TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב - חסד נעורייך וכפיות טובה - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

בפרק זה הנביא ירמיהו מוכיח את ישראל על עזיבת ה' ועל הפנייה אל אלילים ואל בריתות עם האומות. בקטע שלפנינו הנביא בונה טענה שלמה: הוא שולח את ישראל להתבונן באומות העולם וללמוד מהן עד כמה נאמנות לאלוה שווה, ומשם הוא עובר לתאר את עומק האיוולת שבהחלפת מקור מים חיים בבורות נשברים, ואת החורבן שבא בעקבות כך - חורבן שכולו השגחה ולא מקרה.

"כי עברו איי כתיים" - צאו ולמדו מן הגויים
כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת׃

הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: צאו וראו מה קורה אצל האומות. ולמה נקט דווקא בשתי אומות אלו, כתיים וקדר? אומרים חז"ל: הקדריים עובדים לאש, והכתיים עובדים למים. הקדריים - כנראה עושי הקדרות, או "אוהלי קדר", אנשי המדבר - עבדו לאש. ואף על פי שיודעים עובדי האש שהמים מכבים את האש, כלומר הם רואים בעיניהם שהאלוה שלהם חלש ומוגבל, בכל זאת אינם עוזבים אותו. למה? כי "זה האלוה שלי, אותו אני עובד, איתו אני נשאר". והרי אם הם, שרואים מצד המציאות שאלוהיהם מוגבל, דבקים בו - אתם, שרואים שאלוהיכם בלתי מוגבל, מדוע עזבתם את הקדוש ברוך הוא? זו עיקר הטענה.

ולכאורה יש להבין: הקושיה מובנת על הקדריים, עובדי האש, שהרי המים מכבים את האש. אבל על הכתיים, עובדי המים, לכאורה אין קושיה - הם יאמרו לך: אנחנו החזקים, המים מכבים את האש. אלא שנראה לומר שהדבר דו־צדדי. מה גובר על מה, המים או האש? תלוי מי גדול יותר. אם יש אש גדולה ותשפוך עליה מים - הכול מתאדה, ולא זו בלבד, אלא בתחילה האש אף גוברת, כי היא מקבלת חמצן. נמצא שהאש יכולה לגבור על המים והמים יכולים לגבור על האש, הכול לפי הכמות. אם כן לשני הצדדים רואים שהאלוה מוגבל: אם אלוהך אש - הרבה מים יכבו אותו; ואם אלוהך מים - הרבה אש תאדה אותו. לשניהם יש חולשה, ובכל זאת שניהם נשארים דבקים באלוהותם.

המלבי"ם מדייק בלשון הפסוק: הכתיים היו קרובים לארץ ישראל, ולכן נאמר בהם "עברו איי כתיים" - די לעבור שם, זה "על הדרך". אבל בקדר נאמר "שלחו והתבוננו מאוד", כי הם רחוקים, יושבי מדבר, כמו שנאמר "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר". ומהו "והתבוננו מאוד"? הם הבדואים של אותם ימים, הממירים את מקומם בלי הפסק: היום כאן ומחר שם, מקפלים כמה מקלות וכמה בדים וממשיכים הלאה. היינו חושבים שמי שמחליף מקום כל הזמן יחליף גם את אלוהיו, שהרי מעבר ממקום למקום משנה באדם לא רק את המיקום הגיאוגרפי אלא גם את התפיסות ואת האמונות. והנה, את מקומם הם ממירים בלי בעיה, ואת אלוהיהם אינם ממירים - נשארים דבוקים בו עד הסוף. לכן "והתבוננו מאוד", התבוננות עמוקה: "וראו הן היתה כזאת" - האם היה כדבר הזה שהחליפו את אלוהיהם?

"ההימיר גוי אלהים" - חליפין של קיסמים בשופרות
הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל׃

ראשית, דקדוק: היה צריך לומר "ועמי המיר כבודי בלוא יועיל", ובאמת זה אחד משמונה עשר תיקוני סופרים שבמקרא, שהכתוב כינה בלשון נקייה ולא רצה לומר "כבודי", ולכן אמר "כבודו".

המלבי"ם מאריך לבאר, ומונה כאן כמה דברים. "ההימיר גוי אלהים" - האם ראית עם שהמיר, כלומר החליף, את אלוהיו? ולא סתם עם, אלא "גוי", שהיא מדרגה נמוכה יותר. ואף על פי שהם עובדי כוכבים במדרגה שפלה, אינם מחליפים את אלוהיהם. ושים לב: יש להם אינטרס ברור להחליף, שהרי "והמה לא אלהים" - אפס, אתה מתפלל אליו ואינו נותן כלום, אינו זמין. ואף על פי כן הוא נשאר צמוד אליו. ומנגד: "ועמי" - לא גוי אלא עמי, הנבחר, המעולה מגוי - והם ממירים את אלוהיהם.

ועוד: "המיר כבודו בלוא יועיל". פעמים אדם משליך דבר מסוים בשביל תועלת אחרת, ואף משליך אדם את כבודו בעבור תועלת, ואף שיהיה לו מזה ביזיון הוא אומר: מה לעשות, אני מוחל על כבודי כי עכשיו תצמח לי תועלת. כמו שאמר מישהו פעם: כשרוצים לחלוב פרה צריך להתכופף. מי שחושב על כבודו יישאר צמא, ומי שאינו חושב על כבודו אלא שואל מה אני צריך עכשיו - יודע להתכופף כשצריך. אבל כאן, "ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" - ישראל ביזו את כבודם בשביל מה? כדי לקחת אלוה חלש שאין בו שום כוח ושום תוקף. מה ההיגיון בזה?

ויש כאן משל נפלא מאוד מן המגיד מדובנא. משל לאברך צעיר שהיה סמוך על שולחן חותנו, מתמיד גדול בתורה, שלא היה לו לא יד ולא רגל ולא שיג ולא שיח בענייני מסחר ופרנסה. וחמיו, איש עסקים גדול, רצה להכניסו קצת לעולם העסקים. נתן לו סכום כסף גדול ואמר לו: לך עשה מסחר טוב, קנה סחורה טובה, כדי שתתחיל לסחור ותתבסס ותעמוד בכוחות עצמך. הלך האברך, חיפש, וראה שמציעים במחיר מציאה קיסמי שיניים. קנה קונטיינר שלם של קיסמי שיניים. חזר לבית חמיו. "מה קנית?" "קיסמי שיניים". "אוי ואבוי! מי צריך כל כך הרבה קיסמי שיניים? מה יעשו איתם? איפה תשווק אותם? כמה יערות יש בקונטיינר הזה?" נשארה העסקה המוצלחת תקועה במחסנים. אמר לו: חזור לבית המדרש, שב ולמד.

חלפה שנה, חלפו שנתיים, וחשב החותן: אולי הבן אדם למד משהו, אולי קצת השתפשף. נתן לו שוב סכום כסף הגון ואמר: לך עשה עסקה טובה, אבל חביבי - בלי קיסמי שיניים. תביא דברים טובים, משהו שאפשר למכור ולהרוויח עליו, שים לב מה אתה קונה. זה היה בחודש אלול, קצת לפני ראש השנה, ופתאום ראה האברך הצעה שקשה לסרב לה: קונטיינר של שופרות, סוג מעולה, משהו בלתי רגיל. קנה את כל הקונטיינר, ובא לחמיו: "הפעם קניתי משהו שצריך". "מה קנית?" "שופרות". "כמה?" "קונטיינר". "מה אתה סח? בבית כנסת מספיק שופר אחד! הכמות שקנית תספיק עד שופרו של משיח! מי צריך כל כך הרבה שופרות?" - "חזור לבית המדרש. גמרנו, סוחר לא ייצא ממך".

עכשיו תקועים לו במחסן קונטיינר שופרות וקונטיינר קיסמים, ואינו יודע מה לעשות בהם. יום אחד פגש סוחר ממולח, מאלה שיודעים למכור קרח לאסקימוסים. אמר לו: עשה לי טובה, יש לי קונטיינר שלם של קיסמים תקוע לי בגרון כמו קיסם בגרון, החלף אותו במה שיהיה, ובלבד שלא אראה אותו עוד. לקח הלה. פגש סוחר נוסף, ממולח לא פחות, אמר לו: יש לי קונטיינר שופרות, איני מסוגל לראותו, החלף לי אותו במה שיהיה. אמר לו: אין בעיה, סמוך עליי. אחרי חודש מתקשר הסוחר הראשון: "חבל לך על הזמן, עשיתי לך עסקה שלא תאמין - הצלחתי להחליף לך את הקיסמים!" "במה?" "בשופרות". שש דקות אחר כך מתקשר השני: "הוצאנו עסקה לפועל, החלפתי לך את השופרות". "במה?" "בקיסמים". קיבל את שני הקונטיינרים בחזרה, ועוד שילם קומיסיון ודמי עמלה לשני הצדדים, וחזר אבל וחפוי ראש. שתק ולא סיפר כלום, אבל החתן שמע מן הסיפור בדרך לא דרך. אמר לו: אתה נתת לי על הראש, דיברת כנגדי, אמרת ראו מה הוא מבין - הנה הסוחרים שלך, המדופלמים והמומחים: זה הביא לך שופרות וזה הביא לך קיסמים! מה אתה מתלונן עליי? אמר לו החותן: עוד כדאי שתשתוק. אתה קיבלת כסף, ובכסף אפשר לקנות הכול. אבל המסכן ההוא קיבל קיסמים - מה יעשה בהם? הוא יכול להחליפם רק בשופרות. והשני קיבל שופרות - יכול להחליפם רק בקיסמים. מה יעשו במצב כזה? אבל אתה קיבלת כסף, שאפשר לקנות בו הכול.

