פרק ה' בירמיהו פותח בקריאה נוקבת: לכו וחפשו בירושלים אדם אחד ישר, ואם תמצאו - אסלח לה. הפרק מתאר עיר שבה העוול השתלט על הרחוב, שבה השבועה בשם ה' עצמה הפכה לכלי של רמאות, ושבה גם המכות והייסורים כבר אינם מועילים. נלך על סדר הפסוקים, בעקבות ביאורי הרד"ק והמלבי"ם.
שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם־יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ׃
"שוטטו" - חפשו ובקשו; ראו נא ודעו, האם יש איש עושה משפט ומבקש אמונה. מדברי הפסוק משתמע שבירושלים לא נמצאו כלל אנשי משפט, לא צדיקים ולא חסידים. ועל כך שואל הרד"ק: כיצד ייתכן? הרי דוד המלך אומר בתהילים "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" - הרי שהיו בירושלים חסידים ועבדי ה'.
תשובה אחת מביא הרד"ק בשם אביו: הנביא מדבר על החוצות ועל הרחובות דווקא. הרשעים הם שהשתלטו על הרחוב, ודרכם של החסידים הייתה להסתגר מפניהם ולהיכנס אל המקומות הפנימיים. הם פשוט לא יכלו להרשות לעצמם להסתובב בחוצות. וזו עצמה הטענה: לכו וראו את המצב הנורא בירושלים, שאנשי הרשע מסתובבים בחוצות עד שעבדי ה' חוששים לצאת לרחוב, מפני שהרשעים מבקשים את נפשם. יש בעולם מקומות שאנשים מהוגנים אינם יוצאים בהם מן הבית בשעות הלילה, כי היוצא בלילה סיכוייו לחזור אינם גדולים. כך היה בירושלים: היו צדיקים, היו חסידים, אבל הם לא יכלו להסתובב בחוצות מפני הרשעים אשר בה.
והסבר נוסף מביא הרד"ק בשם רבותינו: הפסוק בתהילים באמת מדבר ברשעים, ואף על פי כן קורא להם הכתוב "חסידיך" ו"עבדיך". כיצד? מפני שהיו חייבי מיתה, וברגע שמתו נתכפר להם - ומיתתם היא כפרתם, ומאותו רגע הם נקראים חסידים.
מכאן יש לנו הסבר מדוע אנו קוראים לנספי השואה "קדושי השואה" ומכנים אותם צדיקים וחסידים. לכאורה יקשה אדם: הרי רבים מהם נטשו את דת אבותיהם, רבים התחברו לגויים והתבוללו, והנאצים ימח שמם חיפשו אף דור שלישי ורביעי כדי לשלחם למחנות - וכי כולם קדושים? אכן כן. לאחר שמתו, כולם קדושים, שכן קיבלו את דינם. גם אדם שהיה רשע, בזה שנהרג ונתן את הדין נתכפר לו במיתתו, עד שדוד המלך מכנה אותם "בשר חסידיך" ו"נבלת עבדיך" - הם בגדר חסידים ועבדי ה' לאחר שלקו ונתייסרו כנגד חטאתם.
מהו "אם תמצאו איש"? "איש" כאן אינו סתם אדם, אלא איש טוב, איש גדול, כלשון "הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה" - דרך שבח לאדם בעל מעלה. לכו וראו האם תמצאו איש, האם יש עושה משפט.
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא כביכול בא ואומר: אל תתמהו על הרעה הגדולה שהבאתי על ירושלים - שוטטו בחוצות ירושלים וראו בעצמכם. "החוץ" הוא השטח שלצד הבתים, ו"הרחוב" הוא מקום השוק. לא רק בחוצות לא תמצאו איש, אלא גם ברחובות, במקומות השווקים שבהם מתאספים אנשים - גם שם לא תמצאו איש עושה משפט. החוצות והרחובות תמיד מלאים אנשים, ואף על פי כן אין בהם איש עושה משפט.
המלבי"ם מתקשה בכפילות הלשון: "אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט". היה די לומר "אם תמצאו איש עושה משפט", או "אם תמצאו עושה משפט מבקש אמונה". מהי הכפילות?
ומבאר המלבי"ם ביאור מחודש: כאילו נאמר בפסוק "אם תמצאו איש בעת שיש עושה משפט מבקש אמונה". פירוש: היו שופטים, היו דיינים, והם היו יוצאים אל הרחובות. ומה היה קורה בשעה שיצאו? מיד כל הרשעים, כל אלה שפעלו כנגד התורה וההלכה, היו נעלמים ומתאדים, מפני שכל אחד יודע שהוא הראשון שייתפס. לפי זה משמעות הפסוק: לכו הסתובבו ברחובות, האם אתם רואים שם אדם כלשהו בזמן שעושה המשפט מסתובב ברחוב? כשמבקש האמונה - אותו אדם שאמור להיפרע מן הסוטים מן הדרך, שמבקש אמת ואמונה - מהלך ברחוב, פתאום אין איש. כולם נעלמים.
המצב היה כה נורא, שכמעט כולם היו אנשי רשע, ואיך שהיה יוצא איש החוק - בלשוננו: איך שהמשטרה מופיעה ברחוב - הרחוב מתרוקן וכולם בבתים. הדבר דומה לשווקים של ירקות שבארצנו, כמחנה יהודה ודומיו: די שאחד יצעק "מס הכנסה", ובן רגע כל הדוכנים ריקים. אתה יכול לעבור את כל השוק ולא למצוא אף אחד. את הקופה לוקחים איתם, זה ברור, אבל הירקות נשארים; והעוברים והשבים מסתכלים ומחפשים איפה בעל הבית - וכולם פתאום "קיבלו כאב בטן". כך גם כאן: רק יוצא השופט ומראה פניו ברחוב, ומיד אין איש. וזה מראה עד כמה הגיעה העוולה לרמה נוראה, שאם רק היה יוצא איש חוק אחד - כולם היו מתאדים.
המלבי"ם עומד על סדר הלשון. בדרך כלל הסדר הוא "ודעו וראו", שכן הידיעה היא לעיתים קרובות ערטילאית והראייה היא הברורה - ראיתי בעיניי. וכאן הסדר הפוך: תחילה "וראו" ואחר כך "ודעו". מבאר המלבי"ם: הוא אומר להם ראו, ועל כל פנים דעו על פי הודעת אחרים. כלומר: רצוני שאתם עצמכם תראו, שהדבר גלוי כל כך; ואם לא הצלחת לראות - יספרו לך אחרים. בין כך ובין כך תדע שהדברים גלויים וניכרים לכול.
ומה מוסיפה המילה "וּבַקְשׁוּ"? אומר המלבי"ם: אם גם בזה אינך מוצא, לך ובקש וחקור, ואז תראה עד כמה הדבר רב. והוא מביא ראיה מספר שמואל א', בדברי שאול על דוד: בתחילה "וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ", ולאחר מכן "וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם". מה ההבדל? בתחילה מצווה אותם שאל יסתמכו על שמועות ועל הודעות בלבד - "ודעו וראו": לאחר שיודיעו לכם, לכו וראו בעיניכם את מקומו ואז בואו ואמרו לי. שכן פעמים רבות כבר יצא שאול לחינם, ובינתיים נעלם דוד. ולאחר מכן, על ידי הראייה, כבר תוכלו לעשות חשבון - "וראו ודעו מכל המחבואים": מתוך מה שראיתם, שקלו והעריכו היכן יוכל להסתתר, וזו כבר ידיעה שבשכל.
וְאִם חַי־יְהֹוָה יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ׃
לאחר שתיאר הנביא את המצב - אין איש עושה משפט, אין מבקש אמונה - הוא מוסיף: ואם בכל זאת תשמעו אותם אומרים "חי ה'" ונשבעים בשם ה', דע לך שלשקר הם נשבעים. מסביר הרד"ק: ברוב הפעמים הם נשבעים באלוהים אחרים, בעבודה זרה, כמו שנאמר בהמשך הפרק "וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים". ואם כבר אתה שומע אותם נשבעים בשם ה' - סימן שזה לשקר. הדבר דומה ליוסף, שכאשר רצה לומר לאחיו שלא יצאו מכאן אמר להם "חֵי פַרְעֹה". וכדרך אותו אדם שהיה נשבע תמיד "נשבע לך בחמותי": כשאין כוונה לקיים - נשבעים דווקא בשם. הם נשבעים תמיד בשם עבודה זרה, ובשם ה' הם נשבעים רק לשקר.
