השם אלוקים נתן לי לשון לימודים, לדעת לעות את יעף דבר. יעיר בבוקר בבוקר, יעיר לי אוזן לשמוע כלימודים. זה פסוק לכאורה סתום לחלוטין, ובואו נבאר אותו. אומר המלבי"ם, הוא חוזר כאן למה שהוא אמר קודם: מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה? אם תגידו לא שמעתי שהשם קרא לי, אומר להם הנביא: הלא השם נתן לי לשון לימודים, השם נתן לי צחות לשון כדי לעורר אתכם לעבודתו. אומר המלבי"ם, כדי שהנביא, הוא נקרא המליץ בינינו לבין השם, כדי שהוא יוכל להיות נביא לגויים, שיוכל ללמד את האומות וללמד את עם ישראל, הוא חייב שיהיו לו שלושה תנאים. א', שיהיה לו לשון מדברת גדולות. מה הפירוש לשון מדברת גדולות? שיהיה לו עושר לשוני. שיהיה לו שפה עשירה, שיוכל על ידי זה לבטא כל מה שירצה. הרי מה ההבדל בין אדם שיש לו שפה עשירה לבן אדם שאין לו שפה עשירה? בן אדם שיש לו שפה עשירה יכול יותר לתת דימויים ומשלים ולבאר בלשונות רבים יותר. לעומת זאת אדם שאין לו שפה עשירה, אז אתה מבין רק פן אחד בדברים, אתה מבין את הדברים בשפה בדבר מצומצם. לעומת זאת מי שהוא בעל שפה עשירה, הוא יכול לפרט ולרדת יותר לרזולוציה הקטנה ביותר עד שאתה תבין את הפרטים ופרטי הפרטים. מכוח מה? מכוח זה שהשפה שלו עשירה להמשיל את הדברים ולתת להם דוגמאות ולבאר אותם עד שהדברים יובנו בצורה נפלאה. על זה הוא אומר: השם נתן לי לשון לימודים. אומר הנביא, אין לכם איזושהי בעיה עם הדיבור שלי. כי הרי השם נתן לי לשון לימודים, לדעת לעות את יעף דבר. המלבי"ם מסביר, לעות ולדבר את יעף דבר. המלבי"ם מסביר שהלעות זה מלשון לעו. הלמ"ד פה היא מהשורש. זה לא למ"ד השימוש. לעות. עות זה המילה והלמ"ד זה למ"ד השימוש. ככה מסבירים שאר המפרשים ואני אחרי זה אסביר את הביאור שלהם. לפי המלבי"ם זה לעות מלשון לעו. לעו דבריי. מה הפירוש של המילה? אומר הלחי מתנועע, וזה נקרא הלוע, מלשון הלוע של האדם, לעות את יעף דבר. וכמו שכתוב מוקש אדם ילע קודש, הכוונה שהוא מדבר ומקדיש ונודר נדרים מבלי לשים לב מה הוא מוציא מהפה. ושתו ולעו, הם מדברים כמו כמו שיכורים. או יעלעו דם, יוציאו דם מהלחיים שלהם. ושמת סכין בלועך. עוד פעם, הכול מלשון לוע. אז הוא אומר, השם נתן לי כביכול את הכישרון בלועי, בלוע, לדעת לדבר.
ולא זו בלבד אלא גם כן את יעף דבר. מה זה יעף? יעף זה מלשון לעוף, גבוה. השם נתן לי את הכישרון לקחת דברים גבוהים מאוד, רמים ונשגבים, ולהצליח להוציא אותם בשפתיי, לבטא אותם בשפתיי. כי הרי הקושי הגדול זה לא להסביר דברים פשוטים. דברים פשוטים קל. הקושי הגדול לקחת דברים נשגבים ולהוריד אותם בשפה שבן אדם יצליח להבין אותם. וזה דבר מאוד לא פשוט. יש יש אנשים שהם בעלי כישרון עצום, אבל שאתה תנסה להבין אותו אתה לא מבין אותו. למה? כי הוא נמצא גבוה מדי. הוא נמצא גבוה מדי, אתה לא אתה לא מצליח להגיע לאן שהוא נמצא. הכישרון אומר ישעיה שהשם נתן לי זה כוח לדעת לעות את יעף דבר. מה הפירוש לעות? לדבר בלועי דבר שהוא יעף. יעף מלשון גבוה, עף, רם ונישא, השם נתן לי את הכישרון להוריד אותו לשפה שאנשים יכולים להבין אותו.
דבר נוסף שצריך הנביא כדי שיהיה מסוגל לומר נבואות השם לעם, שהכוח הזה יהיה בו באופן תמידי. לא בזמן מן הזמנים, אלא באופן קבוע. כי עכשיו יש נבואה, עכשיו הוא צריך, לא פתאום נחה עליו הרוח ופתאום קיבל איזשהו כוח עליון להצליח לבאר דברים נשגבים בשפה ברורה. על זה הוא אומר יעיר בבוקר בבוקר. באופן תמידי הקדוש ברוך הוא נתן לי את הכוח הזה לקחת רעיונות נשגבים ולהוריד אותם אל עולם המעשה. ודבר שלישי, שהוא יאמר את הדברים בשפה שאנשים יבינו אותם. בשפה שאנשים יקלטו, לא ידבר בחידות, בכל מיני משלים שאנשים לא מבינים כנגד מה אתה מדבר. ועל זה הדבר השלישי שהוא אומר יעיר לי אוזן לשמוע כלימודים. הכוונה דבר ששכל השומעים והלומדים יוכלו להבין אותו. אז הוא אומר אני שמעתי את הנבואה מפי השם כפי כוח הלימודים. מה זה כוח הלימודים? כוח הלומדים.
