TheWholeTorah.aiBeta

פרק ו - מצור ואזהרת חורבן - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

הפרק שלפנינו הוא פרק של פורענות: הנביא ירמיהו מתאר את העם הבא מארץ צפון, את אכזריותו, את האימה שתיפול על יושבי ירושלים, ובסופו של דבר מגיע לתיאור מצבו הרוחני של הדור - דור שכל אחד בו מרגיש עצמו צדיק לצד חברו, וכולם יחד סיגים ופסולת. בחלק זה נעסוק מפסוק כ"א ועד סוף הפרק.

מכשולים שכל אחד מכשיל בהם את רעהו

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶל־הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ וְאָבָדוּ׃

אומר הקדוש ברוך הוא: "לכן" - כיוון שלא קיבלו את המצוות שנתתי להם. מבאר המלבי"ם, שהנביא אומר להם: אתן להם מכשולים שיכשלו איש על ידי אחיו - האב על ידי הבן, השכן על ידי רעו, וכך יאבדו כולם.

הרד"ק מסביר כיצד יתרחש הכישלון הזה. "אבות ובנים, שכן ורעו" - ללמדנו שהאב לא יזהיר את הבן גם כשהוא יודע שיש מכשול. האב ייכשל ולא יודיע לבנו שיש כאן מכשול, ואז גם הבן ייכשל; וכן להפך, הבן ייכשל ולא יודיע לאביו, ואז גם האב ייכשל. כך גם האיש עם שכנו - זה הגר בסמיכות אליו, וכך האיש עם רעו - זה שיש לו עמו משא ומתן או שותפות. אף אחד מהם אינו מזהיר את חברו ואת הקרוב לו, וממילא כולם נופלים.

ומהיכן זה נובע? מרוע הלב, אומר הרד"ק, שכל אחד רוצה ברעת חברו. יש אנשים שאם נפלו, אומרים בליבם: למה שאני אפול לבד? הוא אינו מתרה באחרים, כי כשנפלתי ונפלו איתי עוד כמה, "צרת רבים חצי נחמה", והוא רגוע יותר. ולעומתו אדם טוב לב אומר לאחרים: אל תיכשלו כמו שאני נכשלתי, אני נכשלתי ואל תיפלו גם אתם. אבל כאן הנביא מצביע על רוע ליבם: "וכשלו בם אבות ובנים יחדיו שכן ורעו ואבדו" - כל אחד יראה בכישלונו ולא יזהיר את חברו ואת בנו שיש כאן מכשול.

עם מארץ צפון וגוי גדול מירכתי ארץ

כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ׃

"הנה עם בא מארץ צפון" - אומר המלבי"ם, העם הזה הם הכשדים. "וגוי גדול יעור" - שיתעוררו לבוא עם הכשדים גם שאר העמים. הם אינם באים מצפון אלא מקצוות הארץ, "מירכתי ארץ", שהתעוררו עמים רבים לבוא ולהילחם בעם ישראל. וכיוון שהעוזרים באו מכל רוחות העולם, לכן נאמר בהם "מירכתי ארץ" ולאו דווקא מצפון.

ומעיר המלבי"ם על שינוי הלשון שבפסוק: לבאים מארץ צפון, לכשדים, הוא קורא "עם", ואילו לאלה שיתעוררו ויבואו מירכתי ארץ הוא קורא "גוי". ומה ההבדל בין עם לגוי? ביאר המלבי"ם בכמה מקומות ש"עם" חשוב יותר מן "גוי". לכן הכשדים, לאות חשיבות, מכונים "עם"; אבל הבאים לעזרתם, שהם כל מיני נספחים שקפצו על העגלה, נקראים "גוי". והיות שכן, אותם הוא מכנה "גוי גדול יעור מירכתי ארץ" - יתאספו רבים לכדי גוי גדול מירכתי ארץ.

