פתיחה: מנחמת העתיד אל תוכחת ההווה
פרק ג' בירמיהו נע בין תוכחה קשה על בגידת ישראל ובין הבטחות נחמה גדולות לאחרית הימים. בחלק שלפנינו אנו נמצאים בלב הנחמה: אחרי שנאמר שעם ישראל יתמעט עד כדי "אחד מעיר ושניים ממשפחה", מבטיח הנביא ריבוי, קיבוץ גלויות, איחוד הממלכה ותיקון שלם של הלב. ומתוך הנחמה הזאת חוזר הנביא אל ההווה: מה תכנן הקדוש ברוך הוא לעמו מלכתחילה, מה קלקלנו, וכיצד נכון להתוודות ולשוב.
"לא יאמרו עוד ארון ברית ה'" - פסוק טעון וגדוש
וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה', לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב, וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. (טז)
זהו פסוק טעון וגדוש, הזקוק לביאור: מהו כל אותו "לא" החוזר כאן חמש פעמים, ומהו "ארון ברית ה'" שלא ייאמר עוד?
רש"י מסביר שכל כניסתכם תהיה קדושה, ולא יזדקקו עוד לארון ברית ה' ולא יבקשו אותו כדי להינצל מן המלחמה. אמנם בכתובים ראינו את הדבר הזה רק פעם אחת, במעשה עלי, ומסתבר שאחרי שנשבה ארון האלוקים כבר לא חזרו על כך יותר; אבל משתמע שכך הייתה דרכם בעבר. ולעתיד לבוא, כיוון שלא תהיינה מלחמות כלל, לא יאמרו עוד "ארון ברית ה'" - כלומר אפילו לא יעלה על הדעת להוציא את הארון למלחמה, שהרי מלחמות לא תהיינה.
המצודת דוד מסביר אחרת: "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'" - לא יגידו נלך להתפלל לפני הארון. מדוע? מפני שתימלא הארץ דעה והשכל, וכל העם ירצו לבוא ולהתפלל, עד שתהיה צפיפות נוראה ולא יהיה מקום לכולם. ושמא יעשו ארונות אחרים שגם בהם תשרה קדושה, וילכו להתפלל לפניהם? על כך אומר "ולא ייעשה עוד" - לא יעשו ארונות נוספים, מכיוון שהשראת השכינה תהיה בכל ירושלים, ותפילתם תתקבל בכל מקום.
ביאור המלבי"ם: הפער שבין הפה, הלב והמעשה
המלבי"ם מבאר תחילה את ראשית הפסוק: אחרי שעם ישראל יהיה המועט שבמועט, "אחד מעיר ושניים ממשפחה" - גרגירים בודדים - מבטיח הנביא "והיה כי תרבו ופריתם בארץ". ובעת שנתקבץ לארץ יהיו כולם צדיקים, כמו שנאמר "והיה הנשאר בציון קדוש ייאמר לו".
ועל המשך הפסוק מביא המלבי"ם ביאור מקורי: המציאות של היום היא שהמחשבה אינה מסכימה עם הדיבור, והדיבור אינו מסכים עם המחשבה, והמחשבה אינה מסכימה עם המעשה. אנחנו מכירים היטב אדם שיש לו תוכניות, אבל כשהוא בא ליישם אותן ולהוציאן לפועל - הכל נגוז. יש לו רצון כן ואמיתי, אבל קושי גדול ביישום. פעמים אדם אומר בפיו "אני אעשה" ובמחשבתו אין לו תוכנית כזאת כלל, ופעמים יש לו מחשבה לעשות ובפועל אינו עושה. בקיצור: יש אצלנו נתק בין המחשבה לדיבור ולמעשה.
כך גם ביחס לארון: מדברים בפה ואומרים "ארון ברית ה'", מתייחסים אליו בקדושה, מפארים אותו - ספר התורה בתוכו, קודש הקודשים, הכרובים עליו - אבל באמת הדבר רחוק מן הלב. שאילו היה קרוב ללבם, היו עוסקים בתורה ומקיימים את מצוות ה'. זהו מה שנקרא דקלומים חיצוניים. כמו ראשי ממשלות שכדי לקושש קולות אומרים לפני הבחירות "בעזרת השם", אולי יהיו כמה שזה ישפיע עליהם; הולכים לבקר בכותל כדי שיצלמו אותם מכל כיוון, מחליפים כיפה - פעם סרוגה, פעם שחורה, פעם קטנה - כדי למצוא חן בעיני כל הקהלים. הדיבורים וההצגות החיצוניות אינם מתאימים למה שקורה בלב פנימה.
