פרק ג' בירמיהו בנוי כולו על השוואה אחת גדולה: ישראל מול יהודה. כאן חשוב לזכור את חלוקת הממלכות: מאז שנתפלגה הממלכה לאחר תקופת שלמה, חלק אחד הוא ישראל, עשרת השבטים, שומרון, המכונים בפי הנביאים "ישראל" או "אפרים"; והחלק השני הוא יהודה ובנימין, הנקראים בקיצור "יהודה". באופן יחסי יהודה ובנימין היו צדיקים מישראל, וישראל אכן מיהרו לגלות לפניהם. אצל ישראל לא היה כלל מלך צדיק, מימי ירבעם ועד הושע בן אלה ועד הגלות; ואילו ביהודה קמו כמה וכמה מלכים צדיקים. ובכל זאת, בפרק שלפנינו הנביא יעשה את ההבחנה ההפוכה: דווקא ישראל "צדקה נפשה" ביחס ליהודה. וכל זה מפני שישראל את עבודתה הזרה לא הסתירה ועשתה בגלוי, ואילו יהודה חונפת בגלוי ואת העבירות עושה בסתר.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כׇּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם׃
שואל הרד"ק: למה צריך הכתוב להודיע "בימי יאשיהו המלך", והרי ידוע שנבואת ירמיהו הייתה בזמן יאשיהו? אלא מפני שתקופת נבואתו נמשכה גם בימי יהויקים וגם בימי צדקיהו, בא הכתוב ואומר: ראה, נבואה זו היא כבר מימי יאשיהו.
אך עדיין יש לברר: ליאשיהו היו שתי תקופות, לפני שעשה תשובה ולאחריה. אחרי תשובתו כתוב שביער את העבודה הזרה מן הארץ, ואילו כאן כתוב "וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ", והוא מוכיח אותם על עבודה זרה. משמע שהנבואה נאמרה עוד בטרם שב יאשיהו בתשובה. אלא שגם זה קשה, שהרי נאמר להלן "וְגַם בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁבָה אֵלַי... כִּי אִם בְּשֶׁקֶר", ומשמע שהייתה כאן תשובה, אלא שאיננה מן הלב; ולפני תשובת יאשיהו לא הייתה תשובה כלל.
מיישב הרד"ק בשני אופנים. אפשרות אחת: מדובר עוד לפני תשובתו השלמה של יאשיהו, אלא שגם אז הייתה תזוזה מסוימת, תשובה של שקר. ראו שהם הולכים להסתבך, אמרו "בואו נחזור בתשובה", וכל התשובה הזאת חיצונית בלבד, כדי להסיר מעליהם את הצרה. וייתכן שמכוח תוכחותיו של ירמיהו חלקם שבו בנראה ובגלוי, אך לא בסתר, וזו כוונת "בשקר". אפשרות שנייה: מדובר לאחר שיאשיהו שב בתשובה. יאשיהו עצמו שב בתשובה גמורה ואמיתית, אך העם לא. תשובתם הייתה אחד בפה ואחד בלב, ואנשי דורו, אומר הרד"ק, היו מוכרחים מאימת המלך. ועל כך נאמר "לא שבה אלי כי אם בשקר".
קושי נוסף: ישראל גלו כבר בשנת שש לחזקיהו, ותחילת נבואת ירמיהו הייתה עשרים ושלוש שנה לאחר גלותם. אם כן, כיצד הוא פונה אל ישראל ומוכיחם?
מיישב הרד"ק בשתי דרכים. הדרך הראשונה: "הראית" איננו ראייה בפועל אלא לשון הבנה ושימת לב, כמו "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", שאין הכוונה שראה בעיניו אלא שהבין. כך אדם אומר לחברו "הראית מה היה במלחמת העולם הראשונה?", ואין כוונתו שראה בעיניו, אלא: האם עקבת, האם שמת לבך למה שאירע שם. כך הקדוש ברוך הוא אומר לנביא: הנתת לבך למה שהיה שם? הדרך השנייה: אכן מדובר בישראל שבהווה, שהרי נשארה שארית ישראל מפוזרת בארץ בימי יאשיהו, כמו שכתוב בדברי הימים "ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי", ונאמר "אשר אספו הלויים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל". על שארית הפליטה הזאת מדובר, והיא אכן הייתה בימי ירמיהו.
