פתיחה
בחלק זה של הפרק עובר ירמיהו מן התוכחה אל התיאור. תחילה הוא מגדיר את שורש החולי: עם חכם - אך חכם להרע. ומשם הוא מתאר בעיני רוחו את החורבן העתיד לבוא, חורבן שהמלבי"ם מראה שהוא כתיאור הפוך של ששת ימי בראשית: כל מה שנברא, נחרב. ובתוך כל האימה הזאת מסתתרת בשורה: "וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה" - הארץ תישם, אבל עם ישראל יישאר קיים. נלך על סדר הפסוקים.
"כי אויל עמי" - ארבעה גדרים בנפש האדם
כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ׃
הרד"ק מבאר: אילו היו חכמים, היו מכירים את הדרך הטובה, ומתוך כך היו יודעים אותי. כלומר היו יודעים שכל מה שקורה להם בא ממני, והיו מבינים שהכתובת היחידה להסיר מעליהם את הצרה היא לפנות אליי - אני המטיב ואני המריע. אבל היות ו"אויל עמי", לכן "אותי לא ידעו": כל הצרות באות עליהן והם אינם יודעים שהן נובעות ממני.
"בנים סכלים המה" - מדוע קורא להם בנים? כי "בנים אתם לה' אלהיכם". בנים הם, אך סכלים, ואינם נבונים. "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו" - את כל התבונה והחכמה שלהם הם מנצלים לרע, בעוד שתכלית החכמה והתבונה היא לנצלן לעבודת ה' ולדרך ה'. וכמו שנאמר במקום אחר: "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם". וכמו שאומר ישעיהו הנביא: "ובילדי הנכרים ישפיקו" - שהיו הולכים ללמוד את חכמות הגויים, חכמות של עורמה ותחבולות לעשות רע, ולא חכמות שבהן מכירים את דרך ה'.
המלבי"ם בספר משלי מאריך להגדיר את האויל, הסכל, הנבון והחכם, וחוזר על כך פעמים רבות. נבאר לפי אותם עקרונות. "כי אויל עמי" - חסר להם דעת להשיג את משפט ה' בידיעה ברורה. מהו גדר האויל? המלבי"ם מסביר בכמה הזדמנויות שאויל הוא מלשון "אולי". האויל הוא הטיפוס הספקן, הסקפטי, זה שלעולם אינו בטוח: "נכון מאוד, ייתכן, אבל יש גם דעות אחרות, יש גם שיטות אחרות, ושום דבר אינו ברור, ואין הוכחה...". כל דבר הוא מכניס לעמימות ולספק, וממילא לא ברור שכך ה' אמר, ולא ברור שזוהי התורה. על ידי שהוא מעורר ספקות בכל דבר ודבר, הוא מבקש לברוח מן החיוב לקיום התורה והמצוות - הכל אצלו בגדר "אולי".
וזה ההפך הגמור מן הדעת. דעת היא ידיעה ברורה, ידיעה מוחלטת, אקסיומה: שתיים ועוד שתיים הם ארבע. דעת היא דבר שאינו זקוק להוכחה, דבר מוחלט וברור לחלוטין. לכן "כי אויל עמי" - הספקן - ממילא "אותי לא ידעו", שהרי אין להם ידיעה ברורה.
וגם הבינה חסרה להם. הבינה, מבאר המלבי"ם בכמה מקומות, היא החלק הלימודי הנרכש מכוח ההתבוננות. בינה מלשון התבוננות: על ידי שמתבוננים ומעמיקים מבינים דבר מתוך דבר. לכן מיד אחרי "בנים סכלים המה" בא "ולא נבונים המה" - אין בהם כוח הבינה ללמוד דבר מתוך דבר.
ומכאן תבין גם את "אותי לא ידעו": כיוון שחסרה להם הבינה, שעל ידה משיגים את ה'. שהרי יש אפשרות להשיג את ה' גם בכוח החקירה, כמו שמביא בחובות הלבבות בשער הייחוד - בחקירה פילוסופית אפשר להשיג את ה'. כך אברהם אבינו השיג את בוראו: התבונן בשמש, בירח, בעננים ובכל גרמי השמים, מי מהם מנהל אותנו, עד שהגיע למסקנה שחייב להיות מנהיג לבירה השולט בכל. וכיוון שאין בהם בינה ללמוד דבר מתוך דבר, אינם מגיעים למסקנות הנכונות.