אכזרי הוא ולא ירחמו

קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת־צִיּוֹן׃

"קשת וכידון יחזיקו" - אלה שני מיני כלי מלחמה, כלי זין. ומטבעו יהיה העם הזה עם אכזרי: "אכזרי הוא ולא ירחמו". "קולם כים יהמה" - כפי שהסברנו, כשהיו יוצאים למלחמה היו צורחים צרחות וצועקים צעקות, וזה היה חלק מעידוד הצבא: על ידי הצעקות היו מטילים מורך בלב העם שכנגדם ונותנים עידוד לצבא התוקף. "ועל סוסים ירכבו" - ורוכבי הסוסים תמיד זריזים יותר, מהירים יותר ומומחים יותר בשדה הקרב.

ומהו "ערוך כאיש למלחמה"? יש כאן שני ביאורים. המלבי"ם מסביר שהדברים מוסבים על הסוסים: "על סוסים ירכבו" - סוס שהוא ערוך כאיש מלחמה, הסוסים יהיו מלומדי מלחמה כאנשים, מומחים בקרב. וזה לא יבוא במקרה, אלא "עליך בת ציון" - עיקר מגמתו וביאתו תהיה עלייך.

הרד"ק מסביר אחרת: "ערוך כאיש למלחמה" חוזר על האנשים ולא על הסוסים. כל אחד מן הלוחמים יהיה ערוך בכלי מלחמה כמו איש יחיד שנועד להילחם עם חברו במלחמה ערוכה, שמכין את עצמו בכל כלי הנשק. שהרי כאשר אדם הולך להילחם אחד על אחד הוא בא מאובזר בכל מיני כלי נשק, ואילו כשיוצאים לקרב המוני אין נותנים לכל חייל את כל כלי הנשק, אלא כידון וחיצים, או חרב וקשת, אבל לא כל כלי הנשק. לעומת זאת כאן כל אחד ואחד מהם יהיה ערוך כאיש יחידי היוצא למלחמה כנגד רעהו, שיש לו כלי מלחמה רבים. ועל מי יבואו? "עליך בת ציון".

חיל כיולדה

שָׁמַעְנוּ אֶת־שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃

איך ששמענו את שמעו - מיד רפו ידינו. לא עשינו מאומה להצלתנו מחמת הייאוש והפחד, אוי ואבוי מה עומד להיות כאן. ולא די בזה: "צרה החזיקתנו" - בשעת המצור כבר הרגשנו שהצרה מחזיקה בנו ממש. ולאחר מכן, כאשר נבקעה העיר, הרי זה ממש כעת הלידה: "חיל כיולדה". כשם שהאישה נבקעת כרסה כביכול ומוציאה את הוולד, כך נבקעה החומה ונכנס האויב. ואם אנו זוכרים, אז ברחו בלילה דרך מנהרה כדי להימלט מן העיר הנבקעת, והרי זה "חיל כיולדה".

מגור מסביב

אַל־תֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ אַל־תֵּלֵכוּ כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב׃

"אל תצאו השדה" - שלא תחשבו שיהיה לכם שם מפלט ומחסה. ואם תאמרו, אולי בעיר בטוח יותר? על כך הוא אומר "ובדרך אל תלכו". אלא מה? תתחבאו בנקיקים ובחורים, ולא יהיה לכם מקום להימלט בדרך. ומדוע אל תצאו השדה? "כי חרב לאויב" - בשדה נמצאת חרב האויב. ומדוע בדרך אל תלכו? "מגור מסביב" - הפחד והמגור יהיו סביב למקום מגוריכם. מכיוון שהאויב כבר מוכן לבקוע את העיר, יש סכנה הן ביציאה לשדה והן בהליכה בדרך: בשדה חרב האויב, וגם בדרך שליד בתיכם יש פחד.