לפי זה מתפרשות גם המילים "הֹלְכָה הִיא עַל כׇּל הַר גָּבֹהַּ" בשני אופנים. לפירוש הראשון, חוזר הכתוב על העבר: הראית כיצד הייתה הולכת על הר גבוה ותחת כל עץ רענן ועובדת עבודה זרה. ולפירוש השני, התביעה היא על ההווה ממש: לא די להם במה שגלו, לא די להם בכך ששומרון כולה גלתה, גם היום שארית הפליטה של ישראל עדיין הולכת על הר גבוה ותחת כל עץ רענן וממשיכה בדרכיה המקולקלות. האם נתת לבך לזה?
"מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל", אומר המלבי"ם, הכוונה לעשרת השבטים, והוא מכנה אותם משובה, כלומר כאישה שובבה. הנביאים מדמים תמיד את העבודה הזרה לזנות. אישה שובבה היא שיצאה מתחת רשות בעלה ויוצאת לזנות בפרהסיה. לעומת זאת את יהודה יכנה הנביא "בוגדה". וההבדל: הבוגדת בוגדת בבעלה בסתר, וכלפי חוץ מראה עצמה כצדקת, "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון", אך בתוך תוכה היא בוגדת בו. השובבה, לעומתה, יצאה החוצה ועשתה בפרהסיה מבלי חשבון.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בשורשי המילים. השובבות היא תכונה נפשית, חוסר יציבות, ולכן נאמר "אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם", לשון רפואה. היא נובעת מהתעוררות התאוות והרצונות, או מהשכל שנשתבש, כמו שנאמר "חכמתך ודעתך היא שובבתך". אדם שובב נוטה מדרך הישר והולך אחר מה ששובה את לבו, והחטא שלו הוא בינו לבין עצמו. אבל "בוגד" הוא תמיד ביחס לזולת. אי אפשר לומר שאדם בגד בינו לבין עצמו; תמיד כשאני מבטא את המילה בוגד אני צריך להשלים: במי בגד. הבגידה, המרד והפשיעה הם תמיד ביחס לזולת: בוגד באוהבו, באדונו, אישה בבעלה.
מכאן שהחטא של אפרים הוא חטא של שובבות, תנועת רוחם, הכוח המתאווה והמתעורר. הם אינם חשים בוגדים כלל, שהרי לשיטתם דרכם היא הנכונה. וסימנים לדבר: ראשית, הם עשו בפרהסיה, ומי שעושה בפרהסיה אין לו נקיפות מצפון, אדרבה הוא סבור שכך צריך להיות. שנית, לא ניחם על מעשיו, שהרי רק מי שחש אשמה מתחרט. שלישית, גם עונש אינו מועיל לו, שכן אינו מבין כלל על מה העונש, הרי הקו שלו הוא לדעתו הקו הנכון. לעומת זאת הבוגד, כאותה אישה שיושבת תחת בעלה ובוגדת בו, יש לה נקיפות מצפון, היא יודעת שהייתה אמורה להיות נאמנת, ואם ייסרו אותה יש סיכוי שתחזור ותתקן את דרכיה. הבוגד יודע שאינו בסדר עם הצד שכנגד, ולכן יש סיכוי שהדברים יחזירוהו למקום. אלא שיהודה, שהייתה בגדר בוגדה, ידעה שיש להתבייש במעשיה ולכן כלפי חוץ עשתה עצמה כצדקת, ובתוך תוכה מרדה בקודשא בריך הוא כאישה הבוגדת בבעלה בהסתר, וחטאה חמור עד מאוד.
וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כׇּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה׃
ההבדל הראשון: ישראל "הולכה על כל הר גבוה ותזני שם", בפרהסיה, תחת כל עץ רענן. ההבדל השני: אמר הקדוש ברוך הוא, אחרי שתשביע תאוותה בכל זנוניה אלי תשוב, ולא די שלא שבה אלא שהיא מתמידה בדרכה המקולקלת. ההבדל השלישי: לישראל לא היה ממי ללמוד. הקדוש ברוך הוא התרה בהם והם אמרו "יהיה בסדר, יהיה בסדר", עד שחטפו את המכה וגלו, אבל היסטורית לא היה לפניהם ממי ללמוד. יהודה לעומת זאת, "וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה", ראתה את עוון אחותה ואת עונשה, והתגלחנו על הזקן שלהם, כלומר היה עליה ללמוד מן המכות שחטפו, וגם אם לא למדה בפועל היה לה ללמוד. ועדיין בוגדה. זו נתינת טעם נוספת לחומרת חטאה של יהודה לעומת אחותה ישראל.
וָאֵרֶא כִּי עַל כׇּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא׃
היה על יהודה לראות שגלותם של ישראל ושילוחם באו בגלל שניאפה וסרה מאת ה', והדבר היה ניכר לכל. ואף על פי כן "וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה" - הדבר לא עורר בה מורא, אלא "וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא".
ומעיר המלבי"ם על חילופי הלשון בפסוק: אצל ישראל נאמר "ניאפה", ואצל יהודה "ותזן". מעשה הבעילה עצמו הוא הפועל "ניאוף"; ואילו עצם ההתייחדות, שהאישה מזמנת עצמה למי שפסול לה שלא על דרך קידושין, על זה בא התואר "זנה". "זנה" פירושו לסטות מן הדרך, ותמיד הוא מלשון "זנתה מאחרי אישה", כלומר סטתה מדרך בעלה. ואפילו אם אינה אשת איש, סטתה מן הדרך המקובלת, שדרכה של אישה להינשא ולייחד עצמה לבעל אחד.
לפיכך אצל הזכר יבוא תמיד לשון "נאף" ולא "זנה", אלא אם כן מתארים את עם ישראל, שאז מתוארים הם כנקבה ביחס לקודשא בריך הוא שהוא כביכול הזכר. הטעם: האישה נמצאת תחת רשות בעלה, וכשהיא הולכת ועושה מעשה כזה היא זונה ממנו ומתרחקת ממנו; אבל האיש אינו תחת רשות אשתו, ולכן אצלו מדברים על עצם הפעולה האסורה, פעולת הניאוף.
מכאן, אומר המלבי"ם: האישה הבוגדת נמצאת תחת רשות בעלה, ולכן עיקר עונשה על הזנות, על שסטתה ועזבה את בעלה והלכה להתייחד עם אחר. אבל האישה השובבה, שכבר יצאה בפרהסיה ואינה רואה את רשות בעלה כמחייבת, אין שייך אצלה עוד לשון זנות אלא לשון ניאוף. משל למה הדבר דומה: אישה שמרדה בבעלה ועזבה את הבית לפני שנתיים, אין אומרים עליה כעת שזנתה, שכן היא מכבר אינה מרגישה קשורה אליו ואין המערכת מחייבת אותה, ולכן אם תעשה מעשה איסור נקרא לזה ניאוף, על שם גוף הפעולה. אבל אישה היושבת תחת בעלה ויוצאת להתחברויות עם אחרים, זו נקראת זונה, שהרי היא יוצאת מן הקשר שאמורה להיות מחוברת בו.
