TheWholeTorah.aiBeta

הקדמה לספר ירמיהו - מחבר הספר וסקירה על התקופה - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: השלמת הקדמת המלבי"ם והקדמה לספר ירמיהו

לפנינו החלק השני של הקדמת המלבי"ם לספר ירמיהו, שבו הוא ממשיך להשיב על טענות האברבנאל והמבקרים כנגד סגנונו של הנביא, ולאחריה הקדמה כללית על דמותו של ירמיהו, על סדר הנביאים, ועל התקופה ההיסטורית שבה פעל: המלכים, הנביאים והמאורעות שמהם נבין בהמשך את דברי הספר.

ריבוי הקרי והכתיב: חיסרון או מעלה?

המבקרים טענו שבספר ירמיהו יש ריבוי חריג של קרי וכתיב, כאילו באו אחרים ושמו בסוגריים ביטויים מוצלחים יותר, וזהו הקרי שאנו קוראים. אומר המלבי"ם: דעתי רחוקה מדעתם לחלוטין בעניין הקרי והכתיב.

כשאתה מתבונן בדברי חז"ל אתה רואה שתמיד הקרי הוא לפי הפשט והכתיב הוא לפי הדרש. חז"ל לרוב דורשים את הכתיב, את מה שכתוב, יותר מאשר את הקרי. ואף שמצאנו בחז"ל שתי גישות בדבר, האם יש אם למקרא או יש אם למסורת, על כל פנים רואים ששני הדברים לדרשה נאמרו: גם המקרא, כפי שאתה קורא, וגם המסורת, כפי שזה כתוב.

כך למשל דורשת הגמרא "בסכת בסכת בסוכות": פעמיים כתוב חסר ופעם אחת מלא. לדעת מי שאומר יש אם למסורת, הולכים אחר מה שקיבלנו במסורת בלי ווים, ולומדים מכל אחד דופן אחת. ויש דעה אחרת שאומרת יש אם למקרא, והעיקר הוא איך שקוראים, בסוכות בסוכות בסוכות, שהרי צריך לקרוא את זה מלא, ולא הולכים אחר הכתיבה אלא אחר הקריאה. השאלה היא מה העיקר, אבל למדנו מכל מקום שבמקום שיש קרי וכתיב יש דרשות חז"ל, והדברים נאמרו כדי לדרוש אותם ובאו בהם דברים צפונים.

ומעתה, אומר המלבי"ם, טענתי בידי. הרי גם אתה, האברבנאל, הודית בהנחת היסוד הראשונה שלך שנביא זה היה גדול ומעמיק, ושהוא שני לנבואת משה. אם כן מובן היטב מדוע הכתובים אצלו נדרשים הרבה יותר: מדובר בנביא בעל עוצמה ובעל השגות גבוהות, ולכן התרבו בו הקרי והכתיב, שהם עצמם באים לדרשה. ריבוי הקרי והכתיב מלמד שיש כאן הרבה מה לדרוש, ואין זה חיסרון אלא אדרבה, גודל מעלתו. זהו המופת כי היה פי שניים ברוח הנביא הזה, שדיבר תמיד דיבור בעל שתי פנים, וזה מעיד על גודל חוכמת הנביא ועומק דבריו, ולא על חסרונם ועיוותם כפי שרצו לטעון האברבנאל והמבקרים.

"אין חיבור בין הפרשיות"

עוד ביקשו המבקרים עלילות על דברי נביאנו, לומר שאין לדבריו חיבור, וכאילו הדברים כתובים פיסקה פיסקה ופרק פרק בלי קשר בין פרק לחברו. אומר המלבי"ם: כל לשון תקום איתו למשפט, מצד זה תרשיע. לפי מה שאני עתיד לבאר, תראה בהמשך שהכל מחובר, שהכל גוף אחד. המתן לי ואראה לך שהדברים אינם מפוסקים, ויש חיבור וקשר מושגי בין אחד לחברו.

"אין הדברים לפי סדר הזמנים"

עוד טענו כנגדו שהדברים אינם ערוכים לפי הסדר הכרונולוגי, שהרי הוא עשוי לכתוב בתחילה דברים שהיו בסוף ימיו, ובסוף דברים שהיו בתחילת ימיו. אומר המלבי"ם: ומה מפליא אותך בכך? והרי בתורת השם התמימה אומרים חז"ל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא סודרו הפרשיות לפי סדר הזמנים אלא לפי סדר מכוון בחוכמת האלוקים.

ואם כן, מוסיף המלבי"ם, יש לי טענה נוספת כלפי האברבנאל: אתה מנית את העניינים שבהם הושווה ירמיהו למשה רבנו, והיית צריך למנות עוד שבח אחד. שגם בכתבי משה אין מוקדם ומאוחר, וגם בכתבי ירמיהו אין מוקדם ומאוחר. אדרבה, במקום לראות בזה חיסרון, היית צריך למצוא בזה שבח, שבנקודה זו הושוו דברי ירמיהו הנביא לדברי משה.

