ספר ירמיהו פרק ב. ויהי דבר השם אלי לאמור. אומר המלבי"ם אחרי שראינו שהוא הקדים את ההתחלה של הנבואה, סוג הנבואה אותה הוא מקבל, השליחויות שאותם הוא יעשה, עכשיו הוא מקדים הקדמה כוללת לדברי הפורענויות שעליהם הוא בעצם ינבא בכל הספר. ועכשיו כאן הוא מודיע לנו, דע לך, כל העונשים והייסורים שהקדוש ברוך הוא יביא על עם ישראל, דע לך שאף על פי כן, אומר לו הקדוש ברוך הוא, אני איתם. אף על פי כן אני לא נוטש אותם. הגם שהבאתי להם ייסורים ואביא להם, ואני מודיע לך שאביא להם ייסורים קשים, דע לך אהבתי עדיין נתונה להם, לא שכחתי את הברית שיש לי עמהם מקדם. ולא זו בלבד, אלא אלה שעוד יצרו להם, הם אומנם מקל חובלים ביד השם, אבל הם עוד יתנו את הדין. הם עוד יענשו על המעשה שהם עושים. כמו אבא שקוצף על הבן שלו ומסר אותו לשלוחים אכזרים כדי שיכוהו, אז לאבא עדיין כואב הלב על מצב הבן, כי באמת זה הבן שלו. אז הוא יודע שזה מגיע לו, אבל כואב לו על כך שהוא הגיע למצב הזה. ולא זו בלבד, זה שיכה את הבן שלו מתוך אכזריות, הגם שהאבא יודע שזה מגיע לבן כי הבן עשה שטויות וזה מגיע לו, אבל עם כל זה, א' הלב שלו כואב, ב' זה שיכה את הבן מתוך אכזריותו, האבא עוד ייפרע ממנו. וזה גם כן הסיבה שהקדוש ברוך הוא נפרע מהאומות. זה גם כן ההסבר למה הקדוש ברוך הוא נפרע ממצרים, הרי הם עשו את רצון השם. ולמה הקדוש ברוך הוא נפרע מכל האומות, הרי זה רצון השם שישתעבדו בבניו. אז כמה הסברים יש לזה. הסבר אחד זה כיוון שהם היו מחמירים בגזירה. והסבר שני זה מה שכתוב כאן, כיוון שהם עשו את זה מתוך אכזריות שלהם. אתה הלכת לקיים ציווי השם? הלכת לעשות את זה כי אתה אכזרי, ושמעת שעם ישראל פה מגיע להם מכות, אז אתה קפצת הראשון כדי להרביץ. אה, זה מתוך אכזריות ושנאה, אז מגיע לך העונש.
הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור, כה אמר השם, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. זכרתי לך חסד נעורייך, רש"י אומר אם הייתם שבים אליי, כל תאוותי רק לרחם עליכם. אני זוכר את חסד נעורייך, את אהבת כלולותייך, מה שהכנסתי אותך לחופה. כלולותייך זה מלשון לכלול, להכניס, רש"י מסביר. ומה זה חסד נעורייך? לכתך אחריי, אחרי שלוחיי שהם משה ואהרון, יצאתם מארץ נושבת, ארץ מיושבת, מצרים, ללכת למדבר. אין צידה, אין מים, אין מאומה, נחש שרף ועקרב, ובכל אופן האמנתם בי והלכתם ויצאתם למדבר.
המלבי"ם אומר, הוא מדמה כאן את החיבור שיש בין קודשא בריך הוא לעם ישראל כחיבור חתן וכלה, ארוס וארוסה. ואנחנו הרי יודעים, כבר למדנו בשיר השירים, שהחיבור של כנסת ישראל עם דודה, שזה אומר עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא, זה כחיבור של חתן וכלה. והוא מצייר ומתאר את זה כאדם שבא מרחוק, וישנה איזושהי בת של איזשהו אדם עשיר, בת שהיא יפה בנשים, והאדם הזה בא ונישא, הבת הזאת התחתנה איתו, והיא הכניסה אותו לבית אביה, אביה העשיר, עשתה עמו חסד, דאגה לו לכל צרכיו, לחתן הזה, ואחרי זה היא התדבקה בו בנישואין גמורים, אחרי האירוסין, ואחרי זה האמינה בו והייתה מוכנה לצאת אחרי החתן שלה למדבר ולעזוב את העשירות של בית אביה, מתוך אמונה שלמה שהיא דבקה בו.
כך גם כן בנמשל. בהתחלה האבות הקדושים שמרו דרך השם. הודיעו את אלוקותו של הבורא יתברך בעולם, כחתן שכביכול בת העשיר הכניסה אותו לביתה. למה? למה אנחנו נחשבים בת העשיר והוא החתן? כיוון שהקדוש ברוך הוא לפני כן לא היה מוכר בעולם. אז מי שיצר לו פרסום, מי שגידל שמו בעולם, זה אברהם אבינו. והודיע אלוקותו יתברך, זה אברהם אבינו. אברהם כולו, כל העולם מעבר אחד ואברהם מן העבר השני. אז יוצא אם ככה שזה כעין חתן שבת העשיר הכניסה אותו לביתה ונתנה לו שם ופרסום וכבוד. כולם לפני כן היו עובדי עצבים וחמנים, וזה חסד נעורייך. מה שהיה בנעורים, עוד מזמן אברהם יצחק ויעקב שפרסמו אלוקותו בעולם. לאחר מכן אהבת כלולותייך, כאשר עם ישראל יוצאים ממצרים, מקבלים תורה, באו בברית עם הקדוש ברוך הוא, מעמד הר סיני היה כחופה, זה אהבת כלולותייך. לאחר מכן הם ממשיכים אל המדבר. כמו שאמרנו מקום מדבר וציה, נחש שרף ועקרב, וברוב שהם חושקים בדביקות האלוקית, יוצא אם כן שיש להם פה כבר זכות נוספת. אומר המלבי"ם יש לנו כאן ביחד שלושה מיני זכויות. זכות ראשונה קודם השידוכין, זה אברהם אבינו. זכות שנייה בשידוכין עצמם, זה מעמד הר סיני. וזכות שלישית אחר השידוכין, הלכנו למדבר ויצאנו 40 שנה ונדדנו במקום שבו אין מים ואין אוכל.
על כל זה אומר הקדוש ברוך הוא החסד הזה שעשית עמי עדיין זכור בליבי, איני שוכח אותו. נשים לב, הביטוי פה הלוך וקראת באוזני ירושלים. מה זה הלוך וקראת? תקרא באוזני ירושלים. מה זה הביטוי הלוך? אומר המלבי"ם כל מקום שכתוב הליכה עם פעולה, פירושו של דבר שהדבר הזה מורה על התמדת הפעולה. אם כתוב קראת, אז תקרא פעם אחת. אם הלוך וקראת, אז הלוך וקראת, הלוך וקראת, הלוך וקראת, זה אומר תתמיד בפעולה, תקרא שוב ושוב ושוב ושוב. כך גם כן הלוך וקנית, תתמיד בפעולה עד שתגיע אל התוצאה. כך גם כן הלוך ואמרת אל צדקיהו, הגם שלא יתנו לך להיכנס, יהיה לך מניעות, לא, תתמיד בפעולה עד שתגיע לצדקיהו. תמיד שכתוב הלוך, זה אומר התמדת הפעולה.
ואומר להם הקדוש ברוך הוא, המלבי"ם מסביר בביאור המילים, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. למה הכפילות? גם מדבר וגם ארץ לא זרועה? זה לא היינו הך? אומר המלבי"ם ישנם שני מיני מדברות. יש ישימון וציה. ישימון וציה זה מקומות שהטבע ייחד אותם לבלי התקיימו שם אנשים, כמו מדבריות החול. הוא מביא כל מיני שמות שמן הסתם היום יש להם שמות אחרים, מדבר קאבי או זאמה שבאסיה, או מדבר המלח שמחלקת את ארץ פרס לשתיים, או מדבר זיריה, אני מתאר לעצמי שהוא מתכוון סוריה, שבערביאן, הכוונה בארצות ערב, ודומיהם. והגדולה שבהם, מדבר זיארה, מה שנקרא סהרה, אשר באפריקה. אלה מדברות שבהם אין שום קיום. אין, לא שייך להתקיים שם, אין קיום לאדם, אין קיום לצמח, למאומה. לעומת זאת יש מדבר סתם. זה מדבר שאין בו הרבה יערות ואגמים, אבל בכל אופן זה ארץ זרועה. זאת אומרת גדלים שם אי אלו פירות, אבל הם רזים, הם דקים, הם חסרי צבע, למיעוט האדים והלחות והנחלים והנהרות, אז כל מה שגדל שם גדל צנום. שם על כל פנים ייתכן שיהיה מרעה לצאן. וזה נקרא נאות מדבר. לשם משה רבנו הולך ורועה את צאן יתרו אחר המדבר. זאת אומרת זה לא מדובר מסוג מדבר סהרה, מה שייך לרעות שם את הצאן. יוצא איפה שיש לנו שני מיני מדברות. יש מדבר שהוא מדבר הגמור, כמו שאמרנו, ששמה לא שייך חיות בכלל, ויש מדבר שהוא יבש יותר ממקום רגיל, גם הוא נקרא מדבר, שם נמצא מרעה לצאן. לכן הוא אומר לכתך אחרי במדבר, אבל על איזה מדבר אני מתכוון? לא מהסוג של לראות צאנו אחר המדבר, אלא מהסוג של מדבר סהרה כמו שאמרנו, בארץ לא זרועה, מדבר שאין שמה אפילו זרע. אה, בכזה מקום זה מראה על מסירות הרבה יותר גדולה. זה הכפילות במדבר בארץ לא זרועה.
קודש ישראל להשם ראשית תבואתה. כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם נאום השם. קודש ישראל כמו תרומה שהתרומה נקראת קודש. ראשית תבואתה, רש"י מסביר, כמו ראשית הקציר שלפני העומר. זאת אומרת, יש לנו הלכה שהעומר מתיר את התבואה החדשה. כשמקריבים את העומר בט"ז בניסן, מאז מותר לאכול את כל התבואה החדשה שגדלה השנה. לפני כן הרי זה בגדר חדש, וחדש כידוע אסור מן התורה. מי שאוכל מן החדש יאשם, מתחייב. כך גם כן עם ישראל, הם כמו הראשית שעוד לפני הקרבת העומר, שאסור לאוכלו. כך תרגם יונתן.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר, אומר המלבי"ם עם ישראל דומה כקודש וכתבואת ראשית. המלבי"ם מסביר שהתבואת ראשית הכוונה התרומה. התרומה הרי אסורה לזרים. ראשית תבואתו זה לא החיטים לפני הקרבת העומר כמו שרש"י מסביר, אלא זה התרומה. התרומה הרי אסורה לזרים, היא הראשית, ראשית עריסותיכם או ראשית תרומתכם, היא הראשונה, אותה מפרישים תחילה. מי שאוכל את זה יאשם, בין בגוף בין בנפש. כל אוכליו יאשמו זה אשמת הנפש. מהיכן אני יודע? כמו שכתוב והשיאו אותם עוון אשמה באוכלם את קודשיהם. אז כל אוכליו יאשמו זה אשמת הנפש. גם רעה תבוא עליהם זה אשמת הגוף, הכוונה יענש גם כן בגופו. דהיינו הגם שאני מתנבא עליך כעת על כך שאתה תהיה למאכל, עם ישראל יהיו למאכל לשיני אריות, דע לך האריות הללו יתנו דין וחשבון. הם עוד יענשו כמי שאוכל קודש, כמי שאוכל את תרומת השם.