וזהו "וָאֵרֶא כִּי עַל כׇּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ": את ישראל לא היה שייך לשלח בעבור הזנות, שהרי הם מכבר אינם בבית, מכבר אינם תחת יד ה', עשו להם שני עגלים בפרהסיה. על מה אפשר אפוא לתבוע אותם? על הניאוף, על גוף מעשה העריות. לעומת זאת יהודה, שעדיין קשורה בבעלה, עליה נאמר "וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא", שסטתה מדרך בעלה בעודה מחוברת אליו.
וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ׃
שתי דרכים במפרשים. הרד"ק מפרש "מקול" מלשון קלות, וכתרגום "בקלילותה". יש עבירות שאדם עושה והן כבדות עליו, הוא חש שהדבר חמור ושהתביעה עליו גדולה, ועושה אותן בלב כבד; ויש עבירות שהוא עושה בלב קל. ובדרך כלל הדבר תלוי במספר הפעמים שחזר על העבירה, שככל שאדם נכשל יותר נעשית העבירה אצלו כהיתר והעולם דומה עליו כמישור. וזהו "מקול זנותה", שכבר נעשה עניין הזנות קליל בעיניה. ו"ותנאף את האבן ואת העץ" היינו שעזבה את בעלה והלכה וניאפה עם בעלים אחרים, הם העבודות הזרות, כוחות הטומאה, עץ ואבן.
המלבי"ם מפרש "מקול" לשון פרסום, כמו "יצא הקול". כלומר: מחמת שחששה מקול זנותה ורצתה להסתירה, לכן הייתה תמיד חוזרת אל בית בעלה, שלא יתפרסם הדבר ולא יצא עליה שם. וזהו "וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ", חניפות, שמראה פנים כלפי חוץ, עושה עצמה כאישה כשרה היושבת תחת בעלה וכיראת ה'. ושימו לב: כאן לא נאמר "תחת כל עץ רענן", אלא "ותנאף את האבן ואת העץ" בצנעה, שאת עבודתה הזרה עשתה בהסתר. וחטא זה, אומר המלבי"ם, גרוע יותר, שכן יש בו הונאה וכפירה בהשגחת ה'.
וְגַם בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכׇל לִבָּהּ כִּי אִם בְּשֶׁקֶר נְאֻם יְהֹוָה׃
מבאר המלבי"ם: אחרי שראית שמשובה ישראל אינה שבה אל ה' בשום אופן, שאמרתי "אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב" והנה לא שבה, לכאורה שבט יהודה טוב ממנה, שהרי אחרי כל מעשה זנות הייתה חוזרת אל בית בעלה כאישה כשרה. עדיין מרגישה קשורה לבעל, עדיין קשורה לקודשא ברוך הוא. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: "בוגדה אחותה יהודה", בבגידה היא, שהרי לא בכל לבה שבה אלא בשקר. מפני שהיא חוששת מן הקול ומן הפרסום ואינה רוצה שייצא עליה שם של מזנה, לכן היא זקוקה לשם בעלה עליה, וחונפת ומראה עצמה ככשרה. ונמצא שמעשיה גרועים מאוד.
והרד"ק מוסיף: "וגם בכל זאת", כלומר אחרי שראו את כל צרות ישראל וגלותם היה עליהם לשוב, ולא שבו. ומהו "בשקר"? מביא רש"י: דורו של יאשיהו מראין עצמן שהם צדיקים והם רשעים. היו צרים צורות של עבודה זרה על דלתותיהם מבפנים, חציה על זו וחציה על זו. כלומר שתי דלתות הנפתחות פנימה, וכשהן סגורות מצטרפות שתי החציים לצלם שלם. יאשיהו, שהיה צדיק, "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם", בשחיתות עמו, היה בטוח שהם צדיקים, ושלח את מבערי העבודה הזרה לבדוק בבתים. היו נכנסים, הדלתות פתוחות ופניהן הפנימיות נוטות אל הקיר, בודקים ומחפשים ורושמים בדוח: נקי מעבודה זרה. וברגע שיוצאים וסוגרים את הדלתות, הנה העבודה הזרה קמה וגם ניצבה.
ומכאן גם טעותו של יאשיהו כשיצא להילחם בפרעה נכה. הוא היה בטוח בניצחון, שהרי ביער את העבודה הזרה ועמו צדיק, וכשהעם צדיק נאמר בו "וחרב לא תעבור בארצכם", אפילו חרב של שלום. ולא ידע שהמציאו לו קומבינה: סוגרים את הדלת והעבודה הזרה חוזרת. כלפי חוץ נראו כצדיקים, ובדיוק כפי שהסברנו, חנפה הייתה יהודה, כלפי חוץ עושים עצמם כצדיקים ובתוך תוכם רשעים היו.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה׃
ישראל השובבה יוצאת צדקת ביחס ליהודה הבוגדת. ולכאורה תמוה: ישראל הם שהתחילו בחטא, ואם כן החטא הגדול שלהם. מבאר הרד"ק: אם תבדוק מה עשו יהודה, תמצא שעשו דברים חמורים הרבה יותר. ישראל מה עשו? שני עגלים, ומי שרצה לעבוד עבודה זרה היה הולך למקומות הרשמיים. אבל תוספת החטא ביהודה היא שביזו את בית האל, הכניסו שם פסיליהם ואליליהם, ביטלו שם את עבודת האל, ועבדו עבודה זרה בבית עצמו. אתה רוצה עבודה זרה, לך ועשה לך, אבל להכניסה לבית ה'? "צרתי בביתי"?
וכך אירע באחז הרשע, שציווה לעשות בבית המקדש מזבח כדמות המזבח אשר בדמשק, ביטל את עבודת המזבח, סגר את דלתות בית ה', העלה שממית על גבי המזבח, ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו, וגם את בניו העביר באש כתועבות הגויים. ובמנשה כתוב שהשתחווה לכל צבא השמים, והעביר את בנו באש, ועונן וניחש וכישף ועשה אוב וידעוני, הרבה לעשות הרע בעיני ה'. ונאמר עליו שעשה הרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו, יותר מן הגויים, והחטיא גם את יהודה בגלוליו. ונאמר "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מילא את ירושלים פה לפה". ואף שמנשה שב בתשובה, כתוב שהגלות באה בגלל מנשה, שרישומו של חטאו לא נמחה גם לאחר תשובתו. וכפי שביארנו במקום אחר על פי המלבי"ם, מדוע לא הועילה תשובתו לבטל את הגזירה.
ועוד קרא שם: "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה לשמש", שהיו עומדים בבית המקדש ומפנים אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה להשתחוות לשמש, וכל בוקר היו קמים בנץ כדי כך. "ושולחים את הזמורה אל אפם", וזה מחריד אפילו להוציא מן הפה, שהיו מתכופפים כדי לבזות כלפי בית המקדש, ולשון נקייה נקט הכתוב. הרי שעוונותיהם של יהודה היו חמורים בהרבה מעוונות ישראל. ישראל עשו להם עבודה זרה, אך לא הכניסוה לתוך בית המקדש. ומי שיקרא את הסיור המודרך שמראה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, כיצד מעביר אותו מחדר לחדר ומלשכה ללשכה בבית המקדש ומראה לו כאן חקקו צורות של עבודה זרה וכאן עשו כך וכאן כך, פשוט מחריד ומזעזע. לכן "צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה".
הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם יְהֹוָה לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם׃
בביטוי "הלוך" שני ביאורים. רש"י, על פי חז"ל, מפרש לשון ציווי ממש: לך אל עשרת השבטים. ויש דעה בחז"ל שבימי יאשיהו חזרו עשרת השבטים, וירמיהו הוא שהחזירם. ו"צפונה" היינו אשור, המקומות שאליהם גלו, חלח וחבור ונהר גוזן וערי מדי, שכולם לצפון מזרחה של ארץ ישראל. ותאמר להם "שובה משובה ישראל", שישובו מן המשובה ומן השובבות. "לא אפיל פני בכם", את רוגזי לא אפיל בכם, "כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם". וחז"ל אומרים שאכן חלק מהם חזרו. גם מלשון המלבי"ם משמע כרש"י.
