כביכול הגיעו ושמו בסוגריים וכתבו ביטויים יותר מוצלחים וזה נהיה קרי. הקרי את זה קוראים. אומר אני דעתי רחוקה מדעתו בעניין הקרי והכתיב. אומר כאשר אתה מתבונן בחז"ל אתה רואה שתמיד הקרי הוא לפי הפשט והכתיב הוא לפי הדרש. זאת אומרת חז"ל לרוב דורשים את הכתיב. את מה שכתוב. יותר מאשר את הקרי. והגם שאנחנו רואים בחז"ל שתי גישות לזה, האם יש אם למקרא או אם למסורת, אבל אתה רואה על כל פנים ששני הדברים לדרשה נאמרו. גם המקרא איך שאתה קורא וגם המסורת איך שזה כתוב. כמו שהגמרא דורשת בסכת בסכת בסוכות. פעמיים כתוב חסר, פעם כתוב מלא. זה לפי מי שאומר יש אם למסורת, איך שקיבלנו במסורת בלי ווים. אז לומדים דופן אחת לדוגמה מכל אחד. ויש דעה אחרת שאומרת לא, אם למקרא, העיקר זה איך שקוראים, בסוכות בסוכות בסוכות. כיוון שאתה צריך לקרוא את זה מלא. לא הולכים לפי הכתיבה אלא לפי הקריאה. אז יש שאלה מה העיקר. מה למדת על כל פנים? שבמקום שקרי וכתיב יש דרשות חז"ל. הדברים נאמרו כדי לדרוש אותם ובאו בהם דברים צפונים.
אומר המלבי"ם טענה. כי אם אנחנו הרי טוענים כמו שאתה גם הסכמת בהנחת היסוד הראשונה שלך, שהנביא הזה היה גדול והנביא הזה היה מעמיק והנביא הזה היה שני לנבואת משה, אז אתה מבין בהחלט למה הכתובים אצלו נדרשים הרבה יותר. כי מדובר על נביא בעוצמה. מדובר בנביא עם השגות גבוהות. וכיוון שכך, מובן למה יש הרבה קרי וכתיב. כי קרי וכתיב הרבה באים לדרשה. זה אומר שיש הרבה מה לדרוש בספר הזה. אז זה לא חיסרון בו, אדרבה, זה לגודל מעלתו. לכן התרבו בו הקרי והכתיב, כיוון שפה התרבו הדרשות. זה המופת כי היה פי שניים ברוח הנביא הזה, ודיבר תמיד דיבור בעל שתי פנים, וזה מעיד על גודל חוכמת הנביא ועומק דבריו. לא חסרונם ועוותתם כמו שרצה לטעון ולהבין האברבנאל והמבקרים.
דבר נוסף אומר המלבי"ם, וגם אשר ביקשו המבקרים עלילות על דברי נביאנו, לומר שאין לדברים של הנביא חיבור. כביכול זה כתוב פיסקה פיסקה, פרק פרק בלי קשר בין פרק למשנהו. אומר המלבי"ם כל לשון תקום איתו למשפט מצד זה תרשיע. כי לפי מה שאני אסביר לך, אתה תראה איך בהמשך הכל מחובר. אתה תראה שהכל גוף אחד. אז המתן לי ואראה לך שהדברים לא מפוסקים וכן יש חיבור וקשר מושגי בין אחד לחברו.
עוד טענה שטענו כנגדו, שהדברים לא לפי הסדר הכרונולוגי שלהם. זאת אומרת יכול לכתוב בהתחלה דברים שהיו בסוף ימיו, ויכול לכתוב בסוף דברים שהיו בתחילת ימיו. אז זה לכאורה לא לפי סדר הפרשיות. אומר המלבי"ם ומה זה מפליא אותך? האם בתורה, תורת השם התמימה, לא אומרים חז"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה? ולא סודרו הפרשיות לפי סדר הזמנים אלא לפי סדר מכוון בחוכמת האלוקים? ואם כן אומר, אז עכשיו יש לי עוד טענה כלפי האברבנאל. אתה האברבנאל מנית את העניינים שבהם הושווה ירמיהו למשה רבנו. היית צריך למנות עוד שבח. שגם בכתבי משה, תורת משה, הדברים אין מוקדם ומאוחר בתורה, וגם בכתבי הנביא ירמיה אין מוקדם ומאוחר בכתביו. אדרבה, לא לראות בזה חיסרון, עוד היית צריך למצוא בזה שבח, שבזה הושווה דבר ירמיה הנביא לדבריו של משה.
עוד מה שטענו המבקרים שבאו דבריו ברוב עניין, בהרבה מקומות הוא שונה דברים שהוא כבר אמר אותם בפרשיות הקודמות, במקומות אחרים הוא כותב דברים שכבר אמרו אותם נביאים הקודמים לו. אומר המלבי"ם אל תתמה על זה. כי הרי אנחנו יודעים שכל גזירה שמימית שבאה פעמיים, נשנית פעמיים, זה בא להורות שהדבר הזה עומד להתקיים בקרוב. ועל הישנות החלום פעמיים כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו. אז זה שהדבר נשנה, זה רק אומר זה אוטוטו יקרה. בימיו של מי קרו כל הצרות? בימיו של ירמיה. אז ירמיה חייב לשנות את הדברים, כי הנה זה כבר מיידית. אז כל הנביאים האחרים דיברו על תקופות קודמות. אבל אני אומר לך אדוני זה תכף קורה, אז אני חוזר ושונה את הדברים. על הישנות הדבר מעם האלוהים כי ממהר האלוהים לעשותו. וזה גם כן הסיבה שאני חוזר על נבואות של נביאים אחרים. כי נביאים אחרים התנבאו 20 ו-30 ו-40 ו-50 שנה קודם. ואני מתנבא שנה קודם, שנתיים קודם, אז אני צריך לחזור על הדברים. מכיוון שהנביא בעצם בא לומר, הנה תדעו שהיה לכם צ'אנס כשהנביאים האחרים התנבאו, היה לכם צ'אנס לחזור בתשובה, ולא חזרתם בתשובה. ולכן אני מודיע לכם שאוטוטו הגזירה האלוקית תחול. ולכן הוא אומר נכפלו דבריו להורות שנחרץ הדבר ונגמר אצל השם, או שהדבר יבוא בימים מועטים. ולכן אתה רואה שהדברים של ירמיה יכולים לבוא כפולים או שחוזרים על דברי נביאים אחרים. וכל זה מופת על מעלת נביאנו ונבואותיו, לא על חסרונותיהן כדברי המבקרים.