לפי המשא שהלומד מסוגל להבין, מסוגל לשאת, מסוגל לקלוט, הקדוש ברוך הוא נתן לי כישרון מיוחד להוריד את הדברים ולהשפיע אותם כפי הכוח של המקבל. כי יש אדם שהוא, אם אתה תדבר איתו בשפה פשוטה מדי, זה ישעמם אותו. ויש אדם שתדבר אליו בשפה גבוהה מדי, הוא יגיד מה מה אתה מדבר? לא לא הבנתי כאילו מה מה מה הוא אמר. הרב נוגרשל פעם סיפר שהוא פעם היה בסמינר של אקדמאים והוא דיבר שם, מסר שם הרצאה, אז זה היה בהתאמה לאקדמאים. אחרי זה היה באותה עיר, היה לו עוד הרצאה בסמינר עממי. אז הוא היה צריך לנסוע לשם, אז מישהו שאל אותו, אחד משם שאל אותו, אחד מהאלה שהגיעו לסמינר, אפשר להתלוות לרב? אמר לו כן, בבקשה. נסע איתו, והוא נכנס איתו גם להרצאה שהוא מסר בסמינר העממי. אז הוא אומר לרב, ככה הרב נוגרשל סיפר, הוא אומר לי אחרי ההרצאה, עכשיו הרב דיבר לעניין, עכשיו הרב דיבר לעניין. שמה לא יודע מה הרב דיבר שמה, עכשיו הרב דיבר לעניין. בקיצור, האשמה היא לא באוזן, זה ברשם. זה שרשם אותו לסמינר האקדמאי, הוא כנראה, אותו צריך לפטר. יש בן אדם, דבר איתו עממי, או, עכשיו דבר איתי בגובה העיניים, אני מבין מה אתה מדבר. ויש מצד שני בן אדם הפוך, אומר מה הוא מדבר איתי כמו בסטה בשוק? אני רוצה שידבר על רמה, שידבר... זה תלוי ברמה של האדם. אומר הקדוש ברוך הוא נתן לי כוח לדבר לפי הרמה של הלומדים. נתן לי אוזן לשמוע כלימודים, כמו שהם מסוגלים ללמוד, ככה הקדוש ברוך הוא נתן לי את האפשרות ללמד אותם לפי הרמה שלהם.
מה שהסברנו עכשיו זה המלבי"ם. והיעף, שימו לב, זה גם שונה, כי היעף זה מלשון תועפות ראם לו, הכוונה דברים גבוהים. לעומת זאת, בשתי בשני הדברים הללו, רש"י והרד"ק מסבירים את הדברים אחרת. הם אומרים הקדוש ברוך הוא נתן לי לשון הראוי ללמד כדי לדעת לעות את היעפים. יעף פה זה מלשון עייף, צמא. ולעות זה מלשון עת. לדעת כמו להגיד לומר את הדבר בעת הנכון, בצורה הנכונה, לקבוע עליהם עיתים כראוי. ככה הם מסבירים את הלעות, זה מלשון עת, והיעף הם מסבירים שהכוונה אדם שהוא עייף, כביכול נפשו עייפה, צריך לבאר לו את הדברים, לפשט לו אותם. אז הקדוש ברוך הוא נתן לי את הכוח הזה, שיהיה לי לשון לימודים, לדעת לומר את הדברים בעת הנכונה, וגם לאנשים שיהיו מסוגלים לשתות. אם בן אדם צמא ואתה תשפוך עליו דלי מים, זה לא יעזור לו. אתה צריך לתת לו לפי הקצב שלו, לפי היכולות שלו. ואת הכישרון הזה הקדוש ברוך הוא העניק ונתן לי.
השם אלוקים פתח לי אוזן ואנוכי לא מריתי, אחור לא נסוגותי. השם אלוקים פתח לי אוזן, השם אמר לי, השמיע לי את מי אשלח ומי ילך לנו. כמו שראינו שהקדוש ברוך הוא אמר שלחתי את עמוס והיו קוראים אותו פסילוס, שלחתי את מיכה והיו מבזים אותו. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא כאשר הוא שלח אותי, היה לו מגמה על מנת שהדברים יישמעו. ואומר ישעיהו, ואנוכי לא מריתי. לא המריתי את פיו והלכתי בשליחותו. לא נסוגותי אחור, אלא אמרתי לו הנני שלחני. הרד"ק מסביר, נשים לב, פסוק ד' השם אלוקים נתן לי לשון לימודים, פסוק ה' השם אלוקים פתח לי אוזן. כמה פעמים הוא חוזר על השם אלוקים. מה הוא רוצה לומר בזה? אלוקים זה מלשון שליח גם כן. שליחים זה גם כן מלשון מלשון מלאך. אלוהים עושה דברו. אז הוא אומר אם כן, השם אלוהים, הקדוש ברוך הוא מסר לי את הנבואה על ידי השליחים. כתוב שהנבואה באה כביכול על ידי שליח מאת השם באמצעות המלאכים, על מנת שיוכל להגיע לנביא. כי ליצור קשר ישיר עם בורא עולם, אדם לא היה מסוגל לעמוד בוולטאז' העצום הזה. לכן זה על ידי מלאך. מלאך שם דברו בפיו. כמו שרואים שהמלאך מתגלה לאברהם ואומר לו אל תשלח ידך אל הנער. זאת אומרת הקשר של הקדוש ברוך הוא עם האדם זה מכוח מלאכים. אז זה השם אלוקים. השם על ידי האלוהים, על ידי המלאכים, כי אלוהים זה כוחות. ואנוכי לא מריתי, הכוונה לא המריתי פי השם והלכתי בשליחותו. אומר המלבי"ם, שזה המשך למה שאמרנו קודם. הקדוש ברוך הוא שואל למה באתי ואין איש? והרי אם תאמרו שהנביא לא בסדר, כבר אמרתי הרי הקדוש ברוך הוא נתן לי לשון לימודים. ואם עדיין תטענו, אולי השם נתן לך לשון לימודים אבל אתה מעלת בשליחות שלך, אתה לא הלכת וקראת לעם בדבר השם. אומר לא כן היה, אלא ברגע שהשם פתח לי אוזן, ברגע שעשה לי פתח כלשהו, אנוכי לא מריתי, הלכתי מיד בשליחותו.
