בסוף הפרק הקודם פנה עם ישראל אל הקדוש ברוך הוא בלשון "עורי עורי לבשי עוז" - כלומר: זרוע ה', התעוררי. ריבונו של עולם, למה אינך עושה לנו ניסים ומופתים כשם שעשית ביציאת מצרים, וכשם שעשית בשובנו מגלות בית ראשון? הרי גם אז לא היו בידינו זכויות, ובכל זאת גאלת אותנו. אם כן תתעורר נא זרועך לעשות לנו ניסים גם עתה, אף שאיננו ראויים. על כך משיב הקדוש ברוך הוא בפתיחת פרקנו: ההתעוררות תלויה בכם.
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא׃
לא אני לבדי מתעורר - אלא "עורי עורי לבשי עוזך ציון": את, ציון, אתם עם ישראל, אתם צריכים להתעורר.
נשים לב שהפסוק מזכיר שני שמות: ציון וירושלים. המלבי"ם כבר ביאר בכמה מקומות, וזהו קו קבוע אצלו: במצודת ציון הייתה עיר דוד, שם היה בית המקדש, שם הכהונה, הסנהדרין והמלכות - זהו החלק הפנימי. ירושלים היא כלל המרחב שמסביב, כל מה שבתוך החומות. ציון היא הפנימיות, ירושלים היא החיצוניות.
לפיכך אצל ציון נאמר "לבשי עוזך" - העוז הפנימי, העוז הנפשי והרוחני של עם ישראל, בית המקדש והשראת השכינה. ואילו אצל ירושלים נאמר "לבשי בגדי תפארתך" - שהבגדים מאפיינים את מה שנמצא מבחוץ. המלבי"ם מבאר שבגדי התפארת רומזים להצלחה הגופנית. ההצלחה מורכבת משני חלקים: הצלחה רוחנית והצלחה גופנית־פיזית. "לבשי עוזך ציון" זה העוז הרוחני, ו"לבשי בגדי תפארתך ירושלים" זה החוסן הפיזי - שנוכל להילחם באויבינו ולעמוד על זכויותינו.
וכך גם סיום הפסוק: "כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא" - הערל לא יבוא עוד בירושלים, שכן הוא בא לפגוע בחוסן הפיזי שלנו; והטמא לא יבוא עוד בציון, שהיא המקום המקודש והמרומם, בית המקדש, ששם אסור שיגיע הטמא ויטמא את מקום השראת השכינה.
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלָ͏ִם, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת־צִיּוֹן׃
הביטויים הללו מוכרים לכולנו מ"לכה דודי". רבים אינם שמים לב, אך "לכה דודי" הוא פיוט שרק מיעוטו עוסק בשבת: שני הבתים הראשונים מדברים בשבת, וכל שאר הבתים מדברים בירושלים. הרבה מן הביטויים שם שאובים בדיוק מן הפסוקים הללו שבשבחה של ירושלים - "עורי עורי כי בא אורך", "התנערי מעפר קומי".
עד כאן דיבר הנביא אל הגוף - אל המקום עצמו, אל העיר, בדרך מטאפורה. כעת הוא פונה אל העם היושב בה: אל אנשי ציון ואל אנשי ירושלים, אל השבויים.
וכאן יש דיוק נפלא. בירושלים היו דלת העם והיו האנשים החשובים. את החשובים - השרים, הפרתמים, הנכבדים - היו אוסרים בזיקים, קושרים אותם ממש בחבלים על צווארם, שכן מדובר באנשים חשובים ואסור לפספס אף אחד מהם. לעומת זאת את ההמון, את דלת העם, לא היו קושרים אחד אחד באזיקים; אלא היו מוליכים את כולם יחד, להבדיל כדרך שמוליכים בהמות, ואיזה שומר חמוש מלווה אותם. וכשהיו עוצרים בדרך, היו השבויים שוכבים על הארץ, ובבוקר היו מקימים אותם מן העפר להמשיך בדרך.