אך מהי הדרך המקורית להגיע אל ה'? על ידי הקבלה. ואין הכוונה כאן לתורת המקובלים, אלא לקבלה מדור לדור - מה שקיבלנו ממשה רבנו ומן הנביאים. וזה נקרא חכמה. כי יש הרבה דברים שאין לגביהם הוכחה, והמלבי"ם מאריך בזה בספר משלי, שישנם דברים רבים שלא ניתן להביא לגביהם הוכחה, ושם נצרכת הקבלה. בעיקר אמור הדבר בתחום המוסר: מה הגון ומה אינו הגון, מה מוסרי ומה אינו מוסרי, מה נכון ומה אינו נכון. זהו תחום שרבים יתווכחו עליו, ויש בו מקום רב לטעון כך ולטעון להפך.
נתתי פעם דוגמה לשאלה בתחום המוסר. בחורה בת שש עשרה הרתה שלא בנישואין. יש אדם שיאמר: מה, שתלד? קודם כל שבחורה בגיל כזה תחווה חוויה של לידה על כל הצער והסבל, ועוד תדע שיש לה ילד מושלך באיזה בית יתומים, שהיא לא גידלה אותו מעולם, היא אינה מכירה אותו והוא אינו מכיר את אמו. ולאמלל גם את הילד הזה, שבוודאי יגיע למחוזות הפשע. מבחינה מוסרית, יאמר, צריך להפיל אותו. ויבוא אדם אחר ויאמר: מישהו שאינו מתאים לך, או שאולי ייצא פושע, אז בוא נרצח אותו כבר עכשיו? זו בעצם ההצעה שלך. אתה מציע לרצוח אותו משום שעתידו אינו סוגה בשושנים? הרי יש שכונות שלמות שילדיהן ברור שעתידם גרוע מאוד - אולי נרצח אותם? האם רצח הוא פתרון? יש כאן דילמה מוסרית. אנחנו יודעים מה ההכרעה, כי יש לנו תורה. אך אנשים שאין להם תורה יאמרו לך בצורה הברורה ביותר לעשות הפלה, והכל מטעמי מוסר. הרי לך שבעניינים מסוימים, ובפרט בענייני טוב ורע, נצרכת הקבלה - מה שקיבלנו ממשה רבנו ומן הנביאים, חכמה שברור לחלוטין שכך קיבלנוה מן השמים.
ולכן אומר הנביא: "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". החכמה עניינה הנהגת הנפש, לדעת טוב ורע - כפי שדיברנו על המוסר. והם את חכמתם מפנים תמיד אל הרע, ומסקנותיהם תמיד לעשות רע. "ולהיטיב לא ידעו" - כיוון שחכמתם אינה מקובלת מכוח רוחני עליון, אינה מקובלת מן הנביאים וממשה רבנו, ממילא תוצאותיה תמיד לרע.
תיאור החורבן כסדר בריאה הפוך
רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם׃
כאן מתאר הנביא את החורבן, כביכול כל הבריאה שיצאה לפועל בששת ימי בראשית - כולה נחרבה. אומר המלבי"ם: שים לב כיצד הוא מתאר את הבריאה לפי סדר התהוותה בחומש בראשית, אלא שעכשיו הוא מתאר אותה בתהליך של חורבן. הבריאה התחילה ביומיים הראשונים: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", והכל היה תוהו ובוהו, הכל מכוסה במים. והנה אני רואה שהמצב חוזר לקדמותו - "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו", הכל כבראשונה. אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור", ועכשיו אני מסתכל אל השמים - "ואין אורם". גם מצב התוהו ובוהו חזר, וגם ה"יהי אור" בטל.
רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכׇל־הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ׃
ביום השלישי נפרדו המים והתחילה להתהוות היבשה, ומכוח זה נהיו הרים ונהיו גבעות על פני המים, כמו שכתוב "יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם". וכאן הנביא עובר אל היום השלישי: במקום הרים יציבים, "והנה רועשים" - כביכול המים חוזרים ומכסים את הארץ ושוטפים את ההרים. "וכל הגבעות התקלקלו" - מלשון קל. מה מעמיד את ההרים והגבעות? הכובד שלהם. וכאן מרוב קלותם כביכול נעלמו ונסחפו, אין גבעות ואין הרים.
אומר המלבי"ם: עד כאן הלכנו מיום ראשון עד יום שלישי, אך מכאן ואילך אנחנו מתחילים מיום שישי ויורדים. ומדוע? כי מכאן ואילך הוא מדבר לפי סדר חשיבותם בתכלית, ומה התכלית שבשבילה נברא העולם? האדם. לכן עתה יתחיל מן היום השישי.
רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכׇל־עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ׃
ביום השישי נברא האדם - "והנה אין האדם", מין המדבר נעלם וכלה. "וכל עוף השמים נדדו" - עתה הוא יורד דרגה ומדבר על החי, והמין הרחוק יותר מן האדם הוא עוף השמים, שנברא ביום החמישי.
רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכׇל־עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי יְהֹוָה מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ׃
עתה הוא מבאר את כיליונו של מין הצומח: "הכרמל" - מה שמוכר לנו כהר הכרמל - הנה הוא חזר להיות כמדבר. איפה הצמחים, איפה הירקות, איפה העשבים? ומכאן הוא יורד עוד דרגה אל הדומם. ואין הכוונה לדומם כאבן שנבראה כך בששת ימי בראשית, אלא לדומם שהוא מלאכת האדם: הערים והמגדלים שאנחנו בנינו. "וכל עריו נתצו" - גם בחינת הדומם נתצה. ואם תרצה לדעת כיצד קרה כל החורבן הזה, שהכל נעשה תוהו ובוהו וכלה הכל - דומם, צומח, חי ומדבר - אומר לך הכתוב: "מפני ה', מפני חרון אפו". כל זה לא קרה על פי הטבע, אלא בהשגחת ה', ומפני חרון אפו.
רש"י: תמו זכויות האבות
רש"י מסביר שכל הכתוב כאן בא לרמז על האבות. "ראיתי ההרים והנה רועשים" - אומרים חז"ל, הרים אלו האבות. "וכל הגבעות התקלקלו" - אלו האימהות. ומה הוא אומר כאן? שתמה זכות אבות. כביכול אנו נשענים על הרים - "אשא עיני אל ההרים" - אלו האבות הקדושים שאנו נשענים על זכותם, והנה אני רואה שאינם, שהם רועשים, ואין לנו את זכות האבות. וזכות האימהות, הגבעות, גם היא התקלקלה ותמה. "ראיתי והנה אין האדם" - זה משה רבנו, שעליו נאמר "עניו מכל האדם", וגם זכותו כבר אינה פועלת. "והנה הכרמל המדבר וכל עריו נתצו מפני ה'" - מי עשה אותות ומופתים בכרמל? אליהו. וגם זכותו כביכול נתצה, ואין לנו אותה כדי לתקן ולהציל את הארץ.
ונזכיר עוד דבר. הרד"ק מסביר "עריו נתצו" - עניינו נתיצה והריסה. אך התרגום משמע שמפרש "נתצו" מלשון שריפה. וכיצד? כמו הפעלים המתחלפים: "נתצו" כמו "ניצתו". כשם שיש מילה אחת שמשמשת בשני כיוונים, כמו "לשרש" שהוא או להשריש באדמה או לעקור שורשים, כך גם כאן. ובאמת הדוגמה המדויקת יותר היא חילופי אותיות כמו "כבש" ו"כשב", "שלמה" ו"שמלה" - אותה מילה מופיעה בשתי צורות. כך גם "להצית" ו"לנתוץ", ולפי העניין כאן משמעות שניהם שריפה.
"וכלה לא אעשה"
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה שְׁמָמָה תִהְיֶה כׇּל־הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה׃
הארץ תהיה שממה, אך עם כל זה - כלה בעם ישראל לא אעשה. כילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ובאבנים ולא בעם ישראל. אמנם ראינו תיאור שהכל מתבטל, אך דע לך שכל מה שנאמר שם מדבר רק על הארץ: תוהו ובוהו, ההרים רועשים, הגבעות התקלקלו, אין האדם, עוף השמים נדד, הכרמל שמם, עריו נתצו. ועם כל זה אומר הקדוש ברוך הוא: וכלה בעם ישראל לא אעשה. עם ישראל עדיין יישאר קיים, והקדוש ברוך הוא יותיר שארית - אותם פליטים שילכו בגולה, כדברי הרד"ק. וזו ההבטחה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". כיליון חרוץ, כיליון מוחלט - דבר כזה בשום אופן לא יהיה. המציאות תהיה שרק הארץ תסבול, אך העם יישאר קיים וילך בגולה.
"ולא נחמתי ולא אשוב ממנה" - גזירה שאין בה חרטה
עַל־זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל עַל כִּי־דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא־אָשׁוּב מִמֶּנָּה׃
"תאבל הארץ" - תישחת הארץ. "על כי דברתי זמתי" - מה שדיברתי אל הנביאים הוא כאשר זממתי, זמותי מלשון חשבתי: כמו שחשבתי כך דיברתי, כך יהיה לארץ, והארץ תאבל "וקדרו השמים" - השמים ישחירו ויהיו פניהם קודרים, וזה ביטוי לגודל הצרה.
