פתיחה
בחלק זה של הפרק מתאר הנביא את שלבי הגאולה העתידה: מן הבשורה הראשונה העולה על ראשי ההרים, דרך התגלות מלכות שמים לעיני כל הגויים, היציאה מארץ הטומאה, ועד להתרוממותו של עם ישראל מן השפלות הגדולה ביותר אל הגדולה הגדולה ביותר. נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי המלבי"ם, ולצידם את דברי רש"י, הרד"ק והאבן עזרא.
רגלי המבשר - שלבי הבשורה
מַה־נָּאווּ עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ׃
"נאוו" - מסביר הרד"ק - הוא משורש "איווה", לשון דבר שאדם מתאווה לו, דבר יפה, כמו "נאוו לחייך בתורים". והדברים בדרך משל, כמו "מה יפו פעמייך בנעלים": כמה נאים ויפים רגלי המבשר שיעלה על ההרים להשמיע ולבשר שלום, לבשר ישועה, ולומר לציון שכבר מלך אלוהייך. כביכול כמה אנחנו ממתינים ומצפים - כמה נאות יהיו רגליו של המבשר שיבוא ויכריז שהנה כעת הקדוש ברוך הוא מלך על עם ישראל. שהרי עד אותה שעה, אומר הרד"ק, לא נראתה ולא ניכרה מלכותו יתברך. הגם שהשם מלך, השם ימלוך - אין מלכותו ניכרת. אבל אז "אומר לציון מלך אלוהייך", וכולם ידעו ויראו ויכירו את השם, והייתה לה' המלוכה בגלוי.
המלבי"ם מדייק בסדר הביטויים שבפסוק, והם ארבעה שלבים. המבשר עולה על ראשי ההרים, כמו שנאמר "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". בתחילה הוא משמיע שלום - שכן הדבר הראשון שאנו מצפים לו הוא שיפסקו המלחמות ויחדלו לרדוף את עם ישראל, מבחוץ ומבפנים. אך שלום פירושו רק שאין מזיקים לך, אין מפריעים לך. השלב הבא הוא מבשר טוב - מלכות בית דוד ובניין בית המקדש. אחריו משמיע ישועה - קיבוץ גלויות, שיקובצו כל נידחי ישראל לירושלים ולארץ ישראל. ולבסוף אומר לציון מלך אלוהייך - שתתגלה מלכות שמים בכל העולם, ויתגלה שמו בכל העמים.
קול צופייך - מי הם הצופים
קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהֹוָה צִיּוֹן׃
מי הם הצופים? הנביא נקרא צופה, כמו "צופה נתתיך", לפי שהנביא צופה את העתידות. "נשאו קול" הוא תמיד ביטוי של שמחה: הם ירננו וישירו, שכן הם רואים במראות הנבואה שהנה הקדוש ברוך הוא מתגלה. ואז "עין בעין יראו" - כשם שבמעמד הר סיני היתה רוח נבואה בכולנו, כך נזכה שכולנו נראה עין בעין, והכבוד יהיה ניכר בצורה ברורה. ותרגום אונקלוס מפרש "צופייך" - פרנסייך, כלומר המנהיגים המפרנסים את עם ישראל, שכולם ישמחו לראות בשוב ה' ציון.
המלבי"ם מבאר שהפסוק הזה הוא המשך וביאור לפסוק הקודם. ראינו שיהיה מבשר שיבשר על הגאולה ועל הישועה, והוא עומד על ההר. הצופה, לעומתו, עומד במגדל וצופה אל עבר השני. ברגע שהמבשר צועק אליו שהגיעה הגאולה ושהקדוש ברוך הוא מלך, פותח הצופה את עיניו ורואה עין בעין את מה שהלה הכריז. פעמים רבות אדם אומר לחברו שדבר מה מתקרב, והלה משיב: איני רואה עדיין כלום. כאן לא כך יהיה. באותו רגע שרואה זאת המבשר, רואה זאת מיד גם הצופה - הגאולה תהיה מיידית.