המלבי"ם מוסיף: אף שלפעמים תשמעו אותם, בעת מריבה עם חבריהם, נשבעים בשם ה', ותאמרו "הנה יש כאן אנשי אמת, אנשים ששם ה' על שפתם" - אל תיקחו מזה ראיה. לכאורה נראה הדבר כמשפט התורה, אך האמת היא ההפך: הם רוצים לעשות רושם של אנשים הגונים ושל צדיקים, ולכן הם נשבעים בשם ה', וזה עצמו אות שאדם עושק את חברו בשבועת שקר. ואם כן אין אמונה - אין לתת אמון בדבריו, שכן לאחר שאתה רואה שהוא עושה רושם של איש אמת, דע שדברו שקר.
יְהֹוָה עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא־חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב׃
מבאר הרד"ק שהנביא תמה: "ה' עיניך הלוא לאמונה" - השגחתך בעולם היא לתועלת, להביא דבר טוב, ולא דבר בטל. ואם כן כיצד ייתכן שכאן השגחתך לא הביאה תועלת? מה הייתה השגחתו עליהם? "הכיתה אותם ולא חלו" - לא נעשו חולים בעקבות המכה, לא כאבו ולא הרגישו, ולא שבו מרעתם ולא תיקנו את דרכיהם. בדרך כלל ההשגחה מעוררת אמונה - אני מרגיש את יד ה', אני רואה עין בעין את השגחתו עליי; וכאן ההשגחה אינה משפיעה מאומה.
וזה מעין מה שנאמר "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ", וכן "עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה". כבר הסברנו כמה פעמים שהקדוש ברוך הוא מכה כשיש בכך טעם. אם יש בן שסטה מן הדרך והמכות כבר לא יועילו לו - אין טעם להכות. האמת היא שכמעט תמיד אין טעם להכות, אבל כשיש תועלת בהכאה עדיין יש טעם; וכשאין תועלת, ההכאה והייסור אינם אלא אכזריות גרידא.
"כִּלִּיתָם" - וכי הגיעו לכליה? מסביר הרד"ק: הבאת אותם עד קרוב לכליה. עשרת השבטים כבר גלו, ומיהודה ובנימין כבר הגלו את רוב העם - כמה נשארתם? ואף על פי כן "מאנו קחת מוסר". וכשהנביאים מוכיחים אותם - "חזקו פניהם מסלע": פניהם עזות וקשות כסלע, אינם מתרגשים, אינם מתפעלים, אינם מוכנים לקבל מוסר, ואינם מתביישים מפני הנביאים, "מאנו לשוב" אל ה'.
המלבי"ם מבאר שדברים אלו הם דברי הנביא, השב אל ה' וטוען לפניו: ריבונו של עולם, עיקר העניין שאתה מכה אותם הוא כדי שישובו בתשובה. ואם אינם שבים, ואינם מאמינים כלל שהעונש שהם מקבלים בא ממך - ראוי שתחליף את האמצעים. אם כל המגמה היא להביאם לאמונה, וההכאה אינה מביאה לאמונה, צריך לחשוב על אמצעים אחרים שעל ידם יוכלו באמת לשוב. שהרי הנה בעקבות המכות "חזקו פניהם מסלע, מאנו לשוב".
וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ־דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם׃
מבאר המלבי"ם: אמרתי שאין זה בא מצד מרד בזדון אלא מתוך חוסר ידיעה. "נואלו" - מלשון אוויל, הולכים בדרך אווילות, "לא ידעו דרך ה'". אדם היודע את דרך ה', כשהוא מקבל מכות הוא מיד מבין שזה מאת ה'; אבל מי שאינו יודע דרך ה', כשמכים אותו הוא אומר "איזה מקרה נורא קרה לי" - מקרה, ואין לזה קשר לה' יתברך, ואינו מבין שזה בעבור המרי.
לפיכך, דבר ראשון צריך שיכירו שחטאו - שידע אדם שמה שעשה אינו בסדר כלל. אך הם לא ידעו את ה' כלל, אינם יודעים מה היא מצווה ומה היא עבירה. במצב כזה, כיצד אפשר לשוב בתשובה כשאין אדם מודע כלל לכך שחטא? הרי זה כתינוק שנשבה. כמו שהיום תיקח יהודי דור שלישי ורביעי אי שם ברוסיה ותכה אותו - על מה ישוב בתשובה? הוא אינו יודע מה זה חטא. על מה, שלא הניח תפילין? הוא אינו יודע מה הם תפילין, ואינו יודע כלל שהוא יהודי. אדם כזה אין טעם להוכיחו, שהרי אינו יודע שקלקל. ואם כן מה הטעם לייסרם, "כי לא ידעו דרך ה'".
