פרק ז' בירמיהו הוא אחד הפרקים החריפים בתוכחת הנביא, והחלק שלפנינו עוסק בשאלה יסודית: מה באמת רוצה מאיתנו הקדוש ברוך הוא. העם מרבה בקורבנות, מביא עולות וזבחים, ובטוח שבכך הוא קונה לעצמו חסינות - והנביא בא ומנפץ את האשליה. נלמד את הפסוקים על פי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם, ונראה כיצד מתגלה כאן תכליתה של כל עבודת ה'.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר׃ (כא)
מהו "ספו", ומהו "עולותיכם על זבחיכם"? רש"י מבאר: העולה הרי היא כליל, כולה נשרפת. הזבחים הם שלמים, שהבעלים אוכלים מהם בשר. והאמירה כאן היא אמירה צינית: ממילא העולה שלכם אינה מתקבלת לפני המקום, אם כן לשם מה להשחית את הבשר לחינם? מוטב היה שתוסיפו את העולות על השלמים, ולפחות תאכלו בשר - שהרי מן השלמים יש חלק גם למקריב.
הרד"ק מוסיף הערה חשובה: מדוע לא הוזכרו כאן חטאת ואשם? מפני שהם לא היו מתוודים ולא היו מביאים קורבנות על חטאתם. חטאת ואשם מביא מי שמרגיש שחטא, מי שמרגיש שהוא אשם - והם לא הרגישו כך. ובפרט, מוסיף הרד"ק, שהם עשו את העבירות במזיד, ועל מזיד אין קורבן. מה כן היו מביאים? עולות - כדי להראות כלפי חוץ שכביכול הם עובדי ה', "הנה אני מקריב קורבן כליל לה'". ושלמים - כדי לאכול בשר. על כך אומר להם הנביא: מה לכם להביא זבחים ולהוסיף עליהם עוד עולות, וכי אתם חושבים שזה לרצון לפניי? הרי נאמר "ונרצה לו לכפר עליו", וכאן אין רצון כלל - לא בעולות ולא בזבחים.
הרד"ק מפרש "ספו" מלשון תוספת. המלבי"ם חולק ומפרש "ספו" מלשון הכרתה והשבתה, כמו "אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה'", וכמו "סָפוּ תַמּוּ". לפי זה הכוונה: השביתו את העולות יחד עם הזבחים, אל תביאו לא את אלו ולא את אלו. "על זבחיכם" - כמו "בנוסף", כדרך שאומרים "האנשים על הנשים". ומה כן? "ואכלו בשר" - קחו את הבהמה, שחטו ואכלו בשר חולין, שכן ממילא אין חפץ לה' באלה.
כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח׃ (כב)
כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם׃ (כג)
כאן יש קושי גדול שכל המפרשים חשים בו: הכיצד ייאמר שה' לא ציווה על עולה וזבח? הרי המקרא מלא ציוויי קורבנות, וכל ספר ויקרא עניינו קורבנות. מיום שיצאנו ממצרים הקרבנו קורבן פסח, ולאחר מכן כשנבנה המשכן נאמר "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", ועוד אינספור ציוויים. אם כן כיצד אומר הכתוב "לא דיברתי... ולא ציוויתים... על דברי עולה וזבח"?
רש"י מיישב: הכוונה שתחילת ציוויי ודיבורי עמהם לא היה בעניין עולה וזבח. במה פתח הקדוש ברוך הוא? "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה". בדומה מבאר הרד"ק: המצווה הראשונה שציווה אותם הייתה במרה, "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" - שבת ודינים, ולא עולה וזבח. ויש משמעות לתחילת הדיבור, שכן תחילת הדיבור מורה על חשיבות הדבר. אומר הקדוש ברוך הוא: ראו שלא הקורבן היה העיקר והחשוב אצלי, שהרי לא בו פתחתי.
עוד מוסיף הרד"ק: עיקר המצווה לא הייתה על דברי עולה וזבח אלא על שמיעה בקול ה'. שים לב, בעשרת הדיברות שהם כלל התורה כולה ועיקריה, אין זכר לעולה ולזבח. ועוד, כשהתורה מדברת על קורבנות יחיד היא אינה מצווה להקריב, אלא "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה'" - אם יקריב, כך וכך יעשה. ואם תשאל, והלוא בתמידים נאמר "צו את בני ישראל... את קורבני לחמי", וזה ציווי גמור? משיב הרד"ק: התמידים הם ציווי לציבור ולכבוד הבית, ולא ליחיד, וכאן הכתוב מתייחס אל היחיד. את היחיד מצווה הקדוש ברוך הוא לעשות משפט ולקיים את כל המצוות, אך אינו מצווה אותו להקריב. ואם נכשל בשוגג - אז אומר לו ה': יש לי בשבילך דרך תיקון. ומצווה אותו לשרוף את האימורים, שישוב אל ליבו ויתגבר על התאוות, שיישרפו כביכול החלב והדם, וייזהר שלא ייכשל עוד.
עוד מביא הרד"ק את דברי הרמב"ם, שיש לו טעם מקורי מאוד בעניין הקורבנות (וכבר עסקנו בזה כשלמדנו בספר הכוזרי): הקורבנות באו "להעתיק הדעות הזרות", ובעניין ההיכלות שהיו לעבודה זרה - רצה הקדוש ברוך הוא להעתיקם לעבודת האל ושיימחה שם עבודה זרה מהם. כלומר, הקורבנות נועדו למשוך את ישראל מן ההרגלים המגונים של הקרבה לעבודה זרה, ולתת להם תחליף: במקום להקריב לטומאה, יקריבו בבית ה'. ולפי זה אף קורבנות הציבור, "צו את בני ישראל את קורבני לחמי", אינם ציווי עצמי אלא מניעה מעבודה זרה.
הביאור הזה מוקשה מכמה פנים, וכבר דיברנו בו במקום אחר ולא ניכנס לזה כעת. אזכיר רק את הקושי: אדם הראשון הקריב קורבן עוד לפני שהייתה עבודה זרה בעולם, וכן קין והבל הקריבו לפני שהייתה מציאות של עבודה זרה. מעבר לכך, בספרים הקדושים יש כוונות עליונות וגבוהות מאוד בכל עניין הקורבנות, ואיך שייך לומר שכל תכליתם היא מניעה מעבודה זרה. ויש גם סוגי קורבנות שקשה מאוד למצוא בהם את הסיבה הזאת, כגון קורבן יולדת ועוד. על כל פנים, לפי הרמב"ם מתיישבת לשון הכתוב: לא ציוויתי אותם כדבר שזהו רצוני בעצם, אלא כדי להפקיע אותם מן העבודה הזרה ולהעביר את ההקרבה אל הקדושה.
המלבי"ם שואל אף הוא: כיצד ייתכן לומר שלא ציווה על עולה וזבח, והרי כל ספר תורת כוהנים מלא הלכות הבאת קורבנות? אלא הכוונה: לא זו הייתה עיקר התכלית של הציווי. גם כשציוויתי על עולה וזבח - "הלוא שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים". העיקר והמבוקש מן המקריב הוא שמיעה בקול ה'. מה מועיל לך הקורבן כשאתה מואס בדבר ה' ואינך עושה את העיקר? לכן אומר להם: "שמעו בקולי".
ומבאר המלבי"ם שתכלית הקורבנות היא שלושה דברים, והם רמוזים בפסוק. א. "שמעו בקולי" - נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני. עצם הציות הוא מעלה. אדם שביקש מבנו שיכין לו כוס תה והבן מיד קם ועשה - מעבר לכוס התה עצמה, יש לו הנאה בעצם זה שציוויתי והוא עשה. גם אם לא היה מביא כלום, עצם זה שהילד ממושמע מעניק נחת רוח.
