פתיחה
בחלק זה של פרק ד' ממשיך ירמיהו לתאר את בוא האויב מן הצפון: הצייד שיצא ממקומו, האבל שראוי להתאבל עליו, קריסת המנהיגות והמורל, שקרם של נביאי השקר, וקריאת התשובה הפנימית - "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ". נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
"עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" - מי הוא האריה?
עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
לפי רש"י והרד"ק "אריה" הוא משל לנבוכדנצר. "מסובכו" - המקום הסבוך שבו ישב, שכן דרכו של האריה לשבת במארב בין סבכי היער. הנביא מבשר: האריה כבר יצא מן המארב. הרד"ק מוסיף פירוש: "סובכו" היא הסוכה שהיה יושב בה תמיד, ונקראת כך מפני שהיא עשויה מסבכי עצים. כלומר נבוכדנצר עזב את ארמונו ואת מקום מושבו, ומגמתו ברורה - "לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה".
"עָרַיִךְ תִּצֶּינָה" - בלי אל"ף, מלשון ציה ושממה. הרד"ק מפרש "תחרבנה", כמו "גלים ניצים". אך הוא מביא ביאור יפה בשם אביו: "תצינה" מלשון "הֵנֵצוּ הרימונים". וכיצד זה שייך? כאשר בא האויב ומחריב מקום, מתחילים לצמוח שם עשבים וקוצים, שכן כל מקום שאין דורכים בו מצמיח עשב. אפשר לראות זאת אפילו בכביש נטוש, שמתחילים לצמוח בו עשבים. כך אומר הנביא: ערייך יהיו כה נטושות עד שיָנֵצוּ בהן מיני עשבים, "מֵאֵין יוֹשֵׁב" - מפני שאיש כבר אינו יושב שם.
המלבי"ם מפרש אחרת: "אריה" הוא אריה ממש. האריה יודע שבכל מקום שכובש מגיע אליו נופלים חללים רבים, ויש שם סעודה. לכן עלה אריה הטרף מסובכו - משום ש"מַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ", זהו נבוכדנצר, והאריה יודע שאחריו יש גוויות ויש מה לאכול.
ולמה נאמר "נָסַע יָצָא"? אומר המלבי"ם: הנסיעה קודמת ליציאה ולהליכה. עקירת המחנה ממקומו נקראת "נסע", וההליכה בפועל והיציאה מן העיר נקראת "יצא". תחילה עקר את מחנהו, ואחר כך יצא ממקומו.
"אַרְצֵךְ" הוא הכלל, ו"עָרַיִךְ" הוא הפרט: לא תחשוב שיכבוש רק בגדול - ישמיד גם את הערים הקטנות. וכמו שנאמר בישעיהו "ארצכם שממה עריכם שרופות אש": ארצכם בכללותה, ושמא תאמר שהכפרים והמקומות הקטנים יינצלו? אומר הכתוב: לא, גם הערים בפרטן יהיו שרופות אש.
על מה באמת יש להספיד
עַל זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים סִפְדוּ וְהֵילִילוּ כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִמֶּנּוּ׃
אומר המלבי"ם: אף על פי שכבר עלה האריה מסובכו לשים את הארץ שממה, ואף על פי שוודאי "עריך תצינה מאין יושב" - עדיין אין זה המקום והזמן להספיד ולילל על כך. על מה כן? "כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף יְהֹוָה מִמֶּנּוּ". על כך שחרון אף ה' עדיין לא שב - על זה ראוי לקונן ולילל. שהרי עצם יציאתו של נבוכדנצר הייתה ניתנת לביטול אילו שב חרון אף ה'. עיקר הבעיה שלנו היא חרון אף ה', ועליה יש להצטער.
רש"י מפרש את הפסוק בעניין אחר לגמרי, וחוזר למה שדובר קודם - מיתתו של יאשיהו. מיתת יאשיהו הייתה מציאות קשה מאוד לעם ישראל, "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם", והוא היה צדיק. על כך אומר הנביא: "על זאת חגרו שקים ספדו והילילו" - על מיתתו של יאשיהו, שאף שיאשיהו שב אל ה' בכל לבו, בכל זאת לא שב ה' מחרון אפו על כל מה שהכעיסו מנשה ועל כל מה שעשו בעבר. כבר לא הועילה תשובתו של יאשיהו, וגם לא הועיל שהוא עצמו היה צדיק, שהרי דורו היו רשעים, כפי שיפורט מיד. ועל הדבר הזה - חגרו שקים ספדו והילילו.
