'ויאמר השם אליי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם'. 'ויאמר השם אליי בימי יאשיהו המלך'. שואל הרד"ק, למה היה צריך להגיד 'בימי יאשיהו המלך'? הרי ידוע שהנבואה של ירמיהו הייתה בזמן יאשיהו. אומר הרד"ק, כיוון שאנחנו יודעים שהתקופה של הנבואה שלו נמשכה, הוא התנבא גם בזמן יהויקים ובזמן צדקיהו. אז הוא אומר, בוא וראה, הייתה לו נבואה עוד מזמן יאשיהו. אבל איזה זמן אנחנו מדברים על יאשיהו? אומר הרד"ק, יאשיהו היו לו שתי תקופות. הייתה תקופה לפני שהוא עשה תשובה, ותקופה לאחר שהוא עשה תשובה. אחרי שהוא עשה תשובה, אז כתוב שיאשיהו ביער את העבודה זרה מן הארץ. כאן כתוב 'ותנאף את האבן ואת העץ'. אז קשה קצת לייחס את הדברים לאחר שהוא עשה תשובה. הנה הוא מוכיח אותם כאן על עבודה זרה. אז אם ככה מסתבר מאוד שהנבואה הזאת נמסרה עוד בטרם עשה יאשיהו תשובה. אה, אבל זה קצת קשה, מכיוון שכאן כתוב 'בכל זאת לא שבה אליי כי אם בשקר'. משתמע שהייתה תשובה, רק השם תובע אותם שהתשובה היא לא מן הלב, שהתשובה היא לא אמיתית. ואם אתה מדבר איתי על התקופה לפני שהוא עשה תשובה, אז לא הייתה תשובה בכלל. אז איך, על איזה תקופה הוא מדבר? אחרי שהוא עשה תשובה, הייתה תשובה. לפני שהוא עשה תשובה, לא הייתה תשובה. והוא מדבר על תשובה בשקר. אז על איזה תקופה מדברים? אומר, ייתכן מאוד שאנחנו מדברים כאן על מצב שבו הם עשו תשובה, אבל התשובה שלהם הייתה בשקר. זאת אומרת, עוד לפני התשובה האמיתית של יאשיהו, הייתה תשובה שקרית. מה זאת אומרת? תשובה, כנראה ראו 'אנחנו הולכים להסתבך עם העסק הזה, בואו נחזור בתשובה', כאשר בעצם כל התשובה הזאת היא רק חיצונית, כדי לנסות ולהסיר מעליהם את הצרה. וייתכן מאוד הוא אומר, שבתוכחות שירמיהו הנביא הוכיח אותם, ייתכן מאוד שחלק מהם קצת שבו בנראה ובגלוי, אבל לא בסתר. וזה הכוונה בשקר. זאת אומרת, הייתה איזושהי תזוזה עוד לפני שעשה יאשיהו תשובה שלמה. הייתה איזושהי תזוזה, אבל התזוזה הזאת הייתה בשקר. אפשרות אחת. אפשרות שנייה הוא אומר, מדובר אחרי שיאשיהו עשה תשובה. אחרי שיאשיהו עשה תשובה, למה אתה קורא לזה שקר? זה הרי הייתה תשובה אמיתית. התשובה היא, נכון, שלו זה הייתה תשובה אמיתית, אבל של העם התשובה לא הייתה אמיתית. ועל זה בעצם הנביא מוכיח אותם. אנחנו מדברים לפי הביאור הזה אחרי שכבר עשו תשובה. אבל יאשיהו עשה תשובה באמת גמורה, המלך עשה תשובה גמורה, אבל העם, התשובה שלהם הייתה תשובה של אחד בפה ואחד בלב. אנשי דורו, אומר הרד"ק, היו מוכרחים מאימת המלך. לא הייתה ברירה, המלך שב בתשובה, אז הוא הכריח אותנו. ולכן אומר הרד"ק, זה מה שכתוב 'לא שבה אליי כי אם בשקר'.
הוא אומר לו 'הראית אשר עשתה'. אומר המלבי"ם, אומר הרד"ק, זה לא היה בזמן יאשיהו. כיוון שאנחנו יודעים שבזמן יאשיהו, אנחנו יודעים כבר הרי גלו ישראל בשנת שש לחזקיהו. אז מה עכשיו הוא מספר לו על מה שהם עשו לפני הגלות? הוא מוכיח אותם על משהו שהיו לפני? הרי בתחילת נבואת ירמיהו, תחילת נבואתו הייתה אחרי 23 שנה מאז שגלו ישראל. אז עכשיו הוא בא להוכיח, תשימו לב, אנחנו כל אורך הדרך נלך על ישראל מול יהודה. ישראל מול יהודה. ישראל הכוונה היא החלק של שומרון, של עשרת השבטים, שמאז שנתפלגה הממלכה מאחרי תקופת שלמה, הוא נתפלגה לשני חלקים. חלק אחד היה ישראל, זה עשרת השבטים, זה שומרון, והם גם כן כמו שאמרתי מכונים ישראל או אפרים, אלה הכינויים שבהם הנביא משתמש. החלק השני זה יהודה ובנימין, שבדרך כלל יהודה ובנימין קוראים בשם יהודה. באופן יחסי יהודה ובנימין היו צדיקים יותר מישראל, ואנחנו רואים שישראל מיהרו לגלות עוד לפני יהודה ובנימין. ואנחנו רואים גם כן שהם עבדו עבודה זרה מתקופת ירבעם עד תקופת הגלות, שזה אומר בעצם הושע בן אלה, שלא היה להם מצב של מלך צדיק. לעומת זאת יהודה, היה להם כמה וכמה מלכים צדיקים שהיו באמצע. וכאן הנביא יבוא ויעשה את ההבחנה בין מלכות ישראל לבין מלכות יהודה. אז הוא אומר, הנה אתה רואה שירמיהו התחיל להתנבא 23 שנה אחרי שכבר גלו ישראל. אז הוא בא להוכיח את ישראל? הוא בא לדבר עם ישראל? רק אז הוא מתחיל להתנבא 23 שנה אחרי שהם גלו. אז איך פה הוא פונה לישראל? אז הוא אומר, ישנם שתי אפשרויות להסביר. אפשרות אחת שהקדוש ברוך הוא אומר לו 'הראית, השמעת, הידעת'. כמו שכתוב 'וירא יעקב כי יש שבר במצרים', והדומים לו, כך מסביר הרד"ק. נקרא שוב את הפסוק. 