מה תגידו? טוב, אולי הלכת, ראית את העם, נבהלת. יש אדם לפעמים פחד במה, אימת קהל. ראית את הציבור, נבהלת לומר להם את מה שצריך לומר. אומר לא, לא כן היה. אחור לא נסוגותי. גם כשהגעתי לדבר בפניהם, לא נסוגתי אחור, אלא אמרתי את כל מה שהשם שלח אותי לומר. גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. ולא זו בלבד, אלא גם אם אני יודע שיכו אותי, הכינותי את גווי למכים. אני כבר מוכן גם לכך שיתנו לי מכות. זאת אומרת, עד כמה אחור לא נסוגותי? עד כדי כך שגם אם יכו אותי. ולא זו בלבד, אלא את לחיי למורטים. בדרך כלל כשבן אדם באים להכות אותו על פניו או למרוט שערותיו, אז הוא מסתיר את לחייו. אז הוא אומר פניי לא הסתרתי מהמורטים, וגם לא הסתרתי מכלימות ורוק. כי לפעמים כשבן אדם יורקים עליו אז הוא מסתיר את פניו עם ידיו. אומר פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק. פירושו של דבר שהייתי מוכן לעשות את השליחות במסירות נפש, הגם שידעתי שזה ידרוש ממני מחיר. רש"י מביא מדרש חז"ל, שהקדוש ברוך הוא אמר לו לישעיה, תדע לך, בניי סרבנים הם, בניי טרחנים הם, על מנת שלא תכעס עליהם. אמרתי לו, על מנת כן. מה זאת אומרת? לרש"י יש פה קושי שאותו מעורר הרד"ק. הקושי של הרד"ק, שלא מצאנו בכתוב שהיכו את ישעיהו. ראינו שהתעללו בירמיהו, זה כן. ירמיהו באמת ראינו לאורך הדרך, ראינו ייסרו אותו, זרקו אותו לחצר המטרה, ראינו לגבי ירמיהו כן. אבל לגבי ישעיהו לא מצאנו שבפועל היכו אותו, סטרו על לחייו, מרטו זקנו. לא מצאנו את זה בכתובים.
אז יש אפשרות אחת שאמנם היה כדבר הזה, אבל לא מצאנו. זאת אומרת, הכתוב לא תיאר את זה. היו כדברים והכתוב לא כתב הכל. ויש אפשרות נוספת, שהפסוק אומר מה ישעיהו אמר. הלכתי בשליחות, הגם שהייתי גם אם אני אצטרך למסור גווי למכים, גם אם אצטרך למסור לחיי למורטים, על מנת כן הלכתי בשליחות. וזה מה שרש"י אומר, שהקדוש ברוך הוא מראש הודיע לו, בניי סרבנים, בניי טרחנים. אומר רש"י, אמרתי לו על מנת כן. מה הכוונה? לא שבפועל עשו לי את זה, אבל מראש הייתי מוכן לתת גווי למכים, לחיי למורטים, ולא להסתיר את פניי בעת כלימות ורוק, ובלבד לקיים את דבר השם ולעשות את השליחות במלואה. והשם אלוקים יעזור לי, על כן לא נכלמתי. על כן שמתי פניי כחלמיש, ואדע כי לא אבוש. והשם אלוקים יעזור לי, אם היכו אותי, השם אלוקים יעזור לי שלא יהרגו אותי. זאת אומרת שלא יפגעו בי פגיעה קשה מדי. וגם אם לא היכו אותי, לפי הפירוש השני של הרד"ק, אז השם יעזור לי שדבריי יתקיימו. זאת אומרת, אם אני אומר דברים והדברים לא יקרו באופן המיידי, לא יראו הציבור כיצד דבריי מתקיימים, על ידי זה יבוש הנביא. מה אתה מאיים? מה אתה כל הזמן אומר הנה יהיה כך ויהיה כך, ושום דבר לא קרה. למה אתם הדתיים תמיד אוהבים להפחיד? אומר לא, הקדוש ברוך הוא יעזור לי שיתקיימו דבריי, על כן לא נכלמתי. לא נוצרה לי בושה, הנה מה אתה כל הזמן אמרת רק יהיה ויהיה ולא קרה כלום. לא נכלמתי. על כן שמתי פניי כחלמיש. הדבר הזה גרם ששמתי פניי כחלמיש, כסלע, לומר את דבר השם. ואדע כי לא אבוש. היות ואני יודע שלא תהיה לי בושה, שלא ייתכן שאומר דברים והדברים לא יתקיימו. והיות וכן, זה נתן לי את העוז לומר את הדברים כראוי.
