בעזרת השם אנו מתחילים היום בלימוד ספר ירמיהו. שלושת הפסוקים הראשונים אינם נבואה, אלא הקדמה: הם באים לתאר לנו את אופיו של הספר ואת דמותו של הכותב, ומהווים מעין הכנה לקראת כל מה שנקרא בהמשך. נלך לפי סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן־חִלְקִיָּהוּ מִן־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן׃
הרד"ק שואל מי הוא חלקיהו זה, ומשיב: את חלקיהו כבר פגשנו, הוא חלקיהו הכהן שהיה בבית המקדש ומצא את ספר התורה בימי יאשיהו. הספר היה פתוח במקום שבו כתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך", והוא בא וסיפר זאת למלך, והמלך קרע את בגדיו, כפי שכבר למדנו בספר מלכים. בנו הוא ירמיהו הנביא.
"מן הכהנים" - התרגום מתרגם "מן אמרכליא", כלומר מן האנשים החשובים שבכהנים שהיו בירושלים. וענתות הייתה אחת מערי הכהנים, כמו שכתוב בספר יהושע שלכהנים היו ערים שבהן ישבו, ואחת מהן ענתות.
רש"י מביא את דברי חז"ל: "ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי ויוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי" - יבוא בן המקולקלת שמעשיו מתוקנים, ויוכיח את בן המתוקנת שמעשיו מקולקלים. המקולקלת זו רחב, וירמיהו הוא מצאצאיה, ואף על פי כן לא השפיע עליו הדבר לרעה, ואדרבה צדיק גמור היה. לעומתו עם ישראל הם בני המתוקנות, בני נשים צדקניות, ומעשיהם מקולקלים. אם הוא שבא ממקולקלת נעשה צדיק, אתם שבאתם ממתוקנת על אחת כמה וכמה שנדרש מכם להיות צדיקים. לכן דווקא על ידו באה התביעה, כי הוא השוט והוא ספר המוסר שממנו הם צריכים ללמוד.
מביא הרד"ק מדרש: למה פתח ב"דברי ירמיהו" ולא ב"חזון"? לפי שהספר הזה כולל דברי נבואות שניבא על ישראל ועל הגויים, וכן את דברי עצמו ואת אשר קרה לו בנבואתו עם ישראל. אין כאן רק נבואות, אלא גם סיפור המאורעות הפרטיים שעברו עליו, ולכן פתח ב"דברי".
עוד מביא הרד"ק מדרש: שלושה נביאים כתבו בלשון עצמן, כלומר כתבו את ספרם בגוף ראשון - דברי קהלת, דברי עמוס, דברי ירמיהו. ולמה? לפי שהייתה נבואתם דברי קנטורין, דברים חריפים המקנטרים את לב העם, לפיכך נתלה נבואתם בעצמן. וניתן לומר בפשטות שהכוונה כביכול: לא תחשוב שזה ממני, אומר השם יתברך, אני לא אמרתי לומר זאת בדרך של קנטור. וכמו שמצינו "ולחושך קרא לילה" - אין שם שמים נזכר על החושך, אלא "קרא" סתם, ואילו על האור נאמר "ויקרא אלוקים לאור יום". וודאי שגם החושך נברא מאת השם, אלא שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליו. כך גם כאן: דברי הקנטור נאמרים כביכול בשמו של הנביא, אף שבוודאי כל הנבואה מאת השם.
וכך אנו מוצאים בהם: "אני קהלת הייתי מלך בירושלים", וכן עמוס מדבר על עצמו, וכן ירמיהו מספר בגוף ראשון - השם אמר לי "בטרם אצורך בבטן ידעתיך", ואני אמרתי לו שאיני ראוי, ובהמשך הספר הוא מספר את הצרות שעשו לו. החלקים הנכבדים של הספר באים בגוף ראשון, ולכן פתח "דברי ירמיהו בן חלקיהו".
המלבי"ם מלמד ששלושת הפסוקים הראשונים הם הקדמה שיטתית. כשאדם ניגש לספר, ישנם כמה מדדים שהוא רוצה לבדוק. בכתבי הנבואה ודאי שאין כאן שאלה אם כדאי לפתוח או לא, ועם כל זה צריך שתינתן לנו הקדמה על מה שעומד לפנינו.