מסכם המלבי"ם. ואם כן הראיתיך לדעת שהנביא הזה שלנו ירמיהו, יש לו יד ושם משלושת המעלות שעליהם דיבר האברבנאל ובהם הוא פתח. והגיע אליהם בשיא השלמות ולתכליתם. דבר ראשון המחשבות שלו, רעיונותיו עמקו מאוד, ההשגה שלו הייתה גבוהה מאוד. דבר שני מבחינת המליצה והדיבור. דבר שלישי מבחינת יופי הכתיבה. בכל שלושת העניינים הנביא היה מיוחד ביותר, יותר מכל שאר הנביאים. ולכן הוא מסכם: ואתה פתח פיך ואכול את הספר אשר פרסתי לפניך, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת, ותהי בפיך כדבש לשלמותו מתוק ותאורנה עיניך. ואל תביא עליי קללה עת לא תמצא דבר מדבריי חן בעיניך. אני מבקש אם משהו לא ימצא חן בעיניך, אל תתקוף אותי. כי אם לא יעבור עליך רוח קנאה או דרך גאווה וגאון ופי תהפוכות. זאת אומרת, אם אתה לא תעשה דברים מתוך כעס, ואם לא מתוך גאווה, אז אתה תעיין בדברים, ברך תברכני נפשך. כי בדרך אמת הדרכתיך במעגלי יושר, בלכתך לא ייצר צעדך. קח את הברכה אשר הובאת לך, והבאת עליי ברכה ולא קללה. חי השם וברוך צורי ומרומם על כל תהילה וברכה, הנה הואלת לברך את עבדך פה מסיים בתפילה, הואל נא וקח ברכה מאת עבדך, ואצלת לי ברכה, הברכה אחת היא לך אבי, הבה לי ברכה ונתת לי גולות מים, את גולות עילית ואת גולות תחתית. הכוונה שהשם יגלה לו סודות התורה, גם עילית, סודות הכוונה סודות עליונים, וגם תחתית, גם פשט. ברך את מעשה ידיי, ברך השם חילי ופועל ידיי תרצה, ברך את עמך וברך את נחלתך, ברכני גם אני אבי, ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם, ברוך אלוהים אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי, וברוך שם כבודו לעולם, מן העולם ועד העולם, אמן ואמן. הדר שני, תרכ"ז, בפרט קטן, מאיר ליבוש מלבי"ם. עד כאן הקדמתו של המלבי"ם.
ניתן עוד הקדמה קטנה בנוגע לנביא ירמיהו עצמו, ונתחיל בסיעתא דשמיא בלימוד ספר ירמיהו. ירמיהו, כפי שנראה מיד בתחילת הפרק הראשון, נבחר עוד בבטן אמו להיות נביא להשם. והנבואות שלו הם נבואות זעם. הנבואות שלו הם נבואות על החורבן, נבואות קשות לעם ישראל. ירמיהו כתב את ספרו, כתב את ספר מלכים, וכתב גם כן את מגילת איכה, ששמה הדברים הם דברים קשים. וכדי להיות מסוגל לעמוד ולומר דברים כאלה קשים לפני העם, צריך אדם עם עוז רוח, צריך אדם בלי מורא ופחד. וירמיהו באמת בתחילת דרכו נרתע מגודל המשא והשליחות שהקדוש ברוך הוא עומד להטיל עליו. אבל אחרי שהקדוש ברוך הוא מבטיח לו שהוא יציל אותו ושאין לו מה לחשוש, אז ירמיהו באמת קם ועומד ומוכיח את העם. ומצווה אותם לשוב מדרכם הרעה. הוא אומר להם שאם הם לא ישובו, יבואו עליהם פורענויות קשות, יבואו עליהם גלויות, יבוא נבוכדנצר. ובאמת לא פעם ולא פעמיים אנחנו נראה שירמיהו היה בסכנת מוות, ממש כפשוטו. אלמלא שהשם הציל אותו ברגע האחרון כל פעם על ידי משהו אחר, ירמיהו היה מגיע למצב של מיתה. ייסורים ודאי הוא סבל. זה היה גם מצד אנשי עירו, גם מצד השרים, וגם כאשר הוא ניצל על ידי המלך, הוא לא נרתע מלומר לו דברים קשים ונבואות קשות ולעשות את השליחות שלו במלואה. מכל כיוון לחמו כנגדו, ועם כל זה ירמיהו היה לו הבטחה מאת השם שהוא ייתן אותו לעיר מבצר, עמוד ברזל, חומת נחושת, כל אלה הבטחות לעוצם התוקף שיהיה לו, שאין לו מה לחשוש ויאמר את הדברים ללא כחל וסרק.
