פרק נ"א בישעיהו פותח פרשה של נחמה, אך לא נחמה של הבטחות בעלמא. הנביא בא להשיב על טענה שמנקרת בלב: הרי אנחנו מעטים, והאומות רבות; הרי אנו בגלות, והם קובעים את סדר היום. כיצד ייתכן שדווקא אנחנו נהיה העיקר, ושתבוא גאולה? התשובה שהנביא נותן היא: הביטו אל השורשים שלכם. לימדו היסטוריה. מי שמבין מהיכן הוא נחצב, מבין גם לאן הוא הולך.
שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה הַבִּיטוּ אֶל־צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל־מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם׃
חז"ל דורשים: "צור חוצבתם" זה אברהם, "מקבת בור נוקרתם" זו שרה. שרה, שהיא הנקבה, נמשלה לבור הנקוב שממנו נוקרתם. והרד"ק מביא שהאבן עזרא מפרש להיפך: "צור" זו שרה, ו"מקבת בור" זה אברהם. טעמו: באיש ובאישה יש פועל ויש נפעל, אקטיבי ופסיבי. כשחוצבים בצור, מי הפועל? המקבת, היינו הגרזן שבו חוצבים. ומי הנפעל? הצור. לפיכך "צור חוצבתם" זו שרה שהיא הנפעלת, ו"מקבת בור נוקרתם" זה אברהם שהוא הנוקב והפועל.
המלבי"ם מדייק בפתיחה: "רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהֹוָה" - צדק בא תמיד לבטא ענייני בין אדם לחברו, ומבקשי ה' הוא בין אדם למקום. ואל שני אלה פונה הנביא ואומר: אתם טוענים שאנחנו מעט ורוב העולם עובדי כוכבים ומזלות, ואיך נהיה אנחנו הגדולים והעיקר? כמה יש בעם ישראל, חמישה עשר מיליון, וכמה גויים, שבעה מיליארד? אל תעשו חשבון כזה. תסתכלו בהיסטוריה - הביטו אל צור חוצבתם. אברהם אבינו היה יחיד בדורו, אברהם מעבר אחד וכל העולם כולו מעבר שני, נרדף, ונמרוד ביקש להשליכו לכבשן האש - ובסופו של דבר נעשה אב המון גויים. מאדם אחד יצאו מיליונים: עם ישראל, ואם תרצו הוסיפו את ישמעאל, ואת בני אדום שיצאו מיצחק דרך עשיו, ואת בני הפילגשים שהלכו למזרח הרחוק. הכול מאחד.
כאן מבאר המלבי"ם ביאור נפלא. נניח שחצבו אבן מסלע, ואני מבקש לדעת מאיזה סלע נחצבה. יש שתי בחינות שבהן אפשר לבדוק. הבחינה הראשונה: האם החלק דומה אל הכול. יש בסלעים גוונים שונים, סוגים שונים, עומקים וסגנונות אבן. אם הצבע דומה, החוזק דומה, סוג האבן ואיכותה דומים - סימן שמכאן נחצבה. זהו מדד האיכות. הבחינה השנייה: גם אם אני עיוור צבעים ואיני מבחין בטיב האבן ובחוזקה, אני לוקח את האבן ומכניס אותה חזרה אל המקום שממנו נחצבה. אם היא מתלבשת בדיוק ומתאימה לחלל - סימן שמכאן יצאה. זהו מדד הכמות.
ומעתה, מדד האיכות מדמה את האבן אל כלל הסלע: כלל הסלע בצבע זה, כלל הסלע בחוזק זה - לכן נאמר "הביטו אל צור חוצבתם", אל כל הצור. ואילו מדד הכמות מדמה אל הנקירה, אל המקום המנוקב שנותר (כלשון "עין נקורה", מקום ששקע בעקבות הנקירה) - ולכן נאמר "ואל מקבת בור נוקרתם", אל הבור שנשאר לאחר הוצאת החלק. שם בודקים אם זו אותה כמות ואותו גודל, ואם כן - זהו המקור, זהו היסוד.
