הפרק שלפנינו ממשיך את נבואות הנחמה של ישעיהו, ומכאן ואילך (מפסוק ט) נפרש לפנינו מעין דו־שיח: כנסת ישראל פונה אל הקדוש ברוך הוא ותובעת גאולה, והקדוש ברוך הוא משיב לה. נלך בעקבות המלבי"ם, ולצידו רש"י, הרד"ק והמצודות, ונראה כיצד כל מילה בפסוקים בנויה בדיוק מופלא.
טענת ישראל: "עורי" - תתעורר אתה, ולא אנחנו
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהֹוָה, עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים, הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין׃ (ט)
המלבי"ם מתאר כאן ויכוח כביכול בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא. עם ישראל אומרים: ריבונו של עולם, למה אתה מאחר את ישועתנו? הרי בימי קדם, כשאבותינו היו במצרים, עשית להם ניסים ונפלאות אף שלא היו ראויים. אם כן עשה גם לנו ניסים ונפלאות הגם שאיננו ראויים.
מי כבר טען את הטענה הזאת? גדעון. המלאך נגלה אליו כשהוא חובט חיטים להניס מפני פלשתים, ואמר לו גדעון: "איה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו?" אמש הקריאני אבא את ההלל של פסח ולימדני כיצד הקדוש ברוך הוא הציל את אבותינו; ואם תאמר שאין לנו זכות - גם להם לא הייתה זכות. זו בדיוק טענת ישראל: אם תמתין לזכויותינו, לך דע מתי נהיה ראויים. הרי אבותינו נגאלו ממצרים בלא זכות, אם כן גאל גם אותנו בלא זכות.
ומהי התשובה הפשוטה לטענה זו? כשילד קטן מתחיל לפסוע נותנים לו יד שלא ייפול; אבל אם בן עשרים זקוק שיחזיקו לו את היד - זה מדאיג מאוד, כבר צריך רופא ואורתופד לבדוק מה קורה איתו. עם ישראל ביציאת מצרים היה בחיתולים, בהתהוות, ולכן נתנו לו יד: ארבעים שנה במדבר, מן, ענני כבוד, השפעה אלוקית מסיבית כדי שיעמוד על רגליו. אבל משנכנסו לארץ ישראל - קם אדם וצריך ללכת בכוחות עצמו. ממילא הטענה "עשה לנו כמו שעשית לאבותינו" אינה רלוונטית: מכאן ואילך נדרשות הזכויות שלכם.
וכך הדברים באים לידי ביטוי בכתוב. "עורי עורי לבשי עוז" - אל תצפה להתעוררות שלנו, אלא תתעורר אתה. ומדייק המלבי"ם: לא נאמר "יד ה'" אלא "זרוע ה'". מה ההבדל? הזרוע היא הפרק העליון של היד, והיא המניעה את היד כולה. לכן הזרוע מציינת תמיד את הסיבה הראשונה, שאינה תלויה במקבלים שלמטה אלא ברצון ה' בלבד. היד היא פעולה תחתונה יותר, התלויה במעשי בני האדם ובזכויותיהם; אבל הזרוע פועלת באופן עצמאי, בלא לבדוק אם יש לנו זכות. ועל כן מבקשים ישראל דווקא את "זרוע ה'" - הכוח הפועל בלא זכות התחתונים.
"עורי כימי קדם דורות עולמים" - כשם שבימי קדם התעוררה זרוע ה' בלא שהיינו ראויים. שהרי אפילו ערב היציאה, כשנאמר להם "משכו וקחו לכם צאן", דרשו חז"ל: "משכו ידיכם מעבודה זרה". אם עדיין צריך לומר להם כך - איזו זכות הייתה להם? ובכל זאת גאלם הקדוש ברוך הוא ברצונו. "דורות עולמים" מוסב על כניסת ישראל לארץ, שנכנסנו מכוח מלחמותיו הניסיות של יהושע, מכוח התעוררות מאת ה'.
ואם תאמר מדוע ינהג ה' הנהגה כזו? על כך אומרים ישראל: "הלוא את היא המחצבת רהב" - רהב היא מצרים; אתה חצבת את ישראל מתוך מצרים אף שלא היו להם זכויות. "מחוללת תנין" - התנין הוא פרעה, כלשון "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו". אתה הכית את התנין והוצאת אותנו ממצרים בשעה שלא היו לנו זכויות; אם כן, עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' גם כנגד האויבים של היום, וגאל אותנו גאולת עולמים.