מי ששם לב, הביטוי תבואתה מופיע פה בצורה קצת משונה. הביטוי תבואתה מופיע עם ה' בסוף. לא תבואתו עם ו', אלא תבואתו כאילו כתוב תבואתה. עכשיו אם היה כתוב מפיק ה', עוד מילא, תבואתו. אבל לא כתוב, כתוב תבואתה. כאילו התבואה שלה. על מה זה מדבר? אומר המלבי"ם, ולכן המלבי"ם מסביר שמה שכתוב כאן תבואתה זה בעצם הכינוי מוסב על המדבר. אתם עם ישראל ראשית תבואתה של המדבר. זאת אומרת המדבר הזה מעולם לא צמח בו כלום. מה הראשית שצמח שם? עם ישראל. עם ישראל זה הגידול הראשון כביכול של המדבר. אתם ראשית תבואתו של המדבר. זה הראשית, על זה זה חוזר.
כל אוכליו יאשמו. מה זה יאשמו? המלבי"ם באיילת השחר, זה ספר שהמלבי"ם חיבר שבו יש כללי לשון הקודש, הוא מסביר שיש הבדל בין אשם לבין חטא. מה ההבדל ביניהם? פועל של אשם או חטא, מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם חטא יכול להיות גם בלי עונש. אבל כל מקום שכתוב אשם, פירושו מגיע לו עונש. או שאדם מכיר את עונשו, או שמגיע לו עונש. ולפעמים זה יבוא על עונש הנפש, כמו ואשמה הנפש ההיא. לפעמים זה יבוא על עונש הגוף. ולכן הרבה פעמים זה בא על עונש הנפש, אז פה הוא רואה צורך להוסיף רעה תבוא עליהם בפועל עונש הגוף. כי עצם זה שאתה אומר יאשמו זה אומר מגיע עונש. מה צריך להגיד רעה תבוא עליהם? לא, באופן רגיל היאשמו זה על הנפש. רעה תבוא לנפשו. מאיפה אני אגלה לך שיהיה לה גם לגופו רע? רעה תבוא עליהם, זה אומר שגם לגופו יהיה רע.
הגרי"ז בחידושיו, מביא כאן חידוש בשם אביו הגר"ח סולובייצ'יק. הגרי"ז הלוי. קודש ישראל להשם ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם. הוא שואל מה העניין של קודש ותרומה עם המצב של עם ישראל בגולה? מסביר הגר"ח שהנביא כאן מתכוון לתאר את עם ישראל שהם נחשבים כתרומה. התרומה הרי ניתרו בשתי מעלות. מעלה ראשונה קודש להשם, מעלה שנייה ראשית תבואתו, שהם בחינה של ישראל של תרומה. העולם נברא בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית. ישראל הם בחינה של תרומה של העולם, הם בחינה של תרומה. אומר להם הקדוש ברוך הוא לאומות, דעו לכם, מי שאוכל את זה נענש פעמיים. ועכשיו תשימו לב למה, הוא מסביר נפלא. כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם. מה בעצם הפשט? אומר הגר"ח הלוי, הנה תראה הרמב"ם פרק ו' מהלכות תרומות הלכה ו' פוסק, שזר שאוכל תרומה במזיד, לוקה ואינו משלם. מה דינו של אוכל תרומה? חייב מיתה. נכון? יפה. לוקה ואינו משלם. אבל לא אומרים לו לשלם. למה? מכיוון שהדין הוא קים ליה בדרבה מיניה. מענישים אותו על הגדול ולא מענישים אותו על הקטן. והיות וכן, לוקה ואינו משלם. פרק א' מהלכות מעילה הלכה ג' הרמב"ם פוסק, שמי שאוכל קודש, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית, לוקה ומשלם. יש פה גם, גם לקיה וגם תשלום. על זה כאן בא הנביא ואומר, דע לך עם ישראל חביבים לפני הקדוש ברוך הוא, קודש להשם. דבר אחד. דבר שני, גם הקדוש ברוך הוא הרים אותם מכל העמים, רומם אותם, הם תרומה, הם ראשית תבואתו. והיות וכן, הדין נותן שמי שבוזז אותם, חומס אותם, מזיק להם, ילקה גם בממונו, גם בגופו. זה מה שהוא אומר, כל אוכליו יאשמו, זה בממון. כמי שאוכל קודש, שמי שאוכל קודש זה גם משלם. רעה תבוא עליהם, זה ללקות גם בגופם. כמי שאוכל תרומה, שמי שאוכל תרומה לוקה ואינו משלם. אז יש פה גם מלקות ויש פה גם תשלום. ואז הם יקבלו עונש כמו זר שאוכל תרומה שהיא גם קודש, שאז הוא גם לוקה וגם משלם.
