פתיחה: הכרזת החורבן המתקרב
פרק ו' בירמיהו ממשיך את קו התוכחה הקשה, אך כאן הנביא כבר עובר מלשון אזהרה כללית ללשון של אזעקה ממשית: האויב מצפון בדרכו, ירושלים לא תהיה משגב, והחורבן ודאי. הפרק בנוי ממשלים חריפים - נווה רועים שנרמס, מעונגה הישנה במיטתה בשעה שהאויב מטפס על חומותיה, באר הנובעת מתוכה את רעתה - וכולם באים ללמד יסוד אחד: הרעה אינה גזירה חיצונית בלבד, אלא פרי מעשיהם של העם עצמו.
העיזו בני בנימין - בריחה שאין לה לאן
הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַ͏ִם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל־בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל׃
"העיזו" - מבאר הרד"ק שהוא מלשון הנסה, כלשון "שלח העז את מקנך", היינו הַנֵס את המקנה מן השדות אל תוך הבתים. כאן אומר הנביא לבני בנימין היושבים בירושלים: הניסו את כל אשר לכם מקרב ירושלים, וכל שכן משאר הערים, שהרי אפילו ירושלים תילכד. המלבי"ם מפרש "העיזו" מלשון התאספו - תנוסו אתם עצמכם מירושלים. הרעיון אחד הוא: אל תחשבו שירושלים המוקפת חומה תהיה לכם למחסה ולמשגב מפני האויב. ירושלים עומדת ליפול, ומי שיכול לברוח - יברח, ויפה שעה אחת קודם.
ומעיר המלבי"ם שדרך גוזמה היא, ואין זו עצה מעשית. וכן מדייק הרד"ק: הרי אין להם מקום אנה ינוסו, הגבולות סגורים. אלא שהנביא בא לבטא בכך את גודל הרעה העומדת לבוא - כאילו לומר, כל מי שיכול לברוח שיברח. לא באתי לתת עצה פרקטית, אלא להמחיש עד כמה הדבר עומד להיות נורא ואיום.
ולמה פונה דווקא אל בני בנימין, ולא אל בני יהודה ובנימין יחד, שהרי ירושלים של שניהם הייתה? אומר הרד"ק: כאדם הנוהם על קרוביו תחילה, שכואב עליהם יותר משהוא כואב על אחרים. ירמיהו היה מענתות אשר בארץ בנימין, ואנשים אלו הם משפחתו וקרוביו, ולכן אליהם הוא פונה ראשונה. וזהו שנאמר אליו "כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך" - גם בני משפחתו, גם בני בנימין, לא הלכו בדרך הנכונה.
"ובתקוע תקעו שופר" - תקוע היא שם מקום, כמו "וישלח יואב תקועה" שם הייתה האישה החכמה. והנביא נוקט כאן לשון מליצית, לשון נופל על לשון: במקום ששמו תקוע - תקעו בשופר. וכיוצא בזה מצינו בנביאים "עקרון תֵּעָקֵר", וכן "בלחי החמור חמור חמורתיים". התקיעה נועדה להניס את העם, שכן אויבים באים לצור על העיר.
"ועל בית הכרם שאו משאת" - המלבי"ם מפרש שבית הכרם שם מקום הוא. והרד"ק מפרש שבית הכרם הוא המגדל שהיו בונים בתוך הכרם, כמו שכתוב "ויבן מגדל בתוכו", ומן המגדל הגבוה היו צופים ושומרים על כל הכרמים, ולכן נקרא בית הכרם - הבית אשר בכרם. "שאו משאת" לפי הרד"ק כמו משיאין משואות: העלו אש, כדי שיבינו הכל שאירעה כאן צרה ואסון ויברחו. והמלבי"ם מפרש משאת מלשון נס ודגל, מלשון "כי ינשא" - דבר מרומם ונישא: הרימו סימן ודגל כדי להבריח את העם. והכל מאותו טעם: "כי רעה נשקפה מצפון" - צפון היא בבל, וכבר אפשר להשקיף ולראות שהרעה מתקרבת.
