בעזרת השם נעשה ונצליח, אנחנו מתחילים היום בלימוד ספר ירמיהו. ירמיהו פרק א'.
דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין. דברי ירמיהו בן חלקיהו. הרד"ק אומר מי זה חלקיהו? את חלקיהו כבר פגשנו לאל, חלקיהו בן שפן הכהן, שהיה בבית המקדש ומצא ספר תורה בימי יאשיהו, והספר תורה היה פתוח במקום שבו כתוב יולך השם אותך ואת מלכך, ובא וסיפר את זה למלך והמלך קרע את בגדיו, כפי שכבר למדנו בספר מלכים. בנו היה ירמיהו, זהו ירמיהו בן חלקיהו. מן הכהנים אשר בענתות, מן רשי מתרת כהניא, מן אמרכליא אומר התרגום, הכוונה מהאנשים החשובים של הכהנים שהיה בירושלים. ענתות הייתה עיר מערי הכהנים, כמו שכתוב בספר יהושע, שלכהנים היו ערים שבהם הם היו יושבים, אחד מהם הייתה העיר ענתות ושם היו גרים הכהנים.
חז"ל אומרים, רש"י מביא, דברי ירמיהו בן חלקיהו, ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי ויוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי. יבוא בן המקולקלת שמתוקנים מעשיו, המקולקלת זו רחב, ירמיהו הוא צאצא של רחב, שמתוקנים מעשיו, זה לא השפיע עליו לרעה ואדרבה צדיק גמור היה, ויוכיח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי, יוכיח את עם ישראל שהם בני המתוקנת, הכוונה מנשים צדקניות, דמקלקלן עובדוהי. הוא שבא ממקולקלת צדיק, אתם שבאתם ממתוקנת על אחת כמה וכמה שנדרש מכם להיות צדיקים, ולכן התביעה עליהם דווקא על ידו כי הוא השוט, הוא הספר המוסר שממנו הם צריכים ללמוד.
אומר המדרש, מביא אותו הרד"ק, למה פתח בדברי ירמיהו בן חלקיהו? למה דברי? למה לא חזון? למה דברי? אומר כיוון שהספר הזה כולל דברי נבואות שניבא על ישראל ועל הגויים, וכן את דברי עצמו שקרה לו בנבואתו עם ישראל. זאת אומרת, אין פה רק נבואות, אלא יש כאן גם סיפור דבריו, מה קרה איתו באופן פרטי. היות וכן פתח בדברי. אבל מביא הרד"ק מדרש, מדרש שאומר שלושה נביאים כתבו בלשון עצמן. מה הפירוש? שלושה נביאים כותבים את הספר שלהם בגוף ראשון. אני מספר מה קרה איתי. ולמה? אומר המדרש, לפי שהייתה נבואתם דברי קנטורין, לפיכך נתלה נבואתם בעצמן. דברי קנטורין הכוונה אמרו דברים חריפים לעם, אמרו דברים המקנטרים את ליבם של העם, ולכן הדיבור שלהם כמו בגוף ראשון. ופשוט אפשר לומר שכוונת הדברים כביכול שלא תחשוב שזה ממני אומר השם יתברך, אני לא אמרתי להגיד את זה בצורה הזאת, כביכול בדרך של קנטור, אלא כשצריך לומר דברי קנטור כמו שכתוב ולחושך קרא לילה, לא בחושך השם קורא לילה, לא מזכיר שמו יתברך על החושך, אלא קרא באופן כללי. ויקרא אלוקים לאור יום, זה השם, יום זה השם קורא לו, אבל לילה זה לא כביכול לא מאת השם. הגם שוודאי זה מאת השם, אבל השם לא מייחד שמו עליו. גם פה יש דברי קנטורין, תגיד את זה כביכול בשמך. הגם שזה ודאי נבואה מאת השם, כמו שוודאי שהחושך נברא מאת השם, אבל כביכול השם לא מייחד שמו על זה.
מי הם? דברי קוהלת, דברי עמוס, דברי ירמיהו. הם כמו מספרים על עצמם, אני קוהלת הייתי מלך בירושלים. גם עמוס מספר בגוף ראשון, קשר עליך עמוס, כמו שמדבר על עצמו. גם ירמיהו מספר דברי עצמו, השם אמר לי בטרם אצורך בבטן ידעתיך, אמרתי לו אני לא ראוי וכולי. כביכול מספר על עצמו בגוף ראשון, וגם בהמשך אנחנו נראה שהוא מספר את הצרות שעשו לו. אז כל הספר, החלקים הנכבדים ממנו באים בגוף ראשון, ולכן פתח בדברי ירמיהו בן חלקיהו שירמיהו הוא עצמו המספר על העובר עליו כיוון שדבריו הם דברי קנטורין.
המלבי"ם אומר, שלושת הפסוקים הראשונים של הספר כאן הם בעצם הקדמה כדי לתאר לנו מה אנחנו עומדים לקרוא, כדי לתאר לנו על אופיו של הספר והכותב אותו, וזה מעין הכנה לקראת מה שאנחנו נקרא בהמשך. דבר ראשון, כאשר בן אדם רוצה לגשת לספר, יש כמה וכמה דברים, פרמטרים, מדדים שאותם הוא רוצה לבדוק כדי בכלל להתעניין, האם כדאי לי לפתוח את זה או לא. כשמדובר בספרי הקודש ובכתבי הנבואה, אז ודאי שזה לא השאלה אם אני מעוניין לפתוח או לא, אבל עם כל זה צריך לתת לי איזה הקדמה ומה עומד לפניי.
דבר ראשון, מה שמעניין אותנו זה מה זה הספר הזה? יש ספר של תוכחה, יש ספר שירה, יש ספר של דברי חוכמה, כדוגמת משלי וקוהלת. מה זה הספר הזה? האם זה ספר שנאמר בדרך מליצה ומשל כמו שיר השירים, או בדרך סיפור? מה הספר הזה? על זה הוא אומר דברי, המילה הראשונה. מה זה דברי? כמו שאמר הרד"ק, כולל הכל. כל הדברים, חזיונות, נבואות, סיפורים, תוכחות, הכל בו. זה דברי.
