בתחילת הפרק מוכיח הקדוש ברוך הוא את ישראל ושואל: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה" - קראתי לכם על ידי נביאיי ולא נעניתם. מכאן ואילך עונה הנביא ישעיהו על כל הטענות שאפשר לטעון כנגדו: אולי הנביא לא ידע לדבר? אולי לא הלך בשליחות? אולי נרתע מפני הקהל? על כל אלה הוא משיב בזה אחר זה.
אֲדֹנָי יֱהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת־יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים׃
לכאורה פסוק סתום לחלוטין. אומר המלבי"ם שהנביא חוזר כאן למה שנאמר קודם: "מדוע באתי ואין איש". אם תטענו "לא שמענו שה' קרא לנו" - הרי ה' נתן לי לשון לימודים, צחות לשון לעורר אתכם לעבודתו. וכדי שהנביא יהיה מליץ בין ישראל לקדוש ברוך הוא, ויוכל ללמד את האומות ואת עם ישראל, הוא צריך שלושה תנאים.
התנאי הראשון: לשון מדברת גדולות, כלומר עושר לשוני. מה ההבדל בין אדם בעל שפה עשירה לאדם שאין לו? מי שאין לו שפה עשירה מוסר את הדברים בצמצום, ואתה תופס רק פן אחד. לעומתו, בעל שפה עשירה יכול להמשיל משלים, לתת דימויים ודוגמאות, לרדת לרזולוציה הקטנה ביותר, עד שהדברים יובנו בצורה נפלאה. על זה נאמר "נתן לי לשון לימודים" - אין לכם שום בעיה עם הדיבור שלי.
"לָדַעַת לָעוּת" - המלבי"ם מפרש שהלמ"ד היא מן השורש, והמילה היא מלשון לוע, אותו מקום שהלחי מתנועע בו. וכן "מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ" - שמדבר ומקדיש ונודר נדרים בלי לשים לב מה יוצא מפיו; "וְשָׁתוּ וְלָעוּ" - מדברים כשיכורים; "יְעַלְעוּ דָם" - מוציאים דם מן הלחיים; "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ". הכול מלשון לוע. כלומר: ה' נתן לי את הכישרון בלועי, לדעת לדבר.
"אֶת־יָעֵף דָּבָר" - יעף מלשון תעופה וגובה, כמו "תוֹעֲפוֹת רְאֵם לוֹ", דברים רמים ונשגבים. ה' נתן לי כוח לקחת עניינים גבוהים ולהוציא אותם בשפתיי בשפה שאנשים יבינו. שהרי הקושי איננו בהסבר דברים פשוטים, אלא בהורדת דברים נשגבים לשפה מובנת. יש בעלי כישרון עצום שאי אפשר להבין אותם, משום שהם נמצאים גבוה מדי ואינך מצליח להגיע למקום שבו הם עומדים.
התנאי השני: שהכוח הזה יהיה בו באופן תמידי, לא בזמן מן הזמנים ולא כרוח שנחה עליו פעם אחת. על זה נאמר "יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" - בקביעות נתן לי הקדוש ברוך הוא את הכוח לקחת רעיונות נשגבים ולהורידם לעולם המעשה.
התנאי השלישי: שיאמר את הדברים בשפה שאנשים יקלטו, ולא ידבר בחידות ובמשלים שאין מבינים כנגד מה הם נאמרים. על זה נאמר "יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים" - כפי כוח הלומדים. שמעתי את הנבואה מפי ה' לפי המשא שהלומד מסוגל לשאת ולקלוט, וה' נתן לי כישרון מיוחד להשפיע את הדברים כפי כוח המקבל. שהרי יש אדם שאם תדבר עמו בשפה פשוטה מדי ישתעמם, ויש אדם שאם תדבר עמו בשפה גבוהה מדי יאמר: לא הבנתי מה נאמר כאן.
