פתיחה
בחלק זה של פרק ו' אנו מגיעים אל אחת התוכחות הנוקבות והמפורסמות שבספר ירמיהו. הנביא פורש לפני העם שתי דרכים, מבקש מהם לעצור רגע ולבחון בשכלם ובמסורת אבותיהם היכן עובר הכביש הראשי של האמת, והתשובה שהוא מקבל היא תשובה של סירוב מוחלט: "לֹא נֵלֵךְ". משנכשלה הפנייה אל השכל, מנסה הקדוש ברוך הוא לעורר אותם בדרך של פחד ואזהרה, ואף על זה הם עונים "לֹא נַקְשִׁיב". מכאן ואילך מגיעה ההכרזה על הפורענות, על העדות שהארץ תעיד בהם, ועל מיאוסן של העבודות החדשות שהם בדו לעצמם. נעבור על הפסוקים כסדרם.
"עמדו על דרכים וראו" - שתי דרכים לפניכם
כֹּה אָמַר יְהֹוָה עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ׃ (טז)
שני הפסוקים הבאים, טז-יז, מקובל אצל התימנים לקרוא אותם בהפטרת תשעה באב, כפתיחה ל"אסוף אסיפם".
הרד"ק מבאר: "עמדו על דרכים" - עמדו בדעתכם על דרך הטוב ועל דרך הרע. ישנן שתי דרכים, ועליכם להכריע מהי הדרך הנכונה. "וראו" - שקלו בבינתכם. זה בדיוק מה שאמר אליהו הנביא לעובדי הבעל: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. הרי לפניכם שתי דעות: נביאי האמת אומרים היווסרו ושובו מדרככם הרעה ועל ידי כך תינצלו ולא תימסרו ביד האויב, ונביאי השקר אומרים ההפך - מה שאתם עושים מצוין, אל תדאגו, שלום שלום, לא יקרה דבר, אל תסורו מדרככם, וכל מה שאומרים נביאי האמת אינו אלא הפחדות. אתם עומדים בפיצול דרכים ואינכם יודעים מהי הדרך הנכונה, אומר להם הנביא: עמדו וראו.
"ושאלו לנתיבות עולם" - בחנו בשכלכם, וגם שאלו על אודות הנתיבות אשר מעולם, הדרכים הסלולות מימי קדם. שאלו את הדורות שעברו והביטו בהיסטוריה: תמיד מי שאחז בדרך האמת היה לו טוב, ומי שאחז בדרך נביאי הבעל היה לו רע. משני הכיוונים הללו אפשר להכריע: או מדרך השכל - האם באמת דרכם של נביאי השקר, לגזול ולעשוק ולחמוס ולרצוח, היא הדרך הנכונה? ואם השכל אינו מספיק לך, הבט מבחינה היסטורית - אותם שהלכו בדרך שאתה הולך בה, האם הם קיימים? האם שרדו? הרי דווקא ההולכים בדרך ה' הם שנותרו. "ומצאו מרגוע לנפשכם" - מתוך כך תמצאו נחת רוח, ותוכלו להכריע מהי הדרך הנכונה. אלא שהנביא מסיים בכאב: אני אומר להם כל זאת, "ויאמרו לא נלך". לא רוצים. אין עם מי לדבר.
המלבי"ם: התועה מן הדרך שממציא לעצמו נתיבים חדשים
המלבי"ם מצייר כאן משל לאדם שטעה מן הדרך, והוא הולך בצידי הדרך תוהה ומחפש היכן הדרך הנכונה. אומרים לו העוברים ושבים: מה אתה מחפש? כשעמדת על הדרך ראית אותה, הלוא היא ניכרת לכל, מדוע נטית לצד? ואם עדיין אינך בטוח - שאל את עוברי האורח והם יורו לך היכן הדרך המרכזית ומהו המסלול שעליו יש לצעוד.
