TheWholeTorah.aiBeta

פרק ב - חסד נעורייך וכפיות טובה - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: הקדמה כוללת לכל נבואות הפורענות
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

אומר המלבי"ם: לאחר שהנביא הקדים בפרק הראשון את תחילת נבואתו, את סוג הנבואה שהוא מקבל ואת השליחויות שיוטלו עליו, בא עתה פרק זה כהקדמה כוללת לכל דברי הפורענות שעליהם ינבא לאורך הספר כולו. וההקדמה היא זו: דע לך, כל העונשים והייסורים שהקדוש ברוך הוא עתיד להביא על עם ישראל - אף על פי כן אני איתם. איני נוטש אותם. הגם שהבאתי עליהם ייסורים ועוד אביא עליהם ייסורים קשים, אהבתי עדיין נתונה להם, ולא שכחתי את הברית שכרתי עמם מקדם.

ולא זו בלבד. אותם שיצרו לישראל הם אמנם מקל חובלים ביד השם, אך הם עצמם עוד יתנו את הדין וייענשו על מעשיהם. משל לאב שקצף על בנו ומסרו בידי שלוחים אכזרים שיכוהו: לאב עדיין כואב הלב על מצב הבן, שהרי זה בנו. הוא יודע שמגיע לו, אך כואב לו על כך שהבן הידרדר עד כדי כך. ומעבר לזה, זה שמכה את בנו מתוך אכזריות - האב עוד ייפרע ממנו.

זהו גם ההסבר לכך שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, ולכאורה הרי עשו את רצון השם, ושאלו: מדוע נענשה מצרים והרי נגזר שישתעבדו בבניו? שני הסברים בדבר: האחד, שהוסיפו והחמירו בגזירה מעבר למה שנגזר. והשני הוא מה שנאמר כאן - שעשו זאת מתוך אכזריותם. לא הלכת לקיים ציווי השם, הלכת מפני שאתה אכזר, שמעת שלעם ישראל מגיעות מכות וקפצת ראשון להרביץ. על אכזריות ושנאה כאלה מגיע עונש.

זכרתי לך חסד נעורייך: שלוש זכויות
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׃

רש"י מבאר: אם הייתם שבים אליי, כל תאוותי אינה אלא לרחם עליכם. אני זוכר את חסד נעורייך ואת אהבת כלולותייך - מה שהכנסתי אותך לחופה; "כלולותייך" מלשון לכלול, להכניס. ומהו חסד נעורייך? לכתך אחריי, אחרי שלוחיי משה ואהרן, שיצאתם מארץ נושבת ומיושבת כמצרים אל המדבר, בלא צידה, בלא מים, בלא מאומה, נחש שרף ועקרב - ואף על פי כן האמנתם בי ויצאתם.

המלבי"ם מדמה את החיבור שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל לחיבור של חתן וכלה, ארוס וארוסה, כפי שכבר למדנו בשיר השירים שכנסת ישראל ודודה הם כחתן וכלה. והוא מצייר את הדברים: אדם בא ממרחק, ובת עשיר יפה בנשים נישאה לו. היא הכניסה אותו לבית אביה העשיר, עשתה עמו חסד ודאגה לכל צרכיו, אחר כך נדבקה בו בנישואין גמורים, ולבסוף האמינה בו עד שהייתה מוכנה לצאת אחריו למדבר ולעזוב את עושר בית אביה, מתוך אמונה שלמה בדבקותה בו.

וכך בנמשל. בתחילה שמרו האבות הקדושים את דרך השם והודיעו את אלוקותו של הבורא יתברך בעולם - וזה כחתן שבת העשיר הכניסתו לביתה. ומדוע אנו נמשלים לבת העשיר והוא לחתן? מפני שהקדוש ברוך הוא לא היה מוכר בעולם לפני כן; מי שעשה לו פרסום בעולם וגידל שמו והודיע אלוקותו היה אברהם אבינו - כל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד, בשעה שכולם היו עובדי עצבים וחמנים. זהו "חסד נעורייך", מה שהיה בימי הנעורים, בימי אברהם יצחק ויעקב. אחר כך "אהבת כלולותייך" - יציאת מצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עם הקדוש ברוך הוא ומעמד הר סיני היה כחופה. ואחר כך המשיכו אל המדבר, מקום ציה ונחש שרף ועקרב, מרוב חשקם בדבקות האלוקית.