ולפי המלבי"ם, המבשרים הם הנביאים המקבלים את המסר מאת הבורא, והצופים הם עם ישראל - הם המצפים, המחכים לגאולה. המבשר מודיע לצופים, לעם ישראל שכבר מצפים, ומיד "עין בעין יראו" את ישועת ה'. "יחדיו ירננו" - הצופה והמבשר כאחד, שהרי ברגע אחד שניהם רואים את הדברים. ומהו "עין בעין"? יש עין פנימית ויש עין חיצונית: עין המחזה של המבשר, שראה זאת בנבואה, והעין החיצונית של הצופה, שזוכה לראות כעת את הדברים בהתגשמותם. מה שראה המבשר בעינו הרוחנית - רואים כעת כולם בעיני בשר, כיצד הדברים מתגשמים בשוב ה' ציון.
חורבות ירושלים פוצחות ברינה
פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חׇרְבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם כִּי־נִחַם יְהֹוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"לפצוח" הוא לשון פתיחה - פוצחים ברינה, מרימים קול. המלבי"ם מבאר: כאשר הצופים נושאים קול רינה יחד עם המבשרים, כמו שנאמר "נשאו קול יחדיו ירננו", אז גם חורבות ירושלים יפצחו וירננו עמהם. כלומר, החורבות מתחילות להתעורר משממונן ולהיבנות. יחד עם המבשר והצופים מתחילה ירושלים להשתקם.
"כי ניחם ה' עמו" - זה קיבוץ הגלויות, ובזה עצמו הוא מנחם את ירושלים. ירושלים היתה כאלמנה, כגלמודה מבלי בניה, ומהם תנחומיה? שבניה שבים אליה. וזה כנגד מה שראינו למעלה "משמיע ישועה": הנה הגיעה עת ישועתך, השם יושיע אותך מיד האויבים ויושיב בתוכך את בנייך. ירושלים באה לבטא כאן את המון העם, את כלל ישראל - שההמון יקובצו גלויותיו לירושלים. כי ניחם ה' עמו, ועל ידי זה ניחם את ירושלים.
חשיפת זרוע הקודש
חָשַׂף יְהֹוָה אֶת־זְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ לְעֵינֵי כׇּל־הַגּוֹיִם וְרָאוּ כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ׃
הרד"ק מבאר שחשיפת זרוע הקודש באה לבטא שהישועה תהיה בגלוי: כשם שהזרוע חשופה וגלויה, כך תהיה הישועה בגלוי.
המלבי"ם מבאר שפסוק זה מכוון כנגד "אומר לציון מלך אלוהייך". וכבר הסביר לנו המלבי"ם שהזרוע באה לבטא כוח, ויש הבדל בין זרוע ליד: הזרוע היא החלק העליון, זה שמניע את היד, והיא מבטאת פעולה שאינה תלויה בזכויותינו אלא ברצון המאציל, ברצון הבורא יתברך - דבר פנימי יותר, ממנו יתברך. ואילו היד מבטאת את מה שהשם פועל על פי הזכויות שיש לעם ישראל, והיא דבר גלוי יותר.
כאן יחשוף הקדוש ברוך הוא את זרוע קודשו: ניסים גלויים "שלא ישיג אותם זכות אדם וצדקתו כלל", בלשון המלבי"ם - לא מכוחנו ולא מזכויותינו, אלא ברצון השם יתברך בלבד. והניסים הללו יהיו לעיני כל הגויים, ואז "וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוהינו". כולם יראו את הישועה, ותתגלה מלכות שמים בכל העולם, ויתברר שאין זו ישועה מקרית ולא ישועה טבעית, אלא ישועה מתוכננת מאת השם יתברך: "ישועת אלוהינו" - השם מושיענו מפני שהוא אלוהינו, ומכוח זה באה הישועה.
סורו סורו - טהרת הגוף וטהרת המחשבה
סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל־תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהֹוָה׃
כאן מצייר הנביא את עם ישראל יוצאים מן הארץ שעובדים בה עבודה זרה. השם מצווה אותם לצאת משם, ושתי סיבות לדבר. האחת - טהרת הגוף: העפר עצמו טמא, שהרי גזרו טומאה על ארץ העמים, וארץ העמים מקום טמא הוא, ולכן "טמא אל תיגעו", שמא תיגעו בדבר טמא ותיטמאו. השנייה - טהרת המחשבה: אתם שרויים בין מועדי עבודה זרה, ועלולים לבוא לידי מחשבת עבודה זרה ומחשבת איסור, ולכן "צאו מתוכה, היברו נושאי כלי ה'".