הכפילות שבנבואות

עוד טענו המבקרים שדבריו באו ברוב עניין: במקומות רבים הוא שונה דברים שכבר אמר בפרשיות הקודמות, ובמקומות אחרים הוא כותב דברים שכבר אמרו נביאים שקדמו לו. אומר המלבי"ם: אל תתמה על זה. שהרי אנו יודעים שכל גזירה שמימית הבאה פעמיים ונשנית פעמיים, באה להורות שהדבר עומד להתקיים בקרוב, כמו שנאמר "ועל הישנות החלום פעמיים כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו". הישנות הדבר מלמדת שהוא עומד להתרחש מיד.

ובימיו של מי אירעו כל הצרות? בימיו של ירמיהו. לכן ירמיהו חייב לשנות את הדברים, שהרי הנה זה כבר מיידי. שאר הנביאים דיברו על תקופות רחוקות יותר, אך ירמיהו אומר לשומעיו: זה תכף קורה, ולכן אני חוזר ושונה את הדברים. וזו גם הסיבה שהוא חוזר על נבואות של נביאים אחרים: הם התנבאו עשרים ושלושים וארבעים וחמישים שנה קודם, ואילו הוא מתנבא שנה או שנתיים קודם, ולכן עליו לחזור על הדברים.

ובעומק העניין, הנביא בא לומר להם: דעו שהיה לכם צ'אנס כשהנביאים האחרים התנבאו, והיה בידכם לחזור בתשובה, ולא חזרתם. ולכן אני מודיע לכם שאוטוטו הגזירה האלוקית חלה. לכן נכפלו דבריו, להורות שנחרץ הדבר ונגמר אצל השם, או שהדבר יבוא בימים מועטים. וכל זה מופת על מעלת נביאנו ונבואותיו, ולא על חסרונן כדברי המבקרים.

סיכום הקדמת המלבי"ם וברכתו

מסכם המלבי"ם: הראיתיך לדעת שנביאנו ירמיהו יש לו יד ושם בשלוש המעלות שעליהן דיבר האברבנאל ובהן פתח, והגיע אליהן בשיא השלמות ולתכליתן. ראשית, מחשבותיו ורעיונותיו עמקו מאוד והשגתו הייתה גבוהה. שנית, מצד המליצה והדיבור. שלישית, מצד יופי הכתיבה. בשלושת העניינים היה הנביא מיוחד ביותר, יותר מכל שאר הנביאים.

ובלשונו הוא חותם: "ואתה פתח פיך ואכול את הספר אשר פרסתי לפניך, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת, ותהי בפיך כדבש לשלמותו מתוק ותאורנה עיניך. ואל תביא עליי קללה עת לא תמצא דבר מדבריי חן בעיניך". הוא מבקש: אם משהו לא ימצא חן בעיניך, אל תתקוף אותי, אלא אם לא יעבור עליך רוח קנאה ולא דרך גאווה וגאון ופי תהפוכות, תעיין בדברים וברך תברכני נפשך, כי בדרך אמת הדרכתיך במעגלי יושר, בלכתך לא ייצר צעדך.

ומסיים בתפילה: חי השם וברוך צורי ומרומם על כל תהילה וברכה, הנה הואלת לברך את עבדך, הואל נא וקח ברכה מאת עבדך, ואצלת לי ברכה, הברכה אחת היא לך אבי, הבה לי ברכה ונתת לי גולות מים, את גולות עילית ואת גולות תחתית. והכוונה שהשם יגלה לו סודות התורה: גם "עילית", סודות עליונים, וגם "תחתית", פשוטו של מקרא. ברך את מעשה ידיי, ברך השם חילו ופועל ידיו תרצה, ברך את עמך וברך את נחלתך, ברכני גם אני אבי, ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם, ברוך אלוהים אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי, וברוך שם כבודו לעולם מן העולם ועד העולם אמן ואמן. הדר שני, תרכ"ז לפרט קטן, מאיר ליבוש מלבי"ם. עד כאן הקדמתו.

דמותו של ירמיהו הנביא

ירמיהו, כפי שנראה מיד בתחילת הפרק הראשון, נבחר עוד בבטן אמו להיות נביא להשם. נבואותיו הן נבואות זעם, נבואות על החורבן, נבואות קשות לעם ישראל. ירמיהו כתב את ספרו, כתב את ספר מלכים, וכתב גם את מגילת איכה, שבה הדברים קשים ביותר.

כדי להיות מסוגל לעמוד ולומר דברים קשים כאלה לפני העם, צריך אדם בעל עוז רוח, אדם בלי מורא ופחד. ואכן ירמיהו בתחילת דרכו נרתע מגודל המשא והשליחות שהקדוש ברוך הוא עמד להטיל עליו, אך לאחר שהקדוש ברוך הוא מבטיח לו שיצילו ושאין לו מה לחשוש, הוא קם ועומד ומוכיח את העם ומצווה אותם לשוב מדרכם הרעה. הוא אומר להם שאם לא ישובו, יבואו עליהם פורענויות קשות, גלויות, ויבוא נבוכדנצר.

