TheWholeTorah.aiBeta

פרק ז - נבואת שער בית המקדש - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: נבואה בשער בית ה'

פרק ז' בירמיהו הוא אחד הפרקים הנוקבים בספר: הנביא נשלח לעמוד בשער בית המקדש עצמו, מול ההמונים הבאים להשתחוות ולהקריב קורבנות, ולומר להם את הדבר הקשה מכול - שעצם הבית, עצם הקורבן ועצם הביאה לעזרה אינם תעודת ביטוח. התכלית היא תיקון המעשים, וכל עוד אין תיקון, אין בית המקדש אלא מערת פריצים. נלך על סדר הפסוקים על פי המלבי"ם, הרד"ק והתרגום.

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר׃

הרד"ק מעיר על הביטוי החריג. בפרשיות הקודמות תמיד נאמר "כה אמר ה'", וכאן פותח "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר". מדוע? מפני שהנבואה הזו נאמרה בשער בית ה', ובא הכתוב ללמד שגם עצם העמידה בשער בית ה' הייתה ציווי מאת האלוקים. היה מקום לחשוב שהנבואה נמסרה לירמיהו והוא מצדו חיפש מקום מרכזי למסור אותה בו; אומר לך הכתוב: לא. גם מקום הנבואה נקבע מפי הגבורה.

(ב) עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר־ה' כׇּל־יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לַה'׃

"בשער בית ה'" - שער בית המקדש, ולדברי הרד"ק מדובר בשער המזרחי, המיוחד שבשערים. "הבאים בשערים האלה" - שבעה שערים היו בעזרה: שלושה בצפון, שלושה בדרום ואחד במזרח. המלבי"ם מבאר שהקב"ה מעמיד את הנביא דווקא שם כדי למסור נבואה מיוחדת לאותם אנשים הבאים בשער כדי להקריב קורבנות ולהשתחוות. הם באים ובטוחים שההשתחוויה היא העיקר, שזה מה שהקב"ה מבקש - ועל כך בדיוק מוסבת הנבואה.

היטיבו דרכיכם - התנאי, לא התוצאה

(ג) כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃

אומר המלבי"ם: הביאה אל העזרה אינה המעשה שהקב"ה מבקש. זה אינו המעשה הטוב הנדרש - אדרבה, המעשים הטובים הם התנאי לביאה אל העזרה. אל תתייחסו אל עצם הקרבת הקורבן ואל עצם הביאה לבית ה' כתכלית הנרצית. התכלית היא שיפור הדרך ותיקון המעשים. לכן: קודם כול "היטיבו דרכיכם", ואז "ואשכנה אתכם במקום הזה". מי שרוצה להיות בקרבת אלוקים, שהשכינה תשרה במקום הזה, מוכרח להתחיל בהטבת הדרכים והמעללים.

והרד"ק שואל: "ואשכנה אתכם" - והלוא הם כבר שוכנים שם? ומבאר: הכוונה "אעמידכם בשכונכם במקום הזה ולא תגלו ממנו". הנביא מדבר כל הזמן על הגלות העומדת לבוא; אומר לו הקב"ה - אם תיטיבו דרכיכם ומעלליכם, יש עוד סיכוי שתישארו כאן בקביעות ולא תגלו.

"היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" - הביטחון הכוזב

(ד) אַל־תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל־דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה׃

הכפילות והשילוש כאן היא נושא לענות בו אצל כל המפרשים. נפתח בתרגום יונתן, בתרגום חופשי: אל תסמכו על דברי נביאי השקר שאומרים - לפני היכל ה' אתם עובדים, לפני היכל ה' אתם זובחים, לפני היכל ה' אתם משתחווים, שלוש פעמים בשנה אתם נראים לפניו.

הרד"ק מדייק בלשון: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר" - לשון ביטחון נמשכת גם עם מילת "אל" וגם עם מילת "על", וכאן נאמר "אל דברי השקר", ולהלן (פסוק ח) "הנה אתם בוטחים... על דברי השקר".

