לכן כה אמר השם הנני נותן אל העם הזה מכשולים וכשלו בם אבות ובנים יחדיו שכן ורעו ואבדו. אומר הקדוש ברוך הוא לכן, כיוון שהם לא קיבלו את המצוות שנתתי להם, אומר המלבי"ם, אומר להם הנביא אתן להם מכשולים שיכשלו איש על ידי אחיו. האב על ידי הבן, השכן על ידי רעו, וכך יאבדו כולם. הרד"ק מסביר יותר כיצד יהיה הכישלון הזה. אומר הרד"ק, אבות ובנים שכן ורעו, כדי ללמד אותנו שהאב לא יזהיר את הבן גם אם הוא יודע שיש מכשול, אז וכשלו אבות ובנים. פירושו של דבר, האב יכשל והוא לא יודיע לבן שלו יש פה מכשול תיזהר, ואז גם הבן יכשל. והדין הפוך, הבן יכשל והוא לא יודיע לאבא שלו יש כאן מכשול ואז גם האב יכשל. אותו דבר האיש עם שכנו, שכנו זה אדם הגר בסמיכות לו, האיש עם רעו, יש לו משא ומתן, יש לו איזה שותפות איתו, אף אחד מהם לא מזהיר את החבר שלו, אף אחד לא מזהיר את הקרוב לו, ואז ממילא כולם נופלים. ומתוך מה זה נובע? זה מרוע הלב, אומר הרד"ק, שכל אחד ירצה ברעת חברו. יש אנשים שאם הוא נפל, אז למה שאני אפול לבד? הוא לא מתרה את האחרים, כי כשאני נפלתי ונפלו איתי עוד כמה, צרת רבים חצי נחמה, אז הוא רגוע יותר. אבל יש אדם שהוא בעל טוב לב והוא אומר לאחרים אל תכשלו כמו שאני נכשלתי, אני נכשלתי ואל תפלו גם אתם. אבל כאן הוא אומר תראה את רוע ליבם, וכשלו בם אבות ובנים יחדיו שכן ורעו ואבדו, כל אחד יראה בכישלונו ולא יזהיר את חברו ואת בנו שיש כאן מכשול.
כה אמר השם הנה עם בא מארץ צפון וגוי גדול יעור מירכתי ארץ. הנה עם בא מארץ צפון, אומר המלבי"ם, העם הזה הם הכשדים. וגוי גדול יעור, על מה כאן מדובר? שיתעורר לבוא עמו עם הכשדים גם שאר עמים. הם באו מירכתי ארץ, הם לא באו מצפון אלא מקצוות הארץ, התעוררו עמים רבים כדי לבוא ולהילחם כנגד עם ישראל. אומר המלבי"ם, כיוון שהעוזרים באו מכל רוחות העולם, לכן הם היו מירכתי ארץ ולאו דווקא מצפון. אומר המלבי"ם, תשים לב שיש פה שינוי לשון, הנה עם בא מארץ צפון וגוי גדול יעור מירכתי ארץ. לעם שבא מארץ צפון, לכשדים, הוא קורא עם. לאלה שיבואו יתעוררו ויבואו מירכתי ארץ הוא קורא גוי. מה ההבדל בין עם לבין גוי? אומר המלבי"ם, עם, ביארנו בכמה מקומות, הוא חשוב יותר מן הגוי. ולכן הכשדים, לאות חשיבות, הוא מכנה אותם בשם עם. אבל הבאים לעזרתם זה כל מיני נספחים למיניהם, כל מיני כאלה שקפצו על העגלה, הם נקראים בשם גוי. והיות וכן, אותם הוא מכנה גוי גדול יעור מירכתי ארץ, הכוונה יתאספו רבים לכדי גוי גדול מירכתי ארץ.
קשת וכידון יחזיקו אכזרי הוא ולא ירחמו קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש מלחמה עליך בת ציון. קשת וכידון יחזיקו, אלה הם שני מיני כלי מלחמה, כלי זין. ומטבעו, העם הזה יהיה עם אכזרי, אכזרי הוא ולא ירחמו. קולם כים יהמה, הסברנו שכאשר היו מגיעים למלחמה היו צורחים צרחות וצועקים צעקות, זה היה חלק מהעידוד שהיו מעודדים את צבאם, אז על ידי הצרחות והצעקות היו מטילים מורך בלב העם שכנגדם ונותנים עידוד לצבא התוקף. ולכן אומר קולם כים יהמה. והם יהיו רוכבי סוסים, אלה שרוכבים על סוסים תמיד זריזים יותר ומהירים יותר ומומחים יותר בשדה הקרב.
ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש מלחמה. מה זה פה ערוך כאיש מלחמה? יש פה שני ביאורים. המלבי"ם מסביר, ערוך כאיש מלחמה, אומר המלבי"ם, זה מדבר על הסוסים. על סוסים ירכבו, סוס שהוא ערוך כאיש מלחמה. הסוסים יהיו מלומדי מלחמה כמו אנשים, מומחים במלחמה. וזה לא יבוא במקרה, אלא עליך בת ציון, עיקר מגמתו וביאתו תהיה עליך בת ציון. אבל הרד"ק מסביר אחרת. הרד"ק אומר ערוך כאיש מלחמה, זה חוזר על האנשים, לא על הסוסים. אומר הרד"ק, כל אחד מן הלוחמים הללו יהיה ערוך בכלי מלחמה כמו איש אחד שנועד להילחם עם חברו, מלחמה ערוכה, שהוא מכין את עצמו עם כלי מלחמה. הרוב לא כל כך מזוינים בכלי נשק. זאת אומרת, כשאדם הולך להילחם אחד על אחד, אז הוא בא מאובזר בכל מיני כלי הנשק. אבל לעומת זאת כשיוצאים לקרב, אז לא נותנים את כל מיני כלי הנשק, אז נותנים לו אולי כידון וחיצים, או חרב וקשת, אבל לא הולכים עם כל כלי הנשק. לעומת זאת כאן, כל אחד ואחד מהם יהיה ערוך כאיש מלחמה כמו איש יחידי היוצא למלחמה יחידי כנגד רעהו, ואז יש לו כלי מלחמה רבים, כאילו כל אחד מהם ערוך כאיש אחד. ועל מי יבואו? עליך בת ציון.
שמענו את שמעו רפו ידינו צרה החזיקתנו חיל כיולדה. איך שרק חיל כיולדה, איך שרק שמענו את שמעו, מיד רפו ידינו. לא עשינו מאומה להצלתנו מחמת הייאוש, מחמת הפחד שאוי ואבוי מה עומד להיות כאן. ולא די בזה, צרה החזיקתנו, דהיינו בשעת המצור כבר הרגשנו שצרה מחזיקה אותנו ממש. לאחר מכן כאשר העיר נבקעה, הרי זה ממש כבעת הלידה, חיל כיולדה. כמו שהאישה נבקעת כרסה כביכול ומוציאה את הוולד, אז כך נבקעה החומה ואז נכנס האויב. כי אז בעצם מה שהיה, אם אנחנו זוכרים, הם ברחו לילה דרך מנהרה כדי לברוח מהעיר הנבקעת. אומר הרי זה היה חיל כיולדה.
וכאן הוא מזהיר אותם ואומר אל תצאו השדה ובדרך אל תלכו כי חרב לאויב מגור מסביב. אל תצאו השדה, שלא תחשבו ששם יהיה לכם מפלט, שלא תחשבו ששם יהיה לכם הגנה. מה תגידו, אולי בעיר יותר בטוח? הוא אומר להם גם בעיר, בדרך אל תלכו. אלא מה? תתחבאו בנקיקים, בחורים, לא יהיה לכם מקום כדי להימלט בדרך. אל תצאו השדה למה? כי חרב לאויב. בשדה החרב של האויב נמצאת. וההמשך, ובדרך אל תלכו למה? כי גם בעיר, זה סוף הפסוק, מגור מסביב. הפחד והמגור יהיה מסביב למקום מגוריכם. מכיוון שהאויב כבר מוכן לבקוע את העיר, אז ממילא יש סכנה הן ביציאה לשדה והן בהליכה לדרך, כי חרב לאויב בשדה, מגור מסביב זה גם אפילו בדרך ליד הבתים שלכם, גם שם יש פחד. המלבי"ם מסביר שמגור המשמעות שלו זה פחד וגם אסיפה. גם לשון האספות. וזה מרמז שכביכול כשרוצה לדבר על פחד, הוא מדבר על פחד כזה שאדם ירא ונכנס, מתכנס אל עצמו כדי להתחבא. כמו לא תגורו מפני איש. מה זה לא תגורו? בפשטות, לא תפחדו. אבל איך חז"ל דורשים את זה? שאין לו לדיין לאגור דבריו מפני איש. לאגור הכוונה לאסוף דבריו. דהיינו, אני מפחד לדבר, אז יוצא אם כן שלא תגורו מדבר הן על פחד והן על אסיפה, האספות. אני אוסף דבריי, שותק. זה הלא תגורו, שעוקר דבריו, סוגר את פיו, לא אומר את מה שיש לו לומר. אז יוצא אם כן שהביטוי לגור הוא הן ביטוי של פחד והן ביטוי של אסיפה. זאת אומרת, יש מגור, זה גם ביטוי של פחד וגם ביטוי של אסיפה. וזה מה שכתוב לדוגמה מגור מסביב. מה זה מגור מסביב? אנחנו מפחדים מהאויב והוא גם עושה מגור מסביב, מלשון גורם לנו להיאסף אל בתינו כי הוא נאסף מסביבנו, שהביטוי הזה משמעותו אסיפה.
בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבוא השודד עלינו. בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, התפלשי הכוונה תתגלגלי באפר. אבל יחיד עשי לך, רש"י מסביר אבל של בן יחיד. הנורא ביותר לאדם זה חס ושלום אם נאלץ לקבור בנו וביתו. ואם זה בנו וביתו היחידי, אז אין כאב כמכאובו. על זה הוא אומר כאן אבל יחיד עשי לך, זה יהיה אבל נורא, זה יהיה כאב נורא, שזה כאילו מת בנו יחידו. מספד תמרורים, מספד תמרורים, למעשה היה צריך להגיד מספד תמרורים, אבל רש"י מסביר כיוון שהוא סמוך, המספד סמוך לתמרורים, לכן זה נקרא מספד תמרורים. מאיזה לשון זה תמרורים? תמרורים זה מלשון מרירות, זה יהיה מספד המלא מרירות. המלבי"ם מסביר בת עמי חגרי שק, כל אחד יחגור שק כדי להתאבל. ושלא תחשוב שיתאספו כולם כדי להתאבל. אלא אבל יחיד עשי לך. לפי המלבי"ם זה לא אבל על בן יחיד, אלא אבל יחיד הכוונה שהאבלים כל אחד יהיה אבל לעצמו. ביחידות, בביתו. מה שזה רוצה לומר, כשאנשים הם מתאספים יחד, אז באיזשהו מקום יש נחמה, יש עידוד הדדי. אבל כאשר כל אחד יושב לו בביתו ואבל שם, אז מי ינחמנו? במצב הזה אין אפילו את הביחד, את ההתאחדות, את הקבוצה שתנחם את עצמה. הוא אומר יהיה האבל כזה קשה שכל אחד יתאבל ביחידות בביתו. זה גם מאוד מסתבר לפי מה שנאמר קודם שיש מגור מסביב, כיוון שהאויבים מקיפים אותנו מסביב ואז יש פחד אפילו לצאת מן הבית, מכיוון שהוא מגור, הוא מכונס סביב הבתים, יהיה פחד לצאת. אז אם בן אדם יהיה אבל, זה אבל יחיד, יהיה לו פחד לצאת ולהיאסף אנשים להתאבל יחד. ויעשו מספד תמרורים מכיוון כי פתאום יבוא השודד עלינו. הצרה תהיה כל כך גדולה שהיא תהיה פתאומית, לא משהו שאתה ממתין ומצפה לו ואז זה מוריד מהכאב, אלא משהו שהוא פתאומי, זה קשה מאוד לקבל, קשה מאוד לעכל.
בחון נתתיך בעמי מבצר ותדע ובחנת את דרכם. בחון נתתיך, רד"ק ורש"י מסבירים שכאן הוא אומר לנביא, אפילו שאתה אומר להם דברים קשים, אפילו שאתה מוכיח אותם באמירות מאוד לא פשוטות, אתה בעצם צופה להם רעות נוראיות. מה טבעי ביותר במצב כזה אם לא שמישהו יבוא וישתיק את הרב המפחיד הזה? את הנביא המעורר אימה ושובר רוח העם. ואנחנו רואים שירמיהו נרדף, נרדף קשות. אבל הקדוש ברוך הוא מבטיח לו. וכאן ההבטחה אומר לו הקדוש ברוך הוא בחון נתתיך בעמי מבצר. אומר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא מהם, אפילו שאתה אומר להם דברים קשים ואז באופן טבעי יש לך לחשוש שמא יפגעו בך. אל תירא מהם, אני נתתיך בחון ומבצר. בחון זה לשון מבצר. כמו הקימו בחוניו, בוחן ועופל, אלה הם ביטויים של מבצר. אז הוא אומר להם אל תירא, אני שמתי אותך להיות עיר מבצר ועמוד ברזל, אל תירא מהם אלא תחפש אחר דרכיהם, תוכיח אותם, תאמר את כל אשר לך ללא חת. שימו לב למה הוא משתמש בביטוי בחון, הרי כבר הוא אומר מבצר, אז למה צריך להגיד בחון, שבחון זה גם כן מלשון מבצר, כמו שהסברנו כעת בוחן ועופל וזה ביטוי למקום שהוא מקום משגב וחזק. ההמשך הוא ותדע ובחנת את דרכם. זה לשון נופל על לשון. אני נתתיך לבחון, הכוונה למבצר, והתפקיד שלך לבחון את דרכם, שזה מלשון מבחן. וזה לשון נופל על לשון ולכן נקט את הלשון הזאת. כך גם כן מסביר המלבי"ם, שהביטוי בחון זה מלשון מלשון מבצר וזה גם בא בהמשך על עניין של בחינה וניסיון. כמו עופל ובוחן כמו שהסברנו. ולמה מבצר נקרא בחון? כי מבצר זה מקום שהוא מבוצר ומנוסה בעוצמתו נגד האויבים ובחנו אותו. זה אנחנו קוראים בחון. הוא