לא פעם ולא פעמיים נראה שירמיהו היה בסכנת מוות ממש כפשוטו, ואלמלא שהשם הצילו ברגע האחרון בכל פעם באופן אחר, היה מגיע לידי מיתה. ייסורים ודאי סבל, גם מצד אנשי עירו, גם מצד השרים, וגם כאשר ניצל על ידי המלך לא נרתע מלומר לו דברים קשים ולעשות את שליחותו במלואה. מכל כיוון לחמו נגדו, ועם כל זה הייתה בידו הבטחה מאת השם שייתן אותו לעיר מבצר, לעמוד ברזל ולחומות נחושת, כל אלה הבטחות לעוצם התוקף שיהיה לו, שאין לו מה לחשוש ושיאמר את הדברים ללא כחל וסרק.

ירמיהו מעיד על עצמו שמצד עצמו כבר לא רצה להתנבא, שהרי ליבו היה בוער באהבת ישראל, כאבו נצח ומכתו אנושה, וקשה היה לו להשמיע דברים קשים. הוא סבל חרפה ובוז, ואמר: "כי מדי אדבר אזעק, חמס ושוד אקרא, כי היה דבר השם לי לחרפה ולקלס כל היום". רק בזיונות יש לי מן הנבואות שאני מוסר בדבר השם, כי מי רוצה לשמוע דברים קשים, מי רוצה לשמוע חירופים. "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בליבי כאש עצור בעצמותיי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל". הנבואה הייתה בתוכו כאש עצורה בעצמותיו, שלא יכול היה לכלכלה, והיה חייב להוציאה ולמסרה.

שליחותו: לנפץ אשליות ולנחם

ירמיהו מצווה לעורר את העם שלא ישלו את עצמם שיוכלו להתקיים במצבם הרוחני הירוד, שהם עוזבים את הקדוש ברוך הוא שהוא מקור מים חיים, חוצבים להם בורות נשברים, וסומכים על מצרים ועל אשור שאלה יושיעו אותם. ירמיהו מנסה לגרום שאותן אשליות יתפוגגו. ועם נבואות הזעם, עדיין היה אומר להם דברי ניחומים על שיבת ציון, על חביבות אפרים ועשרת השבטים, ועל ניחומי הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, רחל מבכה על בניה.

לאחר החורבן רצה נבוכדנצר לתת לירמיהו שלווה ושקט, להניח לו ולתת לו כל אשר יבקש, שהרי ירמיהו התנבא על נבוכדנצר ועל כך שיכבוש את הארץ, וראה בו נבוכדנצר נביא אמת שנבואותיו התגשמו. ואף על פי כן בחר ירמיהו לחזור ליהודה ולהישאר עם שארית הפליטה, עם גדליהו בן אחיקם, כדי לשמר את שארית הגחלת שנותרה בארץ ישראל. אלא שגם אותה גחלת עוממת כבתה, בעקבות מעשהו של ישמעאל בן נתניה שהרג את גדליהו בן אחיקם, שלא היה מעוניין לשמוע שיש מי שמבקש להתנקש בחייו. ואז הוכרח ירמיהו לגלות למצרים יחד עם ברוך בן נריה, וככל הנראה שם נותרו בסופו של דבר.

ירמיהו הזהיר את המלך ואת העם שלא ימרדו במלך בבל. על פי נבואתו ועל פי המסר שקיבל מאת השם, זמנה וכוחה של בבל היו כעת לשלוט, שרה של בבל הגיע זמנו למשול בעולם, ולכן אמר להם שעליהם לכפוף ראשם בפני מלך בבל ולא לנסות למרוד או לפעול נגד מי שהקדוש ברוך הוא המליכו. לכאורה נראה היה שיש לו דברים לטובת מלך בבל, אך באותה עת ממש היה מסוגל להשמיע גם נבואת פורענות על בבל עצמה, הכל בדבר השם: על כך שבבל, הנראית ממלכה אדירה שאין סיכוי שתיפול, עתידה ליפול היא וכל עוזריה ומסייעיה. וזאת בעודה ברוב עוזה ותפארתה. והוא אף מצווה את השרים להשמיע את הדברים בבבל עצמה. ירמיהו לא עשה הנחות לאיש, לא היה לו עניין בצד זה או בצד אחר, היה לו עניין אחד: להיטיב לעמו ולקיים את דבר האלוקים ששלחו לומר את אותן נבואות.

סדרן של נביאים

חז"ל אומרים: סדרן של נביאים, כלומר סדר כתיבתם, יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה ותרי עשר. והדבר מפליא, שהרי כרונולוגית ישעיהו קדם לירמיהו, ואילו כאן ירמיהו מוקדם. מבארת הגמרא: ספר מלכים סופו פורענות, שרואים בו את גלותם של ישראל, וירמיהו כולו פורענות, ויחזקאל תחילתו פורענות וסופו נחמה, וישעיהו כולו נחמה. לכן סמכו פורענות לפורענות: למלכים סמכו את ירמיהו, אחריו את יחזקאל שתחילתו פורענות, ולסופו של יחזקאל שהוא נחמה סמכו את ישעיהו שכולו נחמה. לא רצו לערב פורענות עם נחמה, אלא הקדימו את הפורענות וסיימו בענייני הנחמה.