דבר ראשון: מה טיבו של הספר הזה? יש ספר תוכחה, יש ספר שירה, יש ספרי חוכמה כדוגמת משלי וקהלת, יש ספר הנאמר בדרך מליצה ומשל כשיר השירים, ויש ספר סיפור. על זה באה המילה הראשונה - "דברי", שכוללת את הכל: חזיונות, נבואות, סיפורים ותוכחות.
דבר שני: חשוב לדעת מי המחבר. יכול להיות ספר מעניין ויפה, אתה פותח ורואה מי כתבו, ומיד שולח אותו לגניזה. אם הכותב אינו אדם הגון, אין אנו קוראים בספריו.
פעם בא יהודי אל הרב מבריסק ואמר לו: שמעתי שהרב אמר לתלמידיו לא לבוא לדרשות שלי. אמר לו: כן, נכון. שאל: ולמה? הרי כל מה שאני אומר זה רק מדברי חז"ל, דברים כתובים, איני אומר להם השקפות משלי כלל. הרב מבריסק, שהכיר בו שהשקפותיו מעוותות, אמר לו: אשאל אותך שאלה בהלכה. שמח האיש. אמר לו: מה הדין בסיר שהסיר עצמו הוא סיר טרף, אבל בישלנו בו בשר כשר למהדרין בד"ץ עדה חרדית, מה דין האוכל? אמר לו: מה זאת אומרת, אסור באכילה. אמר לו הרב: איני מבין, הרי זה בשר כשר. אמר לו: כן, אבל באיזה סיר התבשל? אמר לו הרב מבריסק: אתה שומע מה אתה מדבר? התורה שלך כשרה מאוד, אבל באיזה סיר היא התבשלה - והצביע לו על הראש. כאשר הדברים מתבשלים בסיר עקום, גם האוכל הכשר ביותר יוצא עקום.
לכן אומר לנו הכתוב: "ירמיהו בן חלקיהו" - נביא, מיוחס, אביו כהן גדול ונביא, ואף עשיר, שהרי את הכהן הגדול מעשירים, "הכהן הגדול מאחיו" - גדלהו משל אחיו. הכתוב מספר לנו על מעלתו וחשיבותו של כותב הספר.
דבר שלישי: מקומו. "אשר בענתות בארץ בנימין". ענתות הייתה עיר כהנים שישבו בה אנשים מיוחדים ביראת השם, והוא היה מארץ בנימין ולא מירושלים. ולמה הדגש הזה? מפני שאין נביא בעירו. כאשר בא אדם מן המקום להוכיח, אין מקבלים ממנו: "זה נעשה לנו צדיק, הרי הוא אחד משלנו". כשרוצים להשמיע תוכחה, עדיף שיבוא מישהו אחר, ממקום אחר, שיאמר דברים כגידים. כך היא מציאותם של בני אדם, ולאנשים קל יותר לקבל מאדם שמבחוץ.
מעשה היה ברב מקומי שנפטר, והיה באותו מקום תלמיד חכם זקן, הגון וראוי באמת, אך הציבור לא לקח אותו - אין נביא בעירו. הלכו והביאו אחד צעיר, שאינו מבין הרבה, אך מצא חן בעיניהם. אמר להם אותו תלמיד חכם: עכשיו נתיישבה לי קושיה. מעולם לא הבנתי את מעשה העגל - "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", המנהיג איננו, נניח שצדקתם. אבל מי במקום משה? הרי יש כאן את אהרון, קחו לכם את אהרון! מכאן למדתי שמעדיפים להביא אפילו עגל מבחוץ, ובלבד שלא לקחת את אהרון שכבר מכירים.
ירמיהו, שאינו מירושלים, יכול היה להוכיחם ללא משוא פנים. הוא לא יחפה על איש, לא יעשה חשבון: זה אולי יעסיק אותי, זה משכיר לי את הבית, השלישי שלח לי לא מזמן משלוח מנות מכובד ולא נעים לומר לו דברים קשים. הוא יבוא ויאמר את הדברים ללא כחל וסרק.