הנווה והמעונגה - משל בת ציון
הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת־צִיּוֹן׃
שני ביאורים ב"דמיתי". רש"י, וכן אביו של הרד"ק, מפרשים מלשון כריתה והחרבה, כמו "ונדמו נאות השלום", "נדמתה אשקלון", "נדמו עמי" - כלומר בת ציון תיחרב. והמלבי"ם מפרש מלשון דמיון ומשל: משלתי את בת ציון כאילו הייתה נווה ומעונגה.
ומהי הכפילות? מבאר המלבי"ם ששני תיאורים כאן: תיאור המקום ותיאור היושבים בו. "הנווה" - מלשון נות רועים וצאן, מקום נאה ומשובח שיש בו מרעה טוב. "והמעונגה" - היושבים בה היו כאישה מעונגה, אנשים מעודנים ומפונקים.
אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב רָעוּ אִישׁ אֶת־יָדוֹ׃
כנגד מה שדימה אותה לנוות רועים, אומר המלבי"ם: לכאן יבואו הגויים וירעו את עדריהם, ותקעו סביבה אוהלים, וכל אחד רועה בסביבתו ובמקומו - "סביב רעו איש את ידו". והנמשל: בתחילה החריבו את סביבות ירושלים. ולאחר שכילו לרעות, כביכול אכלו את כל העשב והמרעה - והוא ביטוי לכך שכילו את מלחמתם בסביבות ירושלים - באו אל ירושלים עצמה.
קומו ונעלה בצהריים - האויב מחשב את שעתו
קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצׇּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי־עָרֶב׃
כאן מתאר הנביא את יושבת ירושלים כמעונגה השוכבת למנוחת צהריים, מתחבאת בביתה מפני החמה, כעניין שנאמר "איכה תרביץ בצהריים", שהיו העדרים רובצים בצהריים מפני החום (ומי שירצה להרחיב בזה יוכל לשמוע בדיסק שלנו על שיר השירים). וגם בלילה היא שוכבת על מיטתה. והאויבים, בראותם זאת, אומרים: "קדשו עליה מלחמה" - עד עתה היינו בסביבותיה, מעתה עליה ממש, על ירושלים עצמה. "קומו ונעלה בצהריים" - אם היא ישנה בצהריים, הרי זו הזדמנות נפלאה, שלא תצא מביתה מחמת החום, ונוכל לכובשה בלא מאמץ. זהו עומק המשל: מרוב עינוגם לא חששו כלל, וממילא אמרו האויבים זה לזה שזו השעה.
אלא שתוך כדי התארגנותם אומרים האויבים זה לזה: "אוי לנו כי פנה היום" - כבר חלפו הצהריים, אנו לפני השקיעה, ועתה תצא המעונגה החוצה. ומדוע? "כי ינטו צללי ערב" - כבר יש לה צל לחסות בו, אינה צריכה להסתתר בבית מפני השמש, ואם תצא החוצה יקשה עלינו לכובשם.
ורש"י מפרש את "אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב" על שעת הצתת האש בבית המקדש, שלעת ערב הציתו בו את האור. שהרי בית המקדש נשרף בעשירי באב - כלומר האש הובערה בתשעה באב לפנות ערב ודלקה כל היום העשירי. נמצא שכאשר נטו צללי ערב אז הובערה האש בבית המקדש.
קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ׃
אומרים האויבים: רצינו בצהריים, בשעה שהיא סגורה בביתה מפני החום, ועתה פנה היום והיא כבר יוצאת. אם כן הזמן הראוי יותר הוא בלילה, שאז אותה מעונגה שהוזכרה בפסוק ב' ישנה על מיטתה, ושוב יקל עלינו לכובשה.
ומהו הנמשל בכל זה? מבאר המלבי"ם: אנשי ירושלים כלל לא עמדו נגד האויב. בזמנים שהגיע האויב היו רכים ומעונגים שלא רצו לצאת מן הבית - קר בחוץ, חם בחוץ, לא נעים בחוץ. לא היו מוכנים כלל לצאת ולהילחם ולעמוד על נפשם, אלא כאישה רכה ומעונגה השוכבת על מיטתה, והאויב כביכול בא בהליכה ונוטל את ירושלים.
כרתו עצה ושפכו סוללה
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָהֿ וְשִׁפְכוּ עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם סֹלְלָה הִיא הָעִיר הׇפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ׃
מעירים המפרשים ש"עצה" כאן אינו מפיק ה"א, ולכן אין הכוונה "העץ שלה" - שזה היה נכתב במפיק - אלא על משקל "דגה", שהוא דגים הרבה. אף "עצה" עצים הרבה. כלומר: כרתו את העצים הרבים אשר לה.