אומר המגיד מדובנא: זהו שאומר כאן הקדוש ברוך הוא. "ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים" - אם היה הגוי ממיר את אלוהיו, במה היה מחליף? קיסמים בשופרות. זה אינו שווה כלום וזה אינו שווה כלום, ואף על פי כן אינו מחליף: הוא דבוק בקיסמים שלו וההוא תקוע עם השופרות שלו. אבל "ועמי" - אתה קיבלת כסף, אתה קיבלת אלוהים חיים, ואת זה החלפת ב"לוא יועיל". עליך יש באמת תלונה. הם, אף אם יחליפו, מחליפים פרה בחמור. אבל אתה, שהיו בידך אלוהים חיים - במה החלפת אותם?

"שמו שמים על זאת" - תמיהה וסערה
שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חׇרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה'׃

רש"י מפרש "שומו" לשון תמהון - ישתוממו השמים ויפלאו. "ושערו" מלשון סער. ועל מה יהיה להם סער ועל מה התמיהה? "חרבו מאוד" - כאילו אתם נחרבים; אומר הקדוש ברוך הוא: בית המקדש עתיד להיחרב, ועל זה השמים צריכים להשתומם. המלבי"ם מסביר שההשתוממות היא על דבר פלא, על דבר מתמיה - על מה שייאמר מיד, "כי שתים רעות עשה עמי". על זה "שומו שמים", השמים יתפלאו. ו"שערו" - הסערה והצער הגדול יהיו על גודל החורבן, שעם ישראל "חרבו מאוד", כפי שהנביא יפרט מיד.

"שתים רעות" - איוולת כפולה ומכופלת
כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם׃

המצודת דוד מסביר שהלכו לעבוד למזלות ולכוכבים. והרי המזלות והכוכבים אין להם כוח עצמי, אלא מה שהם מקבלים מן ההשפעה הרוחנית העליונה, מן הספירות הקדושות, אותו הם משפיעים למטה. ולמה נקראו "בורות"? מפני שהמזלות מקבלים את השפע עליהם כמו שהבור מקבל את המים לתוכו. אבל אין בידם כוח להחזיק את ההשפעה, אלא הם תמיד מורידים אותה למטה - ההשפעה אינה בידם ואינה מכוחם. נמצא שהלכת לחצוב לך בור שאין בכוחו להחזיק את ההשפעה ולהשפיע למי שירצה, "אשר לא יכילו המים", וזהו שלקחת לך לאלוה.

המלבי"ם מבאר שהאיוולת כאן כפולה משני צדדים: מצד מי שעזבו, ומצד מי שלקחו במקומו. מצד מי שעזבו - הרעה כפולה: ראשית, "אותי עזבו", עצם עזיבת הקדוש ברוך הוא, וכפי שכבר נאמר "ההימיר גוי אלהים". שנית, עזבו "מקור מים חיים" אשר לא יכזבו מימיו; הקדוש ברוך הוא הוא נחל שופע ללא הפסקה, ואילו האלוה שאליו אתה הולך הוא אלוה חלש שאין בו כוח להועיל ולהיטיב.

ומצד מה שלקחו - גם כאן הרעה כפולה. אילו היית ממיר דבר נמצא בדבר נמצא אחר, דבר קיים בדבר קיים, היה החטא רק בשאלה למה עזבת את זה, ומה רע בכך שהחלפת באחר - עדיין היה אפשר להבין, זה קיים וזה קיים. אבל כשאתה מחליף דבר קיים בדבר שאינו קיים - זו איוולת כפולה. שהרי הבורות שבחרו בהם אינם בורות קיימים, אלא בורות שצריך עדיין לחצוב אותם, להביא אותם אל המציאות. הקדוש ברוך הוא הוא מקור מים חיים, נובע; והם הלכו "לחצוב להם בארות". אדם שיש לו נחל נובע והוא סותם אותו - למה? כדי לחצוב שם בור שממנו יקבל מים. אילו כבר היה שם בור מלא מים, עוד היה אפשר איכשהו להבין: סתמת את הנחל כי יש לך בור מלא. אבל סתמת את הנחל כדי לחצוב בור שאולי יפיק לך מים? איפה ההיגיון? ולבסוף מתברר שהבורות הם "בארות נשברים אשר לא יכילו המים".