פעם הלך הרב בעדני אל הרב שך כדי לקנות ממנו את "אבי עזרי", ואמר לו הרב שך ששני כרכים חסרים. שאל: מה זאת אומרת חסרים? אמר לו: כשתיעשה הדפסה יהיה לי. שאל: ומתי תהיה הדפסה? אמר: איני יודע, כשיתאסף לי כסף אעשה הדפסה. אמר לו: כסף? אני בכמה טלפונים יכול להשיג לרב תורמים שידפיסו את כל הספר בחינם. אמר לו הרב שך: אני בטלפון אחד יכול, לא צריך כמה טלפונים. אלא שמאז שנעשיתי מנהיג לציבור קיבלתי על עצמי לא לקבל פרוטה משום אדם. למה? כי אם גוף כלשהו יתמוך בי וידפיס לי את הספרים, ומחר מחרתיים אראה שהם עומדים להקים, למשל, ישיבה קטנה מתקדמת - האם אוכל לומר להם דבר? האם אוכל לצאת ולמחות כנגדם? האם אוכל להעמיד את הדת על תילה? קיבלת ממנו משהו, אתה כבר כבול לו וכרוך אחריו ואין לך מילה. אמר: אני מחכה שיצטבר לי כסף באופן אישי, וכשיהיה לי מספיק - אדפיס.
וכן קראתי על רבה של קריית אתא, יהודי תלמיד חכם גדול, שלא רצה לקחת כסף מן המועצה הדתית. פעם ניסו ללחוץ עליו: יהיה הרב רב מטעם המועצה ויקבל משכורת. אמר להם: לא. שאלו: ממה הרב חושש, לחירותו ההלכתית? הרי לא נקבע לך מה לפסוק, תעשה כפי הבנתך. אמר להם: אתם חושבים שאחרי שתביאו לי משכורת אחכה להוראות מכם? אני ארוץ אליכם לשאול מה אתם רוצים שאעשה! מי שמקבל משכורת נעשה כפוף וכרוך, ומה שיאמרו לו יעשה. לכן דווקא נביא זה, שהוא מארץ בנימין ולא מירושלים, כשבא לירושלים להתנבא לא היה לו חשבון עם איש ולא היה חייב לאיש דבר.
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמׇלְכוֹ׃
דבר רביעי אומר המלבי"ם: חשוב לדעת מאיזה מקור אמורים הדברים. כשאדם אומר דבר, אני רוצה לדעת מה הם המסמכים שלו, על מה הוא מסתמך, מה יסודות דבריו. יכול להיות שהם משכלו, יכול להיות שערך מחקרים והגיע למסקנות, ויכול להיות שקיבל מפי סופרים וספרים. על זה אומר הכתוב "אשר היה דבר ה' אליו" - דע לך שהוא שאב את דבריו ממקור מים חיים, מדבר ה' בעצמו.
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד־תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד־גְּלוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי׃
דבר חמישי: זמן הנבואה. ולא סתם זמן, אלא שלושה זמנים שונים זה מזה, שבהם התחלף מעמדם של העם ושל המלך. תחילת נבואתו בימי יאשיהו בן אמון, שהוא ודורו היו צדיקים, והתחיל בשלוש עשרה שנה למלכו, שאז היה בן דעת לעבוד את השם. אחר כך המשיכה נבואתו בימי יהויקים, שבימיו הדור היה צדיק והמלך היה רשע. ולבסוף עד תום אחת עשרה שנה לצדקיהו, שאז התחלף המעמד: העם היו רשעים וצדקיהו עצמו היה צדיק. בכל התקופות הללו - כשהעם והמלך צדיקים, כשהעם צדיק והמלך רשע, וכשהעם רשע והמלך צדיק - הוא התנבא, וכל נבואותיו התקיימו.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ׃
כאן מתחיל ירמיהו לספר את דברי נבואתו. רש"י מפרש "בטרם אצורך בבטן ידעתיך": מימי אדם הראשון הראהו הקדוש ברוך הוא לאדם דור דור ונביאיו, כלומר כבר אז הראה לו את ירמיהו כנביא.
רבי נפתלי מרופשיץ אמר על כך: הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו. ולכאורה, מילא מעניין את אדם הראשון לראות את הנביאים, החכמים והדרשנים, אבל מה עניין לו לראות את הדור עצמו? אמר: הראו לאדם הראשון את נפתלי, ותמה - גם נפתלי בחכמים? גם נפתלי בדרשנים? הראו לו את הדור, אמר: אה, ביחס לדור הזה גם נפתלי מתאים. לכן היה צריך להראות לו דור דור ודורשיו, שיראה את הדור כדי להבין לפי מה נמדדים הדרשנים, ולא יחשוב שהגדולים קטנים, אלא יבין שביחס לאותו דור באמת גדולים הם.