ב. "והייתי לכם לאלוהים" - כשאדם מביא מנחה למלך, יש סיכוי רב שהמלך יאמר לו: איני רוצה ממך מנחה, שלא תרגיש שנתת לי משהו. וכלשון רבנו יונה: "ומנחה לא יקבל מידו" - כאשר המלך אינו חפץ בעבודת העובד אותו. אם כן, עצם זה שה' מוכן לקבל ממך קורבן הוא כשלעצמו מעלה עצומה. להמחשה: אם תלך לאדם גדול ותרצה לתת לו מתנה, פעמים רבות לא ייקח. תאמר לרב שטיינמן "קניתי לרב סטנדר", והוא ישיב שהסטנדר שלו משמש אותו שישים שנה ודי לו בו. "שונא מתנות יחיה". והגמרא אומרת שאישה שנתנה לאדם גדול מתנה וקיבל ממנה - יכולה להתקדש לו בכך. ולכאורה איך? הרי הוא צריך לתת לה! אלא, יש לה נחת רוח בעצם זה שהיה מוכן לקבל ממנה, ונחת רוח זו שווה כסף. אם יציעו לך לקנות שולחן שעליו ילמד רבי חיים קנייבסקי - כמה תהיה מוכן לשלם? חמישים אלף, מאה אלף. הרי אתה משלם הרבה כדי שהוא ייקח ממך. כך גם כאן: "והייתי לכם לאלוהים" - שאני אלוהיכם ומוכן לקבל מכם, ויש שאיני חפץ בקורבנותיהם כלל.
ג. "והלכתם בכל הדרך" - שהקורבנות יזכירו לאדם ללכת בדרך ה'. קורבנות נדבה והעלייה לרגל - "למען תלמד ליראה את ה'". קורבנות חובה, חטאות ואשמות - כדי שתזכור שנכשלת, שאתה צריך לכפר ולתקן. ומסכם הקדוש ברוך הוא: בכל שלושת הדברים הללו אין אף אחד שהוא לתועלתי ולצורכי. איני צריך את גוף הקורבן, לא את הבשר ולא את החלב והדם. כל עניין הקורבנות הוא כדי שעל ידם תכיר את ה', תתקרב אליו ותמצא חן בעיניו - הכל בשבילך ולטוב לך.
המלבי"ם מדייק: נאמר כאן גם "לא דיברתי" וגם "לא ציוויתים". מה ההבדל? הדיבור בא גם על דבר הרשות, והציווי בא על דבר חובה. "דיברתי איתו שיעשה כך" - לא חייבתי, מי שירצה יעשה. "ציוויתי אותו" - זו פקודה מחייבת.
ובקורבנות יש את שניהם: קורבנות נדבה הם בגדר דיבור בלבד, אין ציווי להקריב נדבה - "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'", כשירצה יקריב. ואילו קורבנות חובה הם ציווי - "צו את בני ישראל", "זאת תורת העולה", "את קורבני לחמי לאישי". אך בתכלית הקורבנות, כלומר במה שהקדוש ברוך הוא חפץ להשיג על ידם, לא שייך דיבור של רשות אלא ציווי בלבד. וזהו שאומר: הגם שדיברתי וגם ציוויתי על דברי עולה וזבח - דיברתי בקורבנות נדבה וציוויתי בקורבנות חובה - בשניהם היה הציווי שישמעו בקולי. לשמוע בקול ה' אין בו "אם תרצה", אלא חובה גמורה.
ובזה מיישב המלבי"ם קושי בלשון הפסוק: מדוע חוזר ואומר "כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור"? היה די לומר "כי אם את הדבר הזה: שמעו בקולי". בספרו אילת השחר מביא המלבי"ם כלל, שכל מקום שנאמר "כי אם" וחוזרת בו המילה שנשללה קודם ("ולא ציוויתים" ואחר כך "כי אם... ציוויתי") - בא הדבר להוסיף על הפשט הפשוט ולדרוש. וזו הכוונה: בעניין הקורבנות עצמם יש דיבור ויש ציווי, אבל "שמעו בקולי" - זה ציווי בלבד ואין בו דיבור של רשות. ממילא אין מקום לטעון שה' חפץ בגוף הקורבן. הציווי היחיד הוא לשמוע בקולו, והקורבנות אינם אלא כלי להגיע על ידם לשמיעה בקול ה'. לפיכך נכון לומר "לא דיברתי ולא ציוויתים על דברי עולה וזבח" - כתכלית לעצמה.