'ויאמר השם אליי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל'. מה הוא אומר לי, האם ראית את מה שעשו ישראל? ישראל כבר גלו לפני 23 שנה. אז על מה כאן הוא מדבר? 'הראית' זה לא ראייה בפועל, אלא זה כמו 'וירא יעקב כי יש שבר במצרים', הבין. לא ראה בפועל. אז גם פה, כשאני אומר לך 'הראית מה היה במלחמת העולם הראשונה?' אני נולדתי הרבה אחרי, על מה אתה מדבר? לא, 'הראית' הכוונה אתה עקבת מה היה שם? אתה שמת ליבך למה שקרה שם? זה המושג של 'הראית'. לפי זה יוצא שהוא באמת מדבר איתו תקופה ארוכה אחרי על מה שעשו ישראל, והוא אומר לו כביכול 'נתת ליבך למה שהיה שם אז?' זה יהיה ביאור אחד. אפשרות שנייה הוא אומר, מה שכתוב 'אשר עשתה', הוא מדבר על ישראל. אבל ישראל כבר גלו כמו שאמרנו. נכון, אבל הייתה שארית ישראל מפוזרת בארץ מצרים, ממנשה, שמעון, נפתלי, היו שם בימי יאשיהו. כמו שכתוב בדברי הימים 'ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי', ואמר 'אשר אספו הלויים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל'. אז יכול להיות שהוא כן מדבר על ישראל, אבל ישראל גלו. לא על השארית. על אלה שנותרו כאן לפליטה. כלפיהם הוא מדבר, והם באמת היו בתקופתו. הפליטה הזאת הייתה עדיין בתקופתו של ירמיהו. אז הוא אומר לו 'הראית מה שעשו משובה?' משובה הכוונה מרידה, מלשון 'שובו בנים שובבים', שהכוונה בנים מורדים, בנים שמורדים בהשם. ואז כאשר הוא אומר לו 'תראה מה הם עשו', 'הולכה היא על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם'. לפי הפירוש הראשון שזה חוזר על העבר, אז 'הולכה היא' הכוונה ראית מה שהייתה הולכת על הר גבוה ותחת כל עץ רענן והייתה עושה עבודה זרה. לפי הביאור השני, התביעה היא כעת על המצבם היום. לא הספיק להם מה שהם גלו, לא הספיק להם מה ששומרון כולה גלתה, היום גם שארית הפליטה של ישראל עוד 'הולכה היא על הר גבוה ותחת כל עץ רענן', הם עוד ממשיכים בדרכיהם המקולקלות. האם נתת ליבך לזה?
ישראל מיהודה. נראה שמה עוד סיבות למה כביכול ישראל טובים היו מיהודה, אבל תראה שהנה ישראל לפחות עבודה זרה שלהם לא הסתירו אותה, עשו בגלוי, ויהודה הם חונפים בגלוי ואת העבירות עושים בסתר.
אומר לו הנה תראה הראית אשר עשתה משובה ישראל. משובה ישראל אומר המלבי"ם הכוונה ישראל, הם עשרת השבטים, הוא קורא להם משובה. משובה הכוונה כאישה שובבה. אנחנו רואים שבאין סוף דוגמאות הוא מדמה את העבודה זרה לזנות. אומר המלבי"ם תשים לב, אישה שובבה שיצאה מתחת רשות בעלה, היא יוצאת לזנות ויוצאת לזנות בפרהסיה, זה נקרא שובבה. לעומת זאת תכף נראה שאת יהודה הוא מכנה בוגדה. מה ההבדל בין בוגדה לבין שובבה? הרי בשתיהן אתה מדבר על כך שהיא מורדת בבעלה ויוצאת לזנות. בוגדה זה בוגדת בבעלה בסתר, כלפי חוץ היא מראה עצמה כצדקת, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אוון. אבל היא בוגדה, בתוך תוכה היא בוגדת בו ועושה את הדברים הללו. השובבה לעומת זאת הלכה ויצאה לחוץ ועשתה בפרהסיה מבלי חשבון.
אומר בוא תראה שהיו שלושה הבדלים ביניהם. א', ישראל הולכה על כל הר גבוה ותזני שם, הכוונה בפרהסיה, תחת כל עץ רענן. דבר נוסף הוא אומר, ואומר אחרי עשותה את כל אלה אליי תשוב ולא שבה, ותרא בוגדה אחותה יהודה. אמרתי אומר הקדוש ברוך הוא אחרי שעשתה את כל אלה אליי תשוב, הכוונה לאחר שתשביע תאוותה בכל הזנונים עמה אליי תשוב, אבל ראיתי שלא די שלא שבה אלא עוד היא מתמידה בדרכה המקולקלת ולא שבה.
דבר שלישי הוא אומר, הנה תראה שישראל לא היה להם ממי ללמוד. ישראל מה שנקרא אנחנו יהודה התגלחנו על הזקן שלהם, זאת אומרת למדנו מהמכות שהם חטפו, היה לנו ממי ללמוד, גם אם לא למדנו בפועל היינו צריכים ללמוד מהמכות שהם חטפו. לעומת זאת ישראל אפרים לא היה להם ממי ללמוד, הם הקדוש ברוך הוא מתרה בהם, הם כל הזמן אמרו יהיה בסדר יהיה בסדר יהיה בסדר עד שחטפו את המכה וגלו, אבל לא היה להם היסטורית ללמוד ממישהו אחר. אבל יהודה לעומת זאת עליה הוא אומר ותרא בוגדה אחותה יהודה, היא ראתה את העוון של אחותה וראתה את העונש של אחותה ועדיין בוגדה, ועדיין היא בוגדת. מה לא למדת ממה שקרה לישראל? לא למדת ממה שקרה לשומרון שהנה כולם גלו והנה היה לך ללמוד? אז הנה תראו שזה עוד נתינת טעם לחטאה הגדול של יהודה לעומת אחותה ישראל, היה לך ללמוד, לישראל לא היה ממי ללמוד, אבל אתם ראיתם מה קרה לעשרת השבטים והייתם צריכים מזה להסיק מסקנות.