ומבאר המלבי"ם: אף על פי שהתורה הזהירה "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן", שאין להשתמש בעצי המאכל של העיר לשפיכת סוללה, "כי ממנו תאכל", "וכי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" - וכבר הסברנו שהשאלה היא וכי עץ השדה אדם הוא שתילחם בו - כאן הדבר הפוך. תמיד האזהרה היא שלא להשחית את עצה, וכאן אומר הקב"ה אדרבה: כרתו עצה ושפכו על ירושלים סוללה. ומדוע? "היא העיר הפקד" - הפקידה היא על העיר כולה, שתיחרב לגמרי, "כולה עושק בקרבה", וכעניין "כי אבן מקיר תזעק... הוי בונה עיר בדמים". והיות וכן, יש להחריבה כולה.
ומהי אותה סוללה? שני ביאורים. הרד"ק מפרש: כרתו עצים לעשות מהם דַּיֵּק ולשפוך סוללה על ירושלים. דייק הוא כלי ההשלכה שבו היו משליכים אבנים, ושפיכת הסוללה היא השלכת האבנים על ירושלים לנתוץ את חומותיה ומגדליה. והדעה המקובלת יותר היא פירוש תרגום יונתן, שמביאו הרד"ק כביאור נוסף, וכן מפרש המלבי"ם: כשרצו לכבוש עיר, והחומות גבוהות, היו שופכים סוללה - לוקחים עפר ועצים וממלאים באלכסון עד שנוצרת מעין עלייה מלמטה ועד ראש החומה. והעצים היו נחוצים, שאם ישימו עפר בלבד יתפזר, ולכן היו מסדרים עצים שיתפסו את העפר, כמין יציקה. וכך היו החיילים עולים על גבי הסוללה, מגיעים לראש החומה, משתלשלים בחבלים אל תוך העיר, פותחים את השערים מבפנים, וכל הצבא נכנס.
ולא היה זה דבר פשוט כלל, שכן העומדים על החומה היו מזנבים בבונים: שופכים עליהם שמן רותח, מיידים אבנים ובליסטראות, ויורים חיצים - ולהם יתרון הגובה, בעוד הבונים למטה מנסים להביא עפר ועצים ולהתקרב אל החומה. אבל לאחר שהסוללה בנויה, כבר העיר פתוחה להיכבש.
כהקיר באר מימיה - הרעה נובעת מתוכם
כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל־פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה׃
הערה צדדית: המנחת שי כותב על פסוק זה שהוא חצי הספר בפסוקים, וכך מצא בשתי מקראות כתב יד.
מבאר המלבי"ם: הרעה הבאה על ירושלים אינה רעה חיצונית, אלא רעה שהיא עשתה לעצמה. וכבר דיברנו על שני מיני עונשים. יש עונש מותנה בי - אני אומר לילד: אם תעשה כך, אעניש אותך. ויש עונש הבא מאליו - אם תקפוץ לכביש תידרס, אם תכניס ידך לאש תישרף. אין זה שאני אעניש, אלא המעשה עצמו מזיק. כך אומר הנביא: הרעה הבאה על ירושלים אינה מבחוץ, אלא רעה שאתם עצמכם הבאתם על עצמכם, שמעשיכם הם המחוללים אותה.
ולזה המשל: "כהקיר ביר מימיה" - כמו מים חיים שמוציאה הבאר, שאינם באים לה ממקום אחר אלא נובעים ממקורה שלה, מעיין פרטי המוציא את המים אל תוך הבאר. ומעיר המלבי"ם שנכתב "ביר" מלשון באר ולא בור, שכן בור הוא מקום שהמים מתרכזים אליו, וכאן מדובר במקום הנובע מים - וזו באר.
"כן הקרה רעתה" - אף הרעה והצרה שבאו עליה ממקורה נבעו. ומה הגורם? "חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד". אומר הקב"ה: אף על פי ששכינתי שרויה בירושלים, אין זה מונע מאנשי החמס והשוד לעשות כן תמיד על פניי, במקום השכינה ממש. ומבאר המלבי"ם ש"הקרה" מוסב על ההתחלה ועל הסוף כאחד: החמס והשוד הם שהקרו והנביעו את החולי והמכה. וכמאמר חז"ל: לא הערוד ממית אלא החטא ממית. מעשיכם המקולקלים הם המעיין שממנו נובעים החולי והמכה, ואם כן אין לכם להלין אלא על עצמכם.
