פרק א' בירמיהו הוא פרק ההקדשה: הקדוש ברוך הוא ממנה את ירמיהו לנביא, מגדיר לו את מהות שליחותו, ומראה לו שני מראות נבואה - מקל שקד וסיר נפוח - שבהם מתגלים לו זמן הפורענות והמקום שממנו תבוא. בשיעור שלפנינו נלך על סדר הפסוקים מן המינוי אל השליחות ועד ההבטחה האחרונה שבסוף הפרק, על פי ביאורו של המלבי"ם.
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ׃
אומר המלבי"ם: הכתובים מתארים את הגויים בדימוי של יער מלא עצים, יער צומח - כך בישעיה וכך גם בזכריה. ואילו את הממלכות מדמים לבניין, שהרי ממלכה נבנית באופן איטי, אבן אל אבן. הגויים הם כיער שלם של עצים, והממלכה היא בניין.
לפי זה מתחלקים גם הפעלים שבפסוק. כנגד הגויים, שהם יער, נאמר "לנתוש" ו"להאביד" - עקירת היער; וכשרוצים לבנות מחדש לאחר החורבן נאמר "לנטוע", לשון המתאימה ליער. וכנגד הממלכות, שהן בניין, נאמר "לנתוץ" ו"להרוס", ולאחר מכן, כיוון שההריסה היא הריסה לשם בניין, נאמר "לבנות" - ביטוי המתאים לממלכה.
ומדוע כפל הלשון? "להאביד" מוסיף על "לנתוש": כשאני עוקר עץ או שתיל ממקומו, הוא עדיין חי במציאות, רק אינו במקומו - זו נטישה. אבל הנאבד אובד לגמרי. כך נראה להלן בפרק י"ב פסוק י"ז: "נתוש ואבד" - הנטישה היא העקירה, והאיבוד הוא השלב הבא, שמאבדים אותו לחלוטין.
וכן "להרוס" מוסיף על "לנתוץ", ושני עניינים הם. הנתיצה שייכת גם באבן אחת - אפשר לקחת אבן ולנתוץ אותה, אבל אי אפשר לומר "לקחתי אבן והרסתי אותה"; הורסים בניין, לא אבן. ההריסה היא על כלל הבניין, ונמצא שלשון הריסה כוללת יותר. ולפעמים הנתיצה גדולה מן ההריסה, כאשר היא באה אחריה: אפשר להרוס בניין ואחר כך לנתץ אבן אבן, כלומר לא די בהריסה הגדולה אלא גם פוררתי לפירורים, וגם זו בחינה של נתיצה.
נמצא סיכום הפסוק: הקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו - הפקדתי אותך על הגויים שהם בבחינת יער ועל הממלכות שהן בבחינת בניין; את היער נוטשים ומאבדים, ואת הממלכות נותצים והורסים. והמטרה בסופו של דבר היא "לבנות ולנטוע" - שמתוך מציאות ההרס ייבנה דבר טוב וחיובי.
הגרי"ז, הרב סולובייצ'יק, עומד על הסמיכות שבפרשה: "הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע", ומיד אחר כך "כי שוקד אני על דברי לעשותו" ו"מצפון תיפתח הרעה על כל יושבי הארץ". מה עניין פתיחת הרעה מצפון לכאן, וכיצד הדבר קשור לגויים ולממלכות?
ומשל נפלא לו. מלך שיש לו בן אהוב, שומר עליו מכל נזק ומכל פגע ומכל דבר שיגרום לו צער - והיכן? בארמון. הוא עושה לו שמירה מעולה, כעין חדר סטרילי, ששום דבר לא יזיק לו. אבל אם חטא הבן והמלך רוצה לגרשו מעליו, חושש המלך: אמנם רוצה אני לגרשו מן הארמון, אבל איני רוצה שימות ואיני רוצה שיינזק. מגיע לו גירוש, אך אין מגיעה לו כליה. מה עושה? מוציא כרוז בעיר לאסור את כל הגזלנים והרוצחים וכל האנשים המסוכנים, ולהרוג את כל החיות הרעות והמסוכנות שבארץ - שהרי הבן עומד לשוטט בארץ, ולך תדע מי יפגע בו. ורק לאחר שעשה כן, מגרש את בנו מבלי חשש.