קריסת המנהיגות: "יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ"
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים יִתְמָהוּ׃
לפי רש"י הכול מדבר על יומו של יאשיהו: כולם תמהו - הרי יאשיהו צדיק, ומדוע עלתה בידו כך שדקרו אותו והרגוהו ועשאוהו ככברה? והם לא ידעו ש"אין דורו דומה יפה", שבני דורו היו עובדים עבודה זרה בסתר. כאן רש"י מפרט מה היו ליצני הדור עושים: חוקקים צורת עבודה זרה על דלתותיהם, חציה בדלת זו וחציה בדלת זו. היו להם שתי דלתות לבית, הנפתחות כלפי פנים, והיו חוקקים את הצורה על שתיהן יחד. כשהיו מגיעים המשמרות מטעם יאשיהו לבדוק ולחפש עבודה זרה, היו פותחים את הדלת, החלק הפנימי עולה אל צד הקיר, והצורה נחצית ואינה ניכרת. הבודקים היו מסיימים וכותבים: בית זה נקי מעבודה זרה. וברגע שיצאו וסגרו את הדלת - חזרה העבודה זרה למקומה, שני חצאיה מתחברים. וכך "נשמו הכהנים" - לשון שממה, כאדם התמה ושומם ואין לו תשובה: למה מת יאשיהו? והם אינם יודעים שהעוון הזה היה בידם.
הרד"ק מסביר: דרכם של המלך והשרים לעורר ולהחדיר מורל בלב העם. אומה הנמצאת במורל ירוד סיכוייה לנצח אפסיים, ולכן כל אומה מנסה לפגוע במורל של יריבתה. הלוחמה הפסיכולוגית הזאת נמשכת עד היום: ארגוני הטרור מוציאים מדי פעם סרטונים על פיגועים, על שריפת תל אביב, "זה היום שלכם" וכיוצא בזה, כדי ליצור מורא ופחד. וכי מה העניין בסרטונים של עריפת ראשים? ליצור אימה, השפעה פסיכולוגית שאנשים יבינו שאין להם סיכוי. והמציאות היא שככל שאדם חלש יותר, כך הוא זקוק ליותר השפעות פסיכולוגיות. אומה חזקה אינה צריכה להוציא סרטוני איום; יודעים שאם היא באה, היא באה עם מפציצים ויכולה למחוק שטחים שלמים. אבל כשאתה חלש, אתה זקוק להרבה איומים והרבה רהב - ולעתים זה בא יותר לחזק את אנשיך מאשר להחליש את האויב, לתת התלהבות לצבא שלך בדברי רהב המבטאים עוצמה אדירה כביכול.
המלך והשרים הם אפוא המעודדים הקבועים, המחזקים את לב העם כנגד הלוחמה הפסיכולוגית של האויב. ואומר הנביא: המצב יהיה כה נורא, שגם הם - אלה שתמיד מופיעים ומחזקים - ייפלו. ידוע שבאחת המלחמות התמוטט מנהיג לעיני המצלמות, ואומרים שההופעה שלו הייתה גרועה יותר מאילו לא היה מופיע כלל, שכן ניכר היה שהוא עצמו אינו מאמין בדבריו, וההרגשה הייתה שהסיפור עומד להיגמר. "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". אך צריך להבין: המלך והשרים הם האחרונים שאמורים להישבר, ואם הם משדרים שבר - העם הרוס לגמרי. לכן אומר הנביא: יהיה שבר כה נורא עד ש"יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים".
ומי הם הכהנים כאן? לפי הרד"ק אלה כהני הבמות, ו"נשמו הכהנים" פירושו שעבודת הבמות תתבטל. "והנביאים יתמהו" - נביאי השקר. שהרי הם היו אומרים לעם כל הזמן: יהיה שלום, אל תיבהלו, נבוכדנצר לא יבוא. הדתיים תמיד אוהבים להפחיד, ירמיהו עם הנבואות האפוקליפטיות, חורבן וסוף העולם, תמיד אסונות - עזבו, אל תיבהלו. נביאי השקר היו אנשי התקשורת: יהיה טוב, ה' אוהב את עם ישראל, אחדות ואהבה וביטויים ריקים מתוכן, ובלבד שלא לחזור בתשובה. תירגעו, שתו מים, הכול יהיה בסדר. ופתאום מגיע נבוכדנצר עם כל חילותיו, וכתוב שהאנשים שעברו ייבשו את הנהר. אז מה דיברת? "והנביאים יתמהו" - חשבנו שיהיה בסדר, מצטערים, הייתה טעות במקורות המידע, לא התחברנו למקור הישיר. פתאום מתברר שכל מה שהבטיחו הוא שקר.