לכן אל שבויי ירושלים, שהם דלת העם, נאמר "התנערי מעפר קומי, שבי ירושלים" - כי הם מוטלים בעפר, וצריך להקימם מן העפר. ואילו אל "בת ציון", אלו החשובים, אנשי הסנהדרין, השרים והפרתמים, שאותם קשרו בעת שבים אותם, נאמר "התפתחי מוסרי צווארך שביה בת ציון" - את שעל צווארך שמו עול וקשרים שלא תברחי, התפתחי מהם וצאי להיגאל.
כִּי־כֹה אָמַר ה': חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם, וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ׃
רש"י מפרש: "חינם נמכרתם" - על עסקי חינם, שהוא היצר הרע, שאינו לכם לשכר. וכבר הזכרנו מה שאומרים המקובלים, שהיצר הרע נקרא "חינם". מדוע? משום שכך הוא בא ומציע: הכל בחינם, בוא קח, תיהנה, תאוות והנאות, לא צריך לשלם דבר, רק תיהנה.
ומכאן מובא בזוהר הקדוש, וכן מביא כף החיים, שאם מציעים לאדם: יש לי אתרוג בעץ שלי, קח אותו בחינם, מתנה, אל תשלם כלום - בשום אופן אל ייקח בחינם, אלא יתעקש לשלם. שכן החינם הוא של הסטרא אחרא, וכל מה שבא בחינם נדבק בו הסטרא אחרא. אם הוא רוצה לתת לך בזול - מה טוב, במקום ארבע מאות שקלים שלם חמישים, אבל שלם; ובחינם אל תיקח.
וזהו "חינם נמכרתם": מי הוא חינם? היצר הרע. כשאדם עובד אצל היצר הרע, ראשית הוא מציע לו הכל בחינם; ושנית - אין עליו שכר כלל. אדם היה פועל של היצר הרע שבעים שנה, עולה למעלה, ומתברר שאין משכורת למי שעבד את היצר הרע. אומרים לו: קיבלת כאן הנאות ותאוות, זו כל משכורתך. וכי חשבת שאלו רק בונוסים ולמעלה מחכה עוד? מחכה לך אמנם גיהנום, אבל זה כבר לא שכר. תדע לך: היצר הרע אינו נותן שכר, ולכן הוא נקרא חינם. וכיוון ש"חינם נמכרתם", ממילא "לא בכסף תגאלו" - הגאולה תבוא דווקא על ידי תשובה.
הרד"ק מבאר באופן אחר: "חינם נמכרתם" - לא מכרתי אתכם משום שקיבלתי כסף תמורתכם. שאילו הייתי מוכר אתכם בכסף, הייתה דרך גאולתכם בנתינת כסף. אך כיוון שלא קיבלתי בעדכם כסף, אלא נמכרתם בעוונותיכם, ממילא "לא בכסף תגאלו" - אלא בדרך שבה נמכרתם: על ידי שתשובו מעוונותיכם.
והמלבי"ם שואל שאלה אחרת: מדוע מצווה הקדוש ברוך הוא שיצאו מעצמם? הרי אינם נתונים בידי עצמם, שבו אותם, כלשון הכתוב "שבי ירושלים", "שביה בת ציון"; ומי שנשבה בידי אחר אינו יכול לצאת מעצמו, שהרי יש מי ששולט בו. וכיצד יוציאם ה' מן השבי בלי לפצות את השובים, שהרי השובה הרוויח מן השבי ורוצה את שלו? על כך אומר הקדוש ברוך הוא: "חינם נמכרתם" - וכי אלו ששבו אתכם שילמו לי משהו? לא נתנו בעדכם מאומה. וכיוון שכך, אף לא מגיע להם תשלום בעד שחרורכם. במילים פשוטות: אל תהיו מוטרדים כיצד תבוא הגאולה בעודנו ביד אחרים - בחינם קיבלו אתכם, ובחינם ישחררו אתכם.
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה': מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם, וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ׃
לכאורה אין ברור מה הקשר בין שני חלקי הפסוק: בתחילה ירדנו לגור במצרים, ואשור עשק אותנו באפס. מה מקשר בין מצרים לאשור, שתי תקופות שונות לגמרי? ואם בא הכתוב להבדיל ביניהן - באיזו נקודה הוא מבדיל?