אומר הגרי"ז: ההבדל הוא שקודם לכן היה הבן משומר והמדינה בהפקר, ועכשיו הבן בהפקר והמדינה משומרת. וכך בדיוק כאן: קודם שחטאו ישראל, ישראל היו משומרים והעולם היה מופקר, ובו כל הזוועות. עכשיו שחטאו ישראל והתחייבו גלות, מקדים הקדוש ברוך הוא ומפקיד את ירמיהו על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע - כלומר הקדוש ברוך הוא שולח לעשות סדר באומות. אני עומד להגלות לשם את בני, אני עומד לשלוח לשם את עם ישראל, ואם כן צריך שיהיה שם מקום מסודר, שלא יהיה מצב שעם ישראל יכלו חלילה. וזהו סיום הפסוק "כי שוקד אני על דברי לעשותו": למה צריך את כל המהפכה הזאת באומות? כי שוקד אני על דברי - ומהו דברי? לשלוח את עם ישראל לגלות. והיות שכן, צריך לסדר שם מקום שעם ישראל יוכל לשהות בו, שלא יהיו שם חיות וליסטים וגזלנים ורוצחים ואנסים, כדי שעם ישראל יוכל להתקיים בין האומות.
אפשר להוסיף ביאור נוסף, על פי מה שלמדנו כבר במלבי"ם על ספר יונה. יונה נשלח להוכיח את נינווה, ולכאורה מה ליונה ולנינווה, ומה לנו ולהם, ולמה בכלל צריך להוכיחם? וכי בעיה שלנו היא אם הגויים עושים עוונות? מבאר שם המלבי"ם ביאור מקורי: נינווה היא בירת אשור, וכתוב "הוי אשור שבט אפי" - אשור הוא שבט כעסו של הקדוש ברוך הוא, המקל של ריבונו של עולם. והיות שהקדוש ברוך הוא עומד להכות באמצעות אשור, צריך שהמקל הזה יהיה מקל ראוי; ואם המקל עצמו פושע, כיצד ישתמש בו השם? לכן שלח את יונה להוכיח את נינווה, שיתקנו מעשיהם, ואז יהיה המקל ראוי ואפשר יהיה להשתמש בו כדי להכות את ישראל ולהגלותם ולייסרם. ומשום כך סירב יונה ללכת בשליחות: מה אני הולך לעשות, להכשיר את המקל שיכה בנו? כיוון שהקדוש ברוך הוא כביכול אינו משתמש במקל פגום, אני הולך להכשירם שיתקנו מעשיהם ועל ידי זה יוכלו להכות בנו? לכן העדיף להינזק ולהיות נביא הכובש נבואתו ולהיענש, ובלבד שלא יבוא על ידו נזק לכלל ישראל.
לפי הקו הזה, בצירוף דברי הגרי"ז, יש לומר שגם כאן: כיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה להגלות את ישראל, צריך לתקן תחילה את האומות, ולכן יש לנתוש ולהרוס ולבנות אצל האומות כדי ליישר אותן, שיוכלו להיות מקל חובלים שלנו. הגרי"ז הסביר שהתיקון הוא כדי שכשנגיע לשם לא יזיקו לנו; ולפי דרכו של המלבי"ם אפשר להסביר שהתיקון הוא כדי שיוכלו באמת להיות כלי להוצאת תוכניותיו של הקדוש ברוך הוא אל הפועל, שיכשירו עצמם להיות המוציאים לפועל של דבר השם.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר מָה־אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה׃
כבר הסברנו בעבר שהנביאים היו מקבלים את נבואתם פעמים רבות בדרך משל, והמשל היה ברור להם לחלוטין - הם היו מבינים בדעתם מה בא המשל לומר, וזה דבר החוזר ונשנה בדברי הנבואה. וככל שהנביא היה זך יותר, יכול היה לקבל את הדברים בגלוי בלי משלים. במשה רבנו נאמר "פה אל פה אדבר בו... ובמראה ולא בחידות". מקל שקד, סיר נפוח - כל אלה חידות; אצל משה רבנו "במראה ולא בחידות", לא היה צריך לחוד לו חידות ולתת לו משלים כדי להבהיר לו את הרעיון.
הרד"ק מבאר שההתגלות הזאת הייתה במראה הראשון: בתחילה אומר לו השם שילך אל אשר ישלחנו, ובאותה נבואה עצמה מראה לו הקדוש ברוך הוא מקל שקד. ומהו מקל שקד? מבאר הרד"ק שהראה לו מקל בלא עלים, וירמיהו זיהה בו שהוא מעץ שקד. ומה הכריחו לפרש כך? שאם הראה לו מקל עם עליו וציציו ופרחיו, שרואים בבירור שהוא שקד - מה מקום לומר לו "היטבת לראות"? וכי צריך הטבת ראייה גדולה כדי לראות מה שברור לכל? אלא מדובר במקל בלבד, וירמיהו מתוך התבוננות הכיר בו שהוא מקל של שקד, אף שלא היה בו לא עלה ולא ציץ ולא פרח.