נמצאו כאן, אומר המלבי"ם, שלושה מיני זכויות: זכות ראשונה קודם השידוכין - אברהם אבינו; זכות שנייה בשידוכין עצמם - מעמד הר סיני; וזכות שלישית לאחר השידוכין - ההליכה במדבר ארבעים שנה, נדודים במקום שאין בו מים ואין בו אוכל. ועל כל זה אומר הקדוש ברוך הוא: החסד הזה שעשית עמי עדיין זכור בליבי, איני שוכחו.

"הלוך" - התמדת הפעולה

נשים לב ללשון "הלוך וקראת". מדוע לא נאמר סתם "וקראת"? אומר המלבי"ם: כל מקום שנאמרה לשון הליכה בצירוף פעולה, הרי זה מורה על התמדת הפעולה. "קראת" - קריאה אחת; "הלוך וקראת" - קרא שוב ושוב ושוב. וכן "הלוך וקנית" - התמד בפעולה עד שתגיע אל התוצאה; וכן "הלוך ואמרת אל צדקיהו" - אף שלא יניחו לך להיכנס ויהיו לך מניעות, התמד עד שתגיע אל צדקיהו. תמיד לשון "הלוך" מורה על התמדה.

"במדבר בארץ לא זרועה" - שני מיני מדברות

למה הכפילות? הרי מדבר וארץ לא זרועה לכאורה היינו הך. מסביר המלבי"ם שיש שני מיני מדברות. יש ישימון וציה - מקומות שהטבע ייחדם לבלי יתקיימו בהם אנשים, כמדבריות החול. הוא מונה שמות של מדבריות שבזמנו: מדבר גובי שבאסיה, מדבר המלח החוצה את ארץ פרס לשניים, מדבר שבערב, והגדול שבהם מדבר סהרה שבאפריקה. אלה מקומות שאין בהם קיום כלל - לא לאדם ולא לצמח. ולעומתם יש "מדבר" סתם: מקום שאין בו יערות ואגמים, אך הוא ארץ זרועה, וגדלים בו אי אלו פירות, אלא שהם רזים ודקים וחסרי צבע מחמת מיעוט הלחות והנחלים והנהרות. שם ייתכן מרעה לצאן, וזהו "נאות מדבר", ולשם הלך משה רבנו לרעות את צאן יתרו "אחר המדבר" - ודאי לא מדבר מסוג סהרה, שאין שייך לרעות בו.

לכן מדייק הכתוב: "לכתך אחרי במדבר" - ואיזה מדבר? לא מן הסוג שרועים בו צאן, אלא "בארץ לא זרועה", מדבר שאין בו אפילו זרע. הליכה במקום כזה מראה על מסירות גדולה הרבה יותר. זו הכפילות.

קודש ישראל - ומי שאוכלם
קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה׃

"קודש ישראל" - כתרומה שנקראת קודש. "ראשית תבואתה" מבאר רש"י כראשית הקציר שלפני העומר, שהרי העומר מתיר את התבואה החדשה: משהוקרב העומר בט"ז בניסן מותר לאכול מן התבואה החדשה, וקודם לכן הרי זה בגדר חדש, וחדש אסור מן התורה, והאוכלו יאשם ומתחייב. כך ישראל, הם כראשית שלפני הקרבת העומר שאסור באכילה. וכן תרגם יונתן.

המלבי"ם מפרש אחרת: "ראשית תבואתו" היינו התרומה, האסורה לזרים, והיא הראשית - "ראשית עריסותיכם", "ראשית תרומתכם" - שאותה מפרישים תחילה. ומי שאוכלה יאשם בין בגוף בין בנפש: "כל אוכליו יאשמו" זו אשמת הנפש, כמו שנאמר "והשיאו אותם עוון אשמה באוכלם את קודשיהם", ו"רעה תבוא אליהם" זו אשמת הגוף, שייענש גם בגופו. כלומר: אף שאני מתנבא עליך שתהיה למאכל לשיני אריות, דע שהאריות הללו עתידים ליתן דין וחשבון, וייענשו כמי שאכל קודש, כמי שאכל את תרומת השם.

והנה הלשון "תבואתה" משונה: לא "תבואתו" בוי"ו, ואף לא ה"א מפיק, אלא כאילו "התבואה שלה". על מה מוסב הכינוי? מסביר המלבי"ם שהכינוי מוסב על המדבר: אתם, ישראל, ראשית תבואתו של המדבר. המדבר הזה מעולם לא צמח בו כלום, ומה צמח בו ראשונה? עם ישראל. אתם הגידול הראשון של המדבר.

ומהו "יאשמו"? המלבי"ם באיילת השחר, ספרו שבו כללי לשון הקודש, מבאר את ההבדל שבין אשם לחטא: חטא יכול להיות אף בלא עונש, אבל כל מקום שנאמר לשון אשם, פירושו שמגיע לו עונש, או שהוא מכיר בעונשו. ולפעמים בא הדבר על עונש הנפש, כמו "ואשמה הנפש ההיא", ולפעמים על עונש הגוף. ומאחר שברוב המקומות זה בא על עונש הנפש, הוצרך הכתוב להוסיף "רעה תבוא אליהם" - ללמד שגם לגופם יהיה רע.

חידושו של הגר"ח: לוקה ומשלם

הגרי"ז הלוי בחידושיו מביא בשם אביו הגר"ח סולוביצ'יק: מה עניין קודש ותרומה למצבם של ישראל בגולה? אלא שהנביא מתאר את ישראל כתרומה, והתרומה ניתרת בשתי מעלות: "קודש להשם" - מעלה אחת, ו"ראשית תבואתו" - מעלה שנייה. העולם נברא "בראשית", בשביל ישראל שנקראו ראשית; ישראל הם בחינת תרומתו של עולם. ואומר הקדוש ברוך הוא לאומות: דעו לכם, מי שאוכל את אלה נענש פעמיים.

וכיצד? הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תרומות פוסק שזר שאכל תרומה במזיד לוקה ואינו משלם, משום "קים ליה בדרבה מיניה" - מענישים על החמור ולא על הקל. ואילו בפרק א' מהלכות מעילה פוסק הרמב"ם שהאוכל קודש, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית, לוקה ומשלם - גם מלקות וגם תשלום. ובא הנביא ואומר: ישראל חביבים לפני הקדוש ברוך הוא, "קודש להשם" - זה אחד; ועוד רוממם הקדוש ברוך הוא מכל העמים והם תרומה, "ראשית תבואתו" - זה שני. ומשום כך הדין נותן שהבוזז אותם והחומס אותם והמזיק להם יילקה גם בממונו וגם בגופו: "כל אוכליו יאשמו" - בממון, כמי שאוכל קודש שמשלם; "רעה תבוא אליהם" - בגוף, כמי שאוכל תרומה שלוקה. נמצא שהם מקבלים עונש כמי שאכל דבר שהוא גם תרומה וגם קודש, ולכן גם לוקה וגם משלם.

שמעו דבר השם - ההמון והגדולים
שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל־מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל׃

לאחר ההקדמה שבה מודיע הקדוש ברוך הוא שהוא זוכר לישראל את אהבת כלולותיהם, בא כעת להוכיחם על ששכחו אותו. ומה בין "בית יעקב" ל"משפחות בית ישראל"? אומר המלבי"ם: כל מקום ששני השמות באים במצורף, "בית יעקב" מרמז על ההמון ו"משפחות בית ישראל" על הגדולים ואנשי השם. וכבר הסברנו כמה פעמים שהלשון "יעקב" מבטאת את הדרגה הנחותה יותר - יעקב מלשון עקב, עקבה; ו"ישראל" מורה על הדרגה הגבוהה - לשון שררה, "שרית עם אנשים".