לפיכך מסדר המלבי"ם את הפסוק כך: "לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב" - לא יהיה עוד מצב שאומרים "ארון ברית ה'" בשעה שאין הדבר עולה על הלב. מי שיאמר לעתיד "ארון ברית ה'", תהיה לו כוונה אמיתית בלבו, הערכה גדולה לארון וקיום מה שכתוב בארון. לא יהיה לבו חלוק ממעשיו ולא דיבורו חלוק מאמונתו שבלב. וכן "ולא יזכרו בו ולא יפקודו" - לא יהיה כמו עכשיו, שמזכירים ופוקדים את ארון הברית במחשבתם "ולא ייעשה עוד", כלומר הוא זוכר, הוא אומר, אבל אינו עושה כמו שכתוב. ומה שווה זכירה ופקידה בלי מעשה? אלא לעתיד, ברגע שיזכרו - מיד יעשו. במילים פשוטות: המחשבה והמעשה ילכו יחד בתלם אחד, לא כמו היום שהמחשבה רחוקה מן המעשה. המלבי"ם מאריך בחלק "ביאור המילים" לבסס את הביאור הזה על דקדוק לשון הקודש, ולא נתעכב על כך.
"יקראו לירושלים כיסא ה'"
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ͏ִם כִּסֵּא ה', וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כׇל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָ͏ִם, וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע. (יז)
לא זו בלבד שהגויים לא יבואו עוד לירושלים להילחם - וכפי שהסביר הרד"ק שזו כוונת "לא יאמרו ארון ברית ה'", שלא יזדקקו לארון למלחמות - אלא הגויים עצמם יקראו לירושלים "כיסא ה'". "ונקוו אליה" מלשון מקווה, היאספות המים: ייקוו אליה הגויים כדי לעבוד את ה'. יבואו לכאן מסעות צליינים, לא בשביל ההבלים שלהם אלא להשתחוות לפני ה'.
יש כאן קושי בפסוק: אם כבר נאמר "ונקוו אליה", והרי "אליה" היינו לירושלים, למה צריך לחזור ולומר "לירושלים"? מסביר הרד"ק שכל אחד יאמר לחברו: בוא נלך לירושלים. שם ירושלים יינשא בפי כל, ולא רק שילכו לשם אלא יעודדו איש את רעהו.
"ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע" - לא ישראל ולא הגויים. הרד"ק מפרש כפשוטו, מלשון שריר: לב קשה, כמו "שריר ובריר וקיים", שריר היינו חזק וקשה. רש"י מפרש אחרת, והמלבי"ם הולך בכיוונו: "שרירות" לשון ראייה, כמו "מגבעות אשורנו", וכמו "בנות צעדה עלי שור" - ששור הוא לשון חומה, ונקראת כך מפני שמשם היו רואים ומשקיפים, כלשון "הביטו שורו וראו". ואם כן, "לא ילכו אחרי שרירות לבם הרע" היינו לא ילכו אחרי ראיית לבם, שלבם היה רואה רק רע ונמשך אל הרע. וכמו "אשורנו ולא קרוב", שאף הוא לשון ראייה.
המלבי"ם מוסיף ביאור עמוק: עד עכשיו, כשרוצים לומר היכן מקום שבתו של הקדוש ברוך הוא, אומרים בשמיים - "ה' בשמיים הכין כיסאו". ומה פירוש בשמיים? שההנהגה היא כביכול על פי חוקות השמיים, על פי חוקות הטבע, ולא בדרך ניסית. אבל בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה': תהיה הנהגה ניסית למעלה מן הטבע, עד שיהיה נדמה כאילו ה' יושב כאן איתנו, זה הכיסא שבו הוא יושב, משגיח ומולך עלינו בגלוי.
ומחמת זאת ייקוו אליה הגויים - לא כדי להילחם אלא לאכול מפריה לשם ה'. וגם המלבי"ם מתקשה בכפל "אליה... לירושלים", ומבאר שהוא מחמת חשיבות העיר: ירושלים תהיה עיר בעלת חשיבות גדולה. עוד תתחרט ארצות הברית שמשך שנים לא רצתה להציב את השגרירות בירושלים; הם קובעים מהי ירושלים, הם אלה שמחליטים. אל תדאג - בסוף גם אובמה יבוא לכאן על ארבע. הם יבואו לירושלים לשם ה', להתפלל ולהכיר את שם ה'. "ולא ילכו אחרי שרירות לבם" - לא ילכו אחרי הדרך שלהם, שבה הם מביטים ורואים רק את מה שהם רוצים לראות, והכוונה לטענות הכפירה וההכחשה של דרך ה'. אלא כולם יכירו במלכות ה', באחדות ה' ובתורת ה'.
