הבעיה: דור שהחליף את תורת ה' בהרגשת הלב ובחוכמה אנושית, ולכן אין בידו לא דרך תשובה ולא דרך מוסר. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורי המלבי"ם, ולצידם הרד"ק ודברי חז"ל.
הוצאת העצמות מן הקברים
בָּעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהֹוָה יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְמוֹת מַלְכֵי־יְהוּדָה וְאֶת־עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת־עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלַ͏ִם מִקִּבְרֵיהֶם׃
וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ׃
שני הפסוקים הללו הם יחידה אחת, שכן לפסוק הראשון אין משמעות בלי השני. אומר הקדוש ברוך הוא: בעת ההיא יוציאו את עצמות מלכי יהודה, את עצמות השרים, את עצמות הכהנים, את עצמות הנביאים - הכוונה לנביאי השקר - ואת עצמות יושבי ירושלים, הרשעים שעבדו לאלילים, יוציאום מקבריהם ויהיו לדומן על פני האדמה. הנביא בא להראות בזה את גודל הצרה: בסוף הפרק הקודם נאמר "והייתה נבלת העם הזה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד" - העופות יאכלו את המתים ולא יהיה מי שיקברם. וכאן מוסיף הנביא: מעבר לכך, אפילו את אלה שכבר נקברו יוציאו מקבריהם ויתנום לדומן על פני האדמה.
שואל הרד"ק: הרי יש לנו פסוקים המתארים את חורבנה של ירושלים בספר מלכים, ושם לא ראינו שהוציאו הכשדים את עצמות המלכים, השרים, הכהנים והנביאים מקבריהם. היכן אפוא נתקיימה הנבואה הזאת? משיב הרד"ק: דע לך, אף שהכתוב לא פירסם זאת ולא סיפר זאת, היות והנביא התנבא עליהם שכך יהיה - כך באמת היה. לא את כל פרטי החורבן כתב הנביא אחר כך, אבל כשיש לך נבואה מפורשת שכך יהיה, דע לך שזו הייתה המציאות, ובעת ההיא הוציאו את עצמות מלכי יהודה מקבריהם והיו לדומן על פני השדה.
חמישה סוגי עבודה זרה
מה פשר האריכות: "אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם"? מבאר המלבי"ם שהיו להם עבודות זרות חלוקות זו מזו. היו אלוהויות שאותן אהבו, מפני שייחסו להן את השפע, את הטוב, את ההצלחה. ומאידך היו אלוהויות שמהן יראו, מפני שייחסו להן את הרעה, את הצרות, את המלחמות, את הדבר ואת העוני; ולאלוהויות הללו היו זובחים אף קורבנות אדם, כדי לשכך בכך את חמתן. לפי התפיסה המעוותת שלהם, אותו אלוה רע אינו נרגע עד שהוא רואה דם - ולכן "קח קורבן ושתוק". זהו "אשר עבדום", עבודה מתוך יראה.
ויש אלוהויות שבאמצעותן ביקשו להשיג את העתידות, להשתמש בהן ככוח שדרכו יידעו מה עתיד להיות - וזהו "ואשר דרשום". ויש "אשר הלכו אחריהם", שהיו מייחסים להם טבעים והנהגות ומידות, והולכים אחריהם, כלומר מאמצים את אותן הנהגות. ויש שרק השתחוו להם, וזהו "ואשר השתחוו להם". על כולם נאמר "לא יֵאספו ולא יקברו": אנשים חשובים היו נאספים למקומות קבורה מכובדים ובארונות יקרים, וכאן לא זו בלבד שלא ייאספו למקום חשוב, אלא אפילו קבר פשוט לטמון בו את גופם באדמה לא יעשו להם.
למה פעם 'השתחוו' קודם ל'עבדו' ופעם להיפך
המלבי"ם עומד כאן על שינוי לשון: פעמים הכתוב מקדים "עבדום" ל"השתחוו להם", ופעמים מקדים השתחוויה לעבודה, כגון "לא תשתחווה להם ולא תעבדם". והכלל הוא לפי סוג העבודה הזרה. כשמדובר בשמש, בירח, בכוכבים ובצבא מעלה - הסדר הוא קודם השתחוויה ואחר כך עבודה, מפני שלהשתחוות להם קל יותר: אתה מכיר ברוממותם, השמש דבר מרומם והכוכבים דבר מרומם, וכיוון שאתה מכיר ברוממותם קל לך להשתחוות. אבל לעבוד אותם ולרצותם - זה כבר קשה יותר, ולכן הכתוב מוסיף: לא רק שהשתחוו, אלא אפילו עבדו והשתדלו לרצות.