רש"י מסביר: למצרים הייתה עוד איזו טענה ופתחון פה. שהרי "עמי ירד מצרים בראשונה לגור שם" - המצרים יכולים לטעון: יש לנו זכויות, אנחנו כלכלנו ופרנסנו אתכם בשעה שלא היה לכם מה לאכול; יעקב אביכם ושבעים נפש ירדו אלינו, ומי דאג להם אם לא אנחנו? אבל אשור - "באפס עשקו", בחינם ובלא שום סיבה. איזו זכות יש לך, אשור, לבוא ולעשוק את עם ישראל? ואם ממצרים, שהייתה להם טענה כלשהי, הוצאתי אתכם - קל וחומר שאגאל אתכם מאשור שאין לו שום פתחון פה.
המלבי"ם מבאר את ההבדל אחרת: במצרים - אנחנו הגענו לשם; אשור - הוא הגיע אלינו. הלשון מדויקת: "עמי ירד בראשונה לגור שם" - עם ישראל ירד מרצונו, ולא המצרים באו לחטוף אותנו. ולכן מה שהחזיקו בנו - אין העוול כה גדול. אינו דומה מי שנכנס אליך מעצמו ואתה רק סגרת את הדלת, למי שראה אדם בטרמפיאדה, משך אותו לתוך הרכב וחטף אותו. בשני המקרים אולי יאשימו בכליאת אדם שלא כרצונו, אך אין להשוות ביניהם. כך מדינה שאינה מניחה לתושביה לצאת - כמו רוסיה בשעתה, ועד היום ישנן מדינות קומוניסטיות שאינן מאפשרות יציאה - הדבר ודאי אינו הומני ואינו ראוי, אך אינו נחשב חטיפה. הם באו להתיישב שם, והחוק השתנה ואין יוצאים. זו הייתה מצרים.
אשור לעומת זאת - הם באו אלינו, צרו עלינו, נכנסו בגבולנו ועשקו אותנו, והגלו את ישראל מארצו. ומה יצא לו מזה? "באפס עשקו" - לא הייתה לו כל הנאה מן הגלות הזאת, כי ממלכתו נחרבה בעקבותיה. מאה שמונים וחמישה אלף מראשי גייסותיו מתו בלילה אחד על ידי מלאך ה'. וכשברח סנחריב, הכוהו שני בניו בחרב בבית נסרוך אלוהיו. כלום יצא לו מזה דבר? אם תעשה חשבון: ראשית, אינך כמצרים שהייתה להם זכות מסוימת בכך שאנו באנו אליהם, ואילו אתה באת אלינו; ושנית, "באפס עשקו" - מכל העושק הזה נשאר ממך אפס אחד גדול, לא הרווחת מאומה ולא הייתה לך שום תועלת.
וְעַתָּה מַה־לִּי־פֹה נְאֻם ה' כִּי־לֻקַּח עַמִּי חִנָּם, מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ נְאֻם ה', וְתָמִיד כׇּל־הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ׃
רש"י מפרש: "מה לי פה" - למה אני שוהה ומשתהה כאן, כלומר למה אני משאיר אותם עדיין בגלות. והמלבי"ם מבאר שהכתוב מוסב על הגלות שהגלה טיטוס את עם ישראל, וזו גלות גרועה ממצרים וגרועה מאשור.
אומר הקדוש ברוך הוא: וכי אני באתי בגבולם, כדרך שבאנו בגבול מצרים? הלא הם הביאו אותי הלום מארצי ביד חזקה, הם הגלו את עם ישראל בכוח. "כי לוקח עמי חינם, מושלו יהילילו" - הם מתהללים ומתפארים: הנה לקחנו אף את מלכי ישראל, את שריהם ומושליהם, שבינו אותם ועשינו אותם עבדים. ואת זאת השיגו בלא מחיר כלל.
והרי אשור "באפס עשקו" - לא לקח אותנו לעבדים ולשפחות, ולא יצא לו מכל עושקו מאומה. ואילו כאן, כביכול, כן יצא להם: הנה לקחו אותנו והננו עבדיהם, משרתים אותם, ואפילו מושלינו בידיהם. נמצא שמצבנו כיום גרוע ממצב מצרים - ששם אנחנו ירדנו אליהם וכאן הם באו אלינו; וגרוע אף ממצב אשור - ששם לא נלקחנו לעבדים וכאן נלקחנו.