המלבי"ם מסביר שבאמת לפי עזות הדור, היה בקלות, מה שנקרא בלי הרבה מאמץ וקלות היו מכים אותו. מבלי, הוא לא היה צריך להרגיז אותם יותר מדי בשביל שיתפרצו כנגדו ויכו אותו. אה, למה לא היכו אותו? כי השם אלוקים יעזור לי. זאת הייתה הסיבה שלא נכלמתי, שראיתי השגחת השם שמשגיח עליי באופן פרטי. וממילא שמתי פניי כחלמיש וידעתי כי לא אבוש, כי יש לי עזר מאת השם. אז לפי המלבי"ם, הגם שהנביא לא חווה זאת בפועל, אומר הנביא, אתה יודע למה? כי השם אלוקים יעזור לי. זאת אומרת שתבין שבאופן טבעי לא היה חסר הרבה כדי שהיו מכים אותי. אבל איך ניצלתי? כי השם אלוקים יעזור לי. על כן לא נכלמתי. זה מה שעודד אותי לשים פניי כחלמיש, ואדע כי לא אבוש. מה ההבדל בין נכלם לבין יבוש? אומר המלבי"ם, שנכלם זה מאחרים, ואבוש זה מעצמי. תכסה אותו בושה, הכוונה בושה פנימית, הוא מתבייש בעצמו, איך קרה כדבר הזה. אז ראיתי שיש לי עזר מהשם, אז גם מעצמי לא התביישתי, וקמתי ומצאתי את העוז לומר את הדברים. קרוב מצדיקי, מי יריב איתי? נעמדה יחד, מי בעל משפטי ייגש אליי.
קרוב מצדיקי. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין ריב לבין משפט. מה ההבדל? כאשר ישנם טענות ומענות, לך יש מה לומר ולי יש מה לומר, ויש מקום לדון ויש מקום לראות ולשמוע את הצדדים ולראות מה כדאי ומה הצד היותר נכון, זה נקרא ריב. השופט שומע את הריב אשר יהיה בין שניהם. סידור הטענות, שלכל אחד יש מה לומר. לעומת זאת, משפט זה בדבר שהוא פשוט, הוא חרוץ, הוא מוחלט, אין אין לגביו ספקות. זאת אומרת, ידוע, בן אדם הזיק את חברו, כך חייב לשלם. זה דבר שאין לגביו טענות, מענות, ראיות, הוכחות, צדדים לכאן ולכאן. זה נקרא משפט. ריב זה דבר שצריך לשמוע אותו, שצריך לדון בו, שיש בו שני צדדים, שצריך לאיים ולראות לאן הצד נוטה. על זה הוא אומר, מי שיש לו ריב, אומר המלבי"ם, ניגש אל השופט. אבל מי שיש לו משפט נגד חברו, הוא ניגש אליו מיד בלי השופט. אדוני, תן לי מה שמגיע לי. לא, בוא נלך לבית משפט. מה נלך לבית משפט? הבאתי לך הלוואה, תחזיר לי. מה נלך לבית משפט? דבר שהוא פשוט, שהוא מוחלט על פי דין, לא הולכים לבית משפט. הוא ניגש לחברו, תובע את מה שמגיע לו במשפט. במשפט הכוונה על פי הדין. אבל דבר שיש עיקולי ופשורי, יש צדדים לכאן ולכאן, על זה הולכים אל השופט, כשישמע את הריב שיש בין שניהם. עכשכשיו, אחרי ההקדמה הזאת, נבין את הפסוק.
אומר ישעיהו הנביא, מי שירצה לריב איתי, מי שיש לו טענות, יש לו דין ודברים כנגדי, אני אלך איתו אל השופט. מי שיש לו ריב, מי יריב איתי? נעמדה יחד. אני אלך איתו אל השופט כדי שהשופט ישפוט בינינו. נעמדה יחד, כי ועמדו לפני השופט אשר יהיה בימים ההם. יש צריך לעמוד לפני השופט. אבל הלא קרוב מצדיקי. הרי בבירור אני אצא צדיק בדיני. וממילא, ומי בעל משפטי? כביכול הרי מה שאתם רוצים לדון כנגדי, יש משפט מפורש וברור. ובמשפט מפורש וברור מה אמרנו? לא הולכים לשופט. אז מי בעל משפטי? ייגש אליי. כשיש טענה ברורה וצודקת, תיגש אליי. אבל הוא אומר הרי בבירור אין פה לא ריב ולא משפט. הרי בבירור הדבר מוחלט שהדברים שאני אומר הם דברים אמיתיים נכוחים, שאף אחד לא יכול לבוא ולטעון כנגדי, לבוא למשפט, וגם לא לבוא כנגדי לעשות כמו שאמרנו משפט ברור, דהיינו לתבוע אותי באופן ישיר. לא ללכת אל השופט וגם לא משפט שיתבע אותי תביעה ישירה. שהרי הן השם אלוקים יעזור לי, מי הוא ירשיעני? הן כולם כבגד יבלו, עש יאכלם.