הרב נוגרשל סיפר שפעם מסר הרצאה בסמינר של אקדמאים, בהתאמה לרמת השומעים. לאחר מכן נסע באותה עיר לסמינר עממי, ואחד ממשתתפי הסמינר האקדמי ביקש להתלוות אליו ונכנס גם להרצאה השנייה. בסופה אמר לו: "עכשיו הרב דיבר לעניין"... נמצא שהאשמה איננה באוזן אלא ברשם: מי שרשם אותו לסמינר האקדמי, אותו צריך לפטר. יש אדם שאומר "עכשיו דיברת בגובה העיניים, אני מבין", ויש הפוך, שאומר "מה הוא מדבר איתי כמו בסטה בשוק, אני רוצה שידברו על רמה". הכול תלוי ברמת האדם, והקדוש ברוך הוא נתן לנביא כוח לדבר לפי רמת הלומדים.
כל זה לפי המלבי"ם. אולם רש"י והרד"ק מפרשים את שתי המילים הללו אחרת: ה' נתן לי לשון הראוי ללמד, "לעות" מלשון עת - לומר את הדבר בעת הנכונה ובצורה הנכונה, לקבוע להם עיתים כראוי; ו"יעף" מלשון עייף וצמא - אדם שנפשו עייפה, שצריך לבאר לו את הדברים ולפשט אותם. ומשל למה הדבר דומה: אם אדם צמא ותשפוך עליו דלי מים, לא הועלת לו כלום. צריך לתת לו לפי הקצב שלו ולפי יכולתו, ואת הכישרון הזה העניק לי הקדוש ברוך הוא.
אֲדֹנָי יֱהֹוִה פָּתַח־לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי׃
ה' פתח לי אוזן והשמיע לי "את מי אשלח ומי ילך לנו", וכפי שראינו שאמר הקדוש ברוך הוא: שלחתי את עמוס והיו קוראים לו פסילוס, שלחתי את מיכה והיו מבזים אותו. כלומר, כששלח אותי היתה לו מגמה שהדברים יישמעו. ואומר ישעיהו: לא המריתי את פיו אלא הלכתי בשליחותו, ולא נסוגותי אחור, אלא אמרתי "הנני שלחני".
הרד"ק מדייק בחזרה על השם "אדנ-י ה'" בפסוק ד ובפסוק ה: אלוקים הוא גם מלשון שליח ומלאך, כלשון "אלוקים עושה דברו". הקדוש ברוך הוא מסר לי את הנבואה על ידי השליחים, שכן הנבואה באה באמצעות המלאכים, לפי שאדם אינו מסוגל לעמוד בקשר ישיר עם בורא עולם ובוולטאז' העצום הזה. לכן המלאך שם דברו בפיו, כמו שמצאנו שהמלאך נגלה לאברהם ואמר לו "אל תשלח ידך אל הנער". אלוקים הוא לשון כוחות, והקשר של הקדוש ברוך הוא עם האדם בא מכוח מלאכים.
והמלבי"ם מסביר שזהו המשך לטענה: אם תאמרו שהנביא אינו בסדר - כבר נאמר שה' נתן לו לשון לימודים. ואם עדיין תטענו: אולי קיבלת לשון לימודים אבל מעלת בשליחותך ולא קראת לעם בדבר ה'? על זה משיב: ברגע שה' פתח לי אוזן, ברגע שנעשה לי פתח כלשהו, מיד הלכתי בשליחותו. ואם תאמרו: אולי הלכת, ראית את העם ונבהלת, שהרי יש פחד במה ואימת ציבור? על זה אומר "אחור לא נסוגותי" - גם כשעמדתי מולם אמרתי את כל מה שה' שלחני לומר.
גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק׃
ולא זו בלבד, אלא הכינותי את גווי למכים - הייתי מוכן אפילו לקבל מכות. ועוד: בדרך כלל כשבאים להכות אדם על פניו או למרוט את שערו, הוא מסתיר את לחייו, וכשיורקים עליו הוא מכסה את פניו בידיו. אומר הנביא: פניי לא הסתרתי מן המורטים ולא מכלימות ורוק. כלומר, הייתי מוכן לעשות את השליחות במסירות נפש, אף שידעתי שהיא תדרוש ממני מחיר.
רש"י מביא מדרש חז"ל: אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיהו - תדע לך, בניי סרבנים הם, בניי טרחנים הם, על מנת שלא תכעס עליהם. אמר לו: על מנת כן. אלא שהרד"ק מקשה: לא מצאנו בכתוב שהיכו את ישעיהו. בירמיהו כן מצאנו לאורך הדרך שייסרו אותו והשליכוהו לחצר המטרה, אבל בישעיהו לא מצאנו שסטרו על לחייו או מרטו את זקנו.
שתי אפשרויות בדבר: או שאכן היה כדבר הזה אלא שהכתוב לא תיאר הכול, או שהפסוק מתאר את הנכונות של ישעיהו - הלכתי בשליחות גם אם אצטרך למסור גווי למכים ולחיי למורטים. וזוהי כוונת רש"י: הקדוש ברוך הוא הודיע לו מראש שבניו סרבנים וטרחנים, ואמר לו "על מנת כן" - מראש קיבלתי על עצמי הכול, ובלבד לקיים את דבר ה' ולעשות את השליחות במלואה.
וַאדֹנָי יֱהֹוִה יַעֲזָר־לִי עַל־כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל־כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי־לֹא אֵבוֹשׁ׃
ה' יעזור לי - אם היכו אותי, יעזור לי שלא יהרגוני ושלא יפגעו בי פגיעה קשה מדי. ולפי הפירוש השני של הרד"ק, שלא היכוהו בפועל, הכוונה שה' יעזור לי שדבריי יתקיימו. שהרי אם נביא אומר דברים ואין הציבור רואה אותם מתקיימים, נוצרת לו בושה: מה אתה מאיים כל הזמן? למה אתם הדתיים אוהבים להפחיד, ושום דבר לא קורה? על זה אומר: ה' יעזור לי שיתקיימו דבריי, ועל כן לא נכלמתי. וכיוון שכך שמתי פניי כחלמיש, כסלע, לומר את דבר ה', וידעתי שלא ייתכן שאומר דברים ולא יתקיימו - וזה שנתן לי את העוז לומר את הדברים כראוי.
המלבי"ם מוסיף: לפי עזות הדור, בקלות ובלי מאמץ רב היו מכים אותו, ולא היה צריך להרגיז אותם הרבה כדי שיתפרצו כנגדו. ואם כן מדוע לא היכוהו? "וה' אלוקים יעזור לי" - ראיתי השגחה פרטית עלי, וזו הסיבה שלא נכלמתי, וממילא שמתי פניי כחלמיש וידעתי כי לא אבוש, שהרי יש לי עזר מאת ה'.
ומה ההבדל בין "נכלם" ל"בוש"? אומר המלבי"ם: כלימה באה מאחרים, ובושה היא מעצמו, בושה פנימית - "תכסה אותו בושה", שמתבייש בעצמו איך אירע כדבר הזה. כיוון שראיתי שיש לי עזר מה', גם מעצמי לא התביישתי, וקמתי ומצאתי את העוז לומר את הדברים.
קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי־יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי־בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי׃
המלבי"ם מקדים את ההבדל בין ריב למשפט. ריב הוא כשיש טענות ומענות, לזה יש מה לומר ולזה יש מה לומר, ויש מקום לדון ולשמוע את הצדדים ולראות להיכן נוטה הדין - "השופט שומע את הריב אשר יהיה בין שניהם". משפט, לעומת זאת, הוא דבר פשוט וחרוץ ומוחלט שאין בו ספקות: אדם הזיק את חברו, כך חייב לשלם. אין בו טענות וראיות וצדדים לכאן ולכאן.
מכאן: מי שיש לו ריב ניגש אל השופט, אבל מי שיש לו משפט ברור נגד חברו ניגש אליו ישירות - אדוני, תן לי את שלי, הלוויתי לך, החזר לי; על דבר כזה אין הולכים לבית משפט. רק דבר שיש בו עיקולי ופשורי, צדדים לכאן ולכאן, עליו הולכים אל השופט.
ועתה מובן הפסוק: מי שרוצה לריב עמי, שיש לו טענות ודין ודברים - "נעמדה יחד", נלך יחד אל השופט, כדין "ועמדו לפני השופט אשר יהיה בימים ההם". אבל "קרוב מצדיקי" - בבירור אצא צדיק בדיני. ומי שיש לו כביכול משפט ברור ומפורש - "יגש אלי", שיבוא ישירות בטענתו. ובאמת, אומר הנביא, אין כאן לא ריב ולא משפט: הדבר מוחלט שדבריי אמיתיים ונכוחים, ואין מי שיוכל לבוא כנגדי לא בדין לפני שופט ולא בתביעה ישירה.
הֵן אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעֲזָר־לִי מִי־הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם׃
"מי הוא ירשיעני" - מיהו שיוכל לזכות בוויכוח ובטענות כנגד הנבואה שלי, למצוא סתירה בדבריי או הוכחה כנגדם? וזה כנגד בעלי הריב שהזכרנו.
והמלבי"ם מדייק בהבדל שבין "כבגד יבלו" ל"עש יאכלם": בגד בלה מחמת רוב שימוש, ואילו העש אוכל דווקא מחמת מיעוט שימוש - תשאיר את הבגד חצי שנה בארון והעש יאכלנו. לפי זה: כנגד בעלי הריב, הבאים בטענות ומענות, נאמר "כבגד יבלו" - הם יחזרו וימחזרו את אותן טענות שוב ושוב ולא ימצאו בהן מאומה, כבגד בלה שאינו מחמם עוד את לובשו, שהרי נשחק עוביו. וכנגד מי שבא במשפט מבורר וישיר, אומר הנביא: עמו לא אתווכח כלל, שהרי בידי דברי אלוקים חיים - וגם בלי ויכוח "עש יאכלם", הדבר ייאכל מאליו.
ועוד הסבר מביא המלבי"ם במקום אחר להבדל: בליית הבגד באה מחולשת הבגד עצמו, החומר מצד עצמו מתקלקל - קח תכריכים או בגדים שנמצאו במערות אחרי מאה או מאתיים שנה, אתה נוגע בהם והם מתפוררים, ולא עש אכלם. ואילו העש הוא סיבה חיצונית, תולעת הבאה מבחוץ ואוכלת אפילו את החומר החזק ביותר. וכך גם כאן: טענותיהם יבלו מעצמן, וגם סיבה חיצונית תכלה אותן - שהרי "הן ה' אלוקים יעזר לי", זו הסיבה החיצונית הנמשלת לעש. כך שלא תישארנה שום טענות לבטל את דברי הנבואה או להוכיח שאין בהם ממש.
מִי בָכֶם יְרֵא יְהֹוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהֹוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו׃
"שומע בקול עבדו" - אומר רש"י: קול הנביאים. "אשר הלך חשכים" - אף אם באות עליו צרות, עדיין הוא בוטח בה'. והמלבי"ם מסביר: אותו הדור ברובו לא האמין בדברי הנביא ובא בטענות, ויכוחים וראיות לסתור, ועל כך אמר "מי יריב אתי, מי בעל משפטי". אך היו בודדים שהאמינו בדברי הנביא וקיבלו אותם, אחד מעיר ושניים ממשפחה, וכנגדם הוא מדבר עתה.
והמשיל המלבי"ם משל נפלא: שני אנשים נמצאים במדבר בלילה, בחושך ובאפלה. האחד בוטח בה' ואומר: איני ירא, סמוך ובטוח אני שיצילני מכל רע. נר אינו מדליק, אינו זקוק לו. והשני אינו בוטח בה', מפחד וחרד מן הבאות, ומה הוא עושה כדי להיחלץ מפחדו? קודח אש, נופח בפחמים ומבעיר אותם. וכלום הועיל לו? הוא נשאר שוכב בפחד, שהרי בכל רגע הוא חרד מי יודע איזו חיה תצא ממאורתה. ועוד: השחיר בכך את ידיו ואת פניו, ואולי אף נכווה - והכול משום שלא סמך על הקדוש ברוך הוא אלא חיפש דרכים טבעיות להינצל.
ולנמשל: האש כאן מסמלת את הנר שבו בודקים חורים וסדקים. מי שירא ה' ושומע בקול עבדו ומאמין בכל דברי הנביא אינו זקוק לנר לחטט בחורים ובסדקים, שכן ביטחונו מוחלט. מה שאין כן הכופרים והמפקפקים בדברי הנביא, האומרים: מי אמר שדבריך נכונים? בוא ונבדוק. ואילו המאמין ישן בשקט, אף שלא הדליק אש ואף ששוכב בחושך ואין נוגה לו, בלי שום חרדה וחשש.
ושני דברים הוא מרוויח: האחד - "יבטח בשם ה'", לבו בוטח, והוא שקט, שאנן ושלו. והשני - הבוטח בה' חסד יסובבנו, וממילא "יישען באלוקיו", מוצא משען יציב וחזק להישען עליו, שכן ה' באמת יצילנו.
וכבר הסברנו את דברי הגאון מווילנה על "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם": מה בין חסיה לביטחון? חסיה - יש איזה מחסה ואני הולך ומסתתר תחתיו, אך אין הוא מסתיר אותי לגמרי ואיש לא הבטיח לי שיגן עליי; מעצמי הלכתי וחסיתי בצלו. ביטחון - מישהו מבטיח לך: אל תדאג, אני אשמור עליך. ואומר דוד המלך: אצל הקדוש ברוך הוא אפילו חסיה בעלמא, בלי שהובטחה לי הצלה, טובה יותר מהבטחה מוחלטת של בשר ודם. דבר שאפשר לבטוח בו נקרא משענת חזקה, ודבר שאין לבטוח בו נקרא משענת קנה רצוץ - שגם נשבר תחת הנשען עליו, וגם חודיו של הקנה הרצוץ מנקבים את כפיו.
ומהו "הלך חשכים ואין נוגה לו"? מסביר המלבי"ם: חושך הוא מניעת האור, ואינו אפלה גמורה; ייתכן חושך ועדיין יש נוגה. נוגה הוא גם אור חוזר, כשהאור מכה במקום אחד ומשם מגיע למקום אחר, וכגון נוגה הירח - שאיני רואה את הירח עצמו אלא את הערפילים שהוא מכה בהם ונוצרת כעין הילה. ואומר הכתוב שאפילו נוגה כזה אין לו, ואף על פי כן אינו חושש מאומה, כי "יבטח בשם ה' ויישען באלוקיו".
וההבדל בין ביטחון להישענות, אומר המלבי"ם: הביטחון בלב וההישענות בפועל. וכיוון שהוא נשען באלוקיו, אין לו ממה לחשוש. ומדוע "באלוקיו" ולא "באלוקים"? כבר הסביר לנו המלבי"ם כמה פעמים בעבר: "אלוקים" מורה על השגחה כללית, ואילו "אלוקיו" - שלו - מורה על השגחה פרטית. ברגע שאתה נשען, ההשגחה עליך פרטית, שירות מיוחד ומיוחס לך בלבד, כביכול האלוה מייחד עצמו עליו ועליו בלבד.
הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה־זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן׃
תחילה פשט הכתוב לפי רש"י והפשטנים: אתם שאינכם שומעים לדברי הנביא, "קודחי אש" - מעוררים ומבעירים את אש חמתו וכעסו של הקדוש ברוך הוא עליכם; "מאזרי זיקות" - מחזקים את הזיקות, ורש"י מפרש גחלי אש הנזרקים בקלע, כעין זיקוקין דנורא העפים. "לכו באור אשכם" - אותה אש שהבערתם היא עצמה תשרוף אתכם. "מידי היתה זאת לכם, למעצבה תשכבון" - שכיבה של חולי או של מוות, שלא יהיה בכם כוח לקום מפני אויביכם.
ועתה לפי הקו שהתווה המלבי"ם: לעומת הבוטח בה', שאינו מדליק שום אור וישן במדבר בלא חשש, ישנם המעמיקים לחקור - מי אמר שדברי הנביא נכונים? מה ההוכחות שיתקיימו? למה הוא רק מפחיד אותנו? אולי אין זה דבר ה'? ומה הם עושים? מדליקים אש כדי לחטט ולחפש בחורים ובסדקים. וכיוון שאין להם שמן ופתילות טובים להאיר, הם "קודחי אש" - לוקחים עצים ומנסים להפיח בהם ניצוצות, ומאזרים ומסבבים את האש בזיקות ובניצוצות כדי להבעירה.
והנמשל: אילו היתה לך טענה אמיתית כנגד הנביא, זה נקרא לפיד, נר שבו אפשר לחפש ולהאיר ולהראות שהנביא לא דייק, שהטעה, שלא אמר דבר בשם ה'. אבל אור אמיתי אין לך, ולכן אתה מקושש קש וזרדים ומנסה ליצור מהם אור כדי לחפש בדברי הנביא. ומה קורה למי שמנסה להבעיר אש כזאת? הוא נושף בפחם ופניו משחירות. "לכו באור אשכם ובזיקות בערתם" - לכו לכם באורכם הקטן הזה, ובכל זאת "מידי היתה זאת לכם, למעצבה תשכבון".
ולשון המלבי"ם: תגששו כעיוור בקיר הספקות. אדם שיש לו ספקות דומה לעיוור המגשש באפלה, אין לו ודאות. וכי תסברו שהטענות שתטענו כנגד דברי הנביא ירגיעו אתכם? אילו הייתם מביאים הוכחות שדברי הנביא בטלים, הייתם הולכים לישון בשקט: אמנם הנביא אמר שיהיו צרות ואסונות וחורבן, אבל הוכחתי שאין בזה ממש. אלא שאין לכם הוכחות ואין לכם אש אמיתית, וכל שעשיתם הוא לעורר ספקות - וממילא אתם עצמכם אינכם בטוחים, ואתם נשארים בפחד ובחשש. הבוטח בה' יודע שהוא נשען באלוקיו ואינו מוטרד; ומי שאינו בוטח, אלא רק מעורר ספקות ויודע בעצמו שאין דבריו אמיתיים, אינו יכול לשכב בשלווה.
ועוד דייק המלבי"ם: מדוע "קודחי אש" ולא מבעירי או מדליקי אש? קדיחת אש באה בדרך כלל על אש פנימית, כלשון "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית", וכלשון קדחת - שהחום הפנימי של הגוף עולה, והגוף מצדו מנסה לקרר ולהיאבק בחום, והקדחת קודחת ומתגברת ואוכלת את הגוף. כך גם שם: תבערת הכעס היא כביכול "מבין הררי שלג", יש כוח המנסה לבטל את החום הגדול, והאש קודחת וחודרת אותו ובכל זאת מתגברת.
וכך כאן: מי שאין לו טענות אמיתיות לוקח גזירי עץ לחים ומנסה להבעירם. היתה לך אש טובה - היית מדליק; אין לך, אתה קודח בעץ לח שאינו נדלק יפה ורק מוציא ניצוצות, וזהו "מאזרי זיקות". העץ עצמו כביכול נאבק באש הקודחת בו. כך אתם מנסים לתלות בנביא כל מיני טענות והאשמות שאין בהן ממש ואין להן קיום. ולכן עונשכם הפוך מן הצדיק: הצדיק, אף שהוא בחושך ואין נוגה לו, ברגע שיבטח בה' יישען באלוקיו; ואילו לכם אין זאת, ולכן "למעצבה תשכבון".
הנביא משיב בפרקנו על כל טענה שאפשר לטעון כנגדו: ה' נתן לו לשון לימודים - עושר לשון להוריד עניינים נשגבים לשפת בני אדם, כוח קבוע "בבוקר בבוקר", ויכולת ללמד כל אחד לפי כוחו; הוא לא מרה את פי ה' ולא נסוג אחור, ואף היה מוכן למכות, למריטה, לכלימות ולרוק ובלבד לקיים את השליחות; ובעזרת ה' לא נכלם מבחוץ ולא בוש מבפנים, שם פניו כחלמיש, ואין מי שיריב עמו בדין או יתבע אותו בתביעה ברורה - שכל טענות המתנגדים יבלו כבגד מעצמן ויאכלן העש מבחוץ. ולסיום מעמיד הנביא זה מול זה שני טיפוסים: ירא ה' השומע בקול עבדו, ההולך בחושך גמור בלא נוגה ובוטח בה' ונשען באלוקיו בהשגחה פרטית ושוכב בשלווה; ולעומתו קודחי האש ומאזרי הזיקות, המנסים להבעיר אש של ספקות מגזירי עץ לחים, משחירים את פניהם, מגששים כעיוורים בקיר הספקות, ובסופו של דבר "למעצבה תשכבון". יזכנו ה' לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן.