TheWholeTorah.aiBeta

פרק נ - ספר כריתות לאם - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק נ' בישעיהו פותח בטענה שהשמיעו ישראל כלפי הנביא: אם הקדוש ברוך הוא הגלה אותנו והרחיק אותנו מעליו, כביכול כבר ניתק את הקשר, ומה עוד הוא תובע מאיתנו? על כך משיב הנביא בשני משלים: משל האישה המשולחת ומשל הבנים הנמכרים, ומוכיח מתוכם שאין כאן ניתוק מוחלט אלא ריחוק זמני שסופו להסתיים. נלך על סדר הפסוקים על פי הרד"ק והמלבי"ם.

"אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם" - דברי הרד"ק
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ, הֵן בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם׃

הרד"ק מבאר שירמיהו דיבר כנגד עשרת השבטים, שהקדוש ברוך הוא כביכול נתן להם ספר כריתות, שלא יהיה מהם עוד מלך - כרת אותם מן המלוכה. ובהמשך נאמר "ועבדי דוד נשיא להם" ו"לא יחצו עוד לשתי ממלכות". שימו לב: המלוכה לא תשוב עוד לעשרת השבטים. מי מלך אצלם? ירבעם והמסתעף, אחאב ושאר המלכים הרשעים. אבל ליהודה לא נתן הקדוש ברוך הוא ספר כריתות: לאחר שיגאל אותם, תשוב אליהם המלוכה. משל למה הדבר דומה, לבעל שהוציא את אשתו מביתו מפני שקצף עליה, אך לא נתן לה ספר כריתות, מפני שהוא עתיד להחזירה אליו.

וכנגד מה שאמר שם ירמיה אומר כאן ישעיה: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" - אומנם שלחתיה, אבל ספר כריתות לא נתתי לה, שכן עדיין כוונתי ומגמתי להחזיר את המשיח למשפחת בית דוד, היא משפחת יהודה. ממילא לא היה כאן שילוח של גט כריתות, אלא שילוח של מי שכועס על אשתו ומוציאה מביתו, ועתיד להחזירה.

עשרת השבטים לא שבו, ויהודה שב

ועוד: עשרת השבטים כידוע לא שבו. כאשר שבו הגלויות מבבל, עשרת השבטים נשארו בחלח ובחבור ובנהר גוזן, מעבר להרי החושך, ולא חזרו. נמצא שאצלם היה זה כביכול כספר כריתות - כריתה שאין אחריה שיבה. לעומתם בני יהודה, לאחר שבעים שנות גלות שבו לבית שני. אצלם לא היה זה בגדר כריתות, שהרי "כריתות" פירושה נכרת ונפסק. סיפור פורים היה מעט לפני תום שבעים שנות הגלות, ובסופו של דבר, ברשות כורש ודריווש, שב עם ישראל ונבנה הבית השני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, והייתה כאן מציאות של ממלכה. נמצא שיהודה אינם בגדר כריתות, ואילו עשרת השבטים הלכו מבלי שוב. ואף שישעיהו מתנבא עדיין קודם השיבה, הוא מודיע להם מה עתיד להיות: אין זה ספר כריתות, אני עתיד להשיב אתכם.

וכן אצל יחזקאל מובא: "הנה אני לוקח את עץ יהודה אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד" - עתידים הם להיות עץ אחד, כלומר להתקבץ בחזרה. ואם כן אין לכם לומר שהקדוש ברוך הוא שילח אותנו מעליו.

טענת העם לנביא

כך מובא שעם ישראל באו אל הנביא ואמרו לו: מה אתה מציב לנו דרישות? מה אתה אומר לנו שעלינו לעבוד את השם? הרי אישה שבעלה נתן לה ספר כריתות, וכי יש לו עוד תביעות כלפיה? למה לא כיבסת, למה לא ניקית, למה לא עשית? גמרנו, ספר כריתות, מנותקת. כך גם הקדוש ברוך הוא כביכול גירש אותנו מן הארץ והגלה אותנו לבין האומות - מה זה אם לא ספר כריתות? ומה אתה בא אלינו בדרישות לשמור מצוות?

