פרק ה' בירמיהו הוא פרק של חשבון נפש נוקב: הקדוש ברוך הוא פותח בקריאה "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם" - חפשו אם יש בעיר איש אחד עושה משפט ומבקש אמונה, ואסלח לה. מכאן ואילך הולך הנביא ומונה את שנמצא בפועל: לא זכויות אלא עבירות, ולא עבירות בצנעה אלא בפרהסיה. בחלק שלפנינו אנו מתחילים מפסוק ז', שבו חוזר הקדוש ברוך הוא אל אותה קריאה ושואל: איזו זכות בכלל מצאתם, שבזכותה אסלח?
אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ׃
רש"י מפרש שהדברים נאמרו בלשון תמיהה: וכי על כל מה שמניתי עד כה ראויה את למחילה? שמא לזאת אסלח לך? הרד"ק מציע הסבר נוסף, ולפיו המילה "אֵי" עומדת בפני עצמה, מלשון "איה": איה הטובה שבך, איזה מעשה טוב יש בידך שתוכלי לומר בזכותו "לזאת אסלח לך"? לפי רש"י התמיהה היא על העוונות שנמנו, ולפי הרד"ק השאלה היא היכן מליץ היושר: הראיני דבר אחד טוב וחיובי שיעמוד לפניי, שהרי כל שאני מוצא בך אינו אלא רעות, קלקולים ומרדים. וזו קריאה כלפי ירושלים.
המלבי"ם קושר את הפסוק לראש הפרק. הקדוש ברוך הוא אמר "שוטטו בחוצות ירושלים" - חפשו אם יש בה עושה משפט ומבקש אמונה, ואז אסלח לה. עתה הוא שואל: "אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ" - איזו זכות מצאתם? על מה אתם מבקשים שאסלח לה? ולא זו בלבד שלא נמצאה זכות, אלא לצד השני נמצא הכל: "בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים" - נשבעים בעבודה זרה שאיננה אלוהים, ועוד עוברים על החמורות שבעבירות.
"וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ" - על דרך "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". אומר הקדוש ברוך הוא: נתתי להם שובע, השפעתי עליהם כל טוב, ובעקבות השובע הזה עצמו הם מנאפים.
ולמה כופל הכתוב "וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ"? מפני שיש מציאות שבה יחידים עוברים עבירה, וכך היה מאז ומעולם, תמיד היו יחידים בעלי עבירה. וכשמדובר ביחידים, לרוב אין לכך השפעה על הכלל, ובפרט כשהכלל אינו יכול למחות משום שהדבר נעשה בצנעה. אבל "יתגודדו" מלשון גדודים, בפרהסיה. במצב כזה שוב אין מקום למחילה, שהרי הדבר ידוע לכל ומפורסם, והעבירה נעשית בגלוי. זהו שאומר הקדוש ברוך הוא: לא די שאין מבקש אמונה, אלא שאת הקלקולים שלהם הם עושים בפרהסיה.
סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ׃
נתחיל בביאור הרד"ק. הכתיב הוא "מוזנים" והקרי "מיוזנים", ואותיות אהו"י מתחלפות, וכוונתו כמו "מזונים", מלשון מזון. והמשל הוא בסוסים, ולא בכדי: כשחז"ל רוצים לבטא ניאוף הם מדברים בסוסים - עשרה קבין של ניאוף ירדו לעולם ותשעה נטלו הסוסים, "כסוס ההולך אחר שיחה נאה", "אֲשֶׁר זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם". הסוס מבטא זנות. לפי הרד"ק: סוסים שקיבלו מזון רב בלילה והם שבעים, ואינם בעלי תאווה, ואף על פי כן בבוקר הם יוצאים וצוהלים ונותנים קולם בשמחה. כלומר בלילה היו הולכים איש אל אשת רעהו, ובבוקר היו משכימים ומתהללים בכך, מתגאים ומספרים לחבריהם את מעשיהם.
