TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב - חסד נעורייך וכפיות טובה - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה

בהמשך תוכחתו של ירמיהו בפרק ב' עובר הנביא לתאר את יחסי הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל כיחסי בעל ואישה. הטענה המרכזית שבקטע שלפנינו היא כפולה: מצד אחד, עול המצוות שהטיל הקדוש ברוך הוא על ישראל הוא קל לאין ערוך מדרישות העבודה הזרה; ומצד שני, ישראל לא רק שעזבו, אלא הכחישו וטענו "לא חטאתי", והפכו את החטא לאידיאולוגיה. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורי המלבי"ם, עם דברי רש"י והרד"ק.

"שברתי עולך, ניתקתי מוסרותייך" - העול שלי קל
כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹר, כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה׃ (כ)

מבאר המלבי"ם: העבודה יכולה להיות קשה משני היבטים. מצד מצוות עשה - שיש מצוות כבדות הדורשות ממני פעולות ומגבילות אותי. ומצד מצוות לא תעשה - שאומרים לי אסור לך כך, הימנע מזה, אל תיגע בזה. והמשל הוא השור: על השור מניחים עול כבד לצורך העבודה, וקושרים אותו במוסרות כדי שלא יעבור את הגבול שאליו רוצים להוליכו. לכן נאמר "שברתי עולך" - כנגד מצוות עשה, "ניתקתי מוסרותייך" - מלשון איסורים, כנגד הלאווים, כאותן מוסרות שאוסרות את השור שלא ילך לאן שאסור.

אומר הקדוש ברוך הוא: המצוות שלי, משתי הבחינות, קלות הן. מצד המעשים - "שברתי עולך". אדרבה, מה שהאלילים דרשו היה עול הרבה יותר כבד: "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו לאלוהיהם". ואני שברתי מעלייך את העול הזה, ומעולם לא ביקשתי ממך קרבן אדם, כלשון הנביא "ולא עלתה על ליבי". ומצד האזהרות והאיסורים - "ניתקתי מוסרותייך": האזהרות שהיו מוזהרים בהן עובדי האלילים היו קשות יותר, ואת המוסרות הללו ניתקתי. הסתפקתי בכך ש"תאמרי לא אעבור" - שלא תעברי את הגבול שגבלתי לך. נמצא, שרע ומר עוזבך את ה' אלוקייך: חשבת שבעזיבת ה' יהיה לך קל ונוח יותר, ובמקום זה החלפת אותו בעבודה זרה שדרישותיה קשות ועבודתה כבדה.

האלילות שהשתדרגה - דת ידידותית למשתמש

צריך לשים לב שמאז האלילים השתדרגו. הם הבינו שאנשים מחפשים נוחות, ולכן כיום הדרישות מינימליות. הנצרות דורשת רק שתאמין באותו האיש, ומעבר לזה היא דת ליברלית מאוד; אמנם יש את הקתולים שאוסרים להתחתן ולהתגרש, אבל באופן כללי חייו של הנוצרי קלים למדי. חייו של המוסלמי מוגבלים מעט יותר - חמש תפילות, איסור אלכוהול - אבל מעבר לזה חייו אינם מוגבלים. הם הבינו: אם אתה רוצה לרכוש מאמינים רבים, אל תטיל עליהם דת קשה; שהדת שלך תהיה ידידותית למשתמש.

ומדי פעם קמים לנו כל מיני רבני בלאי למיניהם שרוצים "להנגיש" את היהדות, "בדרך בית הלל". למה אתה אוסר עליו להתחתן איתה, גויה? נו באמת, אל תהיה קיצוני; אפשר לעשות איזה טריק קטן וצ'יק צ'ק היא הופכת ליהודייה, ובא שלום על ישראל. ואתה, כביכול, חסר רגש, הרי יש לו ילדים ממנה. בשנות האלפיים, אומרים לנו, אתה חייב דת ידידותית יותר, סימפטית יותר, מקרבת יותר, אם אתה רוצה נגישות לקהלים רחבים. בקיצור - נהיינו נוצרים. שכן זו הנצרות: לספח את כל מי שיבוא, רק תבוא אל דת האהבה, רק תבוא.