"נביא לגויים נתתיך" - רש"י מפרש: לישראל שהיו נוהגים עצמם כגויים, שהרי רוב נבואותיו על ישראל. ותרגום יונתן מתרגם: "נביא משקה כוס דלווט לעממיא מניתיך", נביא המשקה כוס תרעלה לגויים נתתיך, שהוא זה שיתנבא עליהם דברים חריפים וקשים. ועוד פירוש: "בטרם תצא מרחם הקדשתיך" - עליך אמרתי למשה "נביא אקים להם כמוך", שזה הוכיחם וזה הוכיחם, זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה.
הרד"ק מביא בשם אביו: כאשר ברא השם את ארבעת היסודות, ידעהו בכוח הטבע ואחר כך הוציאו לפועל. כלומר כבר ביסודות הוכנס בכוח דוגמתו של ירמיהו, ואחר כך "בטרם תצא מרחם הקדשתיך" - הוציאו אל הפועל ושלחו לנבואה.
ושואל הרד"ק: הרי כל הנביאים וכל הצדיקים ואף הרשעים, הקדוש ברוך הוא ידעם בטרם היו, שאם לא כן חס ושלום אין הוא קורא הדורות מראש. אם כן מה החידוש דווקא כאן? ומשיב, שהכוונה שאביו ואמו נזהרו בקדושה ובטהרה כבר מעת ההיריון, וזוהי הפעולה של קדושה שהולידה את הוולד המיוחד הזה.
ומביא הרד"ק את דברי הרמב"ם, שהם יסודיים מאוד: זה עניין כל נביא, אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה, עם ההתלמדות. כלומר משמים הכין אותו הקדוש ברוך הוא בטבעו להיות מסוגל לנבואה, אך צריך גם התלמדות, שאם לא יתלמד לא תועיל לו ההכנה הטבעית לבדה. לכן היו בני הנביאים הולכים אחר הנביא לשמוע ולקבל ממנו דרכים בנבואה עד שהיו משיגים אותה: הרבה קדושה, הרבה טהרה, הרבה עבודה עצמית - אך בלי ההכנה הבסיסית הטבעית לא יוכל לקבל נבואה גם אם יתלמד הרבה.
ולפי זה שואל הרד"ק: אם כן למה נאמר דבר זה דווקא לירמיהו, הרי היה ראוי לאומרו לכל נביא? ומשיב: כאן היה צורך באמירה מיוחדת, לפי שידע הקדוש ברוך הוא שירמיהו עתיד לסרב, והיה צריך מילות שכנוע: עוד בטרם אצורך בבטן ייעדתי אותך לתפקיד זה, ואיך אתה מנסה לסרב? הרי מראש יצרתיך לשם כך.
ושוב שואל הרד"ק: אם זה הפשט, למה לא נאמר כן למשה, שאף הוא סירב בדבר השם? ומשיב שתי תשובות. האחת: למשה נתן הקדוש ברוך הוא אותות לחזק את לבו - אות הסנה, הנחש והיד המצורעת, אותות שבהם יוכל לפעול לפני פרעה, וזה חזק יותר מכל אמירה. והשנייה: משה רבנו לא נצרך לאמירה זו, שהיה חכם גדול ויודע מדעתו שהאדם מצד עיקר יצירתו יש בו הכנה טבעית לנבואה לכל מי שעתיד להתנבא. אבל ירמיהו ייתכן שלא ידע זאת, ולכן היה צריך הקדוש ברוך הוא לומר לו זאת כדי לשכנעו ללכת בשליחותו.
עוד יסוד חשוב אומר הרד"ק: כל חוכמה וכל טבע שיש באדם שהוא גובר בו, יש לו קצת הכנה בו בעיקר היצירה, ותגבר בעת ההתלמדות. זהו יסוד גדול, והן לטוב והן למוטב. אדם שמטבעו בעל חסד - אם יפעיל זאת ויתאמן ויחזור על כך, הדבר ישקע בו יותר. אדם הנוטה למושכלות ולהשגה בחוכמה - השורש קיים בו, ואם ילמד יוכל לפתחו הרבה יותר. וכן להפך: בעל גאווה גדול, רשע ואכזר, יש לו את זה בשורש, וכיוון שהלך והתאכזר והפעיל זאת עוד ועוד, כאילו התאמן על כך והדבר נעשה לו טבע שני. אבל דע לך שאילו היה מתאמץ ומתגבר כנגד זה, היה מצליח לבטל את הכוח הפנימי הזה.