דבר שני, חשוב לנו לדעת מי המחבר. כי יכול להיות ספר מאוד מעניין, אתה פותח, אתה רואה מי המחבר, מתברר לך זה איזה כסות או איזה אני יודע מה, אתה ישר שולח אותו לגניזה. כן, תשמע, יש לו דברים יפים, דברים מעניינים וכן, יפה מעניין, חשוב לדעת מי כתב. אם זה שכתב הוא לא אדם הגון, אנחנו לא נקרא את הספרים שלו. פעם בא יהודי לרב מבריסק, אמר לו שמעתי שהרב אמר לתלמידים שלו לא לבוא לדרשות שלי. אמר לו כן, זה נכון. שואל אותו ולמה? כל מה שאני אומר זה רק מדברי חז"ל, דברים הכתובים ודברים, וכל מה שאני אומר זה לא אומר להם דברים של השקפה מעצמי ולא שום דבר, רק מה שכתוב. הוא הכיר בו שהוא לא, השקפותיו מעוותות. אמר לו הרב מבריסק, אני אשאל אותך שאלה בהלכה. הוא שמח, הנה הרב מבריסק עצמו מבין בהלכה גם, שהרב לא יחשוב שהוא עם הארץ. כן בבקשה, הרב ישאל. אמר לו הרב תגיד לי מה הדין בסיר שהסיר עצמו הוא סיר טרף, אבל בישלנו בו בשר כשר למהדרין בד"ץ עדה חרדית. מה הדין של האוכל? אמר לו מה זאת אומרת, הוא אסור לאכילה. אומר לו הרב אני לא מבין, למה הוא אסור לאכילה? הרי זה בשר כשר. אומר לו כן, אבל באיזה סיר הוא התבשל? אומר לו הרב, אתה שומע מה אתה מדבר? התורה שלך כשרה מאוד, אבל באיזה סיר היא התבשלה? הוא אומר לו כשהוא מצביע לו על הראש, באיזה סיר זה התבשל? כאשר זה מתבשל בסיר עקום, אז גם האוכל הכי כשר יוצא עקום. ולכן חשוב לנו לדעת מי המחבר. על זה הוא אומר לך ירמיהו בן חלקיהו, היה נביא, היה מיוחס, אבא שלו היה כהן גדול ונביא, אביו היה גם עשיר, כי הרי הכהן הגדול היו מעשירים אותו, הכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו. אז הוא מספר לך גם כן על הכותב הספר, מעלתו וחשיבותו.
דבר נוסף, הוא מספר לי על מקומו, אשר בענתות. למה באמת חשוב לי להדגיש אשר בענתות? כי ענתות הייתה עיר של כהנים ששם היו אנשים מיוחדים ביראת השם, והוא היה מארץ בנימין ולא מירושלים. למה הדגש הזה? מכיוון שאנחנו יודעים שאין נביא בעירו. אתם יודעים תמיד שבא מישהו להוכיח והוא מהמקום, לא מקבלים ממנו. אה, זה נהיה לנו צדיק, זה מהם, לא מקבלים ממנו. כשאתה רוצה להגיד תוכחה, עדיף שמישהו אחר יבוא. גם כשעכשיו רוצה במקומו להוכיח את עדתו, שיביא שחקן רכש. תביא רב אחר ממקום אחר שיגיד דברים כגידים. לך קשה להם לקבל ממך. זה המציאות של בני אדם. כך שלמעשה, אם הוא היה מירושלים ומנסה להוכיח אותם, היה קשה להם לקבל. לאנשים יותר קל לקבל מישהו מבחוץ. פעם אנחנו יודעים, היה פעם אחת איזה רב מקומי שנפטר, והיה באותו מקום תלמיד חכם זקן שהיה באמת הגון וראוי, אבל הציבור לא לקח אותו, כמו שאמרתי אין נביא בעירו. הלכו הביאו איזה אחד, משהו כזה צעיר, לא מבין הרבה, לא זה, אבל מצא חן בעיניהם, הביאו אותו. שמע את זה הרב וראה מי הביאו במקומו כביכול, הוא היה אמור להתמנות שם, הוא מאנשי המקום ותלמיד חכם והכל, הלכו הביאו אחד כזה. הוא אמר להם, עכשיו נתיישבה לי קושיה. מה הקושיה? הוא אמר להם, אף פעם לא הבנתי, מעשה העגל היה בעקבות זה שזה משה האיש לא ידענו מה היה לו. משה המנהיג איננו. אתם צודקים, איננו. מי במקום משה? יש פה את אהרון. קחו לכם את אהרון. אומר מכאן למדתי שמעדיפים להביא אפילו עגל מבחוץ ולא לקחת את אהרון. מבינים כשהוא מתכוון לרמוז את מי הלכו להביא. מעדיפים להביא עגל מבחוץ, העיקר לא להביא מישהו שכבר אנחנו מכירים. על כל פנים, הוא בא ואומר לך, הוא יכל להוכיח אותם. הוא לא יכיר פנים, הוא לא יחפה על אף אחד, הוא לא יחשוב לא, זה ההוא, תשמע, אולי הוא יעסיק אותי פעם, השני משכיר לי את הבית, השלישי לא מזמן שלח משלוח מנות מכובד מאוד, לא נעים להגיד לו דברים קשים. הוא לא יעשה חשבון לאף אחד, הוא יבוא יגיד את הדברים ללא כחל וסרק.