והיהדות - האם היא מחפשת "רק תבוא"? ראו מה עשתה נעמי לרות: הוציאה לה את הנשמה עד שהסכימה לקבל אותה - "ולכנה", "שובנה", עד "ותרא כי מתאמצת היא ללכת". מהו "מתאמצת" ומה ראתה שם - יש בזה הסבר נפלא של הגאון מווילנא, ומי שירצה ישמע בדיסק של שבועות. כך או כך, כדי להיות יהודי צריך להשקיע מאמץ, צריך לחתת את עצמך. "האבות רצו לפניי כסוסים" - וכך זכו למה שזכו. אבל לחשוב שמסתפחים מיד ושולחים לך בפקס תעודת גיור וגמרנו - הרי כדי להיכנס למועדון רכב צריך להוכיח יותר כישורים, וכדי לקבל ויזה לארצות הברית צריך להוכיח יותר ממה שנדרש היום כדי להפוך ליהודי. בזמנם היו לעבודה הזרה דרישות רבות ומגבלות רבות; היום, משהבינו שאנשים מחפשים רק משהו שישתיק את המצפון, עשו משהו קליל ולא כבד, שאפשר להסתדר איתו ולהרגיש טוב עם עצמך.

"צועה זונה" - שלושה פירושים

כאן מסביר המלבי"ם כיצד "רע ומר עוזבך את ה' אלוקייך": בואי וראי לאיזו הפקרות יצאת, עד ש"את צועה זונה". "צועה" באות ע' - מלשון סערה, סוערת לזנונים על כל גבעה גבוהה, כאישה שעזבה את בעלה והיא מופקרת לכול, על כל הר וגבעה. זו עצמה רעה גדולה. וזו המציאות של עם ישראל שעזבו את קודשא בריך הוא, שהוא הדוד והבעל כביכול, וממילא היא מופקרת לכל אומה.

וכך אנו רואים בעינינו: כל בן בלי שם מאיים בהשמדת ישראל, לכל בן בלי שם יש קטגוריה כנגדנו. אפילו אסד מותח עלינו ביקורת שאיננו סימפטיים מספיק, שאיננו יודעים לטפל בסכסוכים - אפשר לרכוש ממנו קורס בהלכות עדינות. ארצות הברית הפגיזה בטעות כפר בטורה בורה, אלפים נהרגו - טעות בזיהוי, אופס, סליחה, עבר, נגמר. מי סופר את החיים של אפגניסטן. אבל כשצה"ל פגע, אולי, בילד ששמו מוחמד א-דורה, ואין אפילו הוכחות - כל העולם רוגש ורועש, ועד היום מתבררים על כך משפטים בחו"ל. בינתיים אסד הספיק לטבוח חצי מעמו, ואיש אינו מפסיק את חופשתו בשביל מאות אלפי סורים. מה שמפריע הוא רק שאנחנו לא מקדמים מספיק את תהליך השלום, שיש לנו פרטנר ואנחנו שמים מקלות בגלגלים; וידוע מאז ומעולם שהפלסטינים שוחרי שלום ואצלנו הבעיה. אומר הנביא: איך הגעת למצב הזה? כי עזבת את הבעל. אילו היית עם הבעל, לא היה כל בן בלי שם שולט בך ומושל בך.

הרד"ק מפרש "צועה" מלשון נסיעה, כמו "ויצהר צועה להיפתח", "צועה ברוב כוחו". כלומר את עוברת ונוסעת מאלוה לאלוה: היה לך אל אחד ששמר והגן עלייך, ואת עוברת מגבעה לגבעה ומעץ רענן לעץ רענן לעבוד את העכו"ם. ורש"י מפרש "צועה" מלשון מצע - כזונה על כל מצע.

