"עלה אריה מסובכו. ומשחית גויים נסע יצא ממקומו. לשום ארצך לשמה, עריך תיצינה מאין יושב". עלה אריה מסובכו. אריה הכוונה נבוכדנצר. עלה מסובכו, מה זה מסובכו? סובכו הכוונה המקום הסבוך אשר היה בו, זה הכוונה מסובכו. מה זה סובכו? הדרך האריה להיות יושב במארב בין סבכי היער. אז הוא רוצה להגיד לך האריה כבר יצא מן המארב, עלה אריה מסובכו. והסובכו, הרד"ק מסביר שהכוונה היא הסוכה שהיה יושב בה תמיד. ולמה היא נקראת סובכו? לא ממש סבכי היער אלא סוכה לדעת הרד"ק, מכיוון שהסוכה הזאת עשויה מסבכי עצים, לכן זה נקרא עלה אריה מסובכו. והם מדברים כאן על נבוכדנצר שהוא עזב את הארמון שלו, את הסוכה שלו הנמצאת לו אי שם בסבכי היער, וכעת...
נסע יצא ממקומו והמגמה שלו ברורה, לשום ארצך לשמה. כוונה מקום שומם. עריך תצינה מאין יושב. עריך תצינה, תצינה זה מלשון, זה בלי א', זה מלשון ציה ושממה. הרד"ק מסביר שזה מלשון תחרבנה, כמו גלים ניצים. וגם בפשטות זה מאותו, על פי אותו יסוד. אבל הוא מביא ביאור יפה מאוד מאבא שלו, שאביו מסביר שתצינה זה מלשון הנצו הרימונים. הערים שלכם תצינה, מלשון ינצו נץ. מה זה קשור? אלא הכוונה של הדברים, כאשר בא האויב ומחריב מקום, מה קורה? מתחילים לצמוח שם עשבים. מתחילים לצמוח קוצים. זה מה שהוא אומר. הערים יצמיחו דשאים ועשבים, כי כל מקום שלא דורכים בו, צומח עשב. אתם יכולים לראות אפילו כביש. כביש שהוא כביש נטוש, מתחילים לצמוח בו עשבים. אז הוא רוצה לומר, הדרכים שלכם, הערים שלכם יהיו כל כך נטושות עד שהם תצינה. תצינה פירושו של דבר יתחילו להנץ שם מיני עשבים מאין יושב, היות שאף אחד כבר לא יושב שם באותו מקום.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה קשור לפסוק הבא. עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע יצא ממקומו לשום ארצך לשמה, עריך תצינה מאין יושב. על זאת חגרו שקים, ספדו והלילו, כי לא שב חרון אף השם ממנו. אומר המלבי"ם, אפילו שכבר עלה האריה מסובכו לשים ארצך שממה, ואפילו שכבר ודאי עריך תצינה מאין יושב, עם כל זאת עדיין לא תספידו ותלילו. עדיין זה לא המקום ולא הזמן להספיד וליליל. אז על מה כן? הוא אומר להם, רק על זה כי לא שב חרון אף השם ממנו. פירושו של דבר, על כך שחרון אף השם עדיין לא שב, על זה באמת ראוי להספיד. על זה באמת ראוי לקונן ולילל.
האריה עלה מסובכו, מסביר המלבי"ם, שמה הקשר? אז לפי כל ההסברים האחרים ראינו שאריה זה משל לנבוכדנצר. ככה לפי רש"י, לפי הרד"ק. אבל לפי המלבי"ם יש לו הסבר אחר. אומר המלבי"ם, עלה אריה מסובכו, פירושו של דבר, האריה תמיד מגיע למקום שבה היה כובש. ברגע שיש כובש, אז הכובש מפיל חללים רבים, האריה יודע, יש שמה סעודות. הוא מגיע כדי לאכול. אז עלה אריה מסובכו, כיוון שהאריה יודע שהנה משחית גויים נסע יצא ממקומו, מי זה? נבוכדנצר. האריה יודע, כל מקום שנבוכדנצר מגיע, אחרי זה יש אוכל. יש גופות, יש גוויות, והאריה יש מה לאכול. ולכן אריה הטרף עלה מסובכו. זה בא ואומר, שהנה תראו ארצך תהיה שממה. וארצך זה הולך באופן כללי. הוא יורד ומפרט באופן פרטני יותר. עריך, גם הם תצינה. לא רק המקום הגדול, גם כל מקום קטן בפני עצמו. זאת אומרת שלא תחשוב שהוא רק יכבוש בגדול. הוא ישמיד את הכל, גם את הערים הקטנות. כמו שכתוב בפסוק בישעיה, ארצכם שממה, עריכם שרופות אש. ארצכם זה הארץ בכללותה. אבל תחשוב אולי כפרים, אולי כל מיני מקומות ינצלו? אומר לא, גם הערים באופן פרטני יהיו שרופות אש.
מה שצריך להבין, למה כתוב נסע יצא ממקומו? אומר המלבי"ם, הנסיעה קודמת ליציאה וההליכה. עקירת המחנה מהמקום שבו הוא היה זה נקרא נסע. ולאחר מכן ההליכה בפועל והיציאה מהעיר נקראת יצא. אז הוא נסע, עקר מחנהו, ויצא ממקומו. על זה הוא אומר להם חגרו שקים ספדו והלילו. על מה? לא כי עלה ארי מסובכו לפי המלבי"ם, אלא כי לא שב חרון אף השם ממנו. עיקר הבעיה שלנו זה חרון אף השם. מה שהוא עלה מסובכו היה אפשר לבטל את זה, אם היה שב חרון אף השם ממנו. אבל על מה כן ספדו והלילו? עד שלא שב חרון אף השם ממנו, על זה בעיקר יש להצטער.
רש"י מסביר, מה זה על זאת חגרו שקים? כי לא שב חרון אפי ממנו. זאת אומרת, לפי רש"י הפסוק הזה בכלל מדבר על משהו אחר לגמרי. והוא חוזר לעניין אחר שדיברנו בו קודם. אנחנו דיברנו על מיתתו של יאשיהו. ומיתתו של יאשיהו ראינו שזה היה מציאות מאוד קשה לעם ישראל. רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם. זה יאשיהו שהיה צדיק. על זה הוא אומר, למה קרה? על זאת חגרו שקים ספדו והלילו, על מיתתו של יאשיהו. שאפילו שיאשיהו שב אל השם בכל ליבו, בכל אופן לא שב השם מחרון אפו. על מה? על כל מה שהכעיסו מנשה. על כל מה שעשו בעבר, עוד מעט נראה שהוא אפילו חוזר בהיסטוריה מוקדם יותר. על זה לא שב חרון אפו ממנו. אז אם כן כבר לא עזרה תשובתו של יאשיהו. וגם כן לא עזר שיאשיהו עצמו היה צדיק, כי כמו שאמרנו, הרי גם דורו היו רשעים, כמו שיפרט תכף. ואז ממילא תשובתו של יאשיהו ומעשיו הטובים לא הועילו כדי להסיר את הצרה מעליהם. ועל הדבר הזה חגרו שקים ספדו והלילו.