סיפרתי לכם שפעם הרב בעדני הלך לרב שך כדי לקנות ממנו את האבי עזרי. אז הוא אמר לו שני כרכים חסר לו. שאל אותו למה, מה זאת אומרת חסר? הוא אמר לו כשנעשה הדפסה אני יהיה לי את זה. שאל אותו מתי תהיה הדפסה? אמר לו אני לא יודע, כשיתאסף לי כסף אני אעשה הדפסה. אמר לו כסף? אני בכמה טלפונים יכול להשיג לרב פה תורמים שידפיסו לרב את כל הספר בחינם. אומר לו הרב שך, אני בטלפון אחד יכול. לא צריך כמה טלפונים. אבל אומר מאז שאני נהייתי מנהיג לציבור, קיבלתי על עצמי לא לקבל פרוטה מאף אדם. מאף אדם. למה? איזה גוף כלשהו יתמוך בי, ייתן לי, ידפיס לי את הספרים, מחר מחרתיים אני אראה שהם עומדים, אני יודע מה, להקים ישיבה קטנה מתקדמת. והרב שך הרי תמיד על כל ענייני התורה והיהדות נלחם באש ובחנית. הוא אמר אני יכול להגיד להם משהו? אני יכול לצאת למחות כנגדם? אני יכול להעמיד הדת על תילה? גמרנו, קיבלת ממנו משהו, אתה כבר כבול לו, אתה כרוך אחריו, אתה אין לך מילה. אמר לו הרב שך, אני מחכה שיצטבר לי באופן אישי כסף, כשיהיה לי מספיק כסף אני אדפיס את הספר. כך שאנחנו מבינים שכשבן אדם קשור לאנשים, הוא כבר חייב להם, הוא כבר לא יכול לעשות דברים באופן עצמאי. קראתי על אחד, קראתי על אחד מה, על הרב של קריית אתא, הרב יעקובוביץ כמדומני, אני לא בטוח. על הרב של קריית אתא, יהודי תלמיד חכם גדול. מספרים עליו שהוא לא רוצה לקחת כסף אף פעם מהמועצה הדתית ושום דבר. פעם ניסו ללחוץ עליו, אמרו לו בוא הרב יהיה רב מטעם המועצה ויקבל משכורת וזה. אומר להם לא לא, אני לא רוצה. אמרו לו מה, מה הרב חושש? הרב חושש למה, לחירות ההלכתית שלו? אנחנו לא נקבע לך מה לעשות, לא נקבע לך איך לפסוק, תוכל לעשות את הדברים איך שאתה מבין. הוא אמר להם, אתם חושבים שאחרי שאתם תביאו לי משכורת אני אחכה להוראות מכם? אני ארוץ אליכם כדי לשאול מה אתם רוצים שאני אעשה. אתם שומעים? אני לא אחכה שאתם תבואו, אני ארוץ אליכם לשאול מה, מה אני עכשיו צריך לעשות. גמרנו, קיבלת משכורת, אתה כפוף לו, אתה כרוך אחריו, מה שהוא יגיד אתה תעשה. לכן הוא אומר לא, כאן הנביא הזה מארץ בנימין, הוא בכלל לא מירושלים, לכן כשהוא בא לירושלים להתנבא, לא היה לו חשבון עם אף אחד, לא היה חייב לאף אחד כלום, יכל להגיד את הדברים ללא כחל וסרק.
דבר רביעי אומר המלבי"ם, חשוב לנו לדעת מאיזה מקור הוא אומר את הדברים. כשבא אדם ואומר דבר, אני יכול לדעת מה הדוקומנטים שלך, על מה אתה מסתמך, מה היסודות לדברים שאתה כותב לי כאן? יכול להיות שזה מהשכל, יכול להיות שזה מהבחינה, הוא עשה מחקרים והגיע למסקנות, יכול להיות מפי סופרים וספרים. על זה הוא אומר אשר היה דבר השם אליו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה בשלוש עשרה שנה למלכו. דע לך, ששאב את דבריו ממקור מים חיים, מדבר השם בעצמו.
דבר חמישי שחשוב לנו לדעת, אומר המלבי"ם, מה הוא היה הזמן שבו התנבא הנביא. ועל זה הוא אומר לך, זה היה בימי יאשיהו בן אמון, ובעצם הוא מספר לנו שזה היה בשלושה זמנים שונים. ושונים לא בכדי אני אומר, כי באמת אלה היו זמנים שונים זה מזה. זמנים שבהם המעמד של העם ומעמד המלך התחלף. התחלת נבואתו בימי יאשיהו בן אמון מלך יהודה, שהוא ודורו היו צדיקים. יאשיהו היה צדיק ודורו היה צדיק. והוא התחיל בשלוש עשרה שנה למלכו, שאז הוא היה בן דעת לעבוד את השם, אז הוא מתחיל להתנבא ליאשיהו. ויהי בימי יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו בן יאשיהו מלך יהודה עד גלות ירושלים בחודש החמישי. הוא אומר לך נבואתו המשיכה והתמידה גם בימי יהויקים, שבימי יהויקים הדור היה צדיק אבל יהויקים היה רשע. המלך היה רשע. עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו, שאז התחלף המעמד של העם, שהעם היו רשעים אבל צדקיהו עצמו היה צדיק. זאת אומרת בכל התקופות, הן כשהעם והמלך היו צדיקים, הן כשהעם צדיק והמלך רשע, הן כשהעם רשע והמלך צדיק, בכל התקופות הללו הוא התנבא וכל נבואותיו התקיימו.
ויהי דבר השם אליי לאמור. ירמיהו כעת מתחיל לספר את דברי נבואתו. אומר לי השם, בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך. בטרם אצורך בבטן ידעתיך, אומר על זה רש"י, מימי אדם הראשון הראהו הקדוש ברוך הוא לאדם דור דור ונביאיו. זה בטרם אצורך בבטן ידעתיך, הכוונה עוד מאז, עוד מאדם הראשון, כבר אז הראיתי לו את ירמיהו כנביא. אתם יודעים שהרב נפתלי מרופשיץ פעם אמר, הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור וחכמיו, דור דור ונביאיו. הוא שואל, מילא מעניין את אדם הראשון לראות את הנביאים, את החכמים, את הדרשנים, אבל מה מעניין את אדם הראשון לראות את הדור? מי הוא ראה? לותיאנקה למשוק? מה זה מעניין אותו? אז הוא אמר, הראו לאדם הראשון את נפתלי. ככה אמר הרב נפתלי מרופשיץ על עצמו. הראו לו את נפתלי. אז הוא אמר אה, גם נפתלי בחכמים? גם נפתלי בדרשנים? הראו לו את הדור, אה אמר בסדר בסדר, ביחס לדור הזה גם נפתלי מתאים, זה בסדר. הוא אומר לכן היה צריך להראות לו דור דור ודורשיו. דור, היה צריך להראות לו את הדור כדי שיבין, לפי זה הדרשנים, שלא יחשוב שהגדולים כאלה קטנים, שיבין את גודל הדור, הוא יבין שהדרשנים באותו דור גם הם באמת גדולים באופן יחסי.