"ואנוכי נטעתיך שורק" - זרע אמת שאינו סובל תערובת
וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה׃ (כא)

מבאר המלבי"ם: דרכם הייתה, שכאשר הייתה להם גפן גרועה, היו מבריכים בה ייחור, זמורה ממין השורק המשובח, כדי להשביח את הגפן. אלא שבמצב הזה, אף שבפועל הוא היטיב את פרי הגפן, יש בזה גם גירעון: זה כבר אינו "זרע אמת", כלומר אינו מאותו המין אלא ממין זר. וכידוע, כלאיים אינם פרים ורבים - מה שנתן עכשיו יתקיים, אבל הלאה זה לא ימשיך. נמצא שההשבחה המלאכותית היא זמנית ואינה נמשכת לדורות הבאים.

על זה אומר הקדוש ברוך הוא: אצלי לא כן. "ואנוכי נטעתיך שורק" - ראשית, גפן המובחרת; ושלא תחשבי שמדובר בגפן פגומה שחיברו אליה מין מובחר, שאז אין זה "אמת" - לכן נאמר "כולה זרע אמת", לא הברכה ממין זר אלא זרע אמת. ואיך עם כל זה נהפכת להיות "סורי הגפן נוכרייה"? שני קלקולים יש כאן: "סורי הגפן" - גפן גרועה, ו"נוכרייה" - שאינו זרע אמת אלא ממין זר. "סורי" מלשון סר, כמו "סרת טעם", שסר טעמו וטעמו גרוע.

מהו הנמשל? אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא נטע אותנו מובדלים מן העמים. לכאורה הבידול הזה יוצר חיסרון, שהרי איננו יכולים להתחבר עם הגויים, ואילו היינו מתחברים - אולי היינו משתבחים עוד. אומר הקדוש ברוך הוא: בדיוק ההפך. אף שיצרתי אתכם מובדלים מן הגויים, עם כל זה "נטעתיך שורק" - אתם המוצלחים שבאומות. וכבר דיברנו בעבר שבכל המדדים והפרמטרים עם ישראל מצד יכולותיו הוא המוצלח שבאומות: מצד עשירי העולם, מצד הממציאים, מצד הבנקאים - מכל הבחינות. אם כן הבידול אינו מינוס אלא פלוס. ואתם במקום זאת מה עשיתם? הלכתם להתערב באומות אחרות, איבדתם את צורת הקדושה, והתחברתם לעמים שלא די שאינם מועילים לכם אלא עוד מזיקים לכם. אני נטעתי זרע אמת שאינו מקבל תערובת ואינו מתחבר עם אחרים - ולא זו בלבד שלא הרווחת תועלת, אלא עוד דרדרת את המצב.

מספרים שבאו ואמרו לבן גוריון שבנו או בתו עומדים להתחתן עם גויה, והוא ענה שזה טוב "לשבח את הגזע". זכותו תגן עליו ועל ילדיו ועל כל ההולכים בדרכיו... אומר הקדוש ברוך הוא: "נטעתיך שורק", את המשובחת שבעולם, ומה הלכת ונטעת? "סורי הגפן נוכרייה", סרת מן הגפן המשובחת להיות כנוכרייה, כמי שהרכיבו אותה במין נוכרי, וקלקלתם את המעלה הגדולה שלכם.

"נכתם עוונך לפניי" - כתם שאינו יורד
כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית, נִכְתָּם עֲוֺנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃ (כב)

"נתר", אומר רש"י, מין אדמה שחופנים ושפים בה את הבגדים: היו לוקחים סוג של אדמה ובה משפשפים את הבגד. הדבר דומה למה שרואים אצל עובדי מוסך, שיש להם סבון מעורב בגרגירים כמו חול, שהם עצמם מנקים. "בורית" - או מלשון ניקיון, כמו "בר לבב", או כדברי רש"י שיש לועזים "בורית" - סבון בלעז, מצרפתית עתיקה, ורואים שזו מילה עתיקה מאוד.