בור, באר ומקור - דיוקי הלשון של המלבי"ם

המלבי"ם מעיר שבור בוי"ו ובור באל"ף היינו הך, ולפעמים הכתוב כותב כך ולפעמים כך: "הוא ירד והכה את הארי בתוך הבֹאר" בשמואל ב', וכן "מי ישקני מים מבֹאר בית לחם" - בשניהם באל"ף. אצלנו כתוב "בארות" באל"ף. אבל יש הבדל בין בור לבין באר: הבור הוא ממים מכונסים, והבאר ממים נובעים, כמו שכתוב "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך" - שמתוך הבאר המים נוזלים ושופעים. באר היא בור שיש בו מים הנובעים מתוכו, ואילו בור - המים אינם נובעים מתוכו אלא מגיעים אליו ממקום אחר.

לכן שים לב: על באר יאמר הכתוב תמיד לשון חפירה או כרייה, ועל בור שיש בו מים - לשון חציבה. ומה ההבדל? הבור, שמימיו מכונסים, דרכו להיחצב בקרקע קשה או באבנים, כדי שהמים לא ייבלעו בו. לא כן מים נובעים, שחופרים להם באדמה רכה, שכן אין צורך באדמה קשה מפני שהמים נובעים מצד עצמם. ולכן גם אצלנו הביטוי הוא "לחצוב", לפי שאין המים נובעים בו מצד עצמו - מה שתכניס לתוכו הוא מה שיהיה, ואם ייספגו מעט מים, הלכו המים.

ומה ההבדל בין "מקור מים חיים" לבין בור? מקור מים חיים הוא מעיין, נביעה עצמית הנובעת מתחת פני האדמה. לעומת זאת בור הוא חפירה שחופרים בקרקע כדי למלא בתוכה מים; אין לו מבוע עצמי, אין לו נביעה עצמית, אלא הוא מקבל מים מן החוץ. בדרך כלל היו שומרים בבורות את המים, או שמי הגשמים היו מתנקזים לתוכם. אבל אם הבור הוא בור מחלחל - אפילו המים שיש בו היום, מחר כבר לא יהיו. "בור נשבר" פירושו שהסיד ששטחו סביבו כבר סדוק, והמים מחלחלים ונעלמים. נמצא שהלכת לחצוב לא סתם בורות, אלא "בארות נשברים אשר לא יכילו המים" - החלפת מה במה?

והנמשל, אומר המלבי"ם: ישועת ה' היא כמקור הנובע מעצמו. אין צריך לחצוב אותו, הוא קיים ונובע מצד עצמו. ולא עוד, אלא שככל שתשאב ממנו יותר - ינבע יותר, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". הקדוש ברוך הוא הוא נחל נובע בלי הפסק, וככל שאתה לוקח יותר הוא נובע עוד; כי כשאתה לוקח יותר, פירושו שאתה מאמין בה' ומצפה לה', ואומר הקדוש ברוך הוא: אתה מאמין בי ומצפה לי - אני משפיע עליך יותר. הרי זה נחל שמצד עצמו אינו פוסק, ועוד מגביר את נביעתו לפי הצריכה. וזהו "מקור אשר לא יכזבו מימיו" - אינו מאכזב לעולם ואינו נפסק.

לעומת זאת, ההליכה לקבל עזר וסיוע מאומות אחרות דומה לבאר שמצריכה חציבה רבה בסלע, שכן רצו שהבאר תשמור את המים ולא ייספגו בעפר - וזו עבודה קשה. כך אתם: כשהלכתם לקשור קשרים, לסמוך על מצרים ועל אשור ועל שאר האומות שיגנו עליכם ויצילו אתכם - זו עבודה קשה, שהרי היית צריך להעלות להם מס ולשלם להם כסף כדי שיפרשו עליך איזושהי מטרייה אווירית. דבר שני: מימיה אינם מקור עצמי, אלא צריך למלא אותה כל הזמן; כך גם האומות - אחרי שעמלת ביצירת הקשרים, צריך להטעין אותן כל העת: עוד מס, עוד שוחד, עוד נתינה. ודבר שלישי: בסופו של דבר, כשבאת לשתות, התברר "בארות נשברים אשר לא יכילו המים". אחרי כל הקשרים וכל המאמצים התברר שזה קשר שאינו של קיימא, קשרת קשרים שאין בהם תועלת, שהרי "מצרים הבל וריק יעזורו". וכפי שאומר הנביא, זה כמקל שאדם אוחז בידו והקוצים שבו נכנסים לתוך כף ידו - "משענת קנה רצוץ" מצרים. סמכנו עליהם, נשענו עליהם, ופתאום גילינו שכל שנשאר לנו הוא קוצים ביד, ולהישען עליהם ודאי לא היה שייך. הנה אותם בורות שחצבת בדי עמל ומילאת בהם מים, בעת פקודה, כשבאת ליטול את המים וליהנות מהם, פתאום התברר "אשר לא יכילו המים".

