בעזרת השם אנו מתחילים את ספר ירמיהו. לפני הכניסה לגוף הספר נקדים שתי הקדמות: הראשונה - הקדמת המלבי"ם, העוסקת במליצתו של הנביא ירמיהו ובאותה ביקורת שנמתחה עליו ביחס לצורת התבטאותו. השנייה - הכרונולוגיה: היכן ממוקם ירמיהו בתקופת הנביאים, באילו שנים פעל, כנגד אילו מלכים, ומה עבר עליו. לאחר שנסדר את הדברים בגדול, נלמד את הספר כסדרו כדרכנו, על פי ביאורו הנפלא של המלבי"ם. מי שההקדמות כבדות עליו, יכול לדלג עליהן ולעבור ישירות לתחילת הספר.
פותח המלבי"ם ומביא את דברי "השר" - דון יצחק אברבנאל - בהקדמתו. המלבי"ם מרבה להביא את האברבנאל ומעריך מאוד את פירושו; יש שהוא מסכים עמו ויש שהוא חולק, אך תמיד מחשיב את דעתו. וכך אומר האברבנאל: שלושה חיקויים, כלומר שלוש חקיקות, נמצאים בבני אדם. שלושה מיני כוחות חקוקים בנפש שמהם יוצאות פעולות האדם, ועל פיהם הוא בא לבחון את ספר ירמיהו.
הראשונה היא בנפש עצמה: הדעת והחוכמה החקוקות בה. עוצמתה של הנפש נמדדת ביכולתה להשיג את הדברים כפי אמיתתם. ככל שהאדם חכם יותר ושלם יותר בנבואתו, כך הוא משיג את הדברים כמות שהם. ולעומת זאת, ככל שהנביא נזקק יותר למשלים, לאלגוריות ולדימויים, סימן שמדרגת נבואתו נמוכה יותר; וככל שהוא רואה את הדברים בבהירות, סימן שהשגתו גבוהה יותר ואספקלריה שלו מאירה יותר. זו מעלה אחת: כמה משיג הנביא את רוח השם אשר דיברה בו.
החקיקה השנייה היא כוח הלשון והשפה, היכולת להוציא החוצה את מה שהאדם רואה בעיני רוחו. ויש להבין שזה דבר לא פשוט כלל. ישנם ראשי ישיבות הנחשבים גאונים עצומים, ומי שמגיע לשיעורם אומר "לאו כל מוחא סביל דא" - לא כל אחד מצליח לרדת לסוף דעתו. אין זה נוגע כלל לבהירות שלהם; הבהירות בהבנת הסוגיה עצומה, אך חסרים הכלים להוריד אותה אל התלמידים. ולפעמים הדבר הולך דווקא כפי רום מעלת הדובר: ככל שדרגתו גבוהה יותר, כך קשה לו יותר לבטא את המראות והמחזות שהוא רואה. אלו שני דברים נפרדים: מה הוא מבין ומעמיק, וכוח ההעברה שהוא כוח הלשון.
בזה, אומר המלבי"ם, יש הבדל גדול בין בני אדם. יש מי שיש לו לשון מדברת גדולות, והוא נקרא "לשון לימודים": הוא מדבר בשפה ברורה ובמליצה נעימה, ומעביר את כל מה שציירה נפשו מבלי עיכוב. יש לו ביטויים מרהיבים לתאר את החקוק בנפשו, והוא מסוגל להעביר אליך באופן חי את כל שראה בנבואה. בזה היה יתרונם של המליצים והמשוררים זה על זה - כוח פאר המליצה, לכתוב מליצות נפלאות, רמות ומחודדות, שיעבירו אל השומע את המסר. וכך גם בכל חכם לב ונביא השם: היה יתרון לנביא על חברו גם בצורת הלשון וביופי המליצה, וככל שדבריו מתוקנים בלשון מדוקדקת ובמליצה יפה, כך הם חשובים יותר.