איחוד יהודה וישראל וקיבוץ גלויות
בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. (יח)
"ילכו בית יהודה על בית ישראל" - יתחברו אליהם ויתווספו עליהם להיות ממלכה אחת. הרד"ק מסביר ש"על" כאן כמו "עם", כמו "ויבואו האנשים על הנשים" שפירושו עם הנשים. "ויבואו יחדיו מארץ צפון" - השבטים גלו לארץ צפון: חלח וחבור ונהר גוזן וערי מדי וספרווים, וכל אלה בצפון ובמזרח והלאה לבבל.
ואם תשאל, מה עניינו של בית יהודה כאן, והרי בית יהודה גלו לבבל וחזרו? מסביר המצודת דוד שהכוונה לאותם שגלו מערי יהודה על ידי סנחריב מלך אשור ולא חזרו בבית שני, ולכן אותם יצטרכו לאסוף מארץ צפון. אומר הקדוש ברוך הוא: את כולם אקבץ, והם ילכו על בית ישראל - עשרת השבטים, כמו שכתוב "ואסף נדחי ישראל" - ויתחברו כאחד. לא כמו בזמן הנבואה שהממלכה מפולגת, אלא לעתיד תהיה ממלכה אחידה ומלך אחד, ולא כמציאות שנתפלגה הממלכה אחרי מיתת שלמה.
המלבי"ם מדייק בלשון "על הארץ אשר הנחלתי" - מדוע לא נאמר "אל הארץ"? אלא "על" כאן במשמעות "בשביל". אדם יכול לעזוב ארץ אחרת ולבוא לכאן משתי סיבות: או מפני שהארץ קדושה, יקרה וחשובה, ובגלל מעלתה הוא רוצה לבוא; או - ולצערנו זו הייתה פעמים רבות הסיבה העיקרית - מפני שהוא נרדף שם, והוא מוצא כאן מקלט ומפלט. במקרה השני המעלה פחותה הרבה, שהרי באתי כבורח ולא מחמת מעלת הארץ, ואילו היה טוב לי שם הייתי ממשיך לשבת שם. ועל כך אומר הנביא שלא כן יהיה לעתיד: "ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ" - בשביל הארץ, כל ביאתם תהיה לצורך הארץ עצמה.
"איך אשיתך בבנים" - תוכניתו של הקדוש ברוך הוא
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם, וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי. (יט)
"ואנוכי אמרתי" - בלבי, מפרש רש"י. "איך אשיתך בבנים" - איך אשים אותך, עדתי ואומתי, בתוך שאר הבנים, כלומר יחד עם שאר האומות? ומשום כך הפרדתי אתכם מהם ונתתי לך ארץ חמדה, כדי שלא יקלקלו אותך שאר הבנים; אמרתי להפריד אתכם, שלא יהיה לכם קשר עם שאר האומות.
הרד"ק מבאר שכל מה שראינו עד עכשיו עתיד הקדוש ברוך הוא לקיים באחרית הימים, ואף שתהיו בגלות ימים רבים אתם עתידים להיגאל. אלא שלדעתו הפסוק הזה מתבאר דווקא על תקופת הנביא, לא על העתיד. הנביא אומר להם: עד כה דיברתי אתכם על הגאולה העתידה, שאחרי שתגלו ייאספו לכאן בית יהודה ובית ישראל ותהיה מלכות שלמה והכל טוב ויפה; אבל עכשיו אני רוצה לדבר אתכם על ההווה. "ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים" - הרי "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואני חושב כעת איך לשים אתכם כבנים. "ואתן לך ארץ חמדה" - כעת, לא לעתיד. כלומר עדיין באפשרותכם שלא לגלות; הניחו מה שיהיה בעתיד, בואו שנו את המציאות עכשיו, ואשאיר אתכם בארץ.
"ארץ חמדה" - שכולם חומדים אותה. "נחלת צבי" - צבי לשון רצון, שכולם רוצים אותה וחפצים בה. ו"צבאות גויים" מתרגם התרגום "חדוות תושבחת עממיא", שכל הגויים משבחים אותה. וכיצד יהיה הדבר? על ידי ש"אשיתך בבנים" ואתן לך ארץ חמדה, את תקראי לי "אבי" ולא תשובי מאחרי - ואז תישארו כאן. ולמה לנו לדבר על העתיד אם עדיין אפשר לשנות את ההווה?
המלבי"ם, לעומת זאת, מבאר שכל זה מוסב על העבר: הקדוש ברוך הוא מספר להם מה תכנן מראש ואיך הם מוססו את כל תוכניותיו. אם לפי הרד"ק המסר הוא "עכשיו שנו", לפי המלבי"ם המסר הוא "בואו ואגיד לכם מה היו תוכניותיי". אמר הקדוש ברוך הוא: מתחילה זו הייתה תוכניתי - להפריד אתכם מן האומות, שלא יהיה לכם קשר עמהן, שתהיה לכם ארץ משלכם, ארץ מיוחדת.
והוא ממשיל את הדבר לבת הנמצאת בין בנים רבים, שאביה חושש לקבוע את דירתה ביניהם שמא ירעו לה, שמא יזיקו לה, שמא יוציאוה לתרבות רעה. מה הוא עושה? נותן לה מקום נחלה מיוחד, שדה וכרם, נחלה שאינה קשורה לאחרים, כדי שלא תידרדר רוחנית בין שאר הבנים. וזהו "ואנוכי אמרתי איך אשיתך בבנים" - לא תתערבי עם הגויים, ונתתי לך ארץ חמדה. "ארץ חמדה" - מצד עצמה, שכולם חומדים אותה; "נחלת צבי" - נחלה היא לשון דבר הקיים לנצח, לדור דורות. ואמרתי בלבי: מתוך שהיא ארץ חמדה, "אבי תקראי לי" - תכירי בכך שאני אביך ושאני משפיע עלייך רק טוב, ותכירי לי טובה. ומתוך שהיא נחלת צבי, מתנה הקיימת לתמיד, ארץ ישראל שלנו לעולם - "ומאחרי לא תשובי", לא תמרי את פי ה'. כך חשבתי.
"אכן בגדה אישה מרעה" - התוכניות שעלו על שרטון
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ, כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'. (כ)
והנה מה היה בפועל? התוכניות הנפלאות עלו על שרטון. לא התנהגתם כבת שאביה הטיב עמה, אלא כאישה הבוגדת ברעה, כלומר בבעלה. "כן בגדתם בי בית ישראל".
המלבי"ם מתקשה בלשון: למה נאמר "בגדה אישה מרעה" ולא "ברעה"? והרי היא בגדה בו ולא ממנו. ומבאר ש"מרעה" היינו מסיבת הרֵעַ: כביכול מפני שהרֵעַ בגד בה. כן בגדתם בי - כאילו הבגידה שאתם בוגדים בי באה מסיבתי, כאילו לא נהגתי עמכם כהוגן. ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: וכי לא נהגתי עמכם כהוגן? האם כל מה שנתתי לכם לא היה מעל ומעבר למה שהגיע לכם? ראו כמה טובה השפעתי עליכם, ומה עשיתם אתם - "בגדה אישה מרעה, כן בגדתם בי בית ישראל נאום ה'".
"קול על שפיים נשמע" - הרועה והשה
קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם. (כא)
"שפיים" - המקומות הגבוהים, מפרש הרד"ק. עולים על השפיים כדי שיישמע הקול למרחוק. בזמנם לא היו מערכות כריזה ורמקולים עתירי דציבלים, אלא פשוט עולים על ההר וצועקים; יש "הר הצעקה", יש הד, ומן המקום הגבוה הקול נשמע למרחוק. וכך היו אוספים צבא למלחמה - בדרך של צעקות.
ומה כוונת הדברים? אומר הרד"ק: ראוי היה שיישמע קולם למרחוק על שפיים. אחרי כל מה שעשיתם, זה מה שהייתי צריך לשמוע - אנשים עומדים על ההרים ובוכים ומתחננים, ומודים "כי העוו את דרכם, שכחו את ה' אלוהיהם". אילו היו מתחרטים ובוכים ואומרים "שכחנו את ה'", הייתי מקבל אותם, והייתי אומר להם "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", והם היו עונים "הננו אתנו לך כי אתה ה' אלוקינו" - שזהו המשך הפסוקים. אבל אינכם נוהגים כן.