וכאן יש למלבי"ם ביאור נפלא, מהלך שלם, הסכיתו ושמעו. מה פירוש "דברתי זמתי ולא נחמתי ולא אשוב ממנה"? אומר המלבי"ם: יש הבדל בין הבטחה לטובה לבין הבטחה לרעה, בין ייעוד הטוב לייעוד הרע. הטוב שהקדוש ברוך הוא מייעד לנו - הוא חפץ בו מצד עצמו, כי באמת ה' חפץ להיטיב, שהרי הוא שלמות הטוב ולכן הוא מעוניין להיטיב. לעומת זאת כשה' חפץ לעשות רעה, אין הוא חפץ בה מצד עצמה, כי באמת ה' רוצה לעשות לנו רק טוב, אלא שהוא עושה רעה כדי להשיג על ידה בסופו של דבר טובה: שיחזרו בתשובה וישנו את דרכיהם.
יוצא אפוא, שכאשר הקדוש ברוך הוא מודיע על טובה שעתידה לבוא - פיו ומחשבתו שווים, כי ה' באמת רוצה להיטיב וגם אומר שייטיב, וזהו רצונו האמיתי. אבל כשה' אומר שיביא רעה - אין פיו ומחשבתו שווים. פיו אומר: אביא רעה. אבל מחשבתו כביכול: הלוואי ולא הייתי צריך להביא רעה, הלוואי ויכולתי להביא רק טוב לעם הזה. במחשבתו הקדוש ברוך הוא מצפה ומייחל שלא להביא את הרעה, שהרי הרעה אינה תכלית בפני עצמה אלא אמצעי להגיע לייעוד הטוב - שנחזור בתשובה. כשה' אומר "יהיה רע", בתוך תוכו כביכול הוא אומר: איני רוצה שיהיה להם רע, אני רוצה רק שיחזרו בתשובה בלי שאצטרך להביא את הרע.
ומכאן, אומר המלבי"ם, שים לב לשינוי מעניין מאוד. להלן בפרק י"ח כתוב: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ... ושב הגוי ההוא מרעתו... ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע... ועשה הרע בעיני... ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו". שמתם לב לשינוי? בצד הרעה נקט לשון מחשבה - "אשר חשבתי", ובצד הטובה נקט לשון אמירה - "אשר אמרתי".
והסיבה: מן הטוב הקדוש ברוך הוא מתנחם רק ממה שאמר, לא ממה שחשב. "נחמתי על הטובה אשר אמרתי" - ממה שאמרתי אני מתנחם, אבל לא ממה שחשבתי, כי לחשוב אני תמיד חושב לעשות טוב. לעומת זאת ברעה - במחשבתו הקדוש ברוך הוא באמת רוצה להביא לנו טובה, ואינו מעוניין להביא רעה. לכן נאמר "נחמתי על הרעה אשר חשבתי": גם על מה שחשבתי אני מתנחם, כי באמת מאז ומתמיד אני חושב רק לטוב. המחשבה לעולם טובה, ורק האמירה יכולה להיות פעמים רעה ופעמים טובה. אך המחשבה, היינו הסיבה הפנימית, היא תמיד אך ורק לטובה.
לפי זה, כל מחשבה שה' חושב להביא רעה - שייכת בה חרטה ושייכת בה התנחמות, שהקדוש ברוך הוא חושב תכף להתחרט על הרע אם ייטיבו מעשיהם. זהו רע שהוא תמיד עם אופציה להתהפך ולהשתנות, כי אין מגמה מוחלטת להביא רעה, והקדוש ברוך הוא אינו שואף להביא רעה. מכיוון שהרע שה' חושב עליו הוא רע שתכליתו טובה, ממילא הרצון להביא רע הוא תמיד זמני ואף פעם לא מוחלט. לעומת זאת להביא טוב - זו אמירה מוחלטת, כי ה' תמיד שואף להביא טוב. נמצא שהרע שהקדוש ברוך הוא חושב הוא רע תנאי, לעולם לא מוחלט: אם תשנו דרכיכם לא יהיה רע. ואילו היה הרע החלטי, כיליון נחרץ, לא היה אפשר לשנותו. ומדוע אנחנו כן יכולים לשנות את הרע? מכיוון שהרע הוא על תנאי.