הַבִּיטוּ אֶל־אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל־שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי־אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ׃
כנגד בחינת האיכות - "הביטו אל אברהם אביכם". אברהם היה יחיד כנגד עמים רבים שכולם טועים, פגאנים ועובדי אלילים, והוא לבדו גילה את אלוקותו יתברך. והיום? רוב העולם מאמינים באל אחד. הנוצרים והמוסלמים כולם נקראים עובדי השם. עובדי האלילים נותרו במקומות נידחים, אי שם בהודו ובדומה לו, ומי שלוקח פסל ומשתחווה לו נחשב היום כאדם מפגר. האומות המתוקנות והמתקדמות כולן מאמינות שיש בורא לעולם. יש שצירפו לזה נביא שקר ששמו מוחמד, ויש שצירפו את השילוש הטמא - אבל כל אלה תוספות; עצם האמונה באל אחד, בזכות מי היא? בזכות אברהם. עד אז היו מעטים בודדים בבתי מדרשות של שם ועבר, שאפשר למנותם על האצבעות. אדם אחד עשה מהפכה שהפכה את העולם כולו - מהפכת שנת 1948 לבריאת העולם, שנת לידתו של אברהם. ואם תרצו, המהפכה האמיתית של 48 הייתה בשנת 2448: מתן תורה. זו ה-48 האמיתית, הקובעת לדורי דורות ולנצח נצחים; אל תתבלבלו במספרים.
ואגב זה: גם כאן בארץ מנסים לומר לך שרוב הציבור חילוני, אבל זה טשטוש עובדות. על פי סקר גאלופ, תשעים וחמישה אחוז מהיושבים בציון מאמינים בבורא עולם. את מי מייצגים הכופרים? חמישה אחוזים בקושי. וגם אותם חמישה אחוזים - כשקורה לאדם משהו, מיד "ריבונו של עולם, תציל אותי". בתקשורת ובסקרים הוא מן החמישה אחוזים, אבל כשבאה צרה, שלא תבוא על אף אחד מישראל, מתגלה שגם הוא מאמין נסתר, שבסתר ליבו הוא באמת מאמין, אלא שלא נעים לו, כי לא כל כך מכובד היום לדבר על בורא עולם.
וכנגד בחינת הכמות, שהיא הבחינה הגשמית - "ואל שרה תחוללכם". הביטו גם מן הצד הגשמי: לא היה שום סיכוי שייצא מכם משהו. שרה אמנו עקרה הייתה, וחז"ל אומרים שאפילו בית ולד לא היה לה, רחם לא היה לה - ולא רק שילדה, אלא שיצאו ממנה מיליונים. במושגים ארציים וגשמיים אין לכם שום קיום: על פי כל מדד ארצי לא היה סיכוי שאדם אחד יחולל מהפך רוחני בכל העולם, ולא היה סיכוי שאישה בת תשעים בלא רחם תלד ויצאו ממנה רבבות. אתם מעל הטבע לגמרי. ואם היסודות שלכם פועלים מעל המציאות, מדוע תאמרו שעכשיו אי אפשר? הנה אנחנו בגלות, הנה האומות הן הרוב והן קובעות לנו את סדר היום, ומה פתאום הכול יתהפך ותבוא גאולה ויבוא משיח, וכי היה לעולמים? אומר הקדוש ברוך הוא: תלמדו היסטוריה.
וכיצד קרה כל זה? "כִּי־אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ". אחד הוא דבר שאינו מתרבה, ועם כל זה אני קראתיו ונתתי בו את הכוח, ובירכתיו שיוכל לזכות את הרבים, ומכוח ברכתי נעשה אב המון גויים ולימד טועים בינה. מהיכן הגיע לכל זה? מאת השם. ואומר הקדוש ברוך הוא: אני עדיין כאן. ומה שהיה - הוא שעתיד להיות.
כִּי־נִחַם יְהֹוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל־חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן־יְהֹוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה׃
כשם שהיה בעבר, כך קוו ויחלו שינחם ה' את ציון. ציון גלמודה כעת, וארץ ישראל חרבה ושוממה כבר אלפיים שנה - וה' ינחם את חורבותיה. מה ההבדל בין מדבר לערבה? רש"י מפרש ששניהם שוממים, אלא שהערבה הייתה מיושבת ונחרבה, ואילו המדבר מעולם לא היה בו יישוב. אבל המלבי"ם מבאר אחרת: המדבר הוא ארץ שממה לגמרי, והערבה היא מקום שגדלים בו קוצים ודרדרים ומצויים בו סנאים. אין זה מקום של גנות ופרדסים, אבל גם אינו צחיח לחלוטין. הערבה נמצאת בתוך המדבר, כשם שהגנות והמקומות הנטועים נמצאים בתוך היישוב.