מה מצאו אבותיכם בי עוול
כֹּה אָמַר יְהוָה מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ׃

לפי הרד"ק מדובר בדורות הראשונים שנכנסו לארץ ועבדו עבודה זרה. אבל המלבי"ם מסביר שהוא מתווכח עמם על מה שהיה עוד בתחילה, עוד בהיותם במדבר - ומאז כבר היה הדבר בעוכריהם. אומר המלבי"ם: מי שעוזב דבר מחמת סיבה, יש לבדוק מהי הסיבה. אפשרות ראשונה: מצאתי בו עוול, לפיכך התרחקתי. על זה אומר הכתוב "מה מצאו אבותיכם בי עוול" - וכי יש עוולה בקודשא בריך הוא? הקדיח תבשילו? מה לא היה בסדר?

אפשרות שנייה: אין עוול, אבל מצאתי יתרון בדבר האחר - כדברי רבי עקיבא "מצא אחרת נאה הימנה", אין לי תלונות על הראשונה אלא שמצאתי עסק מניב יותר. על זה משיב הכתוב: "וילכו אחרי ההבל" - וכי מה שבחרת בו יש בו מעלה? הבל הוא! וכמו שאומר הנביא בהמשך: "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". מילא אם היית אומר מצאתי מחצב חדש ומניב יותר; אבל לעזוב מקור מים חיים כדי ללכת אחרי הבל - יש בזה היגיון? יש בזה סברה?

אפשרות שלישית: ייתכן שאדם עוזב מפני שעבודת האלוה החדש קלה יותר. אין לי תלונה על הקדוש ברוך הוא, ואף איני טוען שהאלוה החדש טוב יותר - אדרבה, הקדוש ברוך הוא טוב יותר. אלא שהאלוה החדש מקל עליי, דרישותיו פחות קשות, הוא זורם, אינו מכביד ואינו מחמיר - אלוה רפורמי, דת קלילה וגמישה ואלסטית ולא משהו מגביל וקשה. על זה אומר הכתוב: לא די שהלכת אחרי ההבל, אלא "ויהבלו" - המעשה עצמו הוא מעשה הבל. אתה אומר שעבודת השם קשה? נכון, אבל היא עבודה קשה שבסופה יהלומים. ועבודת האלוה קלה? נכון, אבל זה כמי שעוזב חציבת יהלומים והולך לטאטא את הרחוב, שאמנם קל יותר - אך מה התשלום? הלכת אחר הדבר הקל שאין בו שום תועלת, וזהו הבל וריק.

ועוד, אומר המלבי"ם: אדם עוזב דבר שלא הייתה לו עמו אהבה, או שהאהבה הייתה תלויה בסיבה - היה קשר משום שהרוויח, ומשפסק הרווח ניתק הקשר. אבל הקשר שבינינו, אומר הקדוש ברוך הוא, לא היה מחמת סיבה: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך" - לא מפני שהייתי חייב לכם דבר ולא מפני תועלת כלשהי. ואם כן אין שום סיבה להתנתק.

ועוד יסוד עמוק: מציאותו של הקדוש ברוך הוא היא מציאות נצחית, והדבק בו קיים לנצח. ואתה - במה אתה מתחבר? בהבל. ומה הוא הבל? הרי גם ברגע שהוצאתיו מפי לא יכולת לראותו, קל וחומר שנייה אחר כך, שאין לו קיום כלל. אילו היית דבק בי - היית דבוק בנצח, קיום לעולמים. ואילו אתה דבק בהבל, והפכת את עצמך ל"ויהבלו", לבחינת אפס ותוהו, שהרי אתה דבק באפס ותוהו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" - זהו קיום אמיתי ונצחי. הדבק בנצח נעשה נצחי, והדבק בהבל נעשה הבל, ונמצא שגזרת על עצמך שלא יהיה לך שום קיום. ואם כן, איזה היגיון היה במה שרחקו אבותיכם מעליי?