המלבי"ם שואל: על מה היה הביטחון? נביאי השקר אומרים להם "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" - כלומר אין לכם מה לדאוג, יש לכם את היכל ה'. ההיכל קיים, וההיכל הוא מקום השכינה, ואם כן לא ייתכן שייחרב הבית. אתם סבורים שמצד שזהו היכל ה' והוא נבנה לשם ה', בהכרח הקב"ה ישכון בביתו, ואם כן ממה לדאוג? על כך משיב הנביא: "היכל ה' המה" - הדרכים הטובות וההנהגות המיושרות, הן הן היכל ה'. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוכם ממש. זה היכל ה': כשאתה הולך בדרך ה' והקב"ה משרה שכינתו עליך. אל תאמרו "היכל ה' היכל ה'", שכן רצון ה' הוא שה"המה" עצמם יהיו היכל ה' - שהאנשים בעצמם, בתיקון מעשיהם, יהיו ראויים להשראת השכינה.

הרד"ק מוסיף הסבר: האנשים היו אומרים לירמיהו - בעוון מעשינו הרעים לא תיחרב העיר הזאת, שהרי "היכל ה' המה". ומביא ביאור בשם אביו: השילוש "היכל ה'" שלוש פעמים מכוון כנגד האולם, ההיכל והדביר, שלושת המקומות המקודשים שבבית המקדש. וכנגד זה יש פסוק "ארץ ארץ ארץ" - אתם אומרים היכל ה' שלוש פעמים, והקב"ה משיב ארץ ארץ ארץ: אחרי שחיללתם את המקום ובהנהגותיכם המקולקלות הפכתם אותו למקום בלא קדושה, הריהו לפניי כארץ סתם. זו תשובת ה' לטענתם - כיוון שאתם מבזים את ההיכלות, אין להם עוד מעלה ויתרון על עצם היותם בנויים לשם ה'.

ודברים אלה מתחדדים למול מה שמופיע ביחזקאל: דברים קשים ונוראים על מה שעשו בתוך בית המקדש, כשהקב"ה עורך לנביא סיור והוא רואה את הצלמים שעשו בתוך הבית ואת הציורים שחקקו בקירותיו - דברים מחרידים. אומר להם ה': אתם חושבים שלמקום הזה נותרה מעלת "היכל ה'"? הוא כארץ ממש, שכן איני משרה שכינתי במקום שעושים בו עבירות חמורות כאלה.

מהי הדרישה: משפט בין איש לרעהו

(ה) כִּי אִם־הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶם אִם־עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ׃
(ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל־תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם׃
(ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם׃

מהי אפוא הדרישה בפועל? "אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו" - שלא יהיה ביניכם גזל ועושק, הונאת ממון והונאת דברים. ואז "ושיכנתי אתכם במקום הזה": על ידי המעשים הטובים אתם בעצמכם תהיו היכל ה', השכינה תשרה בכם, ו"ושיכנתי אתכם" הוא כמו "ושכנתי איתכם" - אני אהיה בתוככם. ומכוח זה תשכנו בארץ אשר נתן ה' לאבותינו למן עולם ועד עולם: יהיה לכם כאן קיום תמידי, ולא תבוא הגלות שהנביא מתריע עליה כל העת.

ומהו פסוק ו' באמצע? אומר המלבי"ם: זהו מאמר מוסגר. עיקר הדרישה היא "תעשו משפט בין איש ובין רעהו", ובוודאי ומכל שכן שגר יתום ואלמנה לא תעשוקו, וכל שכן שלא תשפכו דם נקי, וכל שכן שלא תלכו אחרי אלוהים אחרים - שהרי אם תעשו את אלה, זה מנוגד לחלוטין לכל מה שנאמר בתחילה.

שאלת סדר הדברים - וכלל "אילת השחר"

יש כאן קושי, והמלבי"ם עצמו מעלה אותו ב"ביאור המילות": הסדר תמוה מאוד. הכלל הוא שכאשר הכתוב מונה כמה דברים הוא הולך מן הקל אל הכבד. אנחנו לא מספרים על אדם שהאשימו אותו ברצח וגם קיבל דו"ח חניה; אלא מתחילים בדו"ח החניה, ומוסיפים שגם עצרו את הבנייה שלו, וגם תפסו אותו גונב, ומעבר לכך גם האשימו אותו ברצח. וכאן לכאורה הסדר הפוך: תחילה "עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו" - דרגה גבוהה של צדיקות, ואחר כך יורד ל"גר יתום ואלמנה לא תעשוקו", ויורד עוד ל"ודם נקי אל תשפכו" - רצח, ולבסוף "ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו" - עבודה זרה.