וכאן צריך לדעת יסוד: גן ועדן שני דברים הם, ואין צורך בגמרא לכך אלא בפסוקים מפורשים. "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן" - הרי שהגן לחוד והעדן לחוד; וכן "וַיִּטַּע גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" - המקום נקרא עדן, ובתוכו נטע הקדוש ברוך הוא גן. ולפי זה: את המדבר, שהוא המקום השומם לגמרי, יעשה הקדוש ברוך הוא כעדן; ואת הערבה, שכבר יש בה גידולים כלשהם, יהפוך לדרגה המשובחת יותר - כגן ה'.
והנמשל, אומר המלבי"ם: מקום שהיום חרב מבני אדם ושומם - יהפוך למקום יישוב, ולא סתם יישוב אלא יישוב נבחר, בבחינת עדן. ומקום שיושבים בו היום רשעים - שהרי הערבה מגדלת קוצים ודרדרים, והם הרשעים - יהיה כגן ה', מושב הצדיקים כגן אשר בעדן. ואז, במקום שנשמע בו שוד ושבר והילולת רשעים ודברים ששוברים את הלב, "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". וההבדל בין ששון לשמחה: הששון הוא החיצוני, והשמחה היא השמחה הפנימית המלווה את האדם; וכן הגאון מווילנה אומר שהשמחה באה תמיד לבטא את שמחת הנפש. במקום שעד עתה היה מקום פשע, יודו וישבחו לבורא.
הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ׃
אתם עמי - הקשיבו אליי ואל תסרבו עוד לדברי הנביא. ומה ההבדל בין "עמי" ל"לאומי"? אומר המלבי"ם: "עם" הוא מצד ההנהגה, ו"לאום" הוא מצד הדת. כשמדברים על לאום, הכוונה לקבוצה שיש לה דת מאוחדת - אפשר לומר "האומה הנוצרית", או "הלאום הערבי". וכשמדברים על עם, הכוונה לקבוצה שיש לה הנהגה מדינית מסוימת - העם הצרפתי, מצרים, עיראק. ולכן ביחס ללאום נאמר "כי תורה מאיתי תצא": האזינו לתורה שלי, כי ממני תצא תורה לכל העולם, שהרי לאום מדבר על ההנהגה התורנית ועל האמונה. וביחס לעם נאמר "ומשפטי לאור עמים ארגיע": ההנהגה המדינית עניינה לברר את דרך ההנהגה הראויה בין אדם לחברו, שהרי לשם כך צריך הנהגה - שלא יהיו איש את רעהו חיים בלעו - ואני אניח משפט והנהגה ונימוסים שלאורם ילכו עמים רבים. שתי הבטחות יש כאן: שכל העמים יכירו בתורת ה', ושכולם ינהגו על פי משפטי ה' בבין אדם לחברו.
ועוד דקדוק: מדוע ללאום נאמר "האזינו" ולעם נאמר "הקשיבו"? אומר המלבי"ם שהקשבה פחותה מהאזנה. בתחילה אדם מקשיב מעט, ואחר כך ממש מאזין; האזנה תמיד גדולה מהקשבה. וביחס לתורה נאמר "האזינו", כי בתורה הקדושה חייבים האזנה גמורה - אי אפשר בשמיעה רופפת ובהקשבה זמנית. ועוד, שהתורה בעיקרה אלינו היא מכוונת, והפנייה כאן היא לעם ישראל מקרוב, ולכן צריך להאזין. ואילו המשפט הוא "לאור עמים", והעמים שומעים אותו מרחוק, ולכן שייך בו לשון הקשבה, שהיא הקשבה מרחוק. ו"משפטי לאור עמים ארגיע" - על ידי משפטיי יגיעו העמים לאור ולרגיעה, שיונהגו ברגיעה, בנחת ובמנוחת הנפש.
קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל־זְרֹעִי יְיַחֵלוּן׃
עד עתה היו רואים את הנהגת ה' ומתמיהים: מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע הרשעים שלווים והצדיקים סובלים? היכן השכר והעונש? אומר הקדוש ברוך הוא: אל תדאגו, "קרוב צדקי" - קרוב הזמן שבו יתגלה הצדק בעולם. ומתי? "יצא ישעי" - כשתצא הישועה מן הכוח אל הפועל, והיא ישועת הצדיקים. ומה עם דינם של הרשעים? "וזרועי עמים ישפוטו" - אז ייעשה גם הדין ברשעים. בקרוב ממש תראו את דין הצדק של הקדוש ברוך הוא נעשה בעולם.
"אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל־זְרֹעִי יְיַחֵלוּן" - מה ההבדל בין תקווה לתוחלת? אומר המלבי"ם: תקווה היא גם על דבר שלא הובטח לי ושאין לגביו זמן מוגבל ותאריך יעד. שואלים אדם: יהיה כך או לא? והוא משיב: אני מקווה. מי הבטיח לו? אף אחד. ומתי? השם יודע. לעומת זאת המייחל - הבטיחו לו את הדבר וגם קבעו לו תאריך, והוא כבר מצפה שיבוא. ולכן: האיים יקוו לישועתי בדרך תקווה, שהרי לא הבטחתי להושיע את האיים; אבל אל זרועי, אל הגבורה להעניש את הרשעים - ייחלון, שהרי את זה הבטחתי ונקבתי לו תאריך: יבוא יום ה' הגדול והנורא שבו ייפרע מן הרשעים. ויש כאן אף מועד אחרון, שהרי כולנו יודעים שיש זמן קיום לעולם ואין העולם קיים לנצח, ושית אלפי שני קאים עלמא וחד חרוב.
ולזה מביא המלבי"ם דוגמאות: "כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַאֲיַחֲלָה לָאוֹר" - לטוב רק קיוויתי, שאיש לא הבטיחני, אבל האור מובטח לי שיגיע בכל יום בשעתו, ולכן "ואיחלה". וכן "קִוִּיתִי ה'... וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" - לה' עצמו אני מקווה, ואילו לדברו, להבטחתו, אני מייחל. וכן "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל" ו"וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים" - שם מדובר בתאריך נקוב, שהבטיח שמואל לבוא בסוף שבעת הימים. הרי שלהוחיל פירושו להמתין לדבר מובטח שיש לו תאריך יעד, ולקוות פירושו לצפות שיהיה טוב. ואומר הקדוש ברוך הוא: אל תתייאשו לא מן התקווה ולא מן התוחלת, שאף שעברו דורות רבים - שתיהן יגיעו.
שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל־הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי־שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ־כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת׃
כאן אנו מגלים את מקורו של הפסוק שאנו אומרים בסליחות, וגם זוכים להבין את מה שאנו אומרים. רש"י מפרש ש"שמיים" הם שרי הצבאות של הגויים שבשמיים. וזה קצת קשה, שהרי נאמר "שאו לשמיים עיניכם והביטו", ואיך אפשר לראות בעין ששרי צבאות העכו"ם הושחתו? אלא שאני למד זאת מן ההשלכות בארץ: כשאני רואה מה עובר עליהם למטה, אני מבין ששריהם בשמיים הושחתו; כשאני רואה איך מצרים ניגפים לפני ישראל, אני יודע ששרה של מצרים מת על שפת הים.
ו"נמלחו" מפרש רש"י שני פירושים. האחד: נתבלו, כלשון בלויי הסחבות והמלחים, שבגד נשחת נקרא נמלח. והשני: נתבלבלו ונתערבבו. וכאן ביאור נפלא: מדוע נקראים המלחים שבים "מלחים"? מפני שהם מערבבים את המים במשוטים. וכן "מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ" פירושו מעורב. שהרי כשמולחים תבשיל - בוחשים ומערבבים אותו, ולמלוח פירושו לערבב. ולפי זה השמיים נראים כמעורבבים בעשן. "והארץ כבגד תבלה" - לפי רש"י הכוונה לשלטוני הארץ, "ויושביה כמו כן ימותון" - יושבי הארץ; ואף על פי כן ישועתי לעמי תהיה. ופירוש נוסף מביא רש"י, שהשמיים והארץ כפשוטם: שאו עיניכם וראו כמה הם חזקים ובריאים, ואף על פי כן יבלו, ואילו צדקתי וישועתי יעמדו לעולם - סימן שהן חזקות יותר משמיים וארץ.
