פרק ג' בירמיהו נפתח בדרך מיוחדת: לא בנבואה של תוכחה ישרה, אלא בדרך של טענה ותשובה. כנסת ישראל טוענת טענה, ומביאה לה סימוכין מן התורה עצמה, והקדוש ברוך הוא משיב לה מאותו מקור בדיוק. הנושא הוא שאלת היסוד: האם אחרי כל מה שהיה, עוד אפשר לשוב? ומן הדיון הזה נגזרים עיונים בהגדרת החנופה, בעזות הפנים, ובהבדל שבין 'לעולם' ל'לנצח'.
לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'
הפסוק תמוה: כיצד פותח פסוק במילה 'לאמור'? בכל מקום 'לאמור' בא לאחר שכבר נאמר מי הדובר - 'וידבר ה' אל משה לאמור'. הביטוי 'לאמור' מציג תמיד את מה שיש לומר, לאחר שהוזכר האומר. כאן, לכאורה, אין אומר.
לכן מסביר המלבי"ם שיש לקרוא את הפסוק כך: 'הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא לאמור: הן ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד?' כלומר, סוף המשפט הוא הדובר: הארץ ההיא היא זו שחונפת ואומרת. ומה היא אומרת? זו טענתם של ישראל: לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא יקבל אותנו בחזרה. הרי עבדנו אלוהי נכר ועזבנו את דרכו.
והמשל שהם מביאים אינו משל שלהם, אלא הלכה מפורשת בתורה: איש שגירש את אשתו והלכה והייתה לאיש אחר - 'לא תשוב לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמאה'. אם כן, טוענים הם לירמיהו: מה אתה מדבר איתנו על תשובה, ועל כך שהקדוש ברוך הוא מצפה לנו וישיב שבותנו? הרי ההלכה עצמה אומרת שאין דרך חזרה. טענתם מבוססת על פסוקי התורה.
ומדוע נקראת טענה זו 'חנוף תחנף'? מסביר המלבי"ם שהפועל 'חנוף' בא גם על מי שרוצה להצדיק את עצמו בגלוי, בהיפך האמת. אדם שמחפש טיעונים מתחת לאדמה כדי להצדיק את דרכו, גם אם אינו צודק - זו חנופה. חנופה היא פעולה חיצונית שאינה אמיתית, כמו המחניף לחברו. כך גם טענה שאינה אמיתית שנטענת כדי להצדיק את עצמי, נקראת חנופה. הארץ 'חנוף תחנף לאמור' - בטענה הזאת: איך ייתכן שה' ישוב אלינו?
משיב הקדוש ברוך הוא: אדרבה, מן המקור אשר הבאתם יש תשובה, ואף קושיה על דבריכם. שהרי ההלכה היא שאישה שנתגרשה מבעלה והלכה וזינתה כאישה פנויה - אף אם הייתה עם אנשים רבים - יכולה לחזור לבעלה הראשון. כל האיסור הוא רק אם נישאה לאיש אחר; מרגע שהתחתנה עם אדם אחר, שוב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ואומר הקדוש ברוך הוא: 'ואת זנית' - זנות אינה בדרך נישואין, ואם כן ודאי שיש מקום שתשובי אליי. ועוד: 'רעים רבים' - לא זנית עם אדם מסוים ומיוחד אחד, אלא עם רבים. ולכן 'ושוב אליי'.
מסביר המלבי"ם את הנמשל: אם ישראל היו מומרים לעבודה זרה אחת ספציפית, דבקים בה כמו אומה פלונית הדבקה בדגון ואומה אחרת בבעל - אז אכן הייתה בעיה להחזירם, שכן זה כמי שהלכה ונישאה לאיש אחר. אבל ישראל לא דבקו בעבודה זרה אחת. 'מספר עריך אלוהייך' - הלכתם על כל הכיוונים והשקעתם בכל האפיקים. פעם עם עבודה זרה זו ופעם עם אחרת, וזה דומה לאישה המזנה פעם עם זה ופעם עם זה. הדיבוק שלכם בכל עבודה זרה הוא דיבוק זמני, שאינו מיוחד לה. לפיכך אין כאן קניין של נישואין לאחר, ואין כאן איסור מחזיר גרושתו לאחר שנישאה.
מוסיף המלבי"ם: העבודות הזרות שדבקתם בהן - התהלכתם מגוי אל גוי וניסיתם להידמות אל גויי הארצות. ישראל לא הלכו במגמה לעבוד עבודה זרה, אלא במגמה להיות דומים לעמי הארצות: 'אעשה כן גם אני' - להיות כמו הגוי ההוא וכמו הגוי הזה. תמיד הגוי נתפס בעיני היהודי כמתקדם יותר, כמבטא חדשנות וקידמה, כאילו היהודי נשאר אי שם מאחור.
פעם בא משכיל אחד לשאול את אחד מגדולי ישראל: מה ההיגיון בזה שיוסף מל את המצרים? מה עניין למול גויים? (בספר משנת הגלגולים מובא לזה הסבר על פי גלגוליו של יוסף ותיקונו, אך נניח לזה.) ענה לו אותו גדול תשובה המתאימה למשכיל: יש משכילים שאצלם כל מה שהיהודי עושה הוא תמיד נחות וגרוע, ומה שהגוי עושה - זה מה שראוי לחיקוי. 'כבר באמריקה עושים את זה', 'זה מקובל באירופה', 'זה כבר בטרקלינים האירופאיים' - ומיד שכנעת אותו. ידע יוסף שיקומו משכילים כאלה שיאמרו על ברית מילה: מה זה הדבר הזה, ניתוח נגד רצונו של הילד, טקסים פגאניים. אז יאמרו להם: הגוי עושה את זה. אה, הגוי עושה? בסדר, אם הגוי מל - מקובל. ואכן, כשבאים לפנות לאנשים כאלה, אין אומרים להם 'ברית מילה כתובה בתורה', אלא 'בית המלוכה הבריטי מל את ילדיו כבר מאות בשנים'. אם הבריטים עושים - כנראה הם יודעים מה הם עושים.
ובאותו עניין אמר מישהו: אצל האשכנזים, כשמביאים את הילד לברית אומרים 'ברוך הבא', אבל בצאתו אין אומרים לו 'ברוך צאתכם' ואין ברכה. ולמה? כי כשהוא בא הוא עוד ערל, ולערל היהודים משתחווים ומכבדים, שכן הוא מסמל כביכול קידמה, הוא עדיין 'גוי' במרכאות. אבל לאחר שהוא כבר יהודי משלנו, כבר נימול - אפילו בדרך כבוד לא מדברים אליו. הרבה פעמים היהודי מבטא רפיסות מול תרבות הגוי, ומה שהגוי עושה נראה לו תמיד טוב יותר.
וזהו שאומר הקדוש ברוך הוא: התהלכת מגוי לגוי וניסית להידמות אל גויי הארצות, ולא מצד שנדבקת באמת בעבודה זרה שלהם. והחיסרון הזה הוא בעצם היתרון שלך: כיוון שלא נדבקת באליל שלהם, יוצא שלא נישאת לאחר. וכל עוד האישה המגורשת לא נישאה לאחר, אף שזינתה לאחר גירושיה, יכולה היא לשוב לבעלה הראשון. לכן 'ואת זנית רעים רבים ושוב אליי נאום ה''.
שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ
'שאי עינייך על שפיים וראי' - בואי וראי שלא היית מיוחדת לעבודה זרה אחת, ובמשל: לבעל אחד, אלא זנית עם רעים רבים. 'שפיים' הכוונה מקום גבוה, כביכול עלי וראי משם את כל המקומות שבהם זנית. והכתיב הוא 'שגלת', והקרי 'שוכבת' - כדרך התורה שקוראים בביטוי מעודן יותר.