שני הניסים בקריעת ים סוף
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים׃ (י)
גם בקריעת ים סוף לא היו לנו זכויות - ולא עוד, אלא פסל מיכה עבר עמנו בים. כה גרועים היינו, ובכל זאת לא עשית עמנו חשבון אלא חסד, בכוח הזרוע.
ומדוע כפל הכתוב את העניין במילים שונות? למלבי"ם אין כפילות. אלא, כפי שביאר בפירושיו למקרא, היו שני ניסים בקריעת הים. הנס האחד - שהקדוש ברוך הוא החריב וייבש את הים והלכו ישראל ביבשה. אלא שאם היו מייבשים לנו כעת שביל בתוך הים, האם היה קל ללכת שם? ודאי שלא: קרקעית הים אינה אספלט חלק, יש בה עליות ומורדות וסלעים. לכן היה צורך בנס נוסף - ליישר את המקום ולהופכו דרך סלולה. וזה "המחרבת ים מי תהום רבה" - ייבוש הים; "השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" - שיהיה ראוי למעבר, שלא ייפלו ולא ייכשלו.
וּפְדוּיֵי יְהֹוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה׃ (יא)
רש"י מפרש שזו תפילה: הנביא עומד ומתפלל שפדויי ה' ישובון. המלבי"ם לעומתו מפרש שזה המשך הבקשה: אנו ממשיכים ואומרים - אף שאיננו זכאים, ואף שלא תבוא הפדייה על ידי מעשינו, בכל זאת "פדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה" בחסד ה'. שיגאלנו הקדוש ברוך הוא בחסדו ויוציאנו מן הגלות בכוח זרועו, אף שאיננו ראויים.
תשובת הקדוש ברוך הוא: אני לא השתניתי - אתם השתניתם
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם, מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן׃ (יב)
הרד"ק עומד כאן על קושי: "מנחמכם" בלשון רבים, "מי את ותיראי" בלשון נקבה, ובפסוק הבא "ותשכח ה' עושך" בלשון זכר. משיב הרד"ק שכך מנהג המקרא: לשון רבים - כנגד הפרטים, כל אחד ואחד; לשון יחיד - כנגד הכלל, כשקוראים לכלל ישראל כאחד; ולשון נקבה - כנגד הכנסייה, כינוסם של ישראל, הוא הנקרא "כנסת ישראל".
ומשיב הקדוש ברוך הוא, מבאר המלבי"ם: אתם אומרים "עורי זרוע ה'", כאילו חל בי שינוי - שפעם גאלתי גם בלא זכויות והיום אני דורש זכויות. לא כך הוא. אני לא השתניתי כלל: "אנוכי אנוכי הוא" - מי שהייתי אז אני גם עכשיו; מי שאמר "אנוכי ה' אלוקיך" הוא האנוכי העומד כאן עתה. בי לא חל כל שינוי, ואני מנחמכם גם עכשיו כמקדם. אלא שאתם השתניתם. ולכן אני שואל: "מי את?" - האם אתם העם שיצא ממצרים? איני מכיר אתכם, אינכם נראים אותו דבר כלל.
מעשה באדם שמצבו הכלכלי היה קשה, והתפלל ללא הרף שיזכה בפיס, עד שנמאס בשמיים לשמוע את תפילותיו. אמרו המלאכים: ריבונו של עולם, תן כבר ליעקב כהן לזכות. זכה, ונעשה מולטי־מיליארדר; קנה רכב, קנה דירה, קנה הכול. הסתכל בראי ואמר: אתה בכלל לא נראה כמיליונר, אתה נראה כמו הדלפון מלפני כן. הלך לרופא פלסטיקאי, עשה ניתוח פנים ויצא דוגמן. יצא מבית החולים, חצה את הכביש, נדרס ועלה לשמיים. אמר: ריבונו של עולם, נתת לי כל כך הרבה ורק עכשיו התחלתי ליהנות, ופתאום לקחת אותי? הביטו בו המלאכים: רגע, מי זה? יעקב כהן? לא זיהינו אותך. טעות בזיהוי.
כך אומר הקדוש ברוך הוא: מי את? מי אתם? אתם מדברים, כנסת ישראל? לא זיהיתי אתכם. אינכם העם שהיה בימי קדם, אינכם העם שיצא ממצרים. הם לא פחדו מזרוע בשר, לא פחדו מן האומות, ובטחו בישועתי. "מי את ותיראי מאנוש ימות" - מי את שתיראי מבשר ודם?