שמעו דבר השם בית יעקב וכל משפחות בית ישראל. אחרי ההקדמה הזאת שהקדוש ברוך הוא מודיע שאני זוכר לעם ישראל את אהבת כלולותיי עמהם, כעת הקדוש ברוך הוא בא ומוכיח על כך שהם, עם ישראל, שכחו אותו. מבית יעקב וכל משפחות בית ישראל. מה ההבדל בין בית יעקב וכל משפחות בית ישראל? אומר המלבי"ם, תמיד שהם באים במצורף, בית יעקב מרמז על ההמון, משפחות בית ישראל מרמז על הגדולים ואנשי השם. וכבר הסברנו כמה פעמים שתמיד הביטוי יעקב מבטא את הרמה היותר נחותה. יעקב מלשון עקבה. יעקב מלשון עקב. ותמיד שמדברים על ישראל זה מרמז על הרמה היותר גבוהה. מכיוון שישראל זה לשון שררה. שרית עם אנשים וכולי. שר. אז כאן כשהוא רוצה לומר על הגדולים ואנשי השם, מכנה אותם משפחות בית ישראל. כשהוא רוצה לדבר על המון העם, קורא להם בית יעקב.
כה אמר השם, מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו. מה מצאו אבותיכם, הדורות הראשונים שנכנסו לכאן לארץ ועבדו עבודה זרה, מה מצאו בי עוול? אומר המלבי"ם כאן הוא מתחיל להתווכח איתם שעוד בהתחלה. מה שהסברנו זה הרד"ק, שזה אחרי הכניסה לארץ. אבל המלבי"ם מסביר שהוא מתווכח איתם שעוד בהתחלה, עוד כשהיו במדבר, רחקו מעלי. והדבר הזה מה שנקרא כבר היה בעוכריהם מאז. אומר המלבי"ם, מי שעוזב דבר מסוים מפני איזושהי סיבה, צריכים לראות מהי הסיבה. עם ישראל רחקו מעלי, בואו נראה מהי הסיבה. מה בעצם הגורם לכך שעם ישראל רחקו מעלי? אפשרות ראשונה, יכול להיות שמצאו בי עוול. סיבה ראשונה, מצאתי עוול בזה שהייתי קרוב אליו, החלטתי להתרחק ממנו. על זה הוא אומר מה מצאו אבותיכם בי עוול שבגללו הם רחקו מעלי? יש איזושהי עוולה בקודשא בריך הוא? הקדיח תבשילו? מה, מה, מה לא בסדר? ייתכן מאוד שלא מצאתי עוול, אבל מצאתי יתרון בדבר השני שאליו קרבתי. זאת אומרת, כמו שרבי עקיבא אומר, מצא אחרת נאה הימנה. הראשונה גרועה? לא, לא אמרתי, אין לי תלונות עליה. אבל מצא אחרת נאה הימנה. הרי סיבה הראשונה זה הקדיח תבשילו. מצאו בי עוול, אומר הקדוש ברוך הוא מצאת בי עוול? יש איזושהי עוולה בקודשא בריך הוא? הקדיח תבשילו? מה, מה, מה לא בסדר? האפשרות השנייה, לא, חס ושלום, אין בקודשא בריך הוא עוול. אבל מה אגיד לך, אני מצאתי עסק מניב רווחים יותר. אומר זה האפשרות השנייה. מצאת מעלה בדבר שבחרת בו עכשיו. אומר הקדוש ברוך הוא, האומנם כן? וילכו אחרי ההבל ויהבלו. הרי מה שאתה מאמין בו עכשיו זה הבל. וזה כמו שאומר להם הנביא, עזבתם אותי מקור מים חיים לחצוב מה? בורות נשברים אשר לא יכילו המים. מילא אם תגיד מצאתי מחצב חדש, מניב יותר. אבל עזבת מקור מים חיים כדי ללכת אחרי ההבל? דבר כזה יש לו היגיון? יש לו סברה? אומר המלבי"ם, ייתכן מאוד שבן אדם יעזוב, למה? בגלל שהעבודה של האלוה החדש, אשר יבחר אלוהים חדשים, קלה יותר. זאת אומרת, אין לי שום תלונה, אין עוול לקדוש ברוך הוא. וגם אם אתה שואל האם האלוה החדש טוב יותר? לא יותר טוב. הקדוש ברוך הוא יותר טוב. נו אז למה, למה עזבת? כי האלוה החדש מקל עליי. מקל עליי, הדרישות שלו פחות קשות. הוא כזה רב נוח כזה. הוא הכל, הכל הוא זורם איתך, הוא לא, הוא לא מכביד עליך, הוא לא מקשה עליך יותר מדי. אלוה רפורמי כזה. כמו דת רפורמית כזאת, משהו הרבה יותר קליל, גמיש, אלסטי, לא משהו מגביל, קשה, אורתודוקסי. לא, משהו הרבה יותר, נו, אז זה, זה הסיבה. בגלל שעבודת האלוה החדש קלה ונעימה יותר. על זה הוא אומר, לא דיי שהלכת אחרי ההבל, אלא ויהבלו. פירושו של דבר, המעשה עצמו שאתה עושה הוא מעשה הבל. זאת אומרת, כשאתה הולך ועובד את הקדוש ברוך הוא, אתה אומר זה עבודה קשה. מסכים. אבל עבודה קשה שבסוף יש יהלומים. לעומת זאת, כאשר אתה הולך ועובד את האלוה, אתה אומר תשמע, ברוך השם זה עבודה