אומר המלבי"ם, תראה שיש הבדל בלשון הקודש בין משובה, שובבה, לבין בוגדה, או בגודה, בגודה כאן הוא אומר שזה שם תואר, הכוונה הוא מתאר אותן כבוגדים. מה ההבדל? אומר המלבי"ם השובבות היא תכונה נפשית. מה פירוש הדבר? הוא לא יציב, הוא לא יציב, לכן כתוב ארפא משובותיכם. השובבות זה התעוררות של תאוות, של רצונות, או השכל שנשתבש, אז בעקבות זה הוא מתעורר לכל מיני שיבושים שלו על פי דרך השם, כמו שכתוב חכמתך ודעתך היא שובבתך. עם כל זה, כאשר בן אדם הוא שובב, הכוונה עושה דברים שהוא נוטה מדרך הישר והולך לאחר ששובה מה ששובה אותו ליבו, האדם הזה החטא שלו הוא רק בינו לבין עצמו, זה שובב. לעומת זאת שימו לב בוגד, לעומת תמיד אנחנו נגיד נגיד בוגד ביחס למי? בוגד זה חייב להיות ביחס למישהו. תמיד בוגד זה לא חטא בינו לבין עצמו, או בינו לבין עצמו בגד, יש דבר כזה? במי הוא בגד? תמיד כשאני אבטא את הביטוי בוגד אני אצטרך להסביר במי הוא בגד. אז אם כן שובב זה חטא עצמי, בוגד לעומת זאת הוא בגד ביחס למישהו, הוא קלקל ביחס למישהו. הבגד והמרד והפשיעה, אומר המלבי"ם, זה תמיד ביחס לזולת. הוא בוגד באוהבו, באדונו, אישה בבעלה.
ולכן הוא אומר, בוא תראה, כאן הוא אומר החטא שלהם של מה שהוא מזכיר אצל אפרים, הוא קורא להם שובבים. מה פירוש שובבים? אומר זה תנועת רוחם, זה הכוח המתאווה, הכוח המתעורר, הם לא בגדו. למה? כי לפי שיטתם הדרך שלהם היא הנכונה. זה לא שהוא יודע שאני עושה לא נכון ובוגד. אומר הנה תראה, סימן לכך, דבר ראשון הם עשו בפרהסיה. כשאדם הולך עושה דבר בפרהסיה, זאת אומרת אין לו איזה שהם נקיפות מצפון או שהוא מרגיש שמה שהוא עושה לא בסדר. זאת אומרת אדרבה הוא מרגיש שכך צריך להיות. אז תשימו לב הוא לא מרגיש בוגד בכלל, הוא מרגיש שעושה את המעשה הנכון. דבר שני הוא לא ניחם על מעשיו. מי שחש תחושות אשם הוא מרגיש בגדתי בו, לא הייתי הגון, אז הוא ניחם ממעשיו. אבל מי שבטוח בדרך שלו לא ניחם ממעשיו. דבר שלישי גם כן לא מועיל לו עונש, כי הוא לרגע לא מבין על מה העונש. על מה העונש? הקו שלי הוא הנכון. לעומת זאת כשמדברים על בוגד, אז שימו לב, בוגד זה כמו הדוגמה שנתנו של האישה שתחת בעלה ובוגדת בו. יש לה נקיפות מצפון, היא נמצאת בבית אז היא יודעת שהיא הייתה אמורה להיות נאמנת לבעלה, אם ייסרו אותה יש סיכוי שהיא תחזור ותתקן את דרכיה. זה הגדר של בוגד. בוגד יודע אני לא בסדר עם הצד שכנגד. ואז יש סיכוי שהדברים הללו יחזירו אותו למקום. אבל השובב, מי שהולך אחר ליבו, כוח השכל והבינה שלו נשחתו, או שיש לו תכונה נפשית של שובבות, כוח המתעורר והמתאווה, אז הוא מרגיש שמה שהוא עושה זה נכון, אז הוא עושה את זה בפרהסיה, הוא לא מתחרט, הוא לא מתפעל מן העונש, הוא הולך בקו שלו, הוא בטוח שהקו שלו הוא הקו הנכון. כאן הוא אומר, הנה בוא תראה, יהודה הייתה בגדר בוגדה, לעומת זאת אפרים היו שובבה. יהודה היה בוגדה, הם ידעו שצריך להתבייש במה שהם עושים, ולכן כלפי חוץ עשו עצמם כצדיקים. אבל בתוך תוכם, מתחת מרידה בקודשא בריך הוא, כאישה הבוגדת בבעלה בהסתר, כך שהחטא שלה הוא חטא חמור מאוד.
וארא כי על כל אודות אשר ניאפה משובה ישראל שלחתיה, ואתן את ספר כריתותיה אליה, ולא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא. הוא אומר הנה, היא הייתה צריכה לראות כי על כל אודות אשר ניאפה משובה ישראל שלחתיה, היא הייתה צריכה לראות שמה ששילחתי את ישראל, גלותם של ישראל, בגלל שניאפה, בגלל שהם סרו מאת השם, והיה ניכר לכל שזו הסיבה. היה ניכר לכל שניאופיה הם הגורמים. ואם כן, ואתן ספר כריתותיה אליה ולא יראה. זה לא עורר אצלה מורא. בוגדה יהודה ותלך ותזן גם היא. יהודה הייתה בוגדת והלכה וזינתה גם היא, היא ראתה את העונש של אחותה של ישראל ולא יראה. אז בוגדה יהודה אחותה של ישראל, החטא שלה הוא חטא חמור, הוא חטא של בגידה.
המלבי"ם אומר, תשים לב שעניין הזנות בא לידי ביטוי בשני פעלים. יש פועל זנה ויש פועל ניאף. מה ההבדל ביניהם? למה פעם משתמשים בפועל ניאף, כמו על כל אודות אשר ניאפה משובה ישראל, ולאחר מכן כתוב ותלך ותזן גם היא, לא כתוב ותלך ותנאף גם היא. מה ההבדל בין הפועל לנאף לבין הפועל לזנות? אומר המלבי"ם, מעשה הבעילה עצמו זה הפועל ניאוף. לעומת זאת, עצם ההתייחדות שהאישה מזמנת עצמה למישהו שהוא פסול לה, שלא על דרך קידושין, על זה יבוא התואר זנה. פירוש הדבר, זנה תמיד זנתה הכוונה מאחרי אישה, וזה ביטוי שהמשמעות שלו היא לסטות מן הדרך. לסטות מן הדרך הכוונה לזנות. לסטות מן הדרך, אז תמיד כשאני אומר זנה, פירושו של דבר שהיא סטתה מדרך בעלה. היא הייתה צריכה להיות בדרך של בעלה, בבית בעלה, והיא זנתה. מה הכוונה? סטתה מן הדרך. וגם אם תגיד היא לא נשואה, היא לא אשת איש, אבל היא סטתה מן הדרך המקובלת, כי הדרך המקובלת שאישה לא תייחד עצמה למעשה זנות. והיא ייחדה עצמה למעשה זנות דרך אישה להינשא ולייחד עצמה לבעל אחד. והיא הלכה ועשתה כדבר הזה, אז תמיד הביטוי לזנות הכוונה מאחרי אישה. זנתה מהדרך המקובלת, מהדרך הראויה.
ולכן הוא אומר, תמיד תראה שאצל הזכר הביטוי הוא נאף. הביטוי הוא לא זנה. כן? אלא אם כן אנחנו מתארים את עם ישראל, ואז אני רוצה לתאר את עם ישראל שהוא זונה מאחרי השם, כי אז אני בעצם מתאר אותו כנקבה ביחס לקודשא בריך הוא שהוא הזכר. אבל תמיד כשאנחנו מדברים על זכר יבוא הביטוי נאף. ולמה? מכיוון שהאישה היא תחת רשות בעלה, כיוון שהיא תחת רשות בעלה אז כאשר היא הולכת ועושה כזה מעשה היא בעצם זונה ממנו, היא מתרחקת ממנו. אבל לעומת זאת האיש הוא לא תחת רשות אשתו, ולכן לגבי האיש מדברים על עצם הפעולה, שהיא הפעולה האסורה. הפעולה האסורה היא פעולת הניאוף. כמו שאמרנו שהפעולה עצמה מבוטאת במילה ניאוף, אבל ההליכה ללכת להתייחד עם אדם אחר, לעזוב את בעליך וללכת ולהיות בצוותא עם מישהו אחר, עצם הפעולה הזאת כבר נקראת זנות. עד זונה מבעלה והולכת ומתייחדת עם אדם אחר.
אומר המלבי"ם, האישה הבוגדת היא תחת רשות בעלה, עיקר העונש שלה זה על הזנות, שזנתה, סטתה, עזבה את בעלה והלכה להתייחד עם אדם אחר. לעומת זאת האישה השובבה, כמו שאמרנו שהיא בפרהסיה הולכת ועוזבת את בעלה, הרי שם עיקר העונש שלה זה לא על הזנות, היא הרי כבר מופקרת ממילא, היא כבר לא רואה את רשות בעלה עליה כמשהו מחייב. אז אם ככה על מה שם העונש? העונש שם על הניאוף. אתה לא יכול להגיד זנתה, זה כמו, ניתן דוגמה אולי שיעזור לנו יותר להבין, זה כמו שאישה מרדה בבעלה ועזבה את הבית לפני שנתיים, אז אתה לא אומר שכעת היא זנתה, מכיוון שהיא כבר מזמן לא מרגישה קשורה לבעלה. היא כבר מזמן לא מרגישה שהמערכת הזאת היא מחייבת אותה. אז אם היא תעשה מעשה איסור אני אקרא לזה ניאוף. כי אני אדבר על עצם הפעולה, ועצם הפעולה של המשכב נקרא ניאוף. לעומת זאת אם היא תחת בעלה ותוך כדי שהיא תחת בעלה היא יוצאת להתחברויות עם אנשים אחרים, וזה נקרא זונה, כי היא תחת בעלה והיא מזנה, כמו שאמרנו, הכוונה יוצאת מהקשר שאיתו היא אמורה להיות מחוברת כדי להתחבר לאנשים אחרים. לא מדברים כאן על גוף המעשה גרידא, אלא מדברים כאן על עצם העזיבה של מערכת הנישואין ללכת להיות עם אדם אחר, וזה ביטוי שראוי יותר לומר עליו את התואר זנות. וזה מה שהוא אומר, וארא על אודות אשר ניאפה שלחתיה. פירושו של דבר, את ישראל לא היה שייך לשלוח בעבור הזנות, הם כבר מזמן לא בבית. הם כבר מזמן לא תחת יד השם, הם בפרהסיה, עשו להם שני עגלים. אז אפשר להגיד שהם זנו? לא, כבר מזמן לא זנו. הם כבר מזמן לא בבית. אז לכן וארא כי על כל אודות אשר ניאפה משובה ישראל. אז על מה עכשיו אפשר לתבוע אותם? על הניאוף, על גוף מעשה העריות. לעומת זאת אצל יהודה, שהיא עדיין קשורה בבעלה, הפעולה שלה היא ותלך ותזן גם היא. הלכה יהודה וזינתה גם היא, הכוונה סטתה מדרך בעלה כי היא עדיין באמת מחוברת לבעלה. אז אם היא יוצאת וסוטה מדרך בעלה, יותר ראוי כאן הביטוי ותזן.
והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ, ותנאף את האבן ואת העץ. והיה מקול זנותה, קול זנותה כאן יש שני שתי דרכים במפרשים איך להסביר. הסבר אחד הרד"ק אומר מקול זנותה, קלות זנותה. כמו התרגום, בקלילותה. פירושו של דבר, יש עבירות שבן אדם עושה אותם ועבירה כבדה עליו, הוא מרגיש שזה דבר חמור, הוא מרגיש שהתביעה על זה גדולה, הוא עושה את זה בלב כבד. ויש עבירות שבן אדם עושה אותם בלב קל. בדרך כלל זה תלוי לפי מספר הפעמים שהוא חזר על העבירה. ככל שהבן אדם נכשל בדבר יותר, אז נעשה עליו כהיתר, העולם דומה עליו כמישור. זה מה שהוא אומר, והיה מקול זנותה, הכוונה כמו מקלילות זנותה. כבר הדבר הזה הפך להיות קליל אצלה עניין זנותה. הנה תראה שמקול זנותה ותחנף את הארץ, ותנאף את האבן ואת העץ. מה פירוש ותנאף את האבן ואת העץ? אנחנו מדברים כאן על עבודות זרות הרי, וכל עניין הזנות והניאוף כמו שהסברנו בא לבטא את העבודה זרה. אז ותנאף את האבן ואת העץ הכוונה עזבה את בעלה והלכה וניאפה עם בעלים אחרים. מי זה בעלים אחרים? זה עבודות זרות, אלה הם כוחות טומאה, זה עץ ואבן. המלבי"ם מסביר, והיה מקול זנותה, פירושו של דבר לא קול קלילות, אלא קול לשון פרסום. כמו יצא הקול, מתפרסם הדבר. והיה מקול זנותה, הכוונה מהסיבה של קול זנותה, היות והיא חשבה להסתיר את הזנות שלה, למה? כי כמו שאמרנו קודם, היא תמיד הייתה חוזרת אל בית בעלה כי לא רצתה שהדבר יתפרסם, לא רצתה שיצא עליה קול שהיא זינתה תחת בעלה. אומר הקדוש ברוך הוא, מקול זנותה ותחנף את הארץ. ותחנף כמו שאמרנו זה חניפות. חניפות זה כביכול מראה פנים כלפי חוץ כמו שהסברנו בעבר. וכאן ותחנף את הארץ, כביכול עושה עצמה כאישה כשרה, אישה הנמצאת תחת יד בעלה, אישה יראת השם. ותחנף את הארץ, ותנאף את האבן בצנעת ה', שימו לב, לא כתוב כאן תחת כל עץ רענן, אלא את העבודה זרה שלהם עשו בהסתר. זה החניפות, זה קול זנותה, מכיוון שהרי כמו שאמרנו היא כביכול עושה עצמה כצדיקים, אבל בסתר הולכת ועושה לה עבודה זרה של עץ ואבן, והחטא הזה אומר המלבי"ם גרוע יותר, שזה הונאה וכפירה בהשגחת השם.
וגם בכל זאת לא שבה אליי בוגדה אחותה יהודה בכל ליבה, כי אם בשקר נאום השם. וגם בכל זאת, אומר המלבי"ם, אחרי שראית שמשובה ישראל לא שבה אל השם בשום אופן, בשום פעם לא חוזרת אל השם, היא אחרי עשותה את כל אלה אמרתי אליי תשוב, והנה תראה לא שבה. פה הוא מדבר על ישראל. אבל תראה ששבט יהודה לעומת זאת, בכל פעם אחרי מעשה הזנות אמרנו, היו חוזרים אל בית בעלה כאישה כשרה, חונפת כמו שאמרנו. הוא אומר אבל בכל זאת לא שבה, כי בכל ליבה כי אם בשקר נאום השם. אז לכאורה היה נדמה, אה, אז היא בסדר, היא יותר טובה מישראל, כי ישראל אף פעם לא חזרה הביתה. אבל יהודה ככה עוד חוזרת הביתה, היא עוד מרגישה קשורה לבעל, היא עוד מרגישה קשורה לקודשא בריך הוא. אומר הקדוש ברוך הוא, בוגדה אחותה יהודה. זה בבגידה, כי לא בכל ליבה כי אם בשקר. מה נדמה לך שהיא שבה? זה בשקר היא שבה. בגלל שהיא חוששת מהקול, היא חוששת מהפרסום, היא לא רוצה שיצא עליה שם של מזנה, אז היות וכן אז היא כביכול זקוקה לשם בעלה, שכביכול שם בעלה עליה, וחונפת ומראה עצמה ככשרה. הנה בוגדה אחותה יהודה, אז מה שהיא עושה בעצם גרוע מאוד, כי בכל זאת לא שבה בכל לב אלא בשקר.