והיה ביום ההוא נאום השם יאבד לב המלך ולב השרים ונשמו הכהנים והנביאים יתמהו. והיה ביום ההוא לפי רש"י כל זה מדבר על מיתתו של יאשיהו. אז ביומו של יאשיהו כולם יתמהו. הם התפלאו, הרי יאשיהו צדיק, למה עלתה בידו כך שדקרו אותו והרגו אותו ועשוהו ככברה? והם לא יודעים שאין דורו דומה יפה. כמו שדיברנו בעבר, הם לא היו יודעים שהדור שלו היו עובדים עבודה זרה בסתר. וכאן רש"י מפרט יותר את מה שבעבר אמרנו. מה היו ליצני הדור עושים? חוקקים צורת עכום על דלתותיהם. חציה בדלת זו וחציה בדלת זו. היה להם שתי דלתות לבית. שתי דלתות שנפתחות כלפי פנים. והיו חוקקים עבודה זרה על שתיהן יחד. וכאשר היו מגיעים המשמרות מטעם יאשיהו כדי לבדוק ולחפש עבודה זרה, היו פותחין את הדלת ואז לא הייתה ניכרת. הדלת, החלק הפנימי שלה עולה על צד הקיר. לא היו רואים את העבודה זרה, וגם היא נחצתה. לאחר מכן הם היו מסיימים את הבדיקה, כותבים וי, בית זה נקי מעבודה זרה. איך שהוא יוצא וסוגר את הדלת, חזרה העבודה זרה למקומה. היה להם שם איזה מסך אל סי די, עבודה זרה עם כל המרעין בישין, זה היה להם, זה העבודה זרה. חזרה העבודה זרה למקומה כשהוא סוגר אותה, היא מתחברת. אז ביום ההוא נאום השם יאבד לב המלך ולב השרים, הם כולם יתמהו. נשמו הכהנים, הנביאים יתמהו, תמיהה גדולה. נשמו לשון שממה, כאדם התמה ושומם ואין לו תשובה. למה מת יאשיהו? והם לא יודעים שהעוון הזה היה בידם.
הרד"ק מסביר והיה ביום ההוא יאבד לב המלך ולב השרים. אומר הרד"ק, דרך המלך, דרך השרים, תמיד לעורר, להביא מורל בלב העם. כי כידוע שאומה שנמצאת במורל ירוד, אז הסיכויים שלה לנצח הם אפסיים. והמציאות היא שכל אומה מנסה לפגוע במורל של האומה שכנגד, מכיוון שבזה סיכויי הניצחון שלה יותר מובטחים. ועד היום הלוחמה הפסיכולוגית הזאת נמשכת. אה, מדי פעם חמאס, דאעש וכל הארגונים הירוקים הללו למיניהם, הם מדי פעם מוציאים סרטונים על פיגועים ועל כל מיני זה, ובאים לשרוף את תל אביב, ותברחו, זה היום שלכם, ועוד כל מיני ביטויים כאלה כדי ליצור מורא, כדי ליצור מצב של פחד. למה דאעש כל הזמן יש להם את הסרטונים הללו, איך הם עורפים ראשים? מה, מה העניין בזה? זה העניין ליצור אימה. כדי ליצור השפעה פסיכולוגית שאנשים יבינו, אין, אנחנו לא יכולים. והמציאות היא תמיד שככל שבן אדם יותר חלש, הוא צריך יותר השפעות פסיכולוגיות. אם האומה היא חזקה, אמריקה לא מוציאה סרטונים על תיזהרו ממני ואני אבוא ואנחנו... היא לא, לא צריכה את זה. זאת אומרת, אתה יודע שאם היא באה, היא באה עם מפציצים והיא יכולה למחוק שטחים שלמים. הם לא צריכים את הזה. לא נדבר על תקופת אובמה, כן? נדבר על תקופות שהיו נשיאים קצת חזקים יותר. אבל כשאתה חלש, אז אתה צריך הרבה איומים והרבה רהב והרבה... ולפעמים זה רק כדי לחזק את האנשים שלך, יותר מאשר להחליש את האויב, לתת איזה שהוא התלהבות לצבא שלך. אז אתה אומר כל מיני דברי רהב וכל מיני ביטויים שבאים לבטא את העוצמה האדירה כביכול שיש לך.
אז המלך והשרים הם תמיד מעודדים את העם. הם תמיד מחזקים את ליבם כנגד הלוחמה הפסיכולוגית של האויב. ואז הוא אומר לך, המצב יהיה כל כך נורא, שכאשר יבוא עליהם האויב, גם המלך והשרים, שהם אלה שתמיד מגיעים בתקשורת, הם תמיד אלה שמחזקים את לב העם. מי זה היה שהתמוטט לעיני המצלמות ודיבר... איזה מלחמה זה היה? אני חושב מלחמת יום כיפור. שדיבר בתקשורת ואמר שאנחנו נהיה חזקים ו... ואומרים שההופעה שלו הייתה יותר גרועה מאם הוא לא היה מופיע. לוי אשכול, יכול להיות. אומרים שכשהוא דיבר, הניכר שהבן אדם מבין שזה בלב ולב, הוא לא... זאת אומרת, הסיפור פה עומד להיגמר. זה הייתה התחושה אז. הנה, מלא חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. אבל על כל פנים שנבין, שהמלך והשרים הם האחרונים שאמורים להישבר. ואם הם משדרים שבר, אז העם לגמרי מחוסל, העם לגמרי הרוס. המלך כבר לא בוטח בעצמו, השרים. אז הוא אומר, יהיה שבר כל כך נורא, יאבד לב המלך ולב השרים.