השלישית היא הכתיבה. פעמים שהחכם מסוגל להתבטא במליצה נאה, אך אינו בקיא בכתיבה. הדבר ניכר גם בימינו: יש מי ששמעת את דרשתו ונהנית מאוד, וכשקראת מאמר שלו לא הבנת כלום. חוכמת הכתיבה וחוכמת הניסוח בדיבור הן שתי חוכמות נפרדות. וגם להפך: יש שכתיבתם נפלאה, קריאת מאמרם תענוג, הכתיבה שרה ומתרוננת, וכשאתה בא לשמוע אותם בדרשה אתה מגלה שהרטוריקה שלהם חלשה בהרבה מכישרון הכתיבה. כישרון כתיבה וכישרון דיבור הם שני דברים נפרדים.
וכשם שציור הנפש הוא הדבר הראשוני המשפיע על הדיבור, כך הדיבור הוא הדבר הראשוני המשפיע על הכתיבה. וגם כאן יש הבדלים בין בני אדם: לא רק בצורת הכתיבה ויופי תבניתה - הנפקא מינה לסופרי סת"ם ודומיהם, שאינם מחדשים אלא מעתיקים, וכתיבתם יפה ונקייה - אלא גם בדקדוק הכתיבה ויושרה, שלא יהיו בה טעות ושגיאה. שלא יכתוב הזכר בלשון נקבה, היחיד בלשון רבים, והעבר בלשון עתיד ולהפך. שמעתי פעם אדם אומר שהוא בעד "שתי מדינות לשתי עמים"... צריך לדעת להתבטא נכון, גם במין וגם בזמן.
ונשים לב: יש דברים שבדיבור אין שמים אליהם לב, וכשהם עולים על הכתב הטעות בולטת. אם אמרתי "אני ילך", אולי לא שמת לב אם אמרתי "ילך" או "אלך"; אבל כשזה מועלה על ספר, מיד אתה שואל את עצמך מי כותב כך - זהו שיבוש מוחלט. ובימינו לצערנו הטעויות גדולות אף יותר, והדור אינו יודע לכתוב. ראיתי כותרת שכתוב בה שדבר זה "ירושה לו מאביו ומסביב" - גם מאביו וגם מסביב, במקום "מִסָּבָיו". מי שעובר על עיתון היום נדהם מן הבורות. אם כן, לכתוב בלשון מדוקדקת כראוי אינו דבר פשוט.
נמצאנו למדים שלושה יסודות: מעלת ההשגה בציור הנפש, צחות הלשון, ודקדוק הכתיבה. מה הוא משיג; כיצד הוא מבטא זאת בלשונו; וכיצד הדברים מדוקדקים כשהם יורדים אל הכתב.
על פי שלושת היסודות הללו בחן האברבנאל את דברי נביאנו בכור הבחינה, וחקר אם היה שלם בשלושת החיקויים, והוציא את משפטו. בחיקוי הראשון - כוח הנפש והשגתה, ראיית הדברים במהותם ובשלמותם מבלי צורך למשלים - עלה ירמיהו למעלה ראש על כל חוזי השם ומלאכיו, עד שמעלתו בזה הייתה קרובה למעלת אדון הנביאים איש האלוקים. אולם בשני החיקויים האחרונים, כוח הלשון וכוח הכתיבה, נגרע ערכו לדעתו מערך שלמות כל הנביאים.
אני קורא את הדברים בכוונה כלשונם, אף שקשה לי אישית להוציא מן הפה דברים כאלה - מעולם לא הורגלנו בביקורת על אנשים גדולים, ובוודאי לא על נביאינו - אך חשוב להביאם, שכן המלבי"ם עומד להשיב עליהם.
טענתו הראשונה: שלא הטיב לדבר בצחות המליצה ולכלכל דבריו כפי משפטי הלשון. כתב "אל" במקום "על" ו"על" במקום "אל", זכר בלשון נקבה, ערבב יחיד ורבים, נוכח ונסתר, עבר ועתיד, והחליף "זאת" תמורת "זה". והסיבה לדעתו: מכיוון שהתחיל להתנבא בעודו נער, ובעודו נער לא היה שלם בכוח הביטוי, ומכאן התוצאות. וטענתו השנייה: שלא השתלם בסדר הכתב והמכתב, ולכן יש בספרו קרי וכתיב יותר מבכל הנביאים ובכל כתבי הקודש. והאריך להביא ראיות שלא השלים עצמו בענייני הכתיבה.
כאן מגיע המלבי"ם ואומר, ובסוגריים הוא מבקש מחילה: "ואם האדון שהיה משלומי אמוני ישראל הסליחה" - הריני מבקש מן האברבנאל מחילה על שאני עומד לסתור את דבריו. כי את הטוב נקבל מאיתו ואת הרע לא נקבל. את מה שהרים את כבוד נביאנו ומעלתו עד ראש צורים אביר הנביאים - זאת נקבל, וגם חז"ל באגדותיהם גידלוהו ונישאוהו ושמו כיסאו מעל כל שרי הקודש. אבל את מה שבא להוריד מכבוד מליצתו והדר ספרו, כאילו לא היה שלם בנועם המליצה ובדרכי הלשון - לא נשמע לו ולא נאבה.
ובטרם הוא משיב על הטענות לגופן, מעמיד אותנו המלבי"ם על נקודה השקפתית חשובה, ובעיקר לכל מי ששואב את ידיעותיו בתנ"ך מן האוניברסיטאות וממבקרי המקרא - וכבר אמרנו שמבקרי המקרא הם אלה שרק קפצו לביקור במקרא, מעולם לא היו שם באמת. החקירה הזאת בכללה, לתור ולבקר את כתבי הקודש שכתבו הנביאים ביד השם ורוחו עליהם, להגביל את מדרגתם - זה נביא בציון שמונה, וזה תשע, וזה עשר - ולחרוץ משפט על מחברם אם היה שלם בשלושת החיקויים או חסר בהם, אין זו דרכנו כלל. זו גישה אוניברסיטאית אל המקראות, ואיננו אוניברסיטאים ולא דוקטורים לתנ"ך.
וכבר אמר הרב מפוניבז' זצ"ל, כשאמרו לו שפלוני הוא דוקטור לתלמוד: דוקטור לתלמוד? התלמוד אינו חולה, אינו זקוק לדוקטור. ולחכם אחר אמרו שפלוני הוא "הרב הדוקטור", ענה: יודע אני שכאשר הדוקטור עומד ליד הרב, אות היא שהרב חולה. אם הרב הזה זקוק גם לתואר דוקטור, סימן שהרב שם חולה. ומאין קנית את הדוקטורט? כמה שנים ביזבזת על שהייה במחוזות של כפירה ופריצות, ועל קריאה בדברי הבל ורעות רוח, כדי לקנות את התואר?
את שיטתו של האברבנאל, אומר המלבי"ם, אפשר לקבל רק אם נסכים שהנביאים מקבלים חזון מאת השם, אך השגתם בדברים היא כהשגת תלמידים חכמים המקבלים מפי רבם. אם כך תתייחס לכתובים, תוכל לומר: התלמיד לא הבין הכול, לא עמד על כל הניואנסים, ואולי גם הנביא לא ירד לסוף הדברים או לא ביטאם כראוי. אבל אם אנו מתייחסים אל דברי הנביאים כאל מסר אלוקי, כאל נבואה שכולה ניתנה מאת השם - כיצד שייך להעביר ביקורת על דברים שהקדוש ברוך הוא נתן והעביר בצורה זו?
איך יעלה על לב איש שלם בתורתו ובאמונתו לדמות את השפע האלוקי הנבואי, אשר ישפוך השם את רוחו על חוזיו ומלאכיו ויגלה להם סודו וישלחם במלאכותו, אל שפע השכל האנושי, שהוא עלול לטעות מצד היותו חומר ומצד היותו מוגבל? מה לתבן את הבר? מה שאדם מקבל מאת השם - זך הוא, נקי, ישר וטהור. כיצד תדמה זאת לתלמיד שקיבל מרבו והבנתו הייתה חסרה, וחלק מן הדברים השתבשו בפיו?
ואם נסך השם עליכם רוח תרדמה - עליכם, הדורשים והמעיינים על פי כוח השכל האנושי - ועצם את עיניכם מהביט אל האלוקים, וכי גם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים והצופים במראות אלוקים כיסה, עד שיהיו להם דברי השם כספר החתום? וכי תעלה על דעתך שהקדוש ברוך הוא מוסר נבואה לנביא, והנביא אינו מבין אותה, ואינו יודע לבטאה, ומשתבש בה ואומר את הדברים שלא כראוי? הרי על זה נאמר: אל תגעו במשיחַי ולנביאַי אל תרעו.
וכבר דיבר המלבי"ם בכמה הזדמנויות על כך שהשגת האדם היא תמיד מן המאוחר אל המוקדם. כיצד ניגש איש המדע לשאלת בריאת העולם? הוא לוקח חומר, בודק אותו, רואה את השתנותו ואת פעולת הזמן עליו, ומסיק: אם כך קרה במאה שנה, מה קרה באלף שנה, מה קרה באלפיים, ומכאן הוא מנסה להסיק מה אירע לפני אלפי שנים. ההשגה הזאת לעולם תישאר חסרה. הרבה יותר טוב היה אילו הייתה בידינו הסרטה מעת בריאת העולם, ויכולנו להשיג מן המוקדם אל המאוחר. ואנחנו איננו זקוקים להסרטה, שכן בורא עולם מתאר בפנינו מה עשה.
זה ההבדל בינינו לבין אנשי המדע: הם מנסים להשיג מן המאוחר אל המוקדם, ולכן יש להם תיאוריות שהם מחליפים חדשים לבקרים. תחילה סברו שהעולם קיים מאז ומעולם, אחר כך דיברו על התפתחות איטית, ולבסוף הגיעו למסקנה שהיה "המפץ הגדול" - כלומר התקרבו מאוד למה שאומרת התורה, שהעולם נברא ברגע אחד. תודה רבה להם. יש עוד כמה דברים שאליהם עדיין לא הגיעו, אבל אם ניתן להם זמן הם יגיעו גם ל"בראשית ברא אלוקים". המסקנה: כשאתה מסיק מן המאוחר אל המוקדם אתה טועה הרבה בדרך; וכשמתארים בפניך מן המוקדם אל המאוחר, אתה יודע מאין הכול התחיל.
כאשר החוזה משכיל בדבר השם, הוא משיג השגה פתאומית, מן הקודם אל המאוחר, מופשטת מכל ענייני החומר, כי ייתן השם את רוחו עליו בעניין נעלה מדרך הטבע. ההשגה השכלית היא לא רק מן המאוחר אל המוקדם אלא גם הדרגתית: לומד עוד דבר, מתקדם עוד קצת, מעמיק עוד קצת, ולאט לאט העניין מתבהר. היינו שמחים מאוד אילו היינו קמים בבוקר ומגלים שמישהו הכניס ל"הארד דיסק" שבמוחנו את כל התורה כולה - זו השגה רוחנית, שאיננה הדרגתית אלא ברגע אחד יודע הכול. וזהו הנביא.
החומר מוגבל ואינו יכול לקבל הכול ברגע אחד; הוא חייב לרכוש בצורה איטית. הרוח אינה כן. מה קורה לאדם בחלום? בשנייה אחת הוא יודע הכול, ורואה חלום שאורכו שעה או שעתיים בתוך שניות ספורות. ומה קורה למי שחווה חוויית מוות קליני? הוא מתאר שראה את כל חייו כבסרט, ולעתים גם בית דין של מעלה וכל אשר עבר עליו, וכל זה בשניות ספורות. במציאות הרוחנית אין מגבלה של מקום ושל זמן; ברגע אחד הכול קורה. כך היא השגת הנביא: הקדוש ברוך הוא מעלה כביכול את רוחו אליו, וברגע אחד הנביא מקבל את המסר.