"העבד ישראל" - אין לאומות שום זכות עלינו
הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז׃

הפסוק בא בלשון תמיהה. לאחר שנאמר "ושערו חרבו מאוד", הנביא מתאר עתה את גודל החורבן ושואל: למה היה ישראל לבז? וכוונתו להוכיח שהעונש הזה בא בהשגחה ולא באופן מקרי. תחילה מצד טענת האומות - "העבד ישראל"; אחר כך מצד כוחן של האומות הכובשות - "עליו ישאגו כפירים"; ואחר כך "גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד". ומכל זה יוצא שכל הרעות נגרמו מחמת שעזבנו את ה'.

אומר המלבי"ם: השעבוד של אדם על חברו הוא באחד משני פנים. אפשרות אחת - קנה אותו, עבד קניין כספו; אדם קנה עבד, שילם עליו, והעבד שלו, ויש לו שלטון עליו. וכן הדרך שכשהיו כובשים במלחמה היו לוקחים את העם הנכבש לעבדים; הרי לנו קניין, או בכסף או בכיבוש. ואפשרות שנייה - שיהיה עבד לא מפני שכבשתי אותו, אלא מפני שהוא בן של עבד: כבשתי עבד, והעבד הוליד עבד אחר, וזה נעשה עבד שלי אוטומטית, אף שלא שביתי אותו ולא קניתי אותו.

ומעיר המלבי"ם שאפילו אותם שקיבלו את חוק העבדות בעבד מקנת כסף - התנגדו לה בעבד שהוא ירושה. וכידוע, במשך תקופות ארוכות התנגדו לעניין העבדות, ועד לפני שנים בודדות, אפילו עד לפני מאה שנה, עוד הייתה העבדות מקובלת, ובאמריקה פרצה על כך המלחמה בין הצפון לדרום. וכך גם בפילוסופיה: מי שמקבל עבדות בעבד מקנת כסף אינו מקבלה בעבד שהוא ירושה. עבד מקנת כסף - קנית אותו, כבשת אותו, מובן. אבל בנו, מדוע ייוולד לתוך מציאות של עבדות כשאין לך שום קשר אליו? וכי קנית אותו לנצח? ואנחנו יודעים שעל פי ההלכה כך הוא: "והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה", כך קבעה התורה וכך קבעה החכמה האלוקית, וזה בא מצד קללת כנען, "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". אבל על כל פנים האומות תפסו והבינו שמי שנעשה עבד מחמת שקנית או שבית אותו - הדבר נוגע אליו, ואילו לבנו הם כבר פחות מקבלים שיהיה עבד לך. נמצא שיש לאדם טענה וזכות בעבד מקנת כסף יותר מאשר ביליד בית.

ולכן שואל הנביא: "העבד ישראל" מקנת כסף, שתהיה לאדון איזו טענה של חזקה כלפינו? וכי קנה אותנו? "אם יליד בית הוא" - האם לפחות טענה קלה יש להם כלפינו, של יליד בית, שנולד כבן של עבד? לא טענה חזקה יש להם כלפינו ולא טענה קלה. נמצא שאין להם שום טענה לבוא ולכבוש אותנו ולשלוט בנו.

"עליו ישאגו כפירים" - הכיבוש שאינו טבעי
עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יוֹשֵׁב׃

אם כן, מה נותר לומר? שהיה לבז מצד שכבשו אותו בכוח. על זה תמה הנביא: "עליו ישאגו כפירים". הרי לא באו עליהם אריות אלא כפירים, שהם גורי אריות, הצעירים לימים - משל לומר שאלה שבאו כנגדם היו ממלכה חלשה, ממלכה שפלה וחסרת כוח. ולא זו בלבד, אלא שהם לא נשכו אותו ולא טרפו אותו, אלא רק שאגו - במילים שלנו: עשו רעש. ועוד: "נתנו קולם", שהיא, לפי המלבי"ם, רק התחלת נתינת הקול.

מסביר המלבי"ם שנתינת קול קטנה משאגה. ההיפך של נתינת קול הוא דממה - כלומר נתינת קול היא אפילו קול כלשהו, עצם זה שלא שתק. ואילו שאגה היא ההיפך מדיבור בשקט; כשאני רוצה לומר שלא דיבר בחשאי, אני אומר: שאג. נמצא ששאגה היא הרבה יותר מנתינת קול; נתינת קול - הוא לא שתק, שאגה - הוא לא דיבר בשקט, דבר עוצמתי. ואם כן, איך ייתכן שאומות שרק התחילו לתת בקולם, שרק פצו את פיהם, כפירי אריות שאינם אומות חזקות, ולא הכו אותנו אלא רק שאגו - ובכל זאת "וישיתו ארצו לשמה, עריו נצתו" מלשון הצתה, "מבלי יושב"? בנתינת קול בלבד! כל זה בא להוכיח שנמסרנו ביד האומות בהשגחה, שהדבר לא קרה מעצמו; כי באופן טבעי איך ייתכן שאומות צעירות שאין להן כוח רב יכבשו אותנו?

