פתיחה
בחלק זה של פרק ב' ממשיך ירמיהו בתוכחתו הגדולה על עבודה זרה, ומעמיק בשורש הבעיה: לא רק בעצם החטא עסקינן, אלא באופן שבו החטא הפך אצל עם ישראל לדרך, לשיטה ולאידיאולוגיה. המלבי"ם, כדרכו, חושף כאן שכבה פסיכולוגית עמוקה: ההבדל בין מי שחוטא במקרה לבין מי שחוטא בעצם, ובין חרטה על התוצאה לבין חרטה על גוף המעשה. מכאן ואילך יחלק המלבי"ם את העם לשלוש כיתות, וכנגד כל אחת מהן תישמע תוכחה מיוחדת.
"כבושת גנב כי ימצא" - הגנב המקצועי אינו מתבייש בגניבה
כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: הגנב המצוי, כאשר תופסים אותו, הבושה שלו אינה מפני שגנב, אלא מפני שנתגלתה רעתו. לגנוב הוא אינו מתבייש. יש אנשים ההולכים לבנק ביום ויש ההולכים בלילה, כל אחד והעבודה שלו. זה המקצוע שלו, זו הפרנסה שלו, והמעשה עצמו אינו פגום בעיניו כלל. מה שמבייש אותו הוא התמונות, זה שתפסו אותו על חם, שכולם רואים אותו. "כי ימצא" - זו הבושה, ולא הגניבה.
קראתי בספרים בשם הסבא מסלבודקה, שבוורשה הייתה עדת גנבים. הייתה שם אלמנה שגנבו ממנה את כל כספה, ובכלל זה נדוניית ילדיה, עד שלא יכלה לחתן אותם, וצערה היה גדול עד מאוד. אנשים שהיו להם קשרים בעולם התחתון ניסו לבוא בדברים עם חבורת הגנבים, אולי יחזירו לפחות חלק. ישבו איתם, ובין הנוכחים הייתה גם אישה שבאה מטעם החבורה. שמעה את הדברים ואמרה: רגע, אני לא מבינה אתכם. מה אתם חושבים, שנחזיר את הכל? אנחנו עובדים בחינם? יש כאן אנשים שסיכנו את עצמם, אנשים שעבדו בשביל הכסף, ועכשיו באים לבקש הכל בחזרה? איזה חוסר דרך ארץ! מי מבקש דבר כזה מגנב, לא מגיע לו להתפרנס בכבוד? הרי לך: בשבילם זו פרנסה, ובגניבה הם אינם מתביישים כלל. ואם נתפסו על חם, זו "תאונת עבודה", וכלשון העם "פדיחה" - תשמע, מי שעובד נקי לא עובד כך, יודע איך להיכנס ואיך לצאת ואיש אינו מרגיש. הבושה היא שתפסו אותו, לא הבושה על הגניבה.
חוטא בעצם מול חוטא במקרה
כאן, אומר המלבי"ם, אפשר להבחין בין אדם שחוטא בעצם לבין אדם שחוטא במקרה. החוטא במקרה מתחרט על גוף החטא. החוטא בעצם אינו מתחרט על גוף החטא, כי לגוף החטא יש אצלו אידיאולוגיה. אדם שקיבע את עצמו כגנב אינו מתבייש בגניבה, אלא רק בכך שנתפס. לעומתו, אדם ישר שאינו גנב בטבעו, אלא שנזקק בדחיפות לסכום כסף שאם לא כן יזרקו אותו מביתו - והלך וגנב - האדם הזה מתבייש בעצם הגניבה. שהרי אצלו הגניבה אינה שיטה ואינה מטרה, אלא אמצעי מקרי להשיג סכום כסף; לו יכול היה להשיגו בהלוואה כשרה הפרוסה לטווח ארוך, היה עושה זאת. "אל יבוזו לגנב כי יגנוב כי רעב הוא" - ואצלו עצם הגניבה היא הבושה הגדולה, ואילו אצל הגנב המקצועי הבושה היא רק בכך שנתפס.
וכן הדבר בזונה: אם היא מזנה בעבור האתנן, וקרה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה, על עצם המעשה תתבייש - איך עשיתי מעשה מאוס כזה בשביל כסף ובסוף לא קיבלתי? אבל אם הזנות עצמה היא העיקרון והתכלית שלה, אין זה משנה אם קיבלה או לא קיבלה, שהרי את מבוקשה השיגה.
כך גם בעם ישראל: אילו היו עובדים עבודה זרה רק בגלל התועלת - שהאליל יעזור, שהאלוה יעשיר - אזי כשהיו רואים שלא זו בלבד שלא הרוויחו אלא עוד נזקים וצער ועוגמת נפש, היו מתחרטים על גוף המעשה. אך מאחר שהעבודה הזרה שלהם לא באה להשיג דבר אחר אלא הייתה סיבה ומטרה בפני עצמה, לפיכך "כבושת גנב כי ימצא": הבושה היא רק על ה"כי ימצא", על כך שהעבודה הזרה לא סיפקה בסוף את הסחורה - אך על עצם עבודתה אין להם בושה, והם ימשיכו בה.
וזהו "כן הובישו בית ישראל המה מלכיהם שריהם וכהניהם ונביאיהם": אף אחד מהם לא התבייש על עצם הדרך הרעה, אלא רק על ה"פשלה" שיצא להם ממנה נזק. אבל אין בכך כדי לשנות את דרכם, שהרי הדרך הרעה אצלם היא השיטה והמטרה, והם ימשיכו בה.
"תיסרך רעתך" - שהרעה עצמה תלמד אותך
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עׇזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת׃
לפי זה מיישב המלבי"ם את הפסוק: הקדוש ברוך הוא גזר שעצם הרעה תהיה סיבת התוכחה - "ולא פחדתי אליך", לא הפחד מפניי יגרום את התוכחה אלא עצם הדבר. ומדוע? לפי שכל זמן שאתם מתחרטים רק על הביזיונות ועל כך שלא קיבלתם את מבוקשכם, אין כאן חרטה על גוף העבודה הזרה. אומר הקדוש ברוך הוא: "תיסרך רעתך" - אולי כאשר העבודה הזרה עצמה תייסר אתכם, יביא הדבר לחרטה על גוף המעשה ולא רק על התוצאה.
"אומרים לעץ אבי אתה" - האליל כתכלית ולא ככלי
אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ׃
מסביר המלבי"ם: היו עובדי עבודה זרה שעבדו אותה כ"ממוצע", ככלי להשיג על ידו את הרוחניות ולחבר עצמם אליה. הם עשו טלסמאות ותרפים וצורות שונות, שלדעתם קולטות השפעות רוחניות, ועל ידן הרגישו שהם יוצרים קשר עם הרוחניות. כך הסברנו גם בעניין העגל: "אלה אלהיך ישראל" - הם היו בטוחים שהקדוש ברוך הוא יתלבש בתוך העגל, ומאחר שאין להם את משה המקשר, יהיה להם העגל המקשר.
אבל כאן, אומר הנביא, אין זו המציאות. "אומרים לעץ אבי אתה" - הם חושבים שהעץ עצמו הוא שברא אותם ויצר אותם. "ולאבן את ילידתנו" - האבן היא שילדה אותנו. אין כאן כלי שנוצר כדי להשיג רוחניות, אלא האבן היא האלוה והעץ הוא האלוה, ונמצא שעשיתם אותם תכלית בפני עצמה.
"פנו אלי עורף ולא פנים" - משל המלך ושר הצבא
לכאורה הביטוי תמוה: אם פנה עורף, פשיטא שאינו פונה פנים, ומה צריך לומר "ולא פנים"? אלא אומר המלבי"ם, ייתכן שאדם יפנה עורף ויפנה פנים כאחד. אדם עומד בין המלך לבין שר הצבא, המלך מאחוריו ושר הצבא לפניו, והוא פונה אל שר הצבא. טכנית הוא מפנה למלך עורף, ולכאורה יש כאן פגיעה וביזיון. אבל אם הוא אומר לשר הצבא: בבקשה ממך, פנה אל המלך שייטיב עמי וייתן לי כך וכך - נמצא שהפניית הפנים לשר הצבא היא בתכליתה הפניית פנים למלך, שהרי כל פנייתו אליו אינה אלא כמקשר בינו לבין המלך. להפנות למלך עורף פירושו לומר: אדוני המלך, איני רוצה בך ואיני צריך לך, יש לי שר צבא.
אומר המלבי"ם: אילו הייתם פונים עורף להשם ופניכם אל העבודה הזרה ככלי ממוצע בינינו לבין השם, היה זה עורף שהוא בעצם פנים, שהרי מגמתי בסופו של דבר אל הקדוש ברוך הוא. אבל כשאתה עובד את העבודה הזרה ככוח עצמי - כאילו אין בורא לעולם, או שהיא הבורא - זה "עורף ולא פנים", הפניית עורף שאינה אמורה להגיע אליו כלל. וזהו "כי פנו אלי עורף ולא פנים": אחרי שאמרת לעץ "אבי אתה" ולאבן "את ילידתנו", הפנית עורף גמור. אבל אילו היית אומר לעץ: אתה רק תשיג לי קשר עם ריבונו של עולם - היה זה עורף שהוא פנים.
"ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו" - כשבאה עליהם צרה הם פונים אל השם, אבל אינם מתחרטים כלל על שעזבוהו בעבור הפסל. הם רוצים רק ישועה: ריבונו של עולם, יש לנו בעיה, פתור לנו אותה - וכשתיפתר, שוב איננו צריכים אותך, יש לנו פסל ויש לנו אליל. כמה נורא להוציא זאת מהפה, אבל כך אומר הכתוב: אפילו כשהם נזקקים לישועה מאת השם, אין הדבר מביא אותם לכפור בעבודה הזרה ולהכיר שאין בה כוח ושאין היא מסוגלת להושיע. הם עוזבים לגמרי את האלוה ופונים אל האליל כאילו הוא ילד אותם, וכל מגמתם אליו; והישועה מאת השם היא אצלם ישועה זמנית, "השתמש וזרוק", עד כמה שקשה להוציא ביטוי זה מהפה.
"ואיה אלהיך אשר עשית לך"
וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה׃
אומר המלבי"ם: מאחר שאתה עשית אותם, הרי הם מעשה ידיך, ואילו היה כוח בידם ודאי היו קמים לגמול לעושיהם ולהושיעך בעת רעתך. ואף לא תוכל לטעון שהם רחוקים ממך, שהרי "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה" - בכל עיר ועיר עשית לך אלוה, לא סמכת על האלוה של העיר האחרת אלא עשית לך אלוה מקומי, תושב מקומי. אם כן, אומר הקדוש ברוך הוא: יקומו נא ויושיעוך בעת צרתך.
"למה תריבו אלי"
לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה'׃
איך אתם באים להתווכח עמי ולומר לא חטאנו? "כולכם פשעתם בי". רש"י עומד על כך שלכאורה משמע שאף הצדיקים בכלל, ומביא מה שאמרו חז"ל: "היינו דאמרי אינשי, בהדי הוצא לקי כרבא" - עם הקוצים לוקה גם הכרוב, שכאשר עודרים את הקוצים נעדר עמם בלא משים גם חלק מן הכרוב. זהו משל לכך שכשהרשעים לוקים, לוקים עמם גם הצדיקים, וכעניין "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה": האש יוצאת בגלל הקוצים, בגלל הרשעים, אך מי נאכלים תחילה? הגדיש והקמה, שהם הצדיקים. וכמה טעמים יש לדבר, כפי שהארכנו בהזדמנות אחרת.
הרד"ק מסביר את "למה תריבו" - שיש להם כביכול תלונות: כשבא האויב, על מי הם מתלוננים? על השם. למה עזבנו? למה אינו מצילנו ואינו מגן עלינו? אומר להם הקדוש ברוך הוא: למה אתם רבים עמי, והרי אתם פשעתם בי. ו"כולכם" לפי הרד"ק פירושו גדוליכם וקטניכם, מגדולם ועד קטנם. ואם כן, מה אתם מבקשים שאושיע אתכם? איני מחויב לכם; אם עשיתם לכם אלוהות, פנו אליהם - "אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך". אחרי שעשית לך אלוהות והם הביאו עליך צרות, למי תבוא בתלונה?
"לשוא הכיתי את בניכם"
לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית׃
"לשוא" - על חינם, שלא הועילה ההכאה שייקחו מוסר. רש"י מפרש "אכלה חרבכם נביאיכם" - הרגתם את זכריה ואת ישעיה. ישעיהו נהרג על ידי מנשה, כידוע, במעשה שנבלע בתוך הארז וניסרו את הארז. וזכריה - הוא זכריה בן יהוידע, שבא והתנבא נבואות שאינן נעימות לאוזן, ועל כך זרקו עליו אבן ורגמוהו בעזרה, "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא", והיה דמו רותח על רצפת העזרה עד שבא נבוזראדן ושחט עליו רבים וטובים, עד שנח הדם מרתיחתו. מי שירצה יוכל לראות בספר "במשנת הגלגולים", שם הבאנו סיפורים רבים על אותו זורק, הראשון שזרק את האבן על הנביא זכריה, כמה גלגולים עבר וכמה גדולים ניסו לתקנו במשך הדורות, ודברים מדהימים הם.
הרד"ק מתקשה בפירוש זה, שכן פשטות הלשון "נביאיכם" מורה על נביאי השקר שבדיתם לכם, ולא על נביאי האמת שהם "נביאינו". על כן נוטה הרד"ק לפרש כדרך אביו: "נביאיכם" הם נביאי השקר, ואין הכוונה שאתם הרגתם את הנביאים, אלא שהנביאים שלכם הם שגרמו לאכילת החרב. נבואותיהם השחיתו את העם "כאריה משחית", מנפש ועד בשר: מנפש - שהרי נביאי השקר עודדו אותם לעבוד עבודה זרה; ועד בשר - שגרמו לחרב לאכול בהם ולהכות בהם. כלומר, חרב נביאיכם אכלה בעם כאריה המשחית את הבשר וקורעו קרעים בטרפו, כך השחיתו נביאי השקר את העם בנפשותם ובגופותם.