השיב להם הנביא: טעות בידכם. "אי זה ספר כריתות אמכם" - היכן ראיתם שהשם כתב לכם ספר כריתות? היכן ראיתם שהקדוש ברוך הוא גירש אתכם באופן מוחלט? אלא כפי שהסביר הרד"ק, הקדוש ברוך הוא רק ריחק אתכם, כאישה שהמרתה את פי בעלה והיה סכסוך, ויש שלב של ריחוק - אבל שלב זה עתיד להסתיים ולשוב מצב של קרבה. ואם כן ודאי שיש לכם להמתין לכך שהקדוש ברוך הוא ישיב את שבותכם ויחדש ימינו כקדם.

"מִי מִנּוֹשַׁי" - לא בכסף נמכרתם

ולא זו בלבד. אומר הקדוש ברוך הוא: "או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו" - וכי מכרתי אתכם מכירת עולמים? למי מנושיי? אם כן לא נמכרתם, ואינכם צריכים כסף כדי לפדות אתכם. ומה גרם לריחוק? "בעוונותיכם נמכרתם". לא היה כאן כסף כלל, שאם היה כסף היה מקום לומר: אין ממון שבו ניפדה. אלא נמכרתם בחטא ובעוון, ולפיכך במה תיפדו? בחזרה בתשובה. "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" - ברגע שתעשו תשובה מיד תיפדו. אין כאן שום מחסום כלכלי המונע להחזיר את עם ישראל למקומם.

ולמה פעם ממשיל אותם לאם ופעם לבנים? מסביר הרד"ק שבתחילה מדבר על הכנסייה, הכלל, היא כנסת ישראל, ואחר כך מדבר על הבנים שהם הפרט, כל אחד ואחד בפני עצמו.

המלבי"ם: מאס בה או מרדה בו

המלבי"ם מבאר: אדם המגרש את אשתו מביתו, הדבר ייתכן מאחת משתי סיבות - או מפני שמאס בה, או מפני שמרדה כנגדו. ויש הבדל גדול ביניהן. אם שילחה מפני שמאס בה, אין תקווה: הוא מגרשה לחלוטין ואינו מצפה ממנה למאומה, ולכן הוא נותן לה ספר כריתות, שהרי האהבה לא תצמח מחדש פתאום. אבל אם שילחה מפני שמרדה בו, המרד הוא עניין זמני - החציפה פניה כנגדו והתנהגה בצורה מסוימת, וכנגד זה העניש אותה והוציאה מביתו. במצב כזה אינו נותן ספר כריתות, שכן אין כאן ניתוק מוחלט, ויתכן מאוד שמחר תשפר דרכיה וישיבנה.

על כך בא הנביא ושואל: "אמכם אשר שלחתיה" - היכן ספר הכריתות שלה? הרי לא שלחתי אותה מפני שמאסתי בה, שאילו כן היה צריך להיות כאן ספר כריתות, והיכן הוא? ובהכרח ששלחתיה מחמת שמרדה בי - ואז אין ספר כריתות אלא ריחוק זמני שעתיד להסתיים והקשר יחודש.

המלבי"ם: שתי סיבות למכירת בנים

ועל "או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו" אומר המלבי"ם: אדם המוכר את בניו, אף זה מאחת משתי סיבות. או שמאס באשתו וממילא מואס גם בבנים, ואז אוי ואבוי - אין תקווה, שכמו שמן האישה אין תקווה כי מאס בה, כך אין תקווה מן הבנים כי מאס באמם ומאס בהם. או שבלית ברירה מוכר את בניו: בא הנושה ליטלם ואין לו במה לשלם, והוא אוהב את בניו ואוהב את אשתו, אך מה יעשה והנושה לוקח את בניו בעקבות חובותיו. אבל גם כאן התקווה קלושה, שהרי אין לו כסף, ועם כל הרצון וכל האהבה וכל חפצו בהם - במה יפדה אותם?

אומר המלבי"ם: אחרי שהשם הבהיר בוודאות שאת האם לא שילח מפני שמאס בה, ממילא גם את הבנים לא שילח מחמת מאיסת האם. ואם כן על כורחכם תאמרו שהבנים נמכרו לנושים. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: וכי דבר כזה מעלים על הדעת? "מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו" - למי אני חייב כסף, שיבוא וייקח את בניי, את עם ישראל? אלא הסיבה אחרת לגמרי: "הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם".

