והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאום השם, לא יאמרו עוד ארון ברית השם, ולא יעלה על לב, ולא יזכרו בו, ולא יפקדו, ולא יעשה עוד. הפסוק הזה הוא פסוק טעון, הוא פסוק גדוש, הוא פסוק שזקוק לביאור, לא יאמרו עוד ארון ברית השם, לא יעלה על לב, לא יזכרו בו, לא יפקדו, לא יעשה עוד, מה זה כל הלא כאן ומה מה מה הם לא יאמרו, מה זה אומר ארון ברית השם.
ארון ברית השם. אז רש"י מסביר כל כניסתכם תהיה קדושה... לא יזדקקו ולא יבקשו את ארון ברית השם כדי להינצל מן המלחמה. ואפילו שלמעשה בכתובים ראינו רק פעם אחת את העניין הזה וזה אז במעשה עלי, המסתבר הוא שלאחר מה שקרה אז במעשה עלי שנשבה ארון האלוקים, הם כבר לא חזרו על זה יותר. אבל משתמע מזה שכן היה דרכם בעבר לעשות כן. ואז ממילא כיוון שלא יהיו מלחמות, אז לא יאמרו עוד ארון ברית השם. ואז הוא אומר לא יאמרו ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה. הכוונה כל הדברים הללו, לא אפילו יעלה על הדעת להוציא את ארון ברית השם למלחמה, כי פשוט מלחמות לא תהיינה.
המצודת דוד מסביר לא יאמרו עוד ארון ברית השם, הוא אומר לא יגידו נלך לפני הארון להתפלל להשם. ולמה? הוא אומר תהיה כזאת צפיפות נוראה, כיוון שכל העם ירצו כבר לבוא להתפלל, תימלא הארץ דעה והשכל, אז ממילא על ידי זה כבר לא יהיה מקום שאנשים יבואו ויתפללו. ולא יעשה עוד, אז אולי יעשו ארונות אחרים שגם בהם תהיה קדושה ויבואו לפניהם להתפלל? אומר לא יעשו ארונות אחרים כדי שיוכלו ללכת לפני אחד מהארונות הללו, מכיוון שהשראת השכינה תהיה בכל ירושלים והתפילה שלהם תתקבל בכל מקום ולא יזדקקו לארונות נוספים.
המלבי"ם מסביר שאחרי שעם ישראל היו במצב שהם המועט, מבטיח לנו הנביא תדע לך עם ישראל הם אחד מעיר, הם שניים ממשפחה, אבל תרבו. זה ההבטחה של הפסוק שלנו והיה כי תרבו ופריתם בארץ. אפילו שאתם מועטים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, זה אומר גרגירים בודדים, עם כל זה הוא מבטיח שאנחנו נרבה בארץ. ובעת שנתקבץ לארץ כולם יהיו צדיקים, והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו. לא יאמרו עוד ארון ברית השם. תשמעו ביאור מקורי שמסביר המלבי"ם. אומר המלבי"ם המציאות של היום שהמחשבה לא מסכימה עם הדיבור והדיבור לא מסכים עם המחשבה והמחשבה לא מסכימה עם המעשה. פירושו של דבר, אנחנו מכירים הרבה פעמים שבן אדם יש לו תוכניות, אבל כאשר הוא רוצה ליישם אותם, להוציא אותם לפועל, הכל נגוז. ואנחנו הרבה פעמים יודעים שאדם אפילו יש לו רצון כנה ואמיתי, אבל יש לו קושי גדול ביישום. אז הדיבור, בן אדם אומר הרבה פעמים אני אעשה, וזה לא מסכים עם המחשבה, כי לפעמים המחשבה אין לו תוכנית כזאת. ולפעמים בן אדם יש לו כן מחשבה לעשות, אבל בפועל הוא לא עושה. אז בקיצור יש אצלנו נתק בין המחשבה לדיבור ולמעשה. אז אפילו שהם מדברים בפיהם ואומרים ארון ברית השם, דהיינו מתייחסים אליו בקדושה, מדברים עליו עליו ומפארים אותו, ספר התורה נמצא בו, קודש קודשים, הכרובים נמצאים עליו, ארון ברית השם, מדברים עליו בהערכה גדולה, אבל באמת רחוק מליבם. כי אם היה קרוב לליבם, אז היו עוסקים בתורה, היו מקיימים מצוות השם. אבל זה מה שנקרא דקלומים חיצוניים, כמו ראשי ממשלות שלצורך כדי לקושש קולות, אז הם אומרים בעזרת השם לפני הבחירות. כן? כי אולי יהיו כמה כאלה שזה ישפיע עליהם. הולכים לבקר בכותל כדי שיעשו תמונות מכל כיוון, איך מצלמים אותו, אין ספר תורה, יש לו איזה כיפה וזה, כל פעם מחליף כיפה כדי שיוכלו לפרסם בכל מקום, פעם סרוגה, שחורה, קטנה, ככה כדי לכל הקהלים כדי למצוא חן. אומר הדיבורים שאתה מדבר, ההצגות החיצוניות לא מתאימות עם מה שקורה בלב פנימה. היום