ולא אמרו איה השם
וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם׃

אומר המלבי"ם: לא זו בלבד שלא הבחינו בין הטוב לרע, אלא שאף לא שמו לב אל החיסרון והנזק שיימשך להם מעזיבת השם. והדברים אמורים בזמן שעוד היו במדבר. ראשית, "המעלה אותנו מארץ מצרים" - השם הוציאך משעבוד ומעבדות; יכולת להישאר משועבד במצרים, ומישהו הוציאך, ולמה עזבת? שנית, "המוליך אותנו במדבר" - הרי אתם עדיין במדבר, וכי שייך להתקיים במדבר בלא השגחת השם?

ושלושה דברים מונה הכתוב בגנות המקום. מצד הקרקע - "בארץ ערבה ושוחה", מקום מלא חפירות, וערבה היינו מקום שגדלים בו קוצים וברקנים. מצד האוויר - "ציה", חום בוער, והאוויר מעופש. ומצד היישוב - "בארץ לא עבר בה איש", מקום מלא חול ונחשים. ואיך לא התבוננתם שדווקא עתה אני זקוק לריבונו של עולם, שהרי אני נמצא במקום שאי אפשר להתקיים בו בלא השגחת השם - ודווקא עתה אתם עושים לכם עגל ועוזבים את השם.

איש ואדם

נדייק בלשון הקודש: "לא עבר בה איש" ו"לא ישב אדם שם". מה בין השניים? אומר המלבי"ם: "איש" מלשון יש, וכולל כל הקיים - אף בהמות ועופות; ואילו שם "אדם" מיוחד למין האדם בלבד. "לא עבר בה איש" - שום בעל חיים, שום יש, לא עבר שם; ועוד, שאף למין האדם לא היה המקום ראוי ליישוב.

וחז"ל כבר עמדו על כך ושאלו: מאחר שלא עבר, היאך ישב? אם לעבור לא עבר, כיצד שייך שיתיישב? ותירצו: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון ליישוב, נתיישבה; וכל ארץ שלא גזר עליה יישוב, לא נתיישבה. שהקדוש ברוך הוא הראה לאדם הראשון את הכול מראש - דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, כל הארצות ומקומות היישוב. ומקום שלא גזר עליו אדם הראשון יישוב, לא נתיישב.

ומוסיף המלבי"ם טעם: ייתכן מקום שבעלי חיים לא יעברו בו, ובכל זאת בני אדם יישבוהו, שהרי בני אדם הולכים למקום יבש ומביאים אליו נהרות באופן מלאכותי ומיישרים את השטח. ראו מה נעשה בסעודיה ובמקומות אחרים, שבונים ערים באמצע המדבר. לכן נאמר "לא עבר בה איש" - כל יש שבעולם לא עבר שם אפילו; ו"לא ישב אדם שם" - אף שדרכו של אדם ליישב מקומות יבשים בפעולות מלאכותיות, כאן לא עשו כן. הרי שזהו מקום שאין שייך להתקיים בו, ואף על פי כן הביאכם הקדוש ברוך הוא לשם ונתן לכם כדי מחייתכם - ואיך עזבתם אותו והלכתם לעבוד עבודה זרה?

והמלבי"ם מחלק בין זה לבין הנאמר להלן בפרק נ"א פסוק מ"ג: "לא ישב בהן כל איש ולא יעבור בהן בן אדם". שם נאמר "בן אדם" ולא "אדם", ויש הבדל: "אדם" מורה על המין הכולל, ו"בן אדם" על הפרט. ולכן שם הכוונה שכל איש לא ישב שם בקביעות, אף שדרך עראי עדיין יעבור; ו"בן אדם" לא יעבור שם אפילו דרך עראי. וכן הוא מביא מכמה מקומות נוספים.