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים׃ (כד)
"ולא שמעו" - התכלית לא הושגה. הן אף שהרבו בקורבנות, לא הביאו אותם לשם התכלית הראויה שהיא שמיעה בקול ה'. ולא די שלא שמעו, אלא אפילו לא הטו את אוזנם. "לשמוע" הוא להקשיב ולקבל, "להטות אוזן" הוא אפילו דרך עראי, וגם זאת לא עשו.
"וילכו במועצות" - מבאר המלבי"ם שמועצות הוא היפוכה של שגגה. בשגגה אדם נכשל מבלי משים, ואילו "במועצות" משמעו שהתייעץ ותכנן את החטא. שלא תחשוב שהחטא היה בשגגה - אלא הלכו אחר עצתם.
"בשרירות ליבם" - שני ביאורים במילה. הרד"ק מפרש מלשון הבטה וראייה, כמו "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", ולפי זה "שרירות ליבם" היינו מראה ליבם: לאן שליבם מושך אותם ומראה להם - לשם נמשכו. ויש מפרשים מלשון "שריר", היינו קושי הלב וכובד הלב, עיקשות. אם כן הלכו הן אחר העצה המקולקלת והן אחר שרירות הלב, הן מצד ראיית הלב והן מצד עיקשותו.
"ויהיו לאחור ולא לפנים" - התכלית שלשמה נתן ה' תורה ומצוות היא שיהיה להם לאלוהים ושיעלו מדרגה לדרגה, "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שיתעלו ויהיו רוחניים יותר וקרובים יותר אליו. והם שבו לאחוריהם ממדרגתם, עד שהגיעו, כלשון המלבי"ם, למדרגה השפלה שבה ירדו ממדרגת המין האנושי ונמשלו כבהמות, כעניין "נזורו אחור". ודקדק הכתוב: לא כמי שהולך אל השלמות וחוזר ונופל וחוזר ומתעלה. כשאומרים "נסע לאחור" - ממילא אין זה קדימה. אלא שלפעמים אדם נוסע לאחור, מתקדם קצת, ושוב נסוג ושוב מתקדם. על כן מדגיש הכתוב "לאחור ולא לפנים": הידרדרות מתמשכת בלי שהתקדמו כלל אפילו פעם אחת.
לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כׇּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ׃ (כה)
אומר הרד"ק: בכל דור ודור היו בהם פושעים, ולשונו קשה - ורוב הדורות היו רובם פושעים. ואף על פי כן הייתי מזהיר אותם תמיד על ידי הנביאים. "יום" - יום אחר יום. "השכם ושלוח" - בכל בוקר ובוקר, שכן רוב האזהרה תהיה בבוקר, קודם שילך אדם למלאכתו: לפני שהוא הולך לעשות עבירות, אז מזהירים אותו. הייתי שולח שליח בהשכמה שילך ויוכיח את העם. ואומר המלבי"ם שזהו המשך "אחור ולא לפנים": מאז יציאת מצרים ועד היום הזה ירידה מתמדת, ואל תאמר שלא הוכחתי אותם - הוכחתי, ולא באופן חד פעמי אלא באופן תמידי, והדברים היו ללא הועיל.
וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם׃ (כו)
גם כאן שים לב ללשון הרד"ק: בכל דור ודור רובם הרעו מאבותם. מבהיל לראות עד כמה מציג הרד"ק את הדברים בחומרה - הנגע פשה בכל שדרות הציבור. כמו מנשה ואמון שהיו האחרונים והרבו אשמה מן הראשונים: על מנשה נאמר שמילא את ירושלים דמים מפה לפה והעמיד צלם בהיכל, ואמון קידר את האזכרות ובא על אימו - דברים נוראים ואיומים. ראה שככל שהמלכים הלכו והתרחקו ממעמד הר סיני, כן הלכו והתדרדרו, הלוך אחור ולא לפנים. על אחאב, שהיה מן המלכים הרשעים המוקדמים יותר, אמרו חז"ל ששקול היה, וכששלח אליו ה' את אליהו ב"הרצחת וגם ירשת" נאמר עליו שלבש שק "ויהלך אט" - היה עם מי לדבר. אבל כשמגיעים לאמון, מגיעים לרשע שאומר: וכי הנאות אני מחפש? כל ענייני להכעיס את קוני.