מיישב המלבי"ם על פי ספרו "אילת השחר", ספר כללים בדקדוק המקרא, שם בכלל ר"א: לפעמים הכתוב הופך את הסדר לפי הסיבות והמסובבים. כלומר הוא מסדר את הדברים לפי מה שגורם למה. לדוגמה: "לא תגנובו ולא תכחשו" - על ידי הגניבה תבוא הכחשה, אף שההכחשה חמורה מן הגניבה. וכן ביהושע: "לבלתי בוא בגויים... בשם אלוהיהם לא תזכירו ולא תשביעו" - הביאה בגויים גוררת הזכרת שם אלוהיהם, וההזכרה גוררת השבעה, שהיא החמורה יותר. כך גם כאן: אומר להם הנביא, תיטיבו דרכיכם ומעלליכם, ואין צריך לומר שגר יתום ואלמנה לא תעשוקו, ועל אחת כמה וכמה שלא תשפכו דם נקי, ועל אחת כמה וכמה שלא תעבדו אלוהים אחרים - אלא לכו בדרך הישר, ואז "ושיכנתי אתכם במקום הזה".

והגר"א מבאר את "בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם": נתתי לכם אותה מימי אברהם ועד עולם - ובלבד שתלכו בדרך ה'. אבל אם תסטו מדרך ה', אין כאן הבטחה שהארץ תהיה לכם לעולם, אלא כפי שהנביא מתריע תמיד, חלילה יגלו ממנה.

ביטחון בשקר שאין בו אפילו תועלת

(ח) הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל־דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל׃

המלבי"ם מדגיש את החידוד: לפעמים אדם בוטח על שקר בעבור תועלת - הוא לפחות מרוויח משהו. אומרים לו: לך גנוב ותקבל כך וכך. אמנם עבירה, אבל לפחות יצא לו מזה משהו. אבל לבטוח בשקר שאין בו שום תועלת - מה הרווחת? אין לך תועלת וגם אין אמת, נשארת מבלי מאומה. וזה מה שאומר הנביא: אתם רואים בעיניכם שאין תועלת בדברים הללו, ובכל זאת ממשיכים לבטוח בהם.

ומהו הפשט בזה? הרי לא היו אנשים רפי שכל. אלא שכאשר אדם בוטח על דברי שקר, זה מפני שהוא מבין שבכך הוא יכול להמשיך לעשות כרצונו. שכן אם אקבל את דברי הנביא, אצטרך לשפר את דרכיי, להפסיק את הרדיפה אחר התאוות, אחר הגשמיות, אחר ההנאות - ואף עבודה זרה הייתה סוג של תאווה, דבר שאנשים רצו אחריו. ולכן מוטב לו לבטוח בשקר גם כשאין בו כל תועלת, ובלבד שלא יצטרך לשנות את דרכיו.

"ואמרתם ניצלנו" - הבית כהיתר להמשיך לחטוא

(ט) הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם׃
(י) וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כׇּל־הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה׃

מוכיח אותם הנביא, מבאר המלבי"ם: האם אתם סבורים שתתמידו בעבירות - גנוב, רצוח, נאוף, הישבע לשקר, קטר לבעל, הלוך אחרי אלוהים אחרים - ואחר כך תבואו ותעמדו בבית שנקרא שמי עליו ותאמרו "ניצלנו", לא ישיג אותנו עונש ולא תקרה לנו כל צרה? שתי הנחות מוטעות יש כאן: האחת, שמי שבא לביתי כאילו נכנס לעיר מקלט ואני אחפה עליו. והשנייה, שלא אחריב את הבית מפני ששמי נקרא עליו - וכי ה' יחריב בית שנקרא שמו עליו?

ויתרה מזו: אינכם באים לבית כדי לחזור בתשובה, אלא כדי לחזור ולעשות רע. נמצא שהבית אינו מקום של קירוב, אלא מקום שנותן גיבוי להמשך העבירות. אילו הייתם באים לשוב בתשובה - יש טעם בקיומו של בית המקדש, שהוא מקום המעורר את הלבבות. אבל אם אדם בא כדי לקבל רוח גבית לקלקול שלו, לומר "הייתי בבית המקדש, הקרבתי קורבן, הכול מסודר" - זה היפוכו של דבר.