היווסרי ירושלים - פן תיסתלק השכינה
הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלַ͏ִם פֶּן־תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ פֶּן־אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה׃
"היווסרי" - קבלי מוסר. "פן תקע נפשי ממך" - שמא תתרחק שכינתי ממך. המלבי"ם מבאר ש"תקע" משורש יק"ע, המבטא הסרת דבר ממקומו, כמו "ותקע כף ירך יעקב" - שסרה כף ירכו ממקומה. ומדוע תסור השכינה? כפי שראינו בפסוק הקודם: "חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד".
"פן אשימך שממה" - כבר הסברנו ש"באור פניך נתת לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום" - הכל תלוי באור פני מלך עליון. וכשהקב"ה מסתיר פניו, ממילא באים כל הנזקים והצרות והחושך. לכן ברגע ש"תקע נפשי ממך", ממילא "אשימך שממה".
ולא זו בלבד, אלא "ארץ לוא נושבה". יש מקום שהיה מיושב ונחרב ונעשה שממה - יש בעולם ערי רפאים רבות, ערים שהיה בהן יישוב ופסק מהן מכל מיני סיבות. במציאות כזו עדיין רואים הרבה ממה שהיה: תשתיות, סימנים, שרידים המעידים על העבר. אבל "ארץ לא נושבה" היא ארץ שוממה לחלוטין, שאין בה כלום - אין תשתיות, אין בארות, אין מאומה. אומר הקב"ה: אשימך שממה, ולא עוד אלא שתהיי כמקום שלא היה מיושב מעולם, ובזה יוכר גודל החורבן שבמקום.
עולל יעוללו - גלות אחר גלות
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל־סַלְסִלּוֹת׃
מבאר המלבי"ם: בתחילה יעוללו את שארית ישראל כדרך שמעוללים את הגפן. לאחר שבצרו את הענבים נותרו עוללות - אותם ענבים מועטים שנשארו, ודרכם של העניים לבוא וללקטם. כך אומר הכתוב: גם מה שנשאר אחרי הבצירה, גם את העוללות ייטלו. והרמז: לאחר שלא תישאר אלא שארית מועטת, ישוב נבוכדנצר ויגלה גם את הנותרים.
"השב ידך כבוצר על סלסלות" - השב ידך אל הענבים הנתונים כבר בסלים, שכבר נבצרו מן הגפן, וּבְצַר אותם שנית. והנמשל: אחרי שכולם כבר בגולה, עוד יגלה אותם פעם שנייה. וכך אכן היה: כשיצאו למצרים אחרי החורבן, השיגם האויב שם והגלה אותם גם משם. הם כבר בסלסלות, ואף על פי כן כאילו בוצר אותם מחדש - גלו בגלות ראשונה ומשם הוגלו בשנית לבבל ולחלח וחבור נהר גוזן ולשאר המקומות.
ורש"י מפרש על הגלויות שהיו כאן: בתחילה הגלה נבוכדנצר את יהויקים והמליך את יכניה, ולאחר שלושה חודשים חזר והגלה אף אותו, ובסוף אחת עשרה שנה חזר והגלה את צדקיהו. נמצא "עולל יעוללו כגפן שארית ישראל" - גם את העוללות שנותרו כאן חזר ונטל עמו ולא הותיר מאומה.
ערלה אוזנם - דבר ה' לחרפה
עַל־מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר־יְהֹוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ־בוֹ׃
"על מי אדברה" או "על מי אעידה" - שני אופנים של הוכחה. "אדברה" הוא כדרך מוכיח, כאדם הבא ללמד דעת, מצד השכל, לשכנע באופן רציונלי. "ואעידה" מלשון התראה, כמו "רד העד בעם", היינו להתרות בעונשים ולהזהיר מפני הפורענויות והאסונות. אומר הנביא: הדרך השכלית אינה עובדת; אולי דרך העונשים והאזהרות תועיל? הרי "ערלה אוזנם".