וכך בנמשל: עם ישראל טעו מדרך ה'. הם מבקשים את דרך האושר, ולכן בודים לעצמם מצוות חדשות שה' לא ציווה. כמו שנאמר על ירבעם "החג אשר עשה בחודש השמיני, בחודש אשר בדא מליבו" - כביכול הוא מבקש את דרך ה', רוצה לעבוד את ה', ולכן עושה חג חדש; החגים הכתובים בתורה אינם מספיקים לו. אומר להם הנביא: מדוע אתם מחפשים דרך? כל מה שאתה מחפש לך דרכים חדשות הוא משום שנטית מן הדרך הישרה. אילו היית הולך בדרך הסלולה לא הייתה לך בעיה כלל, אלא שנטית מדרך אבותיך ומשום כך אתה ממציא לעצמך נתיבים חדשים. "עמדו על דרכים" - יש לך תורה, קח את ספר התורה ותראה בו את דרך ה' שבה דרכו אבותיך. ואם אינך מכיר ואינך יודע את תורת ה' - "שאלו לנתיבות עולם", שאלו את הנביאים, שאלו את פי החכמים מהי הדרך שיש לפסוע בה, ובזה "ומצאו מרגוע לנפשכם": כל זמן שאתה מחפש מצוות חדשות ודברים חדשים אין לך מנוחה, אבל כשאתה יודע מהי הדרך הנכונה אתה רגוע, שהרי אתה יודע שאתה פוסע נכון. "ויאמרו לא נלך" - והם מבקשים דרך חדשה לא מפני שלא מצאו את הנכונה, שהרי אילו כך היה, היו שואלים והיו מי שמדריכים אותם; אלא מעיקרא אינם רוצים ללכת בדרך ה', מאסו בה.
דרך ונתיב, ראייה ושאלה
המלבי"ם מדייק בלשון: יש כאן "דרכים" ויש "נתיבות", יש "וראו" ויש "ושאלו". על הדרכים נאמר לראות, ועל הנתיבות נאמר לשאול. מה ההבדל? כבר ראינו בכמה מקומות שהמלבי"ם מבאר ש"דרך" היא דרך הרבים ו"נתיב" הוא שביל הסלול ליחיד. משל לכביש מרכזי שממנו יוצא מסלול צדדי המוליך לווילה פרטית: המסלול הצדדי הוא נתיב, והכביש המרכזי הוא דרך. דרך הרבים כבושה לכל, אפשר לראותה מיד, ולכן נאמר עליה "וראו" - היא בולטת וניכרת לעין. הנתיבות לעומת זאת אינן ידועות לכל, ייתכן שאפילו במפה אינן מופיעות, שהרי זה מקום צר המוליך למקום פרטי, ולכן נאמר "ושאלו" - כאן צריך בירור, התעניינות וחקירה.
וכנגד מה הדברים אמורים? עיקרי התורה ושורשיה מפורסמים וידועים, ולכן על אלה נאמר "עמדו על דרכים וראו" - ניתן לראותם כדרך הידועה לכל. אבל פרטי התורה הם דברים שצריכים העמקה והתבוננות רבה, אינם גלויים לכל, ועליהם צריך לשאול את החכמים ואת המבינים, ועל זה נאמר "ושאלו לנתיבות עולם". "עמדו וראו" הוא ידיעת השכל, ו"שאלו" הם הדברים המתקבלים על פי הקבלה - מן הקדמונים, מן הנביאים, ממעבירי המסורה מדור לדור. "שאל אביך ויגדך": מה קיבלנו מן הדורות הקודמים, ועל פי זה לנהוג ועל פי זה להשתית את חיינו. אלא ש"ויאמרו לא נלך" - מעיקרא אינם מעוניינים, ואומר הנביא: אין לי מה לדבר עמהם.
"והקימותי עליכם צופים" - כשההיגיון לא עוזר
וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב׃ (יז)
לאחר שהקדוש ברוך הוא רואה שאינם רוצים לשוב מתוך התעוררות, כשהוא פונה אל השכל ומדבר אליהם בהיגיון - עמדו, התבוננו, ראו שהדרך שאתם הולכים בה מוטעית, חקרו ועיינו - והם משיבים "לא נלך", אומר הקדוש ברוך הוא: אני בכל אופן רוצה להשיב אתכם אליי, ואם לא ברצון אז ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה. מדוע? מפני שלעזוב את קודשא בריך הוא אי אפשר. השידוך הזה הוא שידוך שאין להיפרד ממנו. הקדוש ברוך הוא נשבע לעם ישראל שלא יכלו לעולם ושלעולם לא יתנתק מהם, ואם כן כשעם ישראל מתנתקים - מוכרחים להשיבם. שאם לא כן, יבואו הנוצרים ויאמרו שהקדוש ברוך הוא מאס בהם, זנח אותם ולקח לו עם אחר. ומניין שאין הדבר כן? מן ההבטחות: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם", והקדוש ברוך הוא נשבע בשמו הגדול שאם יכלו השמיים והארץ - אז יכלה זרע ישראל מהיות גוי לפניו כל הימים. יש הבטחות שעם ישראל יתקיים לעולם. ואם כן, אומר הקדוש ברוך הוא: צריך שיהיה בנחת, ואם לא - בחימה שפוכה אמלוך עליכם; אם לא תקבלו ברצון, יהיה זה בעונשים.