הדבר דומה לאותו אחד שהלך לכומר, ולאחר שסיים את הווידוי אמר לו הכומר: מאה שקלים. אמר לו: יש לי רק שטר של מאתיים. אמר לו: לא חשוב, שיהיה גם על שבוע הבא. כלומר: תמשיך לעשות עבירות, יש לך חשבון פתוח לכל השבוע, כבר התוודית מראש גם על מה שאתה עתיד לעבור. וכך הם: אתם חושבים שאני צריך מס? שאתם משלמים מס, מקריבים קורבן, וזה מאפשר לכם להמשיך? אתם סומכים על זכות הבית להמשיך לעשות את כל התועבות, עד שלא די שאתם משיגים לדעתכם מחילה על העבר, אלא גם קרדיט על העתיד - וזהו "למען עשות את כל התועבות האלה". אדם מרשה לעצמו להמשיך בקלקולו, ואומר: מה יש לו עליי? הרי הייתי בבית המקדש, אפילו הקרבתי קורבן. כאילו בא הוא להשתיק את הקב"ה, להבדיל אלף אלפי הבדלות כאותה בחינה של שעיר לעזאזל שנועד לסתום את פיו של המקטרג. על זה מוכיח אותם הנביא שהדברים חמורים ביותר.

מערת פריצים

(יא) הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם־ה'׃

אומר המלבי"ם: אתם מחשיבים את ביתי כמערת פריצים, שמתחבאים בה כדי שלא ייתפסו, ובאמצעות הבית אתם כביכול מחביאים את מעשיכם הרעים. והרד"ק מרחיב: דרך הפריצים בעשותם הרעות להתאסף יחד מחוץ לעיר באחת המערות, להסתתר שם מבני אדם. השודדים ואנשי העולם התחתון תמיד הייתה להם מערה או בקתה בחורשה, שם התאספו לחלק שלל ולתכנן את מזימותיהם. אומר הקב"ה: ביתי נעשה כמערת פריצים - מקום שמחביא את השודד מפני רודפיו. העבירות גורמות שירדפו אחריכם, ואתם בורחים לבית המקדש כאל מחסה מפני החוק.

ועוד: בעיניכם, אדם שאתם רואים משתחווה בבית הזה נחשב מיד צדיק - "ראיתי איך התנדנד שם, נעו אמות הסיפים, תפילתו זיעזעה עולמות". אבל התועבות שלו נסתרות מעיניכם. אומר הקב"ה: אף שמעיניכם זה נסתר, "גם אנוכי הנה ראיתי" - אני יודע תעלומות, וממני מי יסתר? "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?" מה שאינו גלוי לעיניכם גלוי לעיניי. ואם כן, אם אתם סבורים שעם כל זה לא אחריב את הבית - טעות גמורה בידכם.

לכו נא אל שילה

(יב) כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃

לכו אל מקומי אשר בשילה, ששם שיכנתי את שמי בראשונה - והחרבתי אותו מפני רעת עמי ישראל. והרד"ק מוסיף: אף הארון גלה משם והיה ביד פלשתים. ואם שם לא חשש הקב"ה, כביכול, לכבודו - כל שכן הבית הזה. והרד"ק מדגיש נקודה מעניינת: "וכל שכן הבית הזה שהוא השני, שאין הקביעות כל כך כמו הראשון". היינו סבורים שדווקא בית שלמה הוא הקבוע, ואומר הקב"ה: לא. ראיה לדבר מן הלשון עצמה: בשילה נאמר "שיכנתי שמי שם", ואילו בבית המקדש נאמר "נקרא שמי עליו" - וזה פחות. "נקרא שמי עליו" משמע ששמי אינו שוכן בו אלא נקרא עליו, שכן השכינה כבר הסתלקה. ובשילה, ששם שיכנתי את שמי ממש - ואף על פי כן החרבתיו. האם אתם סבורים שיש לכם תעודת ביטוח על הבית הזה?