נבחן ונמצא כשיר להישגב בו, להינצל בו מפני האויב. לכן הוא נקרא בחון, זה כמו מקלט שתגיד שבדקו אותו שהוא באמת כשיר לעמוד בפני לא יודע מה, התקפות כימיות, התקפות אטומיות, אז הוא בחון, הוא בחון הכוונה נבחן. לכן המבצר נקרא בחון. אומר המלבי"ם, כאן הוא מצייר לנו כביכול, הנביא מצייר במליצתו את הדור, כפי שנראה בהמשך בצורה יותר מפורשת, הוא מתאר אותם כמו כסף סיגים. כמו שיחזקאל בכ"ב אומר היו לי בית ישראל לסיג כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור סיגים כסף היו. דהיינו, הוא מתאר שהיו כאן בסיגים, היו מינים רבים של סיגים. מה זה בעצם סיגים? הכסף כאשר רוצים לצרוף אותו מעורבת בו פסולת. ועל ידי שמכניסים אותו לתוך הכור, יוצרים התכה, וההתכה הרי כל סוג מתכת ניתך בטמפרטורה אחרת, וכל פעם מתיכים עוד סוג מתכת, עוד סוג מתכת, מפרידים ממנו, עד שיש לנו מתכת שהיא כסף צרוף בעליל, מזוקק שבעתיים, בלי שום פגם, בלי שום חיסרון. אומר המלבי"ם, היו בהם כמה מיני רשעים, כמה מיני כיתות. כל אחד היה נבדל מחברו ולא משתתף ברשעות של חברו. כל אחד הקים לו מועדון רשעות בפני עצמו. הוא לא מתערבב עם המועדון ההוא, כי יש לו ביקורת עליו, שלא תבינו לא נכון. המועדון ההוא עושה דברים לא הגונים, המועדון שלו זה זה בסדר, האם צריך לשרוף להם את המועדון, אבל המועדון שלנו זה בסדר, זה מקום התוועדות לצדיקים. כך כביכול הוא היה מרגיש. ואז מה שהוא היה עושה, כל אחד היה לו כביכול מועדון בפני עצמו, מרשיע בדבר בפני עצמו. אלה מנאפים, אלה מרצחים, אלה גזלנים. כל אחד היה להם את החבורה שלהם, לא לא מתערבבים עם האחרים. ולא זו בלבד, אלא אומר המלבי"ם, כל כת הייתה מוציאה דיבה על הכת האחרת. זאת אומרת, אנחנו לא כמוהם. אתם מבינים? ההם לא הגונים, אנחנו בסדר. ואמרתי לכם פעם שזה טבע אנושי. בכל אדם, כל בן אדם יש לו חולשות. רק מה? החולשות שלו שונות משל החבר שלו. ואז מה בעצם? כשהוא רואה את החבר שלו בחולשה, אז הוא מבקר אותו. ראית? לקח כסף וזה, ראית? מעל ו... טוב, לך ברוך השם אין ניסיונות עם כסף, אבל יש לך ניסיונות השם ירחם בדברים אחרים, ושמה אתה לא צדיק גדול. אז מה קורה? איפה שאני מרגיש עצמי בסדר, אני מבקר את השני. והוא אדרבה, עוד אני מוציא אותו קטן, והנה תראה איזה דברים הוא עושה, אני בחיים לא הייתי... כן, אבל דברים אחרים שתהיה בריא, אתה עושה מבלי גבול. מה זה אומר? זה אומר שהאדם כשהוא מרשיע בדבר אחד, בשאר הדברים הוא מרגיש עצמו צדיק. אומר המלבי"ם, זה מה שהיה כאן. כל אחד היה בורר שם איסור אחר, כיתות הרבה, כל אחד נבדל מחברו ובלתי משתתף ברשע של חברו. ואז כל אחד מוציא דיבה על רשעת חברו ונחשב בעיניו שהוא כסף טהור. זה החבר שלי מלא סיגים עם עבירות השם ירחם, אבל הוא כסף טהור. אבל באמת גם הוא סיג. אלא מה? הוא סיג מסוג אחר. גם הוא פסולת, אבל פסולת מסוג אחר. יש כמה מיני פסולת, יש פסולת תעשייתית, יש פסולת כימית, יש כל מיני פסולת, אתה גם סוג של פסולת. הנביא, אומר המלבי"ם, מציירים אותו כאן כבוחן את הכסף ואת הסיגים. הוא על ידי התוכחה שלו, התפקיד שלו להסיר את הפסולת. זה מה שאומר לו הקדוש ברוך הוא, ותדע ובחנת את דרכם. התפקיד שלך זה לבחון אותם. ובחנתים כי בחון את הכסף, וצרפתים כי צרוף את הזהב. הביטוי של הבחינה מבטא צירוף, מבטא זיקוק וזיכוך. אומר המלבי"ם, וזה מה שאומר כאן נתתיך שתהיה בחון מבצר בעמי, ושם אתה תדע לבחון את דרכם. וכאשר אתה תבחן את דרכם, על ידי זה אתה תוכל לזהות.