אומרים ארון ברית השם, כביכול מתפעלים ארון ברית השם, אבל באמת אומר המלבי"ם, אתה רואה שזה רחוק מהם, ליבם רחוק מהדיבור, הם לא מעלים אותו על ליבם. וגם אם מעלים את הארון על ליבם, אבל בפועל לא עושים מעשה. לא מקיימים את דברי הברית הכתובה בארון. אבל הוא אומר לעתיד לא יהיה כן. ושימו לב איך הוא איך הוא כביכול מסדר את הפסוק. אומר אז לא יאמרו עוד ארון ברית השם ולא יעלה על לב. אומר זה לא יהיה כמו היום שאומרים ארון ברית השם ולא יעלה על לב. אומר אז לא יאמרו עוד ארון ברית השם בעת שזה לא יעלה על לב. לא יהיה מצב כזה שאנשים רק ידקלמו ארון ברית השם וחס ושלום לא יעלה על לב. אלא מי שיגיד ארון ברית השם, יהיה לו כוונה אמיתית בליבו, ההערכה גדולה לארון, קיום מה שכתוב בארון. זה לא יהיה כמו היום שאנשים אומרים ארון ברית השם ולא עולה על ליבם. אז לא יהיה מצב כזה. מי שבאמת יגיד ארון ברית השם, אז גם בליבו וגם במעשיו יהיו ליבו ומעשיו שלמים ולא יהיה חלוק ליבו מהמעשים ולא יהיה חלוק דיבורו מהאמנתו בלב. אומר אז לא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשו זאת. זה לא כמו עכשיו שהם מזכירים ופוקדים במחשבתם את ארון הברית, אבל לא יעשה עוד. הוא לא עושה כמו שכתוב. הוא זוכר, הוא אומר, אבל לא יעשה עוד. מה זה שווה? מעלה על הלב, יזכרו בו, יפקדו, ולא יעשה עוד. הוא לא עושה עדיין את מה שכתוב. הוא אומר אז לא עתיד להיות כן. אלא ברגע שיזכרו, מיד יעשו. במילים פשוטות, המחשבה והמעשה ילכו יחד בתלם אחד, לא כמו היום שהמחשבה רחוקה מן המעשה. המלבי"ם יש לו הסבר שלם כאן בחלק ביאור המילים להסביר על סמך מה הוא ביאר את הביאור הזה, כי הוא מבאר את זה על פי דקדוק לשון הקודש, אבל אנחנו לא נתעכב על זה כיוון שהוא מאריך כאן בהסבר שלו.
בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא השם ונקוו אליה כל הגויים לשם השם לירושלים ולא ילכו עוד אחרי שרירות ליבם הרע. בעת ההיא לא רק שהגויים לא יבואו לירושלים להילחם כמו שהסביר הרד"ק שזה הכוונה לא יאמרו ארון ברית השם, לא יזדקקו לארון למלחמות, אז לא עשו בלבד שהם לא יבואו להילחם, אלא עוד הגויים יקראו לירושלים כיסא השם. הם יקוו אליה, מלשון מקווה, האספות המים, יקוו אליה הגויים כדי לעבוד את השם, לא רק שלא יבואו להילחם, הם יבואו לכאן מסעות צליינים, אבל לא בשביל ההבלים שלהם, אלא להשתחוות לפני השם. מה שכתוב כאן, יש פה קושי קצת בפסוק, ונקוו אליה כל הגויים לשם השם לירושלים. אם אמרת אליה, זה לירושלים, כי אמרת בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא השם ונקוו אליה. אז ונקוו אליה זה לירושלים. למה צריך עוד פעם להגיד לירושלים? אז הוא אומר, מסביר הרד"ק, שכל אחד יגיד לחבר שלו בוא נלך לירושלים. בוא נלך לירושלים. שם ירושלים יינשא בפי כל. אז זה לא סתם רק שילכו לשם, אלא גם יעודדו אחד את חברו ויגידו לירושלים, הולכים לירושלים. ולא ילכו עוד אחרי שרירות ליבם הרע, דהיינו לא עם ישראל ולא הגויים. מה זה שרירות ליבם? אז הרד"ק מסביר כפשוטו, מלשון שריר. שרירות ליבם, יש להם לב קשה, והכל שריר ובריר וקיים. מה זה שריר? חזק, קשה. לעומת זאת רש"י מסביר אחרת, והמלבי"ם הולך לפי כיוונו של רש"י. שרירות לשון ראייה, מגבעות אשורנו. בנות צעדה עלי שור. שור שם זה לשון חומה. למה זה נקרא חומה? למה זה נקרא שור? מכיוון שמשם היו רואים, הביטו שורו וראו. כן? מי שזוכר. משם רואים, משם היו משקיפים. אז אם כן מה שכתוב כאן לא ילך אחרי שרירות ליבם הרע, הכוונה לא ילכו אחרי ראיית ליבם, שליבם היה רואה רק רע ונמשך אל הרע. לא ילכו אחרי ראיית ליבם, כי שרירות זה מלשון ראייה, כמו אשורנו ולא עתה אראנו ולא קרוב, שזה גם כן מלשון ראייה.