אומר הקדוש ברוך הוא: גם אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית ותשפשפי חזק בסבון - "נכתם עוונך לפניי". "נכתם", אומר רש"י, כרושם של כתם שלא נטהר ולא יצא. ועל איזה עוון מדובר? אומר רש"י על עוון העגל, שהוא כתם תמידי שלא סר, כמו שנאמר "וביום פוקדי ופקדתי עליהם" - הכתם מלווה אותם לתמיד, ובכל פקידה שיש בעם ישראל יש בה משהו מעוון העגל.

הרד"ק מקשה: לכאורה הדבר מפליא. הנביא בפשוטו מוכיח אותם על עוונותיהם שלהם, ולא בא לדון עמם על עוון העגל שהיה אז; ואיך יאמר להם שגם אם יכבסו וירבו בורית אין תקנה? ואדרבה, פסוק אחר אומר "כבסי מרעה ליבך ירושלים למען תיוושעי"! והתשובה: חז"ל אומרים שאילו היה אותו הדור עושה תשובה באמת, היה הקדוש ברוך הוא שולח להם ישועה, היו ניצלים מן האויב ולא היה מגלה אותם - אבל עונש על מעשיהם היו מקבלים בארץ. כלומר בלא עונש אי אפשר, אלא שהיו חוסכים את הגלות, והקדוש ברוך הוא היה מלקה אותם כאן. והטעם, אומר הרד"ק, כי יש עוון שאין מתכפר בתשובה בלבד, כידוע מארבעה חילוקי כפרה - יש עוונות הצריכים גם ייסורים. לכן "נכתם עוונך לפניי", ואין ברירה אלא להתייסר עליו; ומה כן תועיל התשובה? "כבסי מרעה ליבך ירושלים למען תיוושעי" - שלא תצטרכי לגלות אלא תקבלי ייסורייך כאן בארץ. וכיוון שלא שבו בתשובה, נאלצו לגלות ולקבל את הייסורים בארץ אויביהם, ולקו בכפליים.

וחז"ל עצמם שואלים את השאלה הזאת ומתרצים: כאן בגזר דין שיש עמו שבועה, וכאן בגזר דין שאין עמו שבועה. "כבסי מרעה ליבך ירושלים למען תיוושעי" נאמר בגזר דין שאין עמו שבועה, ואז עדיין אפשר לתקן ולשנות; אבל כשיש שבועה בגזר דין - גם אם תכבסי בנתר וגם אם תרבי לך בורית, נכתם עוונך לפניי, ולא יועיל עוד מאומה. וכמו שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" - שם הייתה שבועה, וברגע שיש שבועה אין עוד אפשרות לשנות.

ביאור המלבי"ם: הכיבוס הוא ההכחשה עצמה

למלבי"ם יש כאן ביאור מקורי מאוד, שמיישב מראש מדוע לא יועיל כאן הכיבוס. "תכבסי בנתר" אין פירושו לזכך את עצמנו מן העוונות, אלא זו הטענה שנאמרה לעיל: "ותאמרי כי נקיתי", "על אומרך לא חטאתי". החטא הגדול ביותר הוא ה"לא חטאתי". זהו "תכבסי בנתר ותרבי לך בורית" - את חיה בתחושה שאת נקייה, בר ונקי, שאין בך שום עוון וכאילו מעולם לא חטאת. ועל זה אומר הקדוש ברוך הוא: על ידי זה עצמו נדבק הכתם - "נכתם עוונך לפניי", בלי אפשרות תיקון.

והטעם, משום שיש הבדל בין חטא לעוון. כדרכו של המלבי"ם, "חטא" הוא דבר הבא מחמת תאווה, או מחמת טעות ושגגה; "עוון" הוא עיוות השכל. וכבר הסברנו זאת כמה פעמים: בתחילה אדם חוטא - שגג, טעה, נהה אחר יצרו. אחר כך הוא מרגיש לא טוב עם עצמו, שהרי "האלוקים עשה את האדם ישר", וכשהוא עושה דבר לא טוב אין לו מנוחה. וכאן שתי אפשרויות: האחת - לחזור בתשובה, ואז ירגיש טוב עם עצמו, שהרי מאושר הוא אדם שיש אישור לכל מעשיו, וההולך בדרך ה' הוא המאושר האמיתי. והשנייה, הקלה יותר - למה לי לשנות את דרכיי? נבנה אידיאולוגיה סביב החטא, וכך הוא כבר לכתחילה ולא בדיעבד. סוללים כביש עוקף מצפון: המצפון אומר שזה לא טוב, ואני אומר שאדרבה, זה כן טוב, שהאדם נברא לחיות חופשי ולעשות מה שבא לו, וזו הדרך הנכונה.

נמצא שהוא לקח את החטא, ובמקום לשוב עליו בתשובה הפך אותו לעוון - עיוות השכל. מה שהיה חטא של תאווה נעשה עיוות שכל שיוצר צידוק למעשה, וממילא "כך צריך לעשות, זה הדין, זו ההלכה וכך ראוי לנהוג" - וכך קיבע את חטאו. על זה נאמר: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית", שאת משכנעת את עצמך שלא חטאת - "נכתם עוונך לפניי". יש כאן קלקול עצום, כי מן החטא הקל נעשה עוון, ובעוון אתה כבר כופר במצווה, כופר בכול: הרי אתה יודע שחטאת ואתה הולך ומצדיק זאת - מה זה אם לא עיוות השכל? אילו ידעת שחטאת והיית שבה בתשובה, היה אפשר לתקן בקלות, שחטאים אפשר לתקן בקלות; אבל כאן זה נעשה עוון שיש לו גושפנקא מן השכל, סללנו דרך של חטא כדבר שהוא לכתחילה, וממילא כבר אין ייסורי מצפון.

"איך תאמרי לא נטמאתי" - העקבות מעידות
אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי, רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית, בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ׃ (כג)

אומר המלבי"ם: ההכחשה היא בשתיים. גם ביחס לטומאה עצמה - "לא נטמאתי", וגם ביחס לדרך - "אחרי הבעלים לא הלכתי", כלומר לא רק שלא נטמאתי בעבודה זרה, אלא כלל לא הלכתי לשם. וכנגד שתי הטענות משיב הכתוב. כנגד "אחרי הבעלים לא הלכתי" - "ראי דרכך בגיא": רושם הפסיעות בדרך שהלכת בה אל הבעלים עדיין ניכר, עקבותייך ניכרים בגיא. וכנגד "לא נטמאתי" - "דעי מה עשית": את עצמך יודעת שנטמאת שם בעבודה זרה, ואיך תוכלי להכחיש?

"בכרה קלה" - רש"י והרד"ק מפרשים גמלה צעירה, עולת ימים, הרצה מהר יותר מן הזכר, מה שנקרא נאקה. והמלבי"ם מדייק ש"בכרה" או "בכור" מורים תמיד על המשובח שבמינו, כמו "בכור שורו", "אף אני בכור אתנהו", וכמו ביכורים שהם הפרי המשובח הראשון. "בכרה קלה" - כשהיא רצה היא רצה בקלות, וכביכול אין צעדיה ופסיעותיה ניכרים.

ועם כל זה "משרכת דרכיה". "משרכת" מלשון שרוך, לשון קשירה, כמו "נסרך אחריו" שעניינו נקשר אחריו. כלומר רגלך מחוברת אל הדרך, וגם בעת שאת רצה ניכרות הפסיעות בדרך. אינך יכולה לומר "לא הייתי שם" - פסיעותייך ניכרות. אף שאת בכרה קלה, בכל זאת היית משרכת דרכייך, נקשרו פעמייך וצעדייך אל הדרך, ויש אותות וראיות שהיית באותו מקום, ששם פשעת והלכת אחרי הבעלים. ואיך אפוא תאמרי לי "לא נטמאתי"?