פסוק כ"ח, כולם סרי סוררים הולכי רכיל נחושת וברזל כולם משחיתים המה. הפסוק הזה הוא די סתום. כולם סרי סוררים. קודם כל מה זה סרי סוררים? גם סרי וגם סוררים שניהם כתובים בסמ"ך. הולכי רכיל נחושת וברזל כולם. איך נכנס פה נחושת וברזל כולם? כולם משחיתים המה. אז באמת יש פה כמה ביאורים ואנחנו נתחיל ברש"י. רש"י אומר סרי סוררים, הכוונה סרים מן הדרך. הוא לא מסביר את הכפילות, את הכפילות המפרשים האחרים מסבירים. הולכי רכיל, הולכי רכיל אומר רש"י קשור עם נחושת וברזל. הולכי רכיל נחושת וברזל. פירושו של דבר, היו להם שרים, שרים חשובים, ההוא נחושת, ההוא ברזל, כי הם חזקים. והיו אנשים אשר הולכים ביניהם רכיל. הכוונה הולך מהנחושת מספר לו על מה אמר עליו הברזל, הולך לברזל מספר לו מה אמר עליו הנחושת. זה הכוונה פה הולכי רכיל נחושת וברזל. בין שני השרים הגדולים שאחד היה חזק כנחושת והשני כברזל, היו אלה אנשים הולכים רכיל ומסכסכים ביניהם. רש"י מביא, כך שמעתי. אבל לפי עצמו יש לרש"י ביאור אחר. אומר רש"י ואני אומר הולכי רכיל הם וחזקים כנחושת וברזל להחזיק כזביהם. יש בן אדם שמכזב, ואתה מהר עולה על הכזב שלו, והוא אומר לך נכון, נכון, סתם, סתם אמרתי. ויש אדם שהוא כזבן מומחה. הוא יש לו רפרטואר של כזבים והוא לא ממהר להודות. ואתה אומר לו אתה כזבן, אדרבה יביא לך הוכחות עד כמה הכזב שלו אמיתי. והוא לא מספר לך סיפורים וזה הכל אמת לאמיתה ושתאמין לי שככה היה והוא נשבע לך בחמותו ובמי לא, והכל רק שתאמין לו. אומר האנשים הללו לא סתם הולכי רכיל, הם הולכי רכיל נחושת וברזל. אתה יודע איזה רכיל חזק זה? הוא רכיל, הוא לא נשבר, אתה שואל אותו שתי שלוש שאלות, לא לא כן נכון סתם אמרתי. לא, הוא חזק כמו נחושת וברזל להחזיק כזביהם. הוא עומד אחרי הכזב שלו ולא מוותר, הכזב שאמרתי אמת לאמיתה. התרגום אונקלוס מסביר שהרכיל זה מלשון נוכל. התרגום יונתן סליחה אומר, מה שכתוב כאן רכיל זה מהלכין בנכילו. זה הכוונה רכיל, כמו שמעורב הנחושת עם הברזל, הם הולכים בנכלוליהם. זה כבר יותר מובן למה הקדימו הנחושת וברזל. כי נחושת וברזל אלה שני חומרים שאחד חשוב והשני לא, וכשהם מעורבים, אז זה סוג של רמאות. אתה מוכר אותם כמעורבים, לא כמזוקקים, זה רמאות. אז הוא אומר הם הולכים בנכילו, הם הולכים בנכלוליהם כמו שמעורב נחושת עם ברזל. כמו שנחושת וברזל זה כמו סוג של נוכלות, כך גם כן הם הולכים בנכליהם. הרד"ק מסביר מה זה סרי סוררים? הוא אומר שבסמ"ך זה כמו בשי"ן. סרי סוררים כמו הם השרים על הסוררים. יש סוררים, אנשים כמו בן סורר ומורה, והם שרי סוררים, הם השרים שלהם. אז אפילו שפה בעצם זה כתוב בשי"ן ולא בסמ"ך, הוא אומר זה כמו שי"ן וסמ"ך