והכהנים שתמיד מחזקים את העם, והנביאים שתמיד מעודדים אותו, הם יהיו שוממים ותמהים. על איזה כהנים כאן מדברים? אז יש פה שתי אפשרויות. הרד"ק מסביר שהכהנים זה כהני הבמות. ואז הם יהיו נשמו הכהנים, הכוונה העבודה של הבמות תהיה בטלה. והנביאים יתמהו, גם פה מדברים על נביאי שקר. למה? כי הנביאים כל הזמן היו אומרים לעם יהיה שלום, אל תיבהלו, לא יבוא נבוכדנצר. תמיד הדתיים אוהבים להפחיד, כל הזמן ירמיהו, נבואות אפוקליפטיות וכל מיני זה, חורבן, סוף העולם, אני אומר לכם זה... תמיד הם אוהבים אסונות, זה... עזבו, אל תיבהלו. נביאי השקר היו אנשי התקשורת. אל תיבהלו, יהיה טוב, השם אוהב את עם ישראל, ואהבת נגילה ואחדות ועוד כל מיני ביטויים כאלה ריקים מתוכן. העיקר לא לחזור בתשובה. אז אל יפחידו אתכם, הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר, תירגעו, רק תירגעו, תשתו מים והכל יהיה בסדר. ואז פתאום הם רואים, איזה יהיה בסדר? פתאום מגיע לפה נבוכדנצר וכל חילותיו. פחד פחדים. כאשר הם עוברים, כתוב שהם ייבשו את הנהר רק מהאנשים שעברו. נו, אז מה דיברת? אז הנביאים יתמהו. אה? נביאי השקר? אה, חשבנו יהיה בסדר. אנחנו מצטערים, היה לנו טעות במקורות המידע, כן? לא, לא התחברנו למקור הישיר לקודשא בריך הוא. פתאום מתברר שכל מה שהנביאים הבטיחו זה שקר.
המלבי"ם מסביר, והיה ביום ההוא, אומר המלבי"ם, במלחמה המלך והשרים יהיה להם עצה וגבורה למלחמה. וכאשר ייצר להם, אז הכהנים, לפי המלבי"ם שימו לב, זה כהני השם. אז הכהנים, האנשים שהם נמצאים בבית המקדש, האנשים שהם מתפללים, והנביאים, שהם אלה הקרובים לקדוש ברוך הוא, הם מחזקים את העם. כי לפעמים יש מצב שרק אנשי הרוח, האנשים הרוחניים, אנשי התפילה, אנשי עבודת השם, אנשי הנבואה, רק בהם עדיין יש את העוצמה לחזק את העם, כי גם המלך והשרים גם הם כבר איבדו את הלב שלהם. אבל הוא אומר לך, תבין עד כמה הצרה תהיה גדולה, שלא רק שלב המלך והשרים יאבד, שהם לא ימצאו עצה וגבורה, אלא גם הכהנים גם הם ישמו. וגם הנביאים, מדברים כאן על נביאי השקר, לפי המלבי"ם הוא אומר זה כמו, כמו שמסביר הרד"ק, פה כהנים זה כהני השם, אבל הנביאים זה נביאי השקר, שהם אמרו שלום יהיה לכם, גם הם כעת לא ידעו מה להשיב. כי המלבי"ם לא יכול להסביר את זה על נביאי האמת, כי מה שייך לומר שנביאי האמת לא ידעו מה להשיב? הרי ירמיהו הוא נביא אמת, וירמיהו הרי אמר להם כל הזמן מה עתיד להיות. אז ביחס לנביאי האמת לא שייך לומר כן.
ואומר אהה השם אלוקים אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמור שלום יהיה לכם ונגעה חרב עד הנפש. ואומר אהה השם אלוקים אכן השא השאת, הכוונה כמו הבטחת, כמו פיתית לומר, כמו הנחש השיאני ואוכל. כן? אז השא השאת לעם הזה ולירושלים, אתה השם אמרת להם שלום יהיה לכם. ועכשיו אנחנו רואים שנגעה חרב עד הנפש. לא ברור. לגמרי לא ברור. איפה הקדוש ברוך הוא הבטיח שלום יהיה לכם? הרי אדרבה, ההפך הוא הנכון. תמיד הקדוש ברוך הוא הודיע שעתידה להיות צרה, שיבוא האויב, שיכבוש את עם ישראל, שיהיה מוות והרג ואובדן. איפה שייך לומר אתה השם אלוקים השא השאת לעם הזה שלום יהיה לכם? לא שייך להגיד דבר כזה, הקדוש ברוך הוא מעולם לא הבטיח שלום יהיה לכם. וההפך הוא הנכון.
לכן הרד"ק מסביר שכוונת הדברים היא על ידי נביאי השקר. נביאי השקר? אני שלחתי אותם? נביאי השקר הם באים מטעם עצמם. אז מה אתה רוצה עוד פעם מקודשא בריך הוא? אלא, הרי ריבונו של עולם, ברגע שהארכת אפך להם ולא נפרעת מהם מיד כאשר אמרו דבר שקר בשמך, אתה בזה פיתית את העם להאמין שנביאי השקר מדברים בשמך. אם אתה ריבונו של עולם מיד כאשר נביאי השקר היו אומרים דבר שקר, מיד היית הורג אותם, על ידי זה לא היה העם מתפתה להאמין בדבריהם, ולא היה חושב שבאמת דבריהם הם מאיתך. אבל ברגע שאתה השם לא נפרעת מנביאי השקר, אז אנשים אמרו כנראה שהם נביאים של הקדוש ברוך הוא. כנראה שהאנשים הללו הם נביאי אמת. ורבים היו הולכים אחרי נביאי השקר. ואם כן יוצא שכביכול בשתיקה שלך, בזה שאתה לא מעניש אותם, בזה שאתה לא פוגע בהם, אתה כביכול מקיים את דבריהם. אתה כביכול תומך בהם. וזה מה שהוא אומר, אכן השא השאת לעם הזה. אתה פיתית אותם להאמין לנביאי השקר, בזה שאתה לא מעניש אותם. וזה כמו שכתוב ביחזקאל, והנביא כי יפותה ודיבר דבר, אני השם פיתיתי את הנביא ההוא. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא אומר, אני פיתיתי אותו. איך פיתית אותו? בזה שלא הענשתי אותו. בזה שנתתי לו להמשיך לדבר שקרים, בזה פיתיתי אותו.