לכן "והקימותי עליכם צופים". מהו צופה? כמו שכתוב "צופה נתתיך לבית ישראל". היו מעמידים אנשים על החומה, והם היו צופים למרחוק לראות אם האויב מתקרב. באותם ימים לא היו מק"מים ואמצעי ראייה למרחק, ולכן היה צריך צופה שיעמוד דרוך ומוכן לראות אם האויב מגיע. וכשהאויב מגיע - "הקשיבו לקול שופר". הצופה אומר: רבותיי, הקשיבו, אני תוקע בשופר להודיע שצרה קרובה לבוא. ועוד: שימו לב שהאויב עצמו תוקע בשופר ובא למלחמה. כשהאויבים היו יוצאים לקרב היו מריעים בחצוצרות ותוקעים בשופרות כדי לעודד את עצמם, ומובא בחז"ל שהיו צורחים צרחות ומקישים בקליפים ובקשקשות ובכל מיני כלים כדי ליצור רעש ולהטיל אימה על האומה שכנגדם. אומר להם הנביא: אינכם שומעים את קול השופר של האויב הבא עליכם? האויב מריע למלחמה! לפחות מפחד העונש הייתם צריכים כבר לשוב ולהתעורר. "ויאמרו לא נקשיב" - גם בזה אין עם מי לדבר; אפילו את קול השופר המהדהד של האויב הבא עליהם אינם רוצים לשמוע.
מוסיף המלבי"ם: "והקימותי עליכם צופים" הוא משל, אך משל התואם להפליא את הנמשל, שכן כשם שהצופה הוא העומד על החומה להודיע מתי האויב מגיע, כך גם הנביאים נקראים צופים - "צופה נתתיך לבית ישראל", "מנצפ"ך צופים אמרום". אומר הקדוש ברוך הוא: הנה העמדתי עליכם נביאים, והנביאים אומרים לכם הקשיבו לקול שופר, עומדת לבוא צרה - וגם לזה אינם מוכנים להקשיב.
"ודעי עדה" - העדות שההתראה ניתנה
לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם׃ (יח)
"לכן שמעו הגויים" - אתם הגויים שה' ממנה אתכם לייסר את עם ישראל. "ודעי עדה" - המלבי"ם מפרש "עדה" מלשון התראה, כמו "העידותי בכם היום". כלומר: דעו שהתריתי בהם והעידותי בהם, והם לא היו מוכנים לשמוע לאותה התראה, וממילא המכות שיקבלו מגיעות להם בצדק; הם קנו אותן ביושר, שהרי התריתי בהם ולא הקשיבו.
ומדייק המלבי"ם: המילה "עדה" משמשת כאן בשני כיוונים, גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה, כאילו נכתבה פעמיים - "ודעי עדה", היינו ההתראה, כמו "העד העיד בנו האיש", וגם "עדה אשר בם", כלומר דעו את העדות שהעידותי בם. ואפשרות נוספת: הרי בפסוק הבא אומר הקדוש ברוך הוא "שמעי הארץ", ונמצא שהוא מעיד בהם את השמיים ואת הארץ; הארץ היא זו שתהיה "עדה בם", היא תעיד כביכול שהתריתי בהם.