מתחלפות. כאילו ולמה הוא כתב בסמ"ך? יכול להיות מכיוון שרצה לומר, א' יכול להיות שזה ביטוי גנאי, שרי, דהיינו מלשון סורר, גם השר כביכול סורר. אבל הוא הוא כביכול רצה להתאים את הביטוי לסוררים, אז כתב גם את השרי בסמ"ך, כך ייתכן. מה הוא רוצה לומר בזה? העבדים שלהם הם סוררים, וגם השרים, שהם שרים על הסוררים, גם הם מתנהגים כמותם. והעבדים הולכי רכיל לאדוניהם. הם מלחכי פנכה, הוא מנסה למצוא חן בעיני אדוניו, ולכן הוא הולך אליו ואומר לו אתה יודע פלוני אמר עליך כך, ואלמוני עשה לך כך. כפי שעשה דואג האדומי. כשהלך לשאול ואמר אתה יודע אחימלך בן אחיטוב, נוב עיר הכהנים, הם עזרו לדוד, אתה יודע, הם עזרו לו, אני מגלה לך, אף אחד לא מגלה לך. זה ממה היה גורם? מכיוון שהאנשים הללו סוררים, הם היו רשעים מצד עצמם, והיו הולכי רכיל כדי למצוא חן בעיני שריהם. אומר הרד"ק, השרים עם העבדים הם דומים לנחושת וברזל. מה פירוש הדבר? מסביר הרד"ק שהנחושת והברזל כשהם מעורבים יחד, הם חזקים מאוד. אומר הרד"ק, אי אפשר לעשות כלי אומנות מברזל בלבד. ככה על כל פנים לפי הטכנולוגיות המצויות בזמנם, לא ניתן היה לעשות כלי חזק שעשוי מברזל בלבד. לא יחתוך הברזל לבדו אלא עם זה הנחושת. אז מה שהיו עושים, היו מצרפים איתו נחושת, ועל ידי זה היו מצליחים ליצור ברזל חזק שיהיה מסוגל לחתוך, שיהיה מסוגל לעמוד כנגד דברים קשים. אז אם כן, ואגב הנחושת תמיד מופיע במקרא כביטוי לחוזק. נחושתה, כל נחושת שבמקרא מופיע לעניין חוזק. ושמהם נחושה, מלשון נחושת. מצחך נחושה, תמיד נחושת מבטא חוזק. זה מעניין כי היום הנחושת נחשבת למתכת רכה. אבל שתדעו שבזמנם הברזל, הרי מה זה גם בזמננו, כשאתה מוציא את הברזל ממעבה האדמה אי אפשר להשתמש איתו. הוא רך. אי אפשר, הוא גם מעורב עם סיגים, הוא צריך לעבור תהליך שלם של עיבוד עד שהוא הופך להיות ברזל חזק שניתן להשתמש איתו. אז בזמנם, לפי הידיעות שלהם, מה שהיו עושים היו מערבים איתו נחושת. התערובת יחד עם הנחושת הייתה הופכת אותו להיות דבר חזק שאיתו ניתן היה להשתמש. אז אם כן מה שכתוב כאן הולכי רכיל נחושת וברזל, הם היו הולכי רכיל, נחושת וברזל, נמשלים היו לנחושת וברזל. כשהם מעורבים יחד הם עושים את המלאכה, כך גם כן השרים והסוררים, אלה שהם העבדים שלהם שהיו רשעים וסוררים, היו הולכים יחד, פועלים ביחד מעשי רשע. המצודת דוד מסביר השרים הסוררים, הוא אומר מה פירוש שרי סוררים? הוא מסביר כמו שיר השירים. זה לא בהלצה, כן? זה לא, זה רק הבאתי את זה כדוגמה, הוא מביא את זה, הרד"ק מביא, המצודת דוד מביא את זה כדוגמה. מה זה שיר השירים? השיר המיוחד שבשירים. שיר השירים, השיר שמעל כל השירים. אז גם כן כשכתוב שרי