ובאמירה 'איפה לא שוכבת' יש כביכול דבר נוסף: איני רוצה למנות לך את המקומות שבהם זנית, שהמקומות עצמם מספר - אם היה צריך לספור אותם, אין להם סוף. לכן תראי לי היכן לא שכבת, היכן לא עבדת עבודה זרה. וזהו שנאמר על זמנו של אחאב, שכל תל ותל שבארץ ישראל העמידו בו עבודה זרה, והביאו כל עבודה זרה שיש בעולם, שס"ה מיני עבודה זרה, ובכל יום עובדים עבודה זרה אחרת.
'על דרכים ישבת להם' - ואף מה שעשית לא היה בצנעה. אותם 'רעים' שנזכרו בפסוק הקודם, על דרכים ישבת להם: במקומות המפורסמים והגלויים היית מוכנה להם לזנות. וב'כערבי במדבר' מביא המלבי"ם שני פירושים: כערבי היושב במדבר ששם אין איש רואהו - שבמקום נסתר היית מזנה, אף שכלפי חוץ נראית כאישה הגונה; ואפשר גם ש'כערבי' הוא מלשון ערב, מלשון לילה - שעשית מעשיך בהסתר, בערב, במקום סתר ולא במקום גלוי.
'ותחניפי ארץ בזנותייך וברעתך' - כאן מתגלה החנופה. חנופה, כפי שהסברנו, גדרה שאין פיו וליבו שווים. יש מצב שבו האישה עזבה את הבית או נתגרשה, וזהו ריחוק גמור; ויש מצב שבו כלפי חוץ, ביחס לבעלה, היא עושה רושם של הגונה וישרה ונאמנה, ובפועל מזנה תחתיו. וזה מה שנאמר: היית כאישה חנפה שאין פיה וליבה שווים, כאישה היושבת תחת בעלה, שכאשר חסר לה דבר היא מבקשת ממנו - 'הרי בשביל זה אני אישה נשואה' - ואומרת לו 'אתה אלוף נעוריי, עליך אני סומכת, אליך אני מחוברת', ובעת ובעונה אחת הולכת ומזנה עם אחרים.
וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם
בואי וראי: נמנעו הרביבים, אין גשם, ואף המלקוש לא היה, ואת זקוקה למטר - ואז 'ומצח אישה זונה היה לך'. אישה זונה מגלה מצחה, והיינו עזות מצח. 'מאנת היכלם' - סירבת להתבייש. ובמה? בזה שהמשך הפסוקים מגלה.
ומהו ההבדל בין רביבים למלקוש? מסביר המלבי"ם: רביבים הם הגשם הרב שיורד בהתחלה, ומלקוש הוא הגשם היורד בסוף, כעניין יורה ומלקוש.
וחז"ל דורשים מכאן: 'אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים'. שהרי מה כתוב? 'וימנעו רביבים ומלקוש לוא היה' - ומדוע? 'ומצח אישה זונה היה לך מאנת היכלם'. נהגת בעזות פנים ובחוצפה, וכלשונם 'כעיתתה נפקת ברא' - הבא לך עז פנים נקרא חצוף. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל חוצפנים ועזי פנים, כמפורש בפסוק זה.
הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה
כאן מתבאר במה 'מאנת היכלם': ללא שום בושה את פונה לריבונו של עולם ואומרת לו 'ריבונו של עולם, מאז ומעולם אלוף נעוריי אתה, עוד מנעוריי אתה האלוף שלי - יודע אתה שאני זקוקה לגשם, אפשר שתוריד לנו גשם?' אומר הקדוש ברוך הוא: ראי איזו עזות מצח וחוצפה היו לך, שכאשר נמנעו הרביבים והמלקוש לא היה, היה לך מצח אישה זונה ולא התביישת לקרוא לי 'אבי אלוף נעוריי אתה, אבא, אפשר גשם?' - ואת מבקשת גשם מריבונו של עולם.