"השכם ודבר" ו"ואקרא" - שכינה שהתרחקה

(יג) וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת־כׇּל־הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם־ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם׃

עתה חטאכם גדול יותר משל אנשי שילה מכמה צדדים. ראשית, הייתם צריכים ללמוד משילה - מן ההיסטוריה אדם אמור להסיק מסקנות, ואתם לא למדתם. שנית, "יען עשותכם את כל המעשים האלה": גנוב ורצוח וכיוצא בהם - דברים שלא היו אז בשילה, ועל פחות מזה החרבתי את המקום; קל וחומר על מעשיכם. שלישית, "ואדבר אליכם השכם ודבר" - גם זה לא היה בשילה, שלא באו לשם נביאים להוכיחם. ואם כן, מדוע אינכם מסיקים מסקנות?

ומדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין "לדבר" ל"לקרוא"? דיבור הוא מקרוב, וקריאה היא מרחוק - קורא לאדם העומד בקצה. בתחילה "ואדבר אליכם השכם ודבר", שעדיין הייתה שכינתי שורה בבית; אך בעקבות המעשים הנוראים התרחקה השכינה, ולכן עתה "ואקרא אתכם" - אני כבר קורא לכם מרחוק, כי אין שכינתי שם. וכמו שמביאה הגמרא: עשר מסעות נסעה שכינה - מכפורת לכרוב, ומכרוב אל מפתן הבית וכן הלאה. השכינה הלכה והתרחקה, ובשלב מסוים הדיבור נעשה קריאה.

(יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ׃

ומדוע ייפרע ה' מן הבית? הכתוב עצמו נותן את הטעם: "אשר אתם בוטחים בו". הבית עצמו נעשה המבטח שלכם להמשיך לעשות עבירות; עליו אתם סומכים כדי להמשיך ולקלקל.

מעין זה מצינו אצל משה רבנו שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת". יש משל, שנראה שמקורו במדרש או בדברי המאוחרים יותר: בן מלך שהיה מקלקל שוב ושוב, והפדגוג - הוא המחנך - היה הולך אל המלך ומפייסו על כעסו. פעם אחר פעם. בשלב מסוים, כשהבן עשה קלקול גדול מאוד, בא הפדגוג אל המלך ואמר: אדוני המלך, עליך לפטר אותי. אמר לו: ולמה? אמר לו: מפני שבנך מרשה לעצמו את כל מה שהוא עושה, כיוון שיש מי שמפייס את אבא. אבל ברגע שלא אהיה כאן, יבין הבן שאין עוד מי שיישר את ההדורים ויתקן את הקלקולים, ומזה יסיק את המסקנות הנכונות. כך אמר משה רבנו: ריבונו של עולם, מחני נא - הם סומכים עליי שאני המפייס, ולכן מרשים לעצמם אף עבירות חמורות; אם תמחני, לא ירשו לעצמם עוד לקלקל כך.

וכן כאן: למה אחריב את הבית? מפני שהוא כביכול הגורם - "אשר אתם בוטחים בו", היכל ה' הוא, לא יחריב ה' את ביתו, ומכוח זה אתם מרשים לעצמכם לקלקל. ומהו "ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם"? זו כלל ארץ ישראל, שכן הדיבור כאן אינו על הבית בלבד אלא על הארץ כולה.

(טו) וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת־כׇּל־אֲחֵיכֶם אֵת כׇּל־זֶרַע אֶפְרָיִם׃

"והשלכתי אתכם מעל פניי" - זו הגלות, כפי שהגליתי את עשרת השבטים. ושואל הרד"ק: מדוע כינה אותם "אפרים"? מפני שכאשר נתפלגה המלכות בימי שלמה, נתפלגה לראש שבט אפרים - ירבעם בן נבט משבט אפרים היה. ומאז מכונים עשרת השבטים "אפרים": "שמוע שמעתי אפרים מתנודד", "הבן יקיר לי אפרים". אף שמדובר בעשרה שבטים, ואף שבינתיים מלכו מלכים משבטים אחרים, נשאר השם על שם הראשוני המקורי.

וזה דבר מעניין, שכן גם היום שם החברה שהייתה הראשונה להוציא מוצר מסוים נדבק בו לתמיד: למכשיר תקשורת קוראים "פלאפון", שהוא שם של חברה; למקרר קוראים "פריג'ידר", שהוא שם של חברה ולא שם המכשיר; ולחנות צבעים קוראים "טמבור", שהוא שם החברה ולא שם החנות. כיוון שהראשון נקרא כך, ממשיכים לקרוא כך לעולם.

