פרק ג - קריאה לתשובה ושיבה - חלק א

ספר ירמיהו פרק ג'. לאמור, הן ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד? הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא. ואת זנית רעים רבים ושוב אליי נאום השם.

המלבי"ם מסביר, הפסוק הזה הוא תמוה. איך פסוק מתחיל ב'לאמור'? 'לאמור' זה לא התחלה של פסוק. תמיד כתוב 'מה פלוני אמר' ואז כתוב 'לאמור'. 'וידבר השם אל משה לאמור'. הביטוי 'לאמור' בא תמיד אחרי מה יש לומר. אבל הפעם לא רואים את ה'לאמור' כפותח משפט, כפותח פרק. מה משמעות הדברים? לכן המלבי"ם מסביר שצריך לגרוס כך: 'לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא', דהיינו, 'הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא לאמור הן ישלח איש את אשתו'. זאת אומרת, 'הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא', פירושו של דבר, זה הטיעון שטוענת הארץ ההיא. מה הטיעון שטוענת הארץ ההיא? 'לאמור, הן ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש אחר הישוב אליה עוד'. אז מה שכתוב בסוף המשפט, זה כביכול מסמל את הדובר. מה הוא דיבר? 'לאמור, ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו, האם ייתכן שישוב אליה?' ובואו נסביר.

מה המלבי"ם אומר שכאן יש בעצם דין ודברים בדרך של טענה ותשובה. הארץ ההיא חונפת לאמור, דהיינו טוענת טענה האומרת: לא ייתכן שהשם יקבל אותנו. איך ייתכן שאנחנו נשוב להשם והשם יקבל אותנו חזרה? הרי עבדנו אלוהי נכר, הרי עזבנו את דרכו. והמשל שהארץ נותנת זה מהתורה, מצוות התורה. הרי במצוות התורה כתוב שאדם שמגרש את אשתו והלכה והייתה לאיש אחר, כתוב שלא תשוב לבעלה הראשון אחרי אשר הוטמאה. ואם כן, זה מה שחנוף תחנף הארץ ההיא, זה מה שהארץ ההיא טוענת: 'ישלח איש את אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש אחר הישוב אליה עוד?' אז מה אתה מדבר איתנו ירמיה על תשובה ועל כך שהקדוש ברוך הוא מצפה לנו ועל כך שהקדוש ברוך הוא ישוב אלינו, ישיב שבותנו? 'הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא' לטעון כזאת טענה. הטענה שלהם היא טענה שמבוססת על פסוקי התורה.

מאיזה מקור הביטוי 'חנוף תחנף'? אומר המלבי"ם, הפועל 'חנוף' זה בא גם על מי שרוצה להצדיק את עצמו בגלוי, הפך האמת. דהיינו, אם אני רוצה לומר איזשהו דבר כטיעון לצדקתי, גם אם אני לא צודק, אבל אני מחפש איזה שהם טיעונים מתחת לאדמה כדי להצדיק את דרכי, זה נקרא חנופה. זה נקרא חנוף. חנוף זה איזושהי פעולה חיצונית לא אמיתית, כמו אני מחניף לך. אז כך גם כן כאן, כאשר אני טוען טענה לא אמיתית כדי להצדיק את עצמי, גם זה נקרא חנופה. אז הארץ 'חנוף תחנף לאמור' בטענה הזאת, איך השם ישוב אלינו? אז מה אתה אומר לנו שנעשה תשובה והקדוש ברוך הוא יקבל את עם ישראל? הדבר הזה הרי לא ייתכן.

מה התשובה? 'ואת זנית רעים רבים ושוב אליי נאום השם'. בא הקדוש ברוך הוא ואומר, אדרבה, מהמקור אשר הבאתם יש תשובה ועוד קושיה על דבריכם. הרי ההלכה היא שאם אישה זינתה בעת גירושיה, זאת אומרת, הייתה נשואה לאדם מסוים ולאחר שנתגרשה ממנו הלכה וסטתה עם איש אחר, הלכה וזינתה עם איש אחר כאישה פנויה, ההלכה היא שהאישה הזאת, גם אם הייתה עם אנשים רבים, יכולה לחזור לבעלה. אין בעיה שבעלה הראשון ישוב לקחתה. כל האיסור זה רק אם היא הלכה ונישאה לאיש אחר. ברגע שהתחתנה עם בן אדם אחר, כבר מאז בעלה הראשון לא יוכל לשוב לקחתה. יוצא אם כן, שאומר לה הקדוש ברוך הוא, לפי הדבר הזה, כל האיסור זה רק אחרי שהלכת והתחתנת עם מישהו אחר. אומר כאן, אומר הקדוש ברוך הוא, 'ואת זנית'. זנית פירושו של דבר לא בדרך נישואין. אם זה לא בדרך נישואין, אז אם ככה ודאי שיש מקום שתחזרי אליי. דבר נוסף, את לא זנית עם אדם מיוחד, עם אדם מסוים, אלא זנית עם רעים רבים. ואז 'שובו אליי', כי אז אני יכול כן להחזיר אותך.

מסביר המלבי"ם, אם הם היו מומרים לאיזושהי עבודה זרה ספציפית, הם היו דבקים באיזושהי עבודה זרה, כמו שנגיד אומה מסוימת דבקה בדגון, ואומה אחרת דבקה בבעל וכדומה, בבעלים וכדומה. אז פה היה לי בעיה להחזיר אותך, כיוון שאת כמו הלכת והתחתנת עם איש אחר. אבל את הרי לא דבקת בעבודה זרה אחת. 'מספר עריך אלוהייך', כך אומר הקדוש ברוך הוא לשומרון. זאת אומרת, אתם מה שנקרא הלכתם על כל הכיוונים, השקעתם בכל האפיקים. אז לא דבקתם בעבודה זרה אחת. היות ולא דבקתם בעבודה זרה אחת, זה כביכול לא הלכתם והתחתנתם מחדש אחרי שעזבתם אותי. אלא להיות פעם עם עבודה זרה זו ופעם עם עבודה זרה זו ופעם עם עבודה זרה זו, זה דומה לאישה המזנה פעם עם זה ופעם עם זה ופעם עם זה. ובזה אומר הקדוש ברוך הוא, זה אדרבה, זה סיבה שאני כבר כן יכול להחזיר אותך. כיוון שהדיבוק שלך עם אותה עבודה זרה הוא דיבוק זמני. הוא דיבוק שאינו מיוחד לעבודה זרה זו, מכיוון שאתם דבקים כל פעם בעבודה זרה אחרת. ואם כן אומר הקדוש ברוך הוא, 'ואת זנית', לא התחתנת, 'רעים רבים', זה לא עם אחד, ולכן 'ושוב אליי נאום השם'. ממילא אומר הקדוש ברוך הוא, במצב הזה את יכולה לשוב אליי, והיות וכן, אין כאן איסור של מחזיר גרושתו לאחר שנישאת.

מסביר המלבי"ם יותר, שהעבודה זרה שאת דבקת בהם, התהלכת מגוי אל גוי וניסית להידמות אל גויי הארצות. זאת אומרת, עם ישראל לא הלכו במגמה לעבוד עבודה זרה, אלא במגמה להיות דומים לעמי הארצות. 'אעשה כן גם אני', להיות כמו הגוי ההוא ולהיות כמו הגוי הזה. תמיד ליהודי הגוי נתפס כמתקדם יותר, כמשהו שמבטא חדשנות, קידמה. כאילו היהודי נשאר אי שם מאחור. פעם בא איזה אחד כדי לשאול, איזה משכיל בא כדי לשאול את אחד מגדולי ישראל, אמר לו תגיד לי, למה יוסף... למה יוסף הלך למול את מצרים? מה ההיגיון בזה? מה יש עניין למול גויים? מה הלך למול את מצרים? טוב, אני בספר משנת הגלגולים מביא לזה הסבר, מי שמבין מה הגלגולים של יוסף ומה הוא עבר ומה התיקון שלו, יש לו בזה הסבר. אבל נניח לזה. בואו תשמעו מה הרב ענה לו. הרב ענה לו תשובה שמתאימה למשכיל. אמר לו הרב, אני אגיד לך למה. אמר לו, יש משכילים שלעולם מה שהיהודי עושה זה תמיד פחות, זה תמיד נחות, זה תמיד גרוע. אם גוי עושה, או, זה מה שצריך חיקוי. אומר לך, כבר באמריקה עושים את זה, זה באירופה מקובל. אה, זה כבר מה בטרקלינים האירופאים, זה... שכנעת אותו. אומר, מה עשה יוסף? הוא ידע שיקומו משכילים כאלה שברית מילה, מה אתה מדבר, זה מה זה הדבר הזה? מה ניתוח נגד רצונו של הילד? זה כל מיני טקסים פגאניים ו... אומר לך, הגוי עושה את זה. אה, הגוי עושה את זה? בסדר. אם הגוי מל, אז בסדר, זה הוא מקבל. שרוצים לפנות לאנשים האלה, אתה לא אומר להם ברית מילה כתוב בתורה, אתה אומר לו בית המלוכה הבריטי כבר מאות בשנים מל את ילדיו. טוב, אם הבריטים עושים, הם יודעים כנראה מה שהם עושים. זאת אומרת, מה שיהודי עושה זה אף פעם לא מספיק, זה אף פעם לא די. אבל אם גוי עושה, אה, איזה כבוד. פעם מישהו אמר, אתם יודעים אצל אשכנזים כשמביאים ילד לברית, אתם יודעים מה אומרים? מה אומרים? 'ברוך הבא'. אומרים 'ברוך הבא'. הוא אמר, אבל אחרי זה לא אומרים 'ברוך צאתכם', לא אומרים שום ברכה. הוא אומר, אתה יודע למה? אומר, כשהוא בא הוא עוד ערל. אתם מבינים? הוא בא הוא עוד ערל. לערל היהודים משתחווים, היהודים מכבדים. זה כביכול מסמל איזה קידמה כלשהי, זה במרכאות גוי עדיין. אחרי שיהודי, כבר משלנו, כבר נימול, בסדר, זה כבר אפילו לא מדברים אליו בדרך כבוד. היהודי אתה רואה שהרבה פעמים מבטא איזושהי רפיסות לעומת תרבות הגוי. מה שהגוי עושה תמיד נראה לו יותר טוב. אז הוא אומר כאן, 'את התהלכת מגוי לגוי, ניסית להידמות אל גויי הארצות'. לא מצד שנדבקת באמת בעבודה זרה שלהם, אלא רק כדי להידמות לגויים. אומר לה הקדוש ברוך הוא, והחיסרון הזה הוא בעצם היתרון שלך. כיוון שלא נדבקת באליל שלהם, בעבודה זרה שלהם, אז יוצא מכך שלא נישאת לאחר. וכל עוד האישה המגורשת לא נישאה לאחר, הגם שזינתה אחר גירושיה, יכולה היא לשוב לבעלה הראשון. לכן אומר הקדוש ברוך הוא, 'ואת זנית רעים רבים ושוב אליי נאום השם'.

'שאי עינייך על שפיים וראי איפה לא שוגלת, על דרכים ישבת להם כערבי במדבר ותחניפי ארץ בזנותייך וברעתך'. 'שאי עינייך על שפיים וראי', בא אומר לה בואי וראי שלא היית מיוחדת לעבודה זרה אחת, או במשל זה לבעל אחד, אלא זנית עם רעים רבים. הוא אומר לה 'שאי עינייך על שפיים וראי איפה לא שוגלת'. בכתיב כתוב 'שוגלת', וזה כמו בתורה תיקון קוראים בביטוי שהוא מעודן יותר, 'שוכבת'. זאת אומרת, כביכול הוא אומר לה, אני לא רוצה להראות לך את המקומות ששם את זנית, שהמקומות הללו עצמו מספר. דהיינו, אם הייתי צריך לספור אותם זה בלי סוף. אומר הקדוש ברוך הוא, כאילו תראי לי איפה לא שוכבת. תראי לי איפה לא עבדת עבודה זרה. וזה מה שכתוב על זמנו של אחאב שכל תל ותלם שבארץ ישראל העמידו בו עבודה זרה והביאו כל עבודה זרה שיש בעולם, 365 מיני עבודה זרה, ובכל יום עובדים עבודה זרה אחרת. והוא אומר לה, גם מה שעשית לא היה בצנעה, אלא 'על דרכים ישבת להם'. אותם רעים הכתובים בפסוק הקודם שאיתם כביכול זנית, 'על דרכים ישבת להם', על דרכים הכוונה במקומות המפורסמים והגלויים, היית כביכול מוכנה להם לזנות. כערבי שיושב במדבר ששם אין איש רואהו, כך גם כן את ישבת במקום שהוא מקום רואים. ובכל אופן, אומר לה הקדוש ברוך הוא, זה לא כמו אישה גרושה שעזבה את בעלה והלכה וזינתה עם אדם מסוים. אלא 'ותחניפי ארץ בזנותייך וברעתך'. היה פה חנופה. חנופה כבר הסברנו, זה פי ולבו אינם שווים. זה הגדר של חנופה. פירושו של דבר, את היית בעיני בעלך כמו אישה הנמצאת תחת כנפיו והלכת וזנית. פירושו של דבר, יש מצב שבו האישה עזבה את הבית או נתגרשה, שזה לגמרי ריחוק. ויש מצב שבו היא כלפי חוץ, ביחס לבעלה, עושה רושם שהיא הגונה והיא ישרה והיא נאמנה, אבל מזנה תחתיו. על זה הוא אומר לה 'ותחניפי ארץ בזנותייך וברעתך'. היית כאישה חנפה שאין פיה וליבה שווים. היית כמו אישה יושבת תחת בעלה, שכאשר חסר לה דבר מה היא מבקשת מבעלה, בשביל זה אני אישה נשואה. ואומרת לו 'הרי אתה אלוף נעוריי, עליך אני סומכת, אליך אני מחוברת', בזמן שבפועל הולכת ומזנה עם אחרים.

מה שכתוב כאן 'שאי עינייך על שפיים וראי', המלבי"ם מסביר ששפיים הכוונה מקום גבוה. כביכול תבואי ותראי ותראי ששם בכל המקומות הללו את זנית. 'איפה לא שוכבת על דרכים ישבת להם כערבי במדבר'. המלבי"ם מסביר פירוש אחד, הוא אמר כערבי, כמו הערבים היושבים במדבר. כך גם כן את נהגת כביכול ביחס לבעלך, היית כמו אישה הגונה, אבל כערבי במדבר שזה מקום נסתר, במקום נסתר היית מזנה. והמלבי"ם מסביר שיש עוד אפשרות להסביר שזה כערבי זה מלשון ערב, מלשון לילה. כביכול עשית מעשייך בהסתר, בערב, בלילה, במקום סתר, לא במקום שהוא גלוי.

'וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אישה זונה היה לך מאנת היכלם'. הוא אומר בואי וראי, שאם נמנעו רביבים, אין גשם, או מלקוש לא היה, ואת זקוקה לגשם ולמטר, 'ומצח אישה זונה היה לך'. מה זה מצח אישה זונה? אישה זונה מגלה מצחה, כביכול עזות מצח. ואז 'מאנת היכלם'. במה מאנת היכלם? 'הלוא מעתה קראת לי אבי אלוף נעוריי אתה'. דהיינו, ללא שום בושה את פונה לריבונו של עולם ואומרת לו 'ריבונו של עולם, הלוא מעתה הרי מאז ומעולם אלוף נעוריי אתה, עוד מנעורים אתה אלוף שלי, יודעי ריבונו של עולם, אני זקוקה לגשם, אפשר שתוריד לנו גשם?' אומר הקדוש ברוך הוא, תראי איזה עזות מצח וחוצפה היה לך, שכאשר ימנעו רביבים ומלקוש לא היה, היה לך מצח אישה זונה, 'מאנת היכלם', מבלי בושה את קוראת לי 'אבי אלוף נעוריי אתה, אבא, אפשר גשם?' מבקשת גשם מהריבונו של עולם. על זה הוא אומר, זה הפעולה שלך הייתה פעולה של 'ותחניפי ארץ בזנותייך וברעתך'. זה פעולה של חניפות, שפעולה של חניפות כמו שהסברנו, זה פעולה שבאה כלפי חוץ יוצרת רושם מסוים, 'אני תחתך, אתה אלוף נעוריי', אבל בינתיים הלכת ועבדת עבודה זרה, ועוד את מעיזה פנייך אל הקדוש ברוך הוא כמצח אישה זונה, 'מאנת היכלם'. והמצח אישה זונה פה זה תרתי משמע. לא די שהלכת וזנית, אלא עוד את מתנהגת כזונה בחוצפה לפנות לבעלך כביכול, את תחתיו, ואת מבקשת ממנו שהוא ייתן ויעזור לך.

מה ההבדל בין רביבים לבין מלקוש? המלבי"ם מסביר שרביבים זה גשם רב שיורד בהתחלה, ומלקוש זה הגשם שיורד בסוף, כמו יורה ומלקוש. וחז"ל דורשים על הפסוק הזה ואומרים: 'אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים'. כי מה כתוב כאן? 'וימנעו רביבים ומלקוש לא היה'. למה? למה אין מלקוש? למה אין רביבים? על זה הוא אומר, 'ומצח אישה זונה היה לך מאנת היכלם'. את נהגת בעזות פנים, בחוצפה, כעיתתה נפקת ברא, הבא לך עז פנים נקרא חצוף. אין הגשמים נעצרים אלא בשביל חוצפנים ועזי פנים, כמו שכתוב כאן בפסוק.

רש"י לעומת זאת מסביר, 'הלוא מעתה קראת לי אבי אלוף נעוריי אתה', שבזה בעצם כבר הקדוש ברוך הוא כבר פונה אל עם ישראל ואומר להם, אם הייתם שבים, כבר הייתי חוזר אליכם. לא כמו שהמלבי"ם מסביר, שהמלבי"ם מסביר שזה חלק מהקובלנה, שהקדוש ברוך הוא אומר אין לכם שום בושה, אחרי המעשים הרעים שאתם עושים אתם עוד פונים אליי בבקשת עזרה. לא בדרך כזאת, אלא לפי רש"י זה כמו פנייה עכשיו, 'אז תחזרו אליי'. 'הלוא מעתה קראת לי אבי אלופי נעוריי אתה', אם עכשיו היית קוראת לי 'אבי אלופי נעוריי אתה', אז הייתי חוזר אלייך, כביכול אומר הקדוש ברוך הוא. הייתי כבר שב אלייך, כך יתבאר הפסוק לפי רש"י.

'הינטור לעולם אם ישמור לנצח הנה דיברת ותעשי הרעות ותוכל'. אז לפי רש"י באמת, הקדוש ברוך הוא אומר 'אז תשובי אליי, וכי אני אנטור לנצח? אנטור לנצח את הרעות שעשית לו? אני מוכן למחול ולסלוח לך, רק תשובי אליי'. זה לפי רש"י. לעומת זאת, לפי הקו של המלבי"ם, הקדוש ברוך הוא הרי פונה לכנסת ישראל ואומר לה, 'היה בך כזאת עזות פנים, כזאת חוצפה, לעשות את כל המעשים הרעים ועוד לפנות לקדוש ברוך הוא בבקשת עזרה כשמשהו חסר לך, כביכול את עדיין יושבת תחתיו'. מהו ההמשך? 'הינטור לעולם אם ישמור לנצח?' כאשר אין גשם, אז מה את טוענת? את באה ואומרת, 'הרי ריבונו של עולם, אני קשורה אליך, אני מחוברת אליך. מה, נכון, היו לי אי אלו סטיות קלות, אבל הרי השם יטור לעולם? מה, הקדוש ברוך הוא לעולם יזכור לי את הבעיות הקטנות שהיו לי, את החסרונות? האם ייתכן שהקדוש ברוך הוא לא ימחל על הטעויות הקטנות שהיו בעבר?' 'הנה דיברת ותעשי הרעות ותוכל'. 'הנה דיברת', את אומרת בפיך, 'אין מה לחשוש, הקדוש ברוך הוא לא מעניש, הוא לא ינטור לעולם את כל הדברים השליליים שעשיתי'. 'ותעשי הרעות', תוך כדי שאת מדברת את ממשיכה לעשות את הדברים הרעים, זה אומר לנהות אחר העבודה זרה, אחר האלילים. 'ותוכל', כך את יכולה לעשות מעשה של אישה זונה שמעיזה פניה, קלסתר פניה, שעוד פונה לבעלה כביכול לקבל ממנו עזר וסיוע, בזמן שבו בעת היא פונה גם כן אל האחרים אשר עימהם היא מזנה. אז כך את מבקשת ממני עזרה, בשביל מה? מה עם החטאים ומה עם מה שעשית? מה, הינטור לעולם? הקדוש ברוך הוא לא מעניש, מה אתה חושב שהוא זוכר לעולם את הדברים המקולקלים שעשיתי?