ירמיהו מעיד על עצמו שבאמת מצד עצמו כבר לא היה רוצה להתנבא. אבל הוא אומר מתוך שהיה ליבו, מתוך שהיה ליבו בוער באהבת ישראל, וכאבו היה נצח ומכתו אנושה, היה קשה לו להשמיע את הדברים הקשים. היה סובל חרפה ובוז, ואומר כי מדי אדבר אזעק חמס ושוד אקרא, כי היה דבר השם לי לחרפה ולקלס כל היום. רק בזיונות יש לי מהנבואות שאני מוסר בדבר השם, כי מי רוצה לשמוע דברים קשים? מי רוצה לשמוע חירופים? ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו. והיה בליבי כאש עצור בעצמותיי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל עוד. אבל הנבואה הייתה בתוכו כמו אש עצורה בעצמותיו, שהוא לא יכל לכלכלנה, אלא היה חייב להוציא ולמסור את הנבואה.
ירמיהו מצווה לעורר את העם, שלא ישלו את עצמם שהם יכולים להתקיים במצב הרוחני הירוד שלהם, שהם עוזבים להם את הקדוש ברוך הוא שהוא מקור מים חיים, חוצבים להם בורות נשברים, וסומכים על מצרים, סומכים על אשור שאלה יושיעו אותם. ירמיהו מנסה לגרום להם שיתפוגגו אותם אשליות. ועם נבואות הזעם, עדיין היה אומר להם דברי ניחומים על שיבת ציון, על חביבות אפרים, עשרת השבטים, ניחומי הקדוש ברוך הוא שניחם את עם ישראל, רחל מבכה על בניה. אחרי החורבן, נבוכדנצר רצה לתת לירמיהו שלווה, לתת לו שקט, להניח לו ולתת לו את כל אשר יבקש. כיוון שבאמת ירמיהו התנבא על נבוכדנצר ועל כך שנבוכדנצר יכבוש את הארץ, והוא ראה בו נביא אמת, כי הנה נבואותיו התגשמו. אבל עם כל זה הוא בחר לחזור ליהודה ולהישאר כאן עם שארית הפליטה, עם גדליהו בן אחיקם, כדי לשמר את שארית הגחלת שעוד נותרה כאן בארץ ישראל. רק שאנחנו יודעים שאותה גחלת עוממת גם היא כבתה בעקבות מעשה של ישמעאל בן נתניה שהלך והרג את גדליה בן אחיקם, שלא היה מעוניין לשמוע על כך שיש מישהו שרוצה להתנקש בחייו. וגם שארית הגחלת כבתה כמו שאמרנו, ואז הוכרח ירמיהו לגלות למצרים יחד עם ברוך בן נריה, וככל הנראה בסופו של דבר הם נותרו שם במצרים.
ירמיהו הזהיר את המלך והזהיר את העם שלא ימרדו במלך בבל. הוא על פי נבואתו ועל פי המסר שקיבל מאת השם, זמנו וכוחו של בבל כעת היה לשלוט, שרה של בבל כעת היה זמנו למשול בעולם. והיות וכן, אז הוא אמר להם שזה הזמן שהם צריכים פשוט לכפוף ראשם בפני מלך בבל, שלא ינסו למרוד בו, שלא ינסו לעשות פעולות כנגד מישהו שהקדוש ברוך הוא המליך אותו. היה לכאורה נראה שיש לו דברים לטובת מלך בבל. אבל בו בזמן ממש, הוא היה מסוגל גם להשמיע נבואת פורענות על בבל עצמה. הכל בדבר השם. על כך שבבל, שתהיה עצמה נראית כממלכה אדירה, ממלכה שאין סיכוי שתיפול, הוא מנבא את מפלתה, את מפלת כל העוזרים לה, כל המסייעים לה. וזה היה כשכמו שאמרתי עוד שהייתה ברוב עוזה ותפארתה. וגם הוא מצווה את השרים שלה להשמיע את הדברים שהוא אומר גם בבבל עצמה. זאת אומרת, הוא לא עשה הנחות לאף אחד. לא היה לו עניין בצד זה או בצד אחר, היה לו עניין אחד: להיטיב לעמו ולקיים את דבר האלוקים ששלח אותו לומר את אותם הנבואות.
חז"ל אומרים, סדרן של נביאים, הכוונה מה היה הסדר הכרונולוגי, יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה ותרי עשר. והדבר הזה קצת מפליא, כי אנחנו יודעים שכרונולוגית באמת זה לא ירמיה, יחזקאל, ישעיה. יודעים שישעיה קדם להם. הרי ישעיה קדם לירמיה, אז למה הקדימו את ירמיה לישעיה? זאת אומרת כשכותבים את הנביאים, ירמיה מופיע לפני. זה לא נכון, ירמיה זה כבר החורבן. ישעיה זה עוד לפני. אז הגמרא אומרת, כיוון שהמלכים, ספר מלכים סופו פורענות, רואים גלותם של ישראל. וירמיהו כולו פורענות. ויחזקאל תחילתו פורענות וסופו נחמה. וישעיהו כולו נחמה. ולכן מה עשו? סמכו פורענות לפורענות. למלכים סמכו את ירמיה. לאחר מכן זה מתחיל ביחזקאל שגם הוא תחילתו פורענות, אז סמכו לו את יחזקאל. יחזקאל סופו נחמה, סמכו לו את ישעיה שישעיה כולו נחמה. ואז בעצם לא רצו לערב פורענות עם נחמה, הקדימו את הפורענות וסיימו בענייני הנחמה. ומה שכתוב שבאמת ירמיהו כולו פורענות, זה לא בהכרח כולו פורענות, אלא המהרש"א מסביר שרובו פורענות, כי באמת יש שמה גם דברי נחמה בספר ירמיהו. ובאמת בעלי המסורה קבעו את ירמיהו אחרי ישעיהו בגלל הסדר הכרונולוגי שלהם כמו שאמרתי, ולא כפי שמובא בגמרא.