ומה שנאמר שירמיהו כולו פורענות, אין הכוונה כולו ממש, אלא כמו שמסביר המהרש"א שרובו פורענות, שהרי יש בו גם דברי נחמה. ובעלי המסורה קבעו את ירמיהו אחרי ישעיהו דווקא לפי הסדר הכרונולוגי, ולא כפי המובא בגמרא.

ספריו של ירמיהו והרעיון המרכזי שבהם

חז"ל אומרים בגמרא בבבא בתרא ט"ו שירמיהו כתב את ספרו, את ספר מלכים ואת קינות, שהיא מגילת איכה. הספרים הללו נכתבו ברוח הקודש וברוח הנבואה, ותוכנם אחיד פחות או יותר: אם עם ישראל הולכים בדרך השם, יש להם קיום בארץ ישראל והקדוש ברוך הוא מגן וחופף עליהם, ואם חס ושלום הם סוטים מן הדרך הנכונה, באה עליהם פורענות והקדוש ברוך הוא מביא עליהם גויים המצרים להם.

ומה שמופיע "ולא אעשה אתכם כלה", פירושו שהגם שאומר להם דברים קשים, תדעו שכליה גמורה בסופו של דבר לא תהיה. והסיבה: בכל אחד מישראל יש נקודה פנימית של קדושה. הסברנו שכוחות הטומאה בסופו של דבר יכלו מן הארץ, מפני שהקדוש ברוך הוא יוציא מהם את הניצוץ הקדוש. לעומת זאת בכל אחד ואחד מעם ישראל, מאן דנפח מדיליה נפח, מה שהקדוש ברוך הוא נפח בו נשמת חיים הוא ממנו יתברך. ומכאן שלא שייכת כליה בעם ישראל, שהרי יש בנו חלק אלוה ממעל, וכשם שהאלוקות אינה כלה לעולם, כך חלק אלוה ממעל שבכל אחד מישראל לא יכלה לעולם.

ולכן "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". יש גלות, יש מכות קשות, יש שמדות ורציחות, אבל כליה לעולם לא תהיה בעם ישראל. זו ההבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שהנקודה הפנימית הקדושה של עם ישראל לא תכלה מהם לעולם, ולא יהיה לעולם כליון רוחני מוחלט לעם ישראל. וכפי שנאמר: אם ישבות עם ישראל מהיות גוי לפניי כל הימים, אם השמיים והארץ לא יעמדו לפניי. כשם שהשמיים והארץ קיימים לעולם, כך עם ישראל קיים לעולם. והארכנו בזה בדברי הרב דסלר בביאור עניין זכות אבות.

נביאים אחרונים

ספר ירמיהו הוא בכלל ספרי הנביאים האחרונים. הנביאים הראשונים, יהושע שופטים שמואל ומלכים, מדברים במה שאירע לדורות הראשונים, ואילו ספר ירמיהו מדבר כבר במה שקורה לדורות האחרונים. ויש בו נבואות ונחמות לדורות האחרונים, כדי שנצפה לישועה, שהרי הכל תלוי בתשובה. סיום הספר עוסק בצמיחת קרן מלכות בית דוד, שתצמח ותציץ מחדש, שממנה יקום ויצא חוטר לבית ישי ויצמח מלך המשיח במהרה בימינו אמן.

התקופה: המלכים והנביאים בימי ירמיהו

כהקדמה ללימוד הספר נרצה לראות את התקופה שבה פעל ירמיהו, את המלכים שהיו בזמנו ואת הנביאים שהיו בזמנו. הדבר יסייע לנו מאוד בהבנת הספר, התקופה והמאורעות. לשם כך לקחנו קטע מתחילת המעם לועז, שסידר את כל העניין הזה, ונראה את עיקרי דבריו.

חזקיהו המלך מלך חמש עשרה שנה, ואחריו מלך בנו מנשה. מנשה היה מן המלכים שמלכו את התקופה הארוכה ביותר, חמישים וחמש שנה. בתחילת ימיו עשה הרע בעיני השם והעמיד צלם בהיכל בט"ז בתמוז. נביאים אחדים התנבאו בזמנו, הוכיחו אותו, דיברו עמו ועם העם וניסו להשיבם בתשובה, והעם לא הקשיבו, כמובא במלכים. חז"ל אומרים שיואל, נחום וחבקוק ניבאו בימיו של מנשה.

בשנת עשרים ושתיים למנשה לכדוהו שרי צבא מלך אשור, אסרוהו בנחושתיים והורידוהו בבלה, ושם שמו אותו בתוך סיר והבעירו את האש מתחתיו. באותה שעה התחיל לקרוא בשמות כל העבודות הזרות, אלוהי דגון ענני וכן כל שאר העבודות הזרות שהיו בזמנו, ואיש לא ענה לו. עד שלבסוף אמר: אבא אמר לי כשהייתי ילד שיש אלוה שנאמר בו "בצר לך ומצאוך, ושבת עד השם אלוהיך". אם יענה לי, יש אלוקים, ואם לא, חלילה כביכול אינו טוב משאר האלוהויות, עפרא לפומיה.

וראו באיזה מצב גרוע האדם נמצא: האש כבר חורכת את רגליו מלמטה, עוד מעט מטגנים אותו, והוא עדיין עושה תנאים עם הקדוש ברוך הוא. אם יענה לי, סימן שיש בו אמת. וכי עת לעשות תנאים היא? עכשיו עליך להתרפס. ואף על פי כן מלאכי השרת רצו לסגור בפניו את שערי התפילה, והקדוש ברוך הוא אמר שיפתחו לו, וחתרו לו חתירה תחת כיסא הכבוד, שאם לא כן יאמרו שאין פתח לבעלי תשובה. ובסופו של דבר השיבו השם למלכותו, וכשחזר למלכותו כתוב עליו שחזר בתשובה. יש מחלוקת בגדר החזרה בתשובה שלו, האם הייתה מלאה או לא, ומי שירצה ימצא זאת בדברינו בספר מלכים בשם המלבי"ם ועוד.

אחריו מלך בנו אמון, שמלך שנתיים. עבדיו קשרו עליו קשר והרגוהו, והעם הרג את הורגיו והמליך תחתיו את בנו יאשיהו בן אמון. אמון עצמו היה רשע, אבל יאשיהו בנו היה מלך צדיק. בן שמונה שנים היה במולכו, ומלך שלושים ואחת שנה. בזמנו התנבא צפניה על חורבן ירושלים. בשנת שמונה למלכותו החל יאשיהו לדרוש את השם, כמובא בדברי הימים, וארבע שנים לאחר מכן החל לטהר את ירושלים מן הבמות ומן העבודה הזרה שהייתה שם, ואת הרי מנשה והרי אפרים.

תחילת נבואתו של ירמיהו

בשנה השלוש עשרה ליאשיהו, בשנת ג' אלפים רצ"ח, אנו מתוודעים לנביא ירמיהו. ירמיהו נחשב נביא הזעם ונביא הפורענות, בעוד שישעיהו, שכבר למדנו, היה נביא שניבא נחמות. נבואותיו של ירמיהו היו קשות מאוד, והוא אף כתב את ספר איכה, המתאר דברים קשים ביותר, וכולו נכתב עוד לפני החורבן.

ירמיהו היה נביא כל ימי יאשיהו, ולפי חז"ל התנבא כל ימי יאשיהו, ימי יהויקים בנו וצדקיהו בנו, עד גלות ירושלים, עד שנת ג' אלפים של"ח. שלושה נביאים התנבאו באותו הדור, וחז"ל אומרים: ירמיהו היה מתנבא בשווקים, צפניה בתוך בתי כנסיות, צפניה מלשון צפון, וחולדה הייתה מתנבאת לנשים.

מציאת ספר התורה בבית השם

בשנה השמונה עשרה ליאשיהו הודיע חלקיהו הכהן לשפן הסופר שמצא ספר תורה בבית השם, ובהמשך נראה שיש קשר בין ירמיהו לחלקיהו וניגע בעניין. שפן מביא את הספר למלך, והמלך קורע את בגדיו ומבין שגדולה חמת השם. מדוע? מפני שראה את הספר גלול בפרשת התוכחה, "יולך השם אותך ואת מלכך", בעוד שתמיד היו גוללים את הספר לתחילתו.

ודבר מעניין כותב שם המצודת דוד, שזה מה שהופיע בראש העמוד, "יולך השם אותך ואת מלכך". ספרי התורה היחידים שבהם מופיע בראש העמוד "יולך השם אותך ואת מלכך" הם ספרי בני תימן. כל שאר הספרים מתחילים בווים, ווי העמודים, ואין בהם עמוד המתחיל ב"יולך השם", ורק בספרי תימן זה מופיע בראש העמוד. יש בזה כדי להראות על האותנטיות של הספרים הללו.

באותה שנה, לפי דעה אחת בחז"ל, החזיר ירמיהו את עשרת השבטים שגלו, ויאשיהו מלך עליהם. יש בזה מחלוקת בחז"ל אם ירמיהו החזיר אותם או לא, אך לפי דעה זו החזירם בשנה השמונה עשרה ליאשיהו, ויאשיהו מלך על אותם עשרת השבטים.

מות יאשיהו

בשנת שלושים ואחת ליאשיהו יצא פרעה נכה מלך מצרים להילחם במלך אשור בכרכמיש שעל נהר פרת, וזו הייתה שנתו האחרונה של יאשיהו. יאשיהו יצא לקראתו, והסיבה שיצא, כפי שלמדנו בארוכה, היא שהיה בטוח שהעם צדיקים, וכשהעם צדיקים "וחרב לא תעבור בארצכם". חז"ל שואלים: וכי חרב של מלחמה? הרי כבר נאמר שם במפורש "ונתתי שלום בארץ". אלא אפילו חרב של שלום, שאפילו לא יעברו דרכנו במעבר בעלמא כדי להילחם עם אחרים. ולכן אמר יאשיהו: מה פתאום שיעברו דרכנו, ומחה כנגדו. פרעה נכה אמר לו: לא עליך אני בא היום, אל תפריע לי, אך יאשיהו לא שמע לו מפני שהיה בטוח בצדקת דורו.

אלא שלא ידע יאשיהו שאין אותו הדור דומה יפה. כלפי חוץ הראו עצמם צדיקים, והוא היה שולח משמרות לבדוק בבתים. היו להם שתי דלתות שנפתחו כלפי פנים הבית, ועל הדלתות מבפנים היה חקוק צלם של עבודה זרה. כשהגיעו המשמרות לוודא שאין עבודה זרה בבתים, נפתחו הדלתות פנימה והעבודה הזרה שעליהן נסתרה. היו בודקים בבית, רואים שאין שום צלם ויוצאים, וכשסגרו הללו את הדלת, הנה קמה עבודתם הזרה וגם ניצבה. יאשיהו לא ידע את מצב דורו, ולכן חשב שיוכל לצאת כנגד פרעה, וטעות גדולה הייתה בזה. בסופו של דבר בבקעת מגידו ירו בו היורים ופצעוהו למוות, וכתוב שעשו אותו ככברה, והביאוהו לקבורה בירושלים. ירמיהו קונן עליו: "רוח אפינו משיח השם נלכד בשחיתותם", כלומר בהשחתתם של העם נלכד, שהרי הוא בבחינת "רוח אפינו משיח השם אשר אמרנו בצילו נחיה בגויים". הוא היה אמור להיות משיח, אך אותו הדור לא היה ראוי לכך.

יהואחז ויהויקים

העם לקחו את יהואחז בן יאשיהו והמליכוהו תחת אביו, ומלך שלושה חודשים בלבד. פרעה נכה אסר אותו ברבלה, מפני שחשש ממנו: אם הוא בנו של יאשיהו, יתכן מאוד שירצה לנקום בי. הוא לקחו למצרים ושם נפטר, והמליך תחתיו את יהויקים, הנקרא גם אליקים.

יהויקים בן יאשיהו, אחיו של יהואחז, מלך אחת עשרה שנה. בימיו התנבא עליו אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים ככל אשר דיבר ירמיהו. יהויקים ביקש להמית את אוריהו, והוא ברח למצרים, ויהויקים שלח והביאו ממצרים והרגו. ואז מתנבא ירמיהו על חורבן בית המקדש, והכוהנים ונביאי השקר רצו להמיתו, מפני שלאיש לא נעם לשמוע שהשם עומד להגלותם ושמעשיהם רעים.

והם אהבו מאוד את נביאי השקר, אותם שאמרו להם תמיד: אתם בסדר, אתם טובים, אדרבה, השם עוד יחזיר את כלי בית המקדש למקומם ויחזיר את הגולים. את אלה אהבה מאוד התקשורת של אותם ימים לשמוע, ממש כמו רבנים רפורמים וקונסרבטיבים ורבני מחמד שאומרים תמיד את מה שהתקשורת אוהבת לשמוע, ומגיירים את מי שהתקשורת רוצה שיגיירו ומקרבים ומכניסים. אבל את אלה שאמרו דברי תוכחה, מעולם לא אהבו. ולכן את ירמיהו הנביא ביקשו להרוג, ואחיקם בן שפן הצילו.

ירמיהו התנבא על נבוכדנצר שימלוך, על גלות יהויכין, ועל צדקיהו שנבוכדנצר ישליטנו. כעבור חמש עשרה שנה עשה לו מוסרות ומוטות ונשאם על צווארו, להראות שעליהם לבוא בעול מוסרותיו של נבוכדנצר, אלא שחנניה בן עזור, שהיה נביא שקר, שבר את אותן מוסרות ומוטות כדי להראות שלא יהיה מכל זה דבר. ירמיהו התנבא על חורבן המקדש ואמר "השם ממרום ישאג", והתנבא גם על בית הרכבים שלא שתו יין, ונגיע לזה בלי נדר. ואז ציווה את ברוך בן נריה לכתוב את כל הנבואות מימי יאשיהו ועד היום ההוא, כדי שיהיו הדברים מסודרים לפני העם ויראו שיש נבואות ברורות ומפורטות שהקדוש ברוך הוא מודיע בהן על כל העתיד להיות.

שריפת המגילה

בשנה החמישית ליהויקים קרא ברוך בן נריה את כל נבואות ירמיהו מתוך הספר באוזני העם. יהויקים, שהיה מלך רשע, לא מצאו הדברים חן בעיניו, וקרע את הספר והשליכו אל האח המבוערת ושרפו. את מגילת איכה שרף שם, ובעקבות זאת נוספו למגילה עוד דלתות, שהוסיף עליה עוד נבואות קשות כתוספת למה שנאמר בתחילה, אלו הן הדלתות שנוספו לספר איכה בעקבות שריפת יהויקים את הספר.