'הינטור לעולם אם ישמור לנצח'. אנחנו כבר יודעים שאצל המלבי"ם אין כפל העניין במילים שונות. ואם כתוב 'ינטור' זה לא 'ישמור', ואם כתוב 'לעולם' זה לא 'לנצח'. אז מה זה 'ינטור לעולם' ו'ישמור לנצח'? ואם כתוב 'ינטור לעולם' זה לא 'ינטור לנצח', זה 'ינטור לעולם'. ואם כתוב 'ישמור לנצח', אז זה לא 'ישמור לעולם', זה 'ישמור לנצח'. זאת אומרת, כל ביטוי נכתב בדיוק במקום המתאים לו, בהקשר הראוי לו. אז מה זה 'ינטור לעולם' ו'ישמור לנצח'? אומר המלבי"ם, קודם כל, דבר ראשון, דבר שהוא מסביר אותו בכמה מקומות, שיש הבדל בין 'לעולם' לבין 'לנצח'. 'לעולם' תמיד מדבר על הזמן שנמצא בזרימה. הזמן שלנו. הזמן כאן בעולם, כל רגע עוברת שנייה, זה הזמן שאנחנו מכירים כאן מהמציאות הגשמית. זה תמיד שכתוב 'לעולם' מדבר על הזמן של מציאות החומר. כידוע שבעת שנברא החומר נברא הזמן, כמו שכותב הרמב"ן. איינשטיין גילה את זה באיחור של 800 שנה, אבל בסוף תמיד אנשי המדע מגיעים למה שחכמי ישראל כותבים. והרמב"ן כבר כותב שעניין מציאות החומר קשורה למציאות הזמן, ומציאות הזמן קשורה במציאות החומר, והזמן החל מרגע שנוצר חומר ראשוני, כי במקום שאין חומר אין משמעות לזמן. הזמן הזה, זה דבר שעליו נשתברו קולמוסים רבים להבין אותו, מהי מציאות הזמן? האם הזמן זה מציאות קיימת? מה הפירוש? אם אני עוקב בשעון ואני רואה שעוד שנייה עוברת, אז משהו בזמן השתנה? זה שאלה שהרבו להתעסק בה. אבל על כל פנים, כשמדברים על הזמן הזה של המציאות הקיימת כאן, המלבי"ם מגדיר אותו 'הזמן המתנועע'. פירושו של דבר, הזמן שעובר. הזמן שהוא לא מעל הזמן, אלא בתוך מציאות הזמן. אומר, הזמן הזה נקרא 'לעולם'. ויכול להיות שאם אני אדבר על כל חיי האדם, אז אני אגיד לעבדו לעולם. על כל פנים, על מה מדברים? מדברים על הזמן שכאן שייך למציאות החומר. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על 'לנצח', מדברים על המציאות המטאפיזית. מדברים על המציאות הרוחנית, ששמה אין משמעות לזמן. שהיום, אתמול, הווה, עבר, עתיד, חד הם. במציאות הרוחנית אי אפשר לדבר על זמנים, כי המציאות הרוחנית זה מימד שבכלל לא שייך בו עניין הזמן. ואם כן, כשמדברים על 'נצח', מדברים על מושגים של זמן ששייך אצל הרוחניים, שהם מעל הזמן. האלוקים, המלאכים, הנשמה, כל הדברים הללו הם נחשבים מעל הזמן. זה ההבדל בין 'נצח' לבין 'לעולם'. אומר המלבי"ם, יש גם כן הבדל בין 'ינטור' לבין 'ישמור'. הנטירה באה רק על דברים הגיוניים. מה פירוש הדבר? כשמדברים על 'לנטור', זה תמיד מדבר על מושג מופשט. אני לא אגיד 'אני אנטור את הכוס' או 'את הבהמה' או 'את הילד'. לא, אני אשמור אותם. אבל אני אנטור לו איבה בליבי. שמתם לב? איבה זה מושג מופשט. איבה זה לא חפץ. זה על דברים שבמחשבה. נטר זאת בליבו, זה דברים שבמחשבה, זה לא על חפצים. לעומת זאת, שמירה, שמירה מדבר על דבר מוחשי. אני שומר את הרכב, את הילד, את הבהמה, את הבית. על דברים מוחשיים בא הביטוי 'לשמור'. נטירה זה כמו נוטר שנאה, נוטר איבה, נוטר חימה. אומר המלבי"ם, בספר ישעיה, שמה הסברנו, גם למדנו את זה, מי שירצה יוכל לשמוע את זה בדיסק, כתוב שם 'כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף'. פירוש הדבר, לפעמים הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם, הקדוש ברוך הוא רב איתו כאן בעולם הזה. אומר הקדוש ברוך הוא, 'לא לעולם אריב'. לא אקצוף עליו כל חיי העולם הזה. כל ימי חיי הגוף לא אקצוף עליו לעולם. אלא אני אשוב וארחמהו. השם מכה ולאחר מכן מרפא. הקדוש ברוך הוא קוצף ולאחר מכן מסיר כעסו. אז 'לא לעולם אריב'. אני לא אריב עם האדם כשהוא עדיין בתוך גוף וחיים חיותו, כי 'לעולם' אמרנו מדבר על המציאות המוכרת לנו כאן מן העולם הזה. ו'לקצוף', לפעמים הקדוש ברוך הוא לא מעניש את האדם בעולם הזה, אבל הוא קוצף עליו לעולם הבא. 'ולא לנצח אקצוף'. זה מתאים מאוד, כי 'נצח' אמרנו מדבר על המציאות שמעבר למציאות שלנו, זה מדבר בעצם על עולם הנשמות, על העולם הבא. אומר הקדוש ברוך הוא, הקצף שאני קוצף לעתיד, 'לא לנצח אקצוף'. מתי 'לא לנצח אקצוף'? כיוון ששמה אומר המלבי"ם הוא מדבר על אנשים ששבים בתשובה. אומר הקדוש ברוך הוא, הקצף שלי עליהם לא יהיה לנצח. מכיוון שהם שבים בתשובה, אז ממילא הקצף שלי עליהם יסתיים. אז גם אם הוא יקבל איזשהו עונש כלשהו שם למעלה, אבל הקצף לא יהיה לנצח. השם ייפרע ממנו ממה שעשה ולאחר מכן ייטיב לו, כי האדם הזה שב בתשובה. בדרגה גבוהה יותר אז גם לא ייפרע ממנו כלל, כן? אבל הקצף שהוא מדבר על הנצח, על העולם שמעבר, אומר הקדוש ברוך הוא, 'לא לנצח אקצוף'.