נביא לגויים נתתיך. מה זה נביא לגויים נתתיך? אז רש"י מסביר, לישראל שהיו נוהגים עצמן כעקום. שומעים? מה זה לגויים? הרי הרבה מהנבואות שלו הם על עם ישראל. למה אתה אומר לגויים? אז הוא אומר לישראל שמתנהגים כמו גויים. התרגום יונתן אומר, נביא משקה כס דלווט לעממיא מניתיך. נביא המשקה כוס התרעלה לגויים נתתיך. יוצא שלפי התרגום בעצם זה מדבר באמת על הגויים, כי מי שמתנבא דברים חריפים וקשים עליהם, זה יהיה אתה. עוד הסבר, בטרם תצא מרחם הקדשתיך, עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך. כשאמרתי למשה נביא אקים להם כמוך, התכוונתי אליך. ולמה? כי זה הוכיחם וזה הוכיחם. משה הוכיח אותם בדברים קשים וגם ירמיהו. זה נתנבא 40 שנה וזה נתנבא 40 שנה.
הרד"ק מסביר, בטרם אצורך בבטן ידעתיך. כתב אדוני אבי, כך הוא מביא בשם אביו, כאשר ברא השם את ארבע יסודות, ידעהו בכוח הטבע ואחר כך הוציאו לפועל. הכוונה כאשר השם יצר את היסודות, כבר אז ביסוד כבר הוכנס דוגמתו של ירמיה, ואחר מכן בטרם תצא מרחם הקדשתיך, הוציא אותו אל הפועל ושלח אותו לנבואה. הוא שואל לכאורה, הרי כל הנביאים, כל הצדיקים וגם הרשעים, הקדוש ברוך הוא ידעם עוד בטרם היו. שאם לא כן, חס ושלום השם אינו קורא הדורות מראש? האם הקדוש ברוך הוא לא יודע מי יהיה ומה יהיה ואיך יהיה? אז ודאי שכן. אז מה הייחודי פה בטרם אצורך בבטן ידעתיך ואת השאר השם לא ידע? זה חידוש בשבילו? אומר שהכוונה פה של הדברים, שאביו ואימו נזהרו בקדושה ובטהרה כבר מעת ההיריון. זה הכוונה בטרם אצורך בבטן ידעתיך, כבר מראש היה כאן פעולה של קדושה שהולידה את הוולד המיוחד הזה.
אבל הוא מביא כאן דברים שכותב הרמב"ם, והדברים של הרמב"ם הם דברים מאוד יסודיים, היו שהקשו עליהם, אבל בואו נראה את הדברים הקשורים אלינו. הרמב"ם כתב, זה עניין כל נביא, אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות. כל נביא יש לו הכנה טבעית, זאת אומרת משמיים הקדוש ברוך הוא בטבע הכין אותו להיות מסוגל לנבואה, והוא צריך גם התלמדות. כי אם הוא לא יתלמד, לא יהיה לו, זה לא יעזור לו הכנה טבעית לבד. הוא צריך גם כן להתאמן והוא צריך גם כן להיות מבני הנביאים כמו שלמדנו, שבני הנביאים היו הולכים עם הנביא כדי לשמוע ולקבל ממנו דרכים בנבואה עד שהיו משיגים את הנבואה. הרבה קדושה, הרבה טהרה, הרבה עבודה עצמית, אבל צריך שיהיה לו את ההכנה. צריך שיהיה לו את ההכנה, בלי ההכנה הבסיסית הטבעית הוא לא יוכל לקבל נבואה גם אם יתלמד הרבה. לפי זה הוא שואל, שואל הרד"ק, אז למה אם ככה זה נאמר במיוחד לירמיהו? הרי את הדברים הללו היית צריך להגיד גם כן לכל נביא אחר, כי כל נביא אחר באמת בטרם אצורך בבטן ידעתיך, הוא צריך את ההכנה הטבעית שהקדוש ברוך הוא יכין אותו כבר מראש. והוא מסביר שפה היה צריך אמירה מיוחדת מכיוון שהוא ידע שירמיהו יסרב. וכיוון שכך היה צריך מילות שכנוע. ומילות השכנוע הם מה אתה מדבר, עוד בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ייעדתי אותך לתפקיד הזה, אז איך אתה עכשיו מנסה לסרב? הרי מראש יצרתי אותך לשם כך. שואל הרד"ק, אה, אם זה הפשט, אז למה זה לא נאמר למשה? משה היה גם נביא שסירב בדבר השם. היה צריך להגיד למשה, משה בטרם אצורך בבטן ידעתיך, לך תגאל את עם ישראל. משה מסרב, אז למה גם לו לא נאמר דבר השכנוע הזה? אומר לו, למשה לא היה צריך, מכיוון שמשה הקדוש ברוך הוא הראה לו אותות כדי לחזק את ליבו. נתן לו אות הסנה ואת העניין עם הנחש ואת העניין עם היד המצורעת. אז הוא נתן לו אותות שאיתם הוא יוכל להשפיע על פרעה ולעשות אותם לפני פרעה. זה דבר אחד, אז למשה לא צריך להגיד לו בטרם אצורך בבטן ידעתיך, כשמסרתי לו משהו יותר חזק מזה, ואלה הם ממש אותות שאותם הוא יכול לפעול ולעשות. דבר נוסף הוא אומר, מכיוון שמשה רבנו לא היה צריך את האמירה הזאת. משה רבנו היה חכם גדול מדעתו לדעת שבאמת האדם מצד עיקר יצירתו יש בו הכנה טבעית לנבואה לכל מי שעתיד להתנבא. כך שלמעשה למשה לא היה צריך להגיד בטרם אצורך בבטן ידעתיך, זה לא חדש לו. אבל ירמיהו יכול להיות שאת זה לא ידע, ואת זה היה צריך הקדוש ברוך הוא לומר לו כדי לשכנע אותו ללכת בשליחותו.
