פתיחה: תוכחה שיש בה משל מן הים
בחלק זה של פרק ה' עובר ירמיהו לתוכחה חדשה, ובתוכה משל גדול: משל חול הים. הנביא קורא לשומעיו לפרסם את הדברים ברבים, ומתוך כך הוא בונה בירור שלם - כיצד אדם אמור להגיע להכרה בבורא, במה נכשלו ישראל, מה כוחו של החטא ומה כוחו של העוון, ומיהם הרשעים שהחריבו את החברה. נלך על סדר הפסוקים.
"הגידו" ו"השמיעו" - שני סוגי קהל
הַגִּידוּ זֹאת בְּבֵית יַעֲקֹב וְהַשְׁמִיעוּהָ בִיהוּדָה לֵאמֹר׃
הנביא אומר: את התוכחה הזאת, ואת המסר שבעניין חול גבול הים, תפרסמו. מסביר המלבי"ם: "בית יעקב" הוא ההמון של עשרת השבטים, ו"יהודה" הם שני השבטים הנמצאים כאן. וכבר ראינו את ההבדל בין לשון הגדה ללשון השמעה: "הגדה" היא סיפור דבר שאינך יודע - צריך להגיד לך; "השמעה" היא בדבר ידוע, שצריך רק להשמיעו ולפרסמו ברבים. עשרת השבטים אינם כאן והם אינם יודעים - להם צריך להגיד; יהודה ובנימין נמצאים כאן, הנביא לפניהם והם כבר יודעים - להם צריך רק להשמיע ולפרסם.
ולמה דווקא "בית יעקב" מרמז על עשרת השבטים? ראשית, מכיוון ש"יהודה" ודאי מדבר על אלה שכאן, ממילא כנגדם עומדים אלה שאינם כאן - עשרת השבטים. אך מעבר לכך: עם ישראל נקרא בשני שמות, ישראל ויעקב. במעלתם הם נקראים ישראל, מלשון שררה; וכאשר הם במדרגה נמוכה הם נקראים יעקב, מלשון עקב - החלק הנמוך ביותר בגוף, ביטוי למצב הירוד. ומי נמצא במצב הירוד? עשרת השבטים. לכן: "הגידו זאת בבית יעקב".
לב, עיניים ואוזניים - שלוש דרכי ההשגה
שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אׇזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ׃
שלושה דברים נאמרו כאן: "עם סכל ואין לב", "עיניים להם ולא יראו", "אוזניים להם ולא ישמעו". וכבר הורישנו המלבי"ם שאין הנביא כופל מליצותיו במילים שונות אלא אם כן יש בכל מליצה תוספת עניין. ואכן, אומר המלבי"ם, האדם משיג את הקדוש ברוך הוא בשלוש דרכים.
הדרך הראשונה היא על ידי מופתי התבונה והדעת - העמקה, התבוננות וחשיבה מרובה. זו דרך הלב, ועליה נאמר "עם סכל ואין לב": אם אין לב, במה תשיגו את השם? הדרך השנייה היא הבחינה בחוש - שאדם מתבונן במציאות ורואה אלוקות בכל מיני הנהגות של הבריאה; ועל זה נאמר "עיניים להם ולא יראו", שהעין היא הביטוי לראייה החושית. הדרך השלישית היא על ידי הקבלה - לא במובן של זוהר, אלא מסורת: לקבל מדור לדור, ששמעתי מאבי, ואבי מאביו, עד משה רבנו ועד מעמד הר סיני. הקבלה עוברת דרך האוזן ולא דרך העין, שהרי אי אפשר להראות לי את מעמד הר סיני; "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" - אין לו מה להראות לי, הוא רק יכול לספר לי. לכן הקבלה באה לידי ביטוי באוזניים, ועל זה נאמר "אוזניים להם ולא ישמעו".
נמצא שאין להם שכל להעמיק ולהתבונן בעצמם, אין להם עיניים פקוחות לראות בחוש את מציאות הבורא, ואין להם קבלה מדור קודם. ו"לא ישמעו" פירושו שאינם מוכנים לעשות פעולה של האזנה, לשמוע את ההוכחות והראיות שיש בורא לעולם והוא נותן שכר ועונש, ומי שעובר על רצונו לוקה ומי שעושה רצונו מקבל שכר. כל הכלים שהיו אמורים להוביל אותם אל המסקנות הנכונות - אינם.
והביטויים הללו חוזרים בכתובים: "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין" - שוב שלושת האלמנטים: עיניים, אוזניים ולב. וכן "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע". הרי כאן המושכל שבלב, המוחש שבעין, והמקובל שבאוזן. וכך גם בפסוק הבא נראה שהנביא מתאמת עימם דווקא מצד שני העניינים הללו.
חול גבול לים - העד שאי אפשר להכחישו
הַאוֹתִי לֹא־תִירָאוּ נְאֻם־יְהֹוָה אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חׇק־עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ׃
אומר הקדוש ברוך הוא: הרי יש שני עדים שאינכם יכולים להכחישם - האחד עד שבכלל העולם, והשני בכם עצמכם. העד שבכלל העולם הוא הים. כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", והמים כיסו את העולם כולו. אמר הקדוש ברוך הוא "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", והתרכזו המים אל המקום הנקרא היום ים. באופן טבעי המים היו רוצים לפרוץ החוצה, אך הם עומדים כמו נד, משום שהקדוש ברוך הוא גזר עליהם שלא לצאת ממקומם. ומה שם סביבם? "עד פה תבוא ולא תוסיף" - חול. לא חומה גבוהה, אלא חול.
ומוסיף הרד"ק: גלי הים הומים תמיד ומאיימים לפרוץ את החול הזה; גל מגיע עד השפה וחוזר, ועוד גל גדול יותר מגיע וחוזר. ואם הקדוש ברוך הוא מחליט פעם אחת שלא לעצור אותו - יש שלוש מאות אלף הרוגים, השם ירחם, צונאמי אדיר ששוטף ערים וכפרים ואין מי שיעמוד מולו. הרי שאפשר להתבונן בטבע ולראות כיצד הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו ומונע את המים מלפרוץ גדרם. בזה תוכלו להכיר שיש השגחה פרטית מאת השם, והוא עושה בעולמו כרצונו. ואם כן, איך לא תיראו אותי? איך לא תחילו מפניי, ולא תעלו בדעתכם שאני יכול לעשות כרצוני אם תעברו על מצוותיי? אם אני יכול לשים גבול לים - לא אוכל לפעול כנגדכם?
למה לא מבריאת העולם? על כוחה של חוויה
יש לשאול: מדוע לא פתח הקדוש ברוך הוא "אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתיך ובראתי את העולם כולו בשישה ימים"? הרי זה הרבה יותר מפעים מ"אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמת, יציאת מצרים היא דבר קטן לעומת בריאת העולם - אבל היא קטן שאני ראיתי. את יציאת מצרים חוויתי, את קריעת ים סוף חוויתי; בבריאת העולם אני מאמין, אך לא חוויתי. והרבה יותר קל לשכנע אדם מתוך חוויות שחווה בעצמו, מאשר מדברים שהוא נצרך להפעיל בהם את כוח האמונה.
וזו גם התשובה בענייננו, אומר הרד"ק. כשבאים לשכנע עם של כופרים, אם תספר להם סיפורים מן ההיסטוריה - יאמרו: מי אמר? ולא בהכרח נכון, ואלה סיפורי עם ואגדות שהתפתחו עם השנים, ועוד כל מיני טענות כפירה. יש להם תיאוריה משלהם, ואי אפשר לבלבל אותם עם עובדות - הם פשוט אינם רוצים לשמוע. אבל העניין שהחול גבול לים, חוק שם בל יעבור - זה כל אחד יכול לראות בכל עת. את זה אינם יכולים להכחיש, את זה הם רואים בעיניהם ושומעים באוזניהם, ואין מה לטעון כנגדו. לכן דווקא מזה מביא הנביא את ראייתו.
לב סורר ומורה - הגלים ששוטפים את החוף
וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ׃
כתוב כאן "לב". מסביר המלבי"ם: הלב מציין את הכוח המתעורר שבאדם, הכוח שממנו יוצאות התכונות, המידות והתאוות. כל מה שבנפש יוצא מכוח הלב - "תאוות ליבו נתת לו". כשאדם רוצה דבר או שואף אליו, הכל מתחיל מן הלב. הלב הוא המנהיג של הגוויה, ולא בכדי הוא גם המשאבה המפעילה את הכל, שהרי הוא ההנהגה שמנהיגה את הכל.
והנה, ההוכחות קיימות - והן הוכחות של השכל, כפי שראינו בתחילה - אלא שהלב אינו רוצה לקבלן. הלב סורר: על ידי התאוות והמידות, שהן כגלים הבאים לכבוש את החוף. תאוות האדם באות לכבוש את הדבר המוצק והיציב, את ההוכחות השכליות והתבוניות, את הראיות למציאות הבורא ואת ההוכחות הלוגיות שאפשר להוכיח מן ההיסטוריה ומאלף ואחד דרכים - שיש בורא לעולם ויש לאדם תפקיד. אבל הלב הוא ים רוגש של תאוות ורצונות, וזה גורם שהאדם "סורר" - סר מן הדרך, אינו מעוניין לקבל את ההוכחות ואינו מסכים למה שהשכל מקבל כמובן מאליו.
והיה ראוי שהשכל יגבר: התרגשות הלב היא הגלים הבאים לשטוף, והשכל הוא החוף שיעצור אותם. אלא שכאן אין הדבר כן - "לב סורר ומורה, סרו וילכו". יש חוף, אבל הגלים שוטפים אותו. בקיצור, הלב הזה הוא לב של צונאמי: במקום שהגלים ייעצרו בהגיעם אל החוף, הלב הסורר שוטף גם את החוף עצמו, ועל ידי זה "סרו וילכו" - סרים לחלוטין מן הדרך, ונעשים בגדר לב סורר ומורה. ואז כבר אין עם מי לדבר, שהרי הם עוברים את הגבול שהשם שם - גבול השכל - ופועלים על פי התאווה כנגד השכל.
"נירא נא" - יראת העונש שבגשם ובקציר
וְלוֹא־אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמׇר־לָנוּ׃
קודם אמר "האותי לא תיראו" - שראוי לירא מן השם יראת הרוממות, להיות ירא מהדר גאונו, שזו דרגה של יראה. עכשיו הוא אומר: "אם מפניי לא תחילו" - גם אם אין לך יראת הרוממות, וכי אין לך פחד מעונש? שהרי אדם שאין לו יראת הרוממות עדיין מבין עונש: להכניס יד לאש שורף, ואין מי שעושה זאת. אבל לעשות דבר הממרה את פי השם, שמצריך יראת רוממות - בזה אנו רואים שהאדם אינו חושש כל כך. ולכן: אם לא תיראו יראת רוממות, לפחות היה עליכם לפחד מיראת העונש.
ומהי יראת העונש? עניין הגשם, היורה והמלקוש. אנו יודעים שיש השגחה מיוחדת על ארץ ישראל, ש"עיני ה' אלוקיך בה", ואינה כארץ מצרים "אשר תשקה ברגלך כגן הירק". ולכאורה יש יתרון במצרים, שהרי שם הנילוס תמיד קיים, ואילו כאן אנו נתונים לחסדי הבורא - אבל היא הנותנת. כמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי: הבן הסורר - נתן לו אביו את משכורתו ושילחו; ואילו לבן הצדיק אמר האב: רצוני שתבוא בכל יום לקבל את פתך, ולא תבוא פעם בשנה. עצם זה ש"עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראה את מעלתכם וגדולתכם. ומאידך גיסא זו חרב פיפיות: כשההשגחה צמודה, כשעושים טוב מקבלים מיד טוב, אבל כשעושים רע - מיד חוטפים מכה.
ומזה עצמו הייתם צריכים לראות: "נירא נא את ה' אלוקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעיתו". מאת השם עצמו אנו משיגים את צרכינו, ומטר בעיתו. שהרי אין חזאי שיודע לומר מה יהיה השנה - הם טועים; ואפילו מה יהיה השבוע: אומרים לך שיהיה שבוע גשום, וכנראה שהגשם בשמיים לא שמע את התחזית. שימו לב לדבר מעניין: הגשם הוא תופעה טבעית, ותופעה טבעית היינו אמורים לחזות בדיוק רב, שהרי כל הנתונים הטבעיים קיימים, יש מפה סינופטית - אז קבעו בבירור מתי ירד גשם, איך וכמה. ואף על פי כן אין אפשרות כזאת. נמצא שהגשם מהווה הוכחה שיש השגחה, וההשגחה היא הקובעת מתי ירד ואיך ירד.
ולפעמים כל הנתונים נכונים - נתוני הרוח, העננים, כמות המשקעים - רק שהרוח לקחה את זה עוד שלושה קילומטרים, והגשם ירד בירדן. ציפו לו כאן, והוא לא ירד בירושלים אלא בירדן. יכולים להיות בידך כל הנתונים, ועדיין אתה מבין שיש כאן השגחה שמחליטה אם מגיע לך או לא, אם ירד או לא ירד, ואם ירד - היכן ירד. ויכול להיות שירד בשבילך, אבל יהיה לך שיטפון במדבר יהודה. מתחילת העונה ירדו כמויות עצומות של משקעים, ואומרים שלכנרת זה לא הזיז דבר, כי כל המשקעים ירדו בדרום והיו שם שיטפונות, ואילו באגן הכנרת ירד מעט מאוד. "חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" - הקדוש ברוך הוא הוא שקובע בדיוק איך ומה, ונותן את הגשם ברגע האמת, לפי מצבך עכשיו. והאם אין זו סיבה שנירא מאת השם?
וראוי שגם הלב, שהוא כאמור מקום התאוות והרצונות, יבין זאת: מצד התאוות והרצונות אתה רוצה שיהיה לך טוב, שתהיה לך פרנסה ושפע. אם כן איך אתה מתנגד למציאות השם, כשאינך מבין שזה מזיק לך עצמך? הרי אתה רוצה טוב, אתה רוצה הנאות - וזה מזיק לך, אין לך גשם.
מעבר לכך, אומר המלבי"ם, ישנם צרכים שאנו משיגים על ידי הטבע שחקק הקדוש ברוך הוא מששת ימי בראשית - "שבועות חוקות קציר". הקדוש ברוך הוא חקק חום ושמש בימי הקציר, שאז אין גשם יורד. וגם בזה אנו זקוקים להשם שלא ישנה את הטבע הזה, שיניחנו כמות שהוא. "שבועות חוקות קציר" - שבעה השבועות מן הפסח ועד העצרת - "ישמור לנו", שישמור הקדוש ברוך הוא שהזמן הזה לא ישתנה. שהרי בזמנם, אילו ירד גשם בקציר, כל הקציר היה יורד לטמיון: התבואה הייתה מרקיבה ומתקלקלת, לא ניתן היה לייבשה ולא להפרידה מן המוץ, וכל העבודה הייתה מתקלקלת.
הרי שהקדוש ברוך הוא, אם ירצה להעניש, יכול להעניש בהפסקת הגשם - שהיא השגחה בכל רגע ורגע; ויכול להעניש בשינוי זמני הקיץ והחורף: בחורף, שאתה מצפה לגשם, לא ירד גשם וכל התבואה תירקב באדמה או תתייבש; ובקיץ, שאתה מצפה לשמש שתייבש את התבואה, ייתן לך מעט גשם וכל מה שהספקת לקצור יהפוך לריקבון ולנזק. במילים פשוטות: איך אתה הולך אחר כוח התאווה המחפש הנאות, ואינך ירא מאת השם שיכול לגרום לך נזק וצער דווקא בהנאות הגופניות שאתה מחפש?
עוון וחטא - להביא רעה או למנוע טובה
עֲוֺנוֹתֵיכֶם הִטּוּ־אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם׃
מסביר המלבי"ם: "עוון" הוא החטא הנעשה מתוך כפירה ובמזיד; "חטא" הוא בדרך כלל דבר הנעשה בשגגה, או מחמת תאווה. העוון גדול מן החטא, שהרי לחטא יש עוד איזה צידוק - התגברה עליו תאוותו, או שוגג היה; אבל עוון, שהוא עיוות השכל וכפירה מתוך מחשבה - מה התירוץ עליו?
לפיכך העונש שונה. על העוון הקדוש ברוך הוא מעניש כביכול בפועל: הוא משדד את הטבע ומשנה אותו לרעתנו. זהו "עוונותיכם הטו אלה" - על ידי העוונות שבמזיד אנו גורמים להטות את חוקות הקציר, ואף שהוא חוק טבע, הקדוש ברוך הוא כביכול משנה את הטבע בגללנו, משום שיש כאן עוון והעוון חמור מאוד. לעומת זאת "וחטאותיכם מנעו הטוב מכם": החטא, שהוא בשגגה או מחמת תאווה, קל יותר, ואין בכוחו להביא עלינו פעולה של רעה בפועל - אבל יש בכוחו לעצור את הטוב. לא להחיל רעה, אלא למנוע טובה. החטאים הם בבחינת "אל תעשה" - אם מגיע לך גשם, החטא עוצר את הגשם; ואילו העוונות יש בכוחם להביא עליכם רעה, לשנות חוקות קציר, ואפילו להביא גשם של קללה. וזה כוחו של העוון. הרי שהדברים הללו הם שהחילו עליכם את כל הצרות והאסונות, ואין לכם להלין אלא על עצמכם.
רשעים בעם - מלכודת של בני אדם
כִּי־נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ׃
"ישור" - מלשון אריבה והתבוננות, כמו "למען שוררי", "אשורנו ולא קרוב", שהוא רואה, מתבונן ואורב. "יקוש" הוא מוקש, פח ומלכודת שהיו שמים לצוד בה צבאים ביער: שני חצאי עיגול עם שיניים בקצותיהם; כשהמלכודת פתוחה זה כעיגול שלם, וכשהצבי מניח את רגלו במקומה נסגר הקפיץ, חצי עיגול על חצי עיגול, כנושך, והשיניים תופסות את רגל הצבי, וזה מחובר בשרשרת ואינו יכול ללכת משם. וזהו "כשך יקושים" - כאשר הפח נושך את רגל הנתפס. וכך "הציבו משחית אנשים ילכודו": הרשעים היו עושים מארבים בהרים ובדרכים, ובמלכודת שלהם לא לכדו צבאים אלא בני אדם.
המלבי"ם מסביר שכאן מתבאר מהם החטאים שבעבורם אומר הקדוש ברוך הוא שיעצור את השמיים וישנה את חוקות הקציר: העוונות הם גזל ורציחה. וכבר כתב המלבי"ם בפרשת בראשית, שהעוונות המנוגדים לחוקי הטבע ולקיום העולם - הטבע עצמו נפרע מן החוטא. כלומר: עבירה שבין אדם למקום, כגון מי שלא הניח תפילין, אין לקרוא לה עבירה נגד חוקי הטבע וקיום העולם. אבל אדם שרצח - זה נגד חוקי הטבע וקיום העולם, שאין העולם יכול להתקיים כשיש בו רוצחים. אדם שגנב - אין העולם יכול להתקיים כשיש בו גנבים. ובאמת כל האומות מוזהרות בשבע מצוות בני נח, שכן בהן יש אזהרות חברתיות שבלעדיהן אין העולם מתקיים: רציחה, ניאוף, גניבה, עבודה זרה, אבר מן החי, והעמדת דיינים - כל אלה דברים הנצרכים לקיום העולם, ולכן גם גוי מצווה בהם.
וזהו שאומר המלבי"ם: כשיש עבירות נגד קיום העולם, העולם נפרע מהם. אין כאן עונש חיצוני, אלא הטבע עצמו נפרע מן החוטאים, כמו שכתוב "קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" - שהאדמה לא תיתן יבולה כשיש קול דמים הצועקים מתוכה. הטבע כביכול מעניש את מי שעובר עבירות הגורמות לכך שקיום העולם על פי חוקי הטבע לא יוכל להתקיים.
"כשך יקושים" - טכניקה של צייד
ומדייק המלבי"ם בלשון "ישור כשך יקושים": הוא מדמה את צידת האנשים בפח לצידת עופות. כשנופל העוף לתוך הרשת ונלכד בה, הצייד עומד מרחוק ו"ישור" - מתבונן; ולא רק מתבונן, אלא ממתין "כשך יקושים" - עד שהעוף יירגע בתוך המלכודת וישתוק מפרפוריו, ורק אז מציב מלכודת חדשה. והטעם פשוט: כל עוד העוף מפרפר בפנים, הוא מבריח את חבריו, ועופות אחרים לא יבואו להילכד. לכן הצייד ממתין עד ש"שך" - כמו "כשוך הים מגליו", כשנרגע ושוקט - ואז מציב מלכודת נוספת; שאילו היו העופות מתנודדים ברשת, היו הבאים מרגישים בתנועתם.
ואומר הנביא: אל תתבלבל, "אנשים ילכודו" - בטכניקה הזאת בדיוק לכדו אנשים. כשנלכד אדם ברשתם, הם ממתינים עד שימיתוהו ועד שהעניין כבר לא יעשה גלים ולא ידברו עליו, ואז חוזרים ותופסים עוד אחד והורגים עוד אחד. אין הם עושים מעשה אחרי מעשה באופן מיידי, שדבר כזה עושה הרבה רעש והתקשורת מדברת ועלול לגרום להם בעיות; לכן הם ממתינים "כשך יקושים", עד שהעניין נרגע, ואז שוב הולכים ותופסים אדם נוסף ורוצחים אדם נוסף.
ככלוב מלא עוף - בתים מלאים מרמה
כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל־כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ׃
"כלוב" הוא המקום שבו מפטמים את העופות. מסביר הרד"ק: כלי עשוי מנסרים, שמגדלים בו עופות ומפטמים אותם. אנו מכירים היום את הכלוב גם כמקום גידול ולאו דווקא פיטום, אך יכול להיות שהיינו הך, שהרי היו משאירים את העוף שם ומאכילים אותו עד שיתפטם. וכמו שהכלוב מתמלא עופות כפי מה שהוא יכול לקבל, ושמים בו מאכל ומשקה, כך בתיהם של הרשעים מלאים מרמה - ממון שקיבצו במרמה - והם באים אל תוך בתיהם, אל הכלוב שלהם, ומתעדנים באותו ממון, כעופות המתעדנים במאכל ובמשתה שמכניסים להם לכלוב.
והמלבי"ם מסביר שזה המשך ישיר למשל הקודם: הם הציבו משחית לאנשים כדרך שמציבים רשת לעופות, וכעת הנביא ממשיך במשל - לאחר שסיים הצייד את מלאכתו, הוא נותן את העופות שצד בכלוב, והכלוב מלא עוף מרוב הציד. כך גם הם, לאחר גמר מעשיהם ממלאים את בתיהם מן המרמה, מן הממון הגזול ומן העושק שעשקו מאותם אנשים. ולכן "על כן גדלו ויעשירו" - אל תטעה, אין עושרם מיגיע כפיהם ולא מפרנסה שיצאו להתפרנס בה, אלא מן הרצח שתיארנו ומגזלת הממון שהזכרנו.
שמנו עשתו - למה אינם יראים מן הדין
שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי־רָע דִּין לֹא־דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ׃
באופן טבעי, אנשים העושים מעשי רשע כאלה במדינה מסודרת ומתוקנת, שיש בה ממשל תקין ובתי משפט, יתבעו אותם ויעמידום לדין, והם יראים מן השופטים. בוא וראה מה קורה כאן.
"שמנו עשתו" - מסביר הרד"ק שזה על דרך משל, כמו "וישמן ישורון ויבעט": הרבו נכסים. ויש כאן גם מליצה: העשירים, מרוב שהם שמנים ודשנים, "עשתו" - כמו "עשת שן", שכשבשרו של אדם משמין הוא מבריק ומבהיק, ו"עשת" הוא דבר בוהק ומבריק. "גם עברו דברי רע" - לא די להם בעושרם, אלא מרבים לגזול ולחמוס עד שעברו את כל דברי איש רע: עשו דברים מעבר למה שאנשים רעים עושים; הדברים המוכרים לך כמעשי אנשים רעים - הם עברו אותם. והתרגום יונתן מתרגם: "עברו על פתגמי אורייתא, עבדו דביש" - עברו על מה שאומרת התורה, ועשו את הרע; הרי כאן שני דברים.