הן השם אלוהים יעזור לי, מי הוא ירשיעני. מסביר המלבי"ם, מי ירשיעני, הכוונה מי יכול לבוא לזכות בוויכוח ובטענות כנגד הנבואה שלי? מי יכול לבוא ולהגיד שיש לו איזשהו דבר לסתור את דבריי? יש לו איזה טענה והוכחה כנגד מה שאני אמרתי? וזה כמו שדיברנו קודם על עניין הריב. מי שיש לו ריב, טענות, מענות, מי יכול לבוא ולהתווכח כנגד הנבואה? הן כולם כבגד יבלו ועש יאכלם. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין בגד בלה לבין עש יאכלם? בגד בלה בעקבות רוב שימוש. משתמשים שוב ושוב ושוב ושוב עד שהבגד בלה. לעומת זאת, אכילת העש זה הפוך. על ידי שלא משתמשים בבגד, תשאיר אותו חצי שנה בארון, עש יאכלם. אז בגד בלה בעקבות רוב השימוש, עש אוכל בעקבות מיעוט מיעוט השימוש. לפי זה הוא אומר המלבי"ם, כנגד בעלי הריב שהם באים בריב, בטענות, במענות, הוא אומר זה יבלה כבגד. דהיינו, הם יחזרו וישתמשו בטענות שלהם שוב ושוב ולא ימצאו בהם מאומה. הטענות שלהם יהיו, ימחזרו אותם מחדש כל פעם, אבל לא ייצא מזה כלום. זה יהיה כמו בגד בלה שאין בו תועלת. בגד בלה לא יכול לחמם את הלובש אותו, כיוון שהבגד יש לו עובי, כשהוא מתבלה הוא כבר נשחק. אז הטענות שלהם, הם ימחזרו אותם כל הזמן, כבגד יבלו. וכנגד מי שירצה לבוא כנגדי במשפט מבואר, כמו שאמרנו שניגש באופן ישיר, לא לא טענות דין ודברים אלא יש לו טענה מבוררת, אומר אני בכלל לא אתווכח איתו. כי אני מביא איתי דברי אלוקים חיים. אני לא אתווכח, גם בלי להתווכח איתו, עש יאכלם. כביכול מעצמו הדבר ייאכל. בגד כביכול על ידי השימוש הרב בו מתבלה, אז הוא אומר הטענות שלהם הם ימחזרו אותם כל כך הרבה, ואז על ידי זה כבר הם בלות. אבל לעומת זאת, אלה שבאים למשפט עם משהו ברור כביכול, אני בכלל לא אתווכח איתם. הם עש יאכלם מעצמם.
יש עוד הסבר שהמלבי"ם מביא במקום אחר, מה ההבדל בין בגד בלה לבין עש יאכלם. רקב של הבגד זה מחולשת הבגד עצמו. הדבר עצמו נחלש, ואז הבגד בלה. הבגד עצמו נהיה חלש. לעומת זאת, העש בא מבחוץ. עש זה דבר מבחוץ שאוכל. גם בגד שלא תשתמש איתו, אחרי שנים, 100 שנה, 200 שנה, תחפשו תכריכים או כל מיני בגדים שנמצאו בכל מיני מערות, אתה נוגע בו, הוא מתפורר. עש לא אכל אותו. מה קרה לבגד? הוא בלה. בלה זה אומר החומר מצד עצמו כביכול נאכל, חומר מצד עצמו מתקלקל. ולעומת זאת עש, החומר מצד עצמו יכול להיות החזק ביותר, בא עש ואוכל אותו מבחוץ. עש זה התולעת של הבגדים. זה אומר המלבי"ם, אפשר להסביר גם כאן. הטענות שלהם יבלו מעצמם, וגם על ידי סיבה חיצונית. למה? כי הרי הן השם אלוקים יעזור לי. זה סיבה חיצונית. אז יש פה גם את הסיבה החיצונית שזה נמשל לעש שיאכל את הטענות שלהם, וגם הטענות שלהם מעצמם יבלו, שזה נמשל לבגד הבלה שמתבלה מעצמו. כך שלמעשה לא תהיינה שום טענות כדי לבטל את דברי הנבואה שאני מוסר, כדי להוכיח שכביכול בדבריי אין ממש.
מי בכם ירא השם, שומע בקול עבדו, אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, יבטח בשם השם וישען באלוהיו. מי בכם ירא השם, שומע בקול עבדו. בקול עבדו, אומר רש"י, זה קול הנביאים. אשר הלך חשכים, גם אם יש עליו צרות, הוא עדיין בוטח בהשם. המלבי"ם מסביר, אותו הדור, כמו שאמרנו, לא היו מאמינים בדברי הנביא. היו באים עם טענות, עם ויכוחים, עם ראיות לסתור את דבריו. ועל זה הרי הוא אמר מי יריב איתי, מי בעל משפטי. היו בודדים שהיו אנשים שהאמינו בדברי הנביא וקיבלו אותם. אחד מעיר ושניים ממשפחה. כנגדם עכשיו הוא מדבר. מי בכם ירא השם, אשר שומע בקול עבדו. שהוא שומע את הנבואות שאני אומר והוא מקבל אותם. ואז, אפילו שהוא הלך חשכים ואין נוגה לו, כביכול אין לו אור, יבטח בשם השם וישען באלוהיו. עצם הביטחון וההישענות בהשם, זה יאיר לו. זה מה שיסייע בידו. אבל לעומת זאת, אתם כולכם קודחי אש מאזרי זיקות, זה אלה שלא מקבלים את דבר הנביא. מה כוונת הדברים? המלבי"ם מסביר אותם בצורה נפלאה מאוד. אומר המלבי"ם, הנביא כאן מדמה את אלה שמאמינים בדברי הנביא ואת אלה שלעומת זאת כופרים בדברי הנביא, כדוגמת שני אנשים שנמצאים במדבר, לילה, חושך, אפלה. אתם לא מפחדים? אז אחד אתה שואל אותו, הוא אומר לך אני בוטח בהשם. אני לא ירא. אני בוטח בהשם, סמוך ובטוח בו שיציל אותי מכל דבר רע. הוא מדליק נר? לא, הוא לא צריך. מה ייתן לי נר? אני בוטח בהשם. לעומת זאת, יש אחר שהוא לא בוטח בהשם, והוא מפחד, והוא חרד מפני הבאות. ומה הוא עושה כדי לצאת מהפחד שלו? הוא מדליק אש, ולוקח ונופח באש פחם, הולך ומדליק, לוקח פחמים, מבעיר אותם. למה? כדי להינצל מהפחד, כדי לצאת מהחרדות שיש לו במקום חשוך, הרי אין לו ביטחון בהשם. זה הועיל לו? זה לא הועיל לו. מכיוון שבכל אופן עדיין הוא נשאר שוכב בפחד, כי כל רגע הוא עדיין חרד מפני הבאות. מי יודע איזה חיה תצא מאיזה מאורה. וגם, מה הוא עשה על ידי זה שהוא הדליק פחם ואש? השחיר את הידיים שלו, השחיר את הפנים שלו, אולי אפילו נכווה. איך? בעקבות מה? בעקבות זה שלא סמך על הקדוש ברוך הוא, אלא חיפש דרכים טבעיות כדי להינצל. על זה אומר כאן הנביא, מי נמצא בכם אשר ירא השם, שומע בקול עבדו, מאמין לכל דברי הנביא. והאיש ההוא, אפילו שהוא לא הדליק אש, והאש פה באה לסמל כביכול, עם מה בודקים בחורים ובסדקים? בנר. כביכול הוא לא צריך נר לבוא לבדוק בחורים ובסדקים, הוא מאמין בהשם, יש לו ביטחון מוחלט. להבדיל מהכופרים והפוקרים בדברי הנביא שמדליקים אש, כביכול מי אמר שמה שאתה אומר זה נכון? בוא בוא אני רוצה לבדוק. לעומת זאת הוא יכול לישון בשקט, הגם שהוא לא הדליק אש, הגם שהוא יושב ושוכב בחושך, ואין נוגה לו, אין לו אור כלל, אף על פי כן הוא סמוך ובטוח מבלי שום חרדה, מבלי שום חשש. ואז הוא מרוויח שני דברים.
א', יבטח בהשם. ליבו בוטח בהשם, הוא שקט, הוא שאנן ושלו. דבר שני, הבוטח בהשם מה קורה איתו? חסד יסובבנו. אז ממילא הוא מוצא משען באלוקיו. זאת אומרת, על מה שהוא נשען זה דבר יציב, חזק, שהוא יכול להישען עליו. וזה מה שהוא אומר כאן. האדם הזה אשר לכאורה הלך חשכים ואין נוגה לו, אין אצלו בעיה, כי הוא בוטח בהשם. ועל ידי שבוטח בהשם, וישען באלוקיו. יש לו על מה להישען ולהיסמך, כי השם בסופו של דבר כן יציל אותו. וכבר הסברנו את מה שאומר הגאון מווילנה, טוב לחסות בהשם מבטוח באדם. אומר הגאון מווילנה, מה זה טוב לחסות בהשם, מה ההבדל בין לחסות לבין בטוח? לחסות זה אומר יש איזשהו מחסה, אני הולך ומסתתר מתחתיו. הוא מסתיר אותי לגמרי? לא. מובטח לי שהמחסה הזה יגן עליי? לא, זה אני מעצמי הלכתי וחסיתי בצילו. לעומת זאת, בטוח זה הבטחה. מישהו אומר לך אני מבטיח לך, אל תדאג, אני אשמור עליך. אומר דוד המלך, טוב לחסות בהשם. אצל הקדוש ברוך הוא אפילו טוב ללכת ולחסות בצילו, אפילו שהשם לא הבטיח לי הצלה, זה יותר טוב מבטוח באדם, מאשר לסמוך על מישהו שהבטיח אני אגן עליך, אני אשמור עליך. יותר טוב אפילו רק חסיה בהשם, שזה מועט, מאשר ביטחון מוחלט שהבטיח לי אדם. אז כך גם כן פה, אחרי שהוא בוטח בהשם, אז הוא כבר סמוך ובטוח, יישען באלוקיו. יש לו על מה להישען. תמיד דבר שאני יכול לבטוח בו נקרא משענת חזקה. ודבר שאני לא יכול לבטוח בו, איך נקרא? משענת קנה רצוץ. גם אתה נשען עליו והוא נשבר, וגם קנה רצוץ, הקנה בקצוות יש לו חוד, אז יש לו חודים, שבר, הוא הרי רצוץ, והוא מנקב את הידיים. ככה קורה למי שנשען על מי שאין להישען בו. אז כאן הוא מדבר על אלה שבוטחים בהשם, הוא לא צריך נרות, הוא לא צריך חיפושים ובדיקות, והוא באמת יש לו על מי להישען. מה זה הלך חשכים ואין נוגה לו? מסביר המלבי"ם, חושך זה מניעת אור. זה לא אפלה גמורה. מניעת האור שיאיר. ייתכן מאוד שיש חושך, אבל יש גם נוגה. לדוגמה, נוגה, אגב, להבדיל מאור גמור, נוגה זה גם אור חוזר. זה גם אם האור מכה במקום מסוים ומשם זה עובר למקום אחר, זה נקרא נוגה. נוגה זה גם היה, אנחנו מתבטאים בזה שרוצים להגיד רואים את הנוגה של הירח. כשאני לא רואה את הירח עצמו אלא אני רואה את הערפילים שעליהם הירח מכה, אז נוצר כעין הילה, זה נוגה. אז ממילא, במציאות הזאת שהאדם הזה סומך על השם יתברך, הוא לא רק בחושך, תגיד אבל אולי יש איזשהו נוגה. אומר לא, אפילו ירח מעט לא מאיר, אין נוגה לו. עם כל זה, הוא לא חושש ממאומה, מדוע? כמו שאמרנו, הוא יבטח בשם השם ויישען באלוקיו. ההבדל בין לבטוח ולהישען, אומר המלבי"ם, כמו שהסברנו, ביטחון זה בלב, הישענות זה בפועל. היות והוא נשען באלוקיו, ממילא לא צריך לחשוש מאומה. ומה זה באלוקיו? למה לא כתוב יישען באלוקים? אז כבר המלבי"ם הסביר לנו את זה כמה פעמים בעבר, שכשכתוב באלוקים הכוונה השגחה כללית. כשכתוב באלוקיו, שלו, זה השגחה פרטית. ברגע שאתה נשען, אה, זה באופן פרטי, יש השגחה פרטית עליך. אתה תקבל שירות VIP מיוחד בשבילך. לכן כתוב יישען באלוקיו. כביכול האלוה מייחד עצמו עליו ועליו בלבד.
הן כולכם קודחי אש, מאזרי זיקות, לכו באור אשכם ובזיקות בערתם, מידי הייתה זאת לכם, למעצבה תשכבון. הן כולכם, אני אסביר קודם כל את פשט הכתוב איך שרש"י והמפרשים הפשטנים מסבירים. הן כולכם, אתם לא שומעים בדבר הנביא, אתם קודחי אש, אתם מעוררים את האש של העברה והכעס של הקדוש ברוך הוא עליכם. מבעירים אש חמתו עליכם. אתם מאזרי זיקות, אתם מחזקים את הזיקות. זיקות זה מלשון כמו זיקוקים. רש"י אומר גחלי אש הנזרקים בקלע. כעין זיקוקים שהם עפים. זיקוקין דנורא. לכו באור אשכם. מה הפירוש? אותו אור שאתם עוררתם חמת השם עליכם, כביכול הבערתם אש, האש הזאת תשרוף אתכם. כך הוא פונה לאותם אנשים שמפקפקים בדבר הנביא. מידי תהיה זאת לכם, שתשכבון למעצבה. השכיבה הכוונה פה שכיבה של חולי או של מוות, לא יהיה לכם כוח לקום מלפני אויביכם. בואו נלך לפי הקו שהתווה לנו המלבי"ם. אומר המלבי"ם, לעומת זה שבוטח בהשם ולא מדליק שום אור וישן לו במדבר מבלי שום חשש, ישנם את אלה, כל אלה המעמיקים חקור, מי אמר שמה שהנביא אמר זה נכון? מה ההוכחות שזה יתקיים? למה הוא רק מפחיד אותנו כל הזמן? אולי זה לא דבר השם? מה הם עושים? מדליקים אש כדי לחטט, לחפש בחורים ובסדקים. הן כולכם קודחי אש, מאזרי זיקות. היות ואין לכם שמן ופתילות טובים כדי להאיר, אז אתם קודחים אש. מה זה קודחים אש? לוקחים עצים ומנסים להפיח בהם ניצוצות. ומאזרים ומסבבים את האש בזיקות ובניצוצות כדי לנסות להבעיר אש. מה הוא רוצה לומר? אם אתה היה לך איזה טענה אמיתית כנגדי כביכול, יש לך איזה טענה כנגד הנביא, זה נקרא לפיד, זה נקרא אש, זה יש לך נר שאתה איתו יכול לבוא כביכול להוכיח, לחפש, להאיר. הנה, מה שהנביא אמר לא מדויק. הנה, הנביא פה הטעה אותנו. הנה, הנביא לא אמר דבר בשם דבר בשם השם. יש לך איזשהו אור אמיתי. אבל אין לך הרי באמת אור אמיתי, אז מה אתה עושה? לוקח כל מיני זרדים וקושש קש ומנסה ליצור מזה איזה אור, על מנת בזה לחפש את דברי הנביא, להוכיח