המלבי"ם מסביר בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא השם. עד עכשיו כשרוצים להגיד היכן הוא מקום שבתו, אומרים בשמיים. השם כיסאו בשמיים. אבל בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא השם. השם כביכול את שבתו, את כיסאו ישיב כאן, בארץ תהיה מלכותו והנהגתו. עכשיו השם בשמיים הכין כיסאו. מה הפירוש בשמיים? אומר המלבי"ם שההנהגה של הקדוש ברוך הוא היא כביכול על פי חוקות השמיים, על פי חוקות הטבע. הנהגת הקדוש ברוך הוא היא לא בדרך ניסית. אבל לעומת זאת אז, בעת ההיא, יקראו לירושלים כיסא השם. תהיה הנהגה ניסית למעלה מן הטבע, עד שיהיה נדמה כאילו השם פה יושב איתנו. זה הכיסא שבו הקדוש ברוך הוא יושב, משגיח ומולך עלינו בצורה גלויה, הנהגה מעל הטבע. ולכן הגויים על ידי זה יקוו אליה. יבואו ויקוו לכאן, לא כדי להילחם אלא לאכול מפריה לשם השם. וגם לירושלים, גם המלבי"ם מתקשה מה זה אליה לירושלים? אומר בגלל החשיבות של העיר. ירושלים תהיה עיר בעלת חשיבות גדולה. אז ארצות הברית תתחרט שהיא את השגרירות משך שנים לא רצתה להציב בירושלים. כן? הם קובעים מה היא ירושלים, אתם מבינים? הם הם אלה שיחליטו. אומר לך אל תדאג, בסוף גם אובמה יבוא לפה על ארבע. הם יבואו לירושלים, יקוו אליה לשם השם. למה? להתפלל. הם יבואו לכאן כדי להכיר את שם השם. ולא ילכו אחרי שרירות ליבם, דהיינו לא ילכו אחרי הדרך שלהם, שבדרך שלהם הם מביטים ורואים את מה שהם רוצים לראות, והכוונה היא על הטענות של הכפירה וכל טענות ההכחשה של דרך השם. לא ילכו בשרירות ליבם, אלא כולם יכירו את מלכות השם, את אחדות השם, את תורת השם.
בימים ההם ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם. בימים ההם ילכו בית יהודה על בית ישראל, הכוונה יתחברו איתם, יתווספו עליהם כדי להיות ממלכה אחת. מסביר הרד"ק על זה כמו עם. כמו ויבואו האנשים על הנשים, הכוונה עם הנשים. אז בימים ההמה ילכו בית יהודה עם בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון. מארץ צפון, אנחנו יודעים שהשבטים גלו לארץ צפון, חלח, חבור, נהר גוזן, ערי מדי, ספרווים, כל אלה זה מארץ צפון, מזרח והלאה לבבל. ואז בימים ההם יהיה קיבוץ גלויות. מה קשור בית יהודה? הרי בית יהודה הרי נמצאים, בית יהודה הרי גלו לבבל וחזרו. מסביר כאן המצודת דוד שהכוונה אלו שגלו מערי יהודה על ידי סנחריב מלך אשור ולא חזרו בבית שני. ולכן אותם יצטרכו לאסוף מארץ צפון. אומר הקדוש ברוך הוא את כולם אני אקבץ, והם גם עשרת השבטים, ילכו על בית ישראל, זה עשרת השבטים, כמו שכתוב ואסף נדחי ישראל. והם יתחברו כאחד, לא כמו היום, דהיינו בזמן הנבואה, שהממלכה מפולגת, אלא לעתיד תהיה ממלכה אחידה, שיהיה רק מלך אחד ולא כמו המציאות שנתפלגה הממלכה אחרי מיתתו של שלמה.
המלבי"ם מסביר שמה שכתוב בימים ההם ילכו בית יהודה על בית ישראל, סליחה, ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם, הוא אומר מה זה על הארץ? אומר זה אל הארץ. אז למה כתוב על? למה לא כתוב ויבואו אל הארץ? אומר שעל זה כמו בשביל. דהיינו, אדם יכול לעזוב ארץ אחרת ולבוא לארץ משתי סיבות. סיבה אחת, כיוון שהארץ היא קדושה, הארץ יקרה, הארץ חשובה, בגלל מעלתה הוא רוצה לבוא לכאן. ויש סיבה אחרת שהוא יכול לבוא לפה, ולצערנו פעמים רבות זאת הייתה הסיבה העיקרית, כי הוא נרדף בארץ ההיא. אז הוא מוצא מקלט ומפלט בארץ כאן. ואז אם כן יוצא שהמעלה היא הרבה יותר פחותה, כי אני באתי כבורח, לא באתי בגלל מעלת הארץ אלא כי רע לי שם. ואם היה טוב לי שם הייתי ממשיך לשבת שם. הוא אומר דע לך שלא כן יהיה לעתיד. אלא דע לך לעתיד ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ. מה זה על הארץ? בשביל הארץ. לא בגלל שהם בורחים ממקום אחר, אלא הכל ביאתם תהיה לצורך הארץ.
ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גויים ואומר אבי תקראי לי ומאחריי לא תשובי. ואנוכי אמרתי בליבי, אומר רש"י, איך אשיתך בבנים, הכוונה איך אני אשים אותך, את עם ישראל עדתי ואומתי, איך אני אשים אותך בתוך שאר הבנים? הכוונה איך אני אשים אותך יחד עם שאר האומות? אומר הקדוש ברוך הוא וכיוון שכך הפרדתי אתכם מהם, ואתן לך ארץ חמדה כדי שלא יקלקלו אותך שאר הבנים, כמו שתכף נסביר, אז אמרתי להפריד אתכם, שלא יהיה לכם קשר עם שאר האומות. הרד"ק מסביר שמה שכתוב כל מה שראינו עד עכשיו, את זה הקדוש ברוך הוא עתיד לקיים את הכל באחרית הימים. והוא אומר אפילו שאתם תהיו בגלות ימים רבים, אתם עתידים להיגאל. שימו לב, לפי הרד"ק כל הפסוק כאן מתבאר על התקופה של הנביא. לא ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים לעתיד, אלא הנביא עכשיו מדבר על התקופה שלו. והוא אומר להם אבל אם אתם תרצו, כעת לא תגלו. הרי על מה אני מדבר איתכם? על הגאולה העתידה, אחרי שתגלו יאספו לכאן בית יהודה, בית ישראל, תהיה מלכות שלמה, הכל טוב ויפה. אבל עכשיו אומר להם הנביא אני רוצה לדבר איתכם על עכשיו, לא על העתיד. ומה שאני רוצה לומר לכם עכשיו, אנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים. אני אמרתי הרי בנים אתם להשם אלוקיכם, אני עכשיו חושב איך אני אשים אתכם עכשיו כבנים. ואתן לך, ואתן לך ארץ חמדה כעת, לא על העתיד. זאת אומרת עדיין יש באפשרותכם, אתם עוד בארץ, יש באפשרותכם לא לגלות. אז תניחו מה שיהיה בעתיד, בואו תשנו את המציאות כעת. אני אשאיר אותך בארץ, שהארץ תהיה ארץ חמדה, ארץ חמדה הכוונה שכולם חומדים אותה. נחלת צבי, זה גם הכוונה צבי זה לשון רצון, שכולם רוצים אותה, חפצים בה. התרגום מסביר צבי זה מלשון צבאות גויים, חדוות תושבחת עממיא, הכוונה שכל הגויים משבחים אותה. איך זה יהיה? על ידי שאשיתך בבנים, אני אתן לך ארץ חמדה, את תקראי לי אבי, את לא תשובי מאחריי. ואז על ידי זה, אומר הקדוש ברוך הוא, תישארו כאן. אז למה שנדבר על העתיד אם אתם עדיין יכולים לשנות את ההווה?
המלבי"ם מסביר שכל זה חוזר על העבר. זאת אומרת כל מה שהוא אומר להם כאן, הוא מדבר איתם על מה שהיה. מה תכננתי מראש ולא יצא לפועל, אתם קלקלתם ולא יצא לפועל. לפי הרד"ק מה שאומר כאן הקדוש ברוך הוא זה עכשיו תשנו. לפי המלבי"ם אומר הקדוש ברוך הוא בוא אגיד לכם מה היו התוכניות שלי ואיך אתם מוססתם את כל אותן תוכניות. אומר להם הקדוש ברוך הוא אז יקוו כל הגויים לירושלים, כל העולם יכירו את אמונת השם. אומר הקדוש ברוך הוא דעו לכם כי מתחילה זאת הייתה התוכנית שלי, להפריד אתכם מהאומות, שלא יהיה לכם קשר איתם, שיהיה לכם ארץ משלכם, ארץ מיוחדת. והוא ממשיל את זה לבת שנמצאת בין בנים רבים, והאב חושש לשים דירתה ביניהם, שמא ירעו לה, שמא יזיקו לה, שמא יוציאו אותה לתרבות רעה. אז מה הוא עשה? אז הוא נתן לה מקום נחלה מיוחד, שהמקום נחלה הזה לא יהיה קשור לאחרים, לא יהיה קשור לבנים, שלא תבוא להידרדר מבחינה רוחנית בין שאר הבנים. ולכן מה הוא עושה? הוא נותן לה נחלה, שדה וכרם, נותן לה נחלה מיוחדת. ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים, לא תתערבי עם הגויים. נתתי לך ארץ חמדה. מה זה ארץ חמדה? א', מצד עצמה היא ארץ חמדה, כולם חומדים אותה. דבר שני היא נחלת צבי. נחלה זה מלשון דבר הקיים לנצח, קיים לדור דורות, זה נקרא נחלה. ואז אמרתי לעצמי הדבר הזה יהיה לכם לנחלה לעולם. ואומר בליבי, על ידי זה שהיא ארץ חמדה, אבי תקראי לי. תכירי בכך שאני אבא שלך. תכירי בכך שאני משפיע עלייך רק טוב, תכירי לי טובה. ועל ידי שהיא נחלת צבי, הכוונה כמו שאמרנו נחלה זה אומר קיום תמידי, נתתי לך כזאת מתנה שתהיה קיימת לתמיד, לנצח, ארץ ישראל לעולם שלנו, אז מאחריי לא תשובי. אז ממילא לא תמרו פי השם, לא תשובי מאחרי השם. כך חשבתי. והנה מה היה? אכן בגדה אישה מרעה, כן בגדתם, כן בגדתם בי בית ישראל נאום השם. אבל, אומר הקדוש ברוך הוא לאבותי, התוכניות עלו על שרטון. היו תוכניות נפלאות, ככה רציתי מראש. ומה היו התוצאות? אתם לא התנהגתם כמו בת שאביה הטיב לה, אלא התנהגתם כאישה שבוגדת ברעה, הכוונה בבעלה. כן בגדתם בי בית ישראל.
המלבי"ם קצת מתקשה, למה כתוב אישה, אכן בגדה אישה מרעה? למה לא ברעה? היא בגדה ממנו? היא בגדה בו. אז לכן הוא מסביר שהמרעה הכוונה מסיבת הרע. כיוון שהרע בגד בה, כן בגדתם בי, כאילו, כאילו בגדתי בכם. הבגידה שאתם בוגדים בי כאילו זה מסיבתי, מרעה, מסיבת רעה. כאילו מסיבת בעלה היא בגדה בו. מה זה מסיבת בעלה? כאילו לא נהג איתם כהוגן. אומר הקדוש ברוך הוא וכי לא נהגתי איתכם כהוגן? האם כל מה שנתתי לכם לא נתתי לכם מעל ומעבר למה שהיה מגיע לכם? והנה תראו כמה השפעתי לכם טובה, ומה אתם עשיתם? בגדה אישה מרעה, כן בגדתם בי בית ישראל נאום השם.
קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את דרכם שכחו את השם אלוהיהם. קול שפיים, מסביר הרד"ק שהכוונה היא המקומות הגבוהים. קול על שפיים נשמע, הכוונה עולים על שפיים כדי להשמיע את הקול למרחוק. בזמנם מערכות כריזה עדיין לא היו לגמרי נפוצות, אז כדי להכריז לא משתמשים עם רמקולים בעלי עתירי דציבלים, אלא פשוט עולים על ההר וצועקים. יש הר הצעקות, הר הצעקה. כן? יש הד ועולים למקום גבוה ועל ידי זה קולו נשמע למרחוק, וכך שעושים צבא למלחמה, ויצעקו. למה? כי ככה היו אוספים אותם, היו אוספים אותם בדרך של צעקות. אז קול על שפיים נשמע, המקומות הגבוהים, נשמע הקול למרחוק כאשר הם מתוודים. אומר הרד"ק מה כוונת הדברים? היה ראוי להם שיישמע קולם למרחוק על שפיים. זאת אומרת אחרי כל מה שעשיתם, אז קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל. זה מה שהייתי צריך לשמוע. אנשים עומדים על ההרים ובוכים ומתחננים. ומה אומרים? כי העוו את דרכם, שכחו את השם אלוהיהם. הם צריכים להתחרט ולבכות ולומר שכחנו את השם. אומר הקדוש ברוך הוא אם ככה היו עושים, הייתי מקבל אותם. הייתי אומר להם שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ואז הם יאמרו הננו אתנו לך כי אתה אלוהינו, שזה בעצם ההמשך של הפסוקים. אם ככה הייתם עושים, קול על שפיים נשמע, אז הייתי אומר לכם שובו בנים שובבים. אבל אתם לא נוהגים כן.
המלבי"ם מסביר שכאן הוא כביכול מתאר באופן מליצי שהוא שומע שני קולות. שני קולות מובדלים. א', קול על שפיים נשמע. שומע קול שמתפוצץ על ההרים הגבוהים, ששפיים זה המקומות הגבוהים. דבר שני, הוא שומע קול מהעמק, קול שני של התחנונים של בני ישראל. ואז הוא מתאר את עם ישראל כביכול הם כמו שה נידחה. הם כמו שה תועה. והקדוש ברוך הוא כביכול כעומד על ההר ומחפש את השה שלו. מחפש את הכבשה שלו. ואז הוא קורא אליה. וזה קול על שפיים נשמע. הרועה נמצא על שפיים, על ההר הגבוה, והוא צועק איפה את? איפה השה שלי? ואז השה נשמע בכי תחנוני בני ישראל. שמה בעמק היא בוכה, היא מצטערת. והסיבה היא שכחה את קולו של הרועה. ולכן היא לא מזהה שמי שקורא לה זה בעצם הרועה. ולמה? איך זה? כי העוו את דרכם. אומר למה אני שומע את שני הקולות הללו? כי ישראל העוו את דרכם, הם בוכים בעמק, הם בעצם איבדו את הדרך. וגם הם לא מכירים את הקול של הרועה שקורא על שפיים, כי שכחו את השם אלוהיהם. אז אם היו מכירים את השם וזוכרים את השם, היו מזהים את הקול ושבים. אבל כיוון שהם שכחו את השם אלוהיהם, אז ממילא הקול של הרועה נשמע על שפיים, קודשא בריך הוא שקורא לעם ישראל, ועם ישראל עדיין תועים בעמק כשה נידחה שלא מבינים שהקול הקורא עליהם זה קולו של הקדוש ברוך הוא, שכחו את השם.
ולכן אומר הנביא שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם הננו אתנו לך כי אתה השם אלוהינו. לכן אומר, נסביר קודם כל את מה שמסביר המלבי"ם. ולכן הוא אומר כנגד מה שאמרתי קודם קול על שפיים נשמע, אתה יודע מה הקול הנשמע על ההרים? איזה קול נשמע? קולו של הרועה הזועק ואומר שובו בנים שובבים. זה הקדוש ברוך הוא שצועק בקולו שעם ישראל ישובו, ארפא משובותיכם. מאידך גיסא, עכשיו הוא אומר מה אומרים עם ישראל? מה עונה השה? עם ישראל אומרים, הבכי והתחנונים, הננו אתנו לך. ההיננו פה, לפי המפרשים כאן, גם הרד"ק וגם המנחת שי, הוא לא דגוש, זה לא היננו, אלא היננו, שני הנונים הם רפויים. הם צועקים ואומרים היננו אתנו לך, אתה אלוקינו, אתה השם אלוהינו, אנחנו מבקשים לשוב אליך. אכן לשקר מגבעות המון הרים, אכן בהשם אלוהינו תשועת ישראל. זה הפסוק הבא, ובעצם הם באים כאן וצועקים ואומרים אנחנו מוכנים לשוב אליך, אנחנו מוכנים לשקר מגבעות המון הרים, כביכול הם אומרים כנגד הקול שעומד בשפיים, אתנו לך, אתה השם אלוהינו, אבל אנחנו לא מכירים את הקול שלך. אנחנו לא יודעים את המקום שאליו אנחנו צריכים לשוב. כי לשקר מגבעות המון. המון כידוע, המלבי"ם תמיד מסביר שהמון למה נקרא המון? כי זה מלשון המיה. כשיש המון, המקום הומה. יש דיבורים, יש רעש, יש המיה. תמיד המון מבטא המיה. אז כשמדברים על המון מים רבים או על המון, כיוון שיש המיה אז הכמות נחשבת להמון. זה הביטוי. כי לשקר מגבעות המון הרים. הוא מתאר שכנגד הקול שיוצא מבין ההרים, ישיבו הגבעות בהד. כי מי שעומד על ההרים צועק הד, אז מהגבעות שומעים הד, הד, הד, הד, הד, יש אקו, יש הד. אז העומד בעמק שומע קול אחד או כמה קולות? הוא שומע קולות רבים. הוא שומע את הקול, אבל הוא שומע את ההד שחוזר וחוזר על הדברים. ואם ככה, הוא לא יודע היכן היא האמת. וזה בעצם מה שאומרים אכן לשקר מגבעות המון הרים. כיוון שיש גבעות ויש המון, כמו שאמרנו זה מלשון המיה, המון, נשמע קול המיית ההרים, שהבת קול משיבה כנגדו, זה ההד, אז לשקר. דהיינו אנחנו לא נשוב אליך רק לשקר. פירושו של דבר, נביאי האמת אומרים לנו לשוב אליך, נביאי השקר אומרים שנלך לשקר, לעבוד עבודה זרה. ואנחנו לא יודעים להבחין מהו קול האמת. קול נביאי השקר או קול נביאי האמת? אנחנו קוראים להם נביאי השקר, לכן ברור לנו שזה שקר. אבל להם זה היה נשמע מאוד מאוד אמיתי. אז ישנם את כל הנביאים הללו שקוראים לנו לעבוד עבודה זרה, ואת כל נביאי השם שקוראים לנו לשוב לשם, וזה כדוגמת הקול הקורא על ההרים ויש לו הדים. וההדים הללו זה הנביאים נביאי השקר שגם הם כביכול קוראים, ואז אנחנו מסתבכים, איפה הקדוש ברוך הוא? מאיפה הוא נמצא? כי את הקול הזה אני שומע מכמה כיוונים. אז לאן אני צריך לשוב? ואז הם באים וטוענים טענה נוספת, היננו אתנו לך כי אתה השם אלוהינו, אכן בהשם אלוהינו תשועת ישראל. דהיינו הם אומרים לו ריבונו של עולם, אנחנו לא יכולים לשוב. אנחנו דלים מאוד. בהשם אלוהינו תשועת ישראל. פירושו של דבר, צריך את העזרה שלך. תשועת ישראל בהשם אלוהינו. אם השם אלוהינו מה שנקרא ימשוך אותנו, יוציא אותנו מן הצרה, וזה הוויכוח התמידי בכנסת ישראל לקודשא בריך הוא. שהקדוש ברוך הוא אומר שובו בנים שובבים, וכנסת ישראל אומרת השיבנו השם אליך ונשובה. הוויכוח הוא מי יתחיל? האם זה צריך לבוא מאיתנו או מקודשא בריך הוא? הקדוש ברוך הוא אומר תתחילו אתם. ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. אבל אנחנו אומרים ריבונו של עולם, אנחנו היננו אתנו לך ואנחנו חלשים. אנחנו אין לנו כוח. ולכן ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים שאתה תעשה את הפעולה, אתה הוא זה שתשיב אותנו אליך, אכן בהשם אלוהינו תשועת ישראל, רק על ידי השם אלוקינו תהיה תשועת ישראל.