אוזן ערלה היינו אוזן סתומה, וכן "הערל ליבם" - ליבם אטום. תמיד העורלה מבטאת אוטם, ואף בעורלת בשר הכוונה לאוטם שעל הגיד. וזהו "טחו אוזניהם משמוע" - כמי שהחליק וטח עליהן טיח, כאילו נסתמו לגמרי. ואם כן אין לי אל מי לדבר.
ועוד: "הנה דבר ה' היה להם לחרפה". כשאני בא לומר להם את נבואת ה', נדמה להם שאני בא לחרפם. שהרי הדברים שאני אומר הם עוונות שהם עשו, וכשאני אומר "עשיתם כך וכך" - והנביא לא חסך את שבט לשונו כפי שציווהו ה' - נדמה להם שאני בא לביישם, כאילו "באת אליי להזכיר את עווני". אדם שלא עשה דבר - אינו מתרגש ממה שאומרים עליו. אבל מי שיודע שהוא אשם באמת, כל מה שאתה אומר לו הוא לו לחרפה. ואף שאיני בא כמי שמחפש את חסרונם, אלא בדבר ה' להתרות בהם שלא תבוא עליהם רעה, נדמה היה להם שיש לי משהו אישי נגדם.
ואת חמת ה' מלאתי - אין זה עניין אישי
וְאֵת חֲמַת יְהֹוָה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל־עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי־גַם־אִישׁ עִם־אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם־מְלֵא יָמִים׃
אומר המלבי"ם: הם חושבים את דבר ה' לחרפה, כאילו בא הנביא לחרפם באופן אישי. על כך הוא משיב: אינכם מבינים - "את חמת ה' מלאתי". הדברים שאני מדבר עמכם, התוכחה והעונשים הקשים שאני אומר בנבואתי, ממלאים אותי ואיני יכול להכילם, כדבר שמתמלא ונשפך. ואני חייב להוציאם, שהרי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה. "נלאיתי הכיל" - אין בי כוח להכיל דברים אלו.
וכיצד ייצאו ממני? על כך עונה לו הקב"ה: "שפוך על עולל בחוץ" - זו תשובת ה', את החמה הזאת תשפוך על העולל בחוץ. ולא רק על העוללים שהם הצעירים, אלא "ועל סוד בחורים יחדיו" - אף על הבחורים הגדולים; ו"סוד" פירושו קיבוץ של בחורים רבים, כמי שמתחברים בסוד אחד ובעצה אחת, כפירוש הרד"ק.
"כי גם איש עם אישה ילכדו" - אחר שדיבר על העולל ועל הבחורים, הוא אומר שגם אביהם ואמם ילכדו. "זקן עם מלא ימים" - זקן הוא אבי אביהם, ומלא ימים הוא זקן יותר מזקן, כלשון "הנה מלאו ימיי", "וזקן אשר לא ימלא את ימיו", אדם שכבר נמלאו ימיו למות. היינו הסבא וסבא רבא. התוכחה אומרת אפוא שהאסון העומד לבוא יתפוס את כולם, ולא יישאר מאומה מן המשפחה, אלא תיהרג המשפחה כולה.
נמצא שאין מקום להקפיד על הנביא בשל דבריו. אין כאן עניין אישי שלו כנגדם, אלא חמת ה' היא הממלאת אותו, והיא זו שנצטווה עליה "שפוך על עולל בחוץ" - כך ציווהו הקב"ה. ומדוע אפוא הם חושבים את דבר ה' לחרפה?
ונסבו בתיהם - כולם ברגע אחד
וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו כִּי־אַטֶּה אֶת־יָדִי עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם־יְהֹוָה׃
מבאר המלבי"ם: לא יהיה הדבר כבשאר הזדמנויות, שכאשר אדם נשבה בשבי בית דין מעמידים אפוטרופוס על בתיו וסוגרים אותם, והוא אחראי לגבות שכר מן הנכנסים לדור בהם, ואת השדות מוסרים לקרובים שיאכלו את פירותיהם - יש סדר והתארגנות מה עושים בנכסי אדם שנשבה. אבל כאן לא זו תהיה המציאות, אלא "ונסבו בתיהם לאחרים": גם את הבתים ייטלו אחרים, וגם את השדות, ואף הנשים - שלא תהיינה עגונות שבעליהן נעלמו והלכו בשבי.
ומדוע? "כי אטה את ידי על יושבי הארץ נאום ה'" - כולם ייפלו וימותו רחמנא ליצלן ברגע אחד. לא יהיה כלל דיון מי ייכנס לשדה, מי ישכור את בתי ההולכים בשבי ומה יהיה על נשותיהם, שכן כולם בבת אחת ילכו. ובזה הוא מודיע להם איזו צרה ואיזה אסון עומדים להתרגש עליהם.
מקטנם ועד גדולם - כולם חטאו
כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר׃
אומר הרד"ק: כשם שחטאו כולם, כך ילקו כולם. ואל תתמה מדוע הצרה תהיה גדולה ומקיפה כל כך - שהרי באמת כולם חטאו.
"ומנביא ועד כהן כולו עושה שקר" - הנביא המדובר הוא נביא השקר, שהרי אי אפשר לומר על נביא אמת שהוא עושה שקר, שאילו היה עושה שקר לא היה הקב"ה מוסר לו נבואה. ותרגום יונתן מתרגם "ומספרא", היינו הסופר המזהיר את העם. ולעניין הכוהנים יש שני ביאורים: יש שפירשו על כוהני הבעל, ויש שפירשו על הכוהנים והלוויים ממש - וכפי שראינו שהנביאים ניבאו בשקר והכוהנים עזבוני, נמצא שהייתה תוכחה גם כלפי כוהני בית המקדש שמעלו בתפקידם.
ומכאן מסיק המלבי"ם: אין לעם זכות מצד גדולי העם, שהרי מקטנם ועד גדולם כולם בוצעים בצע. אין תקווה שיקבלו מוסר מן הנביאים או תורה מן הכוהנים, שכן כולם היו אנשים שאינם הגונים. ולכן אומר הקב"ה שאין ברירה אלא להביא עליהם את הצרה.
שלום שלום ואין שלום
וַיְרַפְּאוּ אֶת־שֶׁבֶר עַמִּי עַל־נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם׃
רש"י מפרש "על נקלה" - קל הוא לנביאי השקר להוציא מפיהם ולומר שלום יהיה לכם, ובדבר הזה הם מרפאים בדיבורם את השבר העתיד לבוא. צרה מתרגשת ובאה, והם אומרים בקלות: יהיה בסדר, יהיה שלום, אל תדאגו, מזרח תיכון חדש, אל תאמינו לכל אותן נבואות אפוקליפטיות של ירמיהו על אסונות וצרות, תמיד אוהבים הם להפחיד - אל תיבהלו, הכל יהיה בסדר. והרי יש כאן מחלה אנושה, שבר נורא שהיה מצריך ניתוח מקיף, והם סבורים שבדיבורים בעלמא יתרפא.
והמלבי"ם מוסיף ביאור: "על" הוא מלשון רפואה, כלשון "רפואת תעלה". ולפי זה "וירפאו את שבר עמי על נקלה" פירושו: בתרופה נקלה, בתרופה חסרת משמעות. כמי שיש לפניו מחלה קשה והוא נותן לו אקמול. בתרופה קלה הם חושבים לרפא את שבר עמי, ואומרים "שלום שלום" - ובאמת אין שלום.
גם בוש לא יבושו
הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבוֹשׁוּ גַּם־הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת־פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהֹוָה׃
רש"י מפרש, על פי התרגום "עליהון למבהת": הובישו - עליהם להתבייש, והכלים - עליהם להיכלם. והרד"ק מפרש שהדבר בא בלשון תמיהה: הובישו? וכי כשעשו את התועבות התביישו בכך? וכי הייתה להם אי נעימות כלשהי? "גם הכלים לא ידעו" - אף כלימה לא הייתה להם על רוע מעשיהם, ואפילו אם מישהו הכלים אותם לא נכלמו. לעיתים אדם עושה מעשה שלילי ומוכיחים אותו, ולפחות הוא נכלם ומרגיש אי נעימות - ניחא. אבל אדם מן המאפיה, מה תועיל לו בושה על התנהגות שאינה נאותה? אדרבה, בכל הדברים הנוראים שהוא עושה - בהם תפארתו.