סוררים, הכוונה השרים המיוחדים שבכל הסוררים. עוד פעם, לא מלשון שר בשי"ן, בסמ"ך. אלא יש סורר ויש שרי סוררים. הכוונה הסורר שבסורר, המיוחד שבסוררים. כמו גנבי גנבים, הגנב שבגנבים, וכן הלאה על זה הדרך. אז הוא אומר שרי סוררים, הולכי רכיל, המיוחדים שבכל הסוררים, הסוררים הקשים ביותר. שרי סוררים, המלבי"ם מסביר, יש לו פה ביאור מקורי, ששונה מכל מה שכולם הסבירו. אומר המלבי"ם ששרי זה מלשון סר. סר לראות. בסי"ן. שזה מלשון הסרה. עזב את מקומו והלך. ואז הוא אומר בעצם, הוא מבטא כאן את הצביעות שלהם. שכולם היו מתנהגים כאילו הם שרי סוררים, אני סר מן הסוררים. אני לא מתנהג כמעשים הרעים כמו הסוררים, שרי סוררים. כי הרי איך הסברנו? כל אחד הקים לו מועדון, והוא אומר המועדון של החבר שלו, שמה רשעים גדולים, אבל אנחנו, אנחנו צדיקים. אנחנו רק גנבים, אנחנו לא רוצחים. רק אם יש תאונת דרכים, משהו לא מסתדר וזה, פתאום בן אדם מחליט שהוא לא נפרד מהכסף. או שאני מפריד ממך את הכסף, או אותך, או אותך מהכסף, או אותך מהכסף, לא הייתה ברירה. אבל באופן הרגיל אנחנו רק גנבים, אלה מה אני אגיד לך, הם גם רוצחים. הוא מרגיש צדיק לידו. אז יוצא אם כן שכשהוא מתאר את עצמו הוא אומר אנחנו שרי סוררים, אני סר מן הסוררים, אנחנו לא עושים כמעשים הרעים שלהם. ואז הם היו הולכי רכיל. דהיינו, כיוון שאני מרגיש עצמי צדיק ליד המועדון של ההוא, אז אני מלשין עליו. הולכי רכיל. ואז אני אומר אתה יודע, ההוא עושה כאלה דברים, אוי ואבוי, זה צריך לעצור אותם, ומה איתך? לא, מה פתאום, אנחנו לא עושים כאלה דברים. אבל בוא תראה מה הם עושים. ואז הוא הולך ומלשין, הולך רכיל כדי להלשין על החבר שלו, כשהוא רשע לא פחות ממנו. רק הוא רשע בא', אתה רשע בב', השלישי רשע בג', אבל כל אחד היה רשע לפי עניינו. וזה מה שממשיך הנביא ואומר, אבל באמת מה הם? נחושת וברזל. דהיינו, הוא מרגיש כסף. כך הוא חושב את עצמו. אבל מה הוא באמת? זה נחושת וזה ברזל. דהיינו שניהם מיני סיגים ופסולת. כי הרי גם כשאתה, כשאתה רוצה לנקות את הכסף, גם את הברזל אתה מוציא וגם את הנחושת אתה מוציא. כי שניהם נחשבים לסיגים ליד הכסף. כל אחד פה מרגיש עצמו כסף ליד החבר שלו. אבל אומר הנביא, מה הם באמת? הולך רכיל על חברו כאילו חברו הוא הרשע, אבל שניכם, הוא נחושת, אתה ברזל. אין שום הבדל ביניכם, שניכם מיני סיגים. ומשחיתים המה. והגם שכל אחד יש לה רשעות משלה, עם כל זה היא רעה לא פחות מחברתה. איך אתה יכול לדעת את הדבר הזה? על ידי שתשים אותם בכור, תצרוף אותם, וצרפתים כי צרוף את הכסף ובחנתים כי בחון את הזהב, אז באמת תראה שאלה ברזל ואלה נחושת, אף אחד מהם הוא לא כסף. זה הפסוק הבא.