וכאן יש דבר נורא. אילו לפחות היתה לו בושה במעשה - כל העובר עבירה ומתבייש בה, כבר יש בזה משהו. אבל כאן לא די שעברו עבירה חמורה, אלא עוד "יצהלו": הולכים ומספרים בגאווה שהיה עם אשת פלוני ועם אשת אלמוני. הדבר מלמד עד כמה הידרדרו, שמחסום הבושה כבר אינו מהווה עבורם מעצור כלשהו מלעבור את העבירה.
אלא שיש קושי בלשון הכתוב. לפי הרד"ק מעשה הניאוף היה בערב, ובבוקר הם משכימים לספר עליו, אך לשון הפסוק "מַשְׁכִּים הָיוּ אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ" משמעה שההשכמה עצמה היתה אל אשת רעהו. ולכן מסתבר יותר ביאורו של המלבי"ם: לאחר שנאפו בלילה היו בבוקר כסוסים מיוזנים, כלומר שבעים מתאוותם, שהרי כבר נאפו בלילה, ואף על פי כן המשיכו בדרכם הקלוקלת - "משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו". לכאורה, לאחר שעשה בלילה עבירות חמורות כאלה, כבר שבע מדבר העבירה, וכשישכים בבוקר לא תהיה בו תאווה; ובא הכתוב ומעיד שלא כך היה. האדם החוטא מתוך תאווה - עדיין אפשר לומר שתאוותו התגברה עליו; אבל הפסוק מבטא מציאות שבה כבר השביעו עצמם מן התאווה בלילה, ובכל זאת קמו בבוקר לעבור עבירה שוב.
הסבר נוסף מביא המלבי"ם במילה "מיוזנים": לא מלשון מזון אלא מלשון מזוינים, כמי שיצא בכלי זין. כלומר בקישוי איבר, כאדם היוצא למלחמה עם חרבו. ולפי זה "משכים" הוא כמו "מאשכים", מלשון "מְרוֹחַ אָשֶׁךְ", מלשון ביצים - "מיוזנים בביצי ההולדה המרבים התאווה". כלומר שהיו קמים בבוקר בתאווה גדולה לעבור עבירה, וזה עצמו מלמד על פחיתותם: לאחר שעברו עבירה בלילה לא שבעו ממנה, ועוד קמו בבוקר ששים אלי קרב.
הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי׃
האם על הרעות הגדולות האלה ייתכן שלא אעניש אותם? הרד"ק מפרש שסוף הפסוק הוא כפל העניין במילים שונות: בגוי שעושה מעשים כאלה, וכי לא אתנקם בהם? אך כבר מפורסם אצלנו שהמלבי"ם לעולם אינו מקבל כפל עניין במילים שונות, לא בנביאים ולא בכתובים וכל שכן בתורה; וכל מקום שיש כפל, אין הוא כפל גרידא אלא בא לבטא משמעות נוספת.
ולכן מבאר המלבי"ם: "הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד" - מצד המעשים עצמם, מצד חומרת העבירות. "וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" - מצד התכונה של העם, השחתת המידות שבהם, כלומר מצד החוטא עצמו. נמצא שאין כאן כפילות סתם: "על אלה" אלו העבירות, "בגוי אשר כזה" אלו האנשים. משני הצדדים גם יחד - חומרת החטא ושפלות החוטא - ראוי שאפקוד בם.
עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ וְכָלָה אַל תַּעֲשׂוּ הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ כִּי לוֹא לַה' הֵמָּה׃
המפרשים מתחבטים מהן "שרותיה". רש"י מביא שני פירושים ודוחה אותם: האחד, לשון מישור, שהנביא אומר לגויים שיבואו במישוריה; והשני בשם מנחם, מלשון "אַדַּלֶּג שׁוּר", "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר", שהוא חומה (וזה עצמו מלשון ראייה, "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", לפי שהיו עולים על החומה לראות למרחוק). ודוחה רש"י את שניהם מכוח סוף הפסוק: "הסירו נטישותיה" - ונטישות הן שורשי הכרם, ומה עניין שורשי הכרם לחומה או למישור? חומה עושים לעיר ולא לכרם, ואיך יתחבר "עלו בחומותיה" עם "עקרו את שורשי הכרם"?