המלבי"ם מסביר בכיוונו של רש"י: מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר, היה לשווא, שהרי הבנים אינם אשמים - לא היה להם ממי לקחת מוסר. לאחר שחרבכם אכלה את נביאיכם כאריה משחית, לאחר שהרגתם את זכריה ואת ישעיה, ממי יקבלו הבנים תוכחת? "לשוא הכיתי את בניכם".
"הדור אתם ראו דבר ה'"
הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ׃
"ראו דבר ה'" - מסביר הרד"ק שיש ראייה שהיא בלב, כמו "ולבי ראה הרבה", "ראה דבריך טובים". וחז"ל דורשים: הראה להם צנצנת המן - הוציא להם את צנצנת המן ואמר להם: ראו כאן מה מועיל דבר השם, שכאשר רצה הקדוש ברוך הוא וגזר פרנסה, ירד מן לישראל במדבר. ומדייק הרד"ק: כתוב "ראו" ולא "שמעו", משמע שהראה להם דבר גשמי ממש, את צנצנת המן, כדי שיראו ויבטחו בקדוש ברוך הוא.
"המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה" - בלשון תמיהה: וכי הייתי להם כמדבר, או כארץ אפלה שאין אדם מוצא בה את צרכיו? הרי כשהיו במדבר היה להם מן, הייתה להם פרנסה, היו להם כל צרכיהם. ומי שהיה מסוגל לתת להם את כל זה אז, אינו יכול לדאוג לכם היום?
ומהו "רדנו"? שתי משמעויות יש בו. הרד"ק מפרש מלשון ממשלה ורידוי, כמו "בנימין רד עם אל", וכמו "וירדו בדגת הים ובכל חית הארץ". כלומר: כשאני מוכיח אותם, הם אומרים - יש לנו ממשלה, יש שופטים בירושלים, בגבעת רם יושבים מחוקקים, איננו זקוקים לך ריבונו של עולם, איננו צריכים את חוקיך, יש לנו חוקים משלנו ואיננו זקוקים לדת ולתורה. אומר הקדוש ברוך הוא: הרי כל זמן שהלכו אחריי היו כל צרכיהם וסיפוקם מסודרים ומובטחים. וכי במדבר היה מדבר? וכי סבלתם שם? וכי ארץ מאפליה הייתה? אם כן, למה אתם לוקחים לכם ממשלה משלכם ואומרים שאינכם זקוקים לשלטוני?
רש"י מפרש "רדנו" - נבדלנו ממך, לא נבוא עוד אליך. ומניין הקשר? מלשון "הרודה פת מן התנור", שהוא מוציא את הפת מן התנור; אף כאן "רדנו" - יצאנו ממך, אין אנו קשורים אליך עוד.
שלוש הכיתות שבעם
המלבי"ם נוקט כאן קו שילווה אותו גם בפסוקים הבאים: באותו דור היו בעם שלוש כיתות, וכנגד כל אחת מהן מוכיח הנביא בנפרד. הכת הראשונה אמרה: מדוע איננו הולכים בדרך השם ובדרך המוסר והיראה? משום שאותו דור היה דור של יראת שמים, דור של צדיקים, דור שדבר השם התנוסס בקרבו; אבל אנחנו כבר התרחקנו, ירדנו רחוק מאוד מהר השם, "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" - אין זה בשבילנו, אנו בדרגה ירודה.
הכת השנייה אמרה בדיוק להפך: הדורות הקודמים לא היו שלמים דיים בעבודת השם, ואנחנו ממציאים דרכים ושיטות לחזק את עבודת השם יותר מהם. והכת השלישית לא טענה לא כך ולא כך, אלא שכחה מן התורה ומן המצוות לגמרי. זהו "בן שאינו יודע לשאול" - אינו מתעניין מה אומרים אלה ומה אומרים אלה, תורה ומצוות אינן מעניינות אותו כלל, הוא בקו שלו ובהבליו, נוהה אחר תאוות לבו ושכח את התורה לחלוטין.
כעת, אומר המלבי"ם, מתחיל הנביא להשיב לכל אחת מהן. לכת הראשונה, שאמרה שהקדוש ברוך הוא התגלה רק לדורות הראשונים הקדושים והגדולים, ואילו אנחנו בדור אחרון שפל וירוד, אומר: "הדור אתם ראו דבר ה'" - גם אתם, הדור האחרון, ראו את דבר השם, שהקדוש ברוך הוא מופיע אצלכם ודבוק עמכם כבדורות הקודמים. "המדבר הייתי לישראל" - כאילו חסרה כאן ב' החיבור, הַבַּמדבר הייתי לישראל? וכי רק שם הייתי מורה דרכם וקרוב אליהם? "אם ארץ מאפליה" - וכי רק בארץ מאפליה הייתי להם לאלוקים, ולא ליושבי הארץ ולאנשים הנמצאים כאן?