ומדקדק המלבי"ם: "אנוש" מבטא תמיד איש קטן - לא בגודלו הפיזי, אלא מזולזל וחלש כוח. ויש הבדל בין "אדם" ל"בן אדם": תוספת "בן" מציינת שהוא נולד מאדם, ילוד אישה, וזהו ביטוי לחיסרון. מלאך אינו ילוד אישה ואין בו חיסרון זה; אבל ילוד אישה נולד ממשהו גשמי וחומרי. לכן כשרוצים לאפיין את מעלת המלאכים לעומת האדם יציר חומר, או כשפונים אל יחזקאל וקוראים לו "בן אדם" - הכוונה לפחיתות מקורו.
ולפי זה: "מאנוש ימות" - מצד סופו, שהרי עתיד למות; "ומבן אדם חציר יינתן" - מצד תחילתו, מאין בא. מי שבא מאדם עלול לחולי, למכאוב, לסבל ולייסורים, עוד לפני שימות. נמצא שיש כאן שני חסרונות: חיים שאפשר לסבול בהם מחלות וצרות, וסוף שהוא מוות. ו"חציר" הוא תמיד ביטוי לדבר החלש ביותר, כלשון "כריח אש חציר נשרף". תראו כמה האדם עלול לחולי: אכל משהו לא טוב - שוכב שלושה ימים; יצא מעט במזג אוויר לא מתאים - מתעטש, חום, אנגינה, שוכב במיטה. "חציר יינתן" - חלישות המזג והמכאובים הם חלק מהווייתו. ומזה אתם מפחדים?
ההבדל בין יראה לפחד, ובין חימה לאף וקצף
וַתִּשְׁכַּח יְהֹוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית, וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק׃ (יג)
אומר הקדוש ברוך הוא: בואו וראו שאתם השתניתם. אילו לא היית שוכח את ה' עושך, כיצד הגעת לירוא מאנוש ימות? מי שנוטה שמיים ויוסד ארץ בוודאי בכוחו להושיע; ומשום ששכחת אותו אתה חושש מבשר ודם.
ולא זו בלבד, אלא "ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק". ומבחין המלבי"ם בין "אף", "קצף" ו"עברה" לבין "חימה": החימה היא כעס הלב, כעס פנימי; ואילו אף, קצף ועברה הם כעסים שכבר קיבלו ביטוי חיצוני - "חרה אפו", "עלה עשן באפו", וכן קצף שעל השפתיים של הכועס. אילו הייתם מפחדים ממשהו שכבר יצא אל הפועל, שהאיומים שלו קיבלו ממד ממשי - עוד אפשר להבין. אבל אתם מפחדים מן החימה שעדיין בפנים, שלא נתגלתה כלל.
"כאשר כונן להשחית" - הכ"ף היא כ"ף הדמיון: כאילו כבר בא להשחית, ואתה מפחד ממנו כאילו הוא כבר כאן. זו עדות לחוסר ביטחון בה'. אף שהמציק עדיין לא התחיל להרע לך, אתה חי בתחושה כאילו כבר השחית לחלוטין. והרי היית צריך לשאול: "ואיה חמת המציק"? היכן היא? האם אני רואה אותה? היא עדיין בתוך תוכו, ורחוקה מלצאת אל הפועל - ואם כן למה אתה מפחד היום?
בדרך זו הסברנו בעבר את דברי הקדוש ברוך הוא למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". לכאורה, אדם בצרה צועק אל ה' - ומהו "מה תצעק אלי"? פירושים רבים נאמרו בזה, ואחד מהם: הרי האויב עדיין לא הגיע אליכם, עדיין רחוק, ועדיין יש מקום לישועה. אדם צריך לדעת שכאשר הצרה עדיין לא באה והוא כבר מודאג ומוטרד - זהו חוסר ביטחון. כשתבוא הצרה, מובן שיצעק; אבל בטרם באה? כך גם כאן: "ואיה חמת המציק" - אמרו לך שהוא מתכנן, ועל התכנון שבתוך לבו אתה כבר מפחד מעכשיו?
ומכאן ההבדל שבין יראה לפחד: סיבת היראה היא בעצם המושג - הדבר עצמו שאתה רואה ומטיל אימה; וסיבת הפחד היא בעצם המשיג - האדם עצמו, שיש לו פחד פנימי. אריה שואג לפנינו - זו יראה, ולא פחד; והיראה אכן קשורה למשהו שאתה רואה. אבל פחד הוא מה שקורה בפנים, בלא קשר לדבר חיצוני: יש אנשים ההולכים עם פחדים וזקוקים לפסיכולוג, ולעיתים במצבים קשים יותר לפסיכיאטר, ויש להם תחושות רדיפה. קשה מאוד לשחרר אותם, כי אינך יכול להראות להם שאין כאן דבר - הפחד פנימי ואינו קשור לדבר שאפשר להצביע עליו.