נחר מפוח מאשתם עופרת לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו. אומר המלבי"ם, מרוב הבערה של האש, נחר מפוח ונחרך, וכבר נגמרה העופרת. דהיינו, אתה רוצה לצרוף אותם, אז זה צריך כזאת מלאכה גדולה, זה צריך כזה חימום רב, בוא תראה שנחר, נחר הכוונה נשרף. כמו חרב הנהרים, כמו ויחר אפו, זה לשון שריפה. נחר מפוח מאשתם. אומר מרוב הבערה של האש, המפוח כבר נשרף. מרוב החימום, הרי עם המפוח היו משתמשים כדי לבער את האש, כדי להלהיב את האש על מנת שתהיה האש חזקה. והוא אומר בוא תראה שכבר נגמרה העופרת שהייתה מצורפת אל הכסף. כמו שאמרנו זה אחד מהסיגים שבכסף זה העופרת. אז היה ראוי שכבר הכסף יצא נקי. כי נחר מפוח מאשתם, הרי כבר נשרף המפוח מהאש הזאת. ועם כל זה אומר הנביא לשוא צרף צרוף. למה? רעים לא נתקו. אי אפשר לנתק את הרעים, כולו סיג, כולו סג יחדיו נאלחו. פירושו של דבר, הפסולת שבתוכם, הקלקול שבהם, כולו סיג. אז הגם שנגמרה העופרת, הייתי חושב זהו, זה נקי. אומר מה פתאום, רעים לא נתקו. עדיין מחובר הסיגים והפסולת נמצאת בתוכו ועדיין לא ניתק ממנו. ולמה? כי כולו סיג. כי באמת אין פה כסף. כי כמו שאמרנו קודם, כל אחד הרגיש עצמו ככסף ליד החבר שלו. ההוא נחושת, זה בדיל, ההוא עופרת, זה ברזל, מה אני? כסף. אומר בוא תיקח תצרוף אותם, גם אחרי שייגמר כל העופרת שהיא נחשבת למתכת כביכול הכי זולה ופשוטה, תיווכח לראות שעדיין כסף צרוף אין לך. למה? כי כל התערובת הזאת, שכל אחד מהם הוא סוג אחר של פסולת, מה היא מרכיבה? גוש שלם של פסולת. כי באמת כסף אין כאן. אז הגם שכל אחד מהם מרגיש את עצמו ככסף, אבל על ידי הנפיחה של המפוח ועל ידי האש, תראה שלשווא צרף צרוף ורעים לא נתקו, לא ניתק הרע מהם על ידי הצריפה הזאת. הרד"ק מסביר, היות שהוא ממשיל אותם לנחושת וברזל, והנחושת והברזל הנפח עושה איתם כלים. כיצד? על ידי האש. הוא מתיך אותם באש וכך יוצר כלים. וכך גם כן הצורף, הוא מתיך את הכסף ועל ידי זה הוא יוצר כלי. הנופח, נופח במפוח אש כדי לצרף את הכסף. המפוח פה אומר הרד"ק, זה משל על הנביא. והנופח, זאת אומרת המפוח פה הוא משל על הנביא שהנביא הוא בעצם הנופח, ומה זה הנופח? הוא נופח מגרונו, כי הרי כאשר בן אדם מדבר, אז הוא מוציא אוויר, הוא מוציא מגרונו. ואז כביכול הוא רוצה להגיד המפוח הזה, מי זה המפוח? הנביא. מה קרה לו? נשרף. הגרון שלו ניחר, הוא צועק וצועק וצועק, ומה קרה? נחר מפוח מאשתם. מהאש שלהם המפוח כבר נשרף, הגרון הזה שהוא זה שאמור לצרוף, הוא זה שאמור להוכיח ולברר סיגיהם, הגרון הזה כבר נשרף מרוב התמדת הנופח בו, מרוב שהוא צועק וצועק ונופח, כבר נחרך גרונו. והנה תראה הנפיחה, מרוב הנפיחה העופרת נגמרה, אבל עדיין הכסף הגרוע לא ניתך. וזה מה שבעצם בא הדבר לרמז שישראל שעושים מעשים גרועים, הנביא מדבר אליהם השכם והערב, גרונו ניחר, אבל הרעים לא ניתקו. עדיין הם ממשיכים בקלקול שלהם, עדיין ממשיכים בדרכם הנלוזה, בוא תראה שגרונו ניחר ועדיין שום דבר לא השתנה.
כסף נמאס קראו להם כי מאס השם בהם. כסף נמאס, הכוונה כסף שאי אפשר לצרוף אותו בשום יגיעה. כסף נמאס קראו להם, כמו שאמרנו זה כסף סיגים הוא, ואפילו שכל אחד בעצם פושט טלפיו כדי לומר טהור אני, באמת הם לא להשם, לא טהורים הם ואין חפץ להשם בהם, כי מאס השם בהם, הקדוש ברוך הוא מאס בהם והיות וכן כל מה שמציגים עצמם כצדיקים ליד חבריהם, דע לך שבאמת לא כן הוא, אלא כולם סיג יחדיו נאלחו ולכן על כולם תבוא אותה גזירה שאותה מועיד השם.