המלבי"ם מסביר ש"מגור" משמעותו גם פחד וגם אסיפה, לשון היאספות. וזה מרמז שכשהכתוב מדבר על פחד, כוונתו לפחד כזה שאדם ירא ומתכנס אל עצמו כדי להתחבא. כמו "לא תגורו מפני איש" - שבפשטות פירושו לא תפחדו, אך חז"ל דורשים שאין לו לדיין לאגור דבריו מפני איש, לאגור היינו לאסוף דבריו, שמתוך פחד לדבר הוא אוסף דבריו ושותק. נמצא ש"לא תגורו" מדבר הן על פחד והן על אסיפה - מי שעוצר דבריו, סוגר את פיו ואינו אומר את אשר לו לומר. וכך גם "מגור מסביב": אנו מפחדים מן האויב, והוא גם עושה מגור מסביב, כלומר גורם לנו להיאסף אל בתינו לפי שהוא נאסף מסביבותינו.

אבל יחיד ומספד תמרורים

בַּת־עַמִּי חִגְרִי־שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ׃

"והתפלשי באפר" - תתגלגלי באפר. "אבל יחיד עשי לך" - רש"י מסביר: אבל של בן יחיד. הנורא ביותר לאדם הוא, חס ושלום, כשנאלץ לקבור את בנו או בתו, ואם זה בנו ובתו היחידים - אין כאב כמכאובו. על זה אומר הנביא שיהיה זה אבל נורא וכאב נורא, כאילו מת בנו יחידו. ו"מספד תמרורים" - היה ראוי לומר "מספד תמרורים" בצורת סמיכות, ומסביר רש"י שכיוון שהמספד סמוך לתמרורים לכן נקרא כך. ו"תמרורים" הוא מלשון מרירות: מספד המלא מרירות.

המלבי"ם מסביר: "בת עמי חגרי שק" - כל אחד יחגור שק כדי להתאבל, ואל תחשוב שיתאספו כולם יחד להתאבל, אלא "אבל יחיד עשי לך". לפי המלבי"ם אין זה אבל על בן יחיד, אלא שכל אחד מן האבלים יהיה אבל לעצמו, ביחידות בביתו. וזה עומק הכאב: כשאנשים מתאספים יחד יש בכך איזו נחמה ועידוד הדדי, אבל כשכל אחד יושב בביתו ומתאבל שם - מי ינחמנו? במצב כזה אין אפילו את ה"ביחד", את ההתאחדות ואת הקבוצה שתנחם את עצמה. יהיה האבל קשה כל כך שכל אחד יתאבל ביחידות בביתו.

וזה מסתבר מאוד לפי מה שנאמר קודם "מגור מסביב": כיוון שהאויבים מקיפים אותנו מסביב, יש פחד אפילו לצאת מן הבית, והוא מכונס סביב הבתים. לכן מי שיהיה אבל, יהיה אבלו אבל יחיד, כי יירא לצאת ולהיאסף עם אנשים להתאבל יחד. ומדוע יעשו "מספד תמרורים"? "כי פתאום יבוא השודד עלינו" - הצרה תהיה כה גדולה עד שתהיה פתאומית. אין זה דבר שאתה ממתין ומצפה לו, שאז ההמתנה מורידה מן הכאב, אלא דבר פתאומי, וזה קשה מאוד לקבל וקשה מאוד לעכל.