רד"ק מביא הסבר שבאמת יותר מפרט, וזה הסבר שהבאנו אותו גם בעבר, איפה באמת היה בשקר אצל יהודה? אז אומר הרד"ק, גם בכל זאת לא שבה אליי, בכל זאת הכוונה אחרי שראו את כל הצרות של ישראל והגלות שלהם, היו צריכים לשוב, לא שבה אליי. בוגדה אחותה יהודה בכל ליבה כי אם בשקר נאום השם. ואחותה יהודה שבה אליי כביכול בשקר. מה זה בשקר? אומר רש"י, דורו של יאשיהו מראין עצמן שהם צדיקים והם רשעים. היו צרים צורות של עכו"ם על דלתותיהם מבפנים, חציה על זו וחציה על זו. סיפרנו את זה בעבר, היה להם דלת, שתי דלתות שנפתחות פנימה ונסגרות. אז כאשר הדלת הייתה נסגרת מבפנים, היה צלם של עבודה זרה, כזה ציור של אייפון כזה, היה להם צלם של עבודה זרה. וכאשר היו באים, אומר רש"י, היו מבערי עכו"ם, היה להם כאלה שהתפקיד שלהם היה לבער את העכו"ם מעבודה זרה, יאשיהו כמו שאמרנו היה צדיק, רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם, בשחיתותם של עמו, שהוא היה בטוח שהם צדיקים, הוא היה שולח את משמרת הצניעות ומשמרת העבודה זרה כדי שיפקחו שלא יהיה עבודה זרה, היו נכנסים בודקים מחפשים בבית, רושמים בדו"ח נקי מעבודה זרה. איך שהוא סוגר את הדלת, פתאום שמה עבודה זרה קמה וגם ניצבה. הוא לא ראה את זה, הוא פתח את הדלתות, הדלת הפנים שלה היה נוטה לקיר, הוא לא ראה כלום. כאשר הוא יוצא וסוגר את הדלתות, הנה שוב ניכרת העבודה זרה. ואם כן, זה מה שכתוב כאן, בוגדה אחותה יהודה לא שבה בכל ליבה כי אם בשקר. כביכול עשו עצמם כשבים, ולכן כאשר יאשיהו הלך להילחם כנגד פרעה נכו, הוא היה בטוח שהוא הולך עם הרבה, עם הרבה נשק, עם ארסנל גדול. למה? אני ביערתי את העבודה זרה, העם שלי צדיק. כאשר העם צדיק מה כתוב עליו? חרב לא תעבור בארצכם. מה פתאום שעכשיו יבוא פרעה ייכנס לפה? אפילו חרב של שלום לא. כל שכן לא פרעה שלכ תדע מה יעשה כאן, יצא להילחם כנגדו. וזו הייתה הטעות שלו, הוא לא הבין, אתה אתה חושב שכמו שאתה צדיק ושלחת אנשים צדיקים כדי לבער את העבודה זרה, אתה חושב ש שזה הלך. אבל אתה לא יודע שהראש היהודים המציא לנו קומבינות. ואיזה הוא מקומבינה? עשו לו קומבינה, סגרו את הדלת ופתאום יש בחזרה עבודה זרה. אז כלפי חוץ נראו כצדיקים, ממש בהתאמה מלאה למה שהסברנו כעת, חנפה הייתה יהודה, כלפי חוץ עושים עצמם כצדיקים, אבל בתוך תוכם רשעים היו.
ויאמר השם אליי צדקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה. אומר לי השם, אומר הנביא, צדקה נפשה משובה ישראל. ישראל השובבה צדקה נפשה, מה שנקרא עדיין צדקת לעומת מה שעושה עכשיו יהודה. זה הכוונה צדקה נפשה מיהודה הבוגדת. על ידי שאני משווה את מעשה ישראל למעשה יהודה, אז אני אומר ישראל יוצאים צדיקים כאן בסיפור. מה מה בעצם ההסבר? מסביר הרד"ק, הרי ראינו שישראל הם התחילו בחטא. ואם הם התחילו בחטא לכאורה החטא הגדול הוא שלהם. למה בכל אופן אתה אומר יהודה הם יותר חמורים וישראל כצדיקים לעומתם? אומר הרד"ק, אם אתה בודק מה עשו יהודה, הם עשו דברים הרבה יותר חמורים ממה שעשו ישראל. מה ישראל עשו? שני עגלים, אחד בדן, אחד בבאר שבע, כל מי שרוצה ללכת לעבוד עבודה זרה, אומרים לך יש מקומות רשמיים, שם עובדים עבודה זרה. לעומת זאת מה עשו יהודה, אומר הרד"ק? תוספת החטא ביהודה הוא לבזותם בית האל, להכניס שם פסיליהם ואליליהם, ולבטל שם עבודת האל, ולעבוד עבודה זרה בבית עצמו. נורא נוראות. אתה רוצה עבודה זרה, לך תעשה לך עבודה זרה, אבל להכניס אותו לתוך בית השם? צרתי בביתי? להכעיס את הקדוש ברוך הוא בצורה כל כך קשה? אומר הרד"ק, זה נאמר על רשע אחז שציווה לעשות מזבח בבית המקדש דמות המזבח אשר בדמשק. זה לא, הוא לא מסתפק סתם בעבודה זרה מה שנקרא להנאתו, בבית של השם יתברך שם אני אעשה בית עבודה זרה. ביטל את עבודת המזבח, סגר את דלתות בית השם, העלה שממית על גבי המזבח, ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו, וגם את בניו העביר באש כתועבות הגויים. במנשה כתוב וישתחוו לכל צבא השמיים, והעביר את בנו באש, ועונן וניחש וכישף, ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני השם. כתוב עליו על מנשה שעשה הרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו, שומעים? יותר מהגויים. מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו, והחטיא גם את יהודה בגלוליו. ונאמר גם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד עד אשר מילא ירושלים פה לפה חללים. הרי כתוב גם אחרי שמנשה עשה תשובה, כתוב שהגלות היא בגלל מנשה. זאת אומרת חטאת מנשה זה היה רושם כל כך נורא שלא נמחה גם אחרי התשובה. ומי שירצה יוכל לשמוע את הדיסק שלנו על מלכים, אנחנו מסבירים שם המלבי"ם נותן שם הסבר למה באמת תשובתו של מנשה כבר לא הועילה לבטל את הגזירה. זאת אומרת אתה מבין שהיו כאן דברים חמורים ביותר. מי שקורא את אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה לשמש, היו בבית המקדש הולכים אחוריהם אל היכל השם ומפנים את אחוריהם אל ההיכל, פניהם קדמה אל השמש להשתחוות לשמש. כל בוקר היו קמים בנץ כדי ללכת ככה להשתחוות, שולחים את הזמורה אל אפם, זה מחריד אפילו אפילו להוציא את זה מהפה, מי שיודע מה זה שולחים את הזמורה אל אפם, נורא נוראות, אני אפילו מתבייש לומר את זה, הם היו מתכופפים כדי, כדי כביכול להפיח כלפי בית המקדש. זאת אומרת דרך של ביזיון, שולחים את הזמורה אל אפם זה לשון נקייה, לא רוצה להגיד כביכול אל אף השם, אלא אל אפם אומר, אבל זה הכוונה שולחים את הזמורה. אז זאת אומרת אתה רואה שהעוונות שלהם היו הרבה יותר חמורים מהעוונות של ישראל. ישראל לא עשו את זה בבית מקדש, היה להם עבודה זרה, אז עשו איזה עבודה זרה. אבל לא הלכו לעשות את זה בתוך בית המקדש. מי שיקרא שם את הסיור המודרך שעושה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל בספר יחזקאל, איך הוא מתאר לו תעבור מחדר לחדר ומלשכה ללשכה בתוך בית המקדש, ומראה לו כאן הם חקקו כאלה כאלה צורות של עבודה זרה בתוך בית המקדש, וכאן עשו כך וכאן עשו כך, פשוט מחריד ומזעזע. אז הוא אומר ויאמר השם אליי צדקה נפשה משובה ישראל, ישראל השובבה כבר נהיית צדיקה ביחס לבוגדה יהודה, ביחס למה שעשו יהודה שבגדו בצורה כל כך קשה לנאץ את בית השם.
הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל נאום השם, לא אפיל פניי בכם כי חסיד אני נאום השם לא אטור לעולם. הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה. בביטוי הלוך כאן ישנם שני ביאורים. ביאור אחד זה רש"י וזה על פי חז"ל, הלוך זה ציווי, תלך, אזיל. אומר לו תלך לאן? אל עשרת השבטים. כתוב שבימי יאשיהו גלו עשרת השבטים, סליחה, בימי יאשיהו חזרו עשרת השבטים. זאת אומרת אמרו לו תלך למקום עשרת השבטים ותחזיר אותם, יש דעה בחז"ל שירמיהו החזירם. הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה. מה זה צפונה? צפונה זה אשור, זה המקומות שלשם הם גלו, חלח, חבור, נהר גוזן, ערי מדי, כל המקומות הללו הם לצפון מזרח של ארץ ישראל. אז תלך לשם ותאמר להם שובה משובה ישראל. תגיד להם שהשם רוצה שהם ישובו מהמשובה שלהם, כמו שאמרנו מהשובבות שלהם. לא אפיל פניי בכם. לא אפיל פניי הכוונה את רוגזי לא אפיל בכם, כי חסיד אני נאום השם לא אטור לעולם. ואז באמת חז"ל אומרים שחלק מהם חזרו. הרד"ק לעומת זאת לא מבאר כן, וגם המלבי"ם משתמע כמו רש"י ולא כמו הרד"ק, והרד"ק יש לו פה קו אחר. הרד"ק אומר הלוך וקראת, אינו אומר לנביא שילך צפונה במקום שגלו עשרת השבטים, כי הגלה אותם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי והם צפונה עולם כלפי מזרח. כביכול לא מסתבר לו לרד"ק שכעת ירמיהו קונה כרטיס ומפליג למרחקים עד לצפון. אז מה זה הלוך? אומר הרד"ק, הלוך זה זירוז, כמו לכה נא אנסכה בשמחה, לכו ונפיל הגורלות, מה זה לכו? תלכו? אלא הכוונה בוא נעשה, בזיריזות, בוא ונפיל גורלות. זה הביטוי הלוך. ומה שהוא אומר כאן הלוך וקראת, הכוונה את הדברים האלה תקרא בירושלים לפני זקני יהודה, ואז את הדברים תקרא כאילו אתה מדבר פנים אל פנים עם ישראל. זאת אומרת אני רוצה שתוכיח את יהודה ובתוכחת שתוכיח את יהודה תעורר את עניינם של מה שעברו וגלו עשרת השבטים. זה כביכול מה שהוא אומר להם. כאילו אתה מדבר איתם פנים בפנים, ותגיד להם שובה משובה ישראל, תגיד להם תדעו לכם שישראל עתידים לשוב באחרית הימים, וזה מה שהוא אומר לא אטור לעולם. הכוונה אני לא אשמור את העוון שלהם לעולם, אלא שתדעו לכם העוון שלהם בסופו של דבר יכופר, אני אשיב אותם אחרי זמן ארוך, כאשר יקובצו גלויות יהודה יקובצו גם ישראל. ומה שהוא אומר לא אפיל פניי בכם לעולם, הכוונה לעולם הכוונה לשנים, לא אפיל פניי ולא אטור, אומר הרי אי אפשר להגיד שהוא לא הפיל פניו, הרי ודאי שהשם כעס עליהם. אלא הכוונה לעתיד לא אפיל זה לא יהיה לעולם, העניין הזה של פניי וכעסי לא יהיה לעולם עמהם. אלא אומר הקדוש ברוך הוא אני אני אשגיח עליהם בהשגחה לטובה כמו שהשגחתי עליהם בטרם גלותם.
מסביר המלבי"ם בחלק ביאור המילים, לא אפיל פניי, אומר המלבי"ם יש פנים של רצון, שהכוונה שהשם יישא השם פניו אליך, שהשם מביט עלינו בהשגחה לטובה, ויש ההיפך מזה שזה הסתרת פנים. כנגד הפנים של רצון יש הסתרת פנים, השם לא מגלה לנו פני רצונו. יש פנים של זעם, פנים של זעם ונתתי פניי באיש ההוא. או כמו שחז"ל דורשים אני מתעסק מכל, פונה אני מכל עסקיי וכל פניי שלי אני נותן בו. על זה הוא אומר, כנגד הפנים של כעס יש לא אפיל פניי. הכוונה אני לא אעשה כאלה פנים. פנים של כעס לא אעשה להם, לא אטור להם אפילו בלב, אלא אשוב להשגיח עליהם בהשגחה לטובה כמו שהשגחתי עליהם בטרם גלותם.