יסוד המלבי"ם: עוון ופשע

מהו עוון ומהו פשע? כאן מניח המלבי"ם יסוד גדול השייך לכל התנ"ך. עוון הוא מלשון עיוות - עיוות השכל. השכל מסית את האדם לכפור במצוות השם, יש לו עקמומיות בשכל והוא בא בטענות ובראיות להתנצח כנגד התורה. פשע לעומת זאת הוא מרד. הפושע אינו בא להתווכח בראיות והוכחות שכליות, שכלו שלם לחלוטין והוא יודע מה טוב ומה רע - אלא פשוט אינו רוצה. לא בא לי. זהו מרד נגד השם.

ועתה בוא וראה. בן החוטא כנגד אביו על ידי מרד, אין לו תקווה. זהו בן פושע - מורד, "לא רוצה". מה יש לאב לצפות ממנו? אבל בן שנפגע שכלית, הוא בעל העוון שיש לו עיוות בשכל, אביו אומר: ניקח אותו, נטפל בו, נמצא מי שיישר לו את השכל. יש לו עיוות, צריך לעזור לו. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: "הן בעוונותיכם נמכרתם" - לא מכרתי אתכם מצד מרד ופשע, שאז הייתם אומרים אין תקווה, אלא נמכרתם מחמת עוון. ואם מחמת עוון - יש תקווה: האב עדיין רוצה בבן, ועוד יצליח ליישר את שכלו. דהיינו נטרפה דעתכם, השתבש שכלכם, ויש סיכוי ליישר את השכל. אבל במרד, שהשכל ישר והבן אומר "לא רוצה", אין לאב מה לעשות עמו.

וכאן מוסיף המלבי"ם: כל זה ביחס של אב לבן, שאם יש עיוות שכלי וחולי - האב מרחם ומביא רופאים, ואילו במרד כבר אינו מצפה. אבל אצל האישה הדבר הפוך: כשיש מרד עדיין מצפים שתיישר דרכיה ולא תחציף ולא תמרוד בבעלה, ואילו העוון, שהוא שיבוש השכל וחולי, הוא החמור יותר. לכן אומר הנביא: "ובפשעיכם שולחה אמכם" - לא מחמת עוון שולחה, שאז הייתם אומרים אין מה לעשות עמה, אלא מחמת מרד ופשע, ומי שאשתו מרדה בו עדיין מצפה שתשנה דרכיה. ואם כן מדוע אתם סבורים שכבר נתתי לכם ספר כריתות? אם כבנים - "בעוונותיכם נמכרתם", ויש תקווה; ואם כאישה - "בפשעיכם שולחה אמכם", ואף כאן יש תקווה.

שני הקשרים: בנים מצד התולדה, אישה מצד הבחירה

אומר המלבי"ם: הקשר שלנו אל הקדוש ברוך הוא הוא כיחס אב לבנים וכיחס איש לאשתו, ושני הדימויים מצויים בכתובים. מצד אחד "בנים אתם לה' אלוקיכם", ומצד שני יחס של איש ואישה - שיר השירים מלא מזה, "וארשתיך לי לעולם". מציאותו של עם ישראל היא הדוד והרעיה, הקדוש ברוך הוא האיש ועם ישראל הכלה. "עלובה כלה המזנה תחת חופתה" - זה עם ישראל שעשו את העגל בעת שהשם קידש אותם במעמד הר סיני, שהוא החופה.

ומה באים שני הקשרים לבטא? היחס של אב לבן הוא מצד התולדה: יש בנו חלק אלוה ממעל, ואנחנו חלק ממנו יתברך. כשם שהמוליד ילד, כל מה שיש בילד הוא חלק ממנו ומן האם, כך "מאן דנפח מדיליה נפח" - החלק הרוחני שנתן בנו השם הוא חלק אלוה ממעל, ומצד זה אנו בנים לו יתברך. ואילו היחס של איש לאישה בא בעקבות מעמד הר סיני, לפי שיחס של איש לאישה הוא יחס בחירי, כלשון המלבי"ם.