לכן מפרש רש"י ש"שרותיה" הוא מלשון שורותיה, שהרי את הכרם היו נוטעים בשורות: יבוא האויב בשורות הכרם וישחית. אבל "וכלה אל תעשו" - עדיין איני נותן שתהיה כליה. ודבר זה נראה בנביא שוב ושוב: גם כשבא האויב, "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם". יש לקדוש ברוך הוא ברית עמנו, והברית הזאת מבטיחה שכליה לעולם לא תהיה. ולכן גם כשרצה הקדוש ברוך הוא להשמיד את העם אמר למשה "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" - צריך שיהיה המשך לאברהם יצחק ויעקב, יהיה זה ממך; אבל השמדה טוטאלית בשום אופן לא תהיה.
ביאור נוסף מביא רש"י מתרגום יונתן: "בשרותיה" - בקרווהא, הערים שלה; "נטישותיה" - ברנייתהא, ארמנותיה. ולפי זה: עלו בעריה ושחתו, וכלה אל תעשו, הסירו ארמונותיה כי לא לה' המה.
הרד"ק מפרש "בשרותיה" מלשון חומה, ומצווה כאן את האויבים לעלות ולהשחית את החומות. וקושיית רש"י - מה עניין הכרם לחומה - מיושבת לשיטתו: "נטישותיה" אינן שורשי כרם אלא האבנים הבולטות מן החומה, והציווי הוא להסיר את האבנים הבולטות. "כי לא לה' המה" - עד עתה היו לה', כמו שהבטיח הקדוש ברוך הוא "וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ", ועתה אין חומותיה לה'. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אין זו העיר שלי, ואם אינה עירי איני מחויב בהגנתה; אתם עזבתם את ה', ולכן עזב הקדוש ברוך הוא את העיר ואת החומה.
הסבר נוסף מביא הרד"ק: "הסירו נטישותיה" כמו "וְאֶת הַנְּטִישׁוֹת הֵסִיר הֵתַז", שהם סעיפי האילנות המתפשטים, הענפים. ולפי זה "וכלה אל תעשו" אינו נאמר על החומה, שהרי החומה נהרסה לחלוטין, כמו שנאמר "וְאֶת חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם סָבִיב נָתָצוּ", אלא "כלה אל תעשו" בעם: אף שניתצו את החומה לגמרי, את העם תשאירו שיתקיים.
גם המלבי"ם מפרש כרש"י ש"בשרותיה" הן שורות הכרם, ומוסיף עומק. "וכלה אל תעשו" - רק את הנטישות תסירו, את הענפים המתפשטים החוצה. שהרי כל בעל כרם מקפיד לזמור את כרמו, ואם אינו זומר - הכרם נהרס. הזמירה מפתחת את הכרם, שכן אם אינך זומר, הכוח שאמור להגיע אל הפרי, אל הענבים, יוצא אל הענפים; במקום שכל הכוח יפתח ענבים משובחות יותר, הוא מאריך את פארותיו ואת נטישותיו, וזה מכחיש את כוחו.
והנמשל: הענפים הארוכים המקלקלים את הגפן הם הרשעים. שכן הכרם מצד עצמו הוא כרם ה' צבאות, ועם ישראל מצד עצמו הוא עם ה'; וכשרואים קלקול ופגמים גדולים - אלו "נטישותיה", הענפים הגדולים המתרחקים ונוטשים את הגפן עצמה, והם הגורמים להכחשת כוחה ולקלקול. ואפשר להוסיף בטעם השם "נטישותיה": כפשוטו, משום שנטשו את הגפן והתרחקו; אבל גם בנמשל, שהרי מדובר ברשעים, ומהם הרשעים אם לא נוטשי דרך ה' ונוטשי תורת ה'. הם אלה שהתרחקו, שכבר אינם חלק מכרם בית ישראל, ואותם צריך להסיר - "כי לא לה' המה", שימו לב: "המה", הנטישות, המתרחקים, הם אינם לה'. אבל כלל ישראל - עליו נאמר "וכלה אל תעשו", שלא יהיה מצב של כליה.
כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם ה'׃
אומר הרד"ק: למה תנקמו מהם? מפני שבגדו בי. והמלבי"ם מבאר מדוע "לא לה' המה" - לפי שבגדו כמה בגידות, והבגידות הללו כוללות את כל עיקרי הדת.
ידוע שאנו מונים שלושה עשר עיקרי אמונה, אבל אין זה כתוב בתורה ואף לא בגמרא; אלו עיקרים שהרמב"ם ריכז אותם. היו ראשונים אחרים שנתנו דגש על פחות עיקרים: בעל העיקרים, רבי יוסף אלבו, נתן דגש על שלושה - מציאות ה', תורה מן השמים, ושכר ועונש. מציאות ה' עדיין אינה אומרת שיש תורה מן השמים, ולכן לא די לומר "אני מאמין בה'", אלא צריך גם להאמין שהוא נתן תורה מן השמים. וגם תורה מן השמים אינה מספיקה כדי לקיים, שהרי יכול אדם לומר: נכון, ה' נתן תורה ואמר שכך הכי מומלץ לחיות, ואם לא - אחיה כרצוני. לכן צריך לדעת שיש גם שכר ועונש. מי שיש לו שלושת העיקרים הללו, אין לו שום טיעון מדוע לא להתחיל לעבוד את ה': לדעת שיש בורא לעולם, לדעת שבורא עולם נתן תורה, ולדעת שהתורה מחייבת ושיש עונש למי שאינו מקיימה. וכנגד שלושת הדברים הללו, אומר המלבי"ם, בואו וראו שעם ישראל מרדו וקלקלו.
כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה׃
לאחר כל התוכחות שהוכיחם הנביא - כיחשו בה' ואמרו "לא הוא". מפרש הרד"ק: אין הוא משגיח עלינו ורואה במעשינו, ואם נעשה כחפצנו לא תבוא עלינו שום רעה. והמלבי"ם אומר שזה כנגד עיקר השכר והעונש: כפרו בשכר ועונש, שכיוון שאין המעניש נמצא במציאות, לא תבוא הרעה שייעדו הנביאים בשמו. כלומר כפרו במציאות הבורא ואמרו "לא הוא", כביכול אין הקדוש ברוך הוא קיים; "ולא תבוא עלינו רעה" - כל מה שהנביאים מאיימים עלינו בצרות העתידות ובעונשים אם נמשיך לסטות מן הדרך, אף שהם מפחידים אותנו בדברים קשים, שקר הם אומרים, שכן לא באה להם נבואה מאת האל, וכל זה הם בודים מלבם. ואם כן - חרב ורעב לא נראה.
וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם׃
יש כאן שתי אפשרויות ביאור, והן מנוגדות זו לזו. לפי המלבי"ם זהו המשך דברי הכופרים: אותם כופרים שאמרו "לא הוא, לא תבוא עלינו רעה, חרב ורעב לא נראה" ממשיכים וטוענים שלאחר שיתברר שהעונש שהנביאים מבטיחים אינו בא, יתברר שכל הנביאים הללו אין רוח ה' בפיהם, אלא דבריהם רוח והמצאה שלהם - "והנביאים יהיו לרוח והדיבר אין בהם". ואז "כה יעשה להם": מה שהם מבטיחים לנו, ה' יביא עליהם; כיוון שהם נביאי שקר וכל הבטחותיהם אינן אמת, יביא עליהם הקדוש ברוך הוא את כל אותה רעה שהם צופים לנו.