"גם בני נף ותחפנחס" - מי שנשענת עליו יכה אותך בראש
גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קׇדְקֹד׃

רש"י מביא שהכוונה למצרים, הידועים בנוף ובתחפנחס. עם ישראל סמך עליהם ופנה אליהם לבקש סיוע ולהיעזר בהם, וכבר הוכיחם הנביא שמצרים משענת קנה רצוץ ואין מה להישען עליהם. "ירעוך" מלשון ירועע, כמו "תרועם בשבט ברזל" - לשון שבירה. ואיפה ישברו אותך? "קדקוד" - יחבטו בראשך. אותם בני נוף ותחפנחס שנתת להם שוחד כדי שיבואו לעזור לך, לא זו בלבד שלא תקבל מהם עזרה, אלא עוד תקבל מהם על ראשך.

"הלוא זאת תעשה לך" - היתום בדרך
הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עׇזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ׃

ודבר זה אינו כדרך העולם. אם תתבונן ותשאל מה גורם לנו את החורבן הזה ומה הביא אותנו לכך - התשובה: "עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך". המשל הוא ליתום שאביו הוליכו בדרך, וכעת עזב אותו והוא תועה במדבר. מה קורה איתו? כל הקודם למוצאו זכה בו, שהרי אין לו בעלים. כך גם ישראל: ה' הוליך אותך בדרך, ועתה את כיתום שעזב את אביו, כאדם יתום מבלי אב, וכל מי שירצה לתפוס אותך יוכל מיד להשתעבד בך.

ולכאורה קשה, למה נאמר "תעשה" בלשון נקבה? אומר המלבי"ם: מפני שהוא חוזר על המילה "זאת" - זאת היא הגרמה, זאת אשר תעשה לך. ומהי? "עזבך את ה'", היא הגורמת לכך שכל האומות יכולות עכשיו למשול בך.

"מה לך לדרך מצרים" - לשתות מי שיחור
וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר׃

למה את עוזבת אותי ובוטחת במצרים לשתות מי שיחור? רש"י מביא שיש כאן רמז: וכי שכחתם שמצרים טיבעו את זכריכם בנילוס, בשיחור? השיחור הוא הנילוס, כמו שנאמר "מן השיחור אשר על פני מצרים". ומה את מורדת בי ולאן את הולכת - "לדרך אשור לשתות מי נהר", ללכת אל נהר פרת ששם נמצאת אשור? ומכאן, אומר המלבי"ם, טוען להם הקדוש ברוך הוא: אתה בעצמך גרמת לנפילתך, ואם כן מה לך לדרך מצרים לבקש מהם עזרה, בשעה שאתה יכול להשיג עזרתך מקודש, להיעזר בקדוש ברוך הוא? מה תרוויח בפנותך לדרך מצרים - תשתה מי שיחור, ממימי הנילוס, תחת מקור מים חיים שעזבת, שהוא הקדוש ברוך הוא?

"תיסרך רעתך" - כשהמעשה עצמו הוא הענישה
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עׇזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת׃

אומר הקדוש ברוך הוא: איני צריך להביא לך ראיה ממצרים, בואי ואראה לך ממה שאת עשית בעצמך. ובפסוק יש כפילויות רבות: ייסורים ותוכחה, ידיעה וראייה, רע ומר - כר נרחב למלבי"ם.

ראשית, ההבדל בין ייסורים לתוכחה. התוכחה היא בדרך כלל בדברים: אדם בא להחזיר את חברו לדרך הטובה ומוכיח אותו כדי שישפר בעתיד את דרכיו. הייסורים הם בדרך כלל בחוזקה - או בדיבורים קשים ומוסר נוקב, או בהכאה ובמכות. "מייסר אותו" פירושו להשיבו בחוזקה אל הטוב, וכך הקדוש ברוך הוא מייסר אותנו; והתוכחה היא בדיבור, שבא להשיבנו אל הדרך הטובה בדרך טובה.

ומוסיף המלבי"ם: המוכיח דרכו לברר את העניין מצד הטוב - כדאי לך לעשות כך, בדרך הזאת תצליח, תהיה לך ברכה, תראה עלייה, תרוויח. התוכחה היא תמיד בדרך טובה, לומר כמה טוב יהיה לך בעתיד אם תעשה כראוי. ושים לב: הטוב או התועלת אינם בגוף המעשה אלא חיצוניים לו - אם תעשה כך תרוויח כך; לא גוף המעשה מטיב לך, אלא גוף המעשה יוצר תוצאה. כמו אדם העובד: וכי העבודה מפרנסת? גם בהסתכלות פשוטה, לא. אלא הבוס התחייב שתמורת כך וכך שעות עבודה תקבל כך וכך, נמצא שהשכר חיצוני לגוף העבודה. וכן אב המוכיח את בנו "אל תאכל מאכל רע שמא תהיה חולה" - וכי המאכל עצמו הוא החולי? לא, אלא יש בו חיידקים הפועלים בקיבה או בגוף וגורמים זיהום, שממנו בא החולי. זו דרך של סיבה ומסובב: פעולה הגוררת אחריה דבר אחר.