ונגעה חרב עד הנפש. החרב מגיעה עד הנפש. זאת אומרת, החרב כבר פוגעת בנפשות. וזה מה שהעם באים ומתלוננים לירמיהו. העם באים ואומרים לירמיהו, תראה, נביאי השקר אמרו לנו שלום יהיה לכם. ואתה אמרת לנו שיבוא חרב. והנה עכשיו אנחנו רואים שנגעה חרב עד הנפש. אז למה הקדוש ברוך הוא עשה לנו את זה? למה הקדוש ברוך הוא נתן לנביאי השקר להטעות אותנו?
התשובה היא, למה באמת הקדוש ברוך הוא נתן לנביאי השקר להטעות אותם? כי העם רצה להיות מוטעה. העם רצה לשמוע את השקרים. העם לא רצה לשמוע את האמת. ולכן הקדוש ברוך הוא נתן להם את מה שהם רצו. בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו. אתם רוצים לשמוע שקרים? תקבלו שקרים. אתם רוצים להאמין שהכל בסדר? תאמינו שהכל בסדר. אבל המציאות היא שהכל לא בסדר. המציאות היא שאתם חוטאים, המציאות היא שאתם עושים עבודה זרה בסתר. ולכן הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את העונש. וזה מה שהוא אומר, נגעה חרב עד הנפש. החרב כבר מגיעה עד הנפש. זה כבר לא רק עניין של כסף, זה כבר לא רק עניין של רכוש. זה עניין של חיים ומוות. כי אם הם היו חוזרים בתשובה, או לפחות היו נותנים שוחד לנבוכדנצר, כמו שעשו מלכים אחרים, אז אולי היו ניצלים. אבל הם לא עשו את זה. הם סמכו על נביאי השקר, והם חשבו שהכל יהיה בסדר. ולכן החרב הגיעה עד הנפש.
בעת ההיא יאמר לעם הזה ולירושלים רוח צח שפיים במדבר דרך בת עמי לא לזרות ולא להבר. בעת ההיא, כאשר יבוא האויב, יאמר לעם הזה ולירושלים, רוח צח שפיים במדבר. מה זה רוח צח שפיים במדבר? רוח צח זה רוח חזקה, רוח צחה, רוח שאין בה שום מעצור. שפיים זה הרים גבוהים. במדבר, במקום שאין בו יישוב. דרך בת עמי, הדרך של העם שלי. לא לזרות ולא להבר. הרוח הזאת היא לא באה לזרות את התבואה, והיא לא באה להבר, לברור את התבואה.
מה הכוונה? כאשר יש רוח, הרוח יכולה להיות מועילה. מתי הרוח מועילה? כאשר רוצים לזרות את התבואה. לוקחים את התבואה, זורקים אותה באוויר, והרוח מעיפה את המוץ, והחיטה נופלת למטה. אבל בשביל זה צריך רוח מתונה. רוח שלא תעיף גם את החיטה. אבל הרוח הזאת, רוח צח שפיים במדבר, היא רוח חזקה מאוד. היא רוח שלא באה לזרות ולא להבר. היא באה להרוס. היא באה לעקור. היא באה להשחית.
רוח מלא מאלה יבוא לי עתה גם אני אדבר משפטים אותם. רוח מלא מאלה, רוח יותר חזקה מאלה, יבוא לי. עתה גם אני אדבר משפטים אותם. הקדוש ברוך הוא אומר, עכשיו אני אדבר איתם משפטים. אני אעניש אותם. הרוח הזאת היא משל לאויב שיבוא ויחריב את הארץ. האויב יבוא כמו רוח חזקה, כמו סופה, ולא ישאיר שום דבר.
המלבי"ם מסביר את המשל של הרוח. הוא אומר, רוח צח שפיים במדבר. רוח צח זה רוח יבשה. רוח יבשה לא מביאה גשם. היא לא מביאה ברכה. שפיים במדבר, במדבר אין תבואה. אז הרוח הזאת לא יכולה לזרות ולא להבר. היא רוח שאין בה שום תועלת. היא רק רוח של חורבן. היא רק רוח של הרס.
כך גם נביאי השקר. נביאי השקר הם כמו רוח צח שפיים במדבר. הם מדברים מילים ריקות. הם לא מביאים שום תועלת. הם לא מזרים ולא מברים. הם לא מפרידים את הרע מהטוב. הם לא מעוררים את העם לתשובה. הם רק מדברים שקרים, והשקרים האלה מביאים לחורבן.
עתה גם אני אדבר משפטים אותם. הקדוש ברוך הוא אומר, עכשיו אני אדבר איתם משפטים. אני אעניש אותם על כל החטאים שלהם. אני אביא עליהם את האויב, והאויב יעשה בהם שפטים.
הנה כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו קלו מנשרים סוסיו אוי לנו כי שודדנו. הנה כעננים יעלה, האויב יבוא כמו עננים שמכסים את השמיים. וכסופה מרכבותיו, המרכבות שלו יבואו כמו סופה, כמו סערה. קלו מנשרים סוסיו, הסוסים שלו יהיו מהירים יותר מנשרים. אוי לנו כי שודדנו, העם יצעק ויאמר, אוי לנו, כי נשדדנו, כי נחרבנו.
זה ההבדל בין נביאי השקר לנביאי האמת. נביאי השקר מבטיחים שלום, אבל מביאים חורבן. נביאי האמת מזהירים מפני החורבן, כדי שהעם יחזור בתשובה וינצל. אבל העם לא הקשיב לנביאי האמת, ולכן בא עליהם החורבן. אוי לנו כי שודדנו.
כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך. כבסי מרעה לבך ירושלים, ירמיהו קורא לירושלים לחזור בתשובה. לכבס את הלב מהרע. לא מספיק לעשות מעשים חיצוניים. לא מספיק לקנות ציצית או להחליף חולצה. צריך לכבס את הלב. צריך לשנות את הפנימיות. למען תושעי, כדי שתוכלי להינצל. עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך, עד מתי תשאירי בתוכך את המחשבות הרעות שלך?
מה זה מחשבות אונך? און זה כוח, אבל זה גם שקר, חטא, עבודה זרה. מחשבות אונך זה המחשבות של החטא, המחשבות של העבודה זרה. ירמיהו אומר להם, אתם צריכים לעקור את המחשבות האלה מהלב שלכם. אתם צריכים לחזור בתשובה שלמה, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים.
כי קול מגיד מדן ומשמיע און מהר אפרים. כי קול מגיד מדן, כבר שומעים את הקול של האויב שמגיע מדן, מהצפון. ומשמיע און מהר אפרים, ושומעים את הקול של החורבן שמגיע מהר אפרים. האויב כבר בדרך, והוא מתקרב לירושלים. אם לא תחזרו בתשובה עכשיו, יהיה מאוחר מדי.