חז"ל אומרים, כפי שהזכרתי קודם, שירמיהו כתב את ספרו, את ספר מלכים וקינות. ככה הגמרא בבבא בתרא ט"ו, קינות הכוונה היא ספר איכה. הספרים הללו נכתבו ברוח הקודש, ברוח הנבואה, ואנחנו רואים שהתוכן שלהם פחות או יותר אחיד. שהרעיון הסובב את כולם, שאם עם ישראל הולכים בדרך השם, יש להם קיום בארץ ישראל, הקדוש ברוך הוא מגן וחופף עליהם, ואם חס ושלום הם סוטים מהדרך הנכונה, אז יש עליהם פורענות והקדוש ברוך הוא מביא עליהם גויים שיצרו להם. זה הרעיון, ומה שמופיע שלא אעשה אתכם כלה. פירושו של דבר, הגם שאומר להם דברים קשים, תדעו לכם כליה גמורה בסופו של דבר לא תהיה. והסיבה היא מכיוון שבאמת בכל אחד מישראל יש את הנקודה הפנימית של הקדושה. הסברנו שכוחות הטומאה בסופו של דבר יכלו מן הארץ. למה? כי הקדוש ברוך הוא יוציא מהם את הניצוץ הקדוש. לעומת זאת עם ישראל, כל אחד ואחד מעם ישראל, מאן דנפח מדיליה נפח. מה שהקדוש ברוך הוא נפח בו נשמת חיים, זה ממנו יתברך. מה שזה בעצם אומר, שלא שייך כליה בעם ישראל, מכיוון שיש בנו חלק אלוה ממעל. וכמו שחלק אלוה לא יכלה לעולם, כמו שהאלוקות לא תכלה לעולם, ככה חלק אלוה ממעל שיש עם כל אחד ואחד מעם ישראל, לא יכלה לעולם. ולכן אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. יש גלות, יש מכות קשות, יש שמדות ורציחות, נכון. אבל כליה לעולם לא תהיה עם עם ישראל. כמו שאמרנו שזה הבטחה שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שהנקודה הפנימית הקדושה של עם ישראל לא תכלה מהם לעולם, לא יהיה לעולם כליון רוחני מוחלט לעם ישראל. אם ישבות עם ישראל, כתוב אם השמיים והארץ לא יעמדו לפניי, אם ישבות עם ישראל מהיות גוי לפניי כל הימים. כמו שהשמיים והארץ קיימים לעולם, כך גם כן עם ישראל קיים לעולם. והארכנו בזה ברב דסלר כשמבאר את העניין של זכות אבות, הארכנו בעניין הזה.
ספר ירמיהו, בוא נסכם, הוא בכלל ספרי הנביאים האחרונים. ולמה זה נקרא נביאים אחרונים, להבדיל מהנביאים הראשונים? שהנביאים הראשונים זה יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, כיוון ששם מדובר מה קרה לדורות הראשונים. לעומת זאת ספר ירמיהו כבר מדבר מה קורה לדורות האחרונים. ויש שמה נבואות או נחמות לדורות האחרונים, כדי שנצפה לישועה, כי הכל בעצם תלוי בתשובה. סיום הספר עוסק בצמיחת קרן מלכות בית דוד, שתצמח ותציץ מחדש, שממנה יקום ויצא חוטר לבית ישי, ויצמח מלך המשיח במהרה בימינו אמן.
כהקדמה לספר ירמיה, אנחנו נרצה לראות את התקופה בה ירמיה פעל. את המלכים שהיו בזמנו, את הנביאים שהיו בזמנו. זה מאוד יעזור לנו לאחר מכן בהמשך בהבנת הספר, בתקופה, במאורעות שהיו אז. כדי לעמוד על זה, אנחנו לקחנו קטע מתחילת המעם לועז, ששם הוא בעצם סידר את כל העניין הזה, ואנחנו נראה את עיקרי הדברים שלו, ולאחר מכן בסיעתא דשמיא נתחיל בלימוד ספר ירמיה.