המלבי"ם מדייק שהמחשבה רמוזה בביטוי "היברו". "בר" הוא תמיד לשון טהרת המחשבה, כמו "בר לבב", כמו "עם נבר תתברר" - הכל מוסב על המחשבה. ובכללו הוא לשון ניקיון, ברור ונקי. "היברו" - היטהרו במחשבתכם. ומדוע? "נושאי כלי ה'" - אתם הנושאים את שם ה', מפרסמי שמו בעולם, אינכם ראויים שתהיה בכם מחשבה שאינה ראויה, אלא עליכם להיות בדרגה של קדושה.
לא בחיפזון ולא במנוסה
כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי־הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהֹוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
בפסוק זה יש ביאור נפלא של המלבי"ם, וקדם לו הגר"א, ושניהם מבארים על פי דקדוק לשון הקודש ומכוונים לדבר אחד. יש כאן ארבע הבחנות שצריך לעמוד עליהן: בין "חיפזון" ל"מנוסה"; בין "תצאו" ל"תלכון"; בין "הולך לפניכם" ל"מאספכם"; ובין השם "ה'" לשם "אלוהי ישראל".
ההבדל בין חיפזון למנוסה: אדם נחפז תמיד לקראת משהו - הוא צריך להשיג דבר מסוים במקום אחר בדחיפות, ולכן הוא נחפז. ואילו מנוסה היא תמיד מפני משהו - מישהו רודף אחריי ואני נס מפניו. אין אומרים "אני נס לשיעור" (אף שיש הנסים לשיעור, בורחים מן הבלגן שבבית, וגם זה דבר נפלא), אלא לנוס הוא תמיד לברוח ממשהו, ולהיחפז הוא תמיד לקראת משהו.
וביציאת מצרים היו שני הביטויים כאחד. "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" - נחפזנו לקראת מתן תורה, לקראת ההתגלות האלוקית במעמד הר סיני, לקראת יום הכלולות. ואילו לאחר שיצאנו לדרך נאמר "וינס ישראל" מפני מצרים, שהרי מצרים רודפים אחרי בני ישראל, ואז אנו בבחינת נסים.
ואומר הנביא: לעתיד לבוא לא כך יהיה. "לא בחיפזון תצאו" - ומדוע? הסיבה בסוף הפסוק: "כי הולך לפניכם ה'". אל מי יש לכם להיחפז? במצרים המתין לנו השם בהר סיני, ולכן נחפזנו אליו עד שלא הספיק בצקנו להחמיץ. אבל כאן הולך לפניכם השם בעצמו, ואינכם צריכים ללכת אחריו עד הר האלוקים - הוא כאן. ולכן עצם היציאה לא תהיה בחיפזון.
"ובמנוסה לא תלכון" - זו כבר ההליכה שלאחר היציאה. במצרים, אחר שיצאנו, נסנו מפני האויב שרדף אחרינו. אבל כאן לא תלכו במנוסה, כי יש לכם מאסף: "ומאספכם אלוהי ישראל". המאסף לכל המחנות הוא ההולך מאחור, הדואג שלא יפגעו בעורף, כמין כיפת ברזל המגינה עלינו. השם הולך לפניכם וגם מאחוריכם כמאסף - אם כן, ממי יש לכם לנוס?
ונשאר להבין את ההבדל שבין שני השמות, ואותו כבר ביאר המלבי"ם. שם "ה'" נאמר מצד שהוא מנהיג את כל העולם, שם כללי, שהוא המאיר לארץ ולדרים עליה ומאיר לעולם כולו - ולכן ההולך בראש להאיר לנו באור החיים הוא בבחינת "ה'", שכן השם תמיד הוא הראשון לכולם, זו פעולתו התמידית כאלוהי כל העמים. אבל מה שהוא הולך ונעשה מאסף בסוף המחנות, להצילכם מן האויב הרודף - זה אינו דבר טבעי, וזה מצד מעלתכם ומצד ההשגחה הפרטית עליכם, מצד שהוא "אלוהי ישראל", המייחד שמו עליכם בדווקא ושומר עליכם שמירה מיוחדת.