ולא די בכך, אלא "ותמיד כל היום שמי מנואץ" - כל היום הם מחללים את שם קודשי, שהרי הם אומרים: אלו עם ה' ומארצו יצאו. הנה שבינו את עמו של ריבונו של עולם, ומי אפוא חזק יותר, אנחנו או אלוהיהם? נמצא ששם שמים מתנאץ על ידי ששבו את עם ה' ולקחוהו לעבדים.
לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי, לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־אֲנִי־הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי׃
הרד"ק מבאר: שמי, שאינו ידוע בגלות ואף מנואץ, יתגלה בזמן הגאולה, שאז "והיה ה' אחד ושמו אחד" ו"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה", וידעו את שמי. ואף שעמי כבר יודע את שמי, ההבטחה היא שכולם ידעו אותו.
ועוד: "כי אני הוא המדבר הנני". כששומעים נבואה מפי נביא, יש מקום לחשוב שהנביא הוא שאמר זאת; הרי אני לא שמעתי את הקדוש ברוך הוא, הנביא שמע. השומע שומע אדם. אך לעתיד לבוא "אשפוך את רוחי על כל בשר", ואז ייכר בעליל שאני הוא המדבר. ואף קודם לכן: עצם זה שרואים שכל מה שהבטיח הנביא התקיים - מי דיבר? מניין ידע הנביא? כיצד יכול בשר ודם לדעת מה יהיה בעוד דקה, קל וחומר להתנבא לעוד מאה, מאתיים, חמש מאות ואלפיים שנה - והדברים מתקיימים? אלא ודאי "אני הוא המדבר"; אני שהבטחתי, ואיני משתנה, ומה שהבטחתי אני עתיד לקיים, ויראו הכל שמן הקדוש ברוך הוא יצאו הדברים.
והמלבי"ם קושר את הפסוק למה שקדם לו. כנגד "כל היום שמי מנואץ" נאמר "לכן ידע עמי שמי" - שוב לא יהיה שמי מנואץ אלא ידוע ומבורך. וכנגד "מושלו יהילילו", שהם מתהללים בכך ששבו את גדולי ישראל, נאמר שידע עמי כי אני הוא המדבר לגאלם, והנני למלא את דברי.
ו"הנני" הוא צירוף של שתי מילים: הנה אני. תמיד פירושו מוכן ומזומן. "ויאמר אליו אברהם: הנני" - הריני מוכן ומזומן לעשות דבר ה'. אף כאן: "אני הוא המדבר" - ההבטחה לגאול יצאה מפי, והבטחה מאת ה' ודאי תתקיים; "הנני" - הנני מוכן ומזומן כעת לקיים את דברי. ולכן אל יצטערו על "כי לוקח עמי חינם, מושלו יהילילו", שהרי הקדוש ברוך הוא מבטיח לגאול את עם ישראל.
הפרק נפתח בתשובת הקדוש ברוך הוא לבקשת ישראל: ההתעוררות מוטלת עליכם - "עורי עורי לבשי עוזך ציון", עוז פנימי ורוחני בציון, ובגדי תפארת של הצלחה גשמית בירושלים, ושוב לא יבואו בהן ערל וטמא. אחר כך פונה הנביא אל השבויים עצמם: את דלת העם מקימים מן העפר, ואת הנכבדים מתירים ממוסרות צווארם. "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" - שנמכרנו בעסקי היצר הרע שאין בו שכר, ובעוונותינו ולא בכסף, ולכן הגאולה תבוא בתשובה ובלא תשלום לשובים, שהרי בחינם לקחונו. השוואת הגלויות מלמדת שמצרים הייתה לה טענה כלשהי שאנו ירדנו אליהם, אשור בא אלינו ולא יצא לו מעושקו אלא אפס, ואילו גלות טיטוס קשה משתיהן - שלקחו אותנו לעבדים, מתהללים במושלינו ומנאצים בכך את שם ה'. ועל כן מבטיח הקדוש ברוך הוא: "לכן ידע עמי שמי" - שמי יתקדש ולא יתנאץ, והכל יכירו כי אני הוא המדבר והמבטיח, ו"הנני" מוכן ומזומן לקיים את דברי ולגאול את עמי.