יש ביטוי שהעולם אומרים: הורים לא בוחרים - נולדת להורים הללו. לעומת זאת אישה אדם בוחר: החליט להתחתן איתה - התחתן, החליט בשלב מסוים להתגרש - התגרש. ויש שלקחו זאת עוד שלב ומסתכסכים עם האישה בשביל האם, בטענה שאם היא קשר דם ואישה היא בת ניתוק. וזו טעות גמורה, שהתורה אומרת "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - עליך לעזוב אב ואם ולהידבק לבשר אחד עם אשתך. על כל פנים, האמהות הזקנות אוהבות לומר שהקשר עם האם הוא קשר דם ועם האישה רק התחתנת וזה יכול להיות זמני, ולפעמים אף דואגות שיהיה זמני.

ומכאן אנו מבינים שהקשר בינינו לבין השם כאיש ואישה הוא קשר של בחירה: הקדוש ברוך הוא עבר על האומות לתת להם תורה, ובא גם לעם ישראל ואמר תורה יש לי, ואמרנו נעשה ונשמע. זו הייתה בחירה. לעומת זאת מה שנתן בנו חלק אלוה ממעל ואנו בנים - אין בזה בחירה כלל, השם נטע בנו את נשמתו מבלי שנישאל, כשם שההורים הולידו אותנו בלי שתהיה לאדם בחירה. אבל עם מי התחתנו - בזה הייתה לנו בחירה. כך גם הקשר שנכרת עמנו במעמד הר סיני, שלקחנו להיות לו לעם, הוא קשר של בחירה, שאנו בחרנו להיות כארוסה להשם יתברך.

כיצד מתקנים

וזה שאומר כאן: היחס שלנו כאיש לאשתו הוא היחס שבו מתחייב הקדוש ברוך הוא בכסות ובמזון, ויחס זה נפסק על ידי הפשעים. כשפשענו נעשינו כאישה שמרדה בבעלה, ואישה המורדת בבעלה - אין הבעל חייב במזונותיה, כדברי הגמרא. אבל עדיין יש תקווה, שכן היא רק מורדת ואין כאן עיוות השכל, ויש תקווה שהשם עוד ישיבנו. כיצד? על ידי שנשוב אל השם ונקבל מחדש את התורה, שהרי הקשר בינינו לבינו הוא על ידי התורה, וכשאנו עוזבים את התורה אנו כמורדים בעצם הדבר המחבר אותנו. וכשנשוב ונקבל את התורה ונאמין בעיקרי הדת ונתקן את מה שמרדנו - יתחדש הקשר, תחזור אותה הארה ואותה מציאות של מעמד הר סיני, יחזור השידוך למקומו ויחזור החיבור. תתקן את הפשע שבעקבותיו "שולחה אמכם", ותשוב אל החיבור עם השם יתברך.

וכן היחס של בנים, שהוא מצד שנטע בנו הקדוש ברוך הוא חלק אלוה ממעל - הוא נפסק על ידי העוונות, שהם טעות השכל. וכפי שהסברנו, כשנשתבש לבן משהו בשכלו אין האב זורקו אלא דואג לו ומשקיע בו. אומר לנו הקדוש ברוך הוא: אם יש כאן עוון של טעות השכל, הרי אני מתייחס אליכם כאל בנים, ויש לי תקווה מכם, לטפל בכם ולעזור לכם עד שאצליח ליישר את עיוות שכלכם. נמצא שיש תקנה, ואין כאן כריתות ואין כאן מכירה לנצח, אלא שילוח לפרק זמן שסופו להסתיים.

"מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ"
מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל, הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא׃

עתה נראה כמה נפלא הפסוק הבא. לאחר שהובהר בצורה הברורה ביותר שהפירוד בינינו לבין השם אינו ניתוק מוחלט אלא ניתוק שיש לו תקווה להתחבר מחדש - שהרי לא מאס באמכם ואתם חינם נמכרתם - ממילא בקלות יכול השם להשיבנו אליו, וכשהוא קורא לכם היה עליכם לרוץ מיד. אומר הקדוש ברוך הוא: אם כן "מדוע באתי ואין איש"? הגעתי ובאתי, והנה אין איש. ולא זו בלבד אלא גם "קראתי" - אני קורא ומתחנן ומתחיל לפייס אתכם - "ואין עונה".