ולכן שימו לב לדיוק: בתחילה נאמר "ותיראי מאנוש ימות" - שם היה מקום מסוים ליראה, שהרי יש אדם לפניך. אבל כאן מדובר על "חמת המציק" - הכעס שעודנו בפנים, ואין שום דבר חיצוני מאיים. אם כן אין זו יראה אלא פחד בלבד. אילו היה עומד כאן עם חרב שלופה, הייתי אומר שאתה ירא מפניו; אבל מדובר בחימה שבלבו וב"כאשר כונן להשחית" - תוכניות בלבד, והוא עדיין אינו כאן. הפחד הזה אינו ראוי כלל, ובזה עזבתם את דרכי אבותיכם. ואם כן - מי את? אינכם אותו עם קדום, אתם השתניתם, ואין אתם ראויים להגנה.
"מהר צועה להיפתח" - כמה קטן האויב
מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ׃ (יד)
הרד"ק מפרש "צועה" - מי שנע ומיטלטל ממקום למקום, בטלטול שבי או בטלטול גלות. "מהר צועה להיפתח" - ישראל שבגלות ייפתחו במהרה מבית גלותם. "ולא ימות לשחת" - אלה שיבואו מן הגלות לא ימותו. "ולא יחסר לחמו" - גם בעודו בגלות ואפילו שבוי, הקדוש ברוך הוא מזמין לו לחמו כראוי בין האויבים; וגם בדרך שיוציאם לא ירעבו ולא יצמאו.
רש"י מפרש שהכתוב מוסב על האויב, ומראה עד כמה הוא קטן וחלוש. "צועה" - דבר שמריקים אותו ממקום למקום, כלשון "ושילחתי לו צועים וצעוהו וכליו יריקו". והאויב הזה - אפילו נקביו קשים עליו, וצריך הוא להיפתח בהילוך המעיים; שאם אדם סובל מעצירות, ההלכה מייעצת שילך, שעל ידי ההליכה מואצת פעולת המעיים ומעיו נפתחים. (וכעצה זו ממליצים גם ליולדת שעדיין אינה מתקדמת בלידה - שתלך, ועל ידי ההליכה מתרפים השרירים והלידה מתקדמת.) וכיוון שהוא ממהר להיפתח, הוא זקוק למזונות רבים, שאם יחסרו לו ימות - וזהו "ולא יחסר לחמו". ואם כן, מאדם כזה אתה מפחד? אדם שמעט עצירות עלולה לסכנו, וחיסרון מעט אוכל ממיתו ברעב? "מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר יינתן" - ראה כמה האדם רגיש וכמה הוא זמני.
ורש"י מביא הסבר נוסף: "צועה" הוא האויב המציק, שאתה רואה אותו כעת חלוץ כוח וחגור במותניו בכל כלי נשקו - ובמהרה יהיה חלש. "צועה" כלשון חוגר, כמו "צועה ברוב כוחו"; ו"להיפתח" כלשון "אל יתהלל חוגר כמפתח" - שבסיום הקרב פותח הלוחם את חגורתו שבה תלויים כלי נשקו. אותה חגורה שחגר לצאת למלחמה - מהר מאוד תוסר מעליו.
והמלבי"ם מפרש: יש חימה עצורה בבטנו של האויב, חימה סוערת לבוא ולהיפרע מישראל ולנקום בהם. עוד בטרם ימות לשחת ועוד בטרם יחסר לחמו, כבר "מהר צועה להיפתח" - הוא ממהר להוציא את חימתו מתוכו ולהגשים את תוכניותיו לפתרון הבעיה היהודית. ואף על פי כן אין לך מה לחשוש.
וְאָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו, יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ (טו)
אני הוא רוגע הים - גם בעת שהומים גליו. מי מרגיע את הים הסוער? הקדוש ברוך הוא. ואם את הים הסוער, שכל הרואהו אוחזתו פחד וחלחלה, אני מקים לדממה - האם לא אשבית שאון אנוש רימה וקצפו? מה כוחו של אדם כבר? אל תחשוש מן האויב, שכן אני יכול להניח לך מן הים הסוער הבא להיפרע מכם.