בחון נתתיך בעמי מבצר

בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת־דַּרְכָּם׃

רד"ק ורש"י מסבירים שכאן פונה הקדוש ברוך הוא אל הנביא: אף שאתה אומר להם דברים קשים ומוכיח אותם באמירות לא פשוטות, וצופה להם רעות נוראיות - מה טבעי יותר מכך שמישהו יבוא וישתיק את ה"רב המפחיד" הזה, את הנביא המעורר אימה ושובר את רוח העם? ואכן אנו רואים שירמיהו נרדף, ונרדף קשות. על כן מבטיח לו הקדוש ברוך הוא: "בחון נתתיך בעמי מבצר" - אל תירא מהם. אף שאתה אומר להם דברים קשים ובאופן טבעי יש לך לחשוש שמא יפגעו בך, אל תירא, אני נתתיך לבחון ולמבצר. "בחון" הוא לשון מבצר, כמו "הקימו בחוניו", "בוחן ועופל" - כולם ביטויים של מבצר. כלומר: שמתי אותך להיות עיר מבצר ועמוד ברזל, אל תירא מהם, אלא חפש אחר דרכיהם, הוכח אותם ואמור את כל אשר לך לומר ללא חת.

ויש לשים לב: מדוע נקט לשון "בחון", והרי כבר אמר "מבצר"? התשובה היא שזהו לשון נופל על לשון. "בחון נתתיך" - כמבצר, ותפקידך "ובחנת את דרכם" - מלשון מבחן. ולכן נקט דווקא לשון זו. וכך מסביר גם המלבי"ם, שהביטוי "בחון" הוא מלשון מבצר, כמו "עופל ובוחן", ובא גם בהמשך לעניין של בחינה וניסיון. ולמה נקרא מבצר "בחון"? כי המבצר הוא מקום מבוצר שנוסה ונבחן בעוצמתו נגד האויבים, ונמצא כשיר להישגב בו ולהינצל בו מפני האויב. כמו מקלט שבדקו אותו ונמצא כשיר לעמוד בפני התקפות חמורות - הוא "בחון", כלומר נבחן.

כסף וסיגים: כל אחד והמועדון שלו

אומר המלבי"ם, שכאן מצייר הנביא במליצתו את הדור, כפי שיתברר בהמשך בצורה מפורשת יותר, כמו כסף סיגים. כמו שאומר יחזקאל בפרק כ"ב: "היו לי בית ישראל לסיג, כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור, סיגים כסף היו" - שהיו כאן מינים רבים של סיגים. ומהם סיגים? הכסף, כשרוצים לצרפו, מעורבת בו פסולת. מכניסים אותו לכור ויוצרים התכה, וכל סוג מתכת ניתך בטמפרטורה אחרת, וכל פעם מתיכים ומפרידים עוד סוג מתכת, עד שמתקבל כסף צרוף בעליל, מזוקק שבעתיים, בלי שום פגם ובלי שום חיסרון.

אומר המלבי"ם: היו בהם כמה מיני רשעים, כמה מיני כיתות, כל אחת נבדלת מחברתה ואינה משתתפת ברשעות של חברתה. כל אחד הקים לו מועדון רשעות בפני עצמו, ואינו מתערב עם המועדון ההוא, כי יש לו ביקורת עליו: המועדון ההוא עושה דברים לא הגונים, אבל המועדון שלנו - זה בסדר, זה מקום התוועדות לצדיקים. אלה מנאפים, אלה מרצחים, אלה גזלנים, לכל אחד החבורה שלו והם אינם מתערבבים עם האחרים. ולא זו בלבד, אלא כל כת הייתה מוציאה דיבה על הכת האחרת: אנחנו לא כמותם, הם אינם הגונים ואנחנו בסדר.

וזה טבע אנושי. לכל אדם יש חולשות, אלא שחולשותיו שונות משל חברו. וכשהוא רואה את חברו בחולשתו הוא מבקר אותו: ראית? לקח כסף, מעל. אבל לך, ברוך השם, אין ניסיונות עם כסף, ולעומת זאת יש לך ניסיונות, השם ירחם, בדברים אחרים, ושם אינך צדיק גדול. נמצא שבמקום שאני מרגיש עצמי בסדר - שם אני מבקר את השני, ואדרבה עוד מקטין אותו: תראה אילו דברים הוא עושה, אני מעולם לא הייתי עושה כך. אבל דברים אחרים - שתהיה בריא - אתה עושה בלי גבול. זאת אומרת, כשאדם מרשיע בדבר אחד, בשאר הדברים הוא מרגיש עצמו צדיק.