דבר שני, צריך שיבינו שהעונש אינו מקרי אלא בא בהשגחה מאת ה' - וזהו "משפט אלוהיהם", שאותו אינם יודעים. וזה כנגד מה שאמר "דלים הם נואלו": מצד שנואלו ומצד שיש בהם דלות בתורה - אינם יודעים דרך ה'. ומתוך שהם דלים אינם מכירים את משפט אלוהיהם, שכן הם סבורים שהדלות והעניות הן שגרמו לנו את הרעה: לו היינו חזקים יותר, גיבורים יותר, היינו מתגברים על הכול. הם אינם מבינים שיש כאן מי שמייסר אותם על שסטו מן הדרך ומרדו בה'. ואם כן, אומר ירמיהו לפני הקדוש ברוך הוא: כל זה מוכיח את אשר אמרתי, שאין טעם לייסרם ולהכותם, שהרי תוכחה וייסורים אינם מביאים אותם אל דרך האמת - והדרך צריכה להיות דרך אחרת.
הרד"ק מעיר שאמנם בירושלים היו חכמים גדולים ואנשים גדולים בתורה, ואם כן קשה: מהו "נואלו", מלשון אווילים, והמלבי"ם אף מסביר שמדובר באנשים שאינם יודעים כלל את דרך ה'. מיישב הרד"ק: אלה שנותרו לאחר הגלויות הראשונות היו דלת העם, הכורמים והיוגבים, עמי הארץ גמורים. שהרי החרש והמסגר גלו בראשונה - והם היו תלמידי החכמים שירדו לבבל. מי נשאר כאן? דלת העם. ו"עם הארץ", מסבירים המפרשים, הוא אדם שכל עיסוקו בארציות; אלה היו חקלאים. גם היום, כשרוצים לומר על מישהו שהוא פחות מפותח, אומרים "מושבניק"; ובזמנם היה הפער גדול הרבה יותר, שכן החקלאים היו רחוקים מן העיר הגדולה וידיעותיהם קלושות. וממילא כשאתה מדבר איתם על תורה ומצוות, אינם מבינים כלל על מה אתה מדבר - אין להם דעת, "לא ידעו דרך ה' משפט אלוהיהם".
המלבי"ם מבחין בין שני הביטויים. כל מקום שנאמר שם הוי"ה - מדובר בהנהגה הכללית, הקדוש ברוך הוא המנהל את כל עולמו. ולעומת זאת, כשהוא מייחד את שמו עלינו - "אלוהיכם" - זה מצד ההשגחה הפרטית עלינו, מצד שהוא מנהיג אותנו. לכן על ההשגחה הכללית, על הנהגת ה' בעולם, נאמר "לא ידעו דרך ה'"; ועל ההשגחה הפרטית וההשפעה שלו עלינו נאמר "משפט אלוהיהם" - גם את זה לא הרגישו.
ואנו יודעים שהקדוש ברוך הוא נפרע מאיתנו יותר משאר האומות, שהרי שאר האומות ממילא אינן יודעות דבר, ואילו לישראל נאמר "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם". עצם זה שה' יודע אותנו ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית מציב אותנו תמיד בפוקוס, שאם אנו סוטים - מיד מקבלים מכה. זו הייתה מציאות ישראל במדבר: השגחה צמודה ברמה הגבוהה ביותר - ענני כבוד מלווים אותם, משה רבנו עמם, אהרן בתוכם, באר ההולכת איתם, מן היורד מן השמים בכל יום. ודווקא בתקופה הזאת אתה מוצא את המכות הגדולות ביותר. מדוע? מפני שכשאתה בהשגחה צמודה, כל סטייה קלה - ומיד "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'", מתחילה מגפה ואהרן צריך לעמוד בין המתים ובין החיים. השגחה צמודה תובעת דין כאשר יש סטייה מן הדרך. והם כאן אינם יודעים כלל את דרך ה' כהשגחה כללית, וכל שכן שאינם מבינים את השגחתו עלינו מצד שהוא אלוהי ישראל - ואם כן מה הטעם לייסרם?
