ספר ישעיהו פרק נ'. כה אמר השם: איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? הן בעוונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אמכם. נסביר לפי מה שהרד"ק מסביר. הקדוש ברוך הוא אומר איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. מביא הרד"ק שירמיהו דיבר כנגד עשרת השבטים, שהקדוש ברוך הוא כביכול נתן להם ספר כריתות, שלא יהיה מהם עוד מלך. הקדוש ברוך הוא כמו כרת אותם מן המלוכה. ולאחר מכן כתוב ועבדי דוד נשיא להם, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות. אבל שימו לב, המלוכה לא תחזור יותר לשבט לעשרת השבטים. מי היה מלך אצלם? ירבעם והמסתעף, נכון? אחאב ושאר המלכים הרשעים. אבל ליהודה השם לא נתן ספר כריתות. יהודה אחרי שהקדוש ברוך הוא יגאל אותם, הם יחזרו למלוכה. הוא כבעל, מגדיר את זה כבעל שמוציא את אשתו מביתו, שקצף עליה, אבל לא נתן לה ספר כריתות כי הוא עתיד להחזיר אותה אליו. אז כמו כנגד מה שאמר שם ירמיה, כנגד זה אומר כאן ישעיה: איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? אומנם שלחתיה, אבל לא נתתי לה ספר כריתות, מכיוון שעדיין מגמתי כוונתי להחזיר משיח למשפחת בית דוד, שזה אומר משפחת יהודה. וממילא לא שלחתיה באופן של גט כריתות, אלא רק שילוח כמי שכועס על אשתו ושולחה מביתו שעתיד להחזירה אליו.
דבר נוסף, עשרת השבטים הרי כידוע לנו לא שבו. כאשר שבו הגלויות מבבל, עשרת השבטים לא שבו. עשרת השבטים נשארו בחלח, חבור, נהר גוזן, מעבר להרי החושך, הם לא הם לא חזרו. ואם כן יוצא שכביכול הקדוש ברוך הוא כמו נתן להם ספר כריתות, שאין גט. לעומת זאת בני יהודה, הרי אחרי 70 שנה של גלות חזרו בחזרה לבית שני. אז ממילא יוצא שאצלם זה לא היה גדר של כריתות. כריתות זה נכרת, נפסק. אצל יהודה זה לא היה כריתות, הרי סיפור פורים היה קצת לפני סוף 70 שנות הגלות. יוצא אם כן שעם ישראל חזר, באורמנותיה דכורש ודריווש, חזרנו בסופו של דבר ל-420 שנה נבנה הבית השני, היה כאן מציאות של ממלכה. יוצא אם כן שיהודה לא היו בגדר כריתות. לעומת זאת, כאשר אנחנו מדברים על עשרת השבטים, אצלם זה היה כריתות כיוון שהם הלכו מבלי שוב. אז איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? הרי הנה אתם רואים שהגם ששלחתיה אבל בכל אופן לא נתתי לה ספר כריתות, אלא עתיד אני ואני להשיב אותם. ואפילו שישעיהו מתנבא עדיין לפני ששבו, אבל הוא מודיע להם מה עתיד להיות. זה לא ספר כריתות, אני אשיב אותם.
ואצל יחזקאל שמה מובא: הנה אני לוקח את עץ יהודה אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד. הם עתידים להיות עץ אחד, הכוונה עתידים להתקבץ בחזרה. ואם כן, אין לכם לומר הקדוש ברוך הוא שילח אותנו מעליו. כך מובא שעם ישראל באו לנביא ואמרו לו: מה אתה מציב לנו דרישות? מה אתה אומר לנו מה אנחנו צריכים לעבוד את השם? הרי אישה שבעלה נתן לה ספר כריתות, יש לו עוד תביעות כלפיה? למה לא כיבסת, למה לא ניקית, למה לא עשית? גמרנו, ספר כריתות, מנותקת. אז הם אמרו לו: כך גם כן הקדוש ברוך הוא כביכול גירש אותנו מן הארץ. הקדוש ברוך הוא הגלה אותנו לבין האומות. מה זה אם לא ספר כריתות? ואם כן, מה אתה בא אלינו עדיין בדרישות, תשמרו מצוות השם ו... אז הוא אומר להם: לא, יש לכם טעות. איזה ספר כריתות אמכם? איפה ראיתם שהשם כתב לכם ספר כריתות? איפה ראיתם שהקדוש ברוך הוא כביכול גירש אתכם באופן מוחלט? לא, אלא כמו שהסביר הרד"ק, הקדוש ברוך הוא רק ריחק אתכם כמו אישה שהמריתה פי בעלה והיה סכסוך, יש שלב מסוים של ריחוק, אבל השלב הזה עתיד להסתיים ועתיד לחזור המצב של הקרבה. אז מה אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא גירש אתכם וממילא נותק הקשר? איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? ואם כן ממילא ודאי שיש לכם להמתין לכך שהקדוש ברוך הוא ישיב את שבותכם ובסופו של דבר יחדש ימינו כקדם.
ולא זו בלבד, וגם אתכם, אומר הקדוש ברוך הוא, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? וכי מכרתי אתכם מכירת עולמים? למי מנושי? אומר הקדוש ברוך הוא. אז אתם לא נמכרתם, אז אתם לא צריכים כסף כדי לפדות אתכם. אלא מה גרם לריחוק? בעוונותיכם נמכרתם. לא היה פה כסף. כי אם היה פה כסף תגיד אבל אין כסף איך לפדות. אומר לא, אתם לא נמכרתם בכסף. במה נמכרתם? בחטא ובעוון. אז אם ככה במה אתם תיפדו? בחזרה בתשובה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה, נכון? צריך שתהיה תשובה. ברגע שתעשו תשובה ממילא תיפדו. אין פה איזה שהוא מחסום כלכלי להחזיר את עם ישראל בחזרה אל מקומם.
ולמה פעם הוא ממשיל אותם לאימא ופעם אחת לבנים? אז מסביר הרד"ק שכאן בהתחלה הוא מדבר על הכנסייה והם הכלל, הכוונה היא כלל ישראל, כנסת ישראל, ואחרי זה הוא מדבר על הבנים שהם בעצם הפרט, כל אחד בפני עצמו. המלבי"ם מסביר: אדם שמגרש את אשתו מביתו, הדבר ייתכן באחת משתי סיבות. או מפני שמאס בה, או מפני שמרדה כנגדו. אומר המלבי"ם, ויש הבדל גדול אם הגירושין היו מפני שמאס בה או אם היו מפני המרד. אם הוא משלח אותה בגלל שהוא מאס בה, אז באמת אין תקווה. הוא מגרש אותה לחלוטין, לא מצפה ממנה למאומה, זהו, גמרנו, מאס בה. אבל אם הוא משלח אותה מפני שמרדה כנגדו, אז המרד כנגדו זה משהו זמני. עכשיו עשתה משהו שהחציפה כנגדו והתנהגה עליו באיזושהי צורה מסוימת, שכנגד זה הוא העניש אותה ושילחה מביתו. אז הוא אומר במצב כזה הוא לא נותן ספר כריתות. זה לא מצב של ניתוק מוחלט. אם זה מחמת שמאס בה, אז כבר אין לו תקווה, האהבה לא פתאום תתחדש, היא לא תצמח מחדש. הוא מאס בה. אז יש ספר כריתות. אבל לעומת זאת אם זה היה מחמת שמרדה כנגדו, מחמת שמרדה כנגדו יכול להיות מאוד שמחר היא תשפר דרכיה ואז ישיב אותה. על זה בא הנביא ושואל: אמכם אשר שלחתיה, איזה ספר כריתות שלה? איפה הספר כריתות של אמכם? מה הוא רוצה לומר? הרי לא שלחתי אותה מפני שמאסתי בה, כי אז מה היה צריך להיות פה? ספר כריתות. איפה ראיתם ספר כריתות? ואם כן יוצא בהכרח שמאיזו סיבה שלחתיה? מחמת שהיא מרדה כנגדי. ואז אין ספר כריתות, אלא כמו שאמרנו יש ריחוק זמני שהריחוק הזה עתיד להסתיים והקשר יחודש.