אומר המלבי"ם, הפסוק שלנו מדבר על אנשים שלא שבו בתשובה. כי הרי המלבי"ם לפי הקו שלו, 'ומצח אישה זונה היה לך מאנת היכלם', את ממשיכה ומחניפה כביכול לבעלך שאת עושה רצונו ואת קוראת לי 'אבי אלופי נעוריי אתה, תן לי גשם', ואת ממשיכה בדרכייך המקולקלים. אם כן כאן אנחנו מדברים בכאלה שלא שבו בתשובה. אומר המלבי"ם, אם היה אומר כאן 'הישמור לעולם, אם ינטור לנצח', הפוך ממה שכתוב אצלנו. אצלנו כתוב 'הינטור לעולם'. אומר המלבי"ם, אם היה כתוב 'הישמור לעולם', אצלנו כתוב 'אם ישמור לנצח'. אם היה כתוב 'אם יטור לנצח', אומר המלבי"ם, הייתם מבינים מצוין את מה שכתוב כאן. ולמה? שמירה אמרנו מבטא דבר מוחשי. 'הישמור לעולם', עולם אמרנו זה כאן בעולם הזה. אז בעולם הזה שייך דברים מוחשיים. אני שומר את השולחן, את הכוס, את הילד, את הבית. עולם מבטא את העולם הזה. אז מה הביטוי המתאים? 'הישמור לעולם'. האם הקדוש ברוך הוא ישמור כאן בעולם הזה לעולם תמיד את האיבה, מעניש אותנו כאן בעולם הזה? 'הינטור לנצח?' לנטור אמרנו שזה על דברים מופשטים. לנצח אמרנו זה עולם הנשמות. מתאים היה לומר 'הינטור לנצח?' האם השם ינטור את מה? את הכעס שלו, שזה דבר מופשט, לנצח, לאין סוף? אומר המלבי"ם, פה כתוב הפוך. 'הינטור לעולם'. ינטור זה דבר שבלב, ולעולם זה העולם הזה. איך זה מתחבר? 'ישמור', כמו שאמרנו זה לשמור דבר מוחשי, ו'לנצח' זה מדבר על העולם הבא. אומר המלבי"ם, דע לך, מה שכתוב כאן זה בהתאמה מלאה. מכיוון שכאן אנחנו מדברים על אנשים שטוענים טענות כוזבות, והם אומרים: הקדוש ברוך הוא לא מעניש. הקדוש ברוך הוא לא נפרע. הקדוש ברוך הוא לא יעשה לי כרעות אשר עשיתי, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואז הם אומרים, שאפילו שהוא לא נוטר לעולם, אפילו בלב. דע לך, אפילו בלב הקדוש ברוך הוא לא נוטר. כי הקדוש ברוך הוא מוחל מיד. אז 'הינטור לעולם?' אז לשמור לזמנים ארוכים, מי מדבר בכלל? אני אומר לך לעולם, אפילו פה בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא לא שומר לי אפילו בלב קפידא על מה שעשיתי. אתם מבינים איזה עיוות הם הגיעו? לא רק לנצח לא, אלא אפילו פה בעולם הזה השם לא זוכר אפילו בליבו כדי להיפרע ממני כאן. ומה אתה חושב, לעולם הבא? לעולם הבא בכלל לא שומר ולא מעניש ולנצח לעולם לא יעשה מאומה. אפילו כאן בעולם הזה אפילו מחשבה אין. אפילו לנטור בלב אין. הקדוש ברוך הוא מוותר על כל מה שעושים, אין מה לדאוג, אפשר להמשיך במעשינו המקולקלים והקדוש ברוך הוא ותרן. כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יוותרו מעיו. ועל זה הוא אומר 'ותוכל'. את האם את יכולה, את חושבת שאת יכולה לעשות כדבר הזה, משהו נגד הטבע? 'ותוכל', האם כנסת ישראל חושבת שכך תוכל לטעון ולומר ולהצליח? אומר המלבי"ם, רק ראוי היה יותר לומר 'ותוכלִי'. כי הרי 'ומצח אישה זונה היה לָך מאנת היכלם, קראת לי אבי אלוף נעוריי'. הוא מדבר אליה בלשון נקבה, כממשיל אותה לאישה מסרחת דרכיה. והנה הוא אומר 'הנה דיברת ותעשי הרעות ותוכל'. 'ותעשי הרעות ותוכלי', זה היה הביטוי המתאים, את כל אורך הדרך פונה אליה בניסוח של נקבה. אומר המלבי"ם, שכאן כביכול המליץ מסב את פניו אל בני העולם. והוא אז אומר 'ותוכל', כביכול, מה אתם חושבים? היא תוכל להמשיך לעשות כדברים הללו ולא ייפרעו ממנה? לכן כתוב 'ותוכל'. כי ה'ותוכל' פונה עכשיו לבני העולם. אתם בני העולם, מה נראה לכם? 'ותוכל'? נראה לכם שהיא תוכל לעשות כדברים הללו? אם הוא היה פונה אליה באופן ישיר, היה אומר 'ותוכלִי'. אבל היות והוא פונה לבני העולם ואומר להם 'תראו איזה רעות עשתה, ותוכל? אתם חושבים שהיא תוכל לעשות כן?' לכן הביטוי הוא 'ותוכל' ולא כתב 'ותוכלִי'.