"שמעי הארץ" - מדוע דווקא הארץ מעידה
שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ׃ (יט)
הארץ היא העד ביני לבינם. שואל הרד"ק: מדוע נאמרה הארץ ולא השמיים? הרי "העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ", ואנו רואים שגם השמיים הם עדים, וכאן הוא נוטל לעדות רק את הארץ. והתשובה: משום שהארץ תהיה חרבה בעוונם, כפי שנאמר כמה וכמה פעמים, ולכן היא העדה החזקה כאן. אילו היו נשארים בארץ וכל השינוי היה בכך שלא ירדו גשמים, היה מקום לומר שהשמיים יעידו; אך כאן מדובר שיגלו מכאן, ואם כן מה תהיה העדות הניצבת והאילמת לכך שהתריתי בהם? הארץ. כשיראו את הארץ חרבה - זו עדות שהייתה כאן התראה. לכן את הארץ מגייס הקדוש ברוך הוא להעיד כנגדם.
"פרי מחשבותם" - על מה בדיוק העונש
אומר הרד"ק: אין הוא מעניש אותם על המחשבה לבדה, אלא על המעשים שהם פרי מחשבותם. הקדוש ברוך הוא אינו מעניש על מחשבה, וכפי שנראה מיד. ואם כן מדוע כאן הוא מעניש? מפני שאין העונש על "מחשבותם" אלא על "פרי מחשבותם": המחשבה היא האילן, והיוצא ממנה - המעשה - הוא הפרי. נמצא שהעונש הוא על התוצאה, על המעשה שהוא פרי המחשבה. הם חושבים שאיני רואה את מעשיהם ולכן הולכים אחרי תאוות ליבם, ואומר הקדוש ברוך הוא: על התוצאות הללו אעניש אותם.
ומביא הרד"ק ביאור נוסף בשם אביו: "פרי מחשבותם" - מחשבות שאדם חושב ולא באו לידו, ובסופו של דבר נמנע מלעשותן, על אלה נאמר "פרי מחשבותם". אבל מחשבות שבאו לידו ונמנע מלעשותן מפני שהוא ירא שמיים ומדקדק במצוות - אלה אינן מצטרפות למעשה. כלומר: אם חשבת לעשות עבירה ונאנסת ולא עשית, על זה ייתבע; אבל אם חשבת לעשות עבירה ומתוך יראת שמיים נמנעת ממנה, על זה לא ייתבע. ועלינו לבדוק עד כמה הדברים מתיישבים עם דברי חז"ל.
והסיבה לכל זה: "כי על דברי לא הקשיבו ותורתי וימאסו בה". כפי שראינו, לא הקשיבו לתורה, ואף לדברי הנביאים המוכיחים אותם לא שמעו, ויתר על כן - מאסו בתורה עצמה. כמו שראינו בימי יאשיהו, שכאשר מצא חלקיהו את ספר התורה וקראו בו היה הדבר בעיניהם חידוש, שכן רבים כבר מאסו בספר התורה והתרחקו ממה שכתוב בה.
המלבי"ם מבאר: הרעה שאני עומד להביא עליהם היא "פרי מחשבותם", תוצאה ופרי של מחשבותיהם - שהרי חשבו מחשבת מינות ומחשבת כפירה. "על דברי לא הקשיבו" אלו דברי הנביאים, "ותורתי" אלו דברי תורה; ולא זו בלבד, אלא שעוד בליבם מאסו בה - "וימאסו בה" - ואף על מחשבתם זו אני תובעם. בגלל זה תבוא עליהם הצרה.
הגמרא בקידושין: מחשבה טובה ומחשבה רעה
הגמרא במסכת קידושין (דף מ') אומרת: מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". מהו "ולחושבי שמו"? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אבל מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר "אוון אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'" - כביכול עושה עצמו כאינו שומע, ואינו מחשיב זאת כלל לעבירה.
ומקשה הגמרא: אלא מה אני מקיים "הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם" - הרי בפסוק שלנו מבואר שיש עונש על עצם המחשבה! ומתרצת: מחשבה שעושה פרי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. מחשבה שיש לה תוצאות והוציאה פירות - זו מצטרפת למעשה; אבל מחשבה שלא הוציאה פרי, על זו אין מענישים.