המלבי"ם מתאר כאן באופן מליצי שני קולות נבדלים: האחד - "קול על שפיים נשמע", קול המתפוצץ על ההרים הגבוהים; והשני - קול העולה מן העמק, "בכי תחנוני בני ישראל". והמשל הוא: עם ישראל הם כשה נידחה, ככבשה תועה, והקדוש ברוך הוא כרועה העומד על ההר ומחפש את שהו וקורא אליה - וזהו "קול על שפיים נשמע": הרועה עומד במרום וצועק "איפה את? איפה השה שלי?". והשה, שם למטה בעמק, בוכה ומצטערת - וזהו "בכי תחנוני בני ישראל". והסיבה שאינה נענית: שכחה את קולו של הרועה ואינה מזהה שהקורא אליה הוא רועה שלה.
ומדוע נשמעים שני הקולות הללו? "כי העוו את דרכם" - לכן הם בוכים בעמק, שאיבדו את הדרך; "שכחו את ה' אלוהיהם" - לכן אינם מכירים את קול הרועה הקורא על השפיים. אילו היו מכירים את ה' וזוכרים אותו, היו מזהים את הקול ושבים; אבל כיוון ששכחו, קול הרועה נשמע על שפיים - הקדוש ברוך הוא קורא לעם ישראל - ועם ישראל עדיין תועים בעמק כשה נידחה ואינם מבינים שהקול הקורא אליהם הוא קולו של הקדוש ברוך הוא.
"שובו בנים שובבים" - קול הרועה ותשובת השה
שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם, הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ. (כב)
לפי המלבי"ם, זהו פירוש שני הקולות שהוזכרו: כנגד "קול על שפיים נשמע" - איזה קול נשמע שם? קולו של הרועה הזועק "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם". זהו הקדוש ברוך הוא הצועק בקולו שישובו ישראל. וכנגד "בכי תחנוני בני ישראל" - מה עונה השה? "הננו אתנו לך כי אתה ה' אלוקינו". ולעניין הניקוד: לפי המפרשים כאן, גם הרד"ק וגם המנחת שי, אין זה "הִנֶּנּוּ" בדגש אלא שני הנונים רפויים.
אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים, אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל. (כג)
המלבי"ם ממשיך את המשל: "המון" תמיד מלשון המיה, שהרי במקום שיש המון יש דיבורים ורעש והמיה, ולכן כל ריבוי נקרא המון. כאן מתאר הנביא שכנגד הקול היוצא מבין ההרים משיבות הגבעות בהד - העומד על ההר צועק, ומן הגבעות חוזר ההד שוב ושוב. נמצא שהעומד בעמק אינו שומע קול אחד אלא קולות רבים: הקול עצמו וההדים החוזרים. ואם כן אינו יודע היכן האמת. וזהו "אכן לשקר מגבעות המון הרים" - כלומר, אומרים ישראל: אנחנו מוכנים לשוב, "אתנו לך", אבל אין אנו מכירים את קולך ואיננו יודעים לאן עלינו לשוב.
והנמשל: נביאי האמת אומרים לנו לשוב אל ה', ונביאי השקר קוראים לעבוד עבודה זרה, ואיננו יודעים להבחין מהו קול האמת. אנחנו קוראים להם נביאי השקר, ולכן ברור לנו שזה שקר; אבל להם זה נשמע אמיתי מאוד. כל אותם נביאים הקוראים לעבודה זרה הם כהדים של הקול הקורא על ההרים, ומחמתם מסתבכים ישראל ואינם יודעים היכן הקדוש ברוך הוא ולאן לשוב.
ואז באים ישראל בטענה נוספת: "הננו אתנו לך כי אתה ה' אלוקינו, אכן בה' אלוקינו תשועת ישראל" - ריבונו של עולם, אין בכוחנו לשוב, דלים אנחנו מאוד; צריכים אנו את עזרתך. אם ה' ימשוך אותנו ויוציאנו מן הצרה - אז נשוב. וזהו הוויכוח התמידי שבין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא: הקדוש ברוך הוא אומר "שובו בנים שובבים", וכנסת ישראל אומרת "השיבנו ה' אליך ונשובה". מי יתחיל? הקדוש ברוך הוא אומר: תתחילו אתם, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. ואנחנו אומרים: ריבונו של עולם, הננו אתנו לך, אבל חלשים אנחנו ואין בנו כוח, ולכן אתה תעשה את הפעולה ואתה תשיבנו אליך.
