פרק ד' בירמיהו פותח בקריאה גדולה לתשובה. אחרי התוכחות הקשות של הפרקים הקודמים, הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: עדיין יש אפשרות לתקן, עדיין יש אפשרות לשוב. אלא שהתשובה צריכה להיות תשובה אמיתית - נקייה, מוחלטת, בלי התנדנדות. ומכאן ואילך עובר הנביא לתאר את הרעה הבאה מצפון, את האויב שיגיע בפתאומיות ואת השבר הגדול.
"אליי תשוב" - ההבטחה שהתשובה תגיע ליעד
אִם־תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהֹוָה אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם־תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד׃
רש"י מסביר: אם אתה תשוב בתשובה - "אליי תשוב", תשוב אל הכבוד שלך, אל הגדולה הראשונה שהייתה לך. "ואם תסיר שיקוציך מפניי ולא תנוד" - לא תצטרך לנוד ולצאת בגולה.
הרד"ק מפרש: אם תתוודו על הדברים שראינו לעיל ותשובו אליי, אקבל אתכם בתשובה ולא תגלו. ומהו "אליי תשוב"? ה"תשוב" השני עניינו מנוחה, כלשון "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן". כלומר: עכשיו אתה מטולטל וחרב הגלות מתנופפת מעל ראשך, אבל אם תשוב בתשובה - תגיע אליי בשובה ונחת, ועל ידי זה תסיר שיקוציך ולא תצטרך לנוד ולצאת בגולה.
מדוע נאמר "תסיר שיקוציך מפניי"? מסביר המלבי"ם שהכוונה לארץ הקדושה, ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ההקפדה על עבירה בארץ ישראל חמורה הרבה יותר משאר הארצות. וכך כותב הרמב"ן, שסדום נחרבה אף שייתכן שבערים אחרות בעולם עשו חטאים גדולים יותר, מפני שאינו דומה מטנף פלטין של מלך למטנף חצר אחורית של המלך. ארץ ישראל היא פלטין של מלך, ולכן על טינופה יש חרון אף גדול. ויתרה מזו: כפי שמופיע ביחזקאל, שהכניסו את הצלם להיכל, והקדוש ברוך הוא ערך ליחזקאל סיור והראה לו את כל הדברים הנוראים, את הצורות המחוקות והחקוקות בכותל ואת כל מיני העבודה הזרה שהכניסו אל ההיכל ולפנים. זהו "תסיר שיקוציך מפניי" - מן המקום שבו פני ה' אלוקיך, ועל ידי זה "ולא תנוד".
המלבי"ם מבאר שפסוק זה הוא תשובת רוח הקודש לטענות שראינו לעיל. עם ישראל טענו: אנחנו רוצים לשוב, אבל "המון הרים", הד הגבעות מטעה אותנו, קוראים לנו קולות ואיננו יודעים מהיכן הם - היכן ה' והיכן עבודה זרה, לאן ללכת ולאן לשוב. על כך אומר להם ה': אם רק תשוב - ממילא "אליי תשוב". אם רק תכוון בדעתך שאתה רוצה לשוב, אני כבר איישר אותך, אני כבר אדאג שהשיבה תהיה אליי. כלומר, כשאדם מתחיל לחזור בתשובה הוא מקבל סייעתא דשמיא, הוא מקבל הארה מהי הדרך הנכונה.
ולפי זה מובן דבר פלא שאנחנו רואים: אנשים שמתקרבים וחוזרים בתשובה דווקא מגיעים אל הדתיים היותר קיצוניים. באופן טבעי היה מתבקש שמי שבא מחילוניות גמורה יהיה "דתי לייט" - קצת טלוויזיה, קצת אינטרנט, קצת אייפון, וגם ילך קצת להתפלל, מין יהדות פולקלור. ומדוע דווקא רואים שהחוזרים בתשובה הולכים למאה שערים, לברסלב, לחרדים? לכאורה היו צריכים לבחור בדרכים הקלילות יותר בעבודת ה'. אלא שלפי המלבי"ם הדבר נפלא: אומר הקדוש ברוך הוא, אם רק תפתח בעצמך רצון לשוב - אני מבטיח לך "אליי תשוב". אני איישר את דרכך שתשוב עד אליי, אתה לא תעצור באמצע, לא תיתקע בבורות נשברים של אלה המנסים לשלב בין עבודת ה' לבין ההבלים שלהם, ונשארים בלא זה ובלא זה - אין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא. אם אתה באמת כן ברצונך לשוב, אני אדאג שתגיע עד הכתובת המדויקת.
"ולא תנוד" - תשובה בלי התנדנדות
התנאי הוא אחד: "אם תסיר שיקוציך מפניי" - להתנתק לחלוטין מכל השיקוצים. ולעניין "ולא תנוד" יש למלבי"ם הסבר נוסף על הסברו של הרד"ק. אנחנו מכירים אדם שחוזר בתשובה ומתנדנד: פעם כאן ופעם שם, פעם עולה ופעם יורד. אומר הקדוש ברוך הוא: לא. עליך לקבל קבלה אמיתית - "ולא תנוד". תחזור בתשובה, אבל לא כמתנדנד שחוזר לדרכו הקודמת ושב ושוב חוזר.
יש אדם שמוציא את הטלוויזיה - ומניח אותה בבוידעם. למה? "לכל צרה שלא תבוא", לך תדע, אולי יהיה איזה מצב שהוא יצטרך. זה לא נקרא להתנתק. אדם שאומר "הפסקתי לעשן" ושומר חפיסת סיגריות במקפיא למצב קריטי - זה לא נקרא להתנתק. להתנתק זה כמו שאמרו לרב שך שהסיגריות מזיקות: על המקום הוציא את החבילה, קרע אותה וזרק לפח, ומאותו רגע לא נגע בסיגריה יותר מעולם. זהו שאומר הקדוש ברוך הוא: אתה יודע איך לא מתנדנדים בתשובה? "תסיר שיקוציך מפניי" - תזרוק את השיקוצים לחלוטין. אבל אם אתה משאיר אותם בסטנד ביי, במין אפשרות שעדיין לא סגורה - זה לא נקרא לשוב, זה לא נקרא תשובה.
"ונשבעת חי ה'" - לחזק את התשובה בשבועה
וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי־יְהֹוָה בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ׃
לפי דרכו של המלבי"ם הפסוק מובן היטב. ראינו לעיל שהם טענו "והבושת אכלה את יגיע אבותינו" - כלומר אנחנו ברפיון, בייאוש, אין לנו כבר סיכויים, העבודה הזרה הביאה אותנו ל"נשכבה בבושתנו", אנחנו חסרי אונים. בא הנביא ומייעץ: תחזק את תשובתך בשבועה.
וכאן יש עצה נפלאה. הרי נאמר: פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם שקרוניות ועגלות נכנסות בו. כדי שהתשובה תתקבל כראוי צריך פתח מצד האדם, אבל הפתח מאופיין כ"חודו של מחט" - ולמחט שני מאפיינים: היא דקה מאוד, אבל גם חזקה מאוד. יכול להיות חור דק ביותר, ובלבד שיהיה יציב כמחט ולא רופס כקש. זהו שאומר הנביא: אל תנוד, אל תתנדנד, תחזור בתשובה באמת, תסיר שיקוציך מפניי ותתרחק מכל התועבות לחלוטין. ואם אתה מרגיש שאתה עדיין חושש - "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". תישבע בה' שמעכשיו אתה דבק באמת, במשפט ובצדקה - שלושה דברים שהעולם עומד עליהם. ועל ידי השבועה הזאת תהיה דבוק בה' באמת ולא תנוד, לא יהיה לך מצב של התנדנדות, עלייה וירידה.
מהי "אמת"? מסביר המלבי"ם: האמונה במושכלות, בדברים העיוניים - ידיעת ה', אחדות ה', אמונה בשכר ועונש. שהאדם יגיע בכל הדברים הללו אל האמת. לעומת זאת "משפט וצדקה" הם צד המעשה. "צדקה" כאן אינה נתינת צדקה אלא מלשון צדק - לנהוג בצדק בינינו לבין ה', בין אדם למקום. ו"משפט" לשיטת המלבי"ם עניינו תמיד בין אדם לחברו: להיות הגון עם הבריות, לא לעשות עבירות שבין אדם לחברו, ואם יש סכסוך - להעמיד את הדברים במשפט ולברר למי הדבר מגיע.