לעומת זאת בעבודה זרה ארצית, שאדם גילף לו צלם או פסל, קל יותר לעובדו, שהרי דרישותיו אינן גבוהות; ואילו להשתחוות לו קשה, כי אין זה דבר מרומם ונישא - לשמש אתה משתחווה מפני שאתה רואה בה כוח עליון, אבל זו חתיכת בול עץ שגילפת. לכן שם נוקט הכתוב תחילה את העבודה הקלה יותר: "עבדום", ואחר כך הרבותא - "והשתחוו להם".
ומאידך גיסא, בפן השלילי, כשהנביא בא לגנות, הוא הולך מן החמור אל הקל. ולכן כאן, בצבא השמים, פותח "אשר אהבום" - האהבה היא מדרגה גדולה יותר; אחר כך "אשר עבדום", שהעבודה היא מיראה, פחות מאהבה; אחר כך "אשר דרשום", כדורש באוב וידעוני וכשואל בבעל זבוב, שהולך לקבל ידיעות על העתידות; אחר כך אלה שרק הלכו אחריהם; ולבסוף אלה שרק השתחוו להם, שההשתחוויה - כשמדובר בשמש ובירח ובצבא השמים - היא החלק הקל ביותר. זהו הטעם שכאן מוקדמת העבודה ורק אחריה ההשתחוויה.
"בעוון חיים מתים נחטטין"
מביא הרד"ק: על יהויקים נאמר "לא יהיה לו יושב על כיסא דוד ונבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה" - וזהו מעין מה שנאמר כאן "לא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו". וכך אכן היה ביהויקים, וכך היה בגולגלתו, שלא הצליחו לקוברה - כל אימת שקברו אותה הייתה מתגלה, ולא ניתן היה לקוברה עד שנשרפה. וכן נאמר על פושעי ישראל שיהיו מושלכים בחוצות ירושלים.
וחז"ל אמרו: "בעוון חיים מתים נחטטין". בכל פעם שיש חיטוט שכבי - שהמתים מוצאים מקבריהם - אנו נחשפים שוב למאמר חז"ל הזה: המתים כבר מתו, מדוע הם נחטטים? אומרים חז"ל: בגלל עוונות החיים. לא בגלל עוונותיהם אלא בגלל עוונותינו. ומה המקור? "והייתה יד ה' בכם ובאבותיכם" - כיצד באבותיכם, והלא אינם עוד בין החיים? אלא בעוונותיכם תפגע יד ה' בכם וגם באבותיכם, שיחטטו אותם ויוציאום מן הקבר.
"ונבחר מוות מחיים" - סתירה לכאורה
וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן־הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכׇל־הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
הגמרא מביאה את הפסוק "לא יאספו ולא יקברו" כמקור לכך שתהיה מציאות שלא יקברום כלל, ומקשה מן הפסוק שלפנינו: אם המתים נחטטים מקבריהם ואין להם מנוחה אף במוות, כיצד ייתכן שאדם יעדיף מוות מחיים? ניחא אם היינו אומרים שעונש חיטוט העצמות הוא כפרה למתים - אז מובן שאדם יעדיף את המוות ויאמר "לפחות תהיה לי בזה כפרה". אבל הרד"ק מבהיר שכאן אין זה לכפרה, ובכל זאת "ונבחר מוות". אם כן מה טעם לבחור במוות, שהרי המוות לא ימנע ממך את הצרות, ואף לתוך הקבר ירדפו אחריך?
לכן מבארת הגמרא: "נבחר מוות" פירושו שעדיף המוות לרשעים מאשר שיחיו כאן בעולם הזה ויחטאו וייפלו לגיהנום. למי נאמרו הדברים? לאדם המרשיע, העושה עבירות בעולם הזה. מה היה טוב לו יותר - שנהפכה שלייתו או שבא לעולם? ודאי שנהפכה שלייתו, שכל עוד לא באת לעולם לא הרשעת ולא תקבל עונש. ולא זו בלבד, אלא אף אם כבר חי - טוב לו שימות בקיצור ימים, שכל יום שמקצרים לו מקצרים לו מן הגיהנום, שהרי כל יום שהוא חי הוא מוסיף עוד עצים להסקה שם למעלה. ואף למעלה עתידים הם לשאול: למה נתת לי אריכות ימים כזאת? כל יום שחייתי הוספתי עבירות, ואילו היית נוטלני קודם לכן היית מקצר לי את הגיהנום. על הרשעים אפוא נאמר "ונבחר מוות מחיים".
ועל זה נאמר "ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו". "לדומן" - לזבל. וכיצד? כיוון שיהיו מוטלים על פני האדמה, הם ירקבו, ודבר שנרקב באדמה נעשה זבל, ולכן "יהיו לדומן".