עוד מדייק המלבי"ם בהבדל שבין "אתנו" ל"בנו": "אתנו" מורה על ביאה מוחלטת. כביכול אמרו ישראל "אתנו לך" - באנו אליך לגמרי, לחלות פניך. אבל אומר הנביא: אכן לשקר. שהרי בפועל למה הם מצפים? שה' יעשה, שה' יחזירם, שה' הוא שיפעל. אם כן, וכי באת? נמצא שכל אותו "אתנו" - "אכן לשקר מגבעות המון הרים".
ביאור רש"י והרד"ק: נוסח הווידוי
לפי רש"י, כל הפסוק הזה הוא הוראה של הנביא כיצד להתוודות. הקדוש ברוך הוא אומר "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", ו"ארפא" עניינו רפואה. מפרש הרד"ק שהכוונה לסליחה, והלשון באה על דרך ההשאלה: כשם שהרפואה מרפאת את הגוף, כך אומר הקדוש ברוך הוא שאת כל מה ששובבתם ומרדתם אני ארפא - להסיר את הקלקול שבנפש. ורפואת הנפש אינה בסממנים אלא במוסר וביראת שמיים.
ואומר הנביא: כיצד תתוודו? אמרו "הננו אתנו לך כי אתה ה' אלוקינו", ואמרו "אכן לשקר מגבעות המון הרים" - כל מה שהלכנו ועבדנו עבודה זרה על ההרים היה לשקר. העכו"ם על ההרים אלוהיהם, ונתברר לנו שלשקר היה הכל, בלי שום תועלת: עבודה זרה לא הצילה אותנו ולא סייעה בידינו. "אכן בה' אלוקינו תשועת ישראל". את זה תאמרו לקדוש ברוך הוא כשאתם שבים לפניו, ועל ידי זה יקבל את תשובתכם.
עוד מפרש הרד"ק "לשקר מגבעות": הגבעות הן האומות, והיינו מצפים שיבוא לעזרתנו המון גויים מן ההרים - אבל ציפייה זו הייתה ציפייה לשקר, ציפינו אל גוי אשר לא יושיע. "בה' אלוקינו תשועת ישראל" - עיניו עלינו לטובה כשהולכים בדרכיו, ולא כשאר האומות; ולכן נקרא ה' "תשועת ישראל", שעל ידו הישועה ויש השגחה פרטית על עם ישראל.
והמלבי"ם, כדרכו בהרבה מקומות, מפרש "המון" במשמעות המיה, קול ורעש גדול. "המון הרים" - שכיוון שאנו צועקים אל ההרים, אנו מקבלים את ההד כקול חוזר. וזה מתאים למה שביאר לעיל: הקדוש ברוך הוא קורא "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", וישראל אומרים: אנו שומעים המון הרים ואיננו יודעים מי זה ומה זה, איננו מבדילים בין הקולות - מתי זהו קול מאת ה' ומתי קול של עבודה זרה. "לשקר" - איננו יודעים מהיכן קול האמת.
"והבושת אכלה את יגיע אבותינו"
וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ, אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם. (כד)
מהי "הבושת"? זו העבודה הזרה. וראיה לדבר: ירובעל נקרא גם "ירובושת". מדוע נקרא ירובעל? מפני שיצא נגד הבעל - "ירב בו הבעל", שהבעל יריב עמו. ו"ירובושת" הוא אותו רעיון עצמו, "ירב בו הבושת". נמצא שהבעל נקרא בושת, לפי שבושת וכלימה למי שמתעסק עם הבעל; מי שמתעסק עם העבודה הזרה אין לו ממנה שום תועלת אחרת, רק בושת וכלימה.
"יגיע" היינו תבואת השדה. כלומר הבעל גרם לכך שבעונש על עוון העבודה הזרה אכלו את התבואה השידפון והירקון והארבה והאויבים, וכן אכל את הצאן ואת הבקר, ואת הבנים ואת הבנות שמתו בדבר - הכל בעוון עבודה זרה. וזהו לשון של וידוי: אנחנו מכירים בכך שכל הנזק שקרה לנו בא בגלל הדרך המקולקלת שהלכנו בה, בגלל הבעל שעבדנו עוד מימי אבותינו.