וזה מה שהיה כאן, אומר המלבי"ם: כל אחד בורר לו איסור אחר, כיתות הרבה, כל אחד נבדל מחברו ובלתי משתתף ברשע של חברו, וכל אחד מוציא דיבה על רשעת חברו ונחשב בעיניו שהוא כסף טהור. החבר שלי מלא סיגים ועבירות, השם ירחם, ואני כסף טהור. אבל באמת גם הוא סיג, אלא שהוא סיג מסוג אחר. גם הוא פסולת, אלא שיש מיני פסולת: פסולת תעשייתית, פסולת כימית - וגם אתה סוג של פסולת.

הנביא, אומר המלבי"ם, מצויר כאן כבוחן את הכסף ואת הסיגים, ועל ידי התוכחה שלו תפקידו להסיר את הפסולת. וזה מה שאומר לו הקדוש ברוך הוא "ותדע ובחנת את דרכם" - תפקידך לבחון אותם, כלשון הכתוב "ובחנתים כי בחון את הכסף, וצרפתים כי צרוף את הזהב". הביטוי של בחינה מבטא צירוף, זיקוק וזיכוך. וזהו "נתתיך שתהיה בחון מבצר בעמי", ושם תדע לבחון את דרכם, ומתוך הבחינה תוכל לזהות את אמיתת מצבם.

סרי סוררים, נחושת וברזל

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה׃

פסוק זה סתום למדי. מהם "סרי סוררים", ששניהם כתובים בסמ"ך? וכיצד נכנסו כאן "נחושת וברזל"? נתחיל ברש"י. רש"י מפרש "סרי סוררים" - סרים מן הדרך, ואינו מסביר את הכפילות (את הכפילות מסבירים שאר המפרשים). "הולכי רכיל" - רש"י מקשר זאת עם "נחושת וברזל": היו להם שרים חשובים, זה נחושת וזה ברזל, לפי שהם חזקים, והיו אנשים שהולכים ביניהם רכיל. הולך אל הנחושת ומספר לו מה אמר עליו הברזל, והולך אל הברזל ומספר לו מה אמר עליו הנחושת. בין שני השרים הגדולים, שאחד חזק כנחושת והשני כברזל, היו אנשים הולכים רכיל ומסכסכים ביניהם. רש"י מביא פירוש זה בשם "כך שמעתי".

אבל לעצמו יש לרש"י ביאור אחר: "ואני אומר, הולכי רכיל הם וחזקים כנחושת וברזל להחזיק כזביהם". יש אדם שמכזב ומיד אתה עולה על הכזב שלו, והוא אומר לך: נכון, נכון, סתם אמרתי. ויש אדם שהוא כזבן מומחה, יש לו רפרטואר של כזבים והוא אינו ממהר להודות. אתה אומר לו שהוא כזבן, ואדרבה - הוא יביא לך הוכחות עד כמה הכזב שלו אמיתי, שאינו מספר סיפורים, שהכל אמת לאמיתה, ונשבע לך בחמותו ובכל דבר, ובלבד שתאמין לו. אומר רש"י: האנשים הללו אינם סתם הולכי רכיל, אלא הולכי רכיל של נחושת וברזל. רכילות חזקה כזו שאינה נשברת, אתה שואל אותו שתיים־שלוש שאלות והוא אינו מודה, אלא חזק כנחושת וכברזל להחזיק כזביו, עומד אחרי הכזב שלו ואינו מוותר.

תרגום יונתן מבאר ש"רכיל" הוא מלשון נוכל: "מהלכין בנכילו" - כשם שמעורב הנחושת עם הברזל, כך הם הולכים בנכליהם. ולפי זה מובן יותר מדוע נסמכו כאן "נחושת וברזל": אלו שני חומרים שאחד חשוב והשני אינו חשוב, וכשהם מעורבים זה סוג של רמאות - אתה מוכר אותם כמעורבים ולא כמזוקקים. כשם שערבוב נחושת בברזל הוא סוג של נוכלות, כך גם הם הולכים בנכליהם.