"ויקשו את עורפם" - ביארנו כמה פעמים את הביטוי, וכן מבאר כאן מצודת דוד. קשה עורף הוא מי שכביכול יש לו גיד ברזל בעורפו. מישהו קורא לו: "בוא הנה, תשמע רגע, תסתובב" - והראש אינו מסוגל להסתובב לאחור כדי לשמוע מה רוצים ממנו, מה מבקש מי שבא לתקן אותו. זה מה שקוראים היום "ראש בקיר": הוא ילך וייתקע בקיר, אבל את הראש לא יסובב. זהו "עם קשה עורף" - אינו מוכן להחזיר פניו אל חברו לשמוע את דבריו. (ולצחות הדברים: מספרים על אורתופד מחוץ לארץ שנשאל מדוע הוא רוצה לעלות ארצה, והשיב שהישראלים זקוקים לו מאוד, שהרי הם "עם קשה עורף", והוא מומחה בשחרור עורף.)
ומדייק המלבי"ם שיש כאן רעה על רעה: "ולא שמעו אליי" - וגם "לא הטו את אוזנם". אילו לפחות היו מטים אוזן ובודקים, גם אם בסוף לא היו שומעים, היינו אומרים שבדק ולא מצא חן בעיניו. הגרוע ביותר הוא שלא היה מוכן אפילו לבדוק. כמו ילד שאתה מציע לו מאכל והוא משיב "אני לא אוהב". טעמת? "לא, אני לא אוהב". זה מרגיז: לפחות תטעם ואחר כך תחליט. כך כאן - מראש פסלו את דרך ה' ולא היו מוכנים לבחון את דברי הנביאים, ועל זה הכעס גדול הרבה יותר. ולא זו בלבד, אלא שגם כשהראו להם את עונשי ה' - הקשו את עורפם ולא הסבו פניהם לאחור.
ובזה "הרעו מאבותם": האבות אומנם הלכו בשרירות ליבם הרע, אבל לפחות "הלכו במועצות" - חקרו, התייעצו, בדקו והחליטו (החלטה מוטעית) לסטות מדרך ה'. ואלה אפילו במועצות אינם רוצים ללכת, מראש שוללים את הדרך ונגמר. הלוא זה גרוע מאבותיהם: אבותיהם עוד בדקו, והם אפילו לבדוק ולשמוע אינם מוכנים.
וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה׃ (כז)
הקדוש ברוך הוא אומר לנביא מראש: אני יודע שלא ישמעו אליך, ואף לא יענו לך. לפחות כשקוראים לאדם הוא עונה ומגיב - וכאן אפילו לא יענו. ואף על פי כן - תזהיר אותם.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם׃ (כח)
המלבי"ם מבאר שכאן מדובר בדרכים שבהן פנה אליהם הקדוש ברוך הוא. תחילה - "לא שמעו בקול ה' אלוהיו": פניתי אליהם מצד השכל, תשמע, תקשיב, אני רוצה להסביר לך ותנסה להבין - ולא הועיל. אחר כך - "ולא לקחו מוסר", ומוסר הוא ייסורים: ראיתי שדרך השכל אינה הולכת, אולי דרך ייסורים ועונשים - וגם זה לא נקלט.
"אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" - האמונה אבדה מליבם, וגם נכרתה מפיהם, שאפילו מעשה אבותיהם אין בידיהם. יש מצב שבו האמונה אבדה אך לא נכרתה מן הפה: אדם כבר אינו מאמין, אבל ממשיך מכוח האינרציה, מפני שאביו עשה כך. בליל שבת הוא יודע שלוקחים כוס, מוזגים יין, מדקלמים נוסח מסוים, וזהו. האם הוא עושה זאת מתוך אמונה? לא. אבדה האמונה - אבל לפחות לא נכרתה מפיהם.
ידועים דבריו של אריאל שרון, שאמר שהוא עוד הכיר את סבו שהיה עושה קידוש, אבל הוא דואג לנכדיו שאפילו אינם יודעים מהו קידוש, כי את סבם לא ראו עושה זאת. מה עשה עם ההערה הזאת עניין אחר הוא, אבל לפחות שכר שיחה נאה - שהעלה בעיה אמיתית. הדור השלישי עוד הכיר סבא עם כיפה, סבא ירא שמיים. הבאים אחריו מכירים סבא עם אייפון - זה מה שהוא רואה, אז מה תצפה שייצא ממנו.