אבל לפי הרד"ק הטענה הפוכה, והיא כנגדם. "הנביאים" שבפסוק הם נביאי השקר המטעים אותם, לא נביאי האמת. הנביא אומר: נביאי השקר יהיו לרוח, "והדיבר אין בהם" - אין בהם דיבור אלוקי ואין בהם רוח הקודש, אלא הם סומכים על חלומותיהם, על קסמיהם ועל כל ההבלים שבהם הם מתעסקים כדי לומר נבואות. והדברים היו מפתים מאוד, שכן האומר לעם נבואה טובה נעשה פופולרי, ואילו האומר נבואה קשה - אין נעים לאיש לשמוע נבואות של חורבן וחרב ורעב ושבי. לכן אומר להם הנביא: דעו לכם שאותם נביאים המנסים למצוא חן בעיניכם הם נביאי שקר, ועוד יתברר לכם שהם רוח ואין בדבריהם ממש.
ומהו "כה יעשה להם"? לשון של "גיזם ולא פירש". בהרבה מקומות מצינו ביטוי זה: "כֹּה יַעֲשֶׂה לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף" - אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום; רצונו לומר יהיה לי אוי ואבוי, אלא שאינו רוצה לומר רע על עצמו שלא יפתח פה לשטן, ולכן אינו מפרש מה. כך גם כאן: "כה יעשה להם" - ה' יעשה להם אוי, ואין הכתוב מפרש מה יהיה אותו מעשה. נמצא אפוא ששני ביאורים שונים לחלוטין לפנינו: לפי המלבי"ם הכופרים אומרים על נביאי האמת שדבריהם שקר ויהיו לרוח, ולפי הרד"ק נביא האמת אומר על נביאי השקר שיהיו לרוח.
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יַעַן דַּבֶּרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם׃
כאן משיב ירמיהו בשם ה': היות שאתם כופרים במציאות ה' וכופרים בשכר ועונש, ו"יען דברכם את הדבר הזה", דברי כפירה גמורים - "הנני נותן דברי בפיך לאש", דברי הקדוש ברוך הוא יהיו בפי הנביא לאש, והעם יהיו כעצים.
ומה בא המשל לומר? עד עתה לא ניתן היה להגדיר את דברי הנביא כאש ואת העם כעצים, שאילו כן היה העם נשרף מכבר. תפקידו של הנביא עד כה היה להתריע ולאיים על האש, כדי שהעם ישובו בתשובה ולא יצטרכו להישרף. אבל אומר הקדוש ברוך הוא: אם המצב הוא שהנביא מדבר ומדבר ואין הדבר מועיל, אין עוד טעם לשלוח אותו לעורר. לכן ידבר - ומיד יפעל; ידבר - ומיד ישרוף, ואולי אז יקלוט העם שדבריו דברי אמת, כשיראו שהעונש בא תכף ומיד, כדרך שהאש מדליקה את העצים. שהרי מאחר שהם כופרים ואינם מאמינים, אי אפשר לתת להם עונש שצריך לצפות לקיומו בעתיד; הם אומרים שזה לא יתקיים ולא יהיה, וקוראים לנביאי ה' נביאי שקר. לכן: כך אתם אומרים? מעתה, בכל פעם שיאמר הנביא דבר, תארע הרעה על המקום, ואולי כשיקרה בפועל תאמינו.
הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' גּוֹי אֵיתָן הוּא גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא גּוֹי לֹא תֵדַע לְשֹׁנוֹ וְלֹא תִשְׁמַע מַה יְדַבֵּר׃
מהו "גוי ממרחק"? מבאר המלבי"ם: גוי הנמצא קרוב לארץ שהוא כובש אינו משחית אותה, חבל לו להשחיתה. חשבו: מי שגבולו קרוב אלינו, אם יכבוש אותנו ירצה לשמר את המקום ולספח אותו אליו, שהרי יש כאן תשתיות וחבל ארץ והכל. אבל גוי הבא מארץ מרחק אין לו מה לעשות במקום, אינו יכול לספחו לארצו, ולהחזיק שני מקומות פעמים רבות אינו כדאי לו ואין בו טעם. לכן הוא לוקח את כל מה שאפשר לקחת - כסף וזהב, את העם, את ההון האנושי והכלכלי - ואת הארץ הוא מחריב, שכן אם אני איני נהנה - שאיש לא ייהנה, ועוד כדי שהעם הנשאר לא יישאר בה וייאלץ לגלות. זהו "הנני מביא עליכם גוי ממרחק": כיוון שבא ממרחק, ממילא הוא משחית ומחריב הכל.