והמלבי"ם מבאר: "הובישו" - הם עצמם היו צריכים לבוש על התועבה ולשוב בתשובה, כך היה ראוי. אבל בפועל "גם בוש לא יבושו וגם הכלים לא ידעו". וההבדל בין בושה לכלימה כבר ביארנו כמה פעמים על פי המלבי"ם: בושה היא מעצמו, וכלימה מאחרים, כלשון "פניי לא הסתרתי מכלימות". וזהו שאומר כאן: הם עצמם אינם מתביישים, אין הוא מרגיש שעשה דבר שאינו הגון. ואולי לפחות כשמישהו מכלים אותם הדבר פועל? על כך אומר "גם הכלים לא ידעו" - אינו יודע כלל שזו כלימה. פעמים שאדם עוקץ את חברו על מעשה לא הגון שעשה, והלה עוד סבור שקיבל מחמאה. הוא אינו מבין את העוקץ כלל, אינו קולט שהאמירה באה לבטא מעשה מגונה, אלא חושב שמתפעלים ממעשהו.
"לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו". כאשר יפלו שאר הנופלים מעם ישראל, יפלו עמהם גם נביאי השקר וגם כוהני הבעל, ובעת פקודתם יכשלו - והיינו כאשר יחרב הבית והעיר, אז אפקוד עליהם חטאתם. גם הנביאים וגם הכוהנים, שתפקידם היה לעורר את העם, גם הם יכשלו ויפלו.
ומבאר המלבי"ם את הלשון "יפלו בנופלים": שני אנשים ההולכים בדרך ואחד מהם החליק - הבא אחריו ודאי ייזהר, שהרי אם זה החליק סימן שיש כאן דבר המחליק. אבל אם השני עיוור, אפילו יסירו את סיבת ההחלקה - שנשפך כאן שמן וניקינו את השמן, ואין עוד גורם מחליק - עדיין ייפול, שכן ייתקל בגופו של הראשון שנפל.
והנמשל: אנשים אלו אינם שומעים מוסר. אילו היו שומעים מוסר, בראותם את הנופלים היו אומרים: הרי זו דרך חלקה, הנה אלו החליקו ונפלו - ראה מה קרה להם, כך יקרה גם לך - והיו פורשים. אבל הם אינם למדים מכך. ומה תהיה התוצאה? יפלו על ידי הנופלים: גוויותיהם של הנופלים תהיינה מכשול לבאים אחריהם. כלומר הנביאים ייענשו על ידי אותו עם שנפל על ידם. אתם, נביאי השקר והכוהנים, הטעיתם את העם והעם נפלו - ובגוויותיהם תיתקלו ותיפלו גם אתם. וזה הרעיון: מי שגרם לנפילת חברו, חברו יגרום לנפילתו. וכעניין שאמרו, שלא יהיו תלמידיו בגיהנום והוא בגן עדן - אתה קלקלת אותו והחטאת אותו, בהכרח תהיה יחד עמו.
לסיכום:
פרק ו' פותח באזעקת בריחה שאין לה לאן - "העיזו בני בנימין" - כדי להמחיש את גודל השבר הבא מצפון, ועובר למשל בת ציון הנווה והמעונגה, שמרוב עידון ורכות אינה יוצאת כלל להילחם, עד שהאויב מחשב בנחת אם לעלות עליה בצהריים או בלילה. אחר כך מצווה ה' לכרות עצים ולשפוך סוללה על ירושלים, ומלמד שהרעה אינה חיצונית אלא נובעת מתוכה כבאר הנובעת ממקורה: החמס והשוד הם שהקרו את החולי והמכה. הנביא מתחנן "היווסרי ירושלים" פן תסתלק השכינה והארץ תהיה כארץ שלא נושבה, ומתריע שגם השארית תעולל ותיבצר פעם אחר פעם. אך אוזנם ערלה, ודבר ה' נחשב בעיניהם לחרפה אישית, בעוד הנביא עצמו מלא חמת ה' ואינו יכול להכילה. וכיוון שמקטנם ועד גדולם כולם בוצעים בצע, ונביאי השקר מרפאים את השבר בתרופה נקלה באמירת "שלום שלום" ואין שלום, ואין בהם לא בושה מעצמם ולא כלימה מאחרים - לכן יפלו בנופלים, ומי שהפיל את העם ייתקל בו וייפול עמו.