הרד"ק מסביר "סרי סוררים" - שהסמ"ך כאן כמו שי"ן, שש' וס' מתחלפות, וכוונתו: הם השרים על הסוררים. ומדוע נכתב בסמ"ך? אפשר שהוא ביטוי של גנאי, שגם השר עצמו כביכול סורר; ואפשר שרצה להתאים את הביטוי ל"סוררים" ולכן כתב גם את "שרי" בסמ"ך. ומה בא לומר? שהעבדים שלהם סוררים, וגם השרים שהם שרים על הסוררים מתנהגים כמותם, והעבדים הולכי רכיל אל אדוניהם. הם מלחכי פנכה: מנסה למצוא חן בעיני אדוניו, ולכן הולך ואומר לו - פלוני אמר עליך כך ואלמוני עשה לך כך. כפי שעשה דואג האדומי, שהלך אל שאול ואמר לו: אתה יודע? אחימלך בן אחיטוב ונוב עיר הכהנים עזרו לדוד, אני מגלה לך, אף אחד אינו מגלה לך. וממה נבע הדבר? מכיוון שהאנשים הללו היו סוררים ורשעים מצד עצמם, והיו הולכי רכיל כדי למצוא חן בעיני שריהם.

ומוסיף הרד"ק: השרים עם העבדים דומים לנחושת וברזל. כיצד? שהנחושת והברזל כשהם מעורבים יחד הם חזקים מאוד. אי אפשר לעשות כלי אומנות מברזל בלבד - כך על כל פנים לפי הטכנולוגיה שבזמנם - ולא יחתוך הברזל לבדו אלא עם הנחושת. לכן היו מצרפים אליו נחושת, ועל ידי כך יצרו ברזל חזק המסוגל לחתוך ולעמוד כנגד דברים קשים. ואגב, הנחושת מופיעה תמיד במקרא כביטוי לחוזק: "נחושתה", "ושמהם נחושה", "מצחך נחושה" - תמיד נחושת מבטאת חוזק. וזה מעניין, שכן היום נחשבת הנחושת מתכת רכה. אבל דעו שבזמנם, וכך גם בזמננו, הברזל שמוציאים ממעבה האדמה אי אפשר להשתמש בו - הוא רך ומעורב בסיגים, וצריך לעבור תהליך שלם של עיבוד עד שהוא הופך לברזל חזק שניתן להשתמש בו. ובזמנם, לפי ידיעותיהם, היו מערבים בו נחושת, והתערובת הייתה הופכת אותו לחזק ושימושי. וזהו "הולכי רכיל נחושת וברזל": נמשלים היו לנחושת וברזל, שכשהם מעורבים יחד הם עושים את המלאכה - כך גם השרים והסוררים שהיו עבדיהם, רשעים וסוררים, היו הולכים יחד ופועלים יחד מעשי רשע.

המצודת דוד מסביר "סרי סוררים" כמו "שיר השירים" - השיר המיוחד שבשירים, השיר שמעל כל השירים. וכך גם כאן: השרים המיוחדים שבכל הסוררים. לא מלשון שר בשי"ן אלא בסמ"ך: יש סורר ויש "סרי סוררים" - הסורר שבסוררים, המיוחד שבהם, כמו "גנבי גנבים", הגנב שבגנבים, וכן על זה הדרך. הסוררים הקשים ביותר.