המלבי"ם מפרש שבמלחמה המלך והשרים הם בעלי העצה והגבורה. וכאשר יֵצר להם, עדיין נותרים הכהנים - אנשי בית המקדש, אנשי התפילה - והנביאים, הקרובים אל הקדוש ברוך הוא, ובהם עוד יש כוח לחזק את העם; לפעמים רק אנשי הרוח נותרו לחזק כשהמלך והשרים כבר איבדו את לבם. אלא שהנביא מלמד עד כמה תגדל הצרה: לא רק שיאבד לב המלך והשרים ולא ימצאו עצה וגבורה, אלא גם הכהנים - כהני ה' לפי המלבי"ם - יישומו. ואילו "הנביאים" - גם לפי המלבי"ם הכוונה לנביאי השקר, כדעת הרד"ק, אלה שאמרו "שלום יהיה לכם", וכעת לא יידעו מה להשיב. שהרי אי אפשר לפרש זאת על נביאי האמת, כי מה שייך לומר שנביאי האמת לא ידעו מה להשיב? ירמיהו הוא נביא אמת, והוא הודיע להם כל הזמן מה עתיד להיות.
"אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ" - טענת הנביא
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ׃
"השא השאת" - לשון הבטחה ופיתוי, כמו "הנחש השיאני ואוכל". ולכאורה הדבר תמוה לגמרי: היכן הבטיח הקדוש ברוך הוא "שלום יהיה לכם"? אדרבה, ההפך הוא הנכון - תמיד הודיע שעתידה לבוא צרה, שיבוא האויב, שיכבוש את עם ישראל, שיהיו מוות והרג ואובדן.
לכן מסביר הרד"ק שהכוונה לנביאי השקר. ואם תאמר, וכי הקדוש ברוך הוא שלח אותם? הרי נביאי השקר באים מטעם עצמם! אלא הטענה היא: ריבונו של עולם, מרגע שהארכת להם אפך ולא נפרעת מהם מיד כשאמרו דבר שקר בשמך, בזה עצמו פיתית את העם להאמין שהם מדברים בשמך. אילו מיד כשהיו אומרים שקר היית הורג אותם, לא היה העם מתפתה להאמין בדבריהם ולחשוב שדבריהם מאיתך. אך משלא נפרעת מהם, אמרו האנשים: כנראה אלה נביאי ה' ונביאי אמת, ורבים הלכו אחריהם. נמצא שבשתיקתך, בכך שאינך מעניש אותם, אתה כביכול מקיים את דבריהם ותומך בהם. וזה "אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה". וכעין זה ביחזקאל: "והנביא כי יפותה ודיבר דבר - אני ה' פיתיתי את הנביא ההוא". כיצד פיתיתי? בכך שלא הענשתי אותו ונתתי לו להמשיך ולדבר שקרים.
"וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ" - החרב כבר פוגעת בנפשות. וזו תלונת העם אל ירמיהו: נביאי השקר אמרו לנו שלום יהיה לכם, ואתה אמרת שתבוא חרב, והנה אנו רואים שנגעה חרב עד הנפש; מדוע נתן הקדוש ברוך הוא לנביאי השקר להטעות אותנו?
והתשובה: משום שהעם רצה להיות מוטעה. העם רצה לשמוע את השקרים ולא רצה לשמוע את האמת, ולכן נתן להם הקדוש ברוך הוא את מה שרצו - "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". אתם רוצים לשמוע שקרים? תקבלו שקרים. אתם רוצים להאמין שהכול בסדר? תאמינו. אבל המציאות היא שאתם חוטאים ועובדים עבודה זרה בסתר, ולכן בא העונש. "נגעה חרב עד הנפש" - זה כבר לא עניין של כסף ורכוש, זה עניין של חיים ומוות. שהרי אילו היו חוזרים בתשובה, או לפחות נותנים שוחד לנבוכדנצר כדרך שעשו מלכים אחרים, אולי היו ניצלים. אבל הם סמכו על נביאי השקר וחשבו שהכול יהיה בסדר, ולכן הגיעה החרב עד הנפש.