"מדוע אמרו עמי רדנו" - לפי המלבי"ם "רדנו" מלשון ירידה, לא מלשון רידוי ולא מלשון רדיית פת. למה אומרים עמי: ירדנו למעמקי בור, הגענו לדרגות שפלות, אין אנו ראויים לקשר האלוקי, אין הקדוש ברוך הוא מתגלה אלינו כבדורות הקודמים, מצוותיו כבדות עלינו ואין אנו בני הכי להשיג את ההשגה שהייתה אז, שהרי אף הוא אינו קרוב אלינו. אומר להם הקדוש ברוך הוא: דבריכם שקר, שהרי אני מופיע לדורכם כשם שהופעתי לדורות הקודמים, ובלא כל ספק עוד הייתה בימים ההם נבואה וקשר אלוקי. אם כן, איך אתם אומרים "רדנו"?
ומדייק המלבי"ם: יש פועל "ירד" ויש פועל "רוד", כמו "אריד בשיחי" ו"וירדתי על ההרים", ויש הבדל ביניהם. "ירד" הוא תמיד ירידת הגוף, ואילו "רוד" הוא ירידת הנפש. וכאן נאמר "רדנו" ולא "ירדנו", לפי שמדובר בבחינת הנפש, שהנפש כביכול ירדה.
"התשכח בתולה עדיה"
הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר׃
"קישוריה" הם מיני תכשיטים שהיו קושרים על הכלה. הרד"ק מסביר שעם ישראל נמשלו לכלה ביום מעמד הר סיני, ואם כן איך ייתכן שכלה זו שכחה את עדיה ואת קישוריה, את כל התכשיטים והעדי שקיבלה במעמד הר סיני? "ועמי שכחוני ימים אין מספר" - דרך הפלגה, ימים אין קץ. ולדעת הרד"ק "התשכח בתולה עדיה" ו"כלה קישוריה" הם כפל עניין במילים שונות, שהרי אין כלה בעדיים וקישורים כי אם בתולה, ואין בתולה בעדיים וקישורים כי אם כלה.
אלא שכידוע, אצל המלבי"ם אין כפל עניין במילים שונות, וכל ביטוי בא לבטא דבר מסוים. המלבי"ם מפרש שכאן מתווכח הנביא עם הכת שעזבה את השם מחמת שכחה - אותם שאינם לא בעד ולא נגד, אלא שמבחינתם אין קדוש ברוך הוא ואין תורה ואין מצוות, חיים להם בעולמם בכפירה גמורה. כנגדם הוא אומר: איך שכחתם את תפארתכם, איך שכחתם את כבודכם? "התשכח בתולה עדיה" - ואפילו אם יקרה שבתולה תשכח את תכשיטיה, "התשכח כלה קישוריה"? "קישוריה" מגדיר המלבי"ם: אלו הדברים שנתן לה הארוס להורות על הקשר החזק שביניהם, כטבעת האירוסין שלנו היום, או מה שהכלה נותנת לחתן כשעון וכיוצא בזה - דברים המקובלים רק בין חתן וכלה ומעידים על הקשר שביניהם. גם אם הבתולה תשכח עדיה, ודאי שהכלה לא תשכח את קישוריה, את האות שהיא מקושרת עם חתנה. ובפרט שבזמניהם הכלה כבר הייתה מאורסת קודם החופה, וכבר נאמר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", כך שיש כאן קישורים ממש בינה לבינו.
והנמשל: התורה היא הקשר שבינינו לבין השם, ובעבורה הקדוש ברוך הוא לנו לאלוקים. איך שכחנו זאת? "ועמי שכחוני" - ולא לזמן קצר בלבד, אלא "ימים אין מספר". איך ייתכן? הרי כלה אינה שוכחת קישוריה, ועם ישראל בהר סיני היו ככלה, ואיך שכחה כלה זו את חיבורה עם הקדוש ברוך הוא?
"מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה"
מַה תֵּיטִבִי דַרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ אֶת דְּרָכָיִךְ׃
הרד"ק מבאר שלשון "תיטיבי" אינה בהכרח לטובה. אפשר לומר על אדם שהוא "מיטיב דקדוקו" בעבירות שהוא עושה, כלומר מדקדק בהן ביותר ועושה אותן בהידור רב. וכמו "ההיטב חרה לך" - חרון הוא דבר שלילי, ומכל מקום נאמר בו "היטב", שפירושו הרבה, ולאו דווקא לטוב. וכן "כי ייטיב אבי את הרעה עליך" - ירבה את הרעה עליך. כלומר, עושה את הדבר בצורה הטובה ביותר של אותו דבר, ואין הכוונה שהדבר עצמו חיובי. אף כאן: את מתקנת את דרכייך בצורה הטובה ביותר כדי לבקש אהבה.
ומהו "לבקש אהבה"? רש"י מפרש: לקראת מנאפייך, כמו "ותיטב ראשה" אצל איזבל. והמנאפים כאן הם הפסילים והאלילים שכנסת ישראל נטתה אחריהם, ונקראים "מנאפייך" לפי שכנסת ישראל היא ככלה לקודשא בריך הוא, וכשהיא הולכת אחר הבעלים תמיד הלשון "ותזנה אחר הבעלים" - בחינת זנות וניאוף, שהיא עוזבת את בעל נעוריה, את הקדוש ברוך הוא, ונוהה אחר העבודה הזרה.
"לכן גם את הרעות למדת את דרכיך" - אומר רש"י: חזרת על כל רוע דרך כדי ללמוד את המקולקלת שבכולן. נורא נוראות: חיפשת את הדרכים המקולקלות ביותר שיש באומות, ללכת בכל הקלקולים הללו ולספחם אלייך, והנהגת בהם את דרכייך.
מישהו ציטט פעם מעין ספר טיולים המתאר ערים בעולם ומה אפשר למצוא בכל עיר, והתיאורים על תל אביב היו מחרידים ומזעזעים - על הפתיחות של העיר ועל כך שאפשר למצוא בה דברים שבמקולקלות ובפסולות שבאומות; זהו שיר ההלל שכתב לה. נורא נוראות. "גם את הרעות למדת את דרכייך" - הלכת ולמדת מן האומות את הדרכים המקולקלות והגרועות ביותר, ואת הכל לקחת ואימצת לך.
אלא שחייבים להדגיש: הדברים מתייחסים למיעוט שולי והזוי שלצערנו עושה רעש רב בתקשורת, וזה מה שרואים כשכותבים כך על תל אביב. אבל כשמסתכלים על כלל ישראל - "ועמך כולם צדיקים" - אנו רואים התחזקות, ויותר הליכה בדרך השם מבשנים עברו. גם בתל אביב, גם במקומות שנחשבו מעוזי כפירה, הדבר לא ייאמן: יש היום כולל בסביון, יש התעוררות בצפון תל אביב וברמת אביב ובמקומות הרחוקים ביותר, יש בתי שורשים ובתי ערכים ויש הידברות ומה לא. כך שגם במקומות הרחוקים ביותר יש התעוררות, ומה שאנו מדברים כאן אינו אלא כלפי השוליים.
הרד"ק מסביר "מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה" על הנהייה של עם ישראל אחר האומות, לסמוך עליהן שהן יצילו אותנו. והנביאים במקומות רבים מוכיחים את העם על כך, שהם נוטים אחר מצרים שתעזור להם, ומצרים אינה אלא משענת קנה רצוץ, שכל הנשען עליה נדקר ויזוב דמו, ולא די שאינו רואה ממנה תועלת אלא עוד נזק, וכמו שאמר קודם "מה לך לדרך מצרים... ומה לך לדרך אשור". וזהו: את מחזקת את דרכייך לבקש אהבתן של האומות שיעזרו לך ויצילו אותך. ומה יצא מזה? "גם את הרעות למדת את דרכייך" - את לימדת את האומות הרעות את דרכייך. נעשית רעה מהן עד כדי כך שהן למדו ממך את הרעות שלהן. רש"י למד שלמדת את המעשים המקולקלים שבאומות, והרד"ק לוקח זאת שלב נוסף: אתם נעשיתם מורי דרך לאומות, שכשהאומות מחפשות לעשות מעשים רעים הן מחקות אותנו. במקום להיות אור לגויים, נעשינו האור של כל הרע, שהגויים יבואו וילמדו מאיתנו.
ביאור המלבי"ם: הכת שחשבה עצמה מהודרת יותר
המלבי"ם מסביר שכאן מתווכח הנביא עם הכת האמצעית, אותם שאמרו: אבותינו לא עבדו את השם בשלמות, ואנחנו צדיקים מהם. וכידוע, כשמישהו מנסה להיות צדיק יותר ואין זה בדרך ישרה, הרבה פעמים אוי ואבוי. הם בדו להם מצוות משלהם והוסיפו תוספות משלהם, ובזה ביקשו כביכול להוסיף אהבת השם, שיהיה קרוב אליהם יותר וידבק בהם יותר. על זה אומר להם: "מה תיטיבי דרכך" - מדוע את חושבת שאת מיטיבה דרכך יותר מאבותייך, "לבקש אהבה", שאת משיגה אהבת השם יותר מהם ועובדת אותו בדרגה גבוהה משלהם?