וכאן, אומר המלבי"ם, אנחנו רואים דבר שונה. הקדוש ברוך הוא מייעד רעה - חורבן הארץ - וגוזר את הגזירה בצורה מוחלטת, בלי אפשרות להתנחם ובלי אפשרות לשוב ממנה, גם אם ייטיבו מעשיהם. "תאבל הארץ וקדרו השמים ממעל על כי דברתי זמתי" - חשבתי במחשבתי - "ולא נחמתי ולא אשוב ממנה". זה שונה לחלוטין מכל רע שהקדוש ברוך הוא דיבר עליו עד עתה, שתמיד הוא בתנאי ותמיד שייך להתנחם בו ולחזור בו. כאן אומר הקדוש ברוך הוא: אין כאן דיבור שיש בו אופציה של שינוי.
ומה ההסבר? אומר המלבי"ם: יובן על פי מה שאמרו חז"ל, שחורבן הארץ הוא שגרם שלא כילה הקדוש ברוך הוא חמתו על העם אלא על העצים ועל האבנים. "שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה" - כיוון שהארץ תהיה שממה, זהו עצמו המגן על עם ישראל מכליה. ואם כן הדבר נפלא: אמרנו שעל דבר טוב הקדוש ברוך הוא אינו מתנחם, ורק דבר רע נתון מראש לשינוי. אך זה נכון כשהדבר רע מצד עצמו, ואז יש מקום לשנותו על ידי שינוי המעשים. כאן, לעומת זאת, עצם הדבר שהקדוש ברוך הוא מכלה חמתו בעצים ובאבנים הוא גוף הטובה, שהרי על ידו תהיה הגנה לעם ישראל ולא יכלו. נמצא שהתכלית כאן אינה רעה אלא טובה, ולכן אין בה מקום להתנחם. ואדרבה - אילו יתנחם, אוי ואבוי: אם יתנחם על גזירת הכליה של הארץ, יכלה חלילה עם ישראל. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: זה דבר שלא אתנחם עליו. הרי שאף שהדבר נראה כגזירה קשה, כגזירת חורבן, אין טובה הימנה, שכן משמעותה שלא יכלו ישראל. ולכן "דברתי זמתי ולא נחמתי ולא אשוב ממנה" - לדבר זה אין עוד אפשרות של שינוי.
בריחה מקול אחד
מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כׇּל־הָעִיר בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים עָלוּ כׇּל־הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין־יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ׃
"פרש" - אלו פרשי האויב הבאים לכבוש. "רומה קשת" - היורים בקשת, מלשון השלכה, כמו "סוס ורוכבו רמה בים". "בורחת כל העיר, באו בעבים" - עבים היינו ביערות, שהיערות עבים. וכן מביא הרד"ק הסבר נוסף: שהלכו להתחבא כביכול בעננים, ביטוי מופלג - איפה שרק יהיה, אפילו בענן. "ובכפים עלו" - כפים הם סלעים, וכתרגומו "כיפיא". הם בורחים ומחפשים מקום להתחבא, אם בחורשה ואם בסלעים, מפני האויבים הבאים על העיר.
הרד"ק מבאר שאף שכתוב בלשון יחיד - "פרש", "רומה קשת" - הכוונה לרבים, כמו "ויהי לי שור וחמור", שאין אדם חושב ששור אחד וחמור אחד היו לו, וכמו "ותעל הצפרדע", שאין מבינים צפרדע אחת (אלא לפי מדרשו של רבי עקיבא). ומרוב שישמעו ויהיה פחד נורא - "בורחת כל העיר".
אך המלבי"ם אינו מפרש כך. הוא מסביר שכאן מתואר מצב נורא: אחרי שכל הערים שסביבות ירושלים כבר חרבו, וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויבים, עוד היו כאלה שהלכו להסתתר במצודת ציון, מקום מוקף חומה בתוך ירושלים, והיו בטוחים שכאן לא יוכל להם האויב מאומה. ואומר המלבי"ם ש"מקול פרש" הוא באמת לשון יחיד: דעי לך שדי בקול פרש אחד ורומה קשת אחד, ואפילו לא ראו אותו אלא רק שמעו את קולו - וזה כבר מספיק כדי שתברח מן העיר. זה מראה עד כמה היה המצב ירוד, שקול של פרש אחד גרם לבריחה. ולא שברחו על פני השדה, אלא "באו בעבים" - נכנסו אל היערות, אל המקומות המכוסים באילנות, ומשם "ובכפים עלו" - אל הסלעים הגבוהים. ושלא תחשוב שהיה זה זמני, אומר לך: "כל העיר עזובה" - נטושה לגמרי, "ואין יושב בהן איש" - לא נשאר אף אחד, ואין זה שהלכו לזמן קצר ומתכוננים לחזור.