ועל החיים הנשארים אומר הרד"ק: מרוב הצער שיהיה להם בגלות יעדיפו מוות מחיים. הגוי שאליו יגלו יהיה גוי אכזר ונורא, שייסר אותם ייסורים קשים כל כך עד שיאמרו טוב מותנו מחיינו. ומי שיודע מה היה בתקופת השואה יודע שדבר נורא זה התקיים: לא מעט אנשים הגיעו למצבים כאלה שהלכו ונצמדו אל גדרות החשמל, השם יצילנו ולא תקום פעמיים צרה, כדי לסיים את הסיוט. את המציאות הנוראה שחיו שם, שאינה עולה בשכל אנוש, כבר לא יכלו לשאת.
"לכל השארית הנשארים מן המשפחה הרעה הזאת" - אלה שעבדו עבודה זרה. ושלא תאמר שרק בארץ ישראל, לכך נאמר "בכל המקומות הנשארים אשר הדחתים שם". וזוהי גם תשובת רש"י והמלבי"ם לקושיית הגמרא: אף שיראו את ביזיון המתים, יאמרו "נבחר מוות מחיים", כי הסבל בחיים יהיה נורא כל כך עד שיאמר אדם: מוטב שיחטטו את עצמותיי לאחר מותי מאשר לסבול כאן בחיים. ובכל מקומות הגלות יהיה להם סבל כזה שיעדיפו את המוות על החיים.
"הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ" - שלושה ביאורים
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם־יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב׃
רש"י מבאר: "היפלו ולא יקומו" - האם טוב להם להפיל את עצמם למצב שממנו אין להם תקומה? "אם ישוב ולא ישוב" - יש כאן נבואה כלפיהם: הגעתם למצב נורא כזה, שאף אם תרצו לשוב מרעתכם, הקדוש ברוך הוא כבר לא ישוב מגזירתו. הגזירה כבר נגזרה ונחתמה.
הרד"ק מחבר את הפסוק לפסוק הבא, "מדוע שובבה העם הזה", ומפרשו בדרך שאלה: למה הם מחזיקים במעשיהם הרעים בדבקות כזאת וממאנים לשוב? וכי "אם ישוב ולא ישוב" - וכי אם תשובו בתשובה לא ישוב הקדוש ברוך הוא מחרון אפו? האם אי פעם נגזרה עליהם גזירה שלא הייתה לאחריה תקומה? הרי כמה פעמים בעבר נכשלו, ואחר כך שיפרו מעשיהם וראו שהקדוש ברוך הוא ניחם על הרעה וגאל אתכם. לפי זה זהו ביאור הפוך מרש"י: רש"י אומר שגם אם תשובו לא ישוב ה' מחרון אפו, והרד"ק אומר בדרך שאלה - והרי ודאי שאם תשובו ישוב.
המלבי"ם מבאר, וכן הוא הפירוש השני שברש"י, שזו תלונת הקדוש ברוך הוא עליהם: העם הזה היו נופלים בלא תקומה. ולמה? "אם ישוב ולא ישוב" - אם הוא שב בתשובה, וכי אינו שב אחר כך לרעתו? הוא שב בתשובה ושב ומקלקל, ושב בתשובה ושב ומקלקל, וחוזר חלילה. תשובתם חיצונית, אינה אמיתית והיא זמנית, ולכן אין תקומה למפלתם. אילו שבת ותיקנת - נגמר העניין; אבל אם שבת ושבת לקלקל, ועוד פעם שבת ועוד פעם קלקלת, העניין לעולם אינו נגמר, ואין סיכוי.
"מְשֻׁבָה נִצַּחַת" - התשובה שהיא תרמית
מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַ͏ִם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב׃
"שובבה" מלשון שיבה, כמו "עמי תלואים למשובתי". וה"משובה נצחת" - שהם שבים לנצח, כל הזמן. הוא שב לה' ושב לעבירות, ושב לה' ושב לעבירות, ונמצא שהעם לעולם אינו עומד על דרך טובה לאורך זמן. ומדוע כך? "החזיקו בתרמית" - גם בשעה ששבו לא הייתה תשובתם אמיתית, אלא תשובה של רמאות וזיוף.
הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא־כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה׃
כיצד מתחבר המשל למה שתיארנו? מבאר המלבי"ם: סוס הנפגש באויב במלחמה, לפעמים הוא רץ אחורה כבורח ונסוג - וכי הוא בורח הביתה? לא. הנסיגה שלו היא ארגון הכוחות מחדש למתקפה נוספת. נדמה לך שהברחת אותו, ולמעשה נסיגתו היא הכנה למתקפה. כך אומר ה': אף שאתה רואה אותם שבים - "לא כן ידברו", אין בפיהם דברים נכונים, "אין איש נחם על רעתו לאמור מה עשיתי". ומה ש"כולו שב במרוצתם" - זה כסוס שוטף במלחמה, הנסוג רק כדי לתקוף שוב. הם שבים כדי שלא יקבלו צרות ולהמשיך אחר כך במעשיהם הרעים, ולא תשובה אמיתית על מנת שלא לשוב ולקלקל.
"לא כן ידברו" - השפה הלבנית
ומהו "לא כן ידברו"? יעקב אבינו בא ללבן בתלונה: "למה בבוקר והנה היא לאה, הלא ברחל בתך הקטנה עבדתי עמך". ומה השיב לו לבן? "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". כאילו אמר לו: אצלנו כשאומרים "לא" אין מתכוונים ל"לא", וכשאומרים "כן" מתכוונים ל"לא". עדיין לא הכרת את השפה - עליך להבין שכשאומרים לך לא, תבין כן, וכשאומרים כן, תבין לא. "לא יעשה כן במקומנו". וזהו שנאמר כאן "הקשבתי ואשמע לוא כן ידברו" - עד כמה הורגל אצלם לשון השקר.
החסידה, התור והעגור - עת ומועד
גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהֹוָה׃
בא הנביא ואומר: ראו שעם ישראל גרועים מבעלי החיים. העופות הנודדים, אומר המלבי"ם, מרגישים מתי מגיע החורף ומתי בא השלג, ויודעים שכשהכול עטוף שלג אין להם מה למצוא למאכלם, ואין להם ברירה אלא ללכת לארצות החמות כדי למצוא שם מזונם; וכשמגיע האביב הם חוזרים לארצותיהם. הם יודעים מתי ללכת ומתי לחזור. ואילו עם ישראל אינם מבינים את הרעה שה' מביא עליהם, אינם מבינים שיש לזה עת וזמן, ואינם שבים בבוא העת. החסידה והעגור יודעים את העת והזמן שיש לשוב, ועם ישראל אינם יודעים את הזמן שיש לשוב אל ה'.
ומדוע הכפילות - "ידעה מועדיה" מכאן ו"שמרו את עת בואנה" מכאן? מבאר המלבי"ם על פי דקדוק לשון הקודש, וכבר הזכרנו זאת כמה פעמים, שיש הבדל בין "עת" ל"מועד". "עת" הוא הזמן הטבעי, עיתו של דבר; ואילו "מועד" אינו זמן התלוי בטבע אלא זמן התלוי בהסכמה וייעוד - "למועד אשר קבענו", אנו יעדנו לעצמנו זמן מסוים.
התור, הסיס והעגור שבים תמיד בעת הקבועה - בראש חודש ניסן, עת האביב, הזמן שבו פוסקת הקרה. הם לעולם אינם משנים זאת, ולכן נאמר בהם "שמרו את עת בואנה". לעומתם החסידה מקדימה או מאחרת לפי מזג האוויר: היא יודעת לאבחן במדויק את מצב האוויר, שהרי לא תמיד בראש חודש ניסן שורר אותו מזג אוויר - לפעמים ימי החורף מתארכים לתוך ניסן ולפעמים האביב מקדים, ורבות מזה תלוי גם בעיבור השנה. לכן "חסידה בשמים ידעה מועדיה" - יש לה מועד מיוחד הנקבע לפי נתוני מזג האוויר וההתחממות. במילים פשוטות: התור, הסיס והעגור מתוכנתים לפי לוח שנה, והחסידה מתוכנתת לפי ברומטר. אצלם זו "עת", ואצלה זה "מועד".