הנה ישכיל עבדי - רם, נישא וגבוה
הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד׃
רש"י מבאר: באחרית הימים יעקב עבדי יצליח, והצדיקים שבו יצליחו.
והמלבי"ם, כדרכו, מבחין בין שלושת הלשונות שכפל ושילש הכתוב. "רם" מציין את נקודת הרוּם, המקום הגבוה ביותר שבדבר. "נישא" פירושו שהוא ניטל ממקום נמוך ומתרומם אל מקום גבוה, והוא מדבר על הפעולה - שהולך ומתרומם והולך ומתגדל. "גבוה" מתאר את גובה הדבר בעצמו, את כולו. למשל הארז: הארז גבוה, כלומר ארוך - זה תיאור הדבר כולו; ואילו המקום הרם שבו הוא הצמרת. וכן באדם: נאמר שהבחור גבוה, וזה על כולו, והמקום הרם שבו הוא הראש. ואם הארז או הבחור הולכים וגדלים, אומרים שהוא הולך ונישא.
וזה שאומר כאן: "ישכיל עבדי" - בהשכלה יגדל עם ישראל. "ירום" - נקודת הגובה שבו; "ונישא" - הולך ומתרומם והולך ומתגדל; עד ש"גבה מאוד" - יהיה גבוה מאוד בחוכמה, בדעת וביראת השם, מעלה נשגבה.
כאשר שממו עליך רבים
כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן־מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם׃
"שממו" הוא לשון תמיהה, שומם ותמה, משתומם. רבים השתוממו מרוב שפלותו של עם ישראל, ראו כמה הוא נמוך ושפל בין הגויים, ואמרו: הרי "משחת מאיש מראהו" - תוארו ומראהו מושחתים ופגומים יותר משאר בני אדם. ויש כאן קושי: תחילה מדבר בלשון נוכח, "עליך", ואחר כך בלשון נסתר, "מראהו ותוארו"; והרד"ק כבר כתב שכך דרך המקראות.
והאבן עזרא אומר כאן דבר נפלא: "משחת מאיש מראהו" - אלו דברי הגויים, שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו, שהרי כמה עקומים יש בעולם החושבים שצורת היהודי משונה מכל הצורות. ועל זה ביסס גבלס הרבה מן התעמולה שלו - כמה נחות הוא העם היהודי, ותמיד ציירו לו את האף מעוקל, משונה מכל הצורות. ומוסיף האבן עזרא: יש בהם ששואלים היש ליהודי פה או עין, כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום. עד כדי כך נוצרה דמות דמונית, מפלצתית, של היהודי. היום כבר יש אמצעי תקשורת והכל יודעים שהיהודי נראה כאחד האדם, אבל שם לא הכירו, ורק שמעו על "הנוראות" של היהודי, כמה הוא עם בעייתי ומסוכן - ומכאן השאלה אם יש לו בכלל פרצוף, אף ועיניים.
קראתי פעם על יהודי שהגיע לאוסטרליה, ופגשה אותו אישה מבוגרת. אמר לה שהוא יהודי. אמרה לו: אתה יהודי? תוכל להוריד לרגע את הכובע? הוריד את הכובע, והיא התחילה למשש את ראשו. שאל אותה: קרה משהו? אמרה לו: לא, שמעתי שליהודים יש קרן היוצאת מן המצח, ורציתי לבדוק אם זה נכון. וזה נאמר בשיא הרצינות - לא מתוך לעג, אלא כך שמעה. סוף סוף יצא לה לפגוש יהודי בגודל טבעי, ובאה לבדוק אולי קצצתם אותה, אולי עשיתם משהו קוסמטי. זהו "שממו עליך רבים, משחת מאיש מראהו" - שאין ליהודי אפילו צורת אדם לפי תפיסתם של הגויים.