והמלבי"ם מסביר: "שמנו עשתו" מכל הטוב שגזלו, ולא זו בלבד שאינם יראים מעונש, אלא גם "עברו דברי רע" - שאין מדברים עליהם רע כלל. הם עושים את מעשי רשעם בלי שיחששו מה ידברו עליהם ומה יאמרו. ולמה? "דין לא דנו" - היות שלא נמצא דין עליהם, אין תובעים. גזלת, רצחת, לקחת - ואין מי שיבוא ויתבע.
ומדוע באמת? ממשיך הפסוק: "דין יתום ויצליחו". מי היה צריך לתבוע אותם? היתום - שהרי רצחו את אביו; ומי עוד? האביון, שהוא הנגזל, וחבריו וקרוביו. אלא שדין יתום אינם דנים, כי היתום - מי ישמע צעקתו? אין לו כוח ואין לו מרפקים. וכן משפט אביונים לא שפטו, מאותה סיבה. אילו היית בא בתור מנהל מפעל או חברה או אדם בעל שם, היו מתייחסים למה שאתה אומר; אבל כשאתה יתום ואביון, ממילא "דברי המסכן בזויים". במצב כזה הם מרגישים שהם יכולים להמשיך באופן חופשי במעשי רשעם, להמשיך לגזול יתומים ואביונים ולרצוח - כי באמת, מי ילך לדון אותם? דין יתום ממילא אין דנים, ומשפט אביונים ממילא לא שפטו. לכן הם מרשים לעצמם לעשות מעל ומעבר דברי רע, ואין מדברים עליהם רע; זהו מה שנקרא עובר מתחת לפנס ואף אחד לא מדבר, שהתקשורת אינה מעוניינת לעשות מזה רעש כי אין אלה אנשים שלה. וממילא האנשים הללו מרשים לעצמם לעשות ככל העולה על רוחם.
והמלבי"ם מביא הסבר נוסף ל"עשתו": מלבד הפירוש מלשון "עשת שן", שהוא זך וצהיר ומבהיק, אפשר לפרשו מלשון "עשתונות", מחשבות. ולפי זה: "שמנו עשתו" - תכננו רע; "גם עברו דברי רע" - גם הוציאו את התוכניות אל הפועל. נמצא ש"עשתו" מדבר על מה שהיה בכוח, במחשבה ובתיאוריה, ואחר כך "גם עברו דברי רע" - שקמו ועשו כן בפועל. "ויצליחו" - למה? כי משפט אביונים לא שפטו, ואיש לא תבע אותם על מעשיהם המקולקלים.
שלוש העבירות החמורות בפרק
הַעַל־אֵלֶּה לֹא־אֶפְקֹד נְאֻם־יְהֹוָה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר־כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי׃
שים לב, אומר המלבי"ם: בפרק שלנו מנה הנביא שלוש עבירות חמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בתחילה הזכיר גילוי עריות: "איש אל אשת רעהו יצהלו", ומיד אחר כך "העל אלה לוא אפקוד נאום ה'" - כלומר, היעלה על הדעת שעשו עבירה חמורה כזאת והקדוש ברוך הוא לא ייפרע? אחר כך הזכיר עבודה זרה, "כי עזבו את ה'", ועל זה אמר "הנני מביא עליכם גוי ממרחק". וכאן הוא מזכיר שפיכות דמים, ועליה הוא חוזר ואומר: "העל אלה לא אפקוד נאום ה'".
שמה ושערורה
שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ׃
"שמה", אומר רש"י, לשון תמהון; "שערורה" - דבר מגונה לכל. והרד"ק מסביר "שמה" מלשון תימה, כמו "שממו עליך רבים", וכמו "ישום וישרוק" - נדהם ומשתומם; כלומר עתיד להיות כאן בארץ דבר שיגרום לאנשים להשתומם ולהתפלא מן הרעה שהייתה. ו"שערורה" היא דבר טינוף ולכלוך, כמו "התאנים השוערים", שיהיה כאן דבר של קלקול. ומביא הרד"ק עוד פירוש, שיש נוסחאות שכתוב בהן בתרגום לשון "תמה" מלשון "תמו ונגמרו", ולפי זה "שמה ושערורה" עניינו שעומד להיות כאן כיליון, ולא יישאר מאומה.
והמלבי"ם מבאר את הכפילות: על ידי שפיכות דמים וגזל נעשית "שמה" - מלשון שממה, שלא יהיה שום קיום; ועל ידי הניאוף והעבודה זרה נעשית "שערורה" וגיעול. ואין תקווה שישובו בתשובה על ידי תוכחת הנביאים - ומדוע? זאת מבאר הפסוק הבא.