משל הרוח: "רוּחַ צַח שְׁפָיִים"
בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם רוּחַ צַח שְׁפָיִים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר׃
"רוח צח" - רוח חזקה וצחה שאין בה מעצור; "שפיים" - הרים גבוהים; "במדבר" - מקום שאין בו יישוב; "דרך בת עמי" - דרכו של עמי. "לא לזרות ולא להבר" - אין הרוח הזאת באה לזרות את התבואה ולא לברור אותה. שהרי רוח יכולה להועיל: לוקחים את התבואה וזורים אותה באוויר, הרוח מעיפה את המוץ והחיטה נופלת למטה. אבל לשם כך צריך רוח מתונה שלא תעיף גם את החיטה. ואילו רוח צח שפיים היא רוח עזה מאוד, שאינה באה לזרות ולא להבר אלא להרוס, לעקור ולהשחית.
רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבוֹא לִי עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם׃
"רוח מלא מאלה" - רוח חזקה עוד יותר מאלה - "יבוא לי". "עתה גם אני אדבר משפטים אותם" - אומר הקדוש ברוך הוא: עכשיו אדבר איתם משפטים ואעניש אותם. הרוח היא משל לאויב שיבוא ויחריב את הארץ כרוח חזקה וכסופה, ולא ישאיר דבר.
המלבי"ם מבאר את המשל: "רוח צח" היא רוח יבשה, שאינה מביאה גשם ואינה מביאה ברכה; "שפיים במדבר" - ובמדבר אין תבואה, ולכן אין הרוח הזאת יכולה לא לזרות ולא להבר. זו רוח שאין בה שום תועלת, רוח של חורבן והרס בלבד. וכך גם נביאי השקר: הם כרוח צח שפיים במדבר, מדברים מילים ריקות ואינם מביאים שום תועלת. אינם זורים ואינם מבררים, אינם מפרידים את הרע מן הטוב ואינם מעוררים את העם לתשובה, אלא מדברים שקרים - והשקרים הללו מביאים לחורבן. ועל כן "עתה גם אני אדבר משפטים אותם": אעניש אותם על כל חטאיהם ואביא עליהם את האויב שיעשה בהם שפטים.
הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ׃
האויב יעלה כעננים המכסים את השמים, מרכבותיו יבואו כסופה וכסערה, וסוסיו יהיו מהירים מנשרים. והעם יצעק: "אוי לנו כי שודדנו" - כי נשדדנו ונחרבנו. זה ההבדל בין נביאי השקר לנביאי האמת: נביאי השקר מבטיחים שלום ומביאים חורבן, ונביאי האמת מזהירים מפני החורבן כדי שהעם ישוב בתשובה וינצל. אך העם לא הקשיב לנביאי האמת, ולכן בא עליו החורבן.
"כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ" - תשובה שבפנים
כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ׃
ירמיהו קורא לירושלים לשוב בתשובה ולכבס את הלב מן הרע. אין די במעשים חיצוניים; לא מספיק לקנות ציצית או להחליף חולצה - צריך לכבס את הלב ולשנות את הפנימיות, "למען תיוושעי", כדי שתוכלי להינצל. "עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך" - עד מתי תשאירי בתוכך את המחשבות הרעות? "און" הוא כוח, וגם שקר, חטא ועבודה זרה; "מחשבות אונך" הן מחשבות החטא ומחשבות העבודה הזרה. אומר להם ירמיהו: עליכם לעקור את המחשבות האלה מן הלב ולשוב בתשובה שלמה, לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים.
"קוֹל מַגִּיד מִדָּן" - גדולה עבירה ששוברת לפניה ולאחריה
כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם׃
בפשטות: כבר שומעים את קול האויב המגיע מדן, מן הצפון, ואת קול החורבן מהר אפרים. האויב כבר בדרך ומתקרב לירושלים, ואם לא תשובו בתשובה עכשיו - יהיה מאוחר מדי.