תקופתו של מלך חזקיה. מלך חזקיהו מלך 15 שנה. לאחריו מלך בנו מנשה. מנשה היה מן המלכים שמלכו את התקופה הכי ארוכה, 55 שנה מלך. מנשה בתחילת ימיו עשה את הרע בעיני השם, העמיד צלם בהיכל בט"ז בתמוז. כמה נביאים התנבאו בזמנו, הוכיחו אותו, דיברו איתו, דיברו עם העם, ניסו להשיבם בתשובה, והעם לא הקשיבו. כמו שמופיע במלכים א' בפרק כ"א. חז"ל אומרים יואל, נחום, חבקוק, ניבאו בימיו של מנשה. בשנת 22 למנשה, לכדו אותו שרי הצבא של מלך אשור, אסרו אותו בנחושתיים, הורידו אותו בבלה, שמה שמו אותו בתוך סיר, הבעירו את האש מלמטה, ואז המעריך בזה התחיל לקרוא בשמות כל העבודות הזרות. אייפון 6 ענני, אלוהי דגון ענני, אלוהי כל העבודות הזרות שהיו בזמנו, הוא קורא לכולם, ואף אחד לא עונה לו. עד שבסופו של דבר הוא אמר, אבא כשהייתי ילד אמר לי שיש איזה שהוא אלוה שבצר לך ומצאוך, ושבת עד השם אלוהיך. אז אם עכשיו הוא יענה לי, יש אלוקים. ואם לא, חס וחלילה, חס ושלום, כביכול אינו יותר טוב משאר האלוהויות. עפרא לפומיה. תראו באיזה מצב גרוע הבן אדם נמצא, האש כבר חורכת רגליו מלמטה, עוד מעט מטגנים אותו, והוא עוד עושה לקדוש ברוך הוא תנאים. אם הוא יענה לי, סימן שיש בו אמת, אם לא, אתה עושה תנאים? עכשיו תתרפס! אבל לא, הוא עוד עושה תנאים. מלאכי השרת רצו לסגור בפניו את שערי התפילה, אבל הקדוש ברוך הוא אמר שיפתחו ויחתרו לו חתירה תחת כיסא הכבוד, שאם לא כן יאמרו שאין פתח לבעלי תשובה. ובסופו של דבר השם מחזיר אותו למלכותו, וכשחזר למלכותו כתוב עליו שהוא חזר בתשובה. יש מחלוקת מה היה בדיוק גדר החזרה בתשובה שלו, האם זה חזרה בתשובה מלאה או לא. מי שירצה יוכל לשמוע בספר מלכים שמה הבאנו את המלבי"ם ועוד, לא ניכנס לזה.
תקופה לאחר מכן, הבן שלו של מנשה, קראו לו אמון. אמון מלך שנתיים. העבדים שלו קשרו עליו קשר והרגו אותו. העם הרג את אלה שהרגו אותו, והמליך במקומו, במקום אמון בן חזקיהו, המליכו את בנו, את יאשיהו בר אמון. אמון עצמו היה רשע, אבל יאשיהו בר אמון היה מלך צדיק. בן שמונה שנים היה במולכו, 31 שנה מלך. בזמנו צפניה התנבא על חורבן ירושלים. בשנת שמונה למולכו יאשיהו התחיל לדרוש את השם, כמו שמופיע בדברי הימים. ארבע שנים לאחר מכן התחיל לטהר את ירושלים מהבמות, מהעבודה זרה שהייתה שם, את הרי מנשה, את הרי אפרים. בשנה ה-13 ליאשיהו, פה אנחנו מתוודעים לנביא ירמיה. שנת ג' אלפים רצ"ח. אולי יש בזה גם איזה שהוא עניין סימבולי, שכשהוא התחיל להתנבא הרי ירמיהו נחשב לנביא הזעם, לנביא הפורענות. ישעיהו אותו למדנו, זה נביא שניבא על נחמות. אבל ירמיהו הנבואות שלו היו נבואות מאוד קשות. ירמיהו כתב גם כן את ספר איכה, שספר איכה מתאר דברים מאוד מאוד קשים וכולו הרי נכתב עוד לפני החורבן. ואז ירמיהו מתחיל להתנבא. הוא היה נביא כל ימי יאשיהו, כמו שהסברנו שיאשיהו היה בן אמון, בן מנשה, בן חזקיהו. בתקופתו של יאשיהו מתנבא ירמיהו, וחז"ל אומרים שהוא התנבא כל ימי יאשיהו, ימי יהויקים בנו, צדקיהו בנו, עד גלות ירושלים. עד 3,000 של"ח. שלושה נביאים התנבאו באותו הדור. חז"ל אומרים ירמיהו היה מתנבא בשווקים, צפניה בתוך בתי כנסיות, צפניה לשון צפון, וחולדה הייתה מתנבאת לנשים.
בשנה ה-18 ליאשיהו, הודיע חלקיהו הכהן לשפן הסופר, ואנחנו נראה בהמשך שיש קשר בין ירמיהו לחלקיהו, הודיע חלקיהו הכהן לשפן הסופר שהוא מצא את ספר תורה בבית השם. אנחנו נראה את זה בהמשך וניגע בעניין הזה, מה מה נמצא שם בספר תורה. שפן מביא את הספר למלך, המלך קורע את בגדיו והוא מבין שגדולה חמת השם. למה? כי הוא ראה את הספר מגולל, הספר היה תמיד גוללים אותו להתחלה, ופה הוא רואה אותו שהיה גלול בפרשת התוכחה, יולך השם אותך ואת מלכך. השם יוליך אותו ואת מלכו בגלות. עכשיו, אגב זה מאוד מעניין, המצודת דוד שם כותב שזה מה שהופיע בראש העמוד, יולך השם אותך ואת מלכך. ספרי תורה יחידים שמופיע בראש העמוד יולך השם אותך ואת מלכך, זה ספרי בני תימן. כל שאר הספרים הם מתחילים עם ווים, ווי העמודים. אין עמוד שמתחיל ביולך השם אותך, רק בספרי תימן זה מופיע בראש העמוד. זה מראה על האותנטיות של הספרים הללו.