ועוד מקשה הגמרא: והא דכתיב "למען תפוש את בית ישראל בליבם" - בלי פירות כלל, רק בליבם, על עצם מחשבת הלב? אמר רב אחא בר יעקב: ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב, דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה. נמצא שיש שתי עבירות שאדם נתבע בהן על עצם המחשבה. האחת היא עבודה זרה, ועצם מחשבת עבודה זרה מחייבת עונש, והטעם פשוט: עצם המחשבה בעבודה זרה היא כפירה, היא עצמה העבירה. והשנייה היא מחשבת עריות, ואף כאן מפני שהוא תר אחרי ליבו אחרי הזנות, ועצם הדבר עבירה הוא. מעבר לשתי אלה, אם אדם רק תכנן לעשות עבירה ולא עשאה - אינו נענש.
ואם כן, כיצד אמר הרד"ק בשם אביו שמחשבות שנאנס ולא עשאן - עליהן ייענש? הרי ראינו שמי שחשב מחשבה רעה ונאנס ולא עשה, אינו מקבל עונש. אפשר לבאר בשני אופנים. האחד: כאן מדובר באנשים שעבדו עבודה זרה, ובה נתפסים גם על עצם המחשבה. השני: כאן מדובר באדם שהורגל בעבירה. הרי כתוב שאם אדם עבר עבירה באופן תמידי, כבר הותרה לו, ואם פעם אחת בא לעבור ונאנס - נענש כאילו עשאה. משל לגנב שכל ימיו גונב, והיום בא לגנוב ובמקרה המשטרה הלכה הביתה; לא גנב היום, אבל אין אומרים עליו "צדיק יצא היום", אלא נענש כאילו גנב, מפני שזו דרכו כסל למו ואנו מחשיבים לו את הדבר כאילו עשאו בפועל. וכך אפשר להסביר גם כאן: מה שאומר אבי הרד"ק שאף על פי שנאנסו ולא עשו ייתבעו על כך, הוא מפני שכבר הורגלו במעשה העבירה, ובמצב כזה הקדוש ברוך הוא מצרף את המחשבה ומחשיבה כמעשה.
"למה זה לי לבונה משבא" - מצוות חדשות שלא ציוויתי
לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי׃ (כ)
הלבונה והקנה הטוב הם מיני בשמים שהיו מקטירים, והם נועדו לצורך הקטורת. אומר הרד"ק: דברים אלו לא היו מצויים בארץ ישראל, בעוד ששאר הסממנים כן היו מצויים בה, והם היו טורחים להביאם מארץ מרחק כדי להקטיר לפני ה'. והקטורת באה להכשיר את הקורבן. אומר הקדוש ברוך הוא: אם הקורבן עצמו אינו מרוצה בעיניי, למה אתם טורחים להביא לי סממני קטורת הבאים להכשירו?
המלבי"ם מבאר שהטענה כלפיהם היא: אחרי שאתם מואסים בדברי התורה ובמצוות, למה תביאו לבונה משבא? אתם מביאים להקריב לפניי לבונה כדרך שמקטירים שם בשבא, ומביאים קנה הטוב מארץ מרחק כדרך שמקריבים שם בארץ מרחק לעבודה זרה. אומר הקדוש ברוך הוא: אלו מצוות חדשות שלא ביקשתי מידכם. ומוסיף: "עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי" - אפילו מה שאתם מקריבים כפי ציוויי אינו לרצון, קל וחומר דברים שלא ציוויתי. ואם כן למה לי כל זה?
חלק זה, אומר המלבי"ם, הוא הנמשל של "עמדו על דרכים". הרי הפרק פתח בכך שאיבדתם את הדרך הנכונה, ואיבוד הדרך מתבטא בכך שאתם מחפשים לכם מצוות חדשות ובודים לכם מצוות שה' לא ציווה. האפיקורסים רצו להידמות לגויים, ולכן בדו להם מצוות חדשות של לבונה משבא וקנה הטוב מארץ מרחק, כדי להמציא לעצמם סוגי עבודה כפי שראו שעושים שם.
"דרכם כסל למו" - חיקוי הגויים בכל דור
זו תמיד דרכם של כל המואסים במצוות ה': הם מביאים חיקויים מן הגויים ומנסים להנחילם לנו. האם לא כך היה באירופה אצל המתחדשים למיניהם, כל ה"ניאו" למיניהם? מה עשו? התחילו להידמות לכנסיות. הביאו מקהלה לבית הכנסת, ובשלב הבא גם עוגב ומיני כלי נגינה - למה רק לגויים יהיה, יפה שיהיה גם לנו. ואפילו את החזנים הלבישו בבגדי כמרים; מי שמעיין רואה שנשאלו על כך שאלות בהלכה, האם מותר להתפלל בבית כנסת שהחזן מתלבש ככומר. מה שיש אצלנו אינו טוב, אינו מספיק, אינו מתאים - וצריך לחקות את מה שהגוי עושה. יש כאן מין רפיסות, שתמיד מה שבא אלינו במקורו מאת הקדוש ברוך הוא אינו מספיק טוב, ומה שהגוי עושה הוא תמיד המוצלח יותר.
פעם שאל אחד מאותם מתחדשים את הרב: כבוד הרב, למה יוסף היה צריך למול את כל מצרים? מה יצא מזה שגוי ימול? הרי זה כמי שעושה ברית מילה לכלב שלו; וכי יהיה הגוי קדוש יותר, טהור יותר? מה זה נותן? השיב לו הרב: אסביר לכם. יוסף ידע ברוב חוכמתו שתמיד יהיו כאלה מעם ישראל, ובעתיד יהיו גרועים עד כדי כך שהמילה תיחשב בעיניהם דבר מאוס - "למול את הילד? לעשות בו ניתוח נגד רצונו? לפגוע לו בפרופיל?". אמר יוסף: את טיבם אני מכיר. אם גוי עושה משהו - הם יעשו; ואם הגוי אינו עושה - זה כבר אינו מתאים להם, אינו מספיק מתקדם. הלך יוסף ומל את הגויים, ואמר: עכשיו גם אתם יכולים למול, גם גויים מלים. אם גויים מלים - זה בסדר; אם בית המלוכה הבריטי מל, בסדר, אז גם אני אמול. אבל אם תאמר שרק יהודים עושים זאת - מה שרק יהודים עושים לעולם אינו מספיק טוב בעיניהם.
אז הלכתם ובדיתם לכם מצוות חדשות וחוקים חדשים בעקבות מעשי הגויים, וחשבתם שדברים אלו יהיו לכם לרצון לפני ה'.
"לא לרצון" ו"לא ערבו לי" - דיוק במלבי"ם
המלבי"ם מדייק בשני הביטויים שבסוף הפסוק: "עולותיכם לא לרצון" לעומת "וזבחיכם לא ערבו לי". מה ההבדל? העולה באה לרצות על מחשבה רעה, כמו שנאמר "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", והגמרא אומרת שהעולה היא כנגד הרהור הלב; וכן היא באה לרצות על מצוות עשה - שהרי יש לנו קורבנות על לא תעשה, ועל עשה העולה היא המרצה והמכפרת. ואף אלה אינם תכלית. לכן נאמר על העולה "לא לרצון", שכן העולה עניינה ריצוי, ואומר הקדוש ברוך הוא שאינה מרצה; ואילו הזבחים, שאין עניינם ריצוי אלא כפרה, עליהם נאמר "וזבחיכם לא ערבו לי" - כלל לא ערבו לי.
לסיכום:
הנביא מעמיד את העם בפרשת דרכים ומבקש מהם דבר פשוט: לעצור, להתבונן, ולבחון בשכל ובמסורת היכן עוברת דרך האמת - "עמדו על דרכים וראו" בעיקרי התורה הגלויים לכל, "ושאלו לנתיבות עולם" בפרטיה העמוקים הצריכים שאלת חכמים. ומי שהולך בדרך הסלולה מוצא מרגוע לנפשו, ואילו מי שנוטה ממנה ממציא לעצמו מצוות חדשות בחיקוי הגויים ואין לו מנוחה. כשהעם משיב "לא נלך", מנסה הקדוש ברוך הוא את דרך האזהרה והצופים, ואף על זה הם עונים "לא נקשיב". על כן מעיד בהם את הארץ שתישאר חרבה כעדות נצחית להתראה שניתנה, ומביא עליהם רעה שהיא "פרי מחשבותם" - לא על המחשבה לבדה, אלא על המחשבה שהוציאה פירות והפכה למעשה, ובעבודה זרה ובעריות אף על המחשבה עצמה. וסופו של דבר, גם הקטורת והעולות והזבחים שהם מביאים מארץ מרחק אינם לרצון, שכן עבודה שאין בה ציות לדבר ה' אינה עבודה כלל.