רש"י מביא את התרגום: "ארי קל נבייא יא מתנבן עליהון דיגלון, על דפלחו לעגלא דבדן" - הנביא מתנבא עליהם שיגלו, וזהו "קול מגיד מדן", כלומר בשל דן, בגלל העוון שהיה בדן. ומה היה בדן? ירבעם הקים שני עגלים, אחד בדן ואחד בהר אפרים. "ומבסרן בשורן בישן" - והנביא מבשר בשורות רעות שיבואו עליהם, "על דאשתעבדו לצלמא דאקים מיכה בטורא דבית אפרים" - על שעבדו את הצלם שעשה מיכה בהר אפרים, כידוע וכזכור ממה שלמדנו. וזהו "ומשמיע אָוֶן מהר אפרים".
שואל רש"י: הרי כבר גלו העגלים בימי סנחריב! אנו מדברים כאן עם יהודה, בתקופה שאחרי גלות שומרון, שבה כבר גלו העגלים - ועל מה אפוא תובעים אותי, על דבר שכבר איננו קיים? ומשיב רש"י: "גדולה עבירה ששוברת לפניה ולאחריה". בוא וראה את גודל הצרה שבעבירה: היא יוצרת קלקול לפניה ולאחריה, השלכות עוד בטרם נעשתה והשלכות גם לאחר שנגמרה. היכן רואים את ההשלכות לפניה? מימות אברהם, שנאמר "וירדוף עד דן" - ולמה לא המשיך? כיוון שהגיע לדן תשש כוחו, לפי שעתידים בניו לעבוד שם עבודה זרה. הגיע למקום שעתידה בו להיות עבודה זרה, וכבר יש לה השלכות לפניה. ולאחריה - מחורבן הבית, שנאמר "כי קול מגיד מדן", והרי דן כבר מזמן גלתה והעגלים כבר מזמן נסתלקו משם, ובכל זאת היא משפיעה גם לאחריה.
הרד"ק מסביר שהמגיד בא ומכריז שמדן יבוא האויב: דן היא המקום שממנו יחדור האויב, שהרי דן היא בגבול ארץ ישראל, כלשון "מדן ועד באר שבע", וכן הר אפרים. המלבי"ם לעומת זאת מפרש שאין הכוונה למגיד אמת, כלומר לנביא, כדעת התרגום ורש"י, אלא שזהו העונש: אתם שמעתם והקשבתם לקול המגיד הבא מדן - לנביאי השקר השואבים את כוחם מן העגלים אשר בדן. ו"משמיע אָוֶן מהר אפרים" - הנביא הבא להשמיע דברי שקר, מאין כוחו? מהר אפרים, מקום העגל השני, בבית אל. אתם מאמינים לנביאי השקר, והם אומרים: אל תדאגו, לא תהיה צרה, לא יבוא האויב - ובעקבות דברים אלה לא מיהרתם לשוב, שהרי אם ממילא אין צרה, למה למהר לשוב? זהו שאומר הנביא: אתה יודע מדוע הגיעה הצרה? משום שאתה מקשיב לקול המגידים, נביאי השקר הבאים מן העגלים אשר בדן ובהר אפרים. וייתכן שהכוונה סימבולית, שהרי העגלים כבר אינם קיימים, אלא שמדובר במי שכוחם נשאב מדן ומהר אפרים - להם אתה מקשיב, ומשום כך אינך שב בתשובה.
"נֹצְרִים בָּאִים" ו"כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי" - התכנית והתוצאה
הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַ͏ִם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם׃
הרד"ק מסביר ש"לגויים" פירושו בעבור הגויים, כמו "אמרי לי אחי הוא" שפירושו בעבורי. ומה תזכירו בעבור הגויים? "השמיעו על ירושלים כי נוצרים באים". ומהו "נוצרים"? הפירוש הפשוט, וכן פירש רש"י, מלשון נותני מצור - אנשים הצרים עלינו. הרד"ק מפרש מלשון חיל נבוכדנאצר, כביכול "נבוכדנאצרים", אנשי נבוכדנאצר. והתרגום תרגם "נוצרים" כמו בוצרים, כאלה הבאים לקטוף ולבצור כאן את הכול. מכל מקום ברור שאיש אינו מפרש זאת מלשון נצרות, שהרי זו תקופה מאוחרת יותר ובוודאי שאין הנביא מדבר עליה. "ויתנו על ערי יהודה קולם" - הם כבר נותנים קולם על ערי יהודה ומודיעים שהם קרובים. במילים פשוטות: האויב כבר קרוב.
כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב כִּי אֹתִי מָרָתָה נְאֻם יְהֹוָה׃
המלבי"ם מדייק: "הזכירו" - תזכירו לגויים את מה שאני אומר, וכן "השמיעו" לירושלים. ומה יש להזכיר? שים לב שפעם מתוארים האויבים כ"נוצרים" ופעם כ"שומרי שדי". מה ההבדל בין שומר לנוצר? אומר המלבי"ם: הנוצר יותר מן השומר. "נוצר" נאמר בדרך כלל על עיר הסגורה במצור, ו"שומר" נאמר על אדם השומר שדה תבואה. מי שומר יותר? ודאי הנוצר, שאינו נותן יציאה וכניסה כלל, עושה מצור וטבעת חנק על העיר. ואילו השומר יושב לו בסוכה ומסתכל על הנכנסים והיוצאים שלא יעברו בתוך השדה. נמצא שביטוי "נוצר" הוא ברמה גבוהה הרבה יותר מ"שומר".
וזהו שאומר להם: הזכירו לגויים כמה נבדלת מחשבת תכניותיהם מסופם של מעשיהם. הם תכננו דבר אחד והדבר הסתיים אחרת. כשבאו, סברו שיצטרכו לצור ימים רבים עד שתיפול העיר, שהרי עיר חזקה דורשת מצור תקיף ועקשן לאורך תקופה ארוכה - ועל זה נאמר בתחילה "נוצרים באים". ועוד היו בטוחים שלא יספיקו כלל להגיע עד ירושלים, אלא יצטרכו לצור תחילה על ערי יהודה, ולכן "ויתנו על ערי יהודה קולם", ורק אחר כך יגיעו אל עיר הבירה. כלומר בתכניותיהם היה שלא יצליחו לכבוש את ירושלים בקלות.
ומה קרה בפועל? "כשומרי שדי היו עליה" - לא כנוצרי עיר בצורה אלא כשומרי שדה, כמי ששומר שדה ריק. באו ולא היה כאן איש. ומדוע לא היה כאן איש? כפי שנראה להלן בפרק נ"ב, שבקעו את החומה וברחו, ותפסו אותם אצל יריחו. נמצא שהתכוננו הגויים להיות נוצרים, ופתאום התברר להם שהם כשומרי שדה - אין כאן איש, כולם כבר ברחו. הקלות הבלתי נסבלת שבה כבשו את העיר הביאה אותם להפתעה. ולא זו בלבד: "מסביב" - חשבו שיֵאָבקו בערי יהודה ולא יגיעו לעיר הבירה, והנה הגיעו ישר אליה, בלי מאבק מוקדם כלל, ולא רק בשער העיר אלא מסביב לה. לא ארכו להם ימי המצור ולא נאלצו להיאבק זמן רב. ואף שבאו "מארץ המרחק", ומי שבא מארץ רחוקה מתעייף בדרך וקשה לו לעשות מיד מלחמה - בקלות הצליחו לכבוש את הארץ.
ומדוע? לא מפני שהעם חלש ולא מפני שהנוצרים הללו חזקים, אלא כדברי הכתוב: "כִּי אֹתִי מָרָתָה נְאֻם יְהֹוָה". וזהו שנאמר "לו חכמו ישכילו זאת... איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". לכן "הזכירו לגויים" - אמרו להם שלא יחשבו שזה בכוחם ובעוצמתם, אלא ישימו לב כי "אותי מרתה", שכל מה שקרה כאן באופן על טבעי אירע משום שעם ישראל נמסר בידיהם על ידי הקדוש ברוך הוא. ומכאן גם תוכחה לירושלים: אינכם מבינים איך זה קרה כל כך מהר? אינכם מבינים שזו יד ה', ושצריך לשוב בתשובה ולתקן את המעשים? מזה עצמו תהיה לכם ראיה שמעשיכם מקולקלים, ולכן הביא עליכם הקדוש ברוך הוא את האויב שלא בדרך הטבע.
"דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ"
דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ׃
הצרה אינה הבעיה - המעשים הם הבעיה. אין זו צרה שבאה מעצמה ואין זו צרה שבאה רק מחמת רשעת הגויים, אף שהם ודאי היו רשעים; מי שגרם והביא אותה הוא "כי אותי מרתה נאום ה'", כפי שראינו בפסוק הקודם, וכל הביטויים שם נאמרו כדי להוכיח בהם את העם.