וזוהי בדיוק 'ותחניפי ארץ בזנותייך וברעתך': פעולת חנופה, שכלפי חוץ יוצרת רושם מסוים - 'אני תחתך, אתה אלוף נעוריי' - ובינתיים הלכת ועבדת עבודה זרה, ועוד את מעיזה פניך כלפי הקדוש ברוך הוא כמצח אישה זונה. ו'מצח אישה זונה' כאן הוא תרתי משמע: לא די שהלכת וזנית, אלא שאת מתנהגת כזונה בחוצפה, לפנות לבעלך כמי שיושבת תחתיו ולבקש ממנו שייתן לך ויעזור לך.
רש"י לעומת זאת מסביר את הפסוק אחרת: אין זה חלק מן הקובלנה, אלא פנייה של הקדוש ברוך הוא אל ישראל - אם הייתם שבים, כבר הייתי חוזר אליכם. כלומר: 'הלוא מעתה קראת לי אבי אלוף נעוריי אתה' - אילו עכשיו היית קוראת לי 'אבי אלוף נעוריי אתה', כבר הייתי שב אלייך. ולא כדרך המלבי"ם, שלפיו הקדוש ברוך הוא אומר: אין לכם שום בושה, אחרי המעשים הרעים שאתם עושים אתם עוד פונים אליי בבקשת עזרה.
הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל
לפי רש"י ממשיך כאן הקדוש ברוך הוא בפנייתו: שובי אליי, וכי אנטור לנצח? וכי אזכור לעולם את הרעות שעשית? מוכן אני למחול ולסלוח, רק תשובי אליי.
אבל לפי קו המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא מוכיח את כנסת ישראל על עזות הפנים: הייתה בך חוצפה כזאת לעשות את כל המעשים הרעים ועוד לפנות אליי בבקשת עזרה כשחסר לך דבר, כאילו את עדיין יושבת תחתי. ומה את טוענת כשאין גשם? את אומרת: הרי אני קשורה אליך ומחוברת אליך; נכון, היו לי אי אלו סטיות קלות, אבל וכי ה' יטור לעולם? וכי לעולם יזכור לי את הבעיות הקטנות והחסרונות? האם ייתכן שלא ימחל על טעויות קטנות שבעבר?
'הנה דיברת ותעשי הרעות ותוכל' - 'הנה דיברת': את אומרת בפיך שאין מה לחשוש, שהקדוש ברוך הוא אינו מעניש ואינו נוטר לעולם את מעשיי השליליים. 'ותעשי הרעות': ובתוך כדי שאת מדברת כך, את ממשיכה לעשות את הרעות, לנהות אחר העבודה הזרה והאלילים. 'ותוכל': וכך את יכולה לעשות מעשה של אישה זונה המעיזה פניה, שעוד פונה לבעלה לקבל ממנו עזר וסיוע, בעוד שבאותה עת עצמה היא פונה גם אל האחרים אשר עימהם היא מזנה. את מבקשת ממני עזרה - ומה עם החטאים? מה עם מה שעשית? 'הינטור לעולם'?
כידוע, אצל המלבי"ם אין כפל עניין במילים שונות. ואם נכתב 'ינטור' אין זה 'ישמור', ואם נכתב 'לעולם' אין זה 'לנצח'. ואם נאמר 'ינטור לעולם' - לא 'ינטור לנצח'; ואם נאמר 'ישמור לנצח' - לא 'ישמור לעולם'. כל ביטוי נכתב בדיוק במקום המתאים לו ובהקשר הראוי לו.
ראשית, ההבדל בין 'לעולם' ל'לנצח', שהמלבי"ם מסבירו בכמה מקומות: 'לעולם' מדבר תמיד על הזמן שנמצא בזרימה, הזמן שלנו, הזמן שבו כל רגע עוברת שנייה - הזמן המוכר לנו מן המציאות הגשמית. המלבי"ם מכנה אותו 'הזמן המתנועע': הזמן שאינו מעל הזמן אלא בתוך מציאות הזמן. וכידוע, בעת שנברא החומר נברא הזמן, כמו שכותב הרמב"ן: מציאות החומר קשורה במציאות הזמן ומציאות הזמן במציאות החומר, והזמן החל מרגע שנוצר חומר ראשוני, שבמקום שאין חומר אין משמעות לזמן. איינשטיין גילה זאת באיחור של שמונה מאות שנה, אבל בסוף אנשי המדע מגיעים למה שחכמי ישראל כותבים. ומהי מציאות הזמן, והאם הזמן הוא מציאות קיימת - על זה נשתברו קולמוסים רבים.
לעומת זאת 'לנצח' מדבר על המציאות המטאפיזית, על המציאות הרוחנית, ששם אין משמעות לזמן, ועבר הווה ועתיד חד הם. במציאות הרוחנית אי אפשר לדבר על זמנים, שהיא מימד שאין בו כלל עניין זמן. וכשמדברים על 'נצח', מדברים על מושגי זמן השייכים לרוחניים שהם מעל הזמן: האלוקים, המלאכים, הנשמה. וכשמדברים על 'לעולם', ואף אם הכוונה לכל ימי חיי האדם - 'ועבדו לעולם' - מדובר בזמן השייך למציאות החומר.
שנית, ההבדל בין 'ינטור' ל'ישמור': נטירה באה רק על דברים שאינם מוחשיים, על מושגים מופשטים. איני אומר 'אנטור את הכוס' או את הבהמה או את הילד - אלא אשמור אותם. אבל 'נוטר לו איבה בליבו', 'נטר זאת בליבו' - איבה אינה חפץ, היא מושג מופשט, דברים שבמחשבה. נטירה היא כנוטר שנאה, נוטר איבה, נוטר חימה. שמירה, לעומת זאת, באה על דבר מוחשי: שומר את הרכב, את הילד, את הבהמה, את הבית.
ובספר ישעיה, שכבר למדנוהו, נאמר 'כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף', ושם הדברים במקומם: לפעמים הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם ורב עימו כאן בעולם הזה, ואומר: 'לא לעולם אריב' - לא אקצוף עליו כל ימי חיי הגוף, אלא אשוב וארחמהו; ה' מכה ואחר כך מרפא, קוצף ואחר כך מסיר כעסו. 'לעולם' מדבר על המציאות המוכרת לנו מן העולם הזה. ולפעמים אין הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם בעולם הזה אלא קוצף עליו לעולם הבא, ועל זה נאמר 'ולא לנצח אקצוף', שכן 'נצח' מדבר על המציאות שמעבר, על עולם הנשמות. ושם מדובר באנשים השבים בתשובה: אומר הקדוש ברוך הוא, הקצף שלי עליהם לא יהיה לנצח, וכיוון שהם שבים בתשובה, אף אם יקבלו עונש כלשהו שם למעלה, הקצף לא יהיה לנצח - ייפרע מהם ואחר כך ייטיב להם. ובדרגה גבוהה יותר אף לא ייפרע מהם כלל.
אומר המלבי"ם: הפסוק שלנו מדבר באנשים שלא שבו בתשובה. שהרי לפי דרכו, 'ומצח אישה זונה היה לך מאנת היכלם' - את ממשיכה ומחניפה לבעלך כאילו את עושה רצונו, וקוראת לי 'אבי אלוף נעוריי אתה, תן לי גשם', ובאותה שעה ממשיכה בדרכייך המקולקלות.
ולכאורה, אילו היה כתוב להיפך - 'הישמור לעולם אם ינטור לנצח' - היה הדבר מובן מצוין. שמירה מבטאת דבר מוחשי, ו'עולם' הוא העולם הזה שבו שייכים דברים מוחשיים; אם כן 'הישמור לעולם' - האם הקדוש ברוך הוא ישמור כאן בעולם הזה תמיד את האיבה ויענישנו כאן. ונטירה היא על דברים מופשטים, ו'לנצח' הוא עולם הנשמות; אם כן 'הינטור לנצח' - האם ה' ינטור את כעסו, שהוא דבר מופשט, לאין סוף.
אלא שכאן נאמר להיפך: 'הינטור לעולם' - נטירה, שהיא דבר שבלב, ביחס לעולם הזה; 'אם ישמור לנצח' - שמירה, שהיא בדבר מוחשי, ביחס לעולם הבא. אומר המלבי"ם: דע לך שהדברים כתובים בהתאמה מלאה, מפני שכאן מדובר באנשים הטוענים טענות כוזבות, ואומרים: הקדוש ברוך הוא אינו מעניש ואינו נפרע, ולא יעשה לי כרעות אשר עשיתי, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וטענתם היא שאף לעולם, אף כאן בעולם הזה, אין הקדוש ברוך הוא נוטר כלל - אפילו בלב אין לו קפידא על מה שעשיתי, שהוא מוחל מיד. ואם אפילו 'הינטור לעולם' אין, כל שכן שאין שמירה לזמנים ארוכים. ראו לאיזה עיוות הגיעו: לא רק לנצח לא, אלא אפילו כאן בעולם הזה אין ה' זוכר אפילו בליבו כדי להיפרע ממני; וכל שכן לעולם הבא, שם כלל אינו שומר ואינו מעניש, ולנצח לא יעשה מאומה. הקדוש ברוך הוא מוותר על כל מה שעושים, אין מה לדאוג, אפשר להמשיך במעשים המקולקלים. ועל כגון זה אמרו: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן - יוותרו מעיו.
ועל זאת בא הסיום 'ותוכל': האם את סבורה שתוכלי לעשות כדבר הזה, דבר שהוא נגד הטבע? האם כנסת ישראל חושבת שכך תוכל לטעון ולומר ולהצליח?
אלא שראוי היה לומר 'ותוכלי' בלשון נקבה, שהרי כל אורך הפרשה פונה אליה בלשון נקבה: 'ומצח אישה זונה היה לך מאנת היכלם', 'קראת לי אבי אלוף נעוריי', 'ותעשי הרעות' - כממשיל אותה לאישה מסרחת דרכיה. ומסביר המלבי"ם, שכאן מסב המליץ את פניו אל בני העולם, ואומר להם: מה אתם סבורים? היא תוכל להמשיך לעשות כדברים האלה ולא ייפרעו ממנה? לכן נכתב 'ותוכל' ולא 'ותוכלי', שכן ה'ותוכל' מופנה עכשיו אל בני העולם: ראו איזו רעות עשתה - ותוכל? הנראה לכם שתוכל לעשות כן? ואילו היה פונה אליה במישרין, היה אומר 'ותוכלי'.
פתיחת הפרק היא ויכוח: ישראל חונפים ומצדיקים עצמם בטענה הנשענת על דין 'לא תשוב לבעלה הראשון' - שאין להם דרך חזרה; והקדוש ברוך הוא משיב מאותו דין עצמו: 'ואת זנית רעים רבים' - לא נישאת לאחר ולא נדבקת בעבודה זרה אחת, אלא התהלכת מגוי לגוי מתוך רצון להידמות לגויים, ולכן אדרבה - 'ושוב אליי'. אלא שיחד עם פתח התשובה הרחב מתגלה חומרת החנופה: כלפי חוץ 'אבי אלוף נעוריי אתה', ובפועל זנות תחת הבעל; ובמצח אישה זונה, בלא בושה, מבקשים גשם מאותו רבון עולמים שנעזב. ומכאן דרשו חז"ל שאין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים. וחמור מכל - הטענה 'הינטור לעולם אם ישמור לנצח', תפיסת ה'ותרן' הגורסת שאין דין ואין חשבון לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שעליה נאמר 'הנה דיברת ותעשי הרעות' - והנבואה מסבה פניה אל בני העולם ושואלת: 'ותוכל'? האם באמת סבורים אתם שיעלה הדבר בידה?