ואפשר להסביר בדרך נוספת: ראינו אנשים שאף שלא היו יראי שמיים, עוד היית שומע מפיהם "בעזרת השם", "אם ירצה השם". אבל דור שהאמונה נכרתה מפיו - אפילו שם שמיים אינו עולה על שפתיו. פעם, גם אם תאמר שזה רק כלפי חוץ, לפחות זה נשמע, ואמירת "בעזרת השם" לא נחשבה מילה גסה בתקשורת. היום מי שיאמר "בעזרת השם" מיד יקפצו עליו: רגע, אתה רומז שהאמ"ן והשב"כ והמוסד אינם מתכוננים כראוי? אתה נשען על הקדוש ברוך הוא במקום להתכונן? "אל תבנה על המיסטיקה שאתה מאמין בה" - עפרא לפומייהו. ואנחנו צריכים לדעת שעצם האמירה "בעזרת השם", גם אם אינה נאמרת מלב מאמין לגמרי, משנה את השיח הציבורי, שאין חוששים להזכיר שם שמיים ואומרים שהמציאות היא בסיעתא דשמיא. כאן מתאר הכתוב מציאות גרועה יותר: לא לקחו מוסר, אבדה האמונה וגם נכרתה מפיהם - אפילו כדקלום כבר לא הזכירו.
הרד"ק מבאר "אמונה" מלשון אמת. ידוע ש"אמן" הוא מלשון אמת - כשאני עונה אמן על ברכה, כוונתי שאמת מה שבירכת, שהכל נהיה בדברו, אמת הוא. וכן "אני אומר לך זאת באמונה" - כלומר באמת. ואומר הרד"ק: רוב בני האדם מדברים בפיהם מה שאין כן בליבם, להראות עצמם טובים ואינם. וכאן אבדה האמונה ונכרתה מפיהם - אין להם אמת לא בלב ולא בפה, משקרים בחופשיות. על מי בכלל אפשר לדבר בדרישות כאלה? להבדיל מן הצדיקים, שעליהם נאמר "ודובר אמת בלבבו" - שאם החליט בליבו למכור לך במחיר נמוך יותר, אף שהוספת על המחיר, ימכור לך כפי שהחליט תחילה בליבו. וזה שאינו דובר אמת בלבבו, לפחות שיהיה דובר אמת בפיו - ואלה אפילו בפיהם אין אמת.
גׇּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהֹוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ׃ (כט)
"גזי" מלשון גזיזה, והכוונה תלשי את שערך, כמו "ויגז שלוים" ו"ויגז את ראשו". רש"י מביא לשון אחר: "נזרך" הוא כתרך, לשון גדולה, והכוונה הסירי את כתרך. הרד"ק שואל: אם מדובר בגזיזת שיער, מדוע לא נאמר "גזי שערותייך"? ומבאר יפה: הנזיר היה מגדל שערו, ולכן שיער ארוך קרוי "נזר" - כלומר גזזי את השערות שהתארכו כשערות הנזיר, ועשי קורחה בראשך.
"ושאי על שפיים קינה" - "שפיים" לרד"ק ולמלבי"ם הם המקומות הגבוהים, ורש"י פירש שהם יובלי מים, כלומר ערוצי נחל. "כי מאס ה' ויטוש את דור עברתו" - הדור שה' שפך עליהם עברה ונתמלא עליהם כעס. ותרגום יונתן מפרש "עברתו" לא מלשון עברה וכעס אלא מלשון לעבור: "דרא דעברו על מימריה" - הדור העובר על ציוויו.