דבר נוסף הוא אומר, כל חוכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו, יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה, יגבר בה בעת ההתלמדות. טוב, זה דבר שהוא באמת יסוד מאוד חשוב, לדעת שכל טבע שיש באדם, יש לו אותו מה שנקרא בשורש, ואם אתה תתאמן עליו, יהיה לך אותו יותר. והן לטוב והן למוטב. גם במידות הטובות, אדם שהוא בעל חסד, זאת אומרת שמטבעו הוא נותן חסד, אבל אתה תפעיל את זה, תתאמן בזה, תחזור על זה, זה ישקיע בך יותר את העניין. אדם שנוטה למושכלות ולהשגה בחוכמה וכולי, יש לך את זה בשורש, אבל אם אתה תלמד ואתה, אתה תוכל לפתח את זה הרבה יותר. וגם רשע, בן אדם שהוא בעל גאווה גדול, בן אדם שהוא רשע גדול, שהוא אכזרי, יש לו את זה בשורש, וכיוון שהוא הלך והתאכזר והפעיל את זה עוד ועוד, הוא מה שנקרא התאמן על זה, והדבר הזה הפך להיות לו לטבע שני. אבל דע לך שבאמת יש לו את זה בשורש, ואם היה מתאמץ ומתגבר נגד זה, היה מצליח לבטל את הכוח הפנימי הזה.
המלבי"ם מוסיף לנו כאן ידיעה, והמלבי"ם אומר שכל נביא כדי שיוכל להתנבא צריך שני תנאים. א', כמו שהסברנו על פי הרמב"ם, הכנה טבעית. מה זה הכנה טבעית? שמזגו יהיה מוכן לנבואה. שלמות כוח הדמיון, כוח השכלי, יתר כוחות הנפש, כל זה נצרך כדי שיהיה מסוגל לקבל נבואה. אם יש בו איזה חיסרון, איך איך ניתן לו נבואה? הקדוש ברוך הוא לא משרה נבואתו על כלי פגום. דבר נוסף, זה ההכנה הבחירית. הכנה הבחירית זה מה אתה עשית בבחירה שלך. התקדשת, עבודת השם, דבקות בהשם, יראת שמיים. הרי הרמב"ם כותב על הנביא שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר בעולם. מדובר על דרגות, על השגות עצומות. זוהי מדרגה של נביא. אז זאת אומרת, גם כאשר יש לך את ההכנה הטבעית, אתה צריך את ההכנה הבחירית, דהיינו לעשות פעולות בבחירתך כדי שתהיה ראוי לאותה השראת השכינה.
שימו לב, ופה האבל הגדול. אומר המלבי"ם, יש הבדל בזה בין הנביאים. ישנם שני מיני נביאים. ישנם נביאים לצורך עצמם וישנם נביאים לצורך הכלל. זה דבר שהרבה לא יודעים אותו, אבל כל מי שמתבונן חייב להגיע למסקנה הזאת. הרי אנחנו יודעים כמה נביאים היו להם לעם ישראל? כפליים כיוצאי מצרים. מיליון ומאתיים אלף. עם כל זה כשאנחנו פותחים את ספרי הנבואה, כמה נביאים אנחנו מוצאים? 48 נביאים, יש עוד אחת? 48 נביאים ושבע נביאות. נכון? זה המספר של הנביאים. נו עכשיו רגע אמרת לי מיליון מאתיים אלף, אז איפה כולם? התשובה היא, נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, נבואה שלא נצרכה לדורות לא נכתבה. וביתר עומק, צריכים לדעת שעניין קבלת הנבואה לא כמו שרבים חושבים, למה נביא מקבל נבואה? מה זאת אומרת למה? השם רוצה להודיע דברו לעם, אז הוא מוסר את זה דרך נביא. טעות גמורה. הנביא מקבל נבואה ככלי לקדם אותו בעבודת השם. כי כשאדם מתרומם בעבודת השם, אדם מתקדש, הוא ראוי ומוכן לכך שיהיה דבר השם עמו להדריכו בדרך ישרה. כדוגמת המלאך המגיד שבא לרבי יוסף קארו והיה מלמדו תורה, וחלק נכבד ממגיד מישרים, שזה הספר שרבי יוסף קארו חיבר מדבר המלאך אליו, זה תוכחות, אלה הם דברי מוסר, דברי חיזוק. זה הנבואה. הנבואה באה לבנות את העולם הרוחני של הנביא, היא באה לקדם אותו מבחינה רוחנית, הוא הגיע להשגות שהוא מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא, כמו שאנחנו אומרים ישקני מנשיקות פיהו, הקדוש ברוך הוא חפץ להידבק בעובדיו, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא מרומם אותו ומביא אותו להשגות. אגב שהנביא מתחבר להשם, הקדוש ברוך הוא אומר לו טוב, אני יש לי גם שליחות בשבילך. לך ותאמר שליחות לעם כך, לך ותאמר כך. אבל עיקר הנבואה היא בכלל לא בשביל שליחות. עיקר הנבואה זה בשביל עבודת השם הפרטית של הנביא, ההתעלות של הנביא, ההתקדשות של הנביא, מעלה בדרגות של הקרבה להשם יתברך. זה עיקר עניין הנבואה.
אומר המלבי"ם, כל מה שאמרנו שמצריך הכנה טבעית והכנה בחירית, הכנה טבעית שהוא ראוי מצד המזג שלו, הטבע שלו, כל העניינים הללו, וגם הכנה בחירית, עבודת השם ודבקות בהשם, זה כדי שהנביא יקבל נבואה לצורך עצמו. כדי שעל ידי זה יזכה מצד עצמו לנבואה. אבל לעומת זאת, כאשר הנביא נשלח מאת השם, אם הקדוש ברוך הוא רוצה כעת לשלוח שליח להוכיח את העם, להזהיר גויים ולהוכיח לאומים, ואז אין לנו אחד כזה. כמו שאמרתי קודם, אם יש אחד כזה, הקדוש ברוך הוא אומר מצוין, אתה ראוי והגון, בוא וגם אתן לך שליחויות. אבל אם אין אחד כזה, אז מה הקדוש ברוך הוא לא ישלח אף אחד? מכיוון שאין לנו מישהו שהוא ראוי לזה, אין לנו מישהו שהוא מוכן לזה, אז הקדוש ברוך הוא לא, כביכול מנוע מלומר את דברו? מה הפשט בזה? אומר המלבי"ם, כאשר השם צריך לשלוח שליח אל העם ולא נמצא איש שמוכן לזה מצד עצמו, השם בוחר איש הטוב בעיניו ויכין אותו לנבואה על ידי שישנה טבעו ויעזרהו על בחירתו למען ישיג על ידו את התכלית הנרצה אצלו. במילים פשוטות, אומר הקדוש ברוך הוא, אם אף אחד לא עשה את זה לעצמו, אני אקח מישהו ואעשה לו את זה. מה אני אעשה לו? אני אשנה את הטבע שלו, אני אעזור לו לבחור בטוב, ועל ידי זה הוא יהיה מוכן בשבילי לומר את דבריי אל העם. ובזה תמצא יישוב למה שהרבו להקשות על הרמב"ם, שהרמב"ם אומר שהנבואה לא תחול רק על המזומנים לה, מה תגיד על גדעון? מה תגיד על מנוח? מה תגיד על עוד כאלה שחז"ל אומרים שהיו עמי הארץ, שהיו אנשים קלים? והנה שרתה עליהם נבואה. מה הפשט בזה? נפלא מאוד, לפי מה שהסברנו כעת, כל מה שהרמב"ם מדבר זה על נביא שצריך להשיג השגות לצורך עצמו. שמה מדובר כשהייתה, היה הכרח לשלוח מישהו לעם, אז הקדוש ברוך הוא מה שנקרא בנה אותו מבחינה רוחנית כדי שיהיה ראוי לשלוח אותו למסור נבואה לעם. זה לא היה מפני זכותו של המקבל, אלא מפני צורך המשפיע. השם יש לו צורך להשפיע, כיוון שכך מסר ובנה מישהו רוחנית וזה האדם הראוי כעת למסור את דבר השם.
אז כנגד ההכנה הטבעית שנצרכת לנביא, שזה יכול כאשר הוא ייווצר בבטן, אומר לו הקדוש ברוך הוא, אני ידעתיך עוד בטרם אצורך בבטן. אני מעצמי הכנתי לך את ההכנה הזאת, הקדמתי לך את ההכנה הזאת, כי אני יודע שאתה מצד עצמך לא תהיה הגון. ולכן הקדמתי לך את ההכנה הזאת כדי שתהיה מוכן לכך. וכנגד ההכנה הבחירית שצריך שיבחר מעצמו בטוב, על זה הוא אומר לו, ההכנה הבחירית הרי מאיזה שלב מתחילה? ברגע שהוא יוצא מהרחם. מפה, מכאן אתה עצמאי. מכאן זה הכל תלוי בבחירה שלך. מתי יקבל שכל קצת, כן ודאי. אבל מכאן אתה כבר תלוי בבחירה שלך. ברחם אמו אין לו בחירה. אז כנגד ההכנה הבחירית הוא אומר לו, עוד בטרם תצא מרחם הקדשתיך לנבואה. פירושו של דבר, אתה לא צריך לנבואה שלך לא להכנה טבעית ולא להכנה הבחירית כיתר הנביאים, כי אני עשיתי לך את זה. כי אני באופן מיוחד יזמתי את זה אצלך. מה הסיבה? כי נביא לגויים נתתיך. זה סוף הפסוק. פירוש הדבר, היות ויש לי בשבילך תפקיד, והתפקיד הוא לא עניין פרטי, אלא כמו שהסברנו, אני רוצה שאתה תעשה שליחות ואני מעוניין שאתה תוכיח את העם ואין לי אדם הגון וראוי לזה, אז נביא לגויים נתתיך, הנבואה שלך היא לצורכי כדי שתאמר את דבריי לגויים.
המלבי"ם בביאור המילים מסביר, שמה שהוא אמר בטרם אצורך בבטן ואחרי זה אמר ברחם, ההבדל בין הבטן לרחם, שהבטן זה תמיד מבטא את השלב של טרם הלידה. ואז השם יצר בו את הכוחות כמו שאמרנו, בכוח, הכוונה ההכנה הטבעית. הרחם זה מציין את המקום של יציאת הוולד בעת הלידה. ולכן על הבטן הוא אמר אצורך. אצורך זה יצירה יש מאין. זה ריקום צורת הוולד, שאחרי 40 יום של העיבור נרקם צורת הוולד. זה תמיד הפועל של יצירה, להבדיל מלברא או מלעשות. ואומר לו ידעתיך, שזה הכוונה שאתה דבוק בידיעת השם, כמו וידעה בשם, ההשגחה הפרטית תלווה אותך מצד מה? מצד שאני מעוניין שאתה תמסור את הנבואה שלי לעם. לגבי הרחם הוא אומר לו בטרם תצא מרחם, כי כמו שהסברנו, זה בא לבטא את שעת הלידה, מדבר על ההכנה הבחירית. הקדשתיך, בא לומר שאתה קדוש ומופרש מכל ענייני החומר, שזה ההכנה הבחירית.
ואומר אהה השם אלוקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי. ירמיהו שומע את הדברים, והוא אומר אהה השם אלוקים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי. אומר המלבי"ם, ירמיהו טוען שחסר לו את ההכנה הטבעית. למה? כי הוא נער. נער, אין לו עדיין את השלמות השכלית, אין לו את השלמות של המידות, הוא עדיין נער. אז חסר לי את ההכנה הטבעית. דבר שני, חסר לי את ההכנה הבחירית. למה? כי לא ידעתי דבר. אני לא יודע לדבר. אני לא יודע לדבר, אין לי את ההכנה הבחירית, אני לא יודע איך לדבר, איך להוכיח, איך לומר את הדברים.