רש"י מביא את התרגום, ארי קל לביא יא מתנבן עליהון דייגלון, על דפלחון לעגלא דבדן. כל הנביא מתנבא עליהם שהם יגלו, כל מגיד מדן. מה זה מדן? הכוונה בשל דן, בגלל העוון שהיה בדן. ומה היה בדן? הרי הקים ירבעם שני עגלים, אחד בדן ואחד בהר אפרים. אז כל מגיד על מה שעבדו את העגל אשר בדן.
ומבסרן בשורן בישן, והנביא, נביא האמת, מבשר בשורות רעות, בישן יתון עליהון, הכוונה רעות יבואו עליהם, על דאשתעבדו לצלמא, עד שעבדו את הצלם, דאקים מיכה בטורא דבית אפרים. מה זה משמיע אוון מהר אפרים? על הצלם שמיכה, שמיכה עשה בהר אפרים, כידוע וכזכור לכם כפי שלמדנו. על זה מודיע להם הנביא יבוא עליהם צרה, תבוא עליהם רעה.
שואל רש"י, אבל הרי כבר גלו העגלים בימי סנחריב? זאת אומרת, אנחנו פה מדברים כבר עם יהודה. יהודה בתקופה של אחרי גלות שומרון. גלות שומרון כבר גלו העגלים. אז על מה עכשיו אתה תובע אותי, על משהו שהוא כבר לא קיים? אומר רש"י, גדולה היא עבירה ששוברת לפניה ולאחריה. בוא תראה את גודל הצרה של העבירה, עבירה יוצרת קלקול לפני ואחרי.
מה זאת אומרת ששוברת לפניה ולאחריה? זאת אומרת לעבירה יש כוח כל כך נורא, שהעבירה יוצרת השלכות עוד בטרם נעשתה, והשלכות גם אחר שנגמרה. תשמעו כמה נורא. בואו תראו, אומר רש"י, איפה אתה רואה שהעבירה יוצרת השלכות עוד לפני שנעשתה? לפניה, מימות אברהם, שנאמר וירדוף עד דן. אברהם אבינו רודף עד דן. למה עד דן? למה הוא לא ממשיך? כיוון שהגיע לדן תשש כוחו, שעתידים בניו לעבוד שם עבודה זרה. הגיע למקום שפה עתיד להיות עבודה זרה, כביכול יש השלכות גם לפניה. ולאחריה, מחורבן הבית, שנאמר כי קול מגיד מדן. איך דן? דן הרי כבר מזמן נגמרה, מזמן גלתה, העגלים כבר מזמן נסתלקו משם. בוא תראה שהיא משפעת גם לאחריה.
הרד"ק מסביר כי קול מגיד מדן, כביכול בא מגיד הקול ואומר שמדן יבוא האויב. המדן זה המקום שממנו האויב כביכול יחדור. ולמה הוא מזכיר את דן? כי דן נמצא בגבול של ארץ ישראל, כמו שאומרים מדן ועד באר שבע, וגם הר אפרים. והיות וכן, משם כביכול יחדור האויב. זה הקול מגיד מדן, מדן האויב ייכנס.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שקול מגיד, לא מדברים כמו שראינו לפי התרגום ורש"י שזה מגיד אמת, הכוונה נביא, אלא המלבי"ם מסביר שכאן העונש שאתם תקבלו כי אתה שמעת והקשבת לקול מגיד הבא מדן. שמעת והקשבת לנביאי השקר שבא מדן, כביכול נביאי השקר שהם שואבים את כוחם מהעגלים אשר בדן. וקול משמיע אוון, הכוונה גם, נביא שבא להשמיע דברי שקר, מאיפה הוא מגיע? מהר אפרים. הר אפרים שמה היה העגל השני, בבית אל, בהר אפרים. כביכול אתה מאמין לנביאי השקר. ומה נביאי השקר אומרים? אל תדאגו, לא תהיה צרה, לא יבוא האויב, ועוד כל מיני ביטויים כאלה. ובעקבות הדברים הללו לא מיהרת לשוב, כי מה יש למהר לשוב אם ממילא אין צרה? אז למה לשוב?
אז זה מה שהוא אומר, אתה יודע למה הגיעה הצרה? כי קול מגיד מדן ומשמיע מהר אפרים, אתה מקשיב אל קול המגידים, נביאי השקר הבאים מן העגלים אשר בדן ובהר אפרים. יכול להיות שפה מתכוון אליהם יותר בצורה סימבולית, כמו שאמרנו הרי הם כבר לא קיימים. אז מבחינה סמלית, לאלה שהכוח שלהם נשאב מדן ומהר אפרים, להם אתה מקשיב, והיות וכן, בעקבות הדברים הללו אינך שב בתשובה.
הזכירו לגויים הנה השמיעו על ירושלים נוצרים באים מארץ המרחק ויתנו על ערי יהודה קולם. הזכירו לגויים הנה השמיעו על ירושלים. מה הקול שהמגיד אומר בשביל הגויים? הנה השמיעו על ירושלים כי נוצרים באים. הרד"ק מסביר שלגויים הכוונה היא כמו בעבור הגויים, כמו אמרי לי אחי הוא, אמרי לי הכוונה בעבורי. אז תזכירו בעבור הגויים, מה תזכירו בעבור הגויים? השמיעו על ירושלים כי נוצרים באים. הכוונה תשמיעו על ירושלים שנוצרים באים. מה זה נוצרים? הפירוש הפשוט, זה מה שרש"י אומר, מלשון נותני מצור. נוצרים הכוונה אנשים אשר נוצרים עלינו מצור. זה הכוונה נוצרים. הרד"ק מסביר שנוצרים זה בא מלשון חיל נבוכדנאצר, כמו נבוכדנאצרים כביכול, זה הכוונה נוצרים, אנשי נבוכדנאצר. התרגום תרגם נוצרים כמו בוצרים. כביכול כאלה שבאים לקטוף ולבצור כאן הכל. זה הכוונה פה נוצרים. מה שברור שאף אחד לא מסביר שזה מלשון מה שנקרא נצרות, כן? כי זה רק תקופה מאוחרת יותר ובוודאי שעליה הנביא לא מדבר.
ואז, ויתנו על ערי יהודה קולם. השמיעו על ירושלים שכבר כביכול הם נותנים על ערי יהודה את קולם, שהם מודיעים שהם כבר קרובים. הנוצרים, אלה שבאים או לעשות מצור, או לבצור, או חיל נבוכדנאצר, איך שלא יהיה, הם כבר מתקרבים. במילים פשוטות, האויב כבר קרוב.
המלבי"ם מסביר, כתוב כאן הזכירו, הכוונה תזכירו אל הגויים את מה שאני אומר להם. דבר שני הוא אומר, תשמיעו לירושלים. מה תזכירו לגויים? אומר המלבי"ם, תשים לב, כתוב כאן נוצרים באים מארץ המרחק, לאחר מכן בפסוק הבא כתוב כשומרי שדי היו עליה מסביב כי אותי מרתה נאום השם. אז פעם הוא מתאר את האויבים כנוצרים, פעם הוא מתאר אותם כשומרי שדי. מה ההבדל בין שומר לבין נוצר? לכאורה זה אותו רעיון. אומר המלבי"ם, הנוצר יותר מן השומר. שם נוצר זה בדרך כלל על עיר הסגורה במצור. שם שומר זה על אדם ששומר שדה תבואה. מי שומר יותר? ודאי שהנוצר לא נותן שום יציאה וכניסה. הוא עושה מצור על העיר, טבעת חנק. השומר לעומת זאת יושב לו באיזה סוכה ומסתכל על הנכנסים והבאים, לראות שאף אחד לא יעבור בתוך השדה. זאת אומרת שהביטוי של נוצר הוא תמיד ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר של שומר.
אז אם כן, זה מה שהוא אומר להם כאן, תזכירו את הגויים איך נבדל המחשבה של התוכניות שלהם, איך הם התכוננו לבוא, מהסיום של המעשים שלהם. במילים פשוטות, הם תכננו דבר אחד וזה הסתיים בדבר אחר. הם כשהם באו, הם חשבו שיצטרכו לצור ימים רבים עד שהעיר תיפול. כי כשהעיר חזקה צריכים מצור תקיף, מצור עקשן, במשך תקופה ארוכה, עד שמצליחים להפיל את העיר. על זה הוא אמר, בתחילה הזכירו לגויים הנה השמיעו על ירושלים נוצרים באים. בהתחלה הם חשבו אנחנו באים לעשות מצור. דבר נוסף, הם היו בטוחים אנחנו גם לא נספיק להגיע עד ירושלים, אנחנו עוד הרבה לפני כן נצטרך לצור על ערי יהודה, ולכן כתוב ויתנו על ערי יהודה קולם, ורק לאחר מכן נוכל להגיע אל עיר הבירה. זאת אומרת שבתוכניות שלהם היה שאנחנו לא נצליח לכבוש את ירושלים בקלות.
לעומת זאת, בוא תראה מה קרה בסופו של דבר, כשומרי שדי היו עליה. הם לא היו כמו נוצרי עיר בצורה, כשומרי שדי. כמו מי ששומר שדה כשהיא ריקה. כביכול הם באו לפה, כבר לא היה כאן אף אחד. ומה הסיבה שלא היה כאן אף אחד? אנחנו נראה לקמן בפרק נ"ב, שהם בקעו את חומת יריחו וברחו. כך יוצא שכשהם באו, הם היו התכוננו הגויים להיות נוצרים, פתאום התברר להם שהם כמו שומרי שדה. אין פה אף אחד. כולם כבר ברחו. זאת אומרת הקלות הבלתי נסבלת שבה הם יכבשו את העיר, תביא אותם להפתעה, איך זה היה כל כך קל. ולא זו בלבד, כשומרי שדי היו עליה מסביב. בתחילה הם חשבו שאנחנו נהיה על ערי יהודה, לא נצליח להגיע אל עיר הבירה אלא נצטרך להתחיל כבר להיאבק עוד בערי יהודה. אומר לא, פתאום מגיעים ישר עד אליה, הם מגיעים אל העיר עצמה. הם לא צריכים, אין להם מאבק מוקדם בכלל. ולא רק בשער העיר הם תפסו אותם, אלא מסביב לעיר. הרי תפסו אותם אצל יריחו. וככה שבעת שהם הגיעו, לא לא ארכו להם ימי המצור, הם לא נאלצו להיאבק זמן רב. אז הגם שנוצרים באים, עוד רק מקרוב באו, והגם שהם באו מארץ מרחק, ומי שבא מארץ מרחק בדרך כלל מתעייף בדרך, קשה לו מיד לעשות מלחמה, בוא תראה שבקלות הם הצליחו מיד לכבוש את הארץ.
למה זה? הדבר הזה לא היה בגלל שהעם חלש, ולא בגלל שהנוצרים הללו היו חזקים, אלא אומר הכתוב כי אותי מרתה נאום השם. זה מה שכתוב כי לו חכמו ישכילו זאת, איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם והשם הסגירם. אומר הקדוש ברוך הוא אותי מרתה, מרו את פי, ולכן אומר להם הזכירו לגויים, תאמרו לגויים שלא יחשבו שזה בכוחם, שלא יחשבו שזה בעוצמתם, שישימו לב כי אותי מרתה. תשימו לב שכל מה שקרה כאן באופן אל טבעי, זה בגלל שעם ישראל נמסר על ידי הקדוש ברוך הוא בידכם. ועכשיו הוא יתחיל לבאר את מה שהוא אמר השמיעו על ירושלים, שמזה עצמו תוכחה לירושלים. אתם לא מבינים איך איך זה קרה כל כך מהר? אתם לא מבינים שזה יד השם? אתם לא מבינים שצריך לשוב בתשובה ולתקן את המעשים? מזה עצמו יהיה לכם לראיה שמעשיכם מקולקלים, ובגלל זה הקדוש ברוך הוא הביא עליכם את האויב שלא בדרך הטבע.