והדוגמאות: אחז בנה מזבח בבית המקדש, והמודל שלו היה המזבח שראה בדמשק. כלומר, המזבחות שלנו אינם מספיקים; בדמשק ראיתי מזבח משהו, דגם אחרון, אין דברים כאלה - והביא אומנים שיבנו מזבח כמותו בבית המקדש, כאילו בזה אנו עובדים את השם בדרגה גבוהה יותר. וכן הבמות: התורה אסרה במות, ואילו הם כל אחד בונה לו במה בחצרו - וכי הדורות הקודמים היו "פרומערים" מספיק? אנחנו הרבה יותר מדקדקים: עד שאתה מגיע לבית המקדש, אני כבר בניתי מזבח בחצר האחורית ומקריב קורבנות להשם כל היום. הם מרגישים כביכול שהם צדיקים יותר, והרי זה שחוטי חוץ, עבירה חמורה, והבמות נאסרו. אבל יש לו תיאוריה, ואל תבלבל אותו עם עובדות, הוא הולך בקו שלו. "לכן גם את הרעות למדת את דרכייך" - כדי להיטיב את דרכך אחזת בדרכים הרעות שלמדת מן העמים, כמזבח שהביא מדמשק, וחשבת שבדרך זו את הולכת בדרך טובה יותר, מהודרת יותר וחשובה יותר בעבודת השם.
"גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים"
גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כׇּל אֵלֶּה׃
"בכנפייך" - כנפי בגדייך, כמו "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי". וכשם שבתשליך אנו מנערים את כנף הבגד, כביכול העבירות נדבקות בכנף הבגד. ותרגום יונתן מפרש: "אף בסתרא אשתכחת דאשדיתא דם זכאי" - גם בסתר נמצא ששפכת דם נקי; "כנף" מלשון מכסה ומסתיר, וכמו "לא יגלה כנף אביו" שהכוונה לסתר אביו, שהיא אשתו. ו"נמצאו דם" כאילו אמר דמים - נמצאו דמים של נפשות אביונים נקיים.
"לא במחתרת מצאתים" - שהרי כתוב "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים": גנב הבא לחתור בביתך כדי לגנוב, אומרת הגמרא שמותר להרגו, עוד הרבה לפני "חוק דרומי". ומדוע? מפני שאם לא תהרגהו, הוא בא או לקחת ממון או להרוג, ואם יעמוד מישהו כנגדו יהרגנו; נמצא שיש לו כוונת רציחה, ויש כאן "הבא להורגך השכם להורגו". אומר לך הכתוב: לא תוכלי להיתפס בצידוק זה, שכן "לא במחתרת מצאתים" - לא מצאת אותם חותרים בביתך והרגתם, אם כן הם "דם נפשות אביונים נקיים", ולמה הרגת אותם?
המצודת דוד מסביר בדרך אחרת: "לא במחתרת מצאתים" - לא עשית את הדברים בהסתר. כשאדם עושה דברים בהסתר יש בכך יתרון: לפחות יש כאן בושה, לפחות אין זה נעשה נורמה. אבל את עשית את הדברים בגלוי ובפומבי, ודבר זה מורה על מרידה גמורה בהשם - כבר איני מתבייש בעבירות ואני עושה אותן לעין כל.
המלבי"ם ממשיך כאן בפנייה לאותה כת ה"מדקדקת", שעשתה לה במות והביאה מזבח מדמשק. אומר להם: "גם בכנפייך נמצאו דם נפשות אביונים" - על ידי תפיסתכם, כשבאו הנביאים להוכיח אתכם, אמרתם לעצמכם: הנביא הזה סטרא אחרא הוא, בא להרחיק אותי מעבודת השם, אינו קולט כמה אני מדקדק וכמה אני מקפיד. שהרי אם אני הצדיק, מה הוא הנביא הזה? מסית ומדיח, הבא להרחיקני מצדקותי וממעשיי הטובים.
ומכאן ההבדל בין הכיתות: הכת שחשבה שדרך הנביאים גבוהה מדי עבורה, שאיננו מסוגלים, שהשם היה איתם פעם ואינו איתנו היום - אין לה סיבה להרוג את הנביאים. אדרבה, היא מודה שדרך השם אמת, אלא שכבדה עלינו. אבל דווקא הכת החושבת עצמה מדקדקת יותר, בשבילה הנביאים הם נביאי שקר, שהרי הנביא בא להרחיקני מעבודת השם בשעה שאני מתחזק בה. וזה מזכיר מאוד קבוצות של קנאים שיש לפעמים במאה שערים ודומיהן, שאת מי הם מנגחים? את הגדולים. היו שיצאו נגד הרב אלישיב, למה? כי אינו קנאי מספיק, אולי מעט ליברלי יותר מדי - הרב אלישיב, שנתפס כלפי חוץ כשיא הקנאות. אם הם צדיקים יותר, ממילא הנביאים כבר אינם טובים מספיק, ואדרבה הם באים לקלקל, ומה עושים לנביאי האמת? הורגים אותם, שהרי הם מונעים מן העם להיות כמונו, הצדיקים והמדקדקים יותר מן הדורות הקודמים.