"לשוא תתיפי" - האשליה שהיופי יציל
וְאַתְּ שָׁדוּד מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי־תַעְדִּי עֲדִי־זָהָב כִּי־תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ־בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ׃
המלבי"ם כבר הקדים בפסוק הקודם: בעיר נשארה רק אחת, זונה אחת המובטחת על יופיה, במחשבה שהאויב הבא יחמוד יופיה ויחמול עליה. וכאן אומר לה הנביא: "ואת שדוד מה תעשי" - אחרי שבאו השודדים ושדדו כבר את כל אשר לך, מה נשאר לך? רק מלבוש שני ואיזה תכשיט, עדי זהב. ומה תועיל בהם, והרי גם אותם ייקחו האויבים. "כי תקרעי בפוך עיניך" - הפוך הוא סוג של צבע ששמים בעיניים, ומסבירים המפרשים שנקרא "תקרעי" כי כדי לשים אותו צריך לפתוח את העין במלוא כוחה, כביכול קורעים אותה. ואת חושבת שבזה תמצאי חן בעיניהם? על זה נאמר "לשוא תתיפי". העוגבים, אותם מאהבים שבעיניהם את מנסה למצוא חן, מאסו בך. והסיבה: אינם מבקשים את יופייך אלא "נפשך יבקשו" - הם רוצים להרוג אותך. אין לך שום סיכוי להינצל מכוח החן, שהם באים במגמה אחת בלבד: להרוג.
הרד"ק עומד על הדקדוק: "ואת שדוד" - היה צריך לומר או "אתה שדוד" או "את שדודה". יש שרצו לפרש "ואת כשדוד", בכ"ף הדמיון, שאת דומה לשדוד, ואז שייך לשון זכר. אך אומר הרד"ק שאין צורך בזה, שכן כנסת ישראל פעמים מכונה בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה, וכל אחד מהם נכון. אפשר לדבר עליה כרעיה, כמו בשיר השירים, ואז בלשון נקבה, ואפשר לדבר על "עם ישראל" בלשון זכר.
ומתאר הרד"ק את מצבם אז: הגיעו לייאוש מוחלט, לא מצאו שום סיכוי של הגנה והצלה. שהרי במצב כזה היו צריכים ללבוש שקים ולשוב אל אלוקים בתשובה שלמה - ובוא וראה שלא עשו מזה מאומה. לא ציפו לשום ישועה ולא האמינו בשום הצלה, ועל זה נאמר: לא תלבשי שני ולא תעדי זהב.
הנביא מתאר שכל דברי הנביאים לא דיברו אליהם כלל, כביכול חלומות באספמיא, דבר שאינו עומד להיות. וכך מעיד עליהם ישעיה: "והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן". והיו אומרים: "כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה, שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו". אל תדאג, יהיה בסדר. "השותים במזרקי יין" - היו בטוחים בעצמם, שלווים ושאננים. אומרים להם שיש מוות ויש סכנה, והם: אל תדאג, כרתנו ברית את מוות, יש לנו חוזה עמו, לכאן הוא לא נכנס. הבינו איזו אשליה: חוזה עם הגיהנום, ושוט שוטף שיעבור לא יפגע בנו במאומה.
וכבר דיברנו כמה פעמים, שהאדם משום מה תמיד חש שכל מה שסביבו זמני והוא עצמו קבוע. איך אמר פעם ראש ממשלה אחד לעמו? "באתי כדי להישאר". בשלב שהעם החליט שכבר לא מתאים לו, אמר: אל תתבלבלו, איני מתכוון ללכת לשום מקום, אל תמהרו לשמוח. הוא לא נשאר הרבה זמן, אבל נדע שתמיד יש לאדם את האשליה הזאת.
אומר הזוהר: "אזיל בר נש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגווה לדרי דרין" - אדם הולך לו בעולם, ויש לו אשליה שהעולם שייך לו ושהוא יישאר פה לדורי דורות; כולם בני חלוף, והוא נצחי. וזה מדהים, כי אפשר לראות זאת אפילו אצל חולים סופניים, השם יצילנו, והשם ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל. הוא אינו מעכל שהוא עומד ללכת, וזה תמיד בא לו בהפתעה, אף שהרופאים אומרים לו בפירוש מה מצבו. לכאורה, אדם בריא מרגיש שיהיה כאן עוד שבעים ומאה שנה, ולא נראה לו כלל שהוא עומד ללכת. אבל אדם בר דעת שכבר הודיעו לו שהוא חולה סופני - ואתה רואה שאינו מתארגן בכלום. אינו כותב צוואה, ואם הוא רוצה - מתי? שנה הבאה? הרופאים מדברים אתו על חודשים. ופתאום אחרי חודשיים קריסת מערכות, ונגמר הסיפור.