"אל תתפלל בעד העם הזה"

(טז) וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי כִּי־אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ׃

מבאר המלבי"ם: ציוויתי אותך לעמוד בשער בית ה', במקום שהם באים להשתחוות, כדי להוכיחם - אבל לא ציוויתי אותך להתפלל בעדם. ואפילו לשמש שליח ציבור שלהם, גם זה לא. וזהו סדר הכתוב: "אל תתפלל בעד העם הזה" - תפילה שלך; "ואל תישא בעדם רינה ותפילה" - כשליח ציבור, כדרך שהשליח ציבור מרנן והקהל עונים אחריו. "ואל תפגע בי" - אל תבקש שאעשה בזכותך.

"ואל תפגע בי": אין זה לשון פגיעה במובן של נזק, אלא אחד מלשונות התפילה, כמו "ויפגע במקום". וגדר הפגיעה, אומר המלבי"ם, הוא כשאדם מתפלל בעד עצמו ומרבה בתפילה ובתחנונים ובעתירה עד שכביכול אין הקב"ה יכול להשיב פניו ריקם, מחמת ריבוי הבקשה. וכשהוא מתפלל בעד חברו - כוונתו שבזכותו יושיע הקב"ה את חברו אף שהחבר אינו ראוי לכך. וזה "אל תפגע בי" בעדם: אל תרבה בתפילה שבזכותך אושיעם.

"כי אינני שומע אותך" - מדייק המלבי"ם: לשון "שומע" שאחריה "את" מורה על שמיעת הקול בלבד. לא נאמר "אינני שומע לך" אלא "אותך" - אפילו את הקול איני שומע. כביכול אומר הקב"ה: אאטום אוזניי שלא אשמע את קול תפילתך כלל.

עבודת צוות משפחתית לעבודה זרה

(יז) הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃

שני דברים יש כאן. ראשית, "מה המה עושים" - עצם המעשה, מעשים חמורים ביותר. שנית, איכות המעשה: "בערי יהודה ובחוצות ירושלים" - בפרהסיה, וזה הופך את המעשה לחמור ולמקולקל הרבה יותר. אין אלה יחידים בחדרי חדרים, אלא רבים ובגלוי.

(יח) הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת־הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי׃

בואו וראו כמה הם דואגים לזיכוי הרבים בעבירותיהם. זו עבודת צוות, מגייסים את כל המשפחה: הבנים מלקטים עצים, האבות מבעירים, הנשים לשות. ומעיר המלבי"ם: אפילו מלאכה שאדם אחד יכול לעשותה, כעשיית הכוונים, היו מחלקים בין האבות, הבנים והנשים, כדי שלכולם יהיה חלק במעשה. וכל זה למען הכעיסני. אגב, יש כאן ראיה נאה מן הכתוב שאין נותנים לילדים להתעסק עם אש: את הבנים שלחו רק לאסוף עצים, ואת האש הבעירו האבות.

מהם "כוונים"? המלבי"ם מבאר שהיא צורה המכוונת כנגד מלכת השמיים. "מכוונת" היינו כנגד: צורה זו מכוונת כנגד השמש, זו כנגד הלבנה, זו כנגד כוכב פלוני. הם היו מושכים כוחות מאותם כוכבים ומזלות, וכדי למשוך את הכוח היו עושים את דמותו כאן בארץ. ותדעו שעד היום קיימים בהודו ובמזרח הרחוק העוסקים בכוחות טומאה, ויש להם סוג כישוף הנקרא וודו: לוקחים בובה בדמות אדם ודוקרים אותה, וכיוון שעשו לו צלם המכוון כנגדו, יכולים לפגוע בו אף מרחוק. יש כוחות טומאה, והכשפים היו יכולים לפעול פעולות רבות. וכך עשיית צורה בצלם ובדמות של דבר רוחני עליון יוצרת השפעה, שאותה מציאות רוחנית כביכול מתלבשת באותה צורה, ועל ידה אפשר לפעול כאן.