והמלבי"ם מבאר באופן אחר: היד שנשלחה אל פיו ונגעה בו נצטיירה בדמיונו של ירמיהו בדמות מסוימת, במשל הקשור לעניין הנבואה שהשם רוצה למסור לו. וזהו שנאמר "וביד הנביאים אדמה" - שהדבר בא בדמיון מה. שואלו הקדוש ברוך הוא: מה אתה רואה בדמיונך? משיב ירמיהו: נתפס בדמיוני כעת מקל שקד. הדמות הזאת היא ציור המחזה של היד שנגעה בפיו. ולדעת המלבי"ם, "מקל שקד" היינו שהמקל התלבש בשקדים תוך כדי החזון - לא מקל ריק כדברי הרד"ק, אלא מקל שנעשה שקד בעת המראה.
ומקדים המלבי"ם שלוש הבחנות בלשון. יש הבדל בין מטה, משענת ומקל. המטה עשוי לכבוד, ובדרך כלל נשיאים נושאים מטות, כמו "מטה עוז שבט למשול" שביחזקאל, וכמו מטה אהרן בתוך מטותם - כל נשיא הולך עם מטה, כדרך אדמו"ר ההולך עם מקל, והמטה מסמל חשיבות. אם המקל נועד להישען עליו, כזקן ההולך עם מקל, או כחולה, הוא נקרא משענת - מטה שנשענים עליו, כמו "ואיש משענתו בידו מרוב ימים" שבזכריה על הגאולה העתידה. ואם הוא עשוי להכאה - נקרא מקל, וכדרך הרועים שמקל בידם, וכמו "ויך את האתון במקל". נמצא: מטה לכבוד, משענת להישען, מקל להכות.
הקדמה שנייה: "שקד" כאן אינו שם הפרי אלא פועל - מקל שוקד, מקל שהוא שקד.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי־שֹׁקֵד אֲנִי עַל־דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ׃
חז"ל אומרים שהשקד ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות, וכלשון הילדים "השקדייה פורחת" - מיד כשיוצאים, הראשון שרואים אותו מלא פרחים הוא השקדייה. וזה בא לומר: שוקד אני על דברי לעשותו, שדברי יתקיים במהרה כשקד הזה. ובמדרש אגדה: השקד משעת חנטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, זריז הוא מאוד. ומה בא ללמדנו? כמה ימים בין י"ז בתמוז לתשעה באב? עשרים ואחד יום. לומר לך: התכוננו, עשרים ואחד יום קשים עומדים לעבור על עם ישראל - שהרי ירמיהו הוא נביא החורבן.
ומבאר המלבי"ם שמה שראה מכוון בדיוק אל תוכן הנבואה. ראשית - "מקל", ולא מטה ולא משענת. מטה מבטא כבוד, ומשענת מבטאת דבר שנשענים עליו, ולא אותם ראה, אלא מקל, שהוא כלי להכאה. כלומר, ירמיהו, נבואה זו מבטאת שיהיו מכות לעם ישראל; ולכן תפס בלשון "מקל". וכן הכשדים ביד השם הם כמקל חובלים לייסר את החוטאים, לא מטה לכבוד ולא משענת.
שנית - "שקד". תוך כדי הדיבור הוא רואה את המקל כמפריח שקדים ברגע זה, ומראה זה מורה על מהירות עצומה: כרגע יוציא את פריו, אף שבדרך הטבע לוקח לו זמן, עשרים ואחד יום. ואף אם תאמר שעשרים ואחד יום הם זמן, הרי לעומת שאר הפירות שלוקח להם זמן רב יותר זה "כרגע". וכן הם עשרים ואחד הימים מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, שמן המצור ועד שחרב הבית - זמן קצר מאוד.
שלישית - גם שם הפרי אינו במקרה. "שקד" מורה על שקידה ועל השתדלות: "כי שוקד אני על דברי לעשותו" - כביכול אני מתאמץ ומשתדל לעשות את הדבר במהירות. והשקידה תמיד מלמדת על פעולה תמידית, לשקוד על הדבר עד שיצא אל הפועל, כמו "שוא שקד שומר", "לשקוד על דלתותי יום יום". וכן בארמית "הוה מסקיד ביה באחיביה", שגם שם הכוונה לעשייה תמידית.
ועוד מוסיף המלבי"ם: לפעמים מביא הקדוש ברוך הוא רעה בדרך של הסתר פנים, והרעה באה מאליה - "אסתירה פני מהם... והיה לאכול". ולפעמים הרעה באה מאת השם בהשגחה, שאין הוא מסתיר פניו אלא אדרבה מגלה פניו להזיק, כמו "וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו". "שוקד אני על דברי" - כיצד להביא את הרעה בדרך של השגחה. ובזה אומר לו "היטבת לראות": איך הדיבור עצמו נהפך למקל. "וישם דברו בפי" - אותו דיבור, אותה יד שנגעה בפיו, נעשה מקל, והמקל הזה עצמו נעשה מקל החובל בהם.
ובאמת עניין הקדמת הפורענות, "שוקד אני על דברי", אמרו חז"ל שלטובה היה. שכן כתוב בתורה "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל" וגו', והיה חשש חלילה שיאבדו ישראל. אמרו חז"ל: חס הקדוש ברוך הוא על ישראל והקדים שנתיים ל"ונושנתם". כמה "ונושנתם" בגימטרייה? שמונה מאות חמישים ושתיים, והקדוש ברוך הוא הקדים לשמונה מאות וחמישים. שאילו היה מגיע ל"ונושנתם" היה חלילה אובדן גמור. נמצא שלטובה הוא לנו: "שוקד אני על דברי לעשותו" - ממהר ושוקד לעשותו במהרה כדי שלא יתעכב, שאם יתעכב יתקיים בנו חלילה גם סוף הפסוק, כליה חלילה לעם ישראל. ולכן השם שוקד על דברו, והיה הדבר לטובת ישראל ולהצלתם.
ודבר מעניין ביותר. יש בגימטריות מושג "עם הכולל": הפרש של אחד אינו מחשיב שינוי, ונחשב אותו דבר. פעם שאלו אברך כיצד ההרגשה להיות נשוי, אמר להם: "אישה" בגימטרייה "ייאוש". אמרו לו: חסר אחד. אמר להם: עם הכולל. ועל כל פנים, התרומת הדשן, שהיה מן הקדמונים, מביא ראיה ממדרשי חז"ל למושג "עם הכולל", ומניין? מכאן, מדרשת "ונושנתם" שהזכרנו. שהרי מה עשה הקדוש ברוך הוא? רצה לדחות את הצרה על ישראל למקסימום האפשרי, אך מאידך אם ידחה עד הדדליין, שמונה מאות חמישים ושתיים, תבוא כליה. ואם כן לכאורה היה לו לעשות שמונה מאות חמישים ואחת - שנה אחת לפני הכליה, שאז מצד אחד ישבו בארץ זמן מקסימלי ומצד שני לא הגיעו לשמונה מאות חמישים ושתיים. ומדוע הקדים לשמונה מאות וחמישים? אלא שמע מינה ששמונה מאות חמישים ואחת הם כשמונה מאות חמישים ושתיים - עם הכולל, אותה גימטרייה ממש. ולכן, כדי שלא יהיה זה בגימטרייה "ונושנתם", היה מוכרח להיות שמונה מאות וחמישים, וזה המקסימום שאפשר לדחות את הגזירה. פלא פלאים, וראיה נפלאה, וגם ראיה עד כמה הקדוש ברוך הוא חס ומרחם עלינו - ועל כמה דלא רמיזא באורייתא.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה׃
תרגום יונתן מתרגם: "מלך דרתח כדוד אנא חזה" - מלך שרותח, שבא בכעס ובזעם כדוד רותחת, "ותקיף משרייתיה דמדברן ואתיין מאפי צפונא" - וחילותיו התקיפים באים מצד צפון.
הרד"ק מבאר ש"נפוח" הוא תיאור הסיר, כלומר רותח. ולמה נקרא נפוח? מפני שכשהוא רותח הוא מעלה הבל, כאדם הנופח באש שמוציא הבל מפיו בשעת הנפיחה. גם הסיר מוציא קיטור, כאדם היוצא למקום קר שיוצא מפיו כעין קיטור. לכן נקרא "סיר נפוח", סיר המעלה רתיחות.