"פרא לימוד מדבר" - כשהחטא הוא עצמי ולא מקרי
פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ, תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה, כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ׃ (כד)

הפסוק מוקשה מאוד מבחינה לשונית, ונסבירו על פי המלבי"ם. יסוד הדברים: אדם העובד עבודה זרה בעבור תועלת והנאה - קל להחזירו בתשובה, שכן די להראות לו שאינו מקבל את התועלת שקיווה לה. הוא אינו עובד אותה מתוך אידיאולוגיה אלא משום שהבטיחו לו, וברגע שאינו מקבל - קל לו לעזוב.

וכך מצינו אצל אותו לוי שהלך ועבד בפסל מיכה, שחז"ל אומרים שקראו לו שבואל, ושדוד השיב אותו בתשובה. כיצד? דוד הבין שאותו לוי חמדן הוא. שהרי כשבא מישהו להאכיל את העבודה זרה, אמר לו: עזוב, זה אינו נותן כלום, לא תרוויח ממנה מאומה - סדר לי כאן אוכל ואני אדאג לך. שאלוהו: ואם כן מה אתה עושה כאן, כהן לעבודה זרה? אמר לו: פרנסה, חביבי, צריך להתפרנס, אבל איני מאמין בזה באמת. קלט דוד המלך שהאיש אוהב להתעסק עם כסף, ומינה אותו על האוצרות; ובעקבות זה עזב את כל ענייני העבודה הזרה, שהרי העבודה הזרה לא הייתה העיקר אלא כלי לקבל משכורת. עד שבא שלמה ופיטרו מסיבותיו הוא, ואז חזר לעבודה הזרה שלו.

אומר המלבי"ם: מי שחוטא מצד אהבת החטא - החטא אצלו אינו מקרי אלא עצמי. העובד עבודה זרה למען פרנסה, העבודה הזרה מקרית אצלו והכסף הוא העצמי; אם יוכל להשיג כסף בדרך אחרת, ילך לשם. אבל מי שהעבודה הזרה עצמית אצלו, שעובד מפני שהוא מאמין בה ובוטח בה והיא יקרה לליבו - קשה מאוד להשיבו בתשובה. גם אם תוכיח לו אלף הוכחות שאינה מספקת את צרכיו, הוא אינו עובד אותה לשם צרכיו; הוא עובד "לשם שמיים", כביכול, ואינו אגואיסט. ובאמת, אנשים אידיאולוגיים לדבר עבירה קשה מאוד להחזירם בתשובה. אדם שעובר עבירה מחמת תאווה - אם תוכיח לו שיש הנאות גדולות יותר בחיים, יעזוב את התאוות השטותיות ויתחבר להנאות רוחניות ואמיתיות יותר. אבל מי שבנה אידיאולוגיה סביב העבודה הזרה שלו, סביב הכפירה שלו, קשה למשוך אותו משם, שהרי גם אם תוכיח לו שזה מזיק לו יאמר: וכי בשביל תועלת אני עושה? אני עושה כי אני חושב שזו האמת.

והמלבי"ם מביא בשם החוקר, הם הפילוסופים, שהיו אומרים: הנואף מפני ממון יקרא נבל בעצם ונואף במקרה. כלומר, מי שנואף בעבור כסף - בעצמותו הוא נבל, והניאוף אצלו מקרי בלבד, שאילו יביאו לו כסף בדרך אחרת ייקח את הדרך האחרת; הניאוף אינו אלא כלי לקבל ממון. לפיכך, הזונה הנואפת בשביל אתנן אפשר להשיבה בקלות, אם נספק את צרכיה בבית בעלה - שהרי תראה שאין לה טעם בדבר, כשהיא מקבלת יותר בבית בעלה. מה שאין כן הזונה שאינה מקבלת אתנן, שהיא זונה בעצם - אותה קשה מאוד להחזיר. מי שחוטא את החטא בגלל החטא עצמו, ולא בגלל עניינים צדדיים שהוא מרוויח, יש לו אידיאולוגיה בחטא ועניין בחטא. אם החטא אינו עיקר אלא רק מה שמקבלים ממנו - אמור לו: בוא קבל אצלי בהיתר, ויבוא. אבל אם החטא עצמו הוא העניין - כיצד מחזירים אדם כזה בתשובה?