וזהו "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה". מסביר המלבי"ם שהם דימו את הנביאים הבאים להשיבם מדרכם לגנב הנתפס במחתרת - כגנב הבא למנוע מהם טובה ולגזול את ממונם, לקחת מהם את צדקותם ואת הקפדתם ואת דרך הטוב והישר שהם מדקדקים בה יותר מן הדורות הקודמים. אומר להם הקדוש ברוך הוא: לא מצאת את הנביאים במחתרת, הם לא באו לגנוב ממונך, אלא "על כל אלה" - על כל הדרכים האלה מצאתים; הרגת אותם רק מפני שביקשו להטותך ממה שנדמה לך דרך הישר ולמנוע ממך כביכול את צדקותך.
נמצאת רעתם משולשת: ראשית, הדרכים הרעות שלמדת נשארו אצלך, ועוד הוספת עליהן סרה וקלקול, ואף אמרת שזה מה שהשם רוצה. שנית, כשבאו הנביאים להוכיחך ולומר שאין זה רצון השם, הלכת והרגת אותם, שהרי בעיניך הם המונעים ממך ללכת בדרך הצדקות והיושר. ושלישית - האמירה "כי נקיתי".
"על אמרך לא חטאתי"
וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אׇמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי׃
מה כנסת ישראל אומרת? "כי נקיתי" - הרי אדרבה, אנו צדיקים הרבה יותר מן הדורות הקודמים, ואני נקייה ומזוככת מכל חטא. "אך שב אפו ממני" - ודווקא עכשיו, על ידי המעשים האלה שאני עושה, יסור כעסו ממני, שהרי אני מדקדקת בעבודתו. אומר הקדוש ברוך הוא: כך את חושבת? "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" - אתן לכם עונש מיוחד, בנפרד מן החטא, על עצם האמירה "לא חטאתי", ועל כך לבדה אעמידך בדין.
ומהו "הנני נשפט אותך"? מסביר המלבי"ם שהם באים כביכול בטענות אל הקדוש ברוך הוא ותובעים אותו אצל גורם שלישי, כאילו הוא חלילה אינו בסדר. "נשפט אותך" כמו נשפט איתך: אומר הקדוש ברוך הוא, אבוא עמך במשפט ואתבע אותך - על מה? על אומרך לא חטאתי.
ושואלים בעלי המוסר, שפסוק זה הוא יסוד לשיחות רבות שלהם: ממה נפשך - אם לא חטאה, אל ישפוט אותה; ואם חטאה, שישפוט אותה על חטאה. מהו "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי"? אלא אומרים בעלי המוסר: אילו היית חוטאת ומכירה בחטא, אף שעדיין לא שבת בתשובה, עדיין יש תקווה ויש סיכוי לתשובה - לא היום מחר, לא מחר בעוד חודש, בעוד עשר שנים - שהרי לפחות את מודעת לכך שמעשייך מקולקלים. אבל ה"לא חטאתי" גרוע מן החטא עצמו, מפני שהוא נועל את החטא במצב שאין ממנו חזרה. שהאומר "לא חטאתי" אומר בעצם: אני כה צדיק, מה יש בכלל לדבר איתי על תשובה?
ולכן דווקא אלה שיש להם אידיאולוגיה כלשהי במעשיהם, כביכול לשם שמים, הם הבעייתיים ביותר, ואותם קשה להחזיר בתשובה. אי אפשר לדבר איתם, מפני שהוא בטוח שמה שהוא עושה מצווה היא, והוא המדקדק והוא המהדר, ואתה אינך טוב מספיק בשבילו. ה"לא חטאתי" נועל אותו בעמדה שבה הוא מצוי, ומשם לא יזוז כלל. אומר הקדוש ברוך הוא: על זה לבדו אתם ראויים להיות נשפטים.
לסיכום:
בפסוקים אלו חושף הנביא את שורש הקלקול: לא חטא מקרי אלא חטא של שיטה. "כבושת גנב כי ימצא" - כגנב המקצועי שאינו מתבייש בגניבה אלא בכך שנתפס, כך ישראל לא התביישו בעצם העבודה הזרה אלא רק בכך שלא הפיקו ממנה תועלת, ולכן "תיסרך רעתך" - שהרעה עצמה תלמדם. הם עשו את הפסל תכלית ולא אמצעי, ולכן "פנו אלי עורף ולא פנים", ואף בעת צרה ביקשו ישועה זמנית בלבד. ושלוש כיתות היו בעם: היורדים מדרגה המתייאשים, המדקדקים המדומים שהמציאו דרכים חדשות עד כדי הריגת נביאי האמת, והשוכחים לגמרי. לכולם משיב הנביא: השם מופיע אף בדורכם, כלה אינה שוכחת קישוריה, ואין דרך חדשה טובה מדרך התורה. והחמורה שבכל הטענות היא "לא חטאתי", שהיא הנועלת את שערי התשובה, ועליה לבדה "הנני נשפט אותך".