אֵלְכָה־לִּי אֶל־הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת׃
מי הם "הגדולים"? מבאר הרד"ק: הגדולים והעשירים. אין הם עסוקים במלאכה, יש להם פנאי ללמוד תורה וללמוד חוכמה, ועל פי רוב הם אנשים מוסריים יותר ובעלי ידיעת התורה. אולי הם ידעו דרך ה' ומשפט אלוהיהם, ואולי מהתוכחה שאוכיח אותם תצמחנה תוצאות חיוביות. אבל אומר הנביא: כשדיברתי עמם ראיתי שיחדיו שברו את עול התורה. הראשונים לא ידעו ולא הבינו; אבל אלה יודעים ומבינים - ואצלם זה "שברו עול": הוא יודע, הוא מכיר, אלא שהעול כבד עליו והוא שובר אותו. "ניתקו מוסרות" - ניתקו מעליהם את העול ואת המוסרות. ו"יחדיו" פירושו שכולם כאחד מרדו.
המלבי"ם מסביר: אלכה לי אל הגדולים, כי הם יודעים את שני הדברים - דרך ה' ומשפט אלוהיהם. ראשית, יודעים הם שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם; ושנית, יודעים הם שיש כאן השגחה פרטית, "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", והקדוש ברוך הוא משגיח על עם ישראל בפרט יותר מן הגויים. אך כאן אני רואה שהם יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו - זהו "שברו עול", מרד בזדון.
והדברים מכוונים כנגד שני העניינים: "דרך ה'" היא התורה והמצווה, והיא כעול על צווארם - ואותו הם פרקו מעליהם. "משפט אלוהיהם" הם הייסורים והעונשים - שכשאדם פורק את דרך ה' ואינו מקבל עליו את המצוות, עושה לו ה' משפט, וזה מצד היותו אלוהינו, המנהיג ומנהל אותנו בפרטות, שאנו בניו ואנו עמו. ואת זה מדמה הכתוב ל"מוסרות": המוסרות הן הכבלים שקושרים בהם את השור כדי לאוסרו, וכביכול רצה הקדוש ברוך הוא לאסור אותם במוסרות ולכפות עליהם את קיום התורה והמצוות - והם ניתקו את המוסרות. לא שמו לב למוסר, לא לעונש ולא לייסורים, וניתקו את כל זאת מעליהם.
עַל־כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל־עָרֵיהֶם כָּל־הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם׃
רש"י מפרש: אריה - זו מלכות בבל; זאב ערבות - זו מלכות מדי; נמר שוקד על עריהם - זו מלכות אשור. ו"זאב ערבות" מבאר רש"י מלשון ערבה ושוחה, זאב המדבר, הממהר לשדוד אותם; או מלשון אורב להם.
הרד"ק מסביר: היות ששברו את עול התורה, מכה אותם "אריה מיער" - הנביא ממשיל את האויב לאריה היוצא מן היער לטרוף. לאריה יש גבורה: אינו חייב להישאר ביער, אלא מסוגל לצאת מן המקום הבטוח והמוגן שלו ולטרוף. לעומתו הזאב יוצא לעת ערב, וזהו אחד הביאורים ב"זאב ערבות", וכן מבאר המלבי"ם באחד מפירושיו - שהזאבים באים בלילה, ואף את קולותיהם שומעים בלילה. הזאבים באים בקבוצות, והם פחות גיבורים מן האריה, ולכן באים רק בחסות העלטה: אין בהם גבורת האריה לצאת מן היער ולהילחם, אלא הם יראים ויוצאים רק בערב, בשעה שהם מרגישים בטוחים יותר.
האריה משל למלך, שכשם שהאריה מלך החיות כך יבוא עליהם מלך בבל; הזאב משל לחיל; והנמר לשרי החיל. הנביא מצייר כיצד יבואו המלך ושריו וחילו ויכו בירושלים. "נמר שוקד" - מלשון שקידה ושמירה, שמשתדל ומתמיד בדבר: הנמר יהיה שוקד על עריהם, לא ייתן להם מנוחה, יצור עליהם וישקוד בהתמדה גדולה עד שיכניעם.