בשנת 18 ליאשיהו, החזיר ירמיהו את עשרת השבטים שגלו, ואז יאשיהו מלך עליהם. זה מחלוקת אומנם בחז"ל האם ירמיהו החזיר את עשרת השבטים או לא, אבל על כל פנים לפי הדעה הזאת בחז"ל, ירמיהו החזיר אותם בשנה ה-18 ליאשיהו, ויאשיהו היה מלך על אותם עשרת השבטים. בשנת 31 ליאשיהו, יצא פרעה נכה מלך מצרים להילחם עם מלך אשור, זה השנה האחרונה של יאשיהו. ואז, כשהוא יצא להילחם איתו בכרכמיש שעל נהר פרת, יאשיהו יצא לקראתו. הסיבה שהוא יצא לקראתו, למדנו את זה בארוכה, הייתה מפני שהוא היה בטוח שהעם הם צדיקים, וכשהעם צדיקים חרב לא תעבור בארצכם. חז"ל אומרים, האם חרב למלחמה? ודאי לא יעלה על הדעת, מכיוון שכתוב שם במפורש ונתתי שלום בארץ. אז מה זה חרב לא תעבור בארצכם? אפילו חרב של שלום. שאפילו מצרים לא יעברו דרכנו לדוגמה כדי להילחם עם לבנון. לא, אין לי בעיה איתכם, אני הולך ללבנון, אני רק רוצה לחצות, לקצר את הדרך. גם זה לא. יאשיהו אומר אם ככה, מה פתאום שהם יעברו דרכנו? ואז הוא מוחה כנגדו. פרעה נכה אומר לו לא, לא עליך אני בא היום, אל תפריע לי. יאשיהו לא מקשיב לו כי הוא היה בטוח בצדקתו, אבל לא ידע יאשיהו שאין אותו הדור דומה יפה. הוא לא ידע שכלפי חוץ הם מראים עצמם כצדיקים, הוא היה שולח משמרות כדי שיבדקו בבתים. היה להם דלתות, שתי דלתות שהיו נפתחות כלפי פנים בבית, ועל הדלתות מבפנים היה חקוק צלם של עבודה זרה, כאשר האנשים היו מגיעים, המשמרות שלו כדי לוודא שאין עבודות זרות בבתים, הדלתות היו נפתחות פנימה, ואז העבודה זרה שהייתה על הדלת מבפנים הייתה נסתרת. היו עושים בדיקה בבית, רואים אין שום עבודה זרה, נקי מכל צלם, יוצאים, ההם סוגרים את הדלת, והנה קם עבודתו זרה וגם ניצבה. העבודה זרה חוזרת וניצבת למולם. יאשיהו לא ידע את מצב דורו, ולכן חשב שהוא יכול ללכת כנגד פרעה, אבל כמו שאמרנו הייתה בזה טעות מאוד גדולה, ובסופו של דבר בבקעת מגידו ירו בו היורים, פצעו אותו למוות, כתוב שעשו אותו ככברה, הביאו אותו לקבורות בירושלים. ירמיהו כונן על יאשיהו, רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם. הכוונה בהשחתתם של העם הוא נלכד, כי הוא בחינה של רוח אפינו משיח השם אשר אמרנו בצילו נחיה בגויים. היה אמור להיות משיח, אבל כמו שראינו אותו הדור לא היה ראוי לכך.
לאחר מכן, העם לקחו את יהואחז, בנו של יאשיהו, המליכו אותו תחת אביו. יהואחז מלך רק שלושה חודשים. פרעה נכה אסר אותו, כיוון שהוא חשש ממנו, כיוון שאם יהואחז הוא בן של יאשיהו, אז יכול להיות מאוד שהוא ירצה לנקום בי. אז הוא אסר אותו ברבלה, המליך תחתיו את יהויקים. יהויקים נקרא גם כן אליקים. את יהואחז כמו שאמרנו הוא לקח למצרים, שמה הוא נפטר. יהויקים בן יאשיהו, שהיה אחיו של יהואחז, מלך 11 שנה. אז התנבא עליו אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים ככל אשר דיבר ירמיהו. יהויקים רצה להמית את הנביא, את אוריהו, הוא ברח למצרים, יהויקים שלח להביא אותו ממצרים ולהרוג אותו. ואז ירמיהו מתנבא על חורבן בית המקדש. כתוב שהכוהנים ונביאי השקר רצו להמית אותו, מכיוון שלאף אחד לא נעם לשמוע שהשם עומד להגלות אותם. שמעשיהם רעים. הם מאוד מאוד אהבו את נביאי השקר. נביאי השקר, אלה שתמיד אמרו להם אתם בסדר, אתם טובים, אדרבה, השם עוד יחזיר את כלי בית המקדש בחזרה לבית המקדש, השם יחזיר את אלה שגלו. אלה התקשורת מאוד אהבה לשמוע את אלה. כל מיני רבנים כאלה רפורמים, קונסרבטיבים כאלה, רבני מחמד, רבנים כאלה שתמיד אמרו מה שהתקשורת אהבה לשמוע, כאלה שתמיד גיירו את מי שהתקשורת רצתה שיגיירו, קירבו והכניסו ו... אבל את אלה שאמרו דברי תוכחה, אף פעם לא אהבו אותם. ולכן את הנביא ירמיה רצו להרוג. ואז אחיקם בן שפן הציל אותו. ואז ירמיהו התנבא על נבוכדנצר שנבוכדנצר ימלוך, הוא התנבא על גלות יהויכין, על צדקיהו שנבוכדנצר ישליט אותו. לאחר מכן, כעבור 15 שנה, הוא עשה לו מוסרות ומטות, נשא אותם על צווארו 15 שנה כדי להראות שעליהם לבוא בעול מוסרותיו של נבוכדנצר. אבל אז חנניה בן עזור, שהיה נביא שקר, שבר את אותם מוסרות ומטות כדי להראות שבעצם לא אמור להיות שום דבר מזה. ירמיהו התנבא על חורבן המקדש, אמר השם ממרום ישאג, ואז הוא התנבא גם כן על בית הרכבים, שהם לא שתו יין, נגיע לזה בלי נדר. ואז הוא ציווה לברוך בן נריה לכתוב את כל הנבואות מימי יאשיהו ועד היום הזה, כדי שהדברים יהיו מסודרים לעם, שיראו כיצד יש נבואות ברורות ומפורטות שהקדוש ברוך הוא מודיע על כל מה שעתיד להיות.
בשנה החמישית ליהויקים, ברוך בן נריה קורא את כל הנבואות של ירמיה מתוך הספר באוזני העם. יהויקים כמו שאמרנו היה מלך רשע והדברים האלה לא מצאו חן בעיניו, ואז הוא קרע את הספר ושרף אותו. בעקבות זה נוספו עוד דלתות למגילה, כי הספר הזה שהוא הביא לו לקרוא, זרק אותו אל האח המבוערת, שמה הוא שרף את מגילת איכה, ואז הוא הוסיף שמה עוד על עוד נבואות קשות שנאמרו כתוספת למה שנאמר בתחילה, אלה הם דלתות נוספות שנוספו לספר איכה בעקבות שריפת יהויקים את הספר. באותה שנה נבוכדנצר מגיע, הוא כובש את יהויקים, הוא לא מגלה אותו, הוא משאיר אותו שם כעבד לו למשך שלוש שנים. בשנה השמינית ליהויקים, מרד בנבוכדנצר. המרד שלו החזיק שלוש שנים. בשנה ה-11 ליהויקים, מלך בבל אוסר אותו בנחושתיים, לוקח אותו לבבל, וירמיהו מתנבא עליו שהוא ייקבר קבורת חמור. והדבר הזה באמת התקיים ביהויכין, מיד שאסרו אותו הוא מת, הוציאו אותו וגררו אותו, קברו אותו קבורת חמור. המליך לאחר מכן מלך בבל את יהויכין בנו. יהויכין נקרא גם יויכין, גם יכניהו, גם כניהו. גם התקופה של המלוכה שלו הייתה מאוד קצרה, שלושה חודשים ועשרה ימים. ואז אחרי מצור, לקחו אותו ואת כל אשר לו והוציא את אוצרות בית השם ואוצרות בית המלך, ואז מלך בבל הגלה את יכוניה וכמה אלפים מיושבי ירושלים לבבל, וכשהוא גלה אז גלו איתו גם כן דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, כאשר הם עדיין היו נערים. זה הייתה תקופתו של יהויכין.
תקופה לאחר מכן, נבוכדנצר ממליך את מתניה, דודו של יהויכין, הוא היה בנו של יאשיהו, והוא משנה לו את השם לצדקיהו. צדקיהו היה מלך צדיק, וירמיהו מתנבא על שלום בן יאשיהו, שזה צדקיהו, על יהויקים ועל כניהו, ומתנבא על שיבת ציון. הוא שולח את הספר אל הגולה לבבל, אומר להם בנו בתים ושבו, אל תחשבו שאתם עומדים להיגאל כמו שנביאי השקר אומרים, שאוטוטו אתם חוזרים, אמר להם לא, לפני מלאות לבבל 70 שנה אתם לא תחזרו, כך שאל תצפו לישועת הבל, דעו לכם שהנבואות שמנבאים לכם נביאי השקר על הגאולה הקרובה הם לא נבואות אמת, בנו בתים, שבו, כי עד מלאות לבבל 70 שנה עדיין לא תהיה הגאולה. וכאן גם כן הוא מנבא נבואות של תנחומים. בשנה הרביעית לצדקיהו, צדקיהו יורד לבבל יחד עם שריה בן נריה, וירמיהו כותב ספר על הפורענות שתבוא על בבל, אומר לשריה לקרוא את הספר בבבל, להשליך אותו לתוך נהר פרת, כמו שנראה בירמיהו נ"א ובירמיהו נ"ט. ואז מתנבא חנניה בן עזור נבואת שקר, שבעוד שנתיים ישבור השם את עול מלך בבל, כלי בית המקדש יחזרו, יכניה ישוב מן הגולה. וירמיהו מתנבא כנגד זה, שחנניה בן עזור ימות באותה שנה. מה קרה בסוף? הוא מת. אבל מה הוא עשה? הוא ביקש מהילדים שלו אל תפרסמו בתקשורת. למה? כדי שיגידו אתם רואים, עברה שנה, ורק אחרי השנה הוא מת, לא באותה שנה. תראו מה זה נביא שקר, גם אחרי מותו, גם כשהוא רואה את השקר עומד להתגשם, גם אז מה חשוב לו? חשוב לו שימשיכו להאמין בשקר שלו, הגם שבאמת הוא יודע שדבריו אינם אמיתיים. ולאחר מכן, בחמישי לגלות יהויכין, יחזקאל מתנבא נבואות של פורענות. בשנה השמינית לצדקיהו, בא מלך בבל וצר על ירושלים, חיל מצרים באו לעזור, בסופו של דבר הם נסוגים, הם חוזרים לארצם. ואז שב צדקיהו וכובש את העבדים שלפני כן הם שחררו, ועל זה מתנבא עליהם ירמיהו דברי נבואה קשה בפרק ל"ד, כיוון שאתם שחררתם את העבדים ומה שאתם כובשים אותם בחזרה תחת ידיכם זה נגד רצון השם. לאחר מכן, כשהלך חיל כשדים על מצרים, ירמיהו יוצא מירושלים, ושמה תופסים אותו, שמים אותו בכלא, בית יהונתן הסופר. ואז ירמיהו מתנבא על פלשתים, על מואב, על בני עמון, על אדום, על דמשק, על קדר, על ממלכות חצור, שאותם יכה נבוכדנצר. ואנחנו נראה במפורש שמופיע בכתובים נביא