באותה שנה מגיע נבוכדנצר וכובש את יהויקים, ואינו מגלה אותו אלא משאירו שם כעבד לו למשך שלוש שנים. בשנה השמינית ליהויקים מרד בנבוכדנצר, ומרדו החזיק שלוש שנים. בשנה האחת עשרה ליהויקים אוסרו מלך בבל בנחושתיים ולוקחו לבבל, וירמיהו התנבא עליו שייקבר קבורת חמור. והדבר התקיים: מיד כשאסרוהו מת, הוציאוהו וגררוהו וקברוהו קבורת חמור.

יהויכין וצדקיהו

מלך בבל המליך אחריו את יהויכין בנו, הנקרא גם יויכין, גם יכניהו וגם כניהו. גם תקופת מלכותו הייתה קצרה מאוד, שלושה חודשים ועשרה ימים. לאחר מצור לקחוהו ואת כל אשר לו, והוציא את אוצרות בית השם ואוצרות בית המלך, והגלה את יכוניה וכמה אלפים מיושבי ירושלים לבבל. ועמו גלו גם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, כשהיו עדיין נערים.

אחריו המליך נבוכדנצר את מתניה, דודו של יהויכין ובנו של יאשיהו, ושינה את שמו לצדקיהו. צדקיהו היה מלך צדיק. ירמיהו מתנבא על שלום בן יאשיהו, הוא צדקיהו, על יהויקים ועל כניהו, ומתנבא על שיבת ציון. הוא שולח ספר אל הגולה לבבל ואומר להם: בנו בתים ושבו, אל תחשבו שאתם עומדים להיגאל מיד כדברי נביאי השקר, כי עד מלאות לבבל שבעים שנה לא תשובו. אל תצפו לישועת הבל, ודעו שנבואות נביאי השקר על גאולה קרובה אינן נבואות אמת. וכאן הוא גם מנבא נבואות של תנחומים.

בשנה הרביעית לצדקיהו יורד צדקיהו לבבל יחד עם שריה בן נריה, וירמיהו כותב ספר על הפורענות שתבוא על בבל, ואומר לשריה לקרוא את הספר בבבל ולהשליכו לתוך נהר פרת, כמו שנראה בירמיהו נ"א. ואז מתנבא חנניה בן עזור נבואת שקר, שבעוד שנתיים ישבור השם את עול מלך בבל, כלי בית המקדש יחזרו ויכניה ישוב מן הגולה. ירמיהו מתנבא כנגדו שחנניה בן עזור ימות באותה שנה.

ומה קרה בסוף? הוא מת. אבל מה עשה? ביקש מבניו שלא יפרסמו את דבר מותו, כדי שיאמרו הבריות: ראו, עברה שנה ורק לאחריה מת, ולא באותה שנה. ראו מה זה נביא שקר: גם לאחר מותו, וגם כשהוא רואה שהשקר עומד להתגלות, מה חשוב לו? שימשיכו להאמין בשקר שלו, אף שהוא עצמו יודע שדבריו אינם אמת.

שנות המצור והחורבן

בשנה החמישית לגלות יהויכין מתנבא יחזקאל נבואות פורענות. בשנה השמינית לצדקיהו בא מלך בבל וצר על ירושלים, חיל מצרים בא לעזרתם ולבסוף נסוג וחזר לארצו. ואז שב צדקיהו וכבש את העבדים ששוחררו קודם לכן, ועל זה מתנבא ירמיהו נבואה קשה בפרק ל"ד, שהרי שחררתם את העבדים, וכבישתם אותם חזרה תחת ידיכם היא נגד רצון השם.

לאחר מכן, כשהלך חיל כשדים על מצרים, יצא ירמיהו מירושלים, ותפסוהו ושמוהו בכלא בבית יהונתן הסופר. ואז מתנבא ירמיהו על פלשתים, על מואב, על בני עמון, על אדום, על דמשק, על קדר ועל ממלכות חצור, שאותם יכה נבוכדנצר. ונראה במפורש בכתוב "נביא לגויים נתתיך", שירמיהו לא התנבא רק על עם ישראל אלא גם על שאר האומות.

בשנה התשיעית לצדקיהו, בעשרה בטבת, בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלים וצר עליה, ויחזקאל התנבא על כך. צדקיהו שולח בסתר להוציא את ירמיהו מן הכלא ולהביאו לביתו, ושואל אותו: מה דבר השם? ירמיהו מתנבא לו נבואות קשות מאוד, ובעקבות זאת משליכים אותו שרי צדקיהו אל הבור. ראו מה הם מלכים: אתה קורא לו כדי שיאמר לך מה דבר השם, וכשהוא אומר דברים שאינם נעימים לאוזניך אתה משליכו לבור. ובסופו של דבר נראה שעבד מלך הכושי הצילו מן הבור שטבע בו בטיט היוון.