"הקצור קצרה ידי מפדות"? הרי כבר אמרנו "מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו" - וכי חסר לי ממון, וכי אני חייב למישהו ויש לי נושים שבגללם מכרתי? אין כאן עניין של פדיון בממון, שהרי לא נמכרתם, ובידי לפדות אתכם. ואם תאמרו שהקונים שלכם לא יסכימו לקבל ממון, שהכסף אינו מדבר אליהם והם ירצו לעכב אתכם בכוח - "ואם אין בי כוח להציל"? וכי סבורים אתם שאין בי די כוח להוציא אתכם מן הגלות שאתם נתונים בה?

ומדוע תחשבו כן? "הן בגערתי אחריב ים" - בגערה בלבד אחריב את הים, ואת הנהרות אשים כמדבר, מקום שאין בו מים כלל. והדגה שבתוכו מה יהא עליה? "תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא", שתתייבש ותמות. נמצא שאין כאן חיסרון כוח. ואם כן אל תאמרו שגירשתי אתכם באופן מוחלט - הנה הראיתי לכם שלא. ולא זו בלבד אלא גם באתי אליכם, והייתי מצפה שתבואו; ואם אין זה מועיל - גם קראתי, ואף זה אינו משפיע. ואם תאמרו שמכרתי אתכם - הקצור קצרה ידי מפדות? ואם תאמרו שהאויבים אינם רוצים כסף - הרי בידי להציל אף בכוח, שבגערתי אחריב ים ונהרות אשים למדבר. אם כן מדוע אתם מתמהמהים?

בואש וצחנה - דקדוק המלבי"ם

המלבי"ם עומד על לשון "תבאש": הפועל "באש" נאמר על כל דבר שנתקלקל בטעמו או בריחו, וכן "נבאש ישראל בפלשתים", וכן "תחת שעורה באשה". ומקשה המלבי"ם: אם כבר נבאשה הדגה, כיצד אומר אחר כך "ותמות בצמא"? אלא שיש כאן שלבים, וזה ההבדל בין "בואש" ל"צחנה": צחנה היינו שנעשה מסריח וריחו נודף, וכמו שנאמר "עלה באשו ותעל צחנתו" - תחילה "באש", שנתקלקל, ואחר כך "ותעל צחנתו", שהסריח בריח גדול. לכן אומר כאן "תבאש דגתם מאין מים" - בתחילה רק תתקלקל, כלומר הדגים יהיו כחושים וגרועים, ואחר כך "ותמות בצמא". שאילו היה אומר "תצחן", אין זה סדר הדברים, שהרי צחנה היא לאחר המיתה, וכיצד יאמר אחר כך "ותמות בצמא"? מכאן שעל כורחך "תבאש" הוא גם לשון קלקול, וכמו "נבאש ישראל בפלשתים" שנתקלקלו בעיניהם. וממילא מובן: תחילה התקלקלו הדגים מחמת חוסר המים, ובשלב השני מתו.

"אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת"
אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם׃

אומר הקדוש ברוך הוא: מה שאחריב את הים ואייבש את הנהרות, אל תחשוב שזה מחמת חום השמש המכה בהם בחוזקה. בכוחי לייבש את הים ואת הנהרות אפילו בשעה ש"אלביש שמים קדרות", בעת שהשמים מתקדרים בעבים - שזו פעולה היפך הטבע, שכן כשהשמים מתקדרים בעבים אין הנהר מתייבש. ואף על פי כן אגער בים ובנהר ואייבשם אפילו בעת שהשמים מעוננים ונתקדרו בעבים. ו"שק אשים כסותם" - השמים יהיו מלאים ערפל וגשם, כאילו התכסו בשק.

ומהו הנמשל? מסביר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא כביכול יחריב את ארצות העמים: הרשעים הם "כים נגרש", "יהמו כים"; והשרים שלהם הם כנהרות העושים שאון ורעש גדול; והדגה הם העכו"ם עצמם, הנתונים תחת השרים והמלכים. וכשיגיע הזמן אחריב אותם, ובעקבות זה יצאו ישראל מן הגלות - שהרי אנו כביכול שקועים בים ובנהרות שבין העכו"ם ואיננו יכולים לצאת. ואל תחשוב שיהיה זה דבר טבעי, שכן בדרך הטבע היובש בא בעקבות שמש חזקה; אלא השמים יהיו קדרות ושק אשים כסותם, ואף על פי כן יחרב הים וייבש, שכך גזרה חכמתו וכן רצון השם. נמצא שהגאולה תהיה שלא בדרך הטבע אלא באופן שלכאורה מנוגד לטבע: כשיגיע הזמן ייתנו השמים גשמי ברכה ויהיו עננים, ועם כל זה הים והנהר, שהם הגויים, יחרבו.