אך דעי עוונך כי בהשם אלוהייך פשעת, ותפזרי את דרכייך לזרים תחת כל עץ רענן, ובקולי לא שמעתם נאום השם. דעי עוונך כי בהשם אלוהייך פשעת, פשעת הכוונה היא מרדת. ותפזרי דרכייך לזרים. תפזרי דרכייך יש פה שני ביאורים, רש"י מסביר שזה לשון זנות ופיסוק רגליים למשכבי אישה, שזה בעצם ביטוי מטאפורי שהם הלכו ועבדו עבודה זרה, הכוונה עזבו את האלוקים שזה בעלה והלכו וזנו עם האלילים. ותפזרי דרכייך, דרכייך זה כמו רגלייך, שהרגליים הם איתם הולכים בדרכים, אז תפזרי דרכייך הכוונה לשון פיסוק רגליים. והרד"ק מסביר שהקדוש ברוך הוא אומר כדי שאני אשיב אותך אליי, צריך שתדעי מה חטאת. צריך שתדעי על מה גלית, כי בהשם אלוהייך פשעת, ואם תכירי בזה אז תשובי אליי ואני אשוב אלייך. ותפזרי דרכייך, מסביר הרד"ק שהכוונה היא שאת לא עבדת עבודה זרה אחת אלא פיזרת את הדרך שלך לרבים. ומסביר את זה בכיוון אחר, שתפזרי דרכייך הכוונה הלכת לכל הדרכים, יש דרך המובילה להשם ואת הלכת לכל הדרכים האחרות ולא לדרך המובילה להשם. וזה מה שראינו כמספר עריך היו אלוהייך יהודה, כמספר הערים היו מספר האלוהויות. זאת אומרת עבדתם את כל מיני העבודה זרה, רק לא את קודשא בריך הוא. ובקולי לא שמעתם כי התריתי בכם על ידי הנביאים ולא הקשבתם.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה הוא בעצם המשך של הפסוק הקודם. מרוב שהייתם, ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה. מה פירוש אחד מעיר? מסביר הרד"ק אפילו אם יהיה יהודי אחד לבדו בתוך ערי הגויים, משם אני אקח אותו. ואפילו אם יהיו שני יהודים בתוך משפחה, מה זה משפחה? משפחה הכוונה אומה. כמו ואם משפחות מצרים, משפחת מצרים לא תעלה. לכל משפחות ממלכות צפונה, שהכוונה היא אומות. אז גם אם יהיה אחד בעיר ושני יהודים בתוך אומה אי שם באיזושהי אומה מרוחקת, אומרים חז"ל, אומרת התורה, גם משם אומר הנביא, גם משם אני אקח אתכם. חז"ל מסבירים אחד מעיר ושניים ממשפחה שהכוונה אחד יכול לזכות את כל העיר. שניים מזכים את כל המשפחה, פירושו של דבר אם יהיה אחד ראוי והגון בעיר, בזכותו על ידו יינצלו כל העיר. שניים על ידם יינצלו כל המשפחה. המלבי"ם מסביר שובו בנים, למה הדגש היא על בנים? מכיוון שלאל ראינו שהאבות חטאו. כיוון שלאל ראינו שהקדוש ברוך הוא היה לו דברים קשים על אשר ניאפה משובה ישראל שלחתיה, ואתן את ספר כריתותיה אליה. הקדוש ברוך הוא תיאר מצב מאוד קשה עם האבות. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא כביכול עם האבות אין לי כבר מה לדבר. אז למי אני פונה? אני פונה שובו בנים. אפילו שהאבות החוטאים לא שבו, אבל שהבנים ישובו. ולמה? כי אנוכי בעלתי בכם. הרי ראינו שהקדוש ברוך הוא כביכול נתן ספר כריתות. אומר אפילו שכביכול גירשתי את אימכם ואתן ספר כריתותיה אליה, אבל בכם בעלתי. הכוונה אתכם אני מחזיק כאשתי וכביכול אני אתנהג עמכם כבעל. ולקחתי אתכם גם אם יהיה רק שארית הפליטה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, אקח אתכם, אביא אתכם ציון. והיות שהחטא שלכם נבע מהמלכים הרשעים שהנהיגו אתכם, אז ממילא הפסוק הבא ונתתי לכם רועים כליבי ורעו אתכם דעה והשכל. אני אתן לכם רועים כליבי הכוונה כאלה שירעו אתכם כליבי כחפצי, לא כמו הרועים הראשונים מלכי יהודה ומלכי ישראל בעיקר שהיו מרשיעים שהיו מקלקלים את דרכיהם, אומר הרועים האלה בעתיד יראו אותם דעה והשכל, מי אלה הרועים? זה הפרנסים שיהיו עם מלך המשיח, כמו שכתוב והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם, הם יראו אתכם דעה והשכל.
לגר"א יש פה ביאור מעניין, מה זה שובו בנים שובבים ולקחתי אחד מעיר ושניים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אומר הגר"א הנה רבים ישוטטו לדעת את בן העיר ולהתבונן במשפחה. מי זה אחד מעיר, מי זה שניים ממשפחה? זה באמת פסוקים שטומנים בחובם עומק וזה מצריך הבנה. אומר הגר"א, אליהו הנביא מכונה, איך קוראים לו אליהו? מה מה הכינוי שלו? התשבי. אליהו הגלעדי. מה זה תשבי, מה זה גלעדי? אלה שני מקומות ערב, המקומות שבהם היה גר זה בתשבי ובגלעד. אז לכן כיוון שכך אומרים אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד. זה אליהו. המשיחים שלו, בוא נקרא על שם עירו, אבל המשיחים שלו נקראו על שם משפחתם. משיח בן יוסף, משיח בן דוד, הם נקראו על שם משפחתם. אומר הנביא, ולקחתי אתכם על ידי אחד מעיר ועל ידי שניים ממשפחה. אני אקח אתכם על ידי אחד מעיר שמוכר בשם עירו, זה אליהו הנביא התשבי, אחד מעיר. ועל ידי שניים, אלה המשיחים ממשפחה, שהם מוכרים על ידי משפחתם, משיח בן יוסף, משיח בן דוד. זאת אומרת הגאולה על ידי מי תהיה? על ידי בשורת הישועה, בשורת הגאולה זה אליהו שיבוא ויבשר הגאולה והוא מאיר, ועל ידי שניים שהם ממשפחה זה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד במהרה בימינו אמן.