קלה. אז תגיד לי, במקום ללכת לחצוב יהלומים שזה עבודה קשה, אתה הולך לטאטא את הרחוב שאף אחד לא ישלם לך על זה. אתה אומר זה הרבה יותר קל. זה יותר קל, נכון, אבל מה התשלום? אז אם, אז אם ככה יוצא שויהבלו. יוצא אם ככה שהלכת אחרי הדבר הקל שאין בו שום תועלת, אז זה באמת הבל וריק. ואם ככה הוא אומר, אומר הקדוש ברוך הוא, דבר נוסף, הרי המעשה ההוא הבל, פירושו של דבר, אומר המלבי"ם, אדם עוזב דבר שלא היה לו איתו כל כך אהבה, או האהבה שהייתה לו כלפיו הייתה תלויה בסיבה. בטלה סיבה, בטלה אהבה. היה לי קשר איתו, הרווחתי ממנו משהו, והנה כעת אני כבר לא מרוויח. היה לו קשר איתי כי הוא הרוויח ממני משהו, עכשיו הוא כבר לא מרוויח, ניתק הקשר. אומר, אבל הרי כאן הקשר בינינו, אומר הקדוש ברוך הוא, לא היה בשל סיבה. אני שאהבתי אתכם אהבת כלולותייך, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, אומר הקדוש ברוך הוא, זה לא היה בגלל סיבה מסוימת. זה לא היה בגלל שהייתי חייב לכם משהו, או איזה תועלת כלשהי. אז אם ככה, לזה אין שום סיבה להתנתק. ואם כן, ויהבלו. הרי המציאות של הקדוש ברוך הוא היא מציאות נצחית. מי שדבק בקודשא בריך הוא, קיים לנצח. ואתה הולך להתחבר למה? לדבר שהוא הבל. אתם יודעים מה זה הבל? הה, זה הבל. איפה זה? גם כשהוצאתי את זה מהפה לא יכלת לראות את זה. קל וחומר שנייה לאחר מכן, שאין לזה בכלל קיום. אומר הקדוש ברוך הוא, אם היית דבק בי, אתה דבק בנצח. זה קיים לעולמים. לעומת זאת, אתה דבק במה? בהבל. הפכת את עצמך לויהבלו, לבחינת אפס ותוהו. כי אתה דבק באפס ותוהו. ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום. זה קיום אמיתי, זה קיום נצחי. אבל לעומת זאת, מי שדבק והולך אחרי ההבל, מה הוא עצמו הופך להיות? ויהבלו. אתה בעצמך הופך להיות להבל. כי הדבק בנצח הופך להיות נצחי, והדבק בהבל הופך להיות הבל. ואם כן, אתה בזה כביכול גזרת על עצמך שלא יהיה לך שום קיום. אז האם יש היגיון במה שאבותיכם רחקו ממני, רחקו מעלי?
ולא אמרו איה השם המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמוות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ולא אמרו אומר המלבי"ם, לא זו בלבד שלא הבחינו בין הטוב לרע, עוד תשימו לב על החיסרון ועל הנזק שיימשך להם כעת מכך שעזבו את השם. ותשימו לב, הוא מדבר כאן על התקופה שהם עוד היו במדבר, שאבותיכם עוד במדבר אז רחקו מעלי. והדבר הזה היה בחוסר דעת, מכיוון שהשם המעלה אותנו מארץ מצרים. השם הוציא אותך משיעבוד ועבדות. על זה הוא אומר לא אמרו איה השם. איפה השם שהעלה אותנו מארץ מצרים? תתבונן, הרי יכלת להישאר משועבד במצרים, מישהו הוציא אותך, אז למה עזבת את השם? דבר שני, הרי אתם עדיין במדבר. שייך להתקיים במדבר בלי השגחת השם? זה מה שהוא אומר המוליך אותנו במדבר. הרי במדבר לא שייך שבן אדם יתקיים מבלי שיהיה לו אמצעי מחיה בצורה טבעית. וזה מפני שלושה דברים שאותם מונה כאן הפסוק. דבר ראשון, המדבר זה מקום לא ראוי ליישוב מצד הקרקע. ארץ ערבה ושוחה, מלאה חפירות. זה מה שהוא אומר בארץ ערבה ושוחה. ערבה פירושו של דבר מקום שהוא גדל שם קוצים וברקנים. אז זה ארץ ערבה. דבר שני מצד האוויר, שזה מקום שיש שמה ציה, יש חום בוערת, 50 מעלות, והאוויר גם כן מעופש. דבר שלישי, המקום לא ראוי ליישוב, מלא חול, נחשים. זה מה שהוא אומר בארץ לא עבר בה איש. אז איך לא התבוננתם שעכשיו אני צריך את ריבונו של עולם? כי עכשיו אני נמצא במקום שלא שייך להתקיים בו מבלי השגחת השם. וכעת אתם עושים לכם עגל, כעת אתם עוזבים את השם. הוא בעצם בא איתם חשבון עוד מזמן שיצאו ממצרים, מה מצאו אבותיכם. אלה שיצאו ממצרים, מה מצאו אבותיכם בי עוול, איך אז מצאו כביכול עוול בהשם ועזבו את השם.