והמלבי"ם מבאר ביאור מקורי, שונה מכל הפירושים: "סרי" מלשון סר והסרה, כמו "סר לראות", שעזב את מקומו והלך. ובזה הוא מבטא את הצביעות שלהם: כל אחד התנהג כאילו הוא "סר מן הסוררים" - אני איני מתנהג במעשים הרעים של הסוררים. שהרי כפי שהסברנו, כל אחד הקים לו מועדון, ואומר שבמועדון של חברו יש רשעים גדולים, אבל אנחנו צדיקים. אנחנו רק גנבים, לא רוצחים. ורק אם יש תאונת דרכים ומשהו אינו מסתדר, פתאום אדם מחליט שאינו נפרד מן הכסף - או שאני מפריד ממך את הכסף או אותך מן הכסף, לא הייתה ברירה. אבל באופן רגיל אנחנו רק גנבים, ואילו הם - מה אומר לך - גם רוצחים. והוא מרגיש צדיק לידו.

נמצא שכשהוא מתאר את עצמו הוא אומר: "סרי סוררים", אני סר מן הסוררים, אנחנו לא עושים כמעשיהם הרעים. ומתוך כך "הולכי רכיל": כיוון שאני מרגיש עצמי צדיק ליד המועדון של ההוא, אני מלשין עליו. אני אומר: אתה יודע, ההוא עושה כאלה דברים, אוי ואבוי, צריך לעצור אותם. ומה איתך? חלילה, אנחנו לא עושים כאלה דברים, אבל בוא תראה מה הם עושים. והולך רכיל להלשין על חברו, בשעה שהוא רשע לא פחות ממנו - אלא שהוא רשע בעבירה זו וחברו בעבירה אחרת, כל אחד רשע לפי עניינו.

וממשיך הנביא ואומר: אבל באמת מה הם? "נחושת וברזל". הוא מרגיש עצמו כסף, כך הוא חושב את עצמו, אבל באמת זה נחושת וזה ברזל - שניהם מיני סיגים ופסולת. שהרי כשרוצים לנקות את הכסף, גם את הברזל מוציאים וגם את הנחושת, ששניהם נחשבים סיגים ליד הכסף. כאן כל אחד מרגיש עצמו כסף ליד חברו, אבל אומר הנביא: הולך רכיל על חברו כאילו חברו הוא הרשע, ובאמת הוא נחושת ואתה ברזל, אין שום הבדל ביניכם, שניכם מיני סיגים. "כולם משחיתים המה" - ואף שלכל כת רשעות משלה, עם כל זה היא רעה לא פחות מחברתה. וכיצד תוכל לדעת זאת? על ידי שתשים אותם בכור ותצרוף אותם, "וצרפתים כי צרוף את הכסף ובחנתים כי בחון את הזהב" - ואז תראה באמת שאלה ברזל ואלה נחושת, ואף אחד מהם אינו כסף. וזה הפסוק הבא.

לשוא צרף צרוף

נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ׃

אומר המלבי"ם: מרוב הבערת האש נחר המפוח ונחרך, וכבר נגמרה העופרת. כלומר, אתה רוצה לצרוף אותם, וזה דורש מלאכה כה גדולה וחימום כה רב, עד שהמפוח עצמו נשרף. "נחר" הוא לשון שריפה, כמו "חרב הנהרים" וכמו "ויחר אפו". במפוח היו משתמשים כדי לבער את האש ולהלהיבה שתהיה חזקה, והנה מרוב החימום כבר נשרף המפוח. וכן "תם עופרת" - כבר נגמרה העופרת שהייתה מצורפת אל הכסף, שהיא אחד מן הסיגים שבכסף. היה ראוי אפוא שכבר ייצא הכסף נקי, שהרי נחר המפוח מאשם. ועם כל זה אומר הנביא: "לשוא צרף צרוף". ומדוע? "ורעים לא נתקו" - אי אפשר לנתק את הרעים, כי כולו סיג, "כולו סג יחדיו נאלחו". הפסולת שבתוכם והקלקול שבהם - כולו סיג. ואף שנגמרה העופרת, והייתי חושב שעכשיו זה נקי, אומר הנביא: מה פתאום, "רעים לא נתקו", עדיין מחוברים הסיגים והפסולת נמצאת בתוכו ולא ניתקה ממנו. ומדוע? כי באמת אין כאן כסף כלל. שהרי כל אחד הרגיש עצמו ככסף ליד חברו - ההוא נחושת, זה בדיל, ההוא עופרת, זה ברזל, ומה אני? כסף. אומר לו הנביא: קח וצרוף אותם, וגם לאחר שתיגמר כל העופרת, שהיא המתכת הזולה והפשוטה שבהם, תיווכח שעדיין אין לך כסף צרוף. למה? כי כל התערובת הזאת, שכל אחד מהם הוא סוג אחר של פסולת, מרכיבה גוש שלם של פסולת, וכסף אין כאן.