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין אתנו לבין בנו. אתנו לחלות פניך, לא לא בנו. מה ההבדל בין אתנו לבנו? היננו אתנו לך כי אתה השם אלוהינו. למה כתוב לשון אתנו? אומר המלבי"ם אתנו זה מראה על ביאה מוחלטת. פירושו של דבר, היה נראה כאילו אתנו, בנו בצורה מוחלטת. אבל הוא אומר אכן אתנו לך, פירושו של דבר, האתנו הוא לשקר. למה? כי בפועל מה אנחנו מצפים? אתה השם תעשה. באת, אז חזרת? לא לא לא, שהשם יחזיר אותי. שהשם הוא זה שיפעל. ואז יוצא אם כן שכל האתנו הזה אכן לשקר מגבעות המון הרים. שומעים את ההמון היוצא מן ההרים, אז כל ביאתנו לשקר. לפי רש"י, כל הפסוק הזה בעצם הוא הוראה של הנביא איך להתוודות. הנביא אומר להם אתם צריכים להגיד לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא הרי אומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. כשהארפא הכוונה עניינו רפואה, ורפואה מסביר הרד"ק שהכוונה סליחה, וזה בא על דרך השאלה. כמו שהרפואה מרפאת את הגוף, אז הקדוש ברוך הוא אומר ארפא משובותיכם, הכוונה את כל מה ששובבתם, מרדתם, אני ארפא. כשהכוונה לריפוי, להסיר את הקלקול שיש בכם בנפש, וזה מה שנקרא רפואת הנפש. רפואת הנפש זה לא עם סממנים, זה עם מוסר, זה עם יראת שמיים. אז אומר הקדוש ברוך הוא ארפא את משובותיכם. אומר הנביא, איך אתם צריכים לבוא להתוודות? תגידו היננו אתנו לך כי אתה השם אלוהינו. כך תתוודו, תאמרו אכן לשקר מגבעות המון הרים. כל מה שהלכנו ועבדנו עבודה זרה להרים, הכל היה לשקר, ואנחנו בהשם אלוהינו תשועת ישראל. לא עזר לנו מאומה, לשקר עבדנו עבודה זרה, עבודה זרה לא הצילה אותנו, עבודה זרה לא סייעה בידינו. העכו"ם הרי על ההרים אלוהיהם, ואנחנו מתברר לנו שלשקר מגבעות המון הרים, הכל היה לשקר מבלי תועלת. אז מה? אכן בהשם אלוהינו תשועת ישראל. את זה תאמרו לקדוש ברוך הוא כאשר אתם שבים לפניו, ועל ידי זה יקבל את תשובתכם.
עוד אומר הרד"ק, לשקר מגבעות, אומר אנחנו היינו מצפים מהגבעות, היינו מי אלה הגבעות? זה האומות. גם מההרים, היינו מצפים שיבוא המון גויים לעזרתנו. אבל הציפייה הזאת הייתה ציפייה לשקר. ציפינו אל אל גוי לא יושיע. תשועת ישראל בהשם אלוקינו תשועת ישראל. הכוונה הקדוש ברוך הוא עיניו עלינו לטובה כשהולכים בדרכיו. ולא כמו שאר האומות. ולכן השם נקרא תשועת ישראל, כי על ידו יש ישועה, יש השגחה פרטית על עם ישראל. המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן המון הרים, המלבי"ם בהרבה מקומות מסביר לפי אותו קו, שהמון זה במשמעות של המיה. המון זה משמעות קול ורעש גדול. אז המון הרים, כיוון שאנחנו צועקים אל ההרים, אז אנחנו מקבלים את ההד כקול חוזר. זה נקרא המון הרים. וזה מתאים למה שהמלבי"ם הסביר לעיל, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וכולי, ואז כביכול עם ישראל אומרים אנחנו שומעים המון הרים ואיננו איננו יודעים מי זה ומה זה, לא מכירים להבדיל את הקול, מהו מתי הוא קול מאת השם, האם זה קול מאת העבודה זרה. אז את זה הוא הסביר כאן במילים הללו מגבעות המון הרים. אז לשקר, איננו יודעים מהיכן הוא קול האמת.
והבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו את צאנם ואת בקרם את בניהם ואת בנותיהם. מה זה הבושת? אז כמו שראינו לעיל, רש"י הסביר שכאן הנביא בעצם מלמד אותם איך להתוודות. והוא אומר להם תאמרו כך. דהיינו באיזה צורה לבטא את הווידוי. ומה יאמרו? הבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו. הבושת זה העבודה זרה. כמו שראינו שכתוב על ירובושת, ירובעל. מה מה היה עובד? את הבעל, זה נקרא ירובעל. אז מי שהוא יצא נגד הבעל, קראו לו ירובעל, ירב בו הבעל, הכוונה הבעל יריב עמו. אז ירובושת זה אותו רעיון, ירב בו הבושת. אתה רואה אם כן שהבעל נקרא בושת. למה? כי בושת וכלימה למי שמתעסק עם הבעל. מי שמתעסק עם העבודה זרה יש לו בושת וכלימה, כי תוצאות אחרות, תועלת אחרת אין ממנו. אז רק בושת וכלימה יש בו. והבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו. יגיע זה תבואת השדה. דהיינו הבושת, הבעל גרם לכך שבעונש על העוון הזה שעבדנו עבודה זרה, אז את התבואה אכלה שידפון והירקון והארבה והאויבים. וכך גם כן זה אכל את הצאן ואת הבקר, את הבנים ואת הבנות שמתו בדבר, הכל בעוון עבודה זרה. אז הבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו, את צאנם, את בקרם, את בניהם ואת בנותיהם. אנחנו יודעים שהבושת היא זאת שאכלה הכל, הבעל הוא זה שגרם לנו לכל הנזקים לכל הנזקים הללו, ובעצם אנחנו עוד מכירים מנעורינו. כל זה בעצם לשון של וידוי שהם מתוודים ואומרים אנחנו מכירים בכך שכל הנזק שקרה לנו זה בגלל הדרך המקולקלת שהלכנו בה, בגלל הבעל שאותו עבדנו עוד מזמננו מזמן אבותינו.
ולכן נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו כי להשם אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד היום הזה ולא שמענו בקול השם אלוהינו. נשכבה בבושתנו, אנחנו גם כן כמו אבותינו, שאבותינו היו קלים בבושתם, כך גם כן אחריהם אנחנו הולכים באותה דרך וגם אנחנו נשכבה בבושתנו. מה פירוש נשכבה? מסביר הרד"ק שאדם שנמצא בצרה גדולה ולא יודע מה לעשות, אז הרבה פעמים הוא מגיע לחידלון. שוכב. מיואש. שוכב במיטה, מתכסה בשמיכה, לא עושה כלום. למה? מכיוון שהוא נמצא בכזאת צרה, הוא נמצא בכזה דיכאון, בכזה ייאוש, שבמצב הזה הוא אין לו חשק לראות שום דבר, אין לו חשק לעשות שום דבר. אומר אנחנו נמצאים בכזאת צרה גדולה שאין לנו, אין לנו מה לעשות, כביכול אין לנו פתרון. אז מה אנחנו עושים? נשכבה בבושתנו. כמו שכתוב אם תשכבון בין שפתיים, או הייתי כשוכב בלב ים, או שוכב בראש חבל. ואז ותכסנו כלימתנו. הכוונה כמו שכתוב ובושת פניי כיסיתני מנעורינו ומנעוריי. הכוונה מנעורינו עשינו את הרע כמו שראינו שאבותינו עשו, ועל זה תכסנו כלימתנו, כי להשם אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו. אז על זה מכסה אותנו בושה. המצודת דוד מסביר שהנשכבה בבושתנו הכוונה כביכול הוא מצייר כמשל את הבושת כמצע, ואז הוא אומר אנחנו שוכבים על המצע הזה. זה הכוונה נשכבה בבושתנו. והמלבי"ם אומר שהמציאות הזאת של השכיבה בבושת פירושו אנחנו לא יכולים לעשות מאומה. אומר המלבי"ם יש הבדל בין בושת לכלימה. בושת זה תמיד מעצמי. אני אני מתבייש בעצמי, בלי שמישהו יבייש אותי. אני מתבייש מעצמי, אני אני רואה את מה שעשיתי, אני מתחרט, מכסה אותי בושה. לעומת זאת אני לא אגיד מכסה אותי כלימה, אלא רק אם מישהו אחר יכלים את פניי. זאת אומרת בושת זה משהו שבא מבפנים, כלימה זה בא מבחוץ. משהו שאחרים מכלימים את פנינו. לכן הוא אומר נשכבה בבושתנו. אנחנו כמו שוכבים עם הבושת. מה זה שוכבים עם הבושת? כמו השוכב עם אשת חיקו, מחובר למשהו השייך לו, אשתו כגופו. אז כך גם כן אנחנו שוכבים עם הבושת, כמו מחוברים אל הבושת. זה נשכבה בבושתנו. לעומת זאת תכסנו כלימתנו, כיוון שהכלימה זה משהו שבא מבחוץ, אז זה מכסה מלמעלה. זה לא משהו מחובר, אני לא כמו מחובר איתו שוכב עמו, אלא זה משהו שבא מלמעלה, הוא מכסה אותי מלמעל. ולכן זה נקרא תכסנו כלימתנו. כך גם כן אומר המצודת דוד שזה העניין שהכלימה שהכלימה מכסה אותנו כמו מלמעלה, כי הנשכבה בבושתנו זה המצע התחתון, ותכסנו כלימתנו זה הכיסוי העליון. ולפי המלבי"ם זה יותר מובן מכיוון שזה נחשב למשהו חיצוני לי, לא משהו שאני שוכב עמו כדבוק וחלק ממני, אלא משהו חיצוני לי וזה הכלימה הבאה מן החוץ.