אומר המלבי"ם, נדייק מבחינת לשון הקודש, כתוב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. מה ההבדל בין עבר איש לבין ישב אדם? המלבי"ם אומר יש הבדל בין איש לאדם, כי איש כולל כל הקיים. איש מלשון יש. כולל כל היש. זאת אומרת כולל גם בעלי חיים, כולל גם עופות. איש זה כולל הכל. שם אדם זה מיוחד רק לאדם. זה מה שהוא אומר כאן, לא עבר שם איש, הכוונה שום בעל חיים, שום יש, איש מלשון יש. דהיינו גם בהמות, גם עופות לא עברו שם. ודבר נוסף, המקום הזה גם לא ראוי ליישוב מצד מין בני האדם. וחז"ל גם כן כבר עומדים על העניין הזה. חז"ל אומרים, מאחר שלא עבר, האיך ישב? אתה אומר לא עבר שם איש ולא ישב. אם לעבור הוא לא עבר, אז איך יתיישב? חז"ל אומרים, מה פירוש הדבר? כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון ליישוב, נתיישבה. וכל ארץ שלא גזר עליה יישוב, לא נתיישבה. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא הראה לאדם הראשון את הכל מראש, את כל התוכנית של העולם. דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, את כל הארצות, את מקומות היישוב. מקום שלא גזר עליו אדם הראשון לשבת, לא נתיישבו שם. אז לכן הוא אומר, גם לא עבר שם איש, וגם לא ישב שם אדם, כיוון שמראש לא גזר שם אדם יישוב. ומה פירוש הדבר? אומר על זה המלבי"ם, כי ייתכן מאוד שמקום מצד עצמו בעלי חיים לא יעברו שם. אבל בני אדם יכול להיות מאוד שיישבו את המדבר. בני אדם יכול להיות מאוד שילכו למקום שהוא יבש, ובאופן מלאכותי יביאו לשמה נהרות, באופן מלאכותי יישרו את השטח. לכו תראו מה קורה בסעודיה, ובעוד מקומות, ששמה אנשים באמצע המדבר עושים עיר. זה מה שכתוב, לא ישב שם איש, זאת אומרת, לא עבר שם איש פירושו כל יש שבעולם לא עבר אפילו. ומה שכתוב לא ישב שם אדם, הכוונה שהגם שאדם דרכו ליישב את המקומות היבשים, הוא עושה פעולות כדי כן ליישבם, פה הם לא עשו כדבר הזה. וזה מראה לך שהמקום הזה מקום שלא שייך להתקיים בו, ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא הביא אתכם למקום הזה ונתן לכם שם כדי מחייתכם. אז איך עזבתם את השם והלכתם ועבדתם עבודה זרה?
המלבי"ם לעומת זאת מחלק, לעומת מה שנראה בהמשך בפרק נ"א פסוק מ"ג, לא ישב בהן כל איש ולא יעבור בהן בן אדם. תשימו לב, שם כתוב בן אדם, לא כתוב אדם. והמלבי"ם אומר שיש הבדל, שכשמדברים על אדם מדברים על המין הכולל. כשמדברים על בן אדם מדברים על פרט. ולכן הוא אומר, שם הוא מדבר על פרט, לא ממין האדם. ולכן כתוב שהוא אומר שכל איש, הגם שדרך עראי, לא ישב שם בקביעות. אפילו שדרך עראי כן יעבור, אבל בקביעות הוא לא ישב. ובן אדם לא יעבור אפילו דרך עראי. ככה הוא מביא מעוד כמה מקומות.
ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ואביא אתכם אל ארץ הכרמל, מקום שהיה נטוע כיער ככרמל. אומר המלבי"ם, וכאן זה כבר שלב נוסף. אחרי שהוא מחשב את חטאי אבותיהם, מה מצאו אבותיכם בי עוול, עכשיו הוא עובר לדבר עם הבנים. הוא אומר להם, אותכם הרי הבאתי אל ארץ הכרמל. והמטרה הייתה לאכול מפריה, שזה פה מדברים על טובה הגשמי של הארץ, ולאכול טובה, שפה מדברים על האושר הרוחני. שבעצם ארץ ישראל זה מקום קדוש שיש שמה שפע רוחני. והנה תראו, שבמקום לקבל את שני הדברים הללו, כעת נהיה ההפך. כנגד לאכול את פריה, טימאתם את ארצי. עשיתם מעשים שהם מונעים את ההצלחה הגשמית, מכיוון שאותו שפע שהייתם אמורים לקבל, לא יכול לבוא עליכם כי טימאתם את הארץ. וכנגד לאכול טובה, שמדבר על השפע הרוחני של הארץ, שפע הקדושה שבארץ, הוא אומר, על זה הוא מכנה נחלתי. ונחלתי שמתם לתועבה. פירושו של דבר, מקום שהוא נחלת השם, שהוא בעל קדושה ומעלה, שם במקום לעבוד בו את השם, שמתם אותם לתועבה. המלבי"ם אומר שארץ הכרמל זה תמיד ביטוי ההפך מן המדבר. כמו ושם מדבר לכרמל. זה רוצה להגיד מקום שהוא מיושב, צומח, עם עצים, להבדיל מן המדבר שהוא מקום שאיננו מיושב.