ולמה היו מקטירים ומנסכים לפסל שהם עצמם עשו זה עתה במו ידיהם - מה זה מועיל? אלא שהכבוד וההערכה שהם רוחשים לצורה הם עצמם יוצרים את ההשפעה, שאותה דמות עליונה, אותו כוח רוחני, מתלבשת בצורה.

ומהי "מלכת השמיים"? מלשון מולכת בשמיים, ושני ביאורים בדבר. הביאור האחד במלבי"ם: אם באים לאפיין את המושל על כל גרמי השמיים, אין ספק שהחזק והגדול שבהם הוא השמש, ולכן אחרי השמש טעו האנשים יותר מכול. עובדי החמנים היו משכימים בבוקר, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, ומשתחווים לשמש. השמש הוא הכוח האדיר, המחמם, נותן החיות, ולכן בעיניהם היה כאלוה, גדול מן הירח ומשאר הכוכבים. ומוסיף המלבי"ם שזו הייתה גם עבודת המולך: לשמש היו עובדים עבודת המולך, והיה אצלם מולך זכר ומולך נקבה, וכמו שנאמר בעמוס פרק ה' "את סכות מלככם ואת כיון צלמיכם", ולהלן "עשינו לה כוונים להעציבה" - הרי שמלכת השמיים היא בבחינת נקבה.

הסבר נוסף: "מלאכת השמיים", אף שכתוב בלי א' קוראים אותו "מלאכת", והוא מלשון מלאכה או מלשון מלאך ושליחות. או שהיו עושים מלאכה לעובדו, או שכשם שהמלאך נשלח במלאכות שולחו, כך כוח זה כביכול הולך בשמו של המשלח להנהיג את השפלים.

והרד"ק מבאר את הפסוק כך: כל עבודת הצוות הזאת - הבנים מלקטים, האבות מבעירים, הנשים לשות - נועדה לאפות לצורך העבודה הזרה. רש"י מפרש ש"כוונים" הוא דפוס הכוכב, והרד"ק מפרש שכוונים הם מיני מאכלים שהיו מכינים ומגישים למלכת השמיים, וכעניין "עשינו לה כוונים" ו"כיון צלמיכם" - הכול מלשון דבר שמכוונים בו כנגד אותם כוחות. וקרוב לומר שאת אותה פת היו עושים בדרך מיוחדת שתהיה בה הכוונה כנגד אותם עניינים רוחניים וכנגד אותו קורבן, ומכוונים לבם ודעתם לעשותם ולתקנם היטב. כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אישה האופה חלות ואומרת "לכבוד שבת קודש" - כך הם היו אומרים "לכבוד העבודה זרה", הכול בדבקות גדולה, ממש כביכול לשם שמיים.

"האותי הם מכעיסים" - שאין שינוי בבורא

(יט) הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם־ה' הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם׃

שואל המלבי"ם: וכי כל המעשים האלה אינם מכעיסים את הקב"ה? אלא שהשם לא יתפעל. "לא יתפעל" פירושו ששום דבר אינו פועל בו. כששוברים כוס - הכוס נפעלה מן הפעולה; כל דבר שאני פועל בו, הוא הנפעל. והקב"ה אינו נפעל: אי אפשר לעשות מעשה שיגרום שינוי או תזוזה, כביכול, בקודשא בריך הוא.

ואם תאמר: הרי מצאנו כעס, ונמצא שה' נפעל מפעולת האדם? אלא שהכעס אינו בא לידי ביטוי בקב"ה, אלא בחרון אף שיצר רושם - והלה ניזוק. ואם כן היכן הייתה ההתפעלות? אצל החוטא. אצל ה' לא היה שום שינוי; אצל החוטא חל שינוי, שעשה עבירה ו"סוס ורוכבו רמה בים". אנו מבטאים זאת בלשון כעס מפני שכך היא התוצאה אצלנו: כשאני כועס עליך אתה מקבל סטירה, ולכן כשאני רואה את פרעה מקבל סטירה אני אומר שה' כעס. אבל זו לשון בני אדם, ואין לחשוב שחל אצלו יתברך שינוי או התפעלות. וזהו "האותי הם מכעיסים" - וכי שייך אצלי שינוי? "הלוא אותם" - הפועל היוצא הוא אצלם, הם מקבלים את הכעס, הם הנפעלים ממנו, ולא אנוכי; והכול "למען בושת פניהם", שיגרום להם בושה ונזק.