הרד"ק מסביר, אהה השם אלוקים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי. אומר הרד"ק, ירמיהו טוען שתי טענות. טענה ראשונה, לא ידעתי דבר. אני לא יודע לדבר צחות. אני לא יודע לדבר בלשון מליצית. אני לא יודע לדבר בלשון ראויה. דבר שני, כי נער אנוכי. אני נער, ואין לי עזות פנים לדבר לפני גדולים. אני מתבייש, לא נעים לי. אז אני אבוא לאדם גדול ואוכיח אותו? דבר שני, כדי לדבר צריך ניסיון. צריך ניסיון. מציאות היא, כל בן אדם שמדבר בפני ציבור יגיד לך כמה הוא רכש בעזרת הניסיון שלו. הניסיון זה כלי לימוד הטוב ביותר בכל תחום. בכל תחום. ודאי גם בעניין הדיבור. והנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה, לשון צח, על זה צריך הרגל רב. דבר נוסף, מצד העם, כי העם לא ישאו פנים לנער, ולימים הם יקומו עליי ויהרגו אותי. כמו שאנחנו נראה בהמשך שניסו לו פעם. כך שלמעשה, ריבונו של עולם, עם כל ההכנה וכל הכבוד להכנה הזאת, אבל עדיין נער אנוכי וככזה איני ראוי לשליחות.
ויאמר השם אליי אל תאמר נער אנוכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצווך תדבר. השם אומר לו אל תאמר נער אנוכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצווך תדבר. כל אשר אשלחך וכל אשר אצווך, זו כפילות. רש"י מסביר, כל אשר אשלחך, הכוונה אשלחך אל הגויים. כל אשר אצווך, הכוונה לישראל. המלבי"ם מסביר שכאן הוא בעצם בא לענות לו על שלושת החששות. היה לך שתי חששות מצידך וחשש אחד מצד העם. מצידך, אין לי אומץ לדבר בפני גדולים. דבר שני, אני לא מורגל בדיבורים כאלה שמצריכים לשון גבוהה ומליצית. אומר לו הקדוש ברוך הוא, אין לך מה לחשוש. מה שאתה חושש מצד שאתה נער ולא יערב ליבך לגשת לדבר לפני גדולים, אל כל אשר אשלחך תלך. אומר לו הקדוש ברוך הוא, מתי בן אדם ירא ללכת בשליחות? כשאני צריך לומר דברים שלי. אז איך אני אומר כאלה דברים? איך אני אעמוד? אין לי תעוז. אבל אם אני שליח המלך, חסר לי עוז ללכת לדבר? אני לא בא בשמי, אני בא להגיד את מה שהמלך אמר. אין לי בזה חששות. לכן הוא אומר לו, אתה פה בא בשליחות, בשליחות של מלך גדול. כל אשר אשלחך, אתה בא בשליחותי. ואם אתה בא בשליחותי, אין לך מה לחשוש ואין לך מה להתבייש, אתה בשם מלך גדול. דבר נוסף, מה תגיד, הם לא יקבלו את הדברים ממני? גם זה הרי ממילא נופל, כי לא יקבלו ממך כשאתה בא בשם עצמך. נער, ילד, זה מה יש לך להגיד לנו? אבל לעומת זאת כשאני בא בשם המלך, מה זה משנה את מי הוא שלח? אני בא להגיד את דבר המלך, והמלך הוא הרי רם ונישא. אז שתי החששות הללו נפלו. מה נשאר חשש אחרון? שהרי לכאורה אין לי לשון מליצית, לשון שבה ניתן לדבר בפני העם. אומר לו הקדוש ברוך הוא, על זה אין לך מה לחשוש. את כל אשר אצווך תדבר. אתה לא תדבר דברים שלך, אלא אתה תדבר דברים שאני אצווה אותך. אם זה דברים שאני אצווה אותך, אני שם דבריי בפיך, ממילא אתה רק מה שנקרא מדקלם את מה שאומר לך לדבר. והיות וכן, אין לך לחשוש שמא שפתך לא תהיה ראויה ומספיק עשירה וגבוהה כדי לדבר דברי נבואה.
אל תירא מפניהם כי איתך אני להצילך נאום השם. יש כאן מעין הבטחה לדורות, אל תירא ואל תחשוש, אם אתה הולך עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרך. מה אומר לו כאן השם? אומר לו הקדוש ברוך הוא, אל תירא מפניהם כי איתך אני להצילך. פירושו של דבר, אתה עדיין ירא שמא הם יהרגו אותך. אומר לו הקדוש ברוך הוא, זה באמת לא תלוי בך, זה אני אציל אותך. אבל כמו שהסברנו לעיל, אציל אותך מהריגה. לא הבטיח שיציל אותו מנזק. נזק, ראינו שכן הזיקו לו. הזיקו לו, אבל להציל אותך מהריגה, אומר לו הקדוש ברוך הוא, על זה אני מבטיח כי איתך אני להצילך נאום השם, ובאמת אנחנו נראה לכל אורך הספר שירמיהו ניצל מן החרב, הוא ניצל מן המוות, אבל להינצל מן הנזק, אז פעמים רבות כן הזיקו אותו.
וישלח השם את ידו ויגע על פי. ויאמר השם אליי הנה נתתי דבריי בפיך. וישלח השם את ידו. אומר הרד"ק, שהכוונה היא המלאך שנראה אליו ומדבר בשם השם. וזה הרבה פעמים ביאור שחוזר על עצמו במקראות, שכאשר כתוב השם, אז אנחנו אומרים שקודשא בריך הוא לא בעצמותו, האינסוף יוצר קשר עם האדם, אלא הכוונה המלאך של הקדוש ברוך הוא. והרבה פעמים אנחנו רואים שהדברים פעם זה מבוטא בשם השם, פעם מבוטא בשם המלאך. כדוגמה כמו שהקדוש ברוך הוא מדבר עם אברהם בעקדת יצחק, ולאחר מכן המלאך בא ומגיע ואומר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. מה אתה ידעתי? מי זה ידעתי? זה קודשא בריך הוא. נכון? לא המלאך, אין פה איזה חידוש אצל המלאך, זה לא מעניין אותנו. אלא הכוונה היא דרך יצירת הקשר של הקדוש ברוך הוא זה על ידי המלאך כי שמי בקרבו, ולכן המלאך יכול גם להגיד ידעתי. ולכן וישלח השם את ידו, זה יכול להיות גם בהחלט המלאך, כי המלאך אשר שמי בקרבו, זה נקרא בעצמותו השם. ואז הקדוש ברוך הוא אומר, אני ויגע על פי הנה נתתי דבריי בפיך. הרד"ק מסביר שויגע על פי לכאורה, אם הקדוש ברוך הוא רוצה לדבר איתו, אז צריך להגיד ויגע באוזני. הקדוש ברוך הוא מוסר לי דבר באוזן, הוא לא, למה אתה אומר ויגע על פי? אלא הכוונה שכביכול הוא אמר הפה שלי לא מתוקן, הפה שלי הוא עדיין של נער, לא יודע לדבר בלשון ראויה ומליצית. ויגע על פי, כביכול נעשה לי איזה נגיעה בפה ששינתה משהו בפה, שגרמה לשינוי שעכשיו הפה יהיה כביכול מתוקן, ועל ידי זה הפה כעת יוכל לדבר בחיתוך לשון, בלשון מורה. זה הכוונה ויגע על פי, פירושו של דבר פעל פעולה שפי יוכל לעשות את השליחות שהקדוש ברוך הוא שולח אותי.