מעשה היה, מספרים, בזמנו כשהרב קוק הגיע לארץ, אז יצאו להקביל את פניו כמה וכמה מגדולי ישראל. וידוע שהגם שחלקו על הרב קוק בצורה מאוד חריפה, והרב קוק היה בדעת מיעוט בנוגע ליחס שלו אל הרחוקים מהתורה והמצוות, ובנוגע ליחס שלו אל המתיישבים הראשונים ואל ארץ ישראל וראשית גאולת ישראל, התנגדו לו כל גדולי הדור. עם כל זה, כולם העריכו את הגדלות שלו. אף אחד לא זלזל בגדלות התורנית שלו. וגם כאשר היה צורך ללכת ולחזק את המושבות, במסע המושבות המפורסם שנסעו גדולי ישראל, אז נסעו גם רב יוסף חיים זוננפלד והרב קוק ועוד כמה גדולים, שנסעו ועשו סיבוב בכל המושבות שבארץ ישראל כדי לחזק אותם בתורה ומצוות. על כל פנים, כשהוא הגיע לכאן לארץ, אז יצאו להקביל את פניו, הגיע לנמל יפו, יצאו להקביל את פניו כמה וכמה מגדולי ישראל. ואז הוא נשא דברים. ואז הוא אמר, ותבואו ותטמאו את ארצי, על הפסוק הזה. הוא אמר, ותבואו ותטמאו את ארצי, מכאן רואים ותבואו, הגם שתטמאו את ארצי. כי באמת היו שאמרו מה, הגיעו לפה אנשים שעוברים עבירות ובפלטרין של מלך מטנפים, נורא נוראות. אז הוא אמר, ותבואו ותטמאו את ארצי, הגם שתטמאו את ארצי, ותבואו. קודם כל ודאי עכשיו אנחנו רואים שזה לא פשט הפסוק, כיוון שהפסוק בא בקובלנה, הפסוק לא בא בציווי. הוא לא אומר תבואו הגם שתטמאו. אבל מספרים על אחד מגדולי ישראל שקם מיד לאחר מכן ואמר, אני חייב למחות כנגד הדברים הנאמרים כאן, כיוון שהדברים הנאמרים כאן הוא אומר לא ייתכנו. מסיבה פשוטה, כי הרי התורה מבטיחה שכאשר עם ישראל מכעיסים את הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל, ותקיא הארץ אתכם. אז איזה מקום יש לבוא ולומר ותבואו הגם שתטמאו את ארצי, אם התורה מבטיחה לכם אני אקיא אתכם? אז יש היגיון שהתורה תקרא לנו לבוא כשאחרי זה היא אומרת אם אתם תטמאו את ארצי אני אקיא אתכם? אז ודאי שאין זה הפשט וודאי שלא כך צריך להבין את הפסוק.
הכוהנים לא אמרו איה השם ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכו. הכוהנים לא אמרו איה השם. אומר המלבי"ם, יש כאן ארבעה מיני הנהגה. ארבעה הלובשים את כתר ההנהגה: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר שם טוב שזה בעצם הנבואה. הרד"ק מסביר שהנביאים פה שכתוב ניבאו בבעל, מדברים על באמת על נביאי הבעל, לא על נביאי השם. אבל בכל אופן המלבי"ם מסביר, הכוהנים, אומר המלבי"ם, העניין שלהם זה להביא את השכינה להשרות אותה בבית השם. הכוהנים לא אמרו איה השם. תופשי התורה, הם צריכים לדעת את השם מצד עסק התורה. כאשר בן אדם לומד תורה, צריך לדעת את השם, לראות את השם בתוך הלימוד. ותופשי התורה לא ידעוני. רש"י מסביר שתופשי התורה הכוונה סנהדרין. והרועים, שהם המלכים, הם השרים, פשעו בי. והנביאים ניבאו בבעל, ואחרי לא יועילו הלכו.
הביטוי פה תופשי התורה מאוד מעניין. והמלבי"ם מסביר שהוא ביטוי גנאי. לא עוסקי התורה אלא תופשי התורה. למה זה נקרא תופשי התורה? הגם שהיום יכול להיות שמשתמשים בזה בביטוי חיובי, אבל לדעת המלבי"ם זה ביטוי שלילי. אומר המלבי"ם, מה זה תופשי התורה? כמו תופס חרב, תופס קשת, תופס מגל, תופס כינור ועוגב. כל אלה הוא תופס בדבר לצורכו, לתועלתו. כך גם כן הוא אומר כאן, תופשי התורה, פירושו של דבר, הם היו עוסקים בתורה בשביל רווח אישי, בשביל תועלת עצמית. כמו קרדום שאותו אתה תופס כדי לחתוך בו, אז את התורה הוא היה תופס כדי כביכול להשתמש בה. ולכן תופשי התורה לא ידעוני, הוא עשה את זה רק לצורכו, לא בשביל לדעת את השם.
הגרי"ז, הרב סולובייצ'יק, יש לו פה ביאור נפלא. אומר, מה זה הכוהנים לא אמרו איה השם? מה הפירוש איה השם? למה שהם צריכים לומר איה השם? השכינה במקדש, ומה צריכים הכהנים להגיד איה השם? אז הוא מביא, כתוב שעשר מסעות נסעה שכינה. מכפורת לכרוב, ומשם לחנות, ומשם לזה, עד שעלתה לגג ואמרה השכינה בשינונים אלכה ואשובה אל מקומי הראשון וכולי. כן, לקראת החורבן. אז הוא אומר, הכוהנים היו צריכים לראות שהשכינה עזבה ונודדת ממקום למקום. הכוהנים לא התבוננו לחקור איה השם, מה קרה גלתה שכינה? אולי מעשינו מקולקלים? אולי דרכינו אינן הגונות? זה מה זה הלא התבוננו איה השם. היית צריך לראות שכינה עזבה, איה השם? למה עזבה שכינה? מה אנחנו צריכים לתקן?