הרד"ק לעומת זאת הולך בקו אחר. אין הכתוב אומר לנביא שילך צפונה למקום שגלו עשרת השבטים, שהרי הגלם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי. "הלוך" הוא לשון זירוז, כמו "לכה נא אנסכה בשמחה", "לכו ונפילה גורלות", שאין הכוונה ללכת ממש אלא "בוא ונעשה" בזריזות. ומה שאמר "הלוך וקראת", היינו שיקרא את הדברים בירושלים לפני זקני יהודה, ויאמרם כאילו הוא מדבר פנים אל פנים עם ישראל. כלומר: הוכח את יהודה, ובתוך תוכחתך עורר את עניינם של עשרת השבטים שגלו. ואמור להם שישראל עתידים לשוב באחרית הימים, וזהו "לא אטור לעולם", שלא אשמור את עוונם לעולם אלא סופו להתכפר, ואשיבם לאחר זמן ארוך, וכשיקובצו גלויות יהודה יקובצו גם ישראל. ו"לעולם" פירושו לשנים; אי אפשר לומר שלא הפיל בהם פניו, שהרי ודאי כעס עליהם, אלא שלא יהיה כן לעולם, ולעתיד אשגיח עליהם בהשגחה לטובה כמו שהשגחתי עליהם בטרם גלותם.
ובביאור המילים כותב המלבי"ם: יש "פנים" של רצון, כמו "יישא ה' פניו אליך", שמביט עלינו בהשגחה לטובה, וכנגדם הסתרת פנים, שאין ה' מגלה לנו פני רצונו. ויש "פנים" של זעם, כמו "ונתתי פני באיש ההוא", וכדרשת חז"ל: פונה אני מכל עסקיי ונותן כל פניי בו. וכנגד פנים של כעס נאמר כאן "לא אפיל פני": פנים של כעס לא אעשה להם, ואף לא אטור להם בלב, אלא אשוב להשגיח עליהם בהשגחה לטובה כמו שהשגחתי עליהם בטרם גלותם.
אַךְ דְּעִי עֲוֺנֵךְ כִּי בַּיהֹוָה אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם יְהֹוָה׃
"פשעת" היינו מרדת. ובביאור "ותפזרי את דרכיך" שתי דרכים. רש"י מפרש לשון זנות ופיסוק רגליים למשכבי אישה, שהדרכים כאן כרגליים שבהן הולכים, וזהו ביטוי מטאפורי לכך שעזבו את האלוקים שהוא בעלה והלכו וזנו אחרי האלילים. והרד"ק מפרש: אומר הקדוש ברוך הוא, כדי שאשיב אותך אלי צריכה את לדעת מה חטאת ועל מה גלית, "כי בה' אלוהייך פשעת", ואם תכירי בזה תשובי אלי ואשוב אלייך. ו"ותפזרי דרכייך" היינו שלא עבדת עבודה זרה אחת בלבד אלא פיזרת דרכך לרבים; והלכת בכל הדרכים, שיש דרך אחת המובילה אל ה', ואת הלכת בכל הדרכים האחרות ולא בה. וכמו שנאמר "כי מספר עריך היו אלוהיך יהודה", כמניין הערים כן מניין האלוהויות, עבדתם את כל מיני העבודה הזרה ורק לא את קודשא בריך הוא. "ובקולי לא שמעתם", שהתריתי בכם על ידי הנביאים ולא הקשבתם.
שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם יְהֹוָה כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן׃
המלבי"ם מבאר שפסוק זה הוא המשך הקודם, ומדוע הדגש על "בנים"? לפי שראינו שהאבות חטאו, והקדוש ברוך הוא תיאר מצב קשה מאוד עמם, "על כל אודות אשר ניאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה". כביכול עם האבות אין לו עוד מה לדבר, ולכן הוא פונה אל הבנים: אף שהאבות החוטאים לא שבו, ישובו הבנים. ולמה? "כי אנוכי בעלתי בכם": אף שכביכול גירשתי את אמכם ונתתי ספר כריתות, בכם בעלתי, אתכם אני מחזיק כאשתי ואתנהג עמכם כבעל. ואף אם תישאר רק שארית פליטה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, אקח אתכם ואביא אתכם ציון.
ומהו "אחד מעיר"? מבאר הרד"ק: אפילו יהיה יהודי אחד לבדו בתוך ערי הגויים, משם אקחנו; ואפילו יהיו שני יהודים בתוך משפחה. ו"משפחה" כאן היינו אומה, כמו "ואם משפחת מצרים לא תעלה", "לכל משפחות ממלכות צפונה". ואפילו יהיה אחד בעיר ושניים בתוך אומה מרוחקת אי שם, גם משם אקח אתכם. וחז"ל מסבירים "אחד מעיר ושניים ממשפחה" בדרך אחרת: אחד יכול לזכות את כל העיר ושניים מזכים את כל המשפחה, שאם יהיה אחד ראוי והגון בעיר, בזכותו תינצל כל העיר, ובזכות שניים תינצל כל המשפחה.
וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל׃
היות שהחטא נבע מן המלכים הרשעים שהנהיגו אתכם, לכן בא הפסוק הזה: אתן לכם רועים כלבי, כחפצי, לא כרועים הראשונים, מלכי יהודה ובעיקר מלכי ישראל, שהיו מרשיעים ומקלקלים את דרכיהם. הרועים שלעתיד ירעו אתכם דעה והשכל, והם הפרנסים שיהיו עם מלך המשיח, כמו שנאמר "והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם".
לגר"א יש כאן ביאור מעניין. רבים משוטטים לדעת מיהו "אחד מעיר" ומיהם "שניים ממשפחה", שאלו פסוקים הטומנים בחובם עומק ומצריכים הבנה. אומר הגר"א: אליהו הנביא מכונה על שם מקומו, "אליהו התשבי מתושבי גלעד", תשבי וגלעד הם מקומות, ולכן נקרא על שם עירו. אבל המשיחים נקראים על שם משפחתם: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. וזהו שאומר הנביא "ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה": אקח אתכם על ידי אחד המוכר בשם עירו, זה אליהו הנביא התשבי; ועל ידי שניים המוכרים על שם משפחתם, הם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הגאולה תבוא אפוא על ידי בשורת הישועה של אליהו, ועל ידי שני המשיחים, במהרה בימינו אמן.
הפרק מעמיד זו מול זו את שתי האחיות. ישראל היא "משובה", שובבה שיצאה בפרהסיה ואינה מרגישה כלל שהיא חוטאת, ולכן אינה מתחרטת ואף עונש אינו מועיל לה; ויהודה היא "בוגדה", היודעת שאינה בסדר ולכן מסתירה, חונפת כלפי חוץ ומראה עצמה כצדקת, ובסתר מנאפת את האבן ואת העץ. דווקא משום כך "צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה", ועוד שיהודה הכניסה את העבודה הזרה לבית ה' עצמו, ועוד שהיה לה ללמוד ממה שאירע לאחותה ולא למדה, ותשובתה בימי יאשיהו הייתה תשובה של שקר, כאותן צורות שנחקקו מאחורי הדלתות. ועם כל זה חותם הנביא בדברי נחמה: "לא אטור לעולם", "שובו בנים שובבים כי אנוכי בעלתי בכם", ואפילו אחד מעיר ושניים ממשפחה ייאספו ויובאו ציון, ויקומו רועים כלבו של הקדוש ברוך הוא שירעו את ישראל דעה והשכל, על ידי אליהו הנביא ושני המשיחים במהרה בימינו.