דרכך ומעללייך עשו אלה לך, זאת רעתך כי מר, כי נגע עד ליבך. שתבינו, דרכך, זאת אומרת הצרה היא לא הבעיה, אלא המעשים שלכם הבעיה. דרכך ומעללייך עשו אלה לך. מה עשה את הדבר הזה לך? זה דרכך ומעללייך. זאת אומרת זה לא צרה שבאה מעצמה, זה לא צרה שבאה בגלל רק רשעת הגויים, הגם שללא ספק היו רשעים. מי שגרם, מי שהביא את זה, כי אותי מרתה נאום השם, כמו שראינו בפסוק הקודם. וכל הביטויים שראינו בפסוק הקודם באו כדי שאמהם הוא יוכיח את העם. זה מה שאומר להם הנביא, בואו תראו שהצרה הזאת באה על ידי המעשים הרעים. ושימו לב, אומר הנביא, אם הרעה לא הייתה באה על ידי מעשיכם הרעים, עדיין יש תנחומים. איפה יש בעצם תנחומים? אם אני יודע שבאה צרה בגלל איזשהו גורם זר, לא על ידי מעשיי הרעים, אני אתפלל להשם. אני אבקש מהשם עזר וסיוע, אני אזעק להשם, והקדוש ברוך הוא, הוא תקוותי, אליו אייחל והוא יושיע אותי. אבל לעומת זאת, אם על ידי המעשים הרעים באה הצרה, זה עיקר הבעיה. כיוון שאז אל מי תפנה? אל השם שאותו אתה ממרה את פיו ואתה מפר את מעשיו ואתה לא מקיים, אז איך תפנה אל השם? במצב כזה אין לך ברירה אלא לשוב בתשובה. לפנות אל השם זה כאשר מישהו אחר מציק לי, אבל אם זה בא מאת השם כדי לעורר אותי, למי אני אתחנן? אל השם? אומר לך השם תתעורר, ואז תסור ממך הצרה. אין פה מקום לתחינה, אין כאן למה לצפות, אלא רק לשינוי המעשים.
זה מה שהוא אומר כאן, דרכך ומעללייך עשו אלה לך. זאת אומרת הרעה, הצרה האמיתית, זאת רעתך. כי מר, כי נגע עד ליבך. זאת אומרת עיקר הצרה זה נגע עד ליבך, שליבך יודע אני גרמתי לי. אני הבאתי זאת עליי. ואם ככה זאת צרה צרורה שאין ממנה יציאה אלא רק לשוב בתשובה. בכל מצב אחר אני אתפלל להשם שהשם יציל אותי ואנוח מן הרעה. לעומת זאת כאן, אנחנו יודעים נגע עד ליבך, זאת רעתך, הרעה היא שלך, הקלקולים נבעו ממך, את זאת שהבאת זאת עלייך, ואם כן בצרה הזאת זה צרה שנוגעת עד הלב. אם לא, זה צרה שנוגעת לגוף, אתפלל להשם, השם יציל אותי. אבל כאן זה משהו הרבה יותר פנימי, כי אני יודע שזה נובע ממני. ואז באמת מה ניתן עוד לעשות?
מעיי מעיי אוחילה, קירות ליבי, הומה לי ליבי, לא אחריש, כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. מעיי מעיי אוחילה. הרד"ק קודם כל מסביר שהכפילות מעיי מעיי, אומר הרד"ק, זה כדרך הנוהים שכופלים דבריהם. ראשי ראשי, בטני בטני. כשבן אדם הוא בוכה, אז הוא חוזר על כאבו. מעיי מעיי אוחילה, זה מלשון חיל כיולדה, הכוונה מלשון חלחלה, כאישה היולדת. אני זועק מכאב מעיי, מהרעה, מהצרה. מה תגידו? טוב, תצעק ותשתוק. אומר לא אחריש. הלב הומה באופן תמידי שאני לא יכול לשתוק אחרי הצעקה, אלא מעיי מעיי אוחילה, מקירות ליבי, הומה ליבי, לא אחריש. ליבי הומה והוא לא נותן לי רגע אחד לשתוק. שמעת נפשי, זאת אומרת למה אני לא יכול להחריש? כי שמעת נפשי תרועת מלחמה. פירושו של דבר, אני שומע תרועת מלחמה. אז אומנם עדיין לא בא האויב, אז אני לא יכול להגיד שמעת אוזניי, כי לשמוע באוזן זה משהו מוחשי, אבל עדיין זה לא קרה. אבל הנפש שכבר יודעת מה עתיד להיות, היא שומעת. כיוון ששמעת נפשי תרועת מלחמה, היות וכן, אני לא יכול להחריש. ובעיקר הוא אומר, תשים לב שהוא פונה לנפשו, מסביר הרד"ק, מכיוון שנפשי את השומעת. אם זה היה במצב של שמיעה ממש, אז הייתי מדבר על אוזניי. אבל את נפשי שומעת, כיוון שיש פה ידיעה יותר פנימית, זה לא שמיעת האוזן, והיות וכן אני לא אחריש, כיוון שזה אומר שרעה קרבה ואני לא יכול לשתוק.
המלבי"ם מסביר, תשים לב, יש פה שני ביטויים. יש פה מעיי מעיי אוחילה, ויש פה הומה ליבי. מה ההבדל בין המיית המעיים להמיית הלב? אומר המלבי"ם, המעיים הם חוששים רק מדבר שאין לנו שליטה עליו. תשימו לב שיש מצב כזה שבן אדם יש לו פחד, יש לו כאב בטן. מעיי אוחילו, זאת אומרת יש לו איזה גוש בבטן שהוא מרגיש הבטן שלו מתקשה, כי יש איזה פחד של משהו שעתיד להיות. אומר המלבי"ם, זה דווקא בדבר שאין לי בו שליטה, שאני לא יכול לשנות אותו, שהוא לא נתון בידיי. לעומת זאת, אומר המלבי"ם, יש מצב של התפעלות הלב, שזה על דברים שאדם כן יכול לשנות אותם, שהם כן נמצאים בשליטה שלו, וגם על זה הומה ליבו. אומר המלבי"ם, פה כתוב מעיי יוחילו וגם קירות ליבי יהמו. וזה דבר שאני לא יכול להחריש. לא יכול להחריש הכוונה לא יכול להחריש ולהשתיק את הלב מההמיה הזאת. והסיבה לכך, כי בעצם אני גרמתי. והוא מסביר, הרי אנחנו ראינו שנבוכדנאצר החריב את הערים, נבוכדנאצר הגלה את יהויכין לבבל, ולאחר מכן עם כל זה צדקיהו מורד בו פעם שנייה. צדקיהו תוקע בשופר ומכריז ללכת ולהילחם כנגד מלך בבל. מה הסיכויים? אפס. אז מה אתה עושה? אז איך אתה הולך ליצור מלחמה שהסיכויים שלה הם אפסיים? וזה מה שהוא אומר, הנה נפשי שומעת קול שופר. הקול הזה, הקול תרועת מלחמה. פירושו של דבר, לפעמים יש שופר שהוא לא בא למלחמה, אלא סתם לאסוף, כמו שהיה במחנות וכשהיו במדבר, אז לפעמים היו חצוצרות וקול שופר שנועדו לאסיפת המחנה. אבל כאן הוא אומר, שמעת נפשי קול שופר תרועת מלחמה. ועל זה הומה ליבי. הלב שלי הומה, למה הם לא נלחמים? הרי שבר על שבר נקרא, כי שודדה כל הארץ, פתאום שודדו אוהליי, רגע יריעותיי. שבר על שבר נקרא, הרי כבר נשברנו די והותר על ידי הגלויות הראשונות, שראינו שאין לנו סיכויים כנגד האויב. האויב חזק הרבה יותר מאיתנו. ולא זו בלבד, אלא ראינו גם כן שהאויב בא בכוח אל טבעי. כי כמו שראינו, הם היו צריכים לבוא ולעשות מלחמה ארוכה כאן, וברגע אחד הקדוש ברוך הוא מסר את הכל בידם. אז ראינו שפתאום שודדו אוהליי. ראינו שהכל היה באופן פתאומי, בקלות גדולה. ואם כן, אחרי שכבר ראינו עד איזה שבר הגענו, אז השאלה היא עד מתי אראה נס, אשמעה קול שופר.