הרד"ק מסביר על דרך אחרת: היות שהמשיל אותם לנחושת וברזל, והנפח עושה מהם כלים על ידי האש - מתיך אותם ויוצר כלים, וכן הצורף מתיך את הכסף ויוצר כלי, והנופח נופח במפוח את האש כדי לצרוף את הכסף - הרי שהמפוח כאן משל על הנביא. הנביא הוא הנופח, שנופח מגרונו, שהרי כשאדם מדבר הוא מוציא אוויר מגרונו. ומה קרה למפוח הזה? נשרף. "נחר מפוח מאשם" - מן האש שלהם כבר נשרף המפוח. הגרון הזה, שהוא שאמור לצרוף ולהוכיח ולברר סיגיהם, כבר ניחר מרוב התמדת הנופח בו, מרוב שהוא צועק וצועק ונופח, נחרך גרונו. והנה מרוב הנפיחה תמה העופרת, ועדיין הכסף הגרוע לא ניתך. וזה בא לרמז שישראל עושים מעשים גרועים, והנביא מדבר אליהם השכם והערב וגרונו ניחר, אבל "ורעים לא נתקו" - עדיין הם ממשיכים בקלקולם ובדרכם הנלוזה, גרונו ניחר ושום דבר לא השתנה.

כסף נמאס

כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי־מָאַס יְהֹוָה בָּהֶם׃

"כסף נמאס" - כסף שאי אפשר לצרוף אותו בשום יגיעה. "קראו להם" - כפי שאמרנו, כסף סיגים הוא. ואף שכל אחד פושט טלפיו לומר "טהור אני", באמת אינם להשם ואינם טהורים, ואין להשם חפץ בהם, "כי מאס השם בהם". והיות שכן, כל מה שהם מציגים את עצמם כצדיקים ליד חבריהם - דע לך שלא כן הוא, אלא כולם סיג, יחדיו נאלחו, ולכן על כולם תבוא אותה גזירה שמייעד להם השם.

לסיכום:

בחלק זה של הפרק מתאר ירמיהו את הפורענות הבאה: מכשולים שכל אחד אינו מזהיר מהם את רעהו מרוע לב, עם הכשדים הבא מצפון וגויים רבים הנאספים אליו מירכתי ארץ, אויב אכזרי עם קשת וכידון וסוסים מלומדי מלחמה, "מגור מסביב" שמכניס כל אחד אל תוך ביתו, ואבל יחיד שאין בו אפילו נחמת הרבים. ובסופו של הפרק מגיע הנביא אל שורש הדבר: דור שכל כת בו "סרה מן הסוררים", מלשינה על חברתה ומרגישה עצמה כסף טהור, ובאמת זה נחושת וזה ברזל - כולם סיגים. הנביא הוא הבוחן והמפוח, וגרונו ניחר מרוב תוכחה, אך "לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו", ולכן "כסף נמאס קראו להם כי מאס השם בהם". והמוסר הגדול העולה מכאן: אין אדם נעשה כסף טהור בכך שהוא מבקר את פסולת חברו, אלא בכך שהוא בוחן וצורף את עצמו.