לעומת זאת המייסר מייסר בשוטים, והייסורים אינם מסובבים מן העבירה בדרך טבעית של סיבה ומסובב, אלא הם ברצונו העצמי של המייסר. אם אני אומר לך: לא תשמע בקולי - תקבל סטירה, וכי אי־שמיעה גוררת סטירה בדרך סיבה ומסובב? לא. אני החלטתי שמי שלא מקשיב יקבל סטירה. אבל אם אמרתי: אם תאכל את המאכל המקולקל יהיה לך קלקול קיבה - זה אינו תלוי ברצוני, אלא זו דרך של סיבה ומסובב, שאכילת דבר מקולקל גורמת קלקול קיבה. המריית פי אינה גוררת סטירה מצד עצמה; אני מחליט לתת סטירה. אם כן ייסורים אינם בדרך סיבה ומסובב אלא ברצון המייסר.

וכאן אומר הנביא: בואי וראי שהייסורים שלך מסובבים מן הדרך הרעה עצמה, בדרך של סיבה ומסובב. "תיסרך רעתך" - לא השוט והשבט של מי שמאיים ואומר "המרית את פי, תקבל מכה", אלא הפעולה שעשית היא שתכה אותך. משל לאדם שהכה במלוא כוחו בשק אגרוף, והשק קפץ והחזיר לו בומבה בראש - אין כאן מישהו שאמר "אם תכה תקבל ממני מכה", אלא סיבה ומסובב: המכה שנתת יצרה הדף וחזרה אליך. פעולתך יוצרת ריאקציה שהיא המזיקה לך. זהו "תיסרך רעתך".

וכן להפך בתוכחה. התוכחה הרגילה היא בדרך סיבה ומסובב: אל תאכל מאכל מקולקל, הוא יזיק לך - המאכל יוצר פעולה בגוף היוצרת מחלה היוצרת נזק. אבל כאן התוכחה גרועה הרבה יותר: "ומשבותיך תוכחוך" - הדרך הרעה מצד עצמה היא המזיקה לך, לא בדרך של סיבה ומסובב אלא הפעולה עצמה היא המזקת. נמצא שהתהפכו היוצרות: הייסורים, שאינם דרך סיבה ומסובב, אצלך באו כפועל יוצא ממעשיך; והמשובות, מה שהיית שובבה וסטית מן הדרך, הן עצמן תוכיחוך.

וכבר הארכנו בעבר שכשאדם מקבל ייסורים, אין הם עונש בלבד אלא סיבה ומסובב. אדם עובר עבירה ובורא מלאך משחית; ומה רוצה המשחית? להיות ניזון. ממי? מזה שיצר אותו: אתה יצרת אותי, אתה תפרנס אותי. וכיצד הוא ניזון ממנו? על ידי שהוא מייסר אותו, ובזה הוא שואב ממנו חיות. וזהו "אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" - איוולתו הביאה אותו לחטוא, סילפה את דרכו, ואחר כך הוא זועף: ריבונו של עולם, למה הבאת עליי? טיפש, וכי אני הבאתי עליך? זה שאתה יצרת ניגש אליך ומבקש שתפרנס אותו. והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו אומר: אילו הייתי משלח עליך את הרוטוויילר הזה שיצרת, לרגע לא היה לך קיום. אבל "ה' נושא עוון" - את המשחית הזה אני זן ומפרנס בינתיים, עד שתקבל שכל ותחזור בתשובה. וזה חסד שאין לשערו ולתארו: הכעסתי את בוראי, עברתי עבירה ויצרתי משחית, והיה הקדוש ברוך הוא צריך לומר לי: לא די שהכעסת אותי, עוד יצרת משחית, ועכשיו אני צריך לעזור לך? ואף על פי כן אומר הקדוש ברוך הוא: אני אפרנס את המשחית ההוא. ומה גורם הדבר? שהאדם ממשיך ליצור משחיתים, כי אינו חוטף את הבומבה בראש, שהרי מי מפרנס וזן את המשחית? קודשא בריך הוא, כדי שאולי ישוב בתשובה. נמצא דבר נורא: ה' זן את המשחית והאדם ממשיך ליצור משחיתים נוספים, מפני שאינו מרגיש שהדבר גורם לו רע ואינו מרגיש שהוא נפגע מזה. ונמצא הקדוש ברוך הוא כביכול, במרכאות, מזיק לעצמו - אלא שזהו רוב חסדו יתברך, "כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה".