"נשכבה בבושתנו" - בושת מבפנים, כלימה מבחוץ
נִשְׁכְּבָה בְּבׇשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ, כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ. (כה)
כשם שאבותינו היו קלים בבושתם, כך גם אנחנו הולכים אחריהם באותה דרך - "נשכבה בבושתנו". ומהו "נשכבה"? מסביר הרד"ק: אדם הנתון בצרה גדולה ואינו יודע מה לעשות מגיע פעמים רבות לידי חידלון. הוא שוכב במיטה, מיואש, מתכסה בשמיכה ואינו עושה דבר, מפני שהוא נמצא בצרה כזאת ובדיכאון וייאוש כאלה שאין לו חשק לראות דבר ולא לעשות דבר. כך אומרים ישראל: אנו נמצאים בצרה גדולה כל כך שאין לנו מה לעשות, כביכול אין לנו פתרון. וכלשון הכתובים "אם תשכבון בין שפתיים", "והיית כשוכב בלב ים" או "כשוכב בראש חבל".
"ותכסנו כלימתנו" - כמו שנאמר "ובושת פניי כיסתני". "מנעורינו" - עשינו את הרע כמו שראינו שעשו אבותינו, ועל כן תכסנו כלימתנו, "כי לה' אלוקינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו", ועל זה מכסה אותנו בושה.
המצודת דוד מבאר את "נשכבה בבושתנו" כמשל: הבושת מצוירת כמצע, ואנחנו שוכבים על המצע הזה; והכלימה מכסה אותנו מלמעלה. הבושת היא המצע התחתון והכלימה היא הכיסוי העליון.
והמלבי"ם אומר שהמציאות הזאת של שכיבה בבושת פירושה שאיננו יכולים לעשות מאומה. ומוסיף הבחנה: יש הבדל בין בושת לכלימה. בושת היא תמיד מעצמי - אני מתבייש בעצמי בלי שאיש יביישני; אני רואה את מעשיי, מתחרט, ומכסה אותי בושה. כלימה, לעומת זאת, באה מבחוץ: לא אומר "מכסה אותי כלימה" אלא אם כן אחר הכלים את פניי. בושת באה מבפנים, כלימה מן החוץ.
ולכן מדויק הלשון: "נשכבה בבושתנו" - אנו כשוכבים עם הבושת, כאדם השוכב עם אשת חיקו, מחובר לדבר השייך לו, שאשתו כגופו; כך אנו מחוברים אל הבושת, שהיא חלק מאיתנו. ואילו "ותכסנו כלימתנו" - כיוון שהכלימה באה מבחוץ, היא מכסה מלמעלה. אין זה דבר המחובר אליי ואיני שוכב עמו, אלא דבר הבא מלמעלה ומכסה אותי. וכך מובן גם דברי המצודת דוד על המצע התחתון והכיסוי העליון, ולפי המלבי"ם הדבר מובן עוד יותר: הכלימה נחשבת דבר חיצוני לי, לא דבר הדבוק בי וחלק ממני.
לסיכום:
הנביא פותח בהבטחה גדולה: אף שנתמעט עד "אחד מעיר ושניים ממשפחה", נרבה ונפרה בארץ, ולעתיד לבוא יתאחדו הפה, הלב והמעשה - לא יהיה עוד מי שאומר "ארון ברית ה'" ולבו רחוק, ולא מי שזוכר ופוקד ואינו עושה. ירושלים תיקרא כיסא ה', בהנהגה ניסית שמעל הטבע, והגויים ייקוו אליה לשם ה' ולא אחרי ראיית לבם הרע. בית יהודה ובית ישראל יתאחדו ויבואו מארץ צפון "על הארץ" - בשביל הארץ ומחמת מעלתה, ולא כבורחים. מנגד מזכיר הקדוש ברוך הוא את תוכניתו מלכתחילה: להפריד את בתו מן הבנים ולתת לה ארץ חמדה ונחלת צבי, כדי שתקרא לו "אבי" ולא תשוב מאחריו - ואת הבגידה שקלקלה את הכל. ובסופו של הפרק מלמדנו הנביא את דרך התשובה: קול הרועה קורא מן השפיים "שובו בנים שובבים", והשה התועה בוכה בעמק ואינה מזהה את הקול; ועלינו להכיר שהכל היה לשקר, שאין תשועה אלא בה', ולהתוודות בבושת פנימית ובכלימה חיצונית: "כי לה' אלוקינו חטאנו... ולא שמענו בקול ה' אלוקינו".