הנביאים ניבאו בשקר - והעם אהב
הַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל־יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה־תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ׃
רש"י מפרש שנביאי השקר שלהם היו אומרים להם "הוו גוזלין ואונסין" - זו הייתה המלצת הנביא: כך תעשה, תגזול, תרצח, תאנוס. "והכוהנים ירדו על ידיהם" - הכוהנים היו שופטיהם ונוגשיהם, והם רדו את העם "על ידי" הנביאים, כלומר אחרי הנביאים, כמו "וכל העם עוברים על ידו" שפירושו אחריו. כלומר לא די במה שהנביאים מורים, אלא עוד באים הכוהנים אחריהם ועושים כדברי הנביאים: הנביאים מורים שקר, והכוהנים מוציאים לפועל.
הרד"ק מסביר שכאן מתבאר מהי ה"שמה ושערורה" שנהייתה בארץ: הנביאים ניבאו לעם בשקר, והיו אומרים להם "שלום יהיה לכם". וזה מסתבר יותר מן הפירוש שהנביאים אמרו "הוו גוזלים ואונסים", שכן לפי זה הנביאים אינם אומרים במפורש לעשות מעשי רשע, אלא בסך הכל אומרים שהשם אוהב אתכם ושלום יהיה לעם. הם היו אנשים סימפטיים מאוד, והעם אהב אותם מאוד, כי תמיד ניבאו עליהם דברי טוב: יהיה טוב, יש לנו עם נפלא, הנוער שלנו מיוחד, הכל בסדר והכל יהיה בסדר, אל תספרו סיפורים ואל תפחידו את העם בכל מיני תחזיות אפוקליפטיות וגוג ומגוג - הכל מצוין.
ומה קרה בפועל? היה מגיע נביא האמת ואומר: רבותיי, אתם עושים מעשים מקולקלים, והקדוש ברוך הוא ייפרע מכם, תהיה גלות, יבוא האויב ויכלה את כולם. מיד היו באים נביאי השקר ואומרים: לא, אין לכם מה לדאוג, יהיה בסדר, אתם מצוינים, ואין לכם מושג כמה השם אוהב את עמו ישראל, והלוואי ויאהב אדם את הצדיק הגמור כמו שאוהב הקדוש ברוך הוא את הרשע הגדול ביותר. ותמיד אפשר לצטט ציטוטים עד אין סוף כדי להסביר כמה אנו אהובים לפני השם, ולהמשיך: תמשיך במה שאתה עושה, השם אוהב אותך בכל מצב, אבא תמיד אוהב את ילדיו ואמא אוהבת את ילדיה, אין לכם מה לדאוג. זו הייתה נבואת השקר.
ועל "והכוהנים ירדו על ידיהם" יש לרד"ק ביאור מעניין: "ירדו" כמו "וירדהו אל כפיו" - לשון רדיית דבש, לקיחה. הכוהנים היו לוקחים שוחד כדי לעוות את המשפט, ו"על ידיהם" - שכשיש לאדם דבש טוב הוא אוכלו בידיו ומלקק את אצבעותיו. כלומר: היו רודים מן העם את הדבש, את כסף השוחד, ומלקקים את ידיהם כדבר טוב וערב - לתאר את גודל תאוותם בזה. ופירוש נוסף מביא הרד"ק בכיוון של רדייה וממשלה, כמו "לא תרדה בו בפרך" ו"הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה": הכוהנים היו רודים בעם לעשות כדברי הנביא, ו"על ידיהם" היינו על ידי הנביאים - מה שהיה מורה הנביא, הכוהנים היו נותנים את ההוראות ואת ההוצאה לפועל כפי מה שהנביא מנהיג אותם.
"ועמי אהבו כן" - אשליה שמתפוצצת
"ועמי אהבו כן" - ובאמת, למה לא? נעים מאוד לשמוע דברי חיזוק, כמה אנחנו טובים, נפלאים והגונים; הרבה יותר נעים מלשמוע את ירמיהו האומר כל הזמן כמה אנו גרועים ומקולקלים. אז העם אמר: זה נביא שאני אוהב לשמוע, יש לו תוכנית בתקשורת, יש לו ראייה חיובית על העם, הוא לא מאלה שכל הזמן אוהבים גוג ומגוג וקללות - הוא סימפטי מאוד. ועל זה אומר הנביא: "ומה תעשו לאחריתה" - וכשכל העסק יתפוצץ לכם בפנים, מה תעשו?
והרי זה בדיוק מה שהיה בזמן אוסלו. כל נביאי השקר אמרו: הנה שלום על ישראל, הנה מסתיימות מאה שנות סכסוך, כמה נפלא, אפילו ערפאת עומד להתגלח; יהיה כאן מזרח תיכון חדש, רק צריך לפתח אותם, הם רוצים לחיות כאן בשלום, ונוכל לנגב חומוס בדמשק. לך תסביר להם שבעוד עשרים שנה לא תהיה דמשק - על איזה חומוס אתה מדבר? אבל נביאי השקר כל כך רצו שהשקר הזה יתפוס, עד שמכרו לעם אשליות, והעם קנה אותן.