נמצא שה' אומר להם: התחזקו באמת, באמונה בה' ללא פקפוק, וכן במעשים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ואם תעשו את שלושת הדברים הללו - שהם תורה, עבודה וגמילות חסדים - כבר לא תאמרו "נשכבה בבושתנו תכסנו כלימתנו". לא תתבייש מעצמך ולא תהיה לך כלימה מאחרים, שהרי אמרנו שהעבודה הזרה היא בושת, היא "בעל", וכל הרואה אותך עובד עבודה זרה מתבייש בך שאתה מאמין בהבל הזה. ואילו כאשר תעבוד את ה' - "והתברכו בו גויים ובו יתהללו".
"והתברכו בו גויים" - על ידי כך תקבל שפע עצום, ולא רק שלא תהיה לך בושה אלא עוד תהיה לך ברכה. וההבדל בין ברכה להילול: ברכה היא עדיין בחשאי, אין בה פרסום; ואילו התהללות היא דבר של פרסום, כלשון "בזאת יתהלל המתהלל". נמצא שיהיה לך שפע וברכה באופן אישי, ולא זו בלבד אלא שגם הכלימה מן האחרים תתהפך - אדרבה, תתהלל בעיניהם, כולם יראו שאתה הולך בדרך ה' ואיזה שפע וברכה שורים עליך. וזה מה שהיה בתקופת שלמה: כשעם ישראל הלך בדרך ה' היה כאן שפע כלכלי אדיר, חכמת שלמה יצא שמה בכל העולם, באו ללמוד כיצד לנהל ממלכה, מלכת שבא ואחרים הגיעו להעלות לו מנחה, ושלט ומשל בכיפה. כך אומר הקדוש ברוך הוא: אם תשוב אליי, גם תתברך וגם תתהלל בעיני האומות, וכולם יראו שדרכך היא דרך האמת.
רש"י מסביר את "ונשבעת חי ה' באמת" באופן אחר: הם היו נשבעים לשקר, כמו שנאמר בפרק הבא "וְאִם חַי ה' יֹאמֵרוּ, לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ". על כך מוכיחם הנביא: כשאתה נשבע, תישבע באמת, לא כדרך שאתם נשבעים עכשיו לשקר. ו"והתברכו בו גויים" - כמו שנאמר באברהם "והיה ברכה", שכולם יאמרו: תהיה כאברהם, כיצחק, כאפרים וכמנשה, "בך יברך ישראל". כך כאן יאמרו: תהיה חכם כישראל, תהיה צדיק כישראל. "ובו יתהללו" - כולם יאמרו את שבחכם, יפארו וירוממו אתכם. ועוד מפרש רש"י: מי שיזכה להידבק בישראל, זו תהיה לו סיבה לתהילה, לשם ולכבוד - יאמר "אני מחובר לעם ישראל", ובדבר הזה תהיה לו תהילה.
הרד"ק מוסיף הסבר: ייתכן ש"ונשבעת" הוא כעניין "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ", שחז"ל אמרו עליו שהיא מצווה. אבל על מי נאמר "ובשמו תישבע"? על מי שנאמר בו בפסוק שלפניו: "את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק" - אם יש בך כל המעלות הללו ואתה דבק בה', אז כשאתה נשבע בה' זה לשם ולתפארת. אבל אם אינך כזה, אתה סתם נושא שם ה' לשווא, שהרי ה' אינו נורא בעיניך ואין לך יראה ממנו. משל לאדם שאומר "אני נשבע לך בהוריי" - אתה מבין שהוריו חשובים בעיניו, ולכן הוא נשבע בהם. ולא שהדבר ראוי, שהרי אסור לאדם להישבע כלל, וכל שכן שלא בהוריו, שזו דרך ביזיון. וכן "נשבע לך בילדיי", כמקובל בבסטות - אתה מבין שזה משהו שחשוב בעיניו. אבל אם הוא אומר לך "נשבע לך בחמותי"... כבר אתה מבין אוי ואבוי. כך גם כאן: כשאינך ראוי ואתה אומר "נשבע בה'" - זה ביזיון, הרי אינך חושש ממנו, ומאיזו טומאה אתה מזכיר את שמו? אבל עובד ה' באמת - אצלו זה כמו הנשבע במי שהוא אוהב באמת, ועליו נאמר "ובשמו תישבע". ולכן הנביאים תמיד היו נשבעים בשם ה', "חי ה'", כמו שראינו אצל אליהו, ובכך הם מוכיחים את חשיבות שם ה'. אבל לא כל אדם ראוי באמת להישבע בשם ה'.