ואל תאמרו: יבוא ונתמודד כנגדו - אומר ה' "גוי איתן הוא", גוי חזק. ואל תאמרו: אולי יעבור לתקופה קצרה ונגאל במהרה - אומר "גוי מעולם הוא", מתמיד בממשלתו מימים רבים. אין זה רץ למרחקים קצרים אלא למרחקים ארוכים; שנים ארוכות הוא מולך ומושל וכיבושים רבים מאחוריו, וכשהוא בא - הוא בא כדי להישאר, ולא לחצי שנה או שנה.
ואולי תאמרו: נשתדל למצוא חן בעיניו. אומר לך הכתוב שאף דרך לכך לא תהיה לך, שכן "גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר". "לא תדע לשונו" - מדבר בלשון אחרת; "ולא תשמע מה ידבר" - ואף אם תדע את לשונו, לא תבינו לגמרי, מפני שהוא מדבר בלעגי שפה, ומבטאו משונה עד שגם היודע את הלשון אינו מבין את דבריו. דוגמה פשוטה: אדם למד אנגלית ומגיע לאמריקה, ושומע אנשים מדברים ואינו מבין. מדוע? כי למד "this is a table", וכשהוא שומע דיבור רהוט של קריין חדשות אינו מצליח לפרק את המילים ולהפריד ביניהן. יש כאן אפוא שני חסרונות: גם אינך יודע את לשונו, וגם אינך בקי בלעגי השפה שלו. ואם כן - אפילו למצוא חן בעיניו לא תוכל, וצרה נוראה עומדת לבוא.
אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים׃
"אשפתו" הוא הנרתיק שבו נתונים החיצים. החץ ממית מרחוק, והחרב הורגת מקרוב. הגוי הזה רובה קשת הוא, מומחה בקליעה, קולע אל השערה, עד שכאשר נפתחת אשפת חיציו (מה שנקרא היום מחסנית) הריהי כקבר פתוח: כל חץ היוצא ממנה מוליך למיטה, אינו מחטיא ואינו חוזר ריקם; משפתח את אשפתו - פתח קבר, ואין משם אלא הבאת חללים לקבר. "כולם גיבורים" - וגם כשמתקרבים אליהם ונלחמים פנים אל פנים. שכן לירות בחץ אין צריך גבורה, אבל להילחם פנים אל פנים חרב מול חרב צריך גבורה, ושם כפי גבורתו וזריזותו של הלוחם כך סיכויי הניצחון. נמצא שיש כאן שתי מעלות: מרחוק - אשפתו כקבר פתוח, ומקרוב - כולם גיבורים.
וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ יְרֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב׃
אתם טענתם "חרב ורעב לא נראה" - אומר להם הקדוש ברוך הוא: עתה תראו ששני הדברים יחולו עליכם. "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך" - לכאורה אינו מובן, אלא הכוונה כאילו כתוב "אשר": יאכל את קצירך ולחמך אשר יאכלו בניך ובנותיך. כלומר לא ממה שבאסמים ולא מן העודפים, אלא מן הלחם של הילדים והילדות שלך - משם ייקח. "יאכל צאנך ובקרך" - גם אותם יאכל. "יאכל גפנך ותאנתך" - לא רק את פרי הגפן ישחית אלא את הגפן עצמה, את הכל, וכמו שאמרנו: כיוון שגוי מרחוק הוא, אין לו איכפת להשחית הכל, שהרי ממילא לא יישאר לו כלום ממשאבי הארץ, ומה שהוא לוקח לוקח, והשאר אין לו בעיה להשחית. ואת ערי המבצר שאתה בוטח בהן - ירושש בחרב.
וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה׃
אף שהנבואה קשה וחריפה מאוד, מבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יעשה אתנו כלה, ועם ישראל לא יכלה לעולם. ושימו לב, אומר המלבי"ם, שההבטחה הזאת חוזרת כאן שלוש פעמים. בתחילה כשהזכיר את חורבן הארץ, בפרק ד' פסוק כ"ו: "שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה". אחר כך כשהזכיר את ההרג שיעשו בעם ה', בפרקנו פסוק י': "עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו". וכאן, בפסוק י"ח, כשהזכיר את ביזת הממון והרכוש - וזה כבר אחרי הגלות, כשיחזיקו בהם לעבדים עם כל קנייניהם - ואף על פי כן דע לך שכלה לא יעשו עמהם. וטעם הדבר, שהאויב עצמו נהנה מהם: כבשה שאתה נהנה מצמרה אינך שוחט אותה, אלא ממשיך לגדלה כדי שתגדל עוד צמר. כיוון שהאויב מקבל מהם כסף וזהב ותועלת, כלה לא יעשה עמכם.
וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה ה' אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם׃
כשתהיו כבר בגולה, ואז תיפקחנה עיניכם ותאמינו בה' ותאמינו בעונשיו, תשאלו: כיצד העונש הזה הוא מידה כנגד מידה? כנגד איזה חטא הוא בא? מה פשענו שאנו מקבלים עונש כזה? זהו "והיה כי תאמרו תחת מה עשה ה' אלוהינו לנו את כל אלה".
אומר המלבי"ם: כל מקום שנאמר "תחת", שהיא מילה נרדפת ל"יען" כלומר בגלל, מורה על מידה כנגד מידה - כמו "עין תחת עין", "זאת להם תחת גאונם", "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה". הלשון "תחת" מבטאת זה לעומת זה, כלומר מידה כנגד מידה.
ואם תשאלו איזו מידה כנגד מידה יש כאן, זו התשובה: "כאשר עזבתם אותי ותעבדו אלוהי נכר בארצכם" - בארץ שלכם, שהיתה נתונה תחת השגחת ה', עזבתם את הקדוש ברוך הוא וקיבלתם עליכם עבדות של אלוהי נכר; "כן תעבדו זרים בארץ לא לכם". בארצך, תחת גפנך ותאנתך, הקדוש ברוך הוא הוא בעל הבית והוא המושל, ואתה אמרת: אהבתי לעבוד זרים. אהבת לעבוד זרים? תגלה לארצם ושם תעבוד זרים. הרי כאן מידה כנגד מידה ממש.
בחלק זה של הפרק עונה הקדוש ברוך הוא על קריאתו שלו "שוטטו בחוצות ירושלים": לא נמצאה זכות, ותחתיה נמצאו שבועת שקר בעבודה זרה, ניאוף מתוך שובע, ועבירה בפרהסיה שאין בה אף שמץ בושה, עד ש"סוסים מיוזנים משכים היו" ואף "יצהלו" ומתגאים במעשיהם. לכן ראויה הפקידה משני צדדים: מצד חומרת המעשים ומצד השחתת מידותיהם של העושים. האויב נצטווה לעלות בשורות הכרם ולהסיר את הנטישות - את הרשעים שנטשו את דרך ה' - אבל "וכלה אל תעשו", ושלוש פעמים חוזרת הבטחה זו בפרקים אלו. כנגד כפירתם בעיקרי האמונה, במציאות ה' ובשכר ועונש ובנבואה, ניתנו דברי הנביא בפיו לאש והעם לעצים, שהעונש יבוא מיד ולא ימתין; ובא גוי ממרחק, איתן ומעולם, שאין מבינים לשונו, אשפתו כקבר פתוח וכולם גיבורים, שיאכל קציר ולחם וצאן ובקר וגפן ותאנה. ועם כל זה - "לא אעשה אתכם כלה", ובגלות תבינו את חשבון המידה כנגד המידה: כשם שעזבתם אותי ועבדתם אלוהי נכר בארצכם, כן תעבדו זרים בארץ לא לכם.