עד מתי אראה נס, פירושו של דבר, את הנס, נס הכוונה הנס שמרימים על הדגל. עד מתי אראה נס, אשמעה קול שופר. אני שומע, אני רואה שיש פה קול שופר כדי לקבץ את אלה שהתרחקו, ואחרי זה תוקעים בשופר כדי לעורר אותנו למלחמה. כביכול, מה הטעם? מה הסיכוי? את מי אתה הולך לקבץ לקרב שהוא אבוד מראש? עד מתי אראה נס, את כל הנס שמתרומם לאסוף את העם למלחמה, ואני שומע קול שופר כדי לאסוף את האנשים כדי להילחם כנגד נבוכדנאצר. האם ההיסטוריה לא הספיקה לנו כדי להבין שהסיכויים כנגדם הם אפס? האם לא די לנו במה שהיה כדי שנבין שהדברים הללו לא ניתנים לשינוי? וזה מה שהוא אומר, זה הבחינה של מעיי אוחילה. מעיי מעיי אוחילה הכוונה אין שום סיכוי. אבל כביכול הלב אומר, לא, יש עוד סיכוי. נלך נעשה מלחמה. אומר איזה שטות זאת, שהניסיון לא החכים אותנו להבין שאם לא הצלחנו אז, אז לא נצליח גם עתה. ובפרט שאין לנו חשבון עם האומה שכנגדנו, אלא יש לנו חשבון עם הקדוש ברוך הוא, אותי מרתה נאום השם. אז אם כן, מה עדיין יש לך תקוות בלב להצליח, כשהחשבון שלך עם ריבונו של עולם עדיין פתוח? אז בזה הומה ליבי, יש פה המיית הלב, אומר אין סיכוי. המיית הלב זה על משהו שעוד מצפים לו, אבל כאן זה משהו שאין סיכוי שעוד נצליח ותהיה ידנו על העליונה.
המלבי"ם אומר עוד הסבר, שהעניין של מעיי מעיי אוחילה ויהמה ליבי, אומר המלבי"ם, אוחילה זה מלשון לייחל. הסברנו הסבר אחד שזה מלשון חיל כיולדה, חלחלה. והסבר נוסף הוא מסביר שאוחילה זה מלשון אוחילה לאל אחלה פניו. הכוונה היא לייחל לו. אז הוא אומר, עד כמה מעיי אוחילה, אני רוצה לייחל, דהיינו לצפות לטוב ולהרגיע את מעיי, לומר יהיה טוב, לייחל לטוב. אבל הוא אומר, ליבי לעומת זאת, ליבי הומה, אותו לא אחריש. את הלב אני לא יכול להשתיק. זאת אומרת, אומנם הייתי רוצה קצת להרגיע את מעיי באיזושהי תקווה טובה, אוחילה, אבל הלב צופה פה דברים מאוד לא טובים שעתידים להיות, ואז את הלב אני לא יכול להשתיק. את הלב אני לא יכול להחריש, אלא הלב הומה וצופה צרות קשות, בעיות נוראות, מלחמות לא פשוטות, ואז במצב כזה אין לי שום אפשרות למלא את ייחולי מעיי. מה שמעיי מצפים לטוב, הלב צופה רע, והיות וכן, אז אין לי דרך איך להרגיע את אותם ציפיות שלי ולחשוב שהם עוד יתגשמו.
הרד"ק מסביר שבר על שבר, אולי לפני כן רש"י אומר, מה זה שבר על שבר נקרא? רש"י מסביר, חורבות ירושלים על גלות יכוניה. זאת אומרת, אליבא דרש"י הכל מדברים כאן על יהודה. גלות יכוניה מיהודה, וחורבות ירושלים מיהודה, אז חורבות ירושלים זה שבר נוסף על מה שכבר גלו בזמן יכוניה. לעומת זאת הרד"ק מסביר ששבר על שבר זה שבר השבטים. זאת אומרת, על שומרון בכלל מדברים כאן. זה היה השבר הראשון שגלו ישראל, עשרת השבטים גלו. על שבר, זה גלות יהודה. לפי רש"י זה מדבר שניהם על יהודה, על השלבים שבגלות יהודה. לעומת זאת לפי הרד"ק זה מדבר שבתחילה השבר הראשון גלו מכאן ישראל, והשבר השני זה יהודה.
מה זה כי שודדה כל הארץ פתאום שודדו אוהליי רגע יריעותיי? למה הוא מגדיר אוהליי, יריעותיי, האנשים האלה כבר מזמן לא גרים באוהלים. למה זה התיאור? אומר הרד"ק, לא בכדי הוא מתבטא בביטוי הזה, כי בעצם הוא רוצה לומר שהדבר הזה נעשה כל כך בקלות, בצורה כל כך מהירה, כאילו הכל היה פה אוהלים, יריעות נטויות, משהו שקל מאוד לכבוש אותו. ברגע אחד כובשים אותו. אז היה נדמה כביכול יש כאן מלחמה, היה נדמה כביכול שאנחנו עוד ניאבק כנגדם, יש לנו מבצרים. אבל הוא אומר, הגיע האויב והכל שודד כאילו אנחנו בתוך אוהל. כאילו אנחנו היינו נמצאים בתוך יריעות, מבלי צורך להיאבק, מבלי מאמץ לקח את כל מה שיש כאן בצורה הקלה ביותר.