המלבי"ם מבאר מה טעם הציווי לתלוש שערות: זהו סימן של ייאוש ושל אבלות. אדם מיואש וכואב מורט שערות ראשו, וזה מבטא כעס, ייאוש ואבלות (ויש גויים שאצלם זה חלק מהליך האבל, לשרוט את עצמם ולתלוש שערות ראשם). "ושאי קינה" - לקונן ממש, ובפרהסיה: "על שפיים", במקום רם ונישא, לאות שאין עוד תקווה. ועל מה עיקר הקינה? על "כי מאס ה'", ולא סתם מאס אלא "ויטוש" - שאין זו נטישה זמנית אלא נטישה לאורך זמן. והסיבה קשה עוד יותר: "כי מאס ה'" - מאיסה פירושה ריחוק מוחלט, וזה דבר נורא.
כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם יְהֹוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ׃ (ל)
מהו אותו הרע? "שמו שיקוציהם בבית". אחז ומנשה ובני יהודה עימהם הכניסו את העבודה הזרה ואת השיקוצים אל תוך בית המקדש. אומר המלבי"ם: כמושיב צרתה בצידה - כביכול זה אלוה וזה אלוה. באו לבית ה' ואמרו: יש עוד כוחות, יש עוד עבודה זרה, והציבו גם אותה בבית ה'. רצית לעבוד את עבודתך הזרה - עבוד אותה בביתך, וזה כשלעצמו חמור די הצורך. אבל להביא אותה אל תוך בית ה'?
ולפני שנמשיך, נלמד מכאן את המוסר הנוגע לנו. גדולי ישראל אומרים שהשיקוץ הטמא ביותר של הדור, השטן שלא ברא הקדוש ברוך הוא כמותו מיום ברוא העולם, הוא האייפונים למיניהם. והרי זה ממש מה שכתוב כאן: "שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו" - בבית הכנסת הוא מוציא את האייפון שלו. כל גדולי ישראל אמרו שאיסור גמור להחזיק את זה, שיש בזה עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שאין לו חלק לעולם הבא, שפסול לעדות - אפשר לעשות רשימה שלמה ממה שנאמר על זה. והוא מגיע לבית ה' עם הדבר המאוס ביותר בעיניו יתברך, ומדפדף בו שם. האם אין זה ממש "שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו"?
וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי׃ (לא)
במות התופת הן עבודת המולך, עבודה זרה קשה ונוראה שקשה להכיל בשכל אנוש כיצד שייך בכלל לעשות כדבר הזה, והיא מראה עד איזה עיוות הגיעו. בחז"ל יש שני תיאורים, ונזכיר את שניהם. רש"י כאן מביא תיאור אחד: המולך היה פסל גדול של נחושת, וידיו פשוטות קדימה כמי שנוטה לקבל דבר מה. היו מסיקים אותו מתחתיו באש עד שכל הפסל הענק היה לוהט ואדום, ונותנים את הילד על ידיו, והוא נכווה ונוהם. והכמרים היו מקישים בתופים, כדי שלא ישמע האב את קול בנו ויכמרו רחמיו - ומכאן השם "תופת", על שם התופים. ותיאור נוסף בחז"ל: שהיו עושים שתי מדורות גדולות משני הצדדים ומריצים את הילד ביניהם, והילד זועק, והיו מתופפים בתופים כדי שזעקותיו לא יישמעו. והמקום נקרא "גיא בן הינום" על שם הנהמה של הבן. והיו באים אל אדם ואומרים לו שהעבודה הזרה בחרה בו שיקריב את בנו אליה - כאילו זהו כבוד גדול.
"אשר לא ציוויתי" - אין ציווי כזה בתורה להקריב בנים לקורבן, גם לא לשם ה', וכל שכן לעבודה זרה. "ולא דיברתי" - לא דיברתי כן לאחד מן הנביאים. הרד"ק מוסיף: אם ציוויתי, ציוויתי על בשר בהמה שיישרף לפניי, ולא על בניהם ובנותיהם - ולא די שאינך מרחם עליו, אלא שאתה אף מקריבו לעבודה זרה.
וחז"ל דורשים: "אשר לא ציוויתי" - זה יפתח; "ולא עלתה על ליבי" - זה מישע מלך מואב, שנאמר "ויקח את בנו הבכור ויעלהו עולה". כלומר גם אם תראה כאלה שעשו כדברים הללו - יפתח שהקריב את בתו (ויש דעות בחז"ל אם באמת הקריבה או שרק הסגירה בבית, ומי שירצה יוכל לשמוע בדיסק שלנו על ספר שופטים), וכן מישע מלך מואב, ששמע במה מצליחים ישראל, שאברהם אבינו היה מוכן לעקוד את בנו, ואמר: אף אני אקריב את בני, והעלה את בנו לעולה, ועל ידי זה היה קטרוג וכעס גדול על ישראל - על כל אלה אומר הקדוש ברוך הוא: לא ציוויתי ולא עלה על ליבי.
ואם תשאל, הרי לאברהם אמר ה' "קח נא את בנך"? אומרים חז"ל: "לא עלה על ליבי" שישחטנו, אלא רק כדי להודיע צדקו. אמרתי לו קח נא את בנך והעלהו, וכשהעלהו אמרתי לו הורידהו. והמלבי"ם מדייק: "לא ציוויתי" - לא ציוויתי שיעשו לי עבודות כאלה; ואל תאמר שלא ציוויתי מפני שהיה ברור לי שלא יקיימו, ובעצם כן עלה הדבר על ליבי - לכן מוסיף "ולא עלתה על ליבי" כלל, מפני שהעבודה הזרה הזאת משוקצת ומתועבת לפניו יתברך.
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם׃ (לב)
לא ייקרא עוד בית הבמות בשם "תופת", ולא הגיא בשם "גיא בן הינום", אלא יקראו לו "גיא ההריגה" - מפני שבמקום הזה יפלו הרוגים רבים בידי האויבים. ועד כדי כך: "וקברו בתופת מאין מקום" - שלא יישאר עוד מקום לקבור, והמקום כולו יהפוך לבית קברות.
וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד׃ (לג)
נבלת העם הזה שעושה את הדברים הנוראים הללו תהיה למאכל לעוף השמיים ולבהמת הארץ. ובדרך כלל כשמגיעים עוף השמיים ובהמת הארץ יש מי שמרחיקם, שלא יהיה ביזיון למתים - וכאן "ואין מחריד". הרי לנו שני עונשים: ראשית, לא יהיה עוד מקום לקבור; ושנית, לא יהיה אפילו מי שירחיק את העופות והחיות מן הפגרים.
וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחׇרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ׃ (לד)
למלבי"ם ביאור מעניין כאן. בדרך כלל אחרי מלחמות גדולות ואחרי הרג רב מתרבים השידוכים והזיווגים, שהרי האויב הרג רבים, נשארו אלמנים ואלמנות, ואלה נישאים אלה לאלה, רוצים לקחת נשים ולהוליד בנים וליישב את הארץ. כמו שנאמר בפרק ל"ג: "עוד יישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה... כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה". אבל כאן אומר הנביא שלא כך יהיה: "כי לחורבה תהיה הארץ". שם הארץ תיבנה, וכאן הארץ תיחרב, ולכן אף התוצאה המתבקשת של שיקום וזיווגים לא תהיה, ולא יישמע קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.
הנביא מוכיח את העם שאינו יכול לקנות את ה' בקורבנות בעוד ליבו רחוק. "עולותיכם ספו על זבחיכם" - השביתו את הכל, כי אין בהם חפץ. "כי לא דיברתי... על דברי עולה וזבח" - לא הקורבן הוא התכלית, אלא "שמעו בקולי": נחת הרוח שבעשיית רצונו, המעלה שבכך שהוא מוכן לקבל מאיתנו, וההליכה בדרכיו. הקורבן הוא כלי בלבד, וכולו לטובתנו ולא לצורכו יתברך. אך העם לא שמע ואף לא הטה אוזן, הלך במועצות ובשרירות לב, לאחור ולא לפנים, עד שהרעו מאבותם: אבדה האמונה מליבם ואף נכרתה מפיהם, והכניסו שיקוצים לבית ה' ובנו במות התופת. על כן נגזרה הקינה, והגיא ייקרא גיא ההריגה, וקול ששון וקול שמחה יושבתו. והמסר הנוקב הנשאר לנו: להיזהר מלהכניס את שיקוצי הדור אל תוך המקום שנקרא שמו יתברך עליו, ולזכור שכל העבודה כולה עומדת על דבר אחד - שמיעה בקול ה'.