ו"פניו מפני צפונה" - כמה ביאורים בו. לרד"ק, "פניו" הוא הצד שממנו יוצקים מן הסיר; היה בסיר מקום שבלט מעט כעין משפך, וצד זה נקרא פני הסיר, והכוונה שהצד שממנו יישפך הוא צד צפון. רש"י מפרש שפניו הן רתיחותיו, וצד רתיחותיו לצד צפון. והרד"ק מביא ביאור בשם אביו, ש"פניו" היינו הכירה שעליה שופתים את הקדרה, או פתח הכירה שבו מכניסים גחלים, כלומר שצד האש יהיה מצד צפון: הסיר על גבי האש, וכיוון האש מן הצפון.
המלבי"ם מסביר שדברי הנביא כאן מסודרים בשלושה דיבורים. תחילה מינה אותו הקדוש ברוך הוא אל השליחות והודיעו את מהותה - "לנתוש ולנתוץ". ואחר כך ייחד לו עוד שני דיבורים: האחד להודיעו את זמן קיום הנבואה, וזה שראינו "שוקד אני על דברי", שיהיה זה מהר ובקרוב; והשני להודיעו את המקום שממנו תבוא הפורענות. ומאחר שהדיבור הרוחני אינו קשור לא בזמן ולא במקום - שאלו דברים גשמיים ארציים, וברוחניות לא שייכים זמן ומקום, כשם שהקדוש ברוך הוא מעל הזמן ומעל המקום - לכן בא הסיר הנפוח כמשל להגשים את הדבר הרוחני ולהבינו.
ביחזקאל נמשלת ירושלים לסיר וישראל לבשר, כבשר בקלחת הנהפך בתוך הסיר: ירושלים תהיה כרותחת, כסיר על גבי האש, והעם שבתוכה כביכול עוברים חלילה תהליך של בישול. ומוסיף המלבי"ם: הסיר מצד עצמו נועד לשמור על מה שבתוכו שלא יישרף - בשר המונח על האש נשרף, ואילו בתוך סיר אין האש שולטת בו. כך העיר והמבצר נועדו לשמור על העם שלא יתקפוהו, והחומות שסביב ירושלים הן כסיר שבתוכו הבשר. ובמראה הזה שני עניינים: האחד, שהסיר אינו מכוסה מלמעלה והמדורה מתרבה, כלומר תהיה כאן אש למעלה מכוח הקיבולת של הסיר - שהרי לסיר יש יכולת לקבל אש ברמה מסוימת, ואם לאו יישרף עם כל אשר בו; והשני, שהסיר לא יועיל ולא יגן על מה שבתוכו.
וזה עניין "הסר מסוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס". הקדוש ברוך הוא הוא כמכסה לסיר: יש לך את הסיר, את חומות ירושלים, אבל אם אינני כאן כמכסה, הסיר לא יגן עליך ולא יועיל לך במאומה. "מסוכתו" היינו מה שסוכך עליהם; מסיר הקדוש ברוך הוא כביכול את הכיסוי, ואז "והיה לבער", האש שולטת ושורפת את העם היושב בירושלים.
ועוד מדרכו של הסיר הנפוח, אומר המלבי"ם: מאותו צד שהאש שולטת בו בעיקר - שם עולות הרתיחות. תראה סיר על גבי פלטה, שאין כל הפלטה גוף חימום אחד אלא גופי החימום בשניים או במקום אחד לפי הגודל, ותראה שדווקא בצד מסוים עולות הרתיחות ולא כל הסיר רותח; מצד האש, ששם היא שורפת יותר, שם המבעבע. וכשסיר רותח נדמה שהמים מבקשים לברוח: הם קופצים ורוצים לצאת החוצה, ובדברים כחלב וכיוצא בו הם ממש בורחים. ובאותו צד שהאש שולטת בחוזקה, המים בורחים משם אל הצד שכנגד. כך "מפני צפונה תיפתח הרעה": משם תהיה האש, ועיקר רתיחת הסיר מצד צפון, והם הגויים הבאים מצד בבל, שבבל היא לצפונה של ארץ ישראל. וכשהאש מגיעה משם, המים בורחים לצד השני - העם היושב בירושלים ירצה לברוח ולהתרוקן לצד השני, ולא יועיל להם, כי הכשדים ילכדו אותם ולבסוף יגלום לבבל. ההגנה שציפיתם לה מצד הסיר, שהן חומות ירושלים, לא תעזור לכם, אלא תהיו כבשר בקלחת שסופו להינזק ולהישרף מרוב האש.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כׇּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
מצפון - כאמור, בבל היא לצפונה של ארץ ישראל. ומהו "תיפתח"? מבאר הרד"ק שהוא מלשון התרה, כמו "ויפתח את הגמלים", שהתיר קישוריהם. עד עתה הייתה הרעה כביכול קשורה, קשרתיה ולא נתתי לה לצאת; ומעתה דע לך שמצפון תיפתח הרעה, תהיה מותרת - היפוכה של קשורה - לבוא על ישראל.
כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכׇל־מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם־יְהֹוָה וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְעַל כׇּל־חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כׇּל־עָרֵי יְהוּדָה׃
"משפחות" היינו העם, ו"ממלכות" היינו המלכים וראשי הממלכה - מלכי בבל, והגדול שבהם נבוכדנצר, וכן נרגל שר אצר ורב מג וכל שרי בבל, כולם נקראים ממלכות. אומר הקדוש ברוך הוא: כביכול יש לי משפט עם ישראל שחטאו כנגדי, ואני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה שיהיו כשופטים ביני ובין העם. "ונתנו איש כסאו" - הכיסא מבטא משפט, שהמלך יושב על כיסא דין; "פתח שערי ירושלים" - גם שער העיר מבטא מקום משפט, שבשער היו יושבים השופטים. יבואו וישבו בשער לשמוע טענות בעלי הדין, וישבו גם על כל חומותיה וגם בכל ערי יהודה, כביכול יתחלקו לכמה בתי דינים, כסנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה, להבדיל אלפי הבדלות - כמה וכמה מקומות של משפט.
ומדייק המלבי"ם: הכובשים בדרך כלל מתחילים מערי הפרזות, ומשם מתקדמים אל החומות, ורק לבסוף אל פתח השער; הכיבוש איטי. וכאן להפך: "ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים", ואחר כך "על כל חומותיה", ואחר כך "על כל ערי יהודה". הם באים כאדוני הארץ, כמלך היושב על ממלכתו. ללמדך שלא יבואו כמי שבא להילחם, אלא כאדונים וכשליטים. וזה חלק מקושי השעבוד והצרה העתידה: מלבד ש"אויבינו פלילים", הם יהיו השופטים שלנו, כביכול הם ידונו אותנו על שהמרינו את פי השם - וזה קושי בפני עצמו.
וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כׇּל־רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם׃
רש"י מפרש "ודיברתי משפטי אותם" - אתווכח עימם, עם יהודה ועם ירושלים, לשון ריב וויכוח. והרד"ק מבאר שאין הכוונה לדיבור ממש, אלא עצם הבאת המלכים עליהם והבאת הפורענות היא הדיבור: כשהקדוש ברוך הוא מביא עליהם את המלכים, זו הדרך שבה הוא מוכיח את ישראל, ואין צריך שידבר עימם פנים אל פנים. ולפי המלבי"ם, השופטים הם הגויים - האומות הן שייפרעו מהם, והשם כביכול יסדר את משפטו וטענותיו לפני שופטים אלו, "על כל רעתם", לבקש מהם דין על אשר עזבוני.
והחטא משולש. ראשית - "עזבוני". שנית - אילו רק עזבו אותי, היה אפשר ללמד עליהם זכות שעבודתי קשתה עליהם ולכן בחרו להיות חופשיים; אבל הם הלכו לקטר לאלוהים אחרים, שעבודתם כבדה יותר, ואם כן אין כאן בקשת חופש כלל, שאם בקשת חופש היא - למה הלכת לעבוד עבודה זרה אחרת? ושלישית - אילו היו ממירים כבודם כדי לקבל תועלת כלשהי, היה מקום לומר שאותו אלוה הבטיח לך מה שאיני מבטיח; אבל הרי "וישתחוו למעשי ידיהם" - וכי במעשה ידיך יש ממש? דבר שזה עתה פיסלת, תוכל לקבל ממנו תועלת? הרי זה חטא על פשע, שהלכת ובנית לך אלוה שאתה עצמך יודע שאין בו ממש, ומה חשבת לקבל ממנו - דבר שממני לא תקבל?