המלבי"ם מסביר שכל שליחות יד שמוזכר בהקשר לנבואה, מכוון מסירת כוח מאת הקדוש ברוך הוא לעשות ולפעול על פי הציווי האלוקי. אומר המלבי"ם, תמיד כאשר אתה רואה יד השם, זה תמיד בא לבטא איזשהו כוח פעולה לקיים דבר, לפעול במציאות, לפעול בטבע. אם זה בא בחוזק יד, זאת אומרת שהדבר הזה היה פעולה חזקה שפועלת בעוצמה, כמו היד החזקה, היד הגדולה, כמו שראינו ביציאת מצרים, כן? כמו שראינו בקריאת ים סוף. ואם זה בא בהקשר לנבואה, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא נותן לו כוח, גבורה עצומה למסור את הדברים אל העם. הקדוש ברוך הוא עוזר לו עזר ממרום, או שמניע אותו ומוציא אותו ממקומו ביד חזקה, כמו שכתוב ביחזקאל, או לוקח אותו כדי לראות מראות נפלאות, שגם זה מובא ביחזקאל. אומר לו הקדוש ברוך הוא, ראה נתתי דבריי בפיך, וזה מהחשש שלך שאתה לא תדע לדבר טוב, את הדברים בעצמם שמתי בפה שלך. ואם את הדברים בעצמם שמתי בפה שלך, אז ודאי יש לך כאן גם כן את כוח הדיבור שחששת שלא יהיה לך את השפה והדיבור הראוי, מסרתי לך את הכוח בשלמות.
ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות. אז כל מי שמכיר את המלבי"ם יודע שהפסוק מסוג זה, זהו כר נרחב בשביל המלבי"ם לענות בו. על הגויים ועל הממלכות. מה זה גויים, מה זה ממלכות? לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס ולבנות ולנטוע. שישה ביטויים לכאורה שכל אחד מהם יצטרך הסבר למה הוא בעצם לא כפילות של הביטוי הקודם לו. וכפי שאנחנו כבר יודעים על פי המלבי"ם, אין מושג של כפל העניין במילים שונות, כי כל ביטוי בא לבטא במדויק את אותה נקודה שאותה הוא רצה לומר. אומר המלבי"ם, הפקדתיך היום על הגויים ועל הממלכות. בין אם נדבר על החרבה של הגויים והממלכות, לאבד אותם, להרוס אותם, בין אם נדבר על לבנות אותם ולנטוע אותם. ותכף נסביר את ההבדלים ביניהם. אומר המלבי"ם, אצל הקדוש ברוך הוא כשמדברים על חורבן, זה לא חורבן לשמו, זה תמיד חורבן על מנת לבנות. וכשמדברים על לנתוש ולנתוץ, אז הכוונה לנתוש ולנתוץ על מנת לנטוע. כי לעולם אצל הקדוש ברוך הוא ההעדר קודם להוויה. וכבר דיברנו על זה כמה פעמים בעבר, שכל דבר לפני התחלה טובה אנחנו רואים שיש העדר. אנחנו רואים שלפני יום יש חושך. לפני הגאולה יש מצב שבו נסתרת הגאולה. לפני יציאת מצרים יש שעבוד 210 שנים.
בוא נראה ששנה בשיעבוד קשה, רגע לפני היציאה תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר, שיא החושך והאפלה, תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו. איילת השחר זה תמיד שיא החוזק ותוקף הלילה לפני שמתחיל להתנוצץ אור הבוקר. גם כאשר מדברים על יציאה לחיים, זרע שאתה שם באדמה, שלב ראשון נרקב, שלב שני מצמיח. זרע ברחם האישה, שלב ראשון נסרח, שלב שני מוליד. וכן הלאה על זה הדרך. לכל אורך הדרך אנחנו רואים שתמיד לפני יציאה לאור גדול יש שלב של חשיכה, של העדר, שההעדר תמיד קודם להוויה, המוות קודם אל החיים, וכן הלאה על זה הדרך.
בואו מהמלבי"ם כעת אסביר לך את כל הביטויים הכתובים כאן. אומר המלבי"ם לנטוש ולנתוץ, פועל נטישה לא כפי שמוכר לנו בלשון הקודש, בשפה העברית המדוברת, כן ובלשון הקודש לא כך, אלא נטש מיוחד זה ביטוי שמיועד ומיוחד לנטיעות. זאת אומרת אני נוטע, כשאני רוצה לעקור את הנטיעה אני קורא אני נוטש. נוטש את הנטיעה פירושו עוקר את הנטיעה. וזה כנגד נתץ והרס שזה ביטוי שמיוחד לבניין. כשמדברים על בניין ואני הורס אותו, אני נותץ והורס. כשמדברים על נטיעה שאני רוצה לעקור אותה, אני נוטש את הנטיעה.
ובואו כעת נסביר. אומר המלבי"ם בואו נראה, יש פסוקים אשר בניתי אני הורס. מה ראית? כנגד הבנייה ההריסה. אשר נטעתי אני נוטש. נוטש ב-ט', כן? כשהכוונה היא עוד פעם עקירת הנטוע. ובניתי ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש. עוד פעם אתה רואה במקראות בצורה מאוד ברורה שהנטיעה כנגדה העקירה של הנטוע, זו הנטישה.