וזה רק כדי שנבין עד כמה מוטבעת באדם התחושה "אני נשאר, אני לא הולך". ואם באמת הייתה לו רק משהו מן התחושה שהוא עומד ללכת, כל חייו הרוחניים היו משתנים, והיית רואה איך הוא מנצל כל רגע. אבל אתה רואה אדם כמה חודשים לפני הסוף, ומה הוא אומר לך? יש עוד הרבה מסמכים שאני צריך לסדר, יש עוד הרבה עניינים. ריבונו של עולם, רגע לפני המפגש למעלה - זה מה שמטריד אותך? את מי יעניין אחר כך מה השארת? כמה תפילות צריך כדי לעבור את המפגש ההוא בשלום. ובאמת זו זכות לא פשוטה, שהרי אין אדם יודע את עתו, וזה כן יודע את עתו ויכול להתכונן. ועם כל זה יש לו עניינים, הוא צריך ללכת לבנק, צריך ללכת לכאן - עולם כמנהגו נוהג. כוח ההדחקה של האדם נורא. אמרו לך הרופאים? כן, הרופאים גם טועים לפעמים. הוא לא יאמר לך זאת, אבל בראשו הוא נשאר כאן.
זו הייתה המציאות אז. הנביא מודיע דברים קשים, מכריז על אסונות העתידים לבוא, ואצלם ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, יש סטייקים - לפחות שיהיה קצת עצב. ואומרים: כרתנו ברית את מוות, יהיה בסדר.
להידמות לגויים כדי למצוא חן
עוד ממשיל הרד"ק את כנסת ישראל לזונה, שכך הייתה מנסה להידמות במעשיה לעובדי האלילים כדי למצוא חן בעיניהם, ואולי על ידי כך לא ירדפו אותה הגויים. וראו שאין זה חדש: הרצל לא היה הגאון הראשון בזה, הדבר קדם לו בהרבה. הרצל אמר: אנו סובלים מרדיפות הגויים משום שאנחנו מרוחקים מהם ושונים מהם; ניכנס לכנסיית יוהנס ביום ראשון לקול צלצלי הפעמונים, נעשה המרה המונית של עם ישראל, כולנו נתנצר לקול כינור ועוגב, ופתרנו את הבעיה האנטישמית. אם אין יהודים, אין אנטישמים. הגיוני מאוד - ממש גאונות, איך לא חשבנו על כך קודם?
רק שהייתה בעיה קטנה. פעם סבלו העכברים מאוד מן החתול, שנים רבות סבלו, עד שקם עכבר גאון ואמר שיש לו פתרון אידיאלי: נקנה פעמון ונקשור אותו לצוואר החתול, וכל פעם שיתקרב נשמע. שהרי החתול בא בשקט מאחור, נותן מכה ונגמר הסיפור, וכך לא יהיו לנו הפתעות. רעיון אידיאלי, רק שלא נמצא מתנדב שיקשור את הפעמון לצוואר החתול. וכך גם רעיונו של הרצל היה גאוני, רק שלא מצא את העם שיהיה מוכן למסור צווארו לשחיטה ולומר: קחו ושחטו אותנו, אנחנו ממחר נוצרים, דת השקר מקובלת עלינו באהבה. שחיטת העם היהודי בדרכי נועם. ברוך השם, את העם הזה הוא לא מצא.
הרי שכבר אז הייתה כנסת ישראל מידמה במעשי האומות, כלשון הרד"ק: לעבוד את אלהיהם, ללבוש מלבושיהם, להתגדל ולהתפאר בפניהם בבגדים נאים ובמרכבות נאות, כדי שיאהבו אותה ויאמרו הרי היא כמונו. הנה אנחנו כמוכם, אינכם רואים שאיננו שונים? אולי תאהבו אותנו. ואומר להם הנביא: "מאסו בך עוגבים, נפשך יבקשו" - העוגבים מלשון עגבים, עניין של פיתוי וזנות. אדרבה, ההפך ממה שחשבתם יבוא. אומר הרד"ק: אתם סילקתם את הביטחון מה' ובטחתם באומות, ותראו - "אי אלהימו צור חסיו בו... יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה". דבר שאתה חוסה בו מחוץ לה' יתברך, הקדוש ברוך הוא משליכו מידו: זה שבטחת בו, גש אליו ובקש ממנו שיעזור לך.