וְאַתָּה תֶּאְזֹר מׇתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל־תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן־אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם׃
"תאזור מותניך" - לשון זירוז, כאיש חיל, שתלך בזריזות, כמו שנאמר באליהו "וישנס מותניו". ומזהירו: אל תחת מפניהם, שאם תירא מלומר להם את הדברים שצריכים להיאמר בלא כחל וסרק - "פן אחיתך לפניהם", אפיל אותך לפניהם. כלומר, ככל שתגלה גבורה ועוצמה, כך תגדל ההגנה שלך מאת השם.
המלבי"ם מבאר: עוד לפני שאושיב את השופטים האכזרים הללו, אומר הקדוש ברוך הוא לירמיהו, רצוני להתרות בעם ישראל על ידך. לך אל עם ישראל והתרה בהם קודם שאפילם בפני השופטים הנוראים, בפני יושבי צפון, בפני בבל והכשדים - כדרך שמקובל להתרות בבעל דין על ידי שליח בית דין. ולכן "תאזור מותניך": אל תמתין שיבואו אליך, אלא לך אתה אליהם, לך אל עם ישראל והוכיחם. "וקמת" - תקום אתה, "ודיברת אליהם את כל אשר אנוכי אצווך" - מבלי להפיל דבר מכל ציוויי. ו"אל תחת מפניהם" - הכוונה גם שלא תחניף להם: לפעמים כשאדם אינו נעים לו ממישהו, הוא מחניף לו ואומר לו דברי שבח שאין בהם אמת ואין בהם ממש, רק כדי למצוא חן בעיניו. על כך מזהירו: הישמר שלא תחניף להם, שאם תעשה כן "אחיתך לפניהם"; ולכן עליך להעז פניך כנגדם.
ומדקדק המלבי"ם בלשון "את כל אשר אנוכי אצווך": למה צריך "אנוכי" ו"אצווך" יחד, והרי די היה לומר "את כל אשר אצווך", ומי מצווה אם לא אנוכי? אלא כשבא "אנוכי" עם "אצווך", הכוונה למה שאני מצווה בעצמי בלבד. שהרי ייתכן "אצווך" על ידי נביא בשמי, וגם על זה תוכל לומר שזה בא ממני. לכן אומר לו "אנוכי אצווך": איני מצווה אותך לשמוע אלא כפי מה שיוצא מפי. לא תמסור שום נבואה הבאה מכוח אחר, ולא נבואה שמישהו יאמר לך למסרה, אף אם יאמרו שהיא מאת השם - מן המלך, מחכמי העדה, מאותם שיש להם קשר עם ריבונו של עולם. הוראות וציוויים תקבל רק מ"אנוכי אצווך", ישירות מאת קודשא בריך הוא.
וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל־כׇּל־הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ׃
אל תאמר שלא ישימו אליך לב ולא יקומו כנגדך, ושמא יתעלמו ודבריך לא ישפיעו. אומר לו: נתתיך היום שתהיה בעיניהם כעיר מבצר, ואחר כך כעמוד ברזל, ואחר כך כחומות נחושת, עד שיילחמו בך מלחמה קשה מאוד, כדרך שנלחמים לכבוש עיר מבצר. במילים פשוטות: להתעלם ממך לא יתעלמו, אלא ינסו בכל דרך להילחם כנגדך.
וכך תהיה בעיני כל הארץ. לא רק למלכי יהודה, שמגאוותם הם שונאי מוסר מטבעם, ובפרט מוסר כזה - שהרי מה תוכנו? שיבוא מלך ויכבוש את המלך שלנו, שיבוא מלך ויגלה את המלך שלנו. איזה מלך אוהב לשמוע דבר כזה? כביכול אומרים לו: עוד מעט אתה מגורש מכאן, והרי זה כעין מרידה במלכות, ובוודאי לא ירצה לשמוע. ולא רק הוא, אלא גם שריו וגם כוהניו - שהם אלו שאמורים להורות דעה לעם וליישרם על פי דרך התורה - וגם כל עם הארץ; כולם יילחמו בך ויתנגדו לדבריך.
וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא־יוּכְלוּ לָךְ כִּי־אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־יְהֹוָה לְהַצִּילֶךָ׃
יילחמו כנגדך ולא יוכלו לך, כי איתך אני להצילך - שלא ימיתוך. וכבר הזכרנו: לא ימיתו, אבל שלא יזיקו - על כך אין הבטחה. ייתכן שיזיקו וינסו להזיק, כפי שנראה בהמשך, אבל להמית לא ימיתוך.
ומבאר המלבי"ם שכאן אומר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך שלא יהיה לך שום עוזר. שהרי לפעמים כשאדם עומד נגד המעמד העליון, המעמד הנמוך מסייע בידו; ואם הוא נגד מעמד הביניים, אולי העשירון העליון והמעמד הנמוך יסייעו בידו, וכן על זו הדרך. אבל כאן - משום מעמד לא יהיה לך סיוע, וזהו שמנה קודם: מלכי יהודה, שריה, כוהניה וגם עם הארץ, גם מעמד הביניים וגם העשירון התחתון. אל תצפה להצלה. ואם כן, ריבונו של עולם, איך אתה שולח אותי להתאבד? על כך: "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי איתך אני נאום ה' להצילך" - אף שאמרתי לך שכולם יתנגדו לך, אל תשכח שאני איתך, וכשאני איתך אין לך מה לחשוש מאיש.
ומדקדק המלבי"ם בלשון "ונלחמו אליך". יש ביטוי "נלחם בו", "נלחם עימו", "נלחם איתו" ו"נלחם עליו", ולכל אחד מהם הסבר בפני עצמו, ולא ניכנס לזה כעת, שאף הוא אינו מבאר כאן את כל ההבדלים. אבל כאן מבאר מהו "נלחמו אליך": שאין הוא בא חזיתית, אלא מנסה לאגף אותך מכל מיני צדדים ובתחבולות. לא יילחם בך באופן ישיר, אלא "אליך" - יבוא ויעשה כל מיני תחבולות מן הצד כדי להכשילך. ובסופו של דבר אומר הקדוש ברוך הוא: אין לך מה לדאוג, אף שכולם נגדך, אני איתך.
מסופר על רב אחד, כמדומני הרב כהנמן, שהיה רב בעיירה באירופה, ובא לפני החפץ חיים ואמר לו שהוא כבר חושב להרים ידיים, שאינו יודע מה לעשות כנגד המשכילים שבעירו: הם כובשים שטח אחר שטח ומשתלטים על הקהילה, על המבנים ועל מוסדות החינוך, ואינו יודע מה לעשות. אמר לו החפץ חיים: מה השאלה? כשיש שני צדדים, הולכים אחרי הצד המנצח, אחרי הצד החזק. נבהל הרב ואמר: מה זאת אומרת, הרב אומר לי ללכת איתם? אמר לו החפץ חיים: לא שמעת. אני אומר לך הצד המנצח - עשה חשבון מי ינצח בסוף, המשכילים הללו או הצד שכנגד, שהוא ריבונו של עולם, שהרי נלחמים כנגד ריבונו של עולם; ומי שאתה חושב שינצח בסוף, איתו תלך.
וזה מה שאומר כאן הקדוש ברוך הוא לירמיהו: "ונלחמו אליך" כולם, אבל אל תדאג, "איתך אני נאום ה' להצילך". ייתכן שכולם יהיו יחד זה עם זה כנגדך, אבל די לך שהשם איתך, ואין צריך יותר מזה. אם רק השם איתך - יהיו כולם נגדך, ומה אירא? "לא אירא רע כי אתה עמדי".
בפרק ההקדשה ממנה הקדוש ברוך הוא את ירמיהו על הגויים ועל הממלכות - היער והבניין - לנתוש ולהאביד, לנתוץ ולהרוס, וסוף הכול לבנות ולנטוע. הגרי"ז לימדנו שהמהפכה באומות באה כהכנה לגלות, שהבן יוצא להפקר והמדינה נעשית משומרת, ולפי דרכו של המלבי"ם ביונה: הכשרת המקל כדי שיהיה ראוי להוציא לפועל את דבר השם. שני המראות משלימים את התמונה: "מקל שקד" - מקל להכאה, ושקידה ומהירות בקיום הגזירה, כעשרים ואחד הימים שמי"ז בתמוז עד תשעה באב, וכהקדמת "ונושנתם" שהייתה לטובת ישראל ולהצלתם; ו"סיר נפוח" - ירושלים כסיר וישראל כבשר שבתוכו, שבהסתלק המכסה שמלמעלה אין החומות מגינות, והאש באה מצפון. ומכאן ואילך ציווי הזירוז לנביא: לאזור מותניים, לדבר בלא חנופה ובלא לגרוע דבר, ולשמוע רק מ"אנוכי אצווך" - ומולם הבטחה: תהיה כעיר מבצר וכעמוד ברזל וכחומות נחושת, ואף שכל המעמדות יילחמו אליך בתחבולות, "לא יוכלו לך כי איתך אני נאום ה' להצילך".