או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. אומר המלבי"ם, אדם שמוכר את בניו זה יכול להיות באחת משתי סיבות. או מהסיבה שהוא מאס באשתו, אז ממילא הוא גם מואס בבנים. ואז הוא מוכר אותם, ואוי ואבוי בכזה מצב אין תקווה. כי כמו שמאשתו כבר אין תקווה כי הוא מאס בה, אז גם מהבנים אין תקווה כי הוא מאס באימא אז הוא גם מאס בבנים. יש מצב אחר, שבן אדם בלית ברירה מוכר את בניו. בא הנושה כדי לקחתם. אין לו מה לשלם. והוא אוהב את בניו והוא אוהב את אשתו, אבל מה יעשה? והנושה לוקח את בניו בעקבות חובותיו. אבל גם פה לכאורה התקווה היא קלושה, כי אין לו כסף. ואם אין לו כסף, עם כל הרצון ועם כל האהבה ועם כל זה שהוא מעוניין בהם מחדש, אבל מה יעשה? אני צריך כסף כדי לפדות אותם, ואת זה אין לי. אומר המלבי"ם, אחרי שהשם אומר הנה תראו, בוודאות אומר לכם את אמכם לא שלחתי מפני שמאסתי אותה. אז את הבנים שלחתי מפני שמאסתי את האימא? ודאי שלא. כי הרי אתה אומר בבירור את האימא לא מאסתי. ואם כן חייבים אתם לומר שמאיזו סיבה שילחתי את הבנים? לא בגלל מאיסת האימא, אלא בגלל שהבנים מה לעשות נמכרו לנושים. אומר הקדוש ברוך הוא, אתה מעלה דבר כזה על הדעת? מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? אומר הקדוש ברוך הוא, למי אני חייב כסף שהוא יבוא וייקח את הבנים שלי, את עם ישראל? מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? הרי הסיבה שנמכרתם היא אחרת לגמרי. הלא בעוונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אמכם.
מה זה עוונותיכם, מה זה פשעיכם? מה ההבדל ביניהם? אז המלבי"ם אומר פה יסוד, רצוי להקשיב כי זה יסוד שהוא שייך לכל התנ"ך. ופה על פי זה הוא מסביר דבר נפלא מאוד. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין עוון לבין פשע. עוון זה מלשון עיוות. תמיד עוון, כשכתוב עוון זה אומר עיוות השכל. השכל מסית אותו לכפור במצוות השם. לעומת זאת פשע, פשע זה מרד. הפושע לא בא להתווכח בראיות והוכחות שכליות. לא רוצה, זהו. זה הפושע. פושע כנגד מצוות השם. המעוות, בעל העוון, יש לו יש לו איזה שומום שכלי, כי השכל שלו עקום והוא בא ומתתווכח, יש לו טענות להתנצח נגד התורה. עוון זה לשון עיוות השכל. יש לו בעיה בשכל, הוא מתווכח כנגד התורה. לעומת זאת הפושע, השכל שלו שלם לחלוטין. הוא יודע מה טוב והוא יודע מה רע. לא רוצה. לא בא לי. מרד נגד השם. המעוות הוא בא עם טענות שכליות למה לא לקבל את מצוות השם. הפושע לעומת זאת, השכל שלו ישר. נו, אז למה אתה לא מקיים? לא רוצה, זהו. זה הפושע. המעוות השכל שלו עקום, הוא מוצא סיבות למה לא לקיים את מצוות השם. יש לו עקמומיות בשכלו.