לגויים נתתיך. שהכוונה היא שירמיהו לא התנבא רק על עם ישראל, הוא התנבא גם כן על שאר האומות. בשנה התשיעית לצדקיהו, בעשרה בטבת, בא נבוכדנצר וכל חילו לירושלים, צר עליה. ואז התנבא על זה יחזקאל, וצדקיהו שולח בסתר להוציא אותו מן הכלא, להביא אותו לביתו, והוא שואל אותו מה דבר השם? כך הוא שואל את ירמיהו. ירמיהו מתנבא לו נבואות מאוד קשות, ובעקבות זה הוא משליך אותו אל הבור על ידי שרי צדקיהו. תראו מה זה מלכים, אתה קורא לו כדי שיגיד לך מה דבר השם, כשהוא אומר לך דברים שלא נעימים לאוזניך, אתה משליך אותו לבור. על ידי שרי צדקיהו, ובסופו של דבר אנחנו נראה שעבד מלך הכושי הציל אותו מהבור שטבע בטיט היוון, הוא מציל אותו משם. בשנה העשירית לצדקיהו, אגב, היה לזה גם היגיון, כי הוא רצה לדעת מה עתיד להיות. אבל מאוד מאוד הוא לא רצה שהעם ידע. כי אם העם ידע, אז ייווצר תהודה נגדו. ולכן הוא אמר מה שאני יודע, רק שאני אדע. אם אני עכשיו אשחרר אותו, הוא הרי חייב, אסור לו לכבוש נבואתו, הוא יהיה חייב להגיד את זה לעם. ואז יהיה פה תסיסה נגדי. אז הוא זורק אותו לכלא, לבור, כדי לסתום לו את הפה. בשנה העשירית לצדקיהו, באמצע המצור, ירמיהו מצווה מאת השם לקנות שדה מחנמאל בן שלום, חנמאל בן דודו, כן, ונותן לו ספרי מקנה לברוך בן נריה, וזה נועד כדי לחזק את העם ולעודד אותם ולומר להם שעוד יקנו שדות ביהודה, שזה דהיינו עתידים הם לחזור. ואז ניבא גם יחזקאל על מצרים ועל צור וצידון. לאחר מכן, הרעב היה חזק, העיר נבקעה, תפסו את צדקיהו ואת בניו, את כל חורי יהודה, הרגו את בני צדקיהו לעיניו, עיוורו את צדקיהו, ובשבעה באב נכנסו הגויים להיכל, נטלו את הים, את המכונות, את העמודים, היו מקרקרים בו שביעי, שמיני ותשיעי, עד שפנה היום, ועם חשיכה של תשיעי, שזה תשעה באב, הציתו בו את האור, והיה נשרף בחשיכה של תשיעי, וכל העשירי היה בוער באש. כל העשירי באב היה בית המקדש בוער, רק עושים תשעה באב כי זה אתחלתא דפורענותא. נבוכדנצר, אחרי שהחריב את בית המקדש ושרף את היכלו, נבוכדנצר ציווה את נבוזראדן לשים עין על ירמיה, מכיוון שהוא העריך את נבואותיו כנבואות אמת והוא ראה שדבריו התקיימו. הוא הוציא אותו מחצר המטרה, והוא נמסר לגדליה בן אחיקם. ירמיהו בא אליו מהרמה למצפה, וגם קמו משרי החיילים ועוד יהודים ששבו ממואב ועמון. שרי החיילות הזהירו את גדליהו בן אחיקם שמתכננים להתנקש בו. אמרו לו בעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה כדי להתנקש בך. אבל הוא לא רצה לקבל לשון הרע, הוא לא האמין למה שאומרים לו. בחודש השביעי, בשלושה בתשרי, זה מה שאנחנו עושים צום גדליה, נהרג גדליהו בן אחיקם. העם שאל האם לרדת למצרים, וירמיהו, כך הוא שואל את ירמיהו, ירמיהו אומר להם לא לרדת למצרים. ועוד פעם הם לא שומעים לו. הוא אמר להם לא לרדת למצרים והם יורדים למצרים. ואז בא פליט מירושלים לבבל ומודיע להם שהוכתה העיר, אז גם כן הוא מתנבא על העצמות היבשות בפרק ל"ז, הוא ניבא על מפלת מצרים וצור. בכ"ז לנבוכדנצר, הגלה את ירמיהו ואת ברוך בן נריה, הגלה אותו לבבל. 14 שנה לאחר מכן, יחזקאל מתנבא על בניין הבית השלישי, ויחזקאל הרי כידוע היה בבבל, ומתנבא אני עומד על נהר כבר, כן, שהיה שם בבבל. ב-37 לגלות יהויכין, בכ"ז באדר, מת נבוכדנצר. יום לאחר מכן, אויל מרודך מוציא אותו מקברו, גורר אותו, מגרר עצמותיו, לקיים את מה שנאמר עליו ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב. יום לאחר מכן מוציא את יכוניה מכלאו, ובאותו הזמן מת צדקיהו וספדו עליו. המלך צדקיהו מביא בסדר עולם, שתה את השמרים של כל הדורות. הכוונה הפסולת שנאספה כאן מכל הדורות שמרדו בהשם, מי שבסופו של דבר את כל זה שתה עד תום, היה המלך צדקיהו.