המלבי"ם מבאר את מבנה הפסוק: "כאשר" פירושו בעת אשר וכפי אשר. בעת אשר שממו עליך רבים, באותה עת עצמה יופתעו לראות איך אתה פתאום רם ונישא; וכפי גודל התדהמה מן השפלות - "משחת מאיש מראהו" - כן תהיה גודל התדהמה מעוצמת גדלותו של העם היהודי. השינוי יהיה כה מפליג, עד שהתדהמה מן הגדולה תשווה לתדהמה שהיתה מן השפלות. וככל שהיה בדרגה השפלה והנמוכה ביותר, כן תהיה הצלחתו בתכלית הגדולה.
ומדייק המלבי"ם גם בין "מראה" ל"תואר": המראה מציין את הצבע - מה מראהו, באיזה צבע הוא; והתואר מציין את חיתוך האיברים והחיטובים - תואר הלחיים, תואר האף, אם האף בולט או לא, אם אוזניו גדולות או לא. כאילו אתה לוקח ומשרטט את האדם בקו חיצוני בלבד - זהו תוארו. וכשתרצה לתאר את צבע פניו - זהו מראהו, ומראהו לבן או כהה. וכן מצינו הרבה בתורה, "מראה עמוק", "מראה שפל מן העור" בענייני צרעת. וזהו המושג "יפת תואר ויפת מראה": תואר - חיתוך האיברים, מראה - צבע הפנים או צבע הגוף.
ועוד מבחין המלבי"ם בין "איש" ל"בני אדם": "איש" הוא מלשון יש, וכולל כל הישות וכל הנמצא, ואף בבעלי חיים מצאנו לשון איש; ואילו "בני אדם" מציין דווקא את מין האדם. ולפי זה: "משחת מאיש מראהו" - מצד הצבע הוא ירוד אפילו מבעלי חיים, שיש מהם יפים מאוד בצבעם; "ותוארו מבני אדם" - שהתואר שלו גרוע מתואר בני אדם, שאין לו אפילו תואר של בן אדם. כל זה בא לתאר את שפלות היהודי בעיניהם.
יזה גויים רבים - התדהמה שבהתרוממות
כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא־סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ׃
הרד"ק מבאר "יזה" מלשון דיבור, כמו "יטיף" שעניינו הזיה. "מטיף בשער" פירושו מדבר ונותן תוכחה, ומצד שני "להטיף" נאמר גם על מים - הרי שאותו ביטוי המשמש בנוזלים משמש גם בדיבור. ולפיכך "יזה גויים רבים" - ידבר אל גויים רבים. ואותם שתמהו על שפלותו יתמהו עתה על גדולתו: איך זה שלא הכרנוהו כלל, פתאום מדבר, פתאום מנהיג את האחרים, פתאום רואים בו עוצמות שלא שיערו.
"עליו יקפצו מלכים פיהם" - אפילו המלכים תהיה להם יראה וכבוד מפניו, כמו שכתוב "וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך". שאם הפחות מכבד אותי אין בזה גדולה, אבל אם המלך מכבד אותי - זה כבר מראה על עוצמה.
ומעניין מאוד מה שאומר הרד"ק, שלשון קפיצה מבטאת שני דברים הפוכים. מצד אחד קפיצה היא לשון פתיחה, כמו "מקפץ על הגבעות", שפותח רגליו בפתיחה גדולה. ומצד שני קפיצה היא לשון סגירה, כמו "קפץ את פיו", "קופץ את ידו". ואת שני הפירושים אפשר לבאר כאן: או שיפתחו המלכים את פיהם לספר בגדולתו של עם ישראל; או להיפך - נעתקו המילים מפיהם, קופצים את פיהם ואין להם מה לומר על גדולתו של העם הזה, שראו אותו כמשחת מאיש מראהו, והנה פתאום הוא רם ונישא. המלך רואה זאת ושם יד לפה, אין לו מה לומר.