עכשיו אומר המלבי"ם, בואו וראה. בן שחוטא כנגד אביו על ידי מרד, אין לו תקווה. זה בן פושע, שכמו שאמרנו זה מורד. לא רוצה. אומר אין לו תקווה. מה מה מה אבא שלו יחזיר אותו? אין מה לצפות ממנו. אבל אם הבן נפגע שכלית, וזה כמו שאמרנו בעל עוון, יש לו עיוות בשכל, אז הוא אומר אני אקח אותו, נטפל בו, ניקח אותו לפסיכולוג, נמצא מישהו שיישר לו את השכל. הרי יש לו עיוות בשכל, הוא צריך לעזור לו. לעומת הפושע, מה מה מה יש לי לצפות ממנו? הפושע אומר לא רוצה, זהו. יש לי מה לצפות ממנו? אבל זה שסובל מאיזה שהוא עיוות שכלי, בעל העוון, אפשר, אפשר לנסות להשפיע עליו, אפשר לנסות ליישר לו את השכל. על זה הוא אומר: הן בעוונותיכם נמכרתם. הרי אני לא מכרתי אתכם מצד מרד, פשע, ואז תגידו אין, זהו, מי שמוכר ילד מצד מרד או פשע כבר אין לו תקווה ממנו. לא. אומר הקדוש ברוך הוא, זה נמכרתם מחמת עוון. ואם נמכרים מחמת עוון, מה הסברנו? יש תקווה. האבא עוד רוצה את הילד, הוא עוד יצליח ליישר לו את השכל. דהיינו נטרף שכלכם, נטרפה דעתכם. עוון זה טירוף הדעת. עיוות של השכל. יש סיכוי ליישר את השכל. אבל אם יש מרד, השכל ישר והבן אומר לא רוצה, האבא אין לו מה לעשות איתו. ואם כן הוא אומר בעוונותיכם נמכרתם, לא בפשעיכם. ואם בעוונותיכם נמכרתם, יש תקווה. יש תקווה, אני אשיב אתכם.
אומר המלבי"ם, כל זה נכון ביחס של אבא לבן. שימו לב, ביחס של אבא לבן, אם יש עיוות שכלי, יש חולי לילד, השתבש בראש, אבא מרחם עליו, מביא לו רופאים. ואצל האישה זה הפוך. ואם אצל הבן כשיש מרד האבא כבר לא מצפה ממנו, אצל האישה זה הפוך. כשיש מרד כן מצפים שאולי האישה תיישר את דרכיה ולא תחציף ולא תמרוד כנגד בעלה. אם כן יוצא שמה יותר גרוע אצל האישה? העוון או הפשע? העוון, כי זה שיבוש השכל, זה עיוות השכל. זה חולי. אומר להם הנביא: ובפשעיכם שולחה אמכם. אמכם לא שולחה מחמת עוון. ואז תגידו אין, זהו, אין מה לעשות איתה. מחמת עוון זה עיוות השכל, זה חולי, אין, הוא לא מצפה ממנה לכלום. לא. הרי זה מחמת מרד ופשע. ומי שאשתו מרדה כנגדו, מצפה עדיין שתשנה את דרכיה. ואם כן, למה אתם חושבים שאני כבר נתתי לכם ספר כריתות? אם כבנים, אז בעוונותיכם נמכרתם, יש תקווה. ואם כאישה, אז בפשעיכם שולחה אמכם, ואז אם כן עדיין יש תקווה.
אומר המלבי"ם, הקשר שלנו אל הקדוש ברוך הוא הוא כיחס של אב לבנים וכיחס של איש לאשתו. אנחנו מוצאים את שני הדימויים הללו. מצד אחד, אם כבנים, אנחנו רואים שאנחנו בנים אתם להשם אלוקיכם. מצד שני, רואים גם יחס של איש לאישה. שיר השירים מלא מזה. וארשתיך לי לעולם. המציאות של עם ישראל זה הדוד והרעיה. הקדוש ברוך הוא הוא האיש ועם ישראל הם הכלה. עלובה כלה המזנה תחת חופתה, זה עם ישראל שעשו את העגל. מתי? בעת שהשם קידש אותם במעמד הר סיני, חופה. זאת אומרת אנחנו רואים שיש בינינו לבין השם יתברך גם קשר של בנים לאב וגם קשר של אישה לאיש. וזה שני המשלים שהוא אומר כאן. אומר המלבי"ם, למה מה באים שני הקשרים הללו לבטא? זאת