אני זוכר בזמנו, כשהייתי בחור, את הרב עזרן. הייתה אז ההתלהבות הגדולה מאוסלו, שלום עומד להיות, לחיצת יד היסטורית וגמרנו, זנחו את דרך המלחמה. והיו שאמרו: ערבי נשאר ערבי, ושונא ישראל נשאר שונא ישראל, ולא יעזור דבר; תשמעו מה הוא אומר לעם שלו, אין צורך שנדברר אותו - תשמעו בעצמכם. והוא אמר להם שזה רק הסכם קורייש, הסכם שכלפי חוץ נראה כהסכם אבל נועד רק להפיל בפח את האויבים; אמר להם: זה רק כלפי חוץ, עוד נסלק אותם ונגרש אותם. אמרו לעם: הקשיבו רק למה שיש להם לומר. אבל הייתה אופוריה כזאת. שדרנית ראיינה אז את הרב עזרן ואמרה לו: תגיד לי, הרב עזרן, אתה רואה שרוב העם בעד הסכמי אוסלו, למה אתם מתנגדים? ענה לה הרב עזרן, שהיה יהודי פיקח מאוד: נכון, את צודקת - אבל תני לי לשבועיים את התקשורת, ואחר כך נראה מה דעת רוב העם.
זהו "הנביאים ניבאו בשקר": מוכרים לעם אשליות, והעם כבר חנוק ומצפה שמישהו יאמר לו משהו טוב שעומד להיות כאן. ולכן "ועמי אהבו כן" - הדברים נופלים על אוזניים קשובות, כי העם באמת מצפה לדברים טובים, כבר רוצה שלום, כבר נמאס לו מן הסכסוך והוא מחפש שהעניין הזה יסתיים. אומר הנביא: נכון, אבל עם אשליות אי אפשר לחיות; האשליה מתפוצצת באיזשהו שלב. ולכן "ומה תעשו לאחריתה" - מה תעשה כשכל זה יתפוצץ, כשיתברר לכולם גודל הטעות, וכבר יש להם נשק, וכבר יש להם אוטונומיה, וכבר יש בידם לשלוח טילים לכל הארץ? כל מה שאמרו אז - אל תיתנו להם רובים, הם יטבחו אותנו, הם יתקרבו ויירו עלינו טילים - נענה בטענה שאתם אוהבים רק לחזות תחזיות שחורות, וצריך לתת תקווה ולתת צ'אנס לשלום. ובפועל ראינו מה היו התוצאות. וכבר היה לעולמים: גם אז, בזמן חורבן בית המקדש, מכרו להם נביאי השקר אשליות. אומר הנביא: אבל באחריתה מה תעשה? אי אפשר להמשיך באשליה בלי גבול, ובסוף היא מתפוצצת לכולם בפנים.
והמלבי"ם מדייק: "הנביאים ניבאו בשקר" - ולא בחזקה, כי לא היו צריכים חוזק, שהרי היו להם הכוהנים. הנביאים אמרו נבואות שקר, והזרוע המבצעת היו הכוהנים, הרודים בחוזקה. אלא שבמקום להעניש את עוברי העבירה, "ירדו על ידיהם" - כפי ההוראות של הנביא; ונמצא שבמקום לרדות את העם אל עבודת השם, רדו אותם אל עבודת הבעל, אל עבודת השקר ואל כל האשליות שמכרו להם. ואולי עוד יש תקווה שהעם מעצמו יבין את השקר וייתן לב לשוב בתשובה? על זה הוא אומר: לא ייתכן, כי "עמי אהבו כן" - הדבר מצא חן בעיני העם, ואין סיבה שיתקוממו כנגד מה שנראה להם. ואם כן "ומה תעשו לאחריתה" - כשכל זה יבוא עליהם בגלל רוע מעלליהם, מה אז יעשו?
לסיכום:
בחלק זה קורא הנביא להגיד ולהשמיע את התוכחה לבית יעקב וליהודה, ומוכיח עם שאין לו לא לב מבין, לא עיניים רואות ולא אוזניים שומעות - ולכן נחסמו בפניו שלוש הדרכים להכיר בבורא. מולם מציב הקדוש ברוך הוא את העד שאין להכחישו: חול גבול לים, השגחה גלויה שכל אדם רואה בכל עת. אלא שלב העם הוא לב סורר, ים של תאוות ששוטף אף את חוף השכל; ובמקום יראת רוממות ויראת עונש, שהיו צריכות לבוא מעצם ההשגחה על הגשם ועל חוקות הקציר, באו עוונות המשדדים את הטבע וחטאים המונעים את הטוב. שורש הקלקול: גזל ורציחה, רשעים הלוכדים בני אדם כציידי עופות וממלאים בתיהם מרמה, ושופטים שאינם דנים דין יתום ומשפט אביונים. ומעל הכל - נביאי שקר המוכרים לעם אשליות, כוהנים הרודים אחריהם, ועם האוהב כן. ועל כך חותם הנביא בשאלה שאין ממנה מנוס: "ומה תעשו לאחריתה".