ארץ הכרמל שנעשתה תועבה
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת־אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה׃

"ארץ הכרמל" - מקום שהיה נטוע כיער וככרמל. והמלבי"ם מעיר שלשון "כרמל" באה תמיד כניגוד למדבר, כמו "ושם מדבר לכרמל", מקום מיושב וצומח ומלא עצים לעומת מקום שאיננו מיושב.

וכאן, אומר המלבי"ם, עובר הנביא לשלב נוסף: לאחר שחישב את חטאי האבות, הוא פונה אל הבנים. אתכם הבאתי אל ארץ הכרמל, והמטרה הייתה כפולה: "לאכול פריה" - זה הטוב הגשמי של הארץ, ו"טובה" - זה האושר הרוחני, שארץ ישראל מקום קדוש שיש בו שפע רוחני. והנה במקום שני אלה נהיה ההפך. כנגד "לאכול פריה" - "ותטמאו את ארצי", עשיתם מעשים המונעים את ההצלחה הגשמית, שהשפע שהייתם אמורים לקבל אינו יכול לבוא עליכם משטימאתם את הארץ. וכנגד "טובה", השפע הרוחני, נאמר "ונחלתי שמתם לתועבה" - מקום שהוא נחלת השם ובעל קדושה ומעלה, ובמקום לעבוד בו את השם שמתם אותו לתועבה.

מעשה שהיה: "ותבואו ותטמאו את ארצי"

מספרים שכאשר הגיע הרב קוק לארץ, יצאו להקביל את פניו בנמל יפו כמה וכמה מגדולי ישראל. וידוע שאף שחלקו עליו בחריפות רבה, והרב קוק היה בדעת מיעוט ביחסו אל הרחוקים מתורה ומצוות וביחסו אל המתיישבים הראשונים ואל ארץ ישראל וראשית גאולת ישראל, והתנגדו לו כל גדולי הדור - עם כל זה הכול העריכו את גדלותו, ואיש לא זלזל בגדלותו התורנית. וכשהיה צורך לחזק את המושבות, יצאו יחדיו במסע המושבות המפורסם רבי יוסף חיים זוננפלד והרב קוק ועוד גדולים, וסבבו בכל המושבות שבארץ ישראל לחזקן בתורה ובמצוות.

באותו מעמד בנמל נשא הרב קוק דברים ואמר על פסוקנו: "ותבואו ותטמאו את ארצי" - מכאן שתבואו, אף שתטמאו את ארצי. שהיו שטענו: מה זאת, הגיעו לכאן אנשים העוברים עבירות ומטנפים בפלטרין של מלך, נורא נוראות. ואמר: "ותבואו" - אף על פי כן, בואו. וקודם כול ברור שאין זה פשט הפסוק, שהרי הפסוק בא בקובלנה ולא בציווי, ואינו אומר "תבואו אף שתטמאו".

ומספרים שאחד מגדולי ישראל קם מיד ואמר: חייב אני למחות כנגד הדברים הנאמרים כאן, שאינם יכולים להיאמר. וטעם פשוט בדבר: הרי התורה מבטיחה שכאשר ישראל מכעיסים את הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל - "ותקיא הארץ אתכם". ואם כן איזה מקום יש לומר "בואו אף שתטמאו את ארצי", בשעה שהתורה מבטיחה שתקיא אתכם? וכי יש היגיון שהתורה תקרא לנו לבוא, ולאחר מכן תאמר שאם תטמאו את ארצי אקיא אתכם? ודאי שאין זה הפשט וודאי שלא כך יש להבין את הפסוק.

ארבעה כתרים שנכשלו
הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא־יוֹעִלוּ הָלָכוּ׃

אומר המלבי"ם: ארבעה מיני הנהגה יש כאן, ארבעה הלובשים את כתר ההנהגה - כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב שהוא הנבואה. הכוהנים עניינם להשרות את השכינה בבית השם, והם "לא אמרו איה השם". תופשי התורה צריכים לדעת את השם מצד עסק התורה - שהלומד תורה צריך לדעת את השם ולראותו בתוך הלימוד - והם "לא ידעוני", ורש"י מפרש שתופשי התורה היינו סנהדרין. "והרועים", שהם המלכים והשרים, "פשעו בי". "והנביאים ניבאו בבעל", ומפרש הרד"ק שמדובר בנביאי הבעל ולא בנביאי השם, "ואחרי לא יועילו הלכו".

והלשון "תופשי התורה" מעניינת מאוד. המלבי"ם מבאר שזו לשון גנאי - לא "עוסקי התורה" אלא "תופשי התורה". ואף שהיום משתמשים בביטוי זה לשבח, לדעת המלבי"ם הוא שלילי. וכיצד? כמו תופס חרב, תופס קשת, תופס מגל, תופס כינור ועוגב - בכל אלה אדם תופס בדבר לצורכו ולתועלתו. כך "תופשי התורה": עסקו בתורה לשם רווח אישי ותועלת עצמית, כקרדום שאתה תופס בו כדי לחתוך. ולכן "לא ידעוני" - עשה זאת לצורכו בלבד, ולא כדי לדעת את השם.

והגרי"ז סולוביצ'יק מבאר ביאור נפלא: מה פירוש "הכוהנים לא אמרו איה השם"? והרי השכינה במקדש, ולמה שיאמרו "איה השם"? אלא שכתוב שעשר מסעות נסעה שכינה לקראת החורבן - מכפורת לכרוב, ומשם לחנות, ומשם למקום אחר, עד שעלתה לגג ואמרה: "אלכה ואשובה אל מקומי". הכוהנים היו צריכים לראות שהשכינה עוזבת ונודדת ממקום למקום, ולחקור: איה השם? מה קרה שגלתה שכינה? שמא מעשינו מקולקלים? שמא דרכינו אינן הגונות? זהו שנאמר שלא התבוננו לומר "איה השם".

לכן עוד אריב איתכם
לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם־יְהוָה וְאֶת־בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב׃

רש"י מפרש: עוד קודם שאביא עליכם רעה אתווכח עמכם על ידי הנביאים שהם נביאי האמת; עוד יש לי דין ודברים עמכם. והמלבי"ם מסביר ש"לכן" חוזר על כל האמור למעלה: ראינו שאבותיכם חטאו, וראינו שהבאתי אתכם אל ארץ הכרמל ואתם ממשיכים בחטא - לכן אריב אתכם. ועוד, שאבותיכם ואתם חטאתם בלא סיבה ובלא תועלת ובלא רווח, כמו שנאמר "מה מצאו אבותיכם בי עוול", ואין לכם תשובה מה מצאתם ולמה עזבתם ולמה רחקתם - ואם כן יש לי טענה נוספת לריב עמכם.

ועוד יסוד: מאחר שגם הכוהנים לא אמרו "איה השם", נמצא שיד השרים והסגנים ומנהיגי העם הייתה במעל הזה ראשונה, שהמרד התחיל מן ההנהגה. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא "ואת בני בניכם אריב" - כי יש תקווה. אילו היה המרד מכם עצמכם, מה לי לדבר עם המורדים? אבל אם המרד בא להם מצד החינוך וההנהגה הקלוקלת, עם הבנים יש לי מה לדבר, שהרי הבנים כתינוקות שנשבו והם אינם אשמים. המעל היה ברועים, בכוהנים, בתופשי התורה, והם שהטעו אותם - ומשהטעו אותם, יכול אני לדבר עמם ולהשיבם בתשובה.