הרד"ק מביא על פי תרגום יונתן ש"רוגע" הוא כמו "גוער" - מן הפעלים המתחלפים באותיות, כמו כבש/כשב, שמלה/שלמה, קהל/להק. כלומר: אני גוער בים ההומה כדי להשקיטו. לפי המלבי"ם - מרגיע. והסבר נוסף מביאים הרד"ק ורש"י: "רוגע" כמו בוקע, כלשון איוב "עורי רגע וימאס" - שמרוב השחין נבקע עורו ונמאס מן המוגלה היוצאת. וכאן: בוקע הים ויהמו גליו - שבשעה שהיו ישראל צריכים לעבור, בקע ה' את הים ועברו בתוכו. נמצא ש"רוגע" הוא לשון רגיעה, או לשון גערה, או לשון בקיעה. ואם הייתי מסוגל לבקוע את הים לפני ישראל, האם לא אוכל לאויבים הקמים עליכם?
"ואשים דברי בפיך" - ההבטחה שאיננה מתבטלת
וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה׃ (טז)
רש"י מביא את תרגום יונתן: "לקיימא עמא דאמיר עליהון דיסגון ככוכבי שמיא" - "לנטוע שמים" היינו לקיים את עם ישראל שנאמר עליהם שירבו ככוכבי השמים; "ולשכללא כנישתא דאמיר עליהון דיסגון כעפרא דארעא" - "וליסוד ארץ" היינו לשכלל את כנסת ישראל שנאמר עליהם שירבו כעפר הארץ. נמצא ששני הביטויים מוסבים על ריבויים ועוצמתם של ישראל.
והמלבי"ם מפרש: אומר הקדוש ברוך הוא - מה אתם חוששים? הרי שמתי את הבטחתי בפיך, שאושיעך ואוציאך מן הגלות, ובוודאי תבוא הישועה. וגם בינתיים אין לך לחשוש, כי "בצל ידי כיסיתיך" - כיסוי זמני עד שאגאלך, שאני מצילך שלא תכלה כדי שאוכל לקיים את ההבטחה. ומה הם הדברים ששמתי בפיך? "לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה". גם אם תצויר הגלות כקשה כל כך עד שהוצאתך ממנה תהיה כמלאכת בריאת שמים וארץ - מלאכה קשה ועצומה - הבטחתי היא הבטחה: אטע שמים חדשים ואייסד ארץ חדשה, אשנה את הטבע ואשנה חוקות שמים, ובלבד שאקיים את מה שהבטחתי - "לאמור לציון עמי אתה", שתחזרו לציון ותהיו עמי.
שתי הכוסות: כוס חמתו וקובעת כוס התרעלה
הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהֹוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית׃ (יז)
ראינו שישראל אמרו "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה'" - שהשם יתעורר ויגאלנו אף בלא זכויות, כשם שגאלנו מגלות מצרים ומגלות בבל. והקדוש ברוך הוא עונה באותו מטבע לשון: אתם אומרים לי "עורי עורי", ואני אומר לכם "התעוררי התעוררי קומי ירושלים" - בכם הדבר תלוי.
מבאר המלבי"ם: ישראל שתו שתי כוסות מרירות. הכוס האחת - כוס החימה: שקצף עלינו ה' והסתיר פניו ממנו. ושימו לב שכוס זו לא שתינו עד הסוף, שהרי "לא יעיר כל חמתו" - את החימה לא הביא עד כלה, ואף בשעה שאנו בגלות "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", ודואג שעם ישראל לא יכלה. והכוס השנייה - "קובעת כוס התרעלה", העונש שהביא עלינו בפועל: רציחות, שואות, שמדות, אינקוויזיציות.
ודקדוק נפלא בכתוב: "אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו" - את הכוס הראשונה שתינו מידו יתברך בעצמו, ולא נאמר שגמרנו אותה, שהרי עדיין הוא משגיח עלינו. אבל "את קובעת כוס התרעלה שתית מצית" - כאן לא נאמר "מיד ה'", שהרי זה בא מן האויבים המכים בנו; ואותה שתינו כולה, ולא עוד אלא "מצית" - מיצית עד הקצה, אף את הנותר.
מהי "קובעת"? מפרשים המלבי"ם ורש"י: השמרים שבתחתית הכוס. רש"י מביא פירוש אחד ש"קובעת" היא סוג של כלי, אך נוטה יותר לפירוש השמרים, שכן נאמר כאן "שתית מצית", ובשמרים נאמר בתהילים (ע"ה) "ימצו שמריה" - שהמיצוי שייך בשמרים, במשקעים שבתחתית היין שצריך כביכול לסוחטם עד תום.