המלבי"ם מוסיף שכל נביא צריך שני תנאים כדי להתנבא. האחד, הכנה טבעית: שמזגו יהיה מוכן לנבואה, שלמות כוח הדמיון, הכוח השכלי ויתר כוחות הנפש. שאם יש בו חיסרון, אין הקדוש ברוך הוא משרה נבואתו על כלי פגום. והשני, הכנה בחירית: מה שהוא עשה בבחירתו - התקדשות, עבודת השם, דבקות ויראת שמים. הרי הרמב"ם כותב על הנביא שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר בעולם, ומדובר בדרגות והשגות עצומות. גם כשיש לך את ההכנה הטבעית, אתה צריך את ההכנה הבחירית, לעשות פעולות בבחירתך כדי שתהיה ראוי להשראת השכינה.
וכאן מחדש המלבי"ם: יש הבדל בין הנביאים, ויש שני מיני נביאים - נביאים לצורך עצמם, ונביאים לצורך הכלל. זה דבר שרבים אינם יודעים, אך כל מתבונן חייב להגיע אליו. הרי כמה נביאים היו לישראל? כפליים כיוצאי מצרים, מיליון ומאתיים אלף. ואילו כשאנו פותחים את ספרי הנבואה, כמה נביאים אנו מוצאים? ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. ואיפה כל השאר? התשובה הפשוטה: נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה.
וביתר עומק: רבים חושבים שעניין קבלת הנבואה הוא שהשם רוצה להודיע דברו לעם ולכן מוסרו על ידי נביא. זו טעות גמורה. הנביא מקבל נבואה ככלי לקדם אותו בעבודת השם. כשאדם מתרומם ומתקדש, הוא ראוי ומוכן שיהיה דבר השם עמו להדריכו בדרך ישרה. כדוגמת המלאך המגיד שבא לרבי יוסף קארו והיה מלמדו תורה, וחלק נכבד מספר "מגיד מישרים" שחיבר מדברי המלאך אליו הוא תוכחות, דברי מוסר ודברי חיזוק. זוהי הנבואה: היא באה לבנות את עולמו הרוחני של הנביא ולקדמו. הוא הגיע להשגות שבהן הוא מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, וכמו שאנו אומרים "ישקני מנשיקות פיהו", הקדוש ברוך הוא חפץ להידבק בעובדיו ומרומם אותו להשגות. ואגב שהנביא מתחבר להשם, אומר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי גם שליחות בשבילך, לך ואמור לעם כך וכך. אבל עיקר הנבואה אינה לשם השליחות, אלא לשם עבודת השם הפרטית של הנביא, התקדשותו והתעלותו בדרגות הקרבה להשם יתברך.
אומר המלבי"ם: כל מה שאמרנו על הכנה טבעית והכנה בחירית, הוא כדי שהנביא יזכה לנבואה לצורך עצמו. אבל כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לשלוח שליח להוכיח את העם ולהזהיר גויים, ואין אדם ראוי לכך - האם יימנע כביכול מלומר את דברו? על זה אומר המלבי"ם: כאשר השם צריך לשלוח שליח אל העם ולא נמצא איש המוכן לכך מצד עצמו, בוחר השם איש הטוב בעיניו ומכינו לנבואה, שישנה את טבעו ויעזרהו על בחירתו, למען ישיג על ידו את התכלית הנרצית אצלו. במילים פשוטות: אם אף אחד לא עשה זאת לעצמו, אני אקח מישהו ואעשה לו זאת - אשנה את טבעו ואעזור לו לבחור בטוב, ועל ידי זה יהיה מוכן למסור את דבריי אל העם.
ובזה מיישב המלבי"ם את מה שהרבו להקשות על הרמב"ם, שכתב שאין הנבואה חלה אלא על המזומנים לה: ומה תאמר על גדעון? ומה על מנוח? ועל עוד כאלה שחז"ל אומרים עליהם שהיו עמי הארץ ואנשים קלים, ובכל זאת שרתה עליהם נבואה? נפלא מאוד: כל דברי הרמב"ם אמורים בנביא המשיג לצורך עצמו. שם, במקום שהיה הכרח לשלוח שליח אל העם, הקדוש ברוך הוא בנה אותו מבחינה רוחנית כדי שיהיה ראוי להישלח. לא מפני זכות המקבל, אלא מפני צורך המשפיע.
לפי זה מתפרש הפסוק: כנגד ההכנה הטבעית, שהיא בעת היצירה בבטן, אומר לו הקדוש ברוך הוא "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" - אני מעצמי הקדמתי לך את ההכנה הזאת. וכנגד ההכנה הבחירית, שמתחילה מרגע יציאתו מן הרחם, שהרי ברחם אמו אין לו בחירה ומשם ואילך הכל תלוי בבחירתו, אומר לו "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". פירושו של דבר: אינך צריך לנבואתך לא הכנה טבעית ולא הכנה בחירית כיתר הנביאים, כי אני עשיתי לך אותן ויזמתי זאת אצלך באופן מיוחד. ומה הסיבה? "נביא לגויים נתתיך" - היות ויש לי בשבילך תפקיד שאינו עניין פרטי אלא שליחות, ואין לי אדם הגון וראוי לכך, נבואתך היא לצורכי, שתאמר את דבריי לגויים.
ובביאור המילים מסביר המלבי"ם את ההבדל בין "בטן" ל"רחם": הבטן מבטאת תמיד את השלב שלפני הלידה, ושם יצר בו השם את הכוחות בכוח, והיא ההכנה הטבעית. הרחם מציין את מקום יציאת הוולד בעת הלידה. ולכן על הבטן אמר "אצורך", שלשון יצירה היא ריקום צורת הוולד, שאחרי ארבעים יום של העיבור נרקמת צורתו, וזה הפועל המיוחד ליצירה להבדיל מלברוא או לעשות. ואמר "ידעתיך", שאתה דבוק בידיעת השם, כמו "ונדעה נרדפה לדעת את ה'", שההשגחה הפרטית תלווה אותך מצד שאני מעוניין שתמסור את נבואתי לעם. ועל הרחם, שהוא שעת הלידה ותחילת ההכנה הבחירית, אמר "הקדשתיך" - שאתה קדוש ומופרש מכל ענייני החומר.
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי־נַעַר אָנֹכִי׃
אומר המלבי"ם: ירמיהו טוען שחסרות לו שתי ההכנות. חסרה לי ההכנה הטבעית - "כי נער אנוכי", אין לי עדיין שלמות שכלית ולא שלמות המידות. וחסרה לי ההכנה הבחירית - "לא ידעתי דבר", איני יודע לדבר, איני יודע איך להוכיח ואיך לומר את הדברים.
והרד"ק מסביר ששתי טענות בפיו. הראשונה: "לא ידעתי דבר" - איני יודע לדבר צחות, בלשון מליצית ובלשון ראויה. השנייה: "כי נער אנוכי" - אין לי עזות פנים לדבר לפני גדולים, אני מתבייש. וכי אבוא אני אל אדם גדול ואוכיחנו? ועוד, כדי לדבר צריך ניסיון, וכל מי שמדבר בפני ציבור יאמר לך כמה רכש מכוח ניסיונו. הניסיון הוא כלי הלימוד הטוב ביותר בכל תחום, ובוודאי בענייני הדיבור, והנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ובלשון צחה, שעל זה צריך הרגל רב. ועוד טענה מצד העם: כי העם לא יישאו פנים לנער, ולימים יקומו עליי ויהרגוני - כפי שאכן נראה בהמשך הספר שניסו לעשות לו.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל־תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל־כׇּל־אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כׇּל־אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר׃
"כל אשר אשלחך" ו"כל אשר אצווך" נראים ככפילות. רש"י מפרש: "אשלחך" - אל הגויים, "אצווך" - לישראל. והמלבי"ם מסביר שכאן בא הקדוש ברוך הוא להשיב על שלושת החששות: שניים מצדו ואחד מצד העם.
החשש הראשון - אין לי אומץ לדבר בפני גדולים. על זה אומר לו "על כל אשר אשלחך תלך": מתי אדם ירא ללכת? כשעליו לומר דברים משל עצמו. אבל שליח המלך - וכי חסר לו עוז ללכת ולדבר? אינו בא בשמו אלא בשם המלך. אתה בא בשליחותי, בשליחות מלך גדול, ואין לך מה לחשוש ומה להתבייש.
החשש השני, מצד העם - שלא יקבלו ממני. גם הוא נופל מאותו טעם: לא יקבלו ממך כשאתה בא בשם עצמך, נער וילד, מה יש לך להשמיע לנו. אבל כשאתה בא בשם המלך, מה זה משנה את מי שלח? הדברים הם דבר המלך, והמלך רם ונישא.
והחשש השלישי - שאין לי לשון מליצית שבה אפשר לדבר בפני העם. על זה אומר לו "ואת כל אשר אצווך תדבר": אינך מדבר דברים משלך אלא דברים שאני מצווה אותך, ואני שם דבריי בפיך, ואתה כמדקלם את מה שנאמר לך. ומשום כך אין לך לחשוש שמא לא תהיה שפתך ראויה ועשירה דיה לדברי נבואה.
אַל־תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי־אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם־יְהֹוָה׃
כאן יש מעין הבטחה לדורות: אל תירא ואל תחשוש, אם אתה הולך עם הקדוש ברוך הוא - הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרך. ירמיהו עדיין ירא שמא יהרגוהו, ואומר לו הקדוש ברוך הוא: זה באמת אינו תלוי בך, אני אציל אותך. אלא שההבטחה היא להצילו מהריגה, ולא הובטח לו שיינצל מנזק. ואכן לאורך כל הספר אנו רואים שירמיהו ניצל מן החרב וניצל מן המוות, אבל נזק הזיקו לו פעמים רבות.
וַיִּשְׁלַח יְהֹוָה אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ׃
הרד"ק מפרש ש"וישלח ה' את ידו" הכוונה למלאך הנראה אליו ומדבר בשם השם. וזהו ביאור החוזר פעמים רבות במקראות: כשכתוב שם השם, אין הכוונה שהאינסוף בעצמותו יוצר קשר עם האדם, אלא על ידי המלאך. ולכן לעתים הדברים מבוטאים בשם השם ולעתים בשם המלאך. כדוגמת עקדת יצחק, שהקדוש ברוך הוא מדבר עם אברהם, ואחר כך המלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" - ומי אומר "ידעתי"? הרי אין חידוש אצל המלאך, אלא שדרך יצירת הקשר של הקדוש ברוך הוא היא על ידי המלאך אשר שמי בקרבו, ולכן יכול המלאך לומר "ידעתי".
עוד מקשה הרד"ק: אם הקדוש ברוך הוא בא לדבר עמו, היה צריך לומר "ויגע באוזני", שהרי הוא מוסר לו דבר. למה "ויגע על פי"? אלא שירמיהו טען שפיו אינו מתוקן, פיו הוא עדיין פה של נער שאינו יודע לדבר בלשון ראויה ומליצית. ולכן נעשתה נגיעה בפה ששינתה בו דבר, שיהיה פיו מתוקן ויוכל לדבר בחיתוך לשון ובלשון מורה. "ויגע על פי" - פעל פעולה שבזכותה יוכל פי לעשות את השליחות.
המלבי"ם מסביר שכל שליחות יד המוזכרת בהקשר של נבואה מכוונת למסירת כוח מאת הקדוש ברוך הוא לעשות ולפעול על פי הציווי האלוקי. "יד ה'" תמיד מבטאת כוח פעולה לקיים דבר ולפעול במציאות ובטבע. כשהיא באה בחוזק יד, כמו היד החזקה והיד הגדולה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, משמעה פעולה חזקה הפועלת בעוצמה. וכשהיא באה בהקשר של נבואה, משמעה שהקדוש ברוך הוא נותן לנביא כוח וגבורה עצומה למסור את הדברים אל העם, ועוזרו עזר ממרום, או מניעו ומוציאו ממקומו ביד חזקה כמו שכתוב ביחזקאל, או נוטלו לראות מראות נפלאות, שגם זה מובא ביחזקאל. ואומר לו "הנה נתתי דבריי בפיך": כנגד חששך שלא תדע לדבר - את הדברים עצמם שמתי בפיך, וממילא מסרתי לך גם את כוח הדיבור בשלמות.
רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל־הַגּוֹיִם וְעַל־הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ׃
כל מי שמכיר את המלבי"ם יודע שפסוק מסוג זה הוא כר נרחב לביאורו. "על הגויים ועל הממלכות" - מה הם גויים ומה הן ממלכות? ושישה ביטויים כאן: לנתוש, לנתוץ, להאביד, להרוס, לבנות, לנטוע, וכל אחד מהם טעון הסבר למה אינו כפילות של קודמו. וכפי שכבר ידוע לנו מדרכו של המלבי"ם, אין מושג של כפל עניין במילים שונות, אלא כל ביטוי בא לבטא במדויק את הנקודה שרצה לומר.
אומר המלבי"ם: בין אם נדבר על החרבת הגויים והממלכות, לאבדם ולהרסם, ובין אם נדבר על בנייתם ונטיעתם - אצל הקדוש ברוך הוא אין חורבן לשמו. החורבן הוא תמיד על מנת לבנות, והנתישה והנתיצה הן על מנת לנטוע, שכן לעולם אצל הקדוש ברוך הוא ההעדר קודם להוויה.
וכבר דיברנו בזה כמה פעמים, שלפני כל התחלה טובה יש העדר. לפני היום יש חושך. לפני הגאולה יש מצב שבו הגאולה נסתרת. לפני יציאת מצרים יש שעבוד של מאתיים ועשר שנים, ורגע לפני היציאה "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", שיא החושך והאפלה: "תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו". איילת השחר היא תמיד שיא חוזקו ותוקפו של הלילה, רגע לפני שמתנוצץ אור הבוקר. וכן ביציאה לחיים: זרע שאתה שם באדמה, שלב ראשון נרקב ושלב שני מצמיח. זרע ברחם האישה, שלב ראשון נסרח ושלב שני מוליד. לכל אורך הדרך אנו רואים שלפני יציאה לאור גדול יש שלב של חשיכה והעדר, שההעדר קודם להוויה והמוות קודם לחיים.
ומכאן לביאור הלשונות. אומר המלבי"ם: פועל "נטש" אינו כמו שמוכר לנו בשפה העברית המדוברת, אלא בלשון הקודש הוא ביטוי המיוחד לנטיעות. הנוטש את הנטיעה פירושו עוקר את הנטיעה. וכנגדו "נתץ" ו"הרס", שהם ביטויים המיוחדים לבניין: כשמדובר בבניין ואני מחריבו, אני נותץ והורס, וכשמדובר בנטיעה ואני עוקרה, אני נוטש.
וראיה לדבר מן המקראות: "אשר בניתי אני הורס ואשר נטעתי אני נותש" - כנגד הבנייה ההריסה, וכנגד הנטיעה הנתישה. וכן "ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש". רואים בבירור שהנטיעה כנגדה עקירת הנטוע, היא הנתישה, והבניין כנגדו ההריסה.
פתחנו בפרק א' של ספר ירמיהו. שלושת הפסוקים הראשונים הם הקדמה מסודרת: מה טיבו של הספר ("דברי" - הכל כלול בו), מי מחברו (ירמיהו בן חלקיהו, מיוחס ובן כהן גדול), היכן מקומו (ענתות שבארץ בנימין, כדי שיוכל להוכיח בלי משוא פנים ובלי להיות כבול לאיש), מה מקורו ("אשר היה דבר ה' אליו" - ממקור מים חיים) ומתי התנבא (בשלוש תקופות שונות במעמד המלך והעם, ובכולן התקיימו נבואותיו). אחר כך למדנו את סוד ייעודו: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך" - שהקדוש ברוך הוא הקדים לו בעצמו את ההכנה הטבעית ואת ההכנה הבחירית, מפני שהנבואה הזאת אינה לצורך עצמו אלא לצורך המשפיע, "נביא לגויים נתתיך". ירמיהו טען "נער אנוכי" ו"לא ידעתי דבר", והקדוש ברוך הוא השיב על כל חששותיו: אתה שליח המלך, ודבריי בפיך, ואל תירא כי איתך אני להצילך. ולבסוף, ההפקדה "על הגויים ועל הממלכות" - לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע, ללמדנו שאין חורבן אצל הקדוש ברוך הוא אלא כהקדמה לבניין, שכן ההעדר תמיד קודם להוויה.