ושימו לב: אילו לא הייתה הרעה באה מחמת מעשיכם הרעים, עדיין היו תנחומים. שכן אם יודע אני שהצרה באה מגורם זר ולא ממעשיי, אתפלל אל ה', אבקש עזר וסיוע, אזעק אליו - והוא תקוותי ואליו אייחל והוא יושיע. אבל אם המעשים הרעים הם שהביאו את הצרה, זו עיקר הבעיה: אל מי תפנה? אל ה' שאתה ממרה את פיו ומפר את דבריו? במצב כזה אין ברירה אלא לשוב בתשובה. פנייה אל ה' שייכת כשמישהו אחר מציק לי, אבל כשהצרה באה מאת ה' כדי לעורר אותי - אל מי אתחנן? אומר לך ה': תתעורר, ואז תסור ממך הצרה. אין כאן מקום לתחינה ואין למה לצפות אלא לשינוי המעשים.
וזהו "זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך": עיקר הצרה היא שהיא נגעה עד הלב, שלבך יודע - אני גרמתי לעצמי, אני הבאתי זאת עליי. וזו צרה צרורה שאין ממנה יציאה אלא בתשובה. בכל מצב אחר אתפלל לה' שיצילני ואנוח מן הרעה; כאן, משום שאני יודע שהדבר נובע ממני, זו צרה פנימית הרבה יותר.
"מֵעַי מֵעַי" - זעקת הנביא
מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה׃
הרד"ק מסביר תחילה את הכפילות "מעי מעי": זו דרכם של הנוהים שכופלים דבריהם, "ראשי ראשי", "בטני בטני"; כשאדם בוכה הוא חוזר על כאבו. "אוחילה" מלשון חיל כיולדה, לשון חלחלה - אני זועק מכאב מעיי, מן הרעה ומן הצרה. ואם תאמר, צעק ושתוק - על כך הוא אומר "לא אחריש": הלב הומה תמיד ואיני יכול לשתוק אחרי הצעקה. ומדוע איני יכול להחריש? "כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה". אמנם עדיין לא בא האויב, ולכן אין הוא אומר "שמעו אוזניי", שהשמיעה באוזן היא דבר מוחשי וזה עדיין לא אירע; אבל הנפש, היודעת מה עתיד להיות, היא ששומעת. ולכן הוא פונה אל נפשו - מפני שיש כאן ידיעה פנימית יותר מן השמיעה, ומשום כך אין הוא יכול להחריש, שהרי זה אומר שרעה קרֵבה.
המלבי"ם מדייק שיש כאן שני ביטויים: "מעי מעי אוחילה" ו"הומה לי לבי". ומה ההבדל בין המיית המעיים להמיית הלב? המעיים חוששים דווקא מדבר שאין לנו שליטה עליו. יש אדם שמרוב פחד כואבת לו הבטן, מרגיש גוש בבטן והיא מתקשה מפני פחד ממה שעתיד לבוא - וזה דווקא בדבר שאיני יכול לשנותו ואינו נתון בידיי. לעומת זאת התפעלות הלב היא על דברים שאדם כן יכול לשנותם ושהם בשליטתו. וכאן נאמרו שניהם: גם מעיי יוחילו וגם קירות לבי יהמו, ואת ההמיה הזאת איני יכול להשתיק. והסיבה: שבעצם אני גרמתי.
ומבאר המלבי"ם: הרי כבר החריב נבוכדנאצר את הערים והגלה את יהויכין לבבל, ולמרות כל זאת מורד בו צדקיהו פעם שנייה, תוקע בשופר ומכריז ללכת ולהילחם במלך בבל. ומה הסיכויים? אפס. כיצד יוצאים למלחמה שסיכוייה אפסיים? זהו שאומר: נפשי שומעת קול שופר, ולא סתם שופר - "תרועת מלחמה". שהרי יש שופר שאינו למלחמה אלא לאסיפה בלבד, כמו שהיה במחנות במדבר, שהיו חצוצרות וקול שופר לאסיפת המחנה; אבל כאן זו תרועת מלחמה. ועל זה הומה לבי.
שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כׇּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי׃
רש"י מפרש "שבר על שבר" - חורבות ירושלים על גלות יכניה; לשיטתו הכול מדבר ביהודה, ושני השברים הם שלבים בגלות יהודה. הרד"ק לעומתו מפרש ששבר אחד הוא שבר השבטים, גלות עשרת השבטים משומרון, שהיה השבר הראשון, והשבר השני הוא גלות יהודה.