המלבי"ם מסביר: היות שהחטא הוא מצד המרד ולא מצד הסכלות - שהרי ניסה לדבר גם עם הגדולים וראה ש"שברו עול ניתקו מוסרות", וזה מרד גמור - לכן אמר שיבוא תחילה אריה ויכה, ואחריו "זאב ערבות", שדרכו לאכול את הנבלות: האריה נותן את המכה, והזאב בא אחר החללים ואוכל את הנותר, וזהו "ישדדם". והנמר, שדרכו להיות תמיד סמוך לערים ולארוב לאנשים - "שוקד על עריהם".
ומדוע מזכיר שלושה מיני חיות? מבאר המלבי"ם: הנמשל הוא שלוש הפעמים שבהן הגיע נבוכדנצר עם מחנהו והחריב אותם.
"כי רבו פשעיהם" - מבחינת הכמות; "עצמו משובותיהם" - מבחינת האיכות. אדם יכול לעשות חטאים קטנים רבים, ומאידך יכול לעשות חטאים שכל אחד מהם גדול. חטא גדול מצד עצמו, אף אם אינו מרובה, כבר ראוי להיענש עליו. וכאן יש כפילות: מצד אחד "רבו פשעיהם" - הפשעים מרובים, וזו כשלעצמה חומרה, שאפילו אם יהיו קטנים אך רבים - הדבר חמור מאוד. כמובא בספרים הקדושים, הדבר דומה לקנה שאפשר לשוברו בקלות, אבל כשמצטרפים קנים רבים, מה שהיה כחוט של עכביש נעשה כעבות העגלה. וכדברי רבנו יונה, אפילו חטא קל, כאשר אדם חוזר עליו ושונה בו, נעשה עבה וקשה.
ואם תאמר: אך הרי אלו חטאים קטנים ופשעים קלים? על כך אומר הכתוב "עצמו משובותיהם" - מצד האיכות הם עצומים. יש שני מיני חטאים: יש חוטא מתוך תאווה, שהתגבר עליו יצרו - וזה אינו נקרא "עצמו", שכן אין הוא רוצה למרוד בה' אלא שיצרו תקפו. ואל תבינו לא נכון: ודאי שגם על זה עתיד ליתן את הדין, אלא שאין זה ברמת החומרה של מרד. אבל כאן ראינו בפסוק הקודם "אך המה יחדיו שברו עול ניתקו מוסרות" - הלך אל הגדולים, אל אלה שזמנם פנוי ואמורים לדעת תורה, ואף הם שברו עול. סימן שפשעיהם עצומים באיכותם, פשע גדול ונורא הבא מתוך מרד.
ומהו ההבדל בין "פשע" ל"משובה"? מבאר המלבי"ם: פשע הוא מרד במעשה, ואילו משובה היא עניין נפשי - רוח שובב. כלומר בנפשו הוא מורד, במחשבתו ובדעתו הוא מתנגד לציווי ה'. וזה חמור הרבה יותר מפשע שבמעשה בלבד, שכן על פשע שבמעשה אפשר לומר "מה כבר עשה, הלך אחר תאוותיו"; אבל "משובה" משמעה דבר הקשור ברצון הפנימי - מרידה של ממש בה'.
פרק ה' פותח בקריאה לשוטט בחוצות ירושלים ולבקש איש אחד עושה משפט ומבקש אמונה. הרד"ק מיישב שאף שהיו חסידים, הם נמנעו מלצאת אל הרחוב מפני הרשעים שהשתלטו עליו; ולפי רבותינו, אף הרשעים נקראו "חסידיך" לאחר שמיתתם כיפרה עליהם. המלבי"ם מחדש שהפסוק מתאר כיצד די היה שיֵצא איש משפט אל הרחוב וכל העבריינים נעלמו כלא היו. השבועה בשם ה' שבפיהם אינה סימן ליראה אלא לשקר ולעושק. הנביא טוען לפני ה' שהמכות אינן מועילות - "הכיתה אותם ולא חלו" - ולכן ראוי להחליף את דרכי התוכחה. הוא תולה תחילה את החטא בבערות ובדלות שבתורה, שאין בהם ידיעת דרך ה' וההשגחה הכללית, ולא משפט אלוהיהם וההשגחה הפרטית; אך משהלך אל הגדולים היודעים, מצא שהם שברו עול וניתקו מוסרות - מרד מדעת. על כן באים האריה, הזאב והנמר, כנגד שלוש פעימות החורבן של נבוכדנצר, "כי רבו פשעיהם" בכמות "עצמו משובותיהם" באיכות - חטא שאינו רק במעשה אלא מרידה ברצון הפנימי.