וכדברי הרד"ק: כי לא יזיקו לי מעשיהם הרעים ולא ייטיבו לי מעשיהם הטובים. וכמו שאמר אליהוא לאיוב: "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו", "או מה מידך ייקח", "לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך" - רשעך פוגע בך, וצדקתך מועילה לך.

משל שמאוד מסייע להבין זאת: תארו לעצמכם שיאמרו לי שיש באפריקה עדת נמלים, מיליוני נמלים, שאני בעיניהן האלוה; הן משתחוות לי, עובדות אותי, מתפללות אליי כל היום. האם אתמלא גאווה? "תראה כמה נמלים מעריכות אותי"? זה מגוחך אפילו לחשוב על כך. מה זה משנה נמלים כן או לא, ברמיסה אחת אני הורג מיליון. ועתה הבינו: היחס בינינו לבין הנמלים קרוב הרבה יותר מן היחס בין קודשא בריך הוא לבינינו, שהוא בכלל ללא כל יחס. וכמה נואלו אלה החושבים שאם עשיתי מצווה כביכול נתתי לקב"ה משהו. אם עשית - לעצמך עשית; ואם לא עשית - לעצמך הזקת.

ומי שכועס על הקב"ה ועושה מעשים כנגדו - דומה לאדם הכועס על חברו ומתחיל לקדוח חור באונייה. טיפש, הרי אתה עצמך באונייה, מה אתה קודח? וכי מפני שהוא הרגיז אותך תיתן לעצמך כדור בראש? כשאדם עושה היפך ציווי ה' מתוך כעס - הוא פועל נגד עצמו בלבד. תעשה מצוות, אין זה נותן לו יתברך כלום; תעשה עבירות, אין זה גורע ממנו כלום. הכול נפקא מינה עבורך. וכמה טיפשות, כמה קוצר ראייה וכמה חוסר הבנה בהנהגת ה' יש במעשה כזה.

אפי וחמתי ניתכת

(כ) לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל־פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה׃

תוצאת הדברים היא כעס עליהם ובושה להם. "ניתכת" פירושו נשפכת, מלשון להריק ולהתיך, כמו "ותיתך חמתי ואפי". ועל ידי כך ייחרב המקום הזה, וכל הנמצא בו - אדם, בהמה, צומח, פרי העץ ופרי האדמה - יכלה, והאש תבער בו בתמידות ולא תכבה.

ומדייק המלבי"ם: כשאדם חולה מביאים לו תרופה, והתרופה נעשית ממרקחת של שורשים, עשבים וצמחים. וכאן, כיוון שהחימה תהיה גם על הצומח ואף הוא יתעפש, ממילא יכלו האדם והבהמה באין תרופה. ולכאורה מה אכפת לנו בצומח לאחר שכלה האדם? אלא שבתחילת הכיליון, בתחילת החולי, עדיין יכול הצומח לשמש רפואה; וכיוון שגם הצומח כלה, לא תימצא רפואה כלל - ולכן "ובערה ולא תכבה".

לסיכום:

הנביא נשלח לעמוד דווקא בשער בית ה', אל הבאים להשתחוות ולהקריב, כדי לעקור מן השורש את הביטחון הכוזב "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה". הבית אינו תכלית אלא תוצאה; המעשים הטובים הם התנאי, ו"היכל ה' המה" - האדם עצמו, בתיקון דרכיו, נעשה מקום להשראת השכינה. כשהבית הופך למערת פריצים, למקום שנותן גיבוי להמשך התועבות, אין בו הצלה אלא אדרבה - הוא עצמו הסיבה לפורענות, "אשר אתם בוטחים בו". ושילה מוכיחה שאין תעודת ביטוח לאבנים. ומעל הכול מלמדנו הפרק יסוד גדול: "האותי הם מכעיסים... הלוא אותם" - אין מעשינו פועלים דבר בבורא יתברך; כל הכעס וכל הנזק חוזרים אל האדם עצמו. ואם כן, מצוות שאדם עושה - לעצמו הוא עושה, ועבירות שהוא עושה - לעצמו הוא מזיק.