לאחר יסוד זה נבין את הכתוב. עם ישראל נמשל ל"פרא לימוד מדבר". כל בעלי החיים רצים וקופצים לשם תכלית: זה רץ מפני שיודע שיש שם אוכל, האריה רודף אחר הצבי כדי לאוכלו, ובעל חיים בורח מפני דליקה ביער. הריצה אצלם היא להשיג תועלת או לברוח מנזק, ואינה מטרה בפני עצמה. אבל המין הנקרא "פרא" - "לימוד מדבר", המדבר הטביע בו טבע זה ולימדו, שהוא רץ בלא סיבה. טבעו קפצני, הוא רץ כל הזמן, לא כדי להשיג ולא כדי לברוח. שאר בעלי החיים, אם תאמר להם: עצור, הנה לך אוכל - יאכלו ויפסיקו לרוץ. אבל הפרא - הריצה עצמית לו, לא מקרית; היא התכלית עצמה.

"באוות נפשה שאפה רוח" - שאיפת הרוח אינה בעבור דבר אחר אלא זה טבעה. כידוע, כשאדם רץ נשימתו כבדה והוא שואף רוח בכמויות; וכאן הריצה ושאיפת הרוח אינן כלי להשגת טרף או לבריחה ממזיקים, אלא הן עצמן התענוג שלה. לרוץ, להתנשם, לשאוף רוח - זו המטרה העצמית, גם בלא צורך.

ולכן "תאנתה מי ישיבנה". "תאנתה" מלשון "אינה לידו", שעניינו קרה לו, וכן "כי מתאנה הוא לי" - מחפש סיבה; כלומר כל המאורעות הקורים לה. מי יוכל להשיבה מן המקרים הקורים לה, לאחר שאין זה מקרה אלא עצם? אילו היו המאורעות מקריים - מחפשת אוכל ולכן היא רצה - היית דואג לה לאוכל כאן והיא הייתה מפסיקה לרוץ. אבל כיוון שהריצה מטרה בפני עצמה, גם אם ייתנו לה מזונותיה תמשיך לרוץ במדבר. "כל מבקשיה לא ייעפו" - כל מבקשיה ללא סיבה, בלא טעם ובלא תכלית; כמה שתרדוף - תתעייף ולא תשיגנה, לחינם תרדוף אחריה, אי אפשר לשנות את טבעה. סוס אתה יכול לקחת ולשים במכלאה, חמור בר אתה יכול לשים במכלאה, אבל פרא לימוד מדבר אינך יכול לשים במכלאה. שכן מטרת ריצתו אינה האוכל אלא היא עצמה, והטבע הקפצני המרדני הזה יישאר בו גם אם תכניעו ותכניסו אליך ותכבשו.

ואיך בכל זאת אפשר להתגבר עליה? "בחודשה ימצאונה". אומר המלבי"ם: כשהפרא לימוד מדבר נולד, יש לו חודש ראשון שבו הוא עדיין בר אילוף, שעוד לא קנה את המידה הזאת כטבע. "בחודשה" - בחודש הראשון שלה, זה הזמן היחיד שבו עוד "ימצאונה", שעוד אפשר להכניעו ולהתגבר עליו. אבל לאחר שכבר הורגלו בטבעם, אין שום סיכוי, וכל הרודף אחריו רק ייעף וייגע ולא יצליח להשיגו כראוי.

"מנעי רגלך מיחף" - ותאמרי נואש
מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה, וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ, לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ׃ (כה)

רש"י מסביר: את כפרא האוהב להיות תמיד בתנועה, והנביאים אומרים לך - מנעי עצמך מיחף. אל תלכי אחרי הגויים והעבודה הזרה, שעל ידי זה תיאלצי ללכת יחפה. ולאן הלכנו יחפים? לגולה. כלומר: מנעי צרות מעצמך, אל תעשי דברים רעים שתיאלצי אחר כך ללכת בגללם יחפה. "וגרונך מצמאה" - ומתי הלכנו צמאים? כאשר הוציאו אותנו לגולה, ובאו בני ישמעאל עם הנודות הנפוחים ועם הדגים המלוחים, והגורם היה הצמא, ובעקבותיו קרה מה שקרה. אומר הקדוש ברוך הוא: אני ממליץ לך כבר עכשיו - מנעי מעצמך את הצמא הזה, שובי עכשיו בתשובה, ולא תצטרכי ללכת לגולה יחפה ולא תצטרכי להיות שם צמאה.