ומדוע התיאור "אוהליי" ו"יריעותיי", והרי אנשים אלה כבר מזמן אינם גרים באוהלים? אומר הרד"ק: לא בכדי נקט ביטוי זה, אלא לומר שהדבר נעשה בקלות כזאת ובמהירות כזאת כאילו היו כאן אוהלים ויריעות נטויות, דבר שקל מאוד לכבשו ברגע אחד. היה נדמה שיש כאן מלחמה, שנוכל להיאבק, שיש לנו מבצרים - והנה הגיע האויב והכול נשדד כאילו אנו יושבים באוהל ובתוך יריעות, בלי צורך להיאבק ובלי מאמץ, בצורה הקלה ביותר.
עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר׃
"נס" הוא הדגל שמרימים לאסוף את העם. אומר הנביא: כבר נשברנו די והותר בגלויות הראשונות, וראינו שאין לנו סיכוי מול האויב, שהוא חזק מאיתנו הרבה יותר. ולא זו בלבד, אלא ראינו שהאויב בא בכוח על טבעי - היו צריכים למלחמה ארוכה, וברגע אחד מסר הקדוש ברוך הוא את הכול בידם, "פתאום שודדו אוהליי", הכול בפתאומיות ובקלות גדולה. ואחרי שראינו לאיזה שבר הגענו, השאלה היא: עד מתי אראה נס מורם לאסוף את העם למלחמה, ואשמע קול שופר המקבץ את המתרחקים ומעורר למלחמה? את מי אתה הולך לקבץ לקרב אבוד מראש? האם ההיסטוריה לא הספיקה לנו כדי להבין שהסיכויים אפס? האם לא די במה שהיה כדי שנבין שהדברים אינם ניתנים לשינוי?
זוהי בחינת "מעי מעי אוחילה" - אין שום סיכוי; והלב כביכול אומר: לא, יש עוד סיכוי, נלך ונעשה מלחמה. ואומר הנביא: איזו שטות היא זו, שהניסיון לא החכים אותנו להבין שאם לא הצלחנו אז - לא נצליח גם עתה. ובפרט שאין חשבוננו עם האומה שכנגדנו אלא עם הקדוש ברוך הוא, "אותי מרתה נאום ה'". ואם כן, מה עוד יש לך תקוות בלב להצליח, כשהחשבון שלך עם ריבונו של עולם עדיין פתוח? בזה הומה לבי - המיית הלב היא על משהו שעוד מצפים לו, וכאן אין סיכוי שנצליח ותהיה ידנו על העליונה.
והמלבי"ם מוסיף הסבר נוסף: "אוחילה" מלשון ייחול, כמו "אוחילה לאל אחלה פניו", לשון ציפייה. כלומר: כמה הייתי רוצה לייחל, לצפות לטוב ולהרגיע את מעיי ולומר שיהיה טוב; אבל לבי הומה, ואותו לא אחריש. את הלב איני יכול להשתיק. הייתי רוצה להרגיע את מעיי בתקווה טובה, אלא שהלב צופה דברים רעים מאוד העתידים לבוא - מלחמות קשות ובעיות נוראות - ואז אין לי שום אפשרות למלא את ייחולי מעיי. מה שהמעיים מצפים לטוב, הלב צופה רע, ואין לי דרך להרגיע את אותן ציפיות ולחשוב שעוד יתגשמו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתאר ירמיהו את האויב היוצא ממקומו ואת השממה הבאה על הארץ ועל הערים, ומלמד שעיקר האבל אינו על יציאת האריה אלא על כך ש"לא שב חרון אף ה'". קריסת המנהיגות - המלך, השרים, הכהנים והנביאים - מגלה עד כמה נשענו על שקרי נביאי השקר, שהבטיחו "שלום יהיה לכם" וכרוח צח שפיים לא זרו ולא בררו דבר, אלא רק הרסו. הקלות הבלתי נסבלת שבה נפלה העיר מוכיחה ש"כי אותי מרתה נאום ה'", ושהצרה נובעת מ"דרכך ומעלליך" - ולכן אין מזור אלא בתשובה: "כבסי מרעה לבך ירושלים למען תיוושעי". וירמיהו, שנפשו שומעת מראש את תרועת המלחמה, מעיו יוחילו ולבו הומה ואינו מחריש - זעקה של נביא היודע שהחשבון האמיתי אינו עם בבל אלא עם ריבונו של עולם.