שמה שהדבר שדבר הנביא אמר זה לא נכון. מה קורה כשבן אדם מנסה להבעיר אש בצורה כזאת? זה משחיר את פניו. זה גורם לכך שהוא נושף פחם ופניו משחירות בעקבות זה. לכו באור אשכם, תלכו באור של האש שלכם הקטן הזה, ובזיקות אשר בערתם. כמו שאמרנו, שמנסים לחקור אחרי דברי הנביא. אבל בכל אופן, מידי הייתה זאת לכם, למעצבה תשכבון. אני נותן לכם הבטחה, שאחרי שהדלקתם אור, אז מה אמרנו? שההוא בוטח בהשם, ישן בשקט במדבר. יש לו ביטחון בהשם. הוא בטוח בקדוש ברוך הוא. לעומת זאת, ההוא הדליק אש. הוא חושב שזה מה שירגיע אותו. אומר לא, זה לא יעזור לכם. למעצבה תשכבון. אתם עדיין תשכבו בעוצב. אני אקרא לכם את לשונו של המלבי"ם, תגששו כעיוור קיר הספקות. דהיינו, כשבן אדם יש לו ספקות, הוא כמו עיוור. מגשש באפלה, הוא לא הוא לא יודע, הוא אין לו ודאות. אז אתם חושבים שזה יעזור לכם, כל הטענות שאתם תבואו ותטענו כנגד דברי הנביא, זה יעזור לכם שמה? אז אנחנו רגועים, מה שהנביא אמר לא יבוא. הרי אין לכם הוכחות נגד דברי הנביא. אז ממילא, אתם רק מעוררים ספקות. אז ממילא, האש הזאת שהבערתם לא תיתן לכם מנוחה. כי אם אני הייתי מבטל דברי הנביא, אם הייתי מביא הוכחות שהנביא דיבר שטויות, אני הולך לישון בשקט. רגע, אבל הנביא אמר יהיה צרות, יהיה אסונות, יהיה חורבן, יהיה... לא, הוכחתי שזה שטויות. אבל הרי זה לא מה שקורה כאן. מה קורה פה? אתם בעצם מנסים לעורר ספקות. ודברים אמיתיים לעורר ספקות הסברנו, אין לכם. אש אמיתית אין לכם. אז אתם מנסים לגבב קוצים וכל מיני מאזרי זיקות כדי לעורר ספקות. אז אצלכם עדיין מה? אתם לא לגמרי בטוחים. אתם מגששים כעיוור בקיר הספקות. אומר אז ממילא גם נשכב בשקט אתם לא יכולים. כי ממילא זה שבוטח בהשם, יודע אני נשען באלוקיי, אני לא מוטרד. אבל ההוא שלא בוטח בהשם ורק מנסה לעורר ספקות, הוא יודע בעצמו שדבריו הם לא אמיתיים. אז מה הוא עשה? סך הכל הכניס עצמו לספקות, ועל ידי זה עדיין נשאר תמיד בפחד ובחששות. אומר המלבי"ם, תשים לב, כתוב פה קודחי אש. מה ההבדל בין להבעיר אש, להדליק אש, לבין לקדוח אש? כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית. אומר המלבי"ם, בדרך כלל לקדוח אש זה בא על אש פנימית. כמו קדחת. מה זה קדחת? החום הפנימי של הגוף עולה. זו הייתה מחלת הקדחת או השחפת. ואז מה קורה? יש את הקור הפנימי של הגוף שמנסה להיאבק כנגד החום ומנסה לקרר אותו, מנסה למנוע אותו. וזה מה שרואים, אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית. כביכול תבערה של הכעס הקדוש ברוך הוא זה מבין, כלשון המלבי"ם, מבין הררי שלג. יש כביכול כוח שמנסה לבטל את החום הגדול, והאש קודחת, קודחת וחודרת את ה את אותו קור, את אותו שלג, האש קודחת ובכל אופן מצליחה להתגבר. כך גם כן בקדחת, הגוף מנסה לצנן את עצמו, והקדחת קודחת ומחממת ואוכלת את הגוף כנגד הניסיון של הגוף לצנן עצמו. כך גם כן פה, כאשר האנשים האלה לוקחים, כמו שאמרנו, אין לו באמת טענות אמיתיות, אז מה הוא עושה? לוקח עץ, איזה גזירים? גזירים לחים הוא לוקח, מנסה להבעיר אותם. אם אין לך טענות אמיתיות, אז היה לך אש טובה. אבל אין לך אש טובה, אז אתה לוקח גזיר עץ לח, מנסה להבעיר אותו. מה קורה? יוצא ניצוצות, הוא לא בוער טוב, הוא לא נדלק טוב. אז זה מאזרי זיקות. ואם כן, זה בא לבטא את זה שהעץ עצמו כביכול נאבק כנגד האש הקודחת. אתם קודחי אש, מנסים עם האש לקדוח בעץ שקשה לו לקבל את האש, בעץ שהוא לח. כך גם כן אתם מנסים כביכול לתפול כל מיני טענות, כל מיני האשמות, כל מיני דברים כנגד דברי הנביא, אפילו שאלה דברים שאין בהם ממש, דברים שאין להם קיום. ולכן העונש שיהיה, ההפך מהצדיק. הצדיק כמו שאמרנו, הגם שהוא בחושך והגם שאין נוגה לו, ברגע שהוא יבטח בהשם אז יישען באלוקיו. אבל לכם אין את זה, ולכן מה שלכם יהיה, אומר להם הנביא, למעצבה תשכבון. יזכנו השם לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם. אמן.