והדבר מעניין מאוד, וזה ההבדל שבין עדות המזרח לבין יוצאי אירופה ואשכנז. בארצות אשכנז הייתה הכפירה ממוסדת, כבר מאתיים שנה של השכלה, ואנשים שהם דור שלישי ורביעי לכופרים בתורה - ועמם קשה לדבר. ועם מי קל יותר לדבר? עם אלה שההנהגה חילנה אותם והעבירה אותם על דתם. שהרי אדם כזה מצד עצמו גדל בבית של תורה ובהנהגה של יראת שמיים ובדרך השם, אלא שלקחו את הילדים וערטלו אותם מכל זיק של תורה ויהדות, ובמקרים חמורים יותר אף גזזו את פאותיהם והכריחום לעבוד בשבת. ומי שיודע, הייתה ועדת חקירה שלמה שעסקה בעניין, והדברים היו נוראים והם כתובים על דפי ההיסטוריה. עם הבנים הללו יש מה לדבר, מפני שהכפירה אצלם אינה מובנית בהם אלא נבעה מן ההנהגה, שהייתה כפרנית והעבירה אותם על דתם בכוח.

אומר המלבי"ם: היות ויד השרים והסגנים ומנהיגי העם הייתה במעל הזה ראשונה, לכן "עוד אריב אתכם ואת בני בניכם אריב", כי עדיין יש תקווה שישובו העם אליי, מאחר שראשי העם הטעום מני דרך. ודברים אלו הם כנבואה ממש. ואל יאמר אדם שנכתבו רק לזמנם, שהרי כל נבואה שנכתבה נוגעת לזמנה ולדורות. האמירה כאן היא גם על העתיד: יש לי מה לדבר עם הבנים, מפני שהמנהיגים הטעו אותם, ראשי ההנהגה הסירו מהם את היהדות ואת יראת השמיים שקיבלו. וכידוע, כשהעלו לכאן את העולים לא רצו בתחילה להעלות כלל את הזקנים, ורק בלית ברירה העלום, ורצו להעלות רק את הצעירים. ולמה? כי אמרו: על הזקנים אין לנו אפשרות להשפיע, אבל הצעירים - מי שזוכר את "עליית הנוער" - מהם ניצור יהודי מזן חדש, יהודי שאינו זקוק לתורה ואינו זקוק ליראת שמיים. ולצערנו בחלק נכבד מזה הצליחו. אלא שבחסדי השם אנו רואים כדברי הנביא, שבנקל אפשר להוכיח להם את טעותם: את הדור הזה הרבה יותר קל להחזיר בתשובה, מפני שהטעו אותם, ולא מפני שהכפירה נבעה מהם עצמם. וכעת יוכיח אותם הקדוש ברוך הוא על מעשיהם.

לסיכום:

פרק ב' פותח בהקדמה כוללת לכל נבואות הפורענות: אף שיבואו ייסורים קשים, אהבת השם לישראל קיימת ואינה בטלה, והמכים אותם באכזריות עוד ייתנו את הדין ויילקו וישלמו כאוכלי קודש ותרומה. מכאן עובר הנביא להוכחה: הקדוש ברוך הוא מזכיר את שלוש הזכויות - אברהם שפרסם אלוקותו קודם השידוכין, מעמד הר סיני שהוא החופה, וההליכה אחריו במדבר בארץ לא זרועה - ושואל מה מצאו בו עוול. אין עוול, אין יתרון בהבל, ואף אין תועלת בקולת העבודה הזרה, שהדבק בנצח נצחי והדבק בהבל נעשה הבל. הם לא שאלו "איה השם" לא ביציאת מצרים ולא במדבר שאין בו קיום, ומשהובאו אל ארץ הכרמל טימאו את הארץ ושמו את נחלת השם לתועבה. וראש הקלקול היה בארבעת נושאי הכתרים - כוהנים, תופשי התורה, רועים ונביאים - ודווקא משום כך נותרה תקווה לבנים, שהוטעו ולא מדעתם מרדו, ועליהם אומר הקדוש ברוך הוא: "ואת בני בניכם אריב".