ומהו הנמשל? "ועמי לא ידעו את משפט ה'". אומר המלבי"ם: גם במשפטי ה' יש עת ויש מועד. יש "בעיתה", כמו שאנו יודעים לגבי הגאולה; ויש מועד שהקדוש ברוך הוא מקדים אותו - את הגאולה בזכויות, או את הפורענות מפני שנתמלאה סאתם. המועד משתנה, כשם שאצל החסידה הוא משתנה לפי המצב. והנה העם לא זו בלבד שאינו יודע את המועד ואינו נזהר מכך שמא יקדים ה' את הרעה מפני שהוסיפו מעשים רעים ונתמלאה סאתם בטרם עת - אלא אפילו מן ה"עת", מן הזמן הקבוע שהנביא מייעד להם לרעה, אינם נשמרים כלל. התור, הסיס והעגור שמרו את עת בואנה, "ועמי לא ידעו את משפט ה'" - אינם חוששים כלל ממשפט ה' ואינם שבים בתשובה.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ"
אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים׃
מבאר הרד"ק: אתם אומרים שאתם חכמים בחוכמות החיצוניות, ועוד אתם אומרים שתורת ה' אתכם, כתובה אצלכם. אומר להם הנביא: אם תורת ה' אתכם ואינכם מקיימים אותה, מה מועיל שהיא כתובה אצלכם? "לשקר עשה עט" - וכי הקדוש ברוך הוא עשה את עט הסופרים, הקולמוס שבו נכתבה התורה, לשקר, כלומר לחינם? "לשקר" פירושו בחינם, כמו "לשקר עבדתי" - בחינם עבדתי. וכי לחינם כתב ה' את תורתו, כדי שתגנוז אותה בארכיון ובארון הספרים כאות מתה ולא כדבר מחייב? אם אתם מקיימים אותה - אין היא כתובה לחינם אלא לשם תועלת; ואם לא - נמצא שהיא כתובה לשקר ולחינם.
המלבי"ם מבאר באופן אחר: אותו דור היה אומר שהתורה והמצווה הם דבר הנתון בשכל האדם, שאינו בא בקבלה ולא בנבואה. לשיטתם התורה אינה משהו הבא לאדם מחוצה לו, אינה כתובה בספר ובדיו, אלא נמצאת בתבונתו ובהרגש ליבו. וכשאתה שומע דיבורים כאלה אתה נזכר בטענות מן הסוג הזה שבכל הדורות: שאל את הנוצרי מהן הוכחותיו למציאותו של אותו האיש ולהיותו בן רוח הקודש - ואין בידו ראיה אמיתית, מלבד פסוק אחד שהם מדקלמים שאינו רלוונטי כלל, "הנה העלמה הרה ויולדת בן", וכבר דיברנו עליו בספר ישעיה. ובסוף הוא אומר: "אני מרגיש אותו בלב שלי". וכי רגש הוא ראיה? גם אחרים מרגישים דברים אחרים לגמרי. הרגשות יכולים לרמות אותך, לעבוד עליך ולשבש אותך. כשאתה בא להוכיח דבר מה אתה מדבר על הוכחות, על ראיות ועל עובדות - והוא מדבר איתך על רגשות.
וזה מה שאומר להם הנביא, לפי המלבי"ם: "איכה תאמרו חכמים אנחנו" - אתם טוענים שהחוכמה נמצאת אצלנו בטבע ובשכל, "ותורת ה' איתנו" - בטבע הנפש ובשכל. אבל אם כך, "אכן לשקר עשה עט" - העט שבה כתב ה' את התורה, תורה המקובלת מאיתו, נעשתה לשיטתכם לשקר; "שקר סופרים" - כל הנביאים שכתבו ספרים על פי ה' בנבואה, את כולם אתם מכחישים. נמצא שאתם אומרים שאין תורה מן השמים ואין ספרי נביאים מן השמים, כי הכול אני מרגיש בליבי.
וזה הנורא מכול: אם הכול לפי מה שאתה מרגיש בלב, כל אחד עובד את ה' לפי רגשותיו. וכבר דיברנו על כך בספר הכוזרי, שזו הייתה אחת מטענות החבר כלפי מלך כוזר. הפילוסוף טען: עבוד את האלוה כפי שאתה מבין, ולא משנה איזה אלוה תבחר, כל אחד לפי הרגשתו. והשיב לו החבר: הרי אתה בעצמך ראית שלא כן הוא, שהרי התחזקת בעבודה שהיית דבוק בה, ועם כל זה חזרו החלומות ותכפו: "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". יש מעשה רצוי, יש פעולה נדרשת, וזה אינו תלוי בלב ולא באיך שאני מבין וחש ומרגיש.
אוי ואבוי אם כך, שאז נתת תורת כל אדם בידו, וכל אחד יעבוד את מי שירצה ואיך שירצה. והקדוש ברוך הוא, כלשונו של איינשטיין, אינו משחק בקוביה. הוא ברא את העולם, תכנן אותו, וכשתכנן אותו יצר תוכנית מדויקת כיצד יכול אדם להתקרב אליו ומהי הדרך לעובדו ובאיזו צורה בדיוק. הארכנו בזה בספר הכוזרי: אין כאן מקום להערכות ואין מקום ל"נדמה לי". אם הקדוש ברוך הוא נתן תורה - נתן תוכנית עבודה מסודרת, ואין זה עניין של מה אני מרגיש ומה אני חושב. והרבה פעמים אתה שומע ביטויים כאלה מאנשים רחוקים, ומתפלא על חוסר הדעת: "אני מרגישה שלא ייתכן שהקדוש ברוך הוא יצווה דבר כזה, ולכן אני חושבת...". את מי מעניין מה את חושבת ומה את מרגישה? הקדוש ברוך הוא כתב מה שהוא רוצה. אם יש ויכוח אם הוא כתב - בואו נוכיח; אנחנו יכולים להוכיח מה כתב, ושהוא כתב, ושהוא עומד מאחורי המסמך שלו. אבל את הרגשות שמור לעצמך.
וכן הוא אפילו בדבר שאתה מאמין בו. כבר הקראנו את דברי רש"י בפרק חלק במסכת סנהדרין, על מי שאין לו חלק לעולם הבא: "האומר אין תחיית המתים מן התורה". והרי לכאורה הוא כן מאמין בתחיית המתים, רק אומר שאינה כתובה בתורה. ואומר רש"י משפט נורא: "מה לנו ולהאמנתו". את מי מעניינות האמונות שלך? אם זה אינו כתוב בתורה, אתה יכול סתם להאמין בהבלים; ואם זה כתוב בתורה - זה מסמך מאת בורא עולם. שאדם יאמר "לי נראה שיהיה" - מה זה מעניין? אם זה כתוב ויש לזה מקורות - זה נכון; ואם לא - מה שנראה לי אינו רלוונטי כלל. וזהו שאומר הנביא: לשיטתכם "לשקר עשה עט שקר סופרים", כל מה שה' כתב והעביר על ידי סופרים ונביאים - הכול לשקר, כי הכול תלוי בלב. וזה מגוחך: אם יש דברים כתובים, עשה מה שה' אומר, וזה מתבקש הרבה יותר ממה שנראה לך.
"וְחׇכְמַת מֶה לָהֶם" - מהי חוכמה
הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר־יְהֹוָה מָאָסוּ וְחׇכְמַת מֶה לָהֶם׃
הרד"ק לשיטתו: הם עשו שקר כשחשבו שלא תועיל להם חוכמת התורה, ובהכרח יבושו ויראו שאילו עסקתי בתורה הייתה מצילה אותי, וכיוון שעזבתי את התורה - כל זה הביא עליהם את הצרות. הם לא רצו בדבר ה' ולא רצו ללמוד תורה, ומה הועילה להם חוכמתם? לפי הרד"ק הם קיבלו את התורה כחומר לימודי לבחינת בגרות ולא כדבר מחייב. וכי המורה להנדסה צריך להיות משולש? כך חשבו: מי שמלמד תנ"ך אינו חייב לשומרו, הריהו מלמד כמי שמלמד פילוסופיה. על זה נאמר "וחכמת מה להם": מה נתנה החוכמה הזאת, אם אינה תורת חיים ואינה משהו שאתה משתית עליו את חייך אלא רק חוכמה עיונית? לכן "הובישו חכמים חתו וילכדו" - נשברו ונלכדו, כשנוכחו לראות שאין זו עוד חוכמה אלא משהו שצריך לחיות על פיו.
המלבי"ם מרחיב כאן, וזהו קו שהוא הולך בו לאורך ספר משלי כולו, וחזרנו על כך אין ספור פעמים. שם מתברר מה עניין החוכמה, ומדוע שלמה המלך מדבר כל הזמן כנגד הכסיל וכנגד האוויל, ומה ההבדל ביניהם. ולכאורה יש בזה סוג של התנשאות: אתה חכם גדול, ה' נתן לך חוכמה ולא היה חכם כשלמה - האם בשביל כך תזלזל בכל האנשים? אלא שהסברנו באריכות ש"כסיל" אינו במובן שלנו, אדם בעל רמת אינטליגנציה נמוכה. כסיל יכול להיות דוקטור, פרופסור, דיקן באוניברסיטה - והוא כסיל גמור. מהו גדרו של כסיל? אדם שאינו מיישם בחייו את החוכמה שהוא יודע. יכול הוא להיות פיקח גדול והוא כסיל, שכן כסיל הוא אדם חולה סוכרת האוכל עתה עוגת קצפת גדולה, אף שהוא יודע שבעוד דקות אחדות יישמעו סירנות של אמבולנס שיפנה אותו לבית החולים. הוא חי ברמה שכלית של ילד, שכן רק ילד עושה מעשה בידיעה שתכף יקבל עליו מכה קשה - ובכל זאת עושה.
והמלבי"ם מבאר במשלי שה"חוכמה" היא הידיעה וההבחנה בין טוב לרע בתחום המוסר. ושימו לב: בענייני ההנהגה והמידות אין לנו "מופתי הדעת", כלשון המלבי"ם, כלומר אין הוכחה רציונלית מהי הדרך הנכונה להתנהג בה. בענייני מוסר יכולים להיות ויכוחים קשים מאוד. הסתכלו על הוויכוח בין ימין לשמאל: האם צריך להילחם בפלסטינים בכל הכוח, או לפתוח להם את המחסומים ולהקל עליהם? הוויכוח הזה חוצה לא רק אותנו אלא את כל העולם, בין התפיסה הימנית לשמאלנית. אין אחד שיכול להביא הוכחה חותכת שבחלק המוסרי זו הדרך הנכונה.
אתן דוגמה. פעם, בחוג בית מטעם ארגון ערכים בבאר שבע, ניגש אליי בחור חילוני ואמר לי: כבוד הרב, האמת היא שאני שומר את עשרת הדיברות. אמרתי לו: אתה יודע שבעשרת הדיברות כתוב לא לחלל שבת? זו הייתה הפתעה בשבילו; איני יודע כיצד ספר עשר, אבל כנראה בבית ספר חילוני גם את זה לא בהכרח יודעים. הוא התכוון בעיקר ל"לא תרצח". אמר לי: אני אדם מוסרי, אני הומני. אמרתי לו: אפשר להציג בפניך בעיה מוסרית? אמר: בבקשה. אמרתי לו: תאר לעצמך סיפור היפותטי לחלוטין, איני מדבר עליך - החברה שלך, בת שבע עשרה, באה ומספרת לך שהיא בהריון. מה אתה עושה? הוא חשב ושוב חשב, והיה מספיק אינטליגנטי לומר לי: התקלת אותי, אין לי תשובה.
ובאמת כל תשובה שהיה נותן הייתי סותר. אם היה אומר "אומר לה לעשות הפלה" - הרי אתה רוצח; ילד שאינו מתאים לך אתה הורג? ואם היה בן שבע עשרה ולא היה מתאים לך, גם אז היית שם לו כדור בראש? וכי זה הפתרון, שמי שאינו מתאים לנו רוצחים אותו? ואם יאמר: חס ושלום, שתהרה ותלד - אתה יודע מה אתה עושה לה? ילדה בת שבע עשרה, אתה הורס לה את החיים. ואם תיקח את הילד ותמסור אותו למקום כלשהו, הוא יגדל אומלל באיזה בית יתומים, והיא תזכור תמיד שהיא זרקה אותו ותחיה כל חייה ברגשות אשמה. אז ענה לי תשובה מוסרית חילונית: מה מוסרי כאן? איזו דרך היא הדרך המוסרית? אין תשובה. ולמה אין תשובה? כי אין מופת הדעת במוסר, אין הוכחה רציונלית מה נכון לעשות. אז מה עושים? פותחים שולחן ערוך. מה שה' אמר - זה מה שעושים. זו נקראת חוכמה. חוכמה אינה מה שאתה מבין, חוכמה היא מה שה' אמר.
ואפשר להראות עוד דילמות מוסריות רבות. מי שיודע את סיפור שיירת הל"ה, שכולם נהרגו, יודע כיצד היה: רועה צאן ערבי ראה את השיירה, והתחיל ויכוח ביניהם אם להורגו או לא. אחד אמר: הוא אינו לוחם, מה פתאום להורגו? ויפה הנפש הזה הרג את כולם, שהרי אותו ערבי הלך והודיע בכפרו, הכינו להם מארב והרגו את כולם, ולא נותר אף אחד. שנים לאחר מכן הצליחו לזהות את כל ההרוגים, כשרבי אריה לוין עשה גורל הגר"א בבית הכנסת בירושלים לאור נרות.
בעיות מוסריות אי אפשר לפתור לבד. בעניין המוסרי, אומר המלבי"ם, חייבים חוכמה - דרך המגיעה מאת ה' במסירה ובנבואה, ממנו יתברך באופן ישיר. חוקי החוכמה כולם ניתנו מה' על ידי נביא ונכתבו בספר התורה. ומי שמאס בדבר ה' - חסרים לו היסודות שעליהם החוכמה נשענת, שכן יסוד החוכמה הוא על פי תורה ולא בשכל שלך.
ואלה האומרים "איננו צריכים תורה, התורה בפנים, בלב" - שיראו לנו כיצד הם מכריעים בשאלות מוסריות. זה מכריע כך וזה מכריע להיפך, והיכן ההכרעה הנכונה? דעו לכם שגם היטלר טען שהוא מוסרי. הוא טען שהטבע מוכיח שהחזק גובר על החלש, וזה מה שמפתח את הטבע לפי התאוריה המעוותת של דרווין; ויש עם אחד, רק עם אחד, חצוף כל כך שמתעקש ללכת נגד הטבע - הוא חלש, ומזה שנים מתעקש לשרוד. אין דבר כזה, תמיד החלש נופל: האיילה הראשונה שתילכד על ידי אריה היא החלשה שבעדר, וכך העדר מתחזק ורק החזקים ממשיכים ומולידים. ולכן, אם אינם מבינים - מה שאין הטבע עושה, יעשה הנאצי. הוא היה בטוח שהוא מוסרי ושיש לו יסודות מוסריים להשתית עליהם.
וזה מה שאומר המלבי"ם: "הובישו חכמים" - אחרי שמאסו בדבר ה', "וחכמת מה להם"? מהיכן ישיגו את חוקי החוכמה, מי יודיע להם אותם, אם זה דבר שאי אפשר להגיע אליו מכוח עצמך וצריך מסר אלוקי כדי להגיע אל החוקים הנכונים? החוכמה שלהם היא חוכמה אנושית, והיא מוגבלת, אינה יכולה להקיף את הכול ואינה יכולה לתת פתרונות לכל דבר. אם בדבר ה' מאסו - חוכמתם חוכמה בטלה שאין בה ממש, ולכן "הובישו חכמים חתו וילכדו".
העונש: "לָכֵן אֶתֵּן אֶת־נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים"
לָכֵן אֶתֵּן אֶת־נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר׃
אחרי כל התיאורים הקשים - "ואין איש נחם על רעתו לאמור מה עשיתי", "כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה", "חסידה בשמים ידעה מועדיה ועמי לא ידעו את משפט ה'", "לשקר עשה עט שקר סופרים" - מגיע העונש: "לכן אתן את נשיהם לאחרים".
ומסביר המלבי"ם מדוע אין להם תקנה: מי שלא נפל ברשת הכפירה, אף שיש לו חטאים הנובעים מן התאווה, אפשר להוכיחו ולתת לו מוסר, ומוסר הנביאים ותוכחת התורה יכולים לשנותו. אבל כאן מדובר בכופרים, וכופרים אף בנבואה - כיצד אפשר לתקנם? גם אם תאמר שחטאם חטא תאווה, הרי דרושה דרך לפקוח את עיניהם. בדרך התורה? הוא אינו מאמין בתורה. על ידי הנביאים? הוא אינו מאמין בנביאים. אין דבר שיפקח את עיניו לראות שהוא חולה בחולי הנפש, ולכן נדמה לו שהוא בריא אולם.
וַיְרַפּוּ אֶת־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי עַל־נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם׃
זהו "וירפו את שבר בת עמי על נקלה": נדמה לו שאין כלל בעיה, ואיזה שבר יש כאן? ולכן הוא מרפא אותו בקלות, על נקלה, ואינו מבין את גודל הצרה שבה הוא נתון.
הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהֹוָה׃
ואם תאמר שירצו להתרפא על ידי מוסר הנביאים, שיתביישו ממעשיהם הרעים - על זה ממשיך הנביא: "הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו והיכלם לא ידעו". אם תרצה שיתביישו על מעשיהם המתועבים - גם זה לא יועיל. "בוש לא יבושו, והיכלם לא ידעו" - הם אינם מבינים שצריך להתבייש. שהרי כדי להבין שצריך להתבייש, עליך להבין שיש דרך נכונה ואני איני פוסע בה; אבל אם מבחינתך אין דרך נכונה כלל - כיצד תבין שיש כאן במה להתבייש?
לסיכום:
הפרק פותח בביזיון קיצוני - הוצאת עצמות המלכים, השרים, הכהנים, נביאי השקר ויושבי ירושלים מקבריהם, ושטיחתן מול אותם גרמי שמים שנעבדו באהבה, ביראה, בדרישה, בהליכה אחריהם ובהשתחוויה; ועד כדי כך תגיע הצרה שהנשארים יבחרו מוות מחיים. משם עובר הנביא לשורש: עם ששב וחוזר ומקלקל, שתשובתו תרמית ונסיגה כסוס הנסוג כדי לתקוף שוב; עם שהחסידה, התור, הסיס והעגור יודעים את מועדם ואת עיתם והוא אינו יודע את משפט ה'; עם שהחליף את התורה הכתובה בהרגשת הלב ובחוכמה אנושית, ולכן אין בידו כלי להכריע בשאלות המוסר ואף לא כלי להתבייש ולשוב. מכאן הלקח הגדול: החוכמה אינה מה שאני מבין, מרגיש או חושב - החוכמה היא מה שאמר הקדוש ברוך הוא בתורתו. מי שמאס בדבר ה' - "וחכמת מה להם", ומי שאין לו אמת מידה מבחוץ, לעולם לא ידע שהוא חולה, ולכן גם לא יבקש רפואה.