לכן מגדיר המלבי"ם: השפעת הנבואה תלויה ברצון האלוקי ובכוחו הגדול, אשר יברא בריאה חדשה, למעלה מהשגת השכל המודבק בחומר. נפשו של הנביא יוצאת ונפרדת מחברת החומר, ונעשית כאחד מן השכלים הנפרדים - ביטוי הקדמונים למלאכים - שאין להם מסך ומעצור מלראות באור הבהיר. אדם בתוך גוף גשמי אינו יכול לראות אלוקות, אבל הנביא יצא מגופו והתחבר לרוחניות, כי סר הענן והערפל, נסו הצללים, כי רוח השם עברה ותטהרם.
אם כן, כלל אין לדמות את השגת התלמיד מרבו להשגת הנביא מאלוקיו. וגם לפי מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים שהנבואה חלה לפי הכנת הנביא, הרי הרמב"ם לא הסכים לדעת הפילוסוף שכל המוכן מצד טבעו בהכרח יקבל נבואה; אלא נדרש רצון השם, וכפי מה שהשם ירצה להשפיע עליו. ואם כן, אין מקום כלל לבקר את הנביא אם כתב דבר מדויק ואם עמד בדקדוק הלשון, שכן כל זה אינו תלוי בו אלא הכול מיד השם עליו השכיל.
וכי יעלה על הדעת שהנביא לא ראה טוב בשעה שהשם מראה לו? שלא התבטא נכון בשעה שהשם מדבר בפיו ושם את הדברים בפיו? וכי הקדוש ברוך הוא מסר את דבריו חסרים? היעלה על דעת מישהו לבקר את דברי התורה ולומר שכתובים בה דברים לא נכונים או לא מדויקים? וכי אתה יודע טוב יותר מן הקדוש ברוך הוא? ואם אתה רואה משהו חסר, דע שהחיסרון בך. הקדוש ברוך הוא הוא שיא השלמות, ואתה בא לתקנו? ואם ריק הוא - מכם: החיסרון הוא בהבנתך, בתפיסתך ובצורת הביקורת שלך, ולא במה שמסר הקדוש ברוך הוא לעולם, שהוא מושלם בלא שום פגם.
ולא רק עצם המסר, אלא גם הלשון שבה דיבר הנביא את מלאכות הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, ופרטי המילות שבהן כתב את הדברים על ספר - אין הנביא ממציאם מחוכמתו ומשכלו, אלא הושמו בפיו ובעטו ברוח השם עליו. השם שם דבריו על לשונו ואמר לו: כה תדבר וכה תכתוב בעט קודש, לא תגרע ולא תוסיף. ומקראות מפורשים הם: "ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר"; "רוח השם דיבר בי ומילתו על לשוני"; "מפיו יקרא אליי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו" - שירמיהו היה קורא לפני ברוך, וברוך היה סופר מהיר, ולא הייתה לו רשות לתקן אפילו אות אחת. אין כאן מקום לסברות ולא ליופי המליצה, אם הקדוש ברוך הוא אמר לכתוב כך.
ואם תעלה על דעתך שיש בהם טעויות - בוא ונתקן את כל ספרי הנביאים, נשלח בהם יד, נעשה עליהם השגות והגהות ותיקונים בכל מקום כפי הנראה לנו על פי דקדוק הלשון. ואז יהיו ספרי הקודש כעיר פרוצה אין חומה, ושועלים מחבלים כרמים ילכו בם, לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקודש. זה יאמר כאן לא כתוב נכון, וזה ימצא מקום לתקן, וזה יאמר שיופי המליצה מחייב להחליף מילה במילה אחרת או להשיג חרוז. והרי המסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקודש, חומה בצורה סביב, שהכול בכתב מיד השם עליו השכיל. ואיך נאמר דבר אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס את מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזניים?
ואם אתה רואה הבדלי ניסוח ושינויי סגנון בין נביא לנביא - כך היה רצון השם המנבא אותו, שזה ייכתב בסגנון זה וזה בסגנון אחר. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, והקדוש ברוך הוא נתן לזה סגנון כזה ולזה סגנון אחר, שכן להשפעה האלוקית יש גבולות ומדרגות וסדרים ידועים לפניו, וכל אחד מקבל כפי עניינו. ומודה המלבי"ם שאין כפירה בכך שתאמר שהדברים נערכו לפי הכנת הנביאים ולפי רצון השם המנבא אותם. אבל לומר שהדבר חסר, חלילה, כי הנביא חסר; שהכתוב משובש, כי הנביא לא ידע לכתוב - זה לא ייתכן, שכן לא יצא דבר חסר מאת השם יתברך.
ואם תאמר: השם הוציא את הדברים שלמים, והנביא לחסרונו כתבם כך - היעלה זאת על הדעת? וכי ראש ממשלה ייסע ברכב מקרטע, שכל עשר דקות צריך לעצור בצד מפני העשן העולה ממנו? ואם זאת אינך מעלה על הדעת ביחס לראש ממשלה, וכי הקדוש ברוך הוא ישתמש בכלי פגום כדי להביא את נבואותיו אל העם? באדם עילג שאינו יודע לדבר? וכי חסרים לקדוש ברוך הוא שלמים, שיוציאו את הדברים בצורה מדויקת וראויה?
והרי תראה שאף שמשה רבנו כבד פה וכבד לשון היה, לא נכתבו בתורה שום דברי גמגום, ואיש אינו מעלה על דעתו שמכיוון שאמר הקדוש ברוך הוא את נבואתו בפי משה, ייכתבו בתורה דברים בצורה בלתי שלמה. דבר השם לעולם בא בשלמות, וכשהוא נכתב בספר הוא נכתב בשלמות. ואם נדמה לך שבמאמר ממאמרי הנביאים יש חיסרון מילות או דברים בלתי מיושרים לפי חוקי המליצה, עליך לתלות זאת בחיסרון הבנתך, ולא בדברי אלוקים חיים השלמים והתמימים אשר אין בהם נפתל ועיקש.
עד כאן העמיד אותנו המלבי"ם על ההשקפה הנכונה. ועתה הוא פונה אל הראיות עצמן: "ואתה אסורה נא ואראה" את ראיותיו של הרב המבקר, אשר מהן הכריח שנביאנו לא היה בקיא בחוקי המליצה והלשון והמכתב. הוא מצא כמה פעמים חילופים: "אל" במקום "על", זכר ונקבה מעורבים, יחיד ורבים, נוכח ונסתר בלא סדר, והסיק שהדבר נובע מכך שהתחיל להתנבא בעודו נער, ונער אינו שלם בתהלוכות הלשון.
יאמר נא האדון: וכי גם נער טועה בטעויות כאלה? ואיננו מדברים על נוער ימינו, אלא על נער מלפני אלפי שנים. היעלה על הדעת שיתבלבל בין זכר לנקבה, שיחליף "אל" ב"על"? גם היום נער לא יאמר "תשים אל השולחן" כשכוונתו "על השולחן", ולא יאמר "על השולחנות" כשכוונתו לשולחן אחד. נער אינו מתבלבל בדברים אלה. אולי עולה חדש היה מתבלבל, אך הנביא לא היה עולה חדש.
ועוד: כמה זמן התנבא בעודו נער? הרי ירמיהו היה נביא ארבעים שנה. נניח שהתנבא תחילה בהיותו צעיר; אך כשהגיע לגיל שלושים, ארבעים וחמישים, ודאי רכש את השפה על בוריה ושוב אינו נער. וכשמתבוננים רואים שרוב נבואותיו של ירמיהו נאמרו באחרית ימיו, וכפי שנראה בהמשך ניתן לדעת פחות או יותר מה נאמר בתחילת נבואתו ומה לקראת סופה. אם כן, כל הטיעון יכול להתאים לכל היותר לחלק קטן מן הנבואות, בעוד שאת רובן ניבא כשהוא כבר זקן, בקיא ורגיל.
ואדרבה, כשמתבוננים רואים שאותם חסרונות שמצאו האברבנאל והמבקרים נמצאים דווקא בנבואותיו האחרונות, ואילו נבואותיו הראשונות, שנאמרו בהיותו נער, דווקא הן מדויקות לפי תהלוכות הלשון. זהו היפוכו של הטיעון: לפי שיטתם היינו צריכים למצוא את החסרונות בנבואות הראשונות, ובפועל הראשונות מדוקדקות ואילו התלונה היא על האחרונות, שנאמרו כשכבר לא היה נער כלל. אין לך ראיה גדולה מזו לסתור את כל טענותיהם של המבקרים.
ועוד שואל המלבי"ם: הרי מחבר ספרנו חיבר עוד ספרים. ירמיהו חיבר את מגילת איכה כמפורסם, וחיבר גם את ספר מלכים. ובמלכים לא מצא איש חיסרון, ולא את כל אותם פגמים שמצאו בספר ירמיהו. וכי תסביר לי כיצד שם למד לפתע לדבר, וכאן שכח כיצד מדברים? וכפי שראינו, אין זה עניין של תקופה, שהרי את החסרונות אתה מוצא דווקא בסוף תקופתו.
ומסיים המלבי"ם ומבטיח: באמת אין אלה חסרונות אלא לפי פירושי המפרשים. ולפי הפירוש שאני עתיד להראות לך, תיווכח לראות שספו תמו החילופים, חלפו עברו, ונשארו מעט מהרבה; ומה שהיה לזרא בעיני המפרשים, לנו יעשו מטעמים מתוקים מדבש ונופת. אדרבה, מה שנתפס בעיניהם כחיסרון - אראה לך כמה פנימיות, יופי, פאר והדר יש בו. ותראה שאין ההחלפה מקרית ואינה טעות, אלא הנביא דאג להתבטא דווקא בביטוי זה ובאמירה זו, כדי לרמוז לנו רמז נפלא.
וגם הזרים המעטים שיישארו, דברים שעדיין ייראו לך זרים בצורת התבטאות הנביא, אינם מעוות שלא יוכל לתקון, אם תשים אל לב כי האלוקים דיבר ויפתח שפתיו עמך, והשם יגלה לך את תעלומות החוכמה העטופות ומכוסות בלבוש זר, למען תחדור אל תוכן ותכיר כי כפליים לתושייה, וכי מלבד הפשט עוד לאלוה מילים. ודווקא במקומות המוזרים ביותר בעיניך שוכן הסוד הפנימי ביותר.
וכך הוא הדבר בכל חידה: כשהדברים כתובים כפשוטם, אני מבין אותם כפשוטם ואיני מחפש מרגליות תחתיהם. אבל כשמביאים לפניי כתב חידה, אני אומר: רגע, איני מבין מה כתוב כאן, צריך לפצח זאת. כשכתוב "וידבר השם אל משה לאמור" אין איש מחפש עומק. ואילו במקום שאתה אומר "אין לי ברור מה נכתב כאן" - שם מקום העומק, שם החידה שצריך לפענח. ובלשון המלבי"ם: הבנים היקרים המלובשים לבושים זרים, הם הם ילדי שעשועים השוכנים פנימה בהיכלי מלך.
כשהגמרא כותבת על ציפור שעלתה על אילן והטילה ביצה, והביצה הטביעה כך וכך כרכים ועיירות - איש אינו מתאר לעצמו שכתבו כאן פשט, שבאמת הייתה ציפור שביצתה הטביעה עיירות. וכבר נשאל אחד החכמים על ידי הקיסר על אגדות רבה בר בר חנה ודומיהן, שנראו לו מוזרות מאוד. ענה לו: אילו היה כתוב שטיפת דיו מקולמוסו של הקיסר הטביעה אלפי כפרים ועיירות, מה היית מבין? היית מבין שהקיסר גזר גזירה וחתם עליה, ובעקבותיה נגזרה כליה על כך וכך כפרים ועיירות. ובלשון מליצית נאמר שטיפת הדיו הטביעה אותם.
ועתה יבוא מישהו בעוד חמש מאות שנה ויקרא "טיפת דיו של הקיסר הטביעה", ויאמר: על איזה קולמוס מדובר? כיצד טיפת דיו מטביעה כפרים? האנשים האלה דיברו דברים לא הגיוניים. אבל מי שחי בזמנם ומבין את הרמז והמליצה יודע שבאבחת חתימה באה כורת על אלפי כפרים ועיירות. זהו עניין אלגורי, משל שצריך להבינו בהתאם. כך גם כאן: תמיד כשאתה רואה דבר הנראה מוזר בהבנתו הפשוטה, חפור למטה ותמצא מרגליות, חפור פנימה ותראה שיש שם עומק.
וזה יסוד חשוב שכתב המלבי"ם בספרו "התורה והמצווה", שבו הניח את כללי לשון הכתובים: כל דבר הנוטה מכללי הלשון ומיסודי המליצה, הוא מצפון ואוצר רב לפנינים יקרים אשר נמסרו מפה לאוזן, שם ישכנו בסתר האוהל, וחקר כבודם כבוד. וחקר כבודם הוא כבוד לשם יתברך, שאתה מגלה את צפונות התורה, ודברים שנראו לנו בלתי נתפסים בהבנה הרגילה מתגלים לפתע בכל עומקם ופנימיותם.
עוד התלונן החכם שבספרנו יש קרי וכתיב כפליים מבספרים אחרים, ורצה ללמוד מכך שהנביא לא היה בקיא בכתיבה: כתב ביטוי אחד בעוד שהיה צריך לכתוב ביטוי אחר, ולכן את מה שכתב הגדירו כ"כתיב", ואת הביטוי המדויק יותר מבחינה דקדוקית רשמו בצד כ"קרי" - כאילו בא מישהו והגיה את הספר ותיקן את ביטוייו הבלתי שלמים. אך לפי היסוד שהתבאר, כל מה שנכתב נכתב בשלמות, ואם נדמה לך שיש במאמר מן המאמרים חיסרון מילות או דברים בלתי מיושרים לפי חוקי המליצה - תלה זאת בחיסרון הבנתך ולא בדברי אלוקים חיים.
האברבנאל העמיד שלוש חקיקות בנפש האדם: כוח ההשגה שבנפש, כוח הלשון וכוח הכתיבה, ושפט את ירמיהו לשבח בראשונה ולגנאי בשתיים האחרונות. המלבי"ם מקבל את השבח ודוחה את הגנאי מכול וכול: ראשית מצד ההשקפה, שאין לדמות שפע נבואי אלוקי להשגת תלמיד מרבו, שכן השגת הנביא פתאומית ורוחנית, מן המוקדם אל המאוחר, והלשון והכתב אף הם הושמו בפיו ובעטו ברוח השם; ושנית מצד הראיות, שהרי נער אינו טועה בטעויות כאלה, רוב נבואותיו נאמרו בזקנותו, ה"חסרונות" מצויים דווקא בנבואות המאוחרות, ובספר מלכים שכתב לא מצאו בו פגם. ומעל הכול: כל דבר הנוטה מכללי הלשון אינו חיסרון אלא אוצר, וסימן הוא שכאן טמון הרמז הפנימי. ומכאן ואילך, לאחר הקדמת הכרונולוגיה, ניגש ללמוד את הספר כסדרו על פי ביאור המלבי"ם.