ואגב, היה בזה גם היגיון מצדו: הוא רצה לדעת מה עתיד להיות, אך מאוד לא רצה שהעם יידע, כי אם ידע העם תיווצר תהודה נגדו. לכן אמר: מה שאני יודע, רק אני אדע. ואם ישחררו, הרי אסור לנביא לכבוש את נבואתו והוא יהיה חייב לאמרה לעם, ואז תהיה תסיסה נגדי. לפיכך השליכו לכלא ולבור, כדי לסתום את פיו.

בשנה העשירית לצדקיהו, באמצע המצור, מצווה ירמיהו מאת השם לקנות שדה מחנמאל בן דודו, ומוסר את ספרי המקנה לברוך בן נריה. וזה נועד לחזק את העם ולעודדם ולומר להם שעוד יקנו שדות ביהודה, כלומר שעתידים הם לחזור. ואז ניבא גם יחזקאל על מצרים ועל צור וצידון.

לאחר מכן חזק הרעב, העיר נבקעה, תפסו את צדקיהו ואת בניו ואת כל חורי יהודה, הרגו את בני צדקיהו לעיניו ועיוורו את צדקיהו. בשבעה באב נכנסו הגויים להיכל, נטלו את הים ואת המכונות ואת העמודים, והיו מקרקרים בו בשביעי בשמיני ובתשיעי עד שפנה היום, ועם חשכת התשיעי, הוא תשעה באב, הציתו בו את האש, והיה נשרף בחשכת התשיעי וכל העשירי היה בוער באש. כל יום העשירי באב היה בית המקדש בוער, ואף על פי כן עושים את האבל בתשעה באב, לפי שהוא אתחלתא דפורענותא.

לאחר החורבן

לאחר שהחריב נבוכדנצר את בית המקדש ושרף את היכלו, ציווה את נבוזראדן לשים עין על ירמיהו, מפני שהעריך את נבואותיו כנבואות אמת וראה שדבריו התקיימו. הוציאו מחצר המטרה ונמסר לגדליה בן אחיקם. ירמיהו בא אליו מן הרמה למצפה, וקמו גם שרי החיילים ועוד יהודים ששבו ממואב ומעמון. שרי החיילות הזהירו את גדליהו שמתכננים להתנקש בו, ואמרו לו שבעליס מלך בני עמון שלח את ישמעאל בן נתניה להתנקש בו, אך הוא לא רצה לקבל לשון הרע ולא האמין לדבריהם. בחודש השביעי, בשלושה בתשרי, נהרג גדליהו בן אחיקם, ועל כך אנו צמים צום גדליה.

העם שאל את ירמיהו אם לרדת למצרים, וירמיהו אמר להם שלא לרדת, ושוב לא שמעו לו וירדו למצרים. ואז בא פליט מירושלים לבבל ומודיע שהוכתה העיר, ואז מתנבא יחזקאל גם על העצמות היבשות, וניבא על מפלת מצרים וצור. בשנת עשרים ושבע לנבוכדנצר הגלה את ירמיהו ואת ברוך בן נריה לבבל. ארבע עשרה שנה לאחר מכן מתנבא יחזקאל על בניין הבית השלישי, ויחזקאל כידוע היה בבבל, ומתנבא בעומדו על נהר כבר שבבבל.

בשנת שלושים ושבע לגלות יהויכין, בכ"ז באדר, מת נבוכדנצר. יום לאחר מכן הוציאו אויל מרודך מקברו וגררו וגירר את עצמותיו, לקיים מה שנאמר עליו "ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב". יום לאחר מכן הוציא את יכוניה מכלאו. באותו הזמן מת צדקיהו וספדו עליו. ועל המלך צדקיהו מובא בסדר עולם שהוא שתה את השמרים של כל הדורות: כל אותה פסולת שנאספה מכל הדורות שמרדו בהשם, מי ששתה את כולה עד תום היה המלך צדקיהו.

לסיכום:

המלבי"ם הופך בהקדמתו כל טענה של המבקרים לשבח: ריבוי הקרי והכתיב מעיד על עומק שיש בו מה לדרוש, פיזור העניינים מעיד על חיבור פנימי שיתגלה בלימוד, היעדר סדר כרונולוגי משווה את ירמיהו לתורת משה שאין בה מוקדם ומאוחר, וכפילות הנבואות מלמדת שהגזירה נחרצה ועומדת להתקיים מיד. ירמיהו עצמו הוא נביא של אש עצורה בעצמות, שהוכיח בלא מורא מלכים, שרים, כוהנים ונביאי שקר, וסבל בזיונות וסכנת מוות, ועם כל נבואות הזעם השמיע גם נחמה ושיבת ציון. ובתוך כל הפורענות עומדת ההבטחה שלא תהיה כליה בעם ישראל, שהרי חלק אלוה ממעל שבנו אינו כלה לעולם. ועם רקע התקופה שסקרנו, מימי מנשה ויאשיהו ועד חורבן הבית וגלות בבל, נפתח בעזרת השם בלימוד הספר עצמו.