נמצא לפי הרד"ק: כשתשובו - "אם תשוב ישראל נאום ה' אליי תשוב" - על ידי זה "לא תנוד", לא תגלה, ואז תגיע למעלה של "ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה", שכן אז השבועה שלך תהיה באמת, כי אתה תהיה צדיק ומרומם, ומי שכזה ראוי וצריך להישבע בשמו יתברך. ואז "והתברכו בו גויים ובו יתהללו" - אפילו הגויים יתברכו ויתהללו בו ולא באלילים. ועוד מביא הרד"ק הסבר מחודש יותר: "והתברכו בו גויים" - בעם ישראל, שהגויים יאמרו אשריכם, שיש עם כזה, שיש אומה נפלאה כזאת.
"נירו לכם ניר" - לחרוש לפני הזריעה
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל־תִּזְרְעוּ אֶל־קֹצִים׃
אומר רש"י: "נירו לכם ניר" - היו למדים מעובדי האדמה, שחורשים אותה בימי הקיץ. "ניר" הוא לשון חרישה, תלם המענה. ומדוע חורשים בקיץ, והרי אין זורעים כעת? כדי להמית את שורשי העשבים, שלא יעלו קוצים בעת הזריעה בחורף. אם לא נרת ניר בקיץ, נמצאת זורע אל קוצים, והקוצים יהרסו את הכול. כדי להבטיח שלא תזרעו אל קוצים בימות הגשמים - נירו לכם ניר בימות החמה.
ומה בא המשל ללמד? שתטיבו את מעשיכם עוד לפני שתבוא הרעה. שאם לא כן, כשתבוא הרעה ותתפללו - הרי זרעתם אל קוצים. אדם עומד ומתפלל עם כל מעשיו הרעים, כיצד תתקבל תפילתו? אבל אם נרת ניר, דהיינו הסרת את שיקוציך והוצאת את הקוצים, אז כשתזרע - והזריעה היא התפילה - התפילה באה מאדם הגון וראויה להתקבל. לעומת זאת, כשאתה מתפלל עם כל העוונות והמעשים הרעים, איזה כוח יש לתפילה זו לעלות למעלה? תפילה כזו נמאסת.
וכך כותב הרמב"ם על בעל תשובה: אתמול היה אדם זה שנוי ומשוקץ ומתועב, מתפלל וטורפין לו תפילתו בפניו - זה כשהיה רשע; והיום הוא אהוב וחביב ונחמד למטה ולמעלה, מתפלל ותפילתו מתקבלת. רואים שכשהצדיק מתפלל תפילתו מתקבלת. ולכן אמרו: מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם. פעם שמעתי את הרב מוצפי אומר: היום כולם מחפשים איזה "באבא". אבל לא כתוב בשום מקום "ילך אצל באבא", וגם לא כתוב "ילך אצל צדיק" - שהרי מאין אני יודע מי צדיק? כמה "צדיקים" חשבו שהם צדיקים, ולפתע נמצאה קופה של שרצים או קופה של שלמונים. לכן נאמר: ילך אצל חכם. אם הוא גדול בתורה - לך אליו, כי זאת אני יודע: הוא למד תורה, הוא שקוע בתורה כל ימיו. אבל אחרת, מניין אתה יודע מה הוא?
וכאותו אדם שסיפר על רבו איזה דברים עצומים הוא עושה בסתר, איזה צדיק נסתר הוא. אמר לו רב אחר: אם הוא כל כך נסתר, מניין אתה יודע את כל הדברים האלה? כנראה הוא מאותו סוג של נסתר שדואג שידעו שהוא נסתר. לא די לו להיות צדיק - יש הרבה צדיקים - הוא רוצה שתדעו שהוא גם צדיק וגם נסתר. לכן: לא כתוב "ילך אצל צדיק", כתוב "ילך אצל חכם".
וזהו "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים": אדם שהוא באמת בעל מעלה - תפילתו מתקבלת; אבל אם אתה זורע על הקוצים, הולך ומתפלל על גבי העבירות, התועלת שבתפילה מועטת. ומטעם זה סדר התפילה בנוי כך: דבר ראשון "אתה חונן לאדם דעת" - תן לנו דעת; אחר כך "השיבנו אבינו לתורתך". ולמה התשובה צריכה לבוא בהתחלה? כי אם אתה רוצה להתפלל בלי תשובה - מה יתקבל? אתה נחשב אדם רשע, והתפילה שלך אינה עוברת את התקרה. אם אתה רוצה שהתפילה תתקבל, בקש תחילה תשובה, בקש סליחה ומחילה, ואז גש לתפילה ואמור כל מה שאתה רוצה. וכדי לשוב בתשובה צריך דעת, שהרי חסר דעה אינו שב בתשובה. לכן ראשית: ריבונו של עולם, תן לנו דעת; ומשיש דעת - "השיבנו אבינו לתורתך", "סלח לנו אבינו כי חטאנו"; ומכאן ואילך - גאולה, רפואה, פרנסה, קבץ נדחי עמו ישראל, כל הבקשות. כשיש דעת שבים בתשובה, וכששבים בתשובה יש מחילה, ומכאן ואילך הקדוש ברוך הוא מקבל את התפילה ומשפיע שפע טוב.
שורש הבלבול: קוצים שלא שורשו
המלבי"ם מסביר שכנגד הטענות שראינו לעיל בא הנביא, ושתי הטענות צומחות משתי תכונות רעות. הטענה הראשונה: הם נעים ונדים ופוסחים על שתי הסעיפים, מפני שהם שומעים קול קורא מבין ההרים ואינם יודעים מה מקורו. מתוך כך הם נמשכים פעם לעבודת ה' ופעם לעבודה זרה, ואינם יודעים באיזו דרך לבחור, שהרי העבודה הזרה הייתה מטעה ונותנת להאמין שיש בה כוח.
אומר להם הנביא: אתם יודעים ממה זה נובע? מפני שלא שירשתם מן הלב את הקוצים והדרדרים, את התכונות הרעות שהיו שם מלכתחילה. במקום לשרש אותם, אתם מביאים את הדברים הטובים, את התפילה ואת השבח - ומניחים אותם על שדה קוצים. ופלא שזה לא נקלט? ופלא ששומעים כמה קולות ואין יודעים להכריע? אם תתרחק מן הרע, תראה כמה ברורה לך דרך האמת, כמה ברור מהו הקול שאחריו צריך לנהות, ולא תהיה פוסח על שתי הסעיפים. לכן הדבר הראשון: "נירו לכם ניר" - החורש בעומק מסיר את הקוצים, ואז אין הם חונקים את התבואה.
"האלוקים עשה את האדם ישר" - ואם כן, "והמה ביקשו חשבונות רבים", ובלשון הנביא כאן אלוהויות רבות, ואינו יודע להכריע. מפני שהאדם עיקם את הישרות שלו. וכיצד מעקמים את הישרות? אומר הרב דסלר: זהו טמטום הלב, שהוא העבירות שאדם עושה. עוד עבירה ועוד עבירה, עד שאתה רואה אדם שהראש שלו עקום לגמרי - במקום לדאוג לעם ישראל אתה פתאום רואה אותו דואג לערבים. היעלה על הדעת? מהיכן התעקם כל כך? "ונטמתם בם" - אומרים חז"ל: טמטום הלב. אדם אוכל שקצים ורמשים, ואתה רוצה שיהיה לו לב ישר והיגיון? אין דבר כזה. הלב שלו אטום ומטומטם, יש בו סתימה, והוא אינו יכול להבין את הדרך הנכונה.
לכן הדרך לבחור בדרך הנכונה, וזה מה שאומרים לכל בעל תשובה: דבר ראשון - תפסיק עבירות. המצוות הן הרבה, מסובכות, מורכבות, יש הלכות ושיטות ודרכים - שים בצד לעת עתה. קודם כל תפסיק עבירות. "נירו לכם ניר" - תחרוש, תוציא את הקוצים. ואחרי שאין קוצים, פתאום אתה רואה איך דרך הישר ברורה וסלולה בפניך, בלי ספקות ובלי לבטים. אבל כשאתה זורע על הקוצים, עם כל הדרכים המקולקלות שלך, וחושב שאם תיסע פעם לרבנו לציון תחזור משם איש חדש - איך אתה הולך לשם? עם כל העבירות, בלי כוונה לעזוב משהו. ולכן אתה רואה את האנשים האלה מגיעים לשם כל שנה, ואחר כך "מפטירין כאשתקד" - מגיעים עם אותם קוצים, שמים כיפה, ומה נשאר מזה? שום דבר. כך זה כשזורעים על הקוצים. שרש את הקוצים, הפסק את העבירות, ואז תראה אילו השפעות תקבל. אבל לרצות להמשיך בעבירות ולחשוב שהמצוות או ההארה הרוחנית יביאו אותך לדבקות בה' - אלו דמיונות, דבר כזה לעולם לא יקרה.
"הימולו לה'" - הסרת עורלת הלב
הִמֹּלוּ לַיהֹוָה וְהָסִרוּ עׇרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם׃
"הימולו לה'" - מילת הלב, להסיר את עורלת הלב. וזה כעין מה שנאמר קודם "נירו לכם ניר": כשם שחורשים לפני הזריעה, כך מול את העורלה והסר את הקלקול, ואז תוכלו באמת לקבל עליכם קבלות טובות ולהתעלות. זהו אוטם הלב. והפנייה היא "איש יהודה ויושבי ירושלים", שהם אלה שנותרו כאן, וכן לעיל "כה אמר ה' לאיש יהודה ולירושלים", לפי ששומרון כבר גלתה בשלב הזה, ואין לו עם מי לדבר אלא עם איש יהודה ויושבי ירושלים.
"פן תצא כאש חמתי" - אומר הקדוש ברוך הוא: המעשים שלכם כבר עוררו והדליקו אש גדולה, וכל שנותר הוא שתצא. ואוי ואבוי אם לא תשובו בתשובה, שהאש המוכנה הזאת, הנובעת מעומק מעלליכם ומן המעשים הרעים והנוראים שעשיתם, תצא כעת כנגדכם.
המלבי"ם ממשיך בקו שהתחיל: כנגד הטענה הראשונה, שהם שומעים כמה קולות ואינם יודעים להכריע, בא הנביא ואומר - שרשו את הקוצים ותדעו להכריע, מיד תראו את האמת. וכנגד הטענה השנייה, שאין להם כוח, שהם מיואשים ושבורים ו"נשכבה בבושתנו", אומר להם: אתם יודעים מהיכן זה נובע? מן הסכלות, מן הענן והערפל המכסים את אור הנפש, עד שאתה מתייאש מלהביט אל האור, כי כל מה שאתה רואה מול העיניים הוא ערפל וענן והראות לקויה. זוהי עורלת הלב, זהו אוטם הלב. ואם תסיר את העורלה העוטפת ומכסה את הלב - הלב יתעורר לקראת דבר ה', ותרגיש התלהבות לעשות את רצונו יתברך.
וכבר סיפרנו על אותו אדמו"ר שנסע בעגלה בקור אימים, והעגלון הגוי עצר בפונדק, שתה כוסית וודקה והתחמם, בעוד האדמו"ר והחסיד קופאים מקור. אמר החסיד לאדמו"ר: ראה נא, הגוי הזה שותה כוסית וודקה ונעשה לו חם, ואנחנו קופאים כאן. אמר לו האדמו"ר: הגוי הזה הוא כמו תנור - זורקים לתוכו בול עץ והוא נדלק. אבל אנחנו, הלב שלנו הוא כמו קדירה - קדירה אפשר לזרוק לתוכה בולי עץ עד מחר והיא לא תידלק, קדירה צריכה אש מבחוץ שתחמם אותה. וכשלב האדם חם - מה נפלא הדבר, זהו מקור טהרה: אתה עובד את ה' מתוך התלהבות, מתוך חשק ומתוך רצון. אבל אם הלב קפוא - גם עבודה זרה תיכנס בו. לכן מה צריך לעשות? להסיר את עורלת הלב, להפשיר את הלב ולהסיר את הקיפאון. ואז לא יהיו לך ייאוש וחושך וענן וערפל, אלא תרגיש את ריבונו של עולם, תרגיש אלוקות.
האויב הפתאומי והבריחה אל ערי המבצר
הַגִּידוּ בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם הַשְׁמִיעוּ וְאִמְרוּ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בָּאָרֶץ קִרְאוּ מַלְאוּ וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר׃
אומר המלבי"ם: כאן מתאר הנביא בפניהם איך האויב יבוא על ציון בפתאומיות, עד שלא יהיה לכם זמן אפילו להתכונן למלחמה. ראו: "הגידו ביהודה" - וכשתהיה ההגדה ביהודה, מיד "ובירושלים השמיעו", השמועה תתפשט מיד עד עיר המלוכה. ובאופן רגיל הסדר הפוך: הידיעות הראשונות על אויב או על צרה מגיעות תחילה לעיר הממלכה, המלך הוא הראשון שמתעדכן - רץ ששב משדה הקרב רץ אל עיר הממלכה ומודיע למלך, והאנשים שמסביב עדיין אינם יודעים דבר. כאן, מחמת הפתאומיות שלא תתכוננו לה, יהיה תחילה "הגידו ביהודה", ורק בשלב השני "ובירושלים השמיעו".
ומה תהיה ההכרזה? "תקעו שופר בארץ" - זו הייתה דרכם לגייס, כעין צו 8, בתקיעת שופר, כדי לזרז את כולם אל שדה המערכה. אבל תוך כדי שהם קוראים זה לזה ומודיעים על המלחמה הקרבה ובאה ועל האויב שכבר כאן - "קראו מלאו ואמרו האספו ונבואה אל ערי המבצר". תוך כדי הדברים יאמרו: נבוא אל ערי המבצר. כלומר האויב חזק מכדי להילחם בו, והדרך היחידה להינצל היא להתחבא ולהתבצר. הצרה תהיה קשה כל כך, ראשית במהירותה ושנית בכוח העצום שבו יבוא האויב, שמראש לא נצא להילחם, אלא תוך כדי היציאה לקרב ייצא קול שני ויאמר: רבותיי, ברחו לערי המבצר, אין סיכוי להילחם באויב הזה.
הרד"ק שואל: מה הטעם ב"האספו ונבואה אל ערי המבצר", והרי סופם של כולם להיכבש, גם מי שבמבצר וגם מי שבירושלים? הסבר אחד הוא כדרך המלבי"ם: כך הם יחשבו ויאמרו, אבל באמת זה לא יעזור, שהרי כשהגיע נבוכדנצר לא הועיל הדבר - לפי מחשבתם ערי המבצר עוד יצילו אותם. והסבר נוסף: "האספו" - בואו אל ערי המבצר שתהיה לכם הצלה פורתא לפי שעה, שעד שיכה בכם האויב הרווחתם עוד כמה ימי חיים, ובזמן המועט הזה על כל פנים תוכלו להינצל לבינתיים.
שְׂאוּ־נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל׃
מסביר המלבי"ם שכאן אומר להם הנביא: אל תלכו לערי המבצר, שהן ערים חלשות כנגד האויב האדיר העומד לבוא עליכם. לכן "שאו נס ציונה" - הרימו את כלונס הדגל, ולאן? ציונה. המקום היחיד שיכול להגן עליכם הוא ציון, מקום הנחשב למבצר ולמקום נשגב, והוא מגדל ציון, מקום שיש בו שמירה ושאולי תוכלו לקבל בו הגנה זמנית מפני האויב. "כי רעה אנוכי מביא מצפון ושבר גדול" - מצפון תיפתח הרעה, ומצפון הביא הקדוש ברוך הוא את מלך בבל להחריב את ארץ ישראל. ו"העיזו אל תעמדו" - "העיזו" עניינו שאדם נאסף וחוסה במקום שיש בו עוז, מקום של עוז ומגדול שיש בו הגנה ומפלט.
לסיכום: פרק ד' נפתח בקריאת התשובה הגדולה: "אם תשוב ישראל - אליי תשוב". די שהאדם יפתח מעצמו רצון כן לשוב, והקדוש ברוך הוא מבטיח ליישר את דרכו עד שיגיע אל הכתובת המדויקת. התנאי הוא ניתוק מוחלט מן השיקוצים, "ולא תנוד" - בלי התנדנדות ובלי השארת דלת פתוחה. ועצת הנביא לחיזוק: "ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה" - אמונה טהורה יחד עם מעשים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ואז תבוא הברכה והתהילה בעיני האומות. "נירו לכם ניר" ו"הימולו לה'" הם שני היסודות: לחרוש ולעקור את הקוצים - להפסיק את העבירות, כדי שהזריעה והתפילה ייקלטו; ולהסיר את עורלת הלב ואת קיפאונו, כדי שיתעורר לדבר ה'. ומי שלא ישמע - סופו לשמוע את תקיעת השופר של המלחמה, את הבריחה אל ערי המבצר ואת הרעה והשבר הגדול הבאים מצפון.