לכן עוד אריב איתכם נאום השם ואת בני בניכם אריב. עוד לפני שאביא עליכם רעה אומר רש"י, אני עוד אתווכח עמכם על ידי הנביאים שהם נביאי האמת, איתם עוד יש לי דין ודברים איתכם. והמלבי"ם מסביר שעל כן זה חוזר על כל מה שדיברנו קודם. היות וראינו קודם שהאבות שלכם חטאו, ואחרי זה ראינו שהבאתי אתכם אל ארץ הכרמל ואתם גם כן ממשיכים בחטא, ולכן אומר השם אריב איתכם. דבר נוסף, היות ואבותיכם וגם אתם חטאתם בלי סיבה, בלי תועלת, בלי רווח, כמו שכתוב מה מצאו אבותיכם בי עוול, איזה סיבה מצאת לחלוק על השם, לעזוב את השם? הלכתם אחרי דבר שהוא לא יועיל. לכן עוד אריב איתכם, אין לכם תשובה כדי לענות למה עזבתם את השם, למה רחקתם מעלי, אז יש לי עוד סיבה לריב איתכם. ודבר נוסף, אחרי שגם הכוהנים לא אמרו איה השם, אז יוצא אם ככה שיד השרים והסגנים במעל, פירושו של דבר, המרד התחיל מההנהגה. אומר הקדוש ברוך הוא, עוד אריב איתכם ואת בני בניכם אריב. כי יש תקווה. אם המרד היה מכם, אז כביכול מה יש לי לדבר עם המורדים? אבל אם המרד הוא מצד החינוך...
הם קיבלו מצד ההנהגה הקלוקלת שהייתה להם, אומר הקדוש ברוך הוא אז עם הבנים יש לי מה לדבר, כיוון שהבנים הם כתינוקות שנשבו, הם לא אשמים. המעל היה ברועים, המעל היה בכוהנים, בתופשי התורה, ואם כן הטעו אותם. אם הטעו אותם, אומר הקדוש ברוך הוא אני יכול לדבר איתם ולהשיב אותם בתשובה. באמת אנחנו רואים שזה מאוד מעניין, אבל זה ההבדל בין עדות המזרח לבין יוצאי אירופה, אלה שבאו מאשכנז. בארצות אשכנז הכפירה הייתה ממוסדת. כבר 200 שנה יש שם השכלה, אנשים שכבר דור שלישי ורביעי לאנשים שכפרו בתורה. איתם קשה לדבר. עם מי קל יותר לדבר? עם אלה שההנהגה כאן חילנה אותם. עם אלה שההנהגה פה העבירה אותם על דתם. כי אז באמת, הבן אדם הזה מצד עצמו הוא גדל בבית של תורה, הוא גדל בהנהגה של יראת שמיים, בדרך השם, אבל מה לעשות, לקחו את הילדים וערטלו אותם מכל זיק של תורה ויהדות, ובמקרים יותר גרועים גם גזזו להם את הפאות והכריחו אותם לעבוד בשבת. מי שיודע הייתה ועדת חקירה שלמה שעסקה בעניין הזה והדברים היו נוראים והם כתובים על דפי ההיסטוריה. כך שלמעשה עם הבנים יש כבר מה לדבר. מדוע? מכיוון שאצלם הכפירה זה לא בילט אין, הכפירה נבעה מההנהגה. ההנהגה הייתה כפרנית והם העבירו אותם על דתם בכוח.
אומר המלבי"ם, היות ויד השרים והסגנים ומנהיגי העם הייתה במעל הזה ראשונה, לכן עוד אריב איתכם ואת בני בניכם אריב, כי עדיין יש תקווה שישובו העם אליי. היות כי מראשי העם הזה הטעו אותם מני דרך. תשמעו, זה כמו נבואה. ממש כמו נבואה. אומר הקדוש ברוך הוא כיוון שההנהגה היא המטעה, והרי אל תגידו לי שזה נכתב אז לזמנו, כי כל נבואה שנכתבה זה נבואה שנוגעת לזמנה ולדורות. בעצם האמירה פה היא אמירה לא רק על אותה תקופה, גם על העתיד אומר הקדוש ברוך הוא יש לי מה לדבר עם הבנים, כיוון שהמנהיגים הטעו אותם. ראשי ההנהגה והציונות הטעו אותם, הסירו מהם את היהדות שקיבלו, את היראת שמיים שהייתה להם. וכידוע שכשהם הביאו לכאן את העולים, בהתחלה הם לא רצו בכלל להעלות את הזקנים, רק בלית ברירה העלו אותם. בהתחלה הם רצו להעלות רק את הצעירים. למה? כי הם אמרו הזקנים אין לנו אפשרות להשפיע עליהם, אבל הצעירים, עליית הנוער למי שזוכר, הצעירים אנחנו ניצור פה יהודי מזן חדש. אנחנו נמציא כאן יהודי שלא זקוק לתורה, יהודי שלא זקוק ליראת שמיים. ולצערנו בחלק נכבד מזה הם הצליחו. רק שבחסדי השם אנחנו רואים, כמו שאומר הנביא, שבנקל יוכל להתוודע להם טעותם. את הדור הזה הרבה יותר קל להחזיר בתשובה, כי בנקל אוכיח להם טעותם מכיוון שהטעו אותם וזה לא נבע מכפירה שהייתה בהם מצד עצמם. וכעת הקדוש ברוך הוא יוכיח אותם על מעשיהם.