לבוש וכסות

ועומד כאן המלבי"ם על דקדוק: "אלביש שמים קדרות" ו"שק אשים כסותם" - מה בין מלבוש לכסות? כבר לימדנו המלבי"ם שאין כפל עניין במילים שונות, ואם אמר כאן לבוש וכאן כסות, ודאי שלכל אחד מתאים ביטויו. ההבדל: הלבוש תפור לפי מידת המתלבש, ואילו כסות היא גם שלא לפי מידתו. וכך אנו מתבטאים אף היום: לעולם לא אומר "התלבשתי בשמיכה" אלא "התכסיתי", שכן השמיכה אינה לפי גודלי; אבל בחליפה אומר "התלבשתי" ולא "התכסיתי", שהחליפה מלבישה בהתאמה. וכל דבר המתאים לגודל אנו קוראים לו לבוש - ואף שלא בבגדים, כשאנו רוצים לומר שהדבר מתאים לו בדיוק אנו אומרים "זה מתלבש עליו", וכשהוא רק מכסה באופן כללי אנו אומרים "זה מכסה אותו".

לפיכך העבים והקדרות נקראים לבוש, שהם מלבישים את השמים בהתאמה מלאה, כמידת השמים. אבל הערפל והאדים אינם כמידת השמים, שהרי הם ממלאים גם את הארץ ואת כל האטמוספירה, ולכן אצלם שייך הביטוי כסות - מכסה ואינו מתלבש בהתאמה לגודל. וזהו "אלביש שמים קדרות", שהם העבים, "ושק אשים כסותם", שזה כולל גם את הארץ.

ביאור הרד"ק: זכר ליציאת מצרים

הרד"ק מסביר שכאן מדבר הנביא על מה שהיה במצרים. הקדוש ברוך הוא כביכול אומר להם: האם אתם חושבים שאין בי כוח להציל? "הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר" - זה שבקע את הים, והרי הוא מדבר על גאולת מצרים. ולא זו בלבד אלא "אלביש שמים קדרות" - מכת חושך, שלושה ימים שהשמים נעשו קודרים; "ושק אשים כסותם" - כאילו היה עליהם מכסה של שק שלא ראו אור, והשק, אומר הרד"ק, שחור הוא, וכך היה כנראה בזמנם, והיה זה כיסוי מוחלט. ועל ידי מכות אלו הוצאתי אתכם ממצרים, ואם כן מדוע תאמרו שאין בי כוח להציל? כשם שהצלתי אתכם אז, כך יש בי כוח להציל אתכם עתה.

ומוסיף הרד"ק: מדוע הזכיר כאן מים ואוויר? לפי שהם היסודות. וארבעה יסודות הם: מים, אוויר, עפר ואש. ואם הקדוש ברוך הוא שולט ביסודות עצמם, במים ובאוויר שהם יסודי הארץ, נמצא שיש לו שליטה בכל.

לסיכום:

הנביא עוקר מן הלב את מחשבת הייאוש: לא ניתן לנו ספר כריתות ולא נמכרנו לנושים. האם שולחה מחמת פשע ומרד, שסופו להיתקן כאשר נשוב ונקבל עלינו את התורה ויתחדש השידוך שמהר סיני; והבנים נמכרו מחמת עוון, עיוות השכל, שהאב אינו נוטש את בנו החולה אלא מרפאו ומיישר את שכלו. וכיוון שכך, אין שום מניעה לגאולה: לא חיסרון ממון לפדות ולא חיסרון כוח להציל, שהרי בגערה אחת מחריב הקדוש ברוך הוא ימים ונהרות, ואף שלא כדרך הטבע - שמים קודרים ומכוסים בשק ועם זאת הים חרב. ונותרה רק שאלה אחת: "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" - השם קורא ומפייס, ועלינו להיענות ולשוב, ואז מיד "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".