אבל כנסת ישראל משיבה: "ותאמרי נואש" - אין מיחוש, נואשתי מדבריכם, אין בדבריכם מה שישכנע אותי, אין לי עוד תועלת בדבריכם. "כי אהבתי זרים ואחריהם אלך" - וזה כבר גדר של אהבה ולא של תועלת.

וכאן מבאר המלבי"ם את הנמשל. אמרנו שהזונה הנואפת בעבור אתנן אפשר לדאוג לצרכיה בדרך כשרה ולא תצטרך לשרך דרכיה. וכך אומר לה הבעל: "מנעי רגלך מיחף" - אם תלכי לזנות תיאלצי ללכת יחפה, ואילו אם תשבי בבית לא כן. שהרי מה חסר לה? אולי מנעלים, אולי יין לשתות, ולשם כך היא הולכת לעשות מעשים רעים כדי שיהיה לה כסף לקנות מנעלים ויין. אומר לה הבעל: מנעי עצמך מיחף - הישארי כאן, אל תלכי לזנות, ואני אדאג לך למנעלים; "וגרונך מצמאה" - שבי כאן ואני אדאג לך ליין, וכך לא תצטרכי לעבור עבירות כדי לקבל רווח.

"ותאמרי נואש" - את אומרת שנואשת מכל הדברים הללו. ולמה? מפני שכאשר הזונה זונה בעצם, אין זה להשיג תכלית. וכי חסר לי היין? וכי חסרים לי המנעלים, שתאמר לי להשיגם בדרך כשרה? "לוא, כי אהבתי זרים ואחריהם אלך" - לא הלכתי אחריהם לשם מטרה אחרת, אלא אהבת הזרים היא המטרה והתכלית העצמית. ואם כן הרי זה כפרא לימוד מדבר, שריצתו אינה להשיג תכלית אלא היא עצמה התכלית; כך גם כאן: התכלית היא ללכת אחר הזרים, לעבוד עבודה זרה ולהתחבר אל הגויים. ולכן כל ניסיון לתת לי רווח בדרך אחרת אינו מועיל - איני מחפשת את הרווח, אלא העבודה הזרה והזרים הם התכלית מצד עצמם.

לסיכום:

בקטע זה מוכיח הנביא את ישראל בכמה שלבים: הקדוש ברוך הוא שבר את העול וניתק את המוסרות, ונתן להם דת שדרישותיה קלות לאין ערוך מדרישות העבודה הזרה - ואף על פי כן עזבו, ונעשו מופקרים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ומשם המצב שכל בן בלי שם שולט בהם. הם ניטעו "שורק, כולה זרע אמת", מובדלים מן העמים ומוצלחים שבאומות, והפכו עצמם ל"סורי הגפן נוכרייה" בהתערבם בגויים. וחמור מכול: הכחשת החטא - "לא חטאתי" - היא הכיבוס בנתר ובבורית שאינו מועיל, שכן היא הופכת את החטא הקל לעוון של עיוות השכל, עד ש"נכתם עוונך לפניי". ולבסוף, כשהחטא נעשה עצמי ולא מקרי, כפרא לימוד מדבר שריצתו היא תכליתו, שוב אין די בהצעת תועלת חלופית - "כי אהבתי זרים ואחריהם אלך". מכאן הלימוד לדורות: כל עוד החטא הוא מקרי, מחמת תאווה או תועלת, התיקון בהישג יד; אך משבונים סביבו אידיאולוגיה, קשה מאוד להשיב.