"ודעי וראי כי רע ומר" - ידיעה מול הרגשה

ממשיך המלבי"ם: התוכחה פועלת על הידיעה - יש ראיות ברורות שהדבר שאתה עושה רע; אני מוכיח אותך, מדבר אליך ומראה לך בשכל שדרכך מוטעית. הייסורים, לעומת זאת, מרגישים אותם; איני צריך להוכיח לך שדרכך אינה נכונה, אתה הולך בדרך זו וחוטף מכות. ייסורים "רואים" אותם. ולראות אין הכוונה דווקא בעיניים; המלבי"ם מבאר שלשון ראייה נופלת על כל חמשת החושים, כמו "ראה ריח בני" - וכי רואים ריח? אלא ראייה נופלת על הכול: רואים ריח, רואים קול, מישוש, טעימה. אם כן דבר הבא בלשון ראייה הוא דבר מוחשי; הייסורים "רואים" אותם, כלומר חשים אותם, מרגישים כאב. ואילו התוכחה אומרת לך: אין זה כדאי לך, יצא מזה רע, ומוכיחה בשכל שהדרך שלילית ומובילה למקום שלילי.

ולפי זה מובן הביטוי כאן: "ודעי וראי כי רע ומר". כנגד "תיסרך רעתך" - שהייסורים מוחשיים - נאמר "וראי", ראייה והרגשה: תראי כי "מר", מצד העונש, שהעונש הוא מרירות וכאב וסבל. וכנגד "ומשבותיך תוכחוך", שהתוכחה היא ידיעה - נאמר "ודעי", תדעי בראיות ובהוכחות "כי רע", שעצם עזיבת הקדוש ברוך הוא היא רעה מצד עצמה.

"ולא פחדתי אליך" - עבודת ה' אינה מרה

ולבסוף: "ולא פחדתי אליך". אומר לה הקדוש ברוך הוא: מה שעזבת את ה' - זה רע ומר, אבל "פחדתי", היראה ממני ועבודתי, אינה רעה ואינה מרה. שהרי למה עזבת את ה'? אמרת: עבודת ה' קשה, עבודת ה' מרה, עבודת ה' דורשת מאמץ. ועל זה אומר לה הקדוש ברוך הוא: בואי וראי שהפחד שלך ממני הוא טוב ומתוק וחופשי מכל עבודה, לעומת הפחד מעבודה זרה שהוא רע ומר. כיצד? הנה עבודת האלילים הייתה דורשת מן האדם דרישות קשות, כמו להעלות את בניהם למולך. אומר הקדוש ברוך הוא: אני מעולם לא דרשתי ממך כדבר הזה, מעולם לא דרשתי ממך להקריב את בניך לי לקורבן. "ולא פחדתי אליך" - אינך יכולה לומר שהיראה ממני הייתה רעה ומרה; אבל כל מה שדרשו ממך האלילים היה רע ומר. אם כן איך הלכת ועזבת את ה' ולקחת דבר שכולו רע ומר לך, בשעה ש"פחדתי אליך", אותה עבודה שאת טוענת שאת יראה ממנה, אינה רעה ומרה כלל? נמצא שהחלפת מתוק וטוב ברע ומר.

לסיכום:

בקטע זה הנביא בונה כתב אישום שלם. הוא שולח אותנו אל כתיים ואל קדר כדי ללמוד מהם נאמנות: אף שהם רואים שאלוהיהם מוגבל ואף שהם ממירים את מקומם תדיר - אינם ממירים את אלוהיהם, ואילו ישראל המירו את כבודם ב"לוא יועיל", ועל כך המשל של המגיד מדובנא: הגוי מחליף קיסמים בשופרות, אבל אתם החלפתם כסף שאפשר לקנות בו הכול. "שומו שמים" - התמיהה והסערה על "שתים רעות": עזיבת מקור מים חיים הנובע מאליו ומגביר את נביעתו לפי הצריכה, ותמורתו חציבת בורות שאינם קיימים, שצריך למלאם ללא הרף, ולבסוף מתגלים כנשברים שאינם מכילים מים - היא הסמיכה על מצרים ואשור, משענת קנה רצוץ. ומכאן החורבן: אין לאומות שום זכות עלינו, לא כעבד מקנת כסף ולא כיליד בית, ואף כוחן אינו אלא כוח של כפירים ששאגו ונתנו בקולם - ובכל זאת הפכו את הארץ לשממה, ראיה מוחלטת שהכול בהשגחה. ואת הכול גרמה "זאת": עזיבת ה' בעת מוליכך בדרך, שהשאירה אותנו כיתום בדרך והפקירה אותנו לכל הקודם. ולבסוף מלמד הנביא שהייסורים והתוכחה אינם חיצוניים אלא נובעים מעצם המעשה הרע, שהרעה עצמה מייסרת והמשובה עצמה מוכיחה; ושמה שנדמה היה כמר וכקשה - עבודת ה' - הוא הטוב והמתוק, ומה שנראה קל ונוח - עבודת האלילים - הוא הרע והמר.