קול כחולה - בקיעת העיר כלידה
כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת־צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי־נָא לִי כִּי־עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים׃
"כחולה" - מלשון חיל ורעדה. "צרה כמבכירה" - מבכירה היא אישה היולדת בפעם הראשונה, וכידוע הלידה הראשונה היא תמיד הקשה ביותר, כי אז נפתח רחמה בפעם הראשונה, וזה קושי גדול ועצום. לכן אין זה סתם "קול כחולה", אלא צרה כמבכירה, שצעקותיה קשות וגדולות. "תתיפח" - הוגה והומה ומקוננת על ההרוגים. הרד"ק מסביר שהוא מלשון "ויפח לקץ", ורש"י מביא "ויפח חמס" - מדבר חמס, הוגה חמס, מלשון נופח בפיו, שהרי כשאדם מדבר הוא נופח בפיו. גם כאן "תתיפח" מלשון דיבור, ואנחנו מבטאים זאת היום בלשון בכי, וכנראה שזה מבטא דיבור של קינה. ועל מה הקינה? על ההרוגים: "אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים" - עיפה נפשי מן הסבל ומן הצער הגדול של ההורגים שהגיעו כבר סמוך אליי, ואין לי עוד כוח לשאת את הפחד ואת הצרה הגדולה הזאת.
המלבי"ם מסביר את הנמשל: בת ציון נשארה לבדה אחרי שברחו כל הערים. וכמו שאמרנו, המשיל אותה לזונה הבטוחה שיופיה יעמוד לה כנגד האויב; כך חשבה בת ציון שהאויב יחמול על תפארת ציון, על הדרה ועל נויה, ולא ישחית אותה. והם טעו בזה, שהרי בא האויב והבקיע את חומת העיר ולא חס לא על הדרה ולא על יופיה של ירושלים. ואת בקיעת החומה ממשיל הנביא לאישה היולדת, שנבקעת כרסה ויוצא הוולד: כך נבקעה העיר ויצא הוולד - יצאה בת ציון מירושלים, אותם שעוד נותרו בה יוצאים עתה בגולה.
נמצא ש"שמענו קול כחולה" - עת צרה כאישה המבכירה ללדת. עד עכשיו הייתה בגדר מקשה לילד, שהוולד עדיין בתוך מעיה, כלומר האויב עדיין לא הצליח לבקע את החומה; ואף שהמקשה לילד כבר יוצאים ממנה דמים ומי שפיר, כלומר כבר הקיזה מדמה, עדיין הוולד בפנים ובת ציון עדיין לא גלתה. אך עתה שמענו "קול בת ציון תתיפח, כי עיפה נפשי להורגים" - הגיע נבוזראדן רב טבחים לטבוח טבח רב בעם היושב בציון. וכל מה שחשבה שיעמוד לה, נויה של העיר, הנה העיר נבקעת כמבכירה היולדת, ועל ידי זה יצא העם בגולה.
לסיכום:
הפרק פותח בשורש הקלקול: "כי אויל עמי" - עם שאיבד את הדעת הברורה, את הבינה המתבוננת ואת החכמה המקובלת מן הנביאים, ונשארה בידו רק חכמה "להרע". מתוך כך מתאר הנביא חורבן שהוא היפוכה של הבריאה: תוהו ובוהו, כיבוי האור, רעידת ההרים, כליון האדם, החי, הצומח והדומם - הכל "מפני ה', מפני חרון אפו", וכדברי רש"י גם בסימן שתמו זכויות האבות, האימהות, משה ואליהו. ואולם בלב הגזירה טמונה נחמה: "שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה" - הקדוש ברוך הוא מכלה חמתו בעצים ובאבנים ולא בעם. ולכן דווקא כאן נאמר "ולא נחמתי ולא אשוב ממנה", שכן זו הגזירה היחידה שאין בה חרטה, מפני שתכליתה טובה: קיומו הנצחי של ישראל. ומנגד עומדת האשליה: העיר הבורחת מקול פרש אחד, והמתייפה לשווא בשני ובזהב ובפוך בתקווה שימצאו חן בעיני האויב או בעיני האומות - "לשוא תתיפי, מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו". מוסר ההשכל נוקב: מי שמסלק ביטחונו מה' ותולה אותו בגויים, בחן, ברכוש או בתחושה ש"אני נשאר כאן לעולם" - ימצא עצמו בסופו של דבר בלא מגן, ורק השיבה אל ה' היא ההצלה האמיתית.