ומהי "תרעלה"? אומר רש"י: משקה המטמטם ומתיש כוח האדם, כאסור וקשור ומעוטף. תרעלה היא מלשון קשירה ועטיפה, כמו "והברושים הורעלו", וכמו נשים היוצאות "רעולות" - רעלה המכסה את הפנים. והמצודת ציון מוסיף התאמה נפלאה: תרעלה כמו "תערלה", מן הפעלים המתהפכים (ככבש/כשב), מלשון ערל. ומהו ערל? אטום ומכוסה - "ערל לבם" היינו אטום לבם; והעורלה נקראת כך משום שהיא אוטמת את ראש הגוויה. נמצא ש"קובעת כוס התרעלה" היא הכוס העטופה, שעל ידה שתית את המשקה האוטם והמתיש את כוח האדם, שנעשה כמעוטף וכקשור - ואותה שתית עד הקצה האחרון.
הרד"ק מפרש תרעלה מלשון רעדה - שהשותה מאותה כוס בא לידי רעדה. ומכל מקום אנו רואים שאין בלשון הקודש כלל ביטוי "רעל" במובן של סם ההורג; בלשון חז"ל הדבר נקרא תמיד "סם המוות". המילה "רעל" שבעברית המתחדשת נגזרה מ"כוס התרעלה", אבל כאן המשמעות היא לשון אטימה, או לשון רעדה, ולא לשון סם המוות.
אין מי שינהל את השיכורה
אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה, וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה׃ (יח)
לאחר שתיאר את ישראל כשיכורים משתי הכוסות - כוס החימה שבה הסתיר ה' פניו, וכוס התרעלה שהיא העונש והייסורים - ממשיך הכתוב: שיכור ששתה שתי כוסות הגונות עד ש"מצית", למי הוא זקוק? למישהו שינהלנו לביתו. מי ששותה אינו נוהג, וצריך מלווה. והנה "אין מנהל לה מכל בנים ילדה" - אין בן שילווה אותה לביתה לאחר שנפלה בשכרותה; "ואין מחזיק בידה מכל בנים גידלה" - אין מי שיקימנה מנפילתה. הבנים הקטנים אמורים לנהלה לביתה, והגדולים אמורים להחזיקה שלא תמעד ולא תיפול - ואין.
שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ, הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ׃ (יט)
המקרים שהשיגוך היו כפולים, ולכן אין מי שינוד לך. "השוד והשבר" - יש כאן כפילות: השוד בא מבחוץ, שהשודד בא לשדוד את ממוננו, והשבר בא מבפנים; נמצאת הצרה מבית ומחוץ. "והרעב והחרב" - גם כאן כפילות, ושניהם מבית ומחוץ, כמו שנאמר בירמיהו (י"ד): "אם יצאתי השדה והנה חללי חרב, ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב" - אין לאן לברוח, בשדה רודפים ובבית רודפים.
"מי אנחמך" - למי עוד אירע שבר מסוג זה, שאוכל לומר לך: התנחמי, גם לאחרים קרה כך? וכל המפרשים כאן מסבירים שתנחומים עניינם להביא דוגמה מאדם אחר שגם לו אירע. וזה מפליא מעט: לכאורה במה מתנחם אדם, בכך שגם לחברו יש צרה? אלא שזה טבע האדם. אירע לו דבר נורא - אומרים לו: אל תדאג, יש עוד רבים כמוך. נפל כלכלית - אומרים לו: יש עוד מאתיים אלף שנפלו בנפילה הזאת; והוא מתנחם ונרגע. וכך נהגו גדולי ישראל כשהלכו לנחם: רבי יוחנן היה מוציא עצם ואומר "דין גרמא דעשיראה ביר" - זו עצם מבני העשירי שנפטר. בא לנחם אדם שנפטר לו בן אחד, ומראה לו שאצלו נפטרו עשרה. מציאות היא שטבע האדם להתנחם בצרותיהם של אחרים.
וכן מפרש רש"י: "מי אנחמך" - מי אביא לך למנחמך ולומר שאף אומה פלונית לקתה כדוגמתך. אין לי במי לנחמך.
ומדקדק המלבי"ם: מה בין "לנוד" ל"לנחם"? (וכן מצינו ברעי איוב שבאו "לנוד לו".) "נוד" הוא מלשון נדנוד הראש - שאדם אומר "אוי ואבוי" ומניד בראשו, וזה בא מן הקרובים. "מנחמים" הם גם הרחוקים הבאים לנחם. וכלשון הכתוב: "ואקווה לנוד ואין, ולמנחמים ולא מצאתי". והנה כאן הנדים אינם במציאות, כי הנדים הם הקרובים - ואין לך קרובים, שהרי בעקבות הצרות אבדו לך; ואם נשארו, גם הם שרויים באותה צרה עצמה. והמנחמים אומנם ישנם במציאות, אך מה יאמרו לך? מי עוד אירע לו כדבר הזה שיבוא ויאמר "גם לפלוני קרה"? אין. נמצא שלא ניתן לא לנוד ולא לנחם.
בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר, הַמְלֵאִים חֲמַת יְהֹוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ׃ (כ)
ראינו שהיא מצפה שבניה יחזיקו בה וינהלוה, ואין. ועל כך אומר הכתוב מדוע לא באו לעזור: "בנייך עולפו". במקום שבנייך הגדולים והקטנים יקימוך מן השכרות וינהלוך, הם עצמם שתו את שתי הכוסות והשתכרו כמותך.
"שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר" - אף שהם שוכבים בחוץ, במקום פתוח ולא בבית כלא, הרי הם כשור השוכב ברשת. "תוא" מפרשים רד"ק ורש"י כמו "התאו והזמר", בהיפוך אותיות (ככבש/כשב), והוא שור הבר. "מכמר" לשון מכמורת - רשת, כלשון "נפל במכמורתו". "המלאים חמת ה' גערת אלוהייך" - ממה השתכרו? גם הם מלאים חמת ה', היינו כוס החימה שאת שתית; וכן "גערת אלוהייך" שהיא כוס התרעלה, העונש שאותו מיצו עד הסוף. ומשתי הכוסות הללו נשתכרו גם הם, ואם כן אין מי שינהל את ישראל, אין מי שיסייע בידם, אין מי שיקימה, אין מי שינוד לה ואין מי שינחמה.
לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה, וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן׃ (כא)
היות שאין מי שיושיעך מבנייך - שמעי נא זאת. "ענייה" - שנעשית ענייה על ידי כוס החימה, שהעלים ה' פניו ממך. "ושכורת ולא מיין" - זו כוס התרעלה, שנשתכרת מן העוני ומן הצרות. שיכור הוא אדם שאין לו שליטה על הנעשה עמו, וישראל הם בבחינת שיכורים - אינם יודעים מה קורה עמם - אך לא מחמת שתייה, אלא מחמת הצרות והייסורים וכל מה שעבר עליהם.
לקיחת הכוס מידך
כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהֹוָה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ, הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד׃ (כב)
שני מישורים יש כאן: מישור אחד - להוציאך מן הצרה; ומישור שני - לגמול לגוי על כל מה שעינה וייסר את בניו. "אדונייך ה'" - מצד זה אושיעך ואוציאך מן הצרה; "ואלוהייך יריב עמו" - מצד זה אריב את ריב עמי ואנקום מן האויבים.
"הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה" - כוס הפורענות. והרי אמרנו ש"את קובעת כוס התרעלה שתית מצית", ששתינו אותה יחד עם השמרים ולא נותר בה כלום; ומה נותר בידך? הכוס הריקה בלבד, הכלי המחזיק את העונש - היא הגלות עצמה. ואומר הקדוש ברוך הוא: גם את הכלי הזה אקח ממך ואוציאך מן הגולה.
אך ממה את עדיין יראה? מן הכוס השנייה, כוס חמתו, שאותה לא מיצינו, ועדיין המשקה המר נמצא בתוכה - שהרי את חמתו לא כילה בנו. חוששת את שמא עוד יתן לך לשתות ממנה? על כך מבטיח הקדוש ברוך הוא: "את קובעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד". ושימו לב לדיוק: בכוס התרעלה נאמר "לקחתי מידך את כוס התרעלה" - הכוס בלבד, כי את תוכנה כבר שתינו ומיצינו; ואילו בכוס החימה, שעדיין יש בה משקה, נאמר "לא תוסיפי לשתותה עוד".
שחי ונעבורה - הגוף כן, הנפש לא
וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה, וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים׃ (כג)
ולמי יינתן הנותר בכוס? "ושמתיה ביד מוגייך". ומהו "מוגייך"? המלבי"ם מפרש: אשר הגו וציערו ומיגנו אותך. רש"י מפרש "מוגייך" - מניעייך ומטלטלייך, כלשון "והנה המון נמוג", שהוא לשון טלטול. הרד"ק מפרש מלשון "יגה", כמו "כי ה' הוגה", ורש"י והאבן עזרא שם מפרשים לשון יגון וצער - ואם כן מוגייך הם המצערים אותך. המצודת ציון מפרש כלשון "נמוגו כל יושבי כנען", לא לשון טלטול אלא לשון המסה ופחד - אלה שהמיסו את ישראל וסמסמו אותם בצערם; אותם אתן לשתות את כוס החימה. והמנחת שי מביא דבר מעניין: תרגום יונתן תרגם "ביד דהוו מונן לך" - היינו מצערים אותך, מלשון אונאה ("ולא תונו איש את עמיתו"); ומשמע שגרס "מונייך" ולא "מוגייך".
ובמה נזכה שתילקח מידנו הכוס ותינתן בידם? "אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה". האומות היו מוכנות לתת לישראל חירות גופנית ושעבוד רוחני: עבדו את אלוהינו, ואנו ניתן לכם אמנציפציה ושוויון זכויות - ובלבד שתשתעבד רוחכם להם. כך היה בתקופת המתייוונים, וכך בתקופות אחרות: אילו היינו מוכנים לקבל עלינו את דת האהבה, לא הייתה להם בעיה שנישאר בקרבם; כל הבעיה הייתה שהתעקשנו לקיים את מצוות דתנו. אילו היינו מוכנים לקבל עלינו לימודי ליבה, לא הייתה להם בעיה איתנו; כל הבעיה שאנו מתעקשים ללמוד תורה בלבד.
וזהו "אשר אמרו לנפשך" - דווקא לנפשך ולנשמתך; "שחי ונעבורה" - התכופפי ונעבור עלייך, לשון השפלה, שנבטל אמונתנו ודתנו ונקבל את אמונתם. אבל ישראל אמרו: מוכנים אנו שתדרכו עלינו, שתרמסו אותנו, שתענו ותייסרו את גופנו - אבל חירות הנפש תישאר בידינו, נאמין במי שאנו מאמינים ונעבוד את מי שאנו רוצים לעבוד. וזהו "ותשימי כארץ גווך" - את הגשמיות, את הגב, שמנו כארץ: תעבור על גבי, לא על רוחי ולא על נפשי, אותה לא תשבור. "וכחוץ לעוברים" - כדרך שבחוץ, לא בתוך הבית אלא בדרך, לכל העוברים: כל מי שירצה לעבור ולרמוס את ישראל, אומרים לו ישראל - תוכל לנו פיזית וגשמית, אך רוחנית בשום אופן לא נתכופף לפניך.
ואומר הקדוש ברוך הוא: בזכות זו, שהייתם מוכנים למסור את גופכם תמורת נפשכם, שאמרו לכם "שחי ונעבורה" ולא הסכמתם להתכופף בנפשכם - תמורת זאת "ושמתיה ביד מוגייך": את כוס החימה אביא על השונאים ועל האויבים, אותם שביקשו לכופף אתכם ואתם עמדתם כצור חלמיש. הם ישתו את כוס החימה, ואתם תצאו מן הגלות לגאולת עולמים. אמן סלה.
לסיכום:
בפרק שלפנינו מתנהל דו־שיח: ישראל מבקשים "עורי זרוע ה'" - התעורר וגאלנו בכוח העליון שאינו תלוי בזכויותינו, כשם שגאלת אותנו ממצרים ומן הים בלא זכויות. והקדוש ברוך הוא משיב: "אנוכי אנוכי הוא" - בי לא חל שינוי כלל; אתם השתניתם. "מי את ותיראי" - שכחתם את נוטה שמיים ויוסד ארץ, ואתם מפחדים מחימה שעדיין כלואה בלב המציק, פחד פנימי שאין לו על מה להישען. אף על פי כן מבטיח הקדוש ברוך הוא שדברו לא יופר: "ואשים דברי בפיך" - אם יידרש, אטע שמים ואייסד ארץ, ובלבד שאקיים את הבטחתי. שתי כוסות שתתה ירושלים: כוס החימה, שלא נשתתה עד תום כי לא כילה בנו את חמתו, וקובעת כוס התרעלה שנשתתה ונמצתה עד השמרים. עתה ייטול ה' מידה את הכוס - היא הגלות - ויבטיח שלא תוסיף לשתות מכוס חמתו, ואת הנותר ייתן ביד מציקיה. ובזכות מה? בזכות שאמרו לנפשנו "שחי ונעבורה", ואנו מסרנו את הגו ולא את הנפש.