"כי אשר לא סופר להם ראו" - הרבה פעמים מספרים לאדם על דבר מה, וכשהוא מגיע הוא אומר: נכון, בסדר, אבל קצת הגזים, אין זה עד כדי כך - ואינו מתפעל כפי שהתפעל המספר. אבל כאן יהיה בדיוק להיפך: יתברר להם שמה שסופר להם היה מעט לעומת המציאות. הם יראו את גדולתם של ישראל בעוצמה שהיא הרבה מעבר למה שסופר להם, ו"אשר לא שמעו התבוננו" - כשיתבוננו בו יראו עוצמה עצומה, הרבה יותר ממה ששמעו וממה שאמרו להם קודם.
והמלבי"ם מבאר כאן יסוד עמוק. דבר בלתי אפשרי הוא משני מינים: יש בלתי אפשרי במציאות, ויש בלתי אפשרי במחשבה. בלתי אפשרי במחשבה, כגון עיגול מרובע - נסה לחשוב על עיגול מרובע, או על צבע שחור שהוא לבן; אין הרעיון יכול להתקיים כלל, זו סתירה מיניה וביה. לעומת זאת בלתי אפשרי במציאות, כגון שאדם יפרוש כנפיים ויעוף בשמים - במציאות אי אפשר (וכמה שניסו, לא נגמר להם טוב), אבל במחשבה אפשר בהחלט לדמיין אדם עף, שהרי אין בכך סתירה: הנה יש עוף שעף, ובאופן תיאורטי גם אדם היה יכול לעוף. נמצא שדבר הסותר במחשבה בלתי אפשרי כלל, ואילו דבר הסותר במציאות - אינו יכול להיות בפועל, אבל במחשבה הוא ייתכן.
ולפי זה: הפליאה שיתפלאו מהצלחתם של ישראל היתה אצלם עד עתה בלתי אפשרית במציאות, שכן מעולם לא היה מציאות של אומה שפלה כל כך שתיהפך לאומה רמה ונישאה. וזהו "אשר לא סופר להם ראו" - מה שלא סופר להם שקרה מעולם בפועל, עתה הם רואים בחושים. לא יאומן כי יסופר: לא ראינו מעולם אומה שפלה כזו שתתרומם ותתעלה; ואף שהדבר אינו מנוגד לשכל וניתן לתארו במחשבה, בפועל דבר כזה לא אירע - כמו אדם עף. ויותר מזה: "ואשר לא שמעו התבוננו" - מה שהיה אצלם כדבר בלתי אפשרי אפילו במחשבה, שלא יכלו כלל לצייר בדעתם איך ייתכן שעם נבזה כזה יתרומם, עתה יתבוננו ויראו במחשבתם כיצד הדבר ייתכן. ש"בלתי נשמע" פירושו שאי אפשר לצייר אותו במחשבה; ועתה יתבונן ויוכל לתפוס זאת גם במחשבתו.
לסיכום:
הפרק מתאר את שלבי הגאולה כסדרם: המבשר העולה על ההרים משמיע תחילה שלום, אחר כך מבשר טוב - מלכות בית דוד ובניין המקדש, אחר כך משמיע ישועה - קיבוץ גלויות, ולבסוף "אומר לציון מלך אלוהייך", התגלות מלכות שמים בכל העולם. הצופים - עם ישראל המצפה - יראו עין בעין עם המבשר ברגע אחד, וירננו יחדיו עם חורבות ירושלים המתחילות להיבנות. השם יחשוף את זרוע קודשו בניסים שאינם תלויים בזכויותינו, לעיני כל הגויים. ישראל מצווים לצאת מארץ הטומאה, הן מפני טומאת המקום והן מפני טהרת המחשבה - "היברו נושאי כלי ה'". ויציאה זו לא תהיה בחיפזון, שהרי ה' הולך לפניהם, ולא במנוסה, שהרי אלוהי ישראל מאספם מאחוריהם. ולבסוף: כגודל התדהמה משפלותו של ישראל בעיני העמים, כן יהיה גודל התדהמה מגדולתו - עד שמה שלא סופר להם יראו בעיניהם, ומה שכלל לא יכלו לצייר בדעתם יתבוננו בו ויבינו.