אלא שמיד מתעוררת תמיהה עצומה: הישועה והצדקה - למי הן? לעם ישראל. ועם ישראל יושב בארץ, והרי אמרת שהארץ תבלה והשמיים כעשן נמלחו. אם כן היכן תהיה הישועה? וכך באמת שואל הרד"ק: אם הפסוק כמשמעו, כיצד יאמר "וישועתי לעולם תהיה"? אם העולם אובד ואינו קיים, היאך תהיה ישועה וצדקה? ולכן הוא מביא פירוש אחד בשם אביו, שנחזור אליו בהמשך משום שהוא מכוון לקו של המלבי"ם.
האבן עזרא מפרש שמדובר בנשמת האדם. "שמיים" הם האוויר והרקיע, "ארץ" הוא המקום המיושב. ייתכן מצב שהשמיים יזדהמו - ואף בימינו שומעים על מצבים של זיהום אוויר - שיהיה שינוי והפסד באוויר העולם, ושיהיו שינויים בארץ, רעידות אדמה ושינויים גיאולוגיים. שימו לב שאין הוא אומר שהארץ תכלה כליל, אלא שיהיו נזקים ושינויים. ובעקבותיהם "ויושביה כמו כן ימותון" - אם האוויר יהפוך רעיל ותהיינה רעידות אדמה, ימותו היושבים. ומהי אפוא הישועה הנצחית? הנשמה. הנשמה רוחנית ונצחית ותישאר לעולם, ואינה זקוקה לארץ. יוצא לפי האבן עזרא שאכן הכול ייחרב, ומה שיישאר קיים היא הנשמה.
הסבר נוסף מביא הרד"ק מהרב הגדול רבי משה בן מימון, מביאורו במורה נבוכים: כל האמור כאן משל הוא. הגויים נחשבים חזקים כשמיים, ונראים כדבר שלא יתבטל לעולם - ועם כל זה יאבדו במהרה ככלות עשן. וכל מה שבנו בארץ, האומות וכל הנלווה אליהן, נראה תקיף וקיים לעד כארץ עצמה - ועם כל זה "הארץ כבגד תבלה": מה שנראה לך חזק כארץ יתבלה כבגד, ומה שנראה לך נצחי כשמיים יכלה בעשן. ו"נמלחו" לפי דרך זו עניינו השחתה, כלשון "אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" - הושחתה ולא תיושב עוד. וכל אלה יאבדו, "וצדקתי לא תחת" - הצדקה שאני עושה לא תישבר ותישאר קיימת לנצח.
והמלבי"ם מבאר בקו הקרוב לפירוש אביו של הרד"ק - ואגב, כל אימת שתשמעו ביאור בשם אביו של הרד"ק, עיינו בו היטב, שהיו לו ביאורים נפלאים מאוד, והרד"ק מביאם מפעם לפעם. אומר המלבי"ם: גם לו יצויר שתשאו עיניכם לשמיים ותביטו אל הארץ מתחת ותראו שהכול מתמוטט, שהשמיים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, ובעקבות זה יושביה כמו כן ימותון - גם אז אל תאמרו "נגמר הכול". דעו לכם: ישועתי לעולם תהיה. אין הכתוב אומר שכך יקרה, אלא שגם אם יקרה, הישועה שלי חזקה יותר מן השמיים ומן הארץ, וגם אם יבלו - היא תישאר קיימת.
ובקו זה מסביר גם הרד"ק: כביכול יכלו השמיים והארץ קודם שיתבטל מה שאני אומר לכם. כדרך שאדם אומר על דבר שאין לו סיכוי: יצמחו לי שערות על כף היד לפני שזה יקרה. כך אומר הקדוש ברוך הוא: אחריב את העולם ולא אבטל את צדקתי וישועתי. הצדקה והישועה כה ברורות וכה מוחלטות, שיחרב העולם ולא יהיה מצב שתתבטל הישועה.
ומדוע "ישועתי לעולם תהיה"? מפני ש"צדקתי לא תחת". צדקה עניינה חסד שהשם עושה עמנו. ואם תאמרו: ומה אם לא נהיה ראויים? על כך נאמר צדקה - חסד עושים גם עם מי שאינו ראוי, ובחסד חינם אין בודקים זכויות ואין בודקים אם אנו ראויים. ולכן הצדקה לא תֵחת, לא תישבר ולא תירא משום דבר, וממילא גם הישועה לא תישבר. הישועה מובטחת, ודאית ומוחלטת בלא שום ספק ופקפוק: יתבטל כל העולם ולא תתבטל ישועתו של הקדוש ברוך הוא.
שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל־תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל־תֵּחָתּוּ׃
לאחר שהבטיח שהישועה תבוא בכל מקרה, פונה הנביא אל העם: הגויים מחרפים אתכם ואומרים שלא תהיה ישועה, שעם ישראל לא ייפדה ולא ייגאל. אתם, יודעי צדק, עם תורתי בליבם - אל תיראו ממה שמחרפים אתכם בני אדם, ומקללותיהם אל תישברו.
והרד"ק אומר כאן משפט נורא ואיום: "עם תורתי בליבם" - אותם שתורתי בליבם, לא בפיהם לבד, הם יראו את הישועה. מי יזכה לישועה? אלה שתורתי בליבם. לא אלה שתורתי בפיהם בלבד, שרק מדברים על התורה ובאמת אין להם שייכות אליה.
והמלבי"ם מדייק: צדק מדבר תמיד בענייני בין אדם לחברו - עושים צדק בבית דין, צדק בין אדם לחברו. ותורה מבטאת תמיד את העניין הרוחני: האמונות, הדעות ועבודת השם. אם כן: שמעו אליי אתם שאתם יודעי צדק במצוות שבין אדם לחברו, ואתם שתורתי בליבכם באמונות, בדעות, ביראת ה' ובעבודתו.
ומדוע "חרפת אנוש" ולא "חרפת איש"? אומר המלבי"ם ש"אנוש" בא תמיד להקטנה: הקטן נקרא אנוש, והגדול נקרא איש. ואין הכוונה לקטן בשנים אלא לאנשים הקטנים והמזולזלים. אותו אנוש קטן שבא לחרף אתכם על שאתם עדיין מצפים לגאולה ולישועה - אל תיראו מחרפתו ואל תחתו מגידופיו.
ומה בין חרפה לגידוף? החרפה היא חירוף סתם, ואילו הגידוף הוא תמיד בענייני קדושה, בענייני שמירת המצוות ועבודת ה'. שימו לב איך נקרא בנה של שלומית בת דברי במעשה שעשה - "המגדף", שגידף את השם יתברך. ועל מה היה הגידוף? הוא לגלג על לחם הפנים, שנשאר חם. גידוף הוא תמיד כנגד דבר שבקדושה, כנגד התורה וכנגד המצוות; ואילו לחרף אפשר גם בקללה סתם של חברו, בלא שום קשר לתורה ומצוות.
ומעתה, אומר המלבי"ם, המאמרים כאן מקבילים: אתם יודעי צדק, שעניינו בין אדם לחברו - "אל תיראו חרפת אנוש", שהחרפה בעניינים הארציים, במה שמחרפים אתכם על הנהגתכם הישרה בבין אדם לחברו. ואתם עם תורתי בליבם, השומרים ומדקדקים במצוות השם - "ומגידופותם אל תחתו", שהגידוף הוא על ענייני שמירת המצוות; אל תישברו ממה שמגדפים אתכם על קיום מצוות השם.
ועוד דקדוק: בצדק נאמר "יודעי צדק", ואילו בתורה לא נאמר "יודעי תורה" אלא "עם תורתי בליבם". מדוע? המלבי"ם מאריך בכמה מקומות לבאר שענייני התורה והמוסר הם דברים שאדם חייב לקבלם ממלמד, ממישהו אחר. אבל ענייני צדק, שהם ענייני הדינים, אדם שילמד ויעמיק בהם יכול להגיע אליהם בכוחות עצמו: מה צודק, כשזה תובע כך וזה משיב כך, עם מי הדין. לכן נאמר "יודעי צדק" - מכוח בחינה מגיעים לידיעה; בדקתי, בחנתי, עכשיו אני יודע. אבל בתורה, אדם שישב ויעמיק אלפיים שנה לא יגיע למצווה אחת מן התורה. את התורה מקבלים בקבלה: כך קיבלתי מאבי שקיבל מאביו, עד משה רבנו עד הקדוש ברוך הוא. אין אדם יכול לומר "בחנתי וראיתי שצריך להניח תפילין", ואף לא "בחנתי וראיתי שההנהגה המוסרית היא כזאת" - שהרי יש אומות שאומרות בדיוק להיפך, ודווקא במוסר אין קו יחיד שקובע מה מוסרי ומה אינו מוסרי. לכן: "עם תורתי בליבם" - שמור בליבך את מה שקיבלת מאביך, ואביך מאביו. ואילו בהנהגה הישרה שבין אדם לחברו - "יודעי צדק": עיין בדבר ותדע, ותבינהו על בוריו מכוח ההתבוננות, בלא שתהיה מוכרח לקבלו מדורות קודמים.
כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים׃
הרד"ק אומר שפסוק זה מסייע לפירושו של הרמב"ם, שהרי לדעתו "שמיים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" נאמר על האומות הממלאות את השמיים והארץ, שיאבדו כעשן. ועכשיו מוסיף הכתוב ומתאר כיצד יאבדו: כבגד שאוכלו העש, וכצמר שאוכלו הסס - והסס, מגדירו הרד"ק, הוא אחיו של העש, מין ממיני העש. הם יאבדו מן הארץ ואתם תתקיימו לעולם.
והמלבי"ם מבאר שזה המשך ישיר לפסוק הקודם. מי שמחרף אתכם, והחירוף הוא בעניינים הארציים, יהיה דומה לבגד שאוכלו עש. ומי שמגדף אתכם, והגידוף הוא על התורה והמצוות, על שאתם שומרים את מצוות השם - עונשו חמור יותר: "וכצמר יאכלם סס". ומה חמור יותר, אכילת הבגד או אכילת הצמר? הצמר, שהרי הצמר קודם לבגד; כבר בהיותו צמר, קודם שנטווה ונארג, יאכלנו הסס. ואילו הבגד כבר הגיע לכלל שלמות מסוימת, וכבר טוו ואָרגו אותו, ואז יאכלנו עש.
"וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים" - ומה ההבדל בין "לעולם" ל"לדור דורים"? זה הבדל שהמלבי"ם מבארו בכמה מקומות: "לעולם" פירושו בהמשכיות אחת גמורה בלא שום הפסק ובלא שינוי; "לדור דורים" פירושו מדור לדור, שגם הוא לנצח, אך הדבר עובר ומשתלשל מדור לדור. ומה הכוונה כאן? "צדקתי" מדברת בקודשא בריך הוא, בצדקת השם, והשם אינו משתנה - ולכן גם צדקתו אינה משתנה, ונאמר בה "לעולם", בלא שום שינוי. אבל הישועה תלויה במקבלים: ככל שהמקבל ראוי יותר, ישועתו גדולה יותר, ואם כן יש בה השתנות. לכן נאמר "וישועתי לדור דורים" - היא תשתלשל מדור לדור שאחריו, כל דור לפי מה שהוא ראוי לו ולפי מצבו. אבל צדקת ה' נצחית כמותו.
הנביא בא לענות על טענת המיעוט והייאוש, ומשיב בשני מדדים: הביטו אל צור חוצבתם - אל האיכות, אל אברהם שהיה יחיד מול עולם שלם והפך את כולו למאמינים באל אחד; והביטו אל מקבת בור נוקרתם - אל הכמות, אל שרה העקרה שממנה יצאו מיליונים. מי ששורשיו למעלה מן הטבע, אין המדדים הארציים קובעים את עתידו. ומכאן הבטחות הגאולה: מדבר שייעשה כעדן וערבה כגן ה', תורה שתצא מאיתו ומשפט שיאיר לעמים, צדק שיתגלה בישועת הצדיקים ובדין הרשעים, תקווה לאיים ותוחלת ליום ה'. וגם אם יראה אדם את השמיים כעשן ואת הארץ כבגד בלה - ישועתו של הקדוש ברוך הוא חזקה מהם, כי היא באה מצד הצדקה והחסד שאינם נבחנים בזכויות. ולכן, יודעי צדק ועם תורתי בליבם, אל תיראו מחרפת אנוש ואל תחתו מגידופיהם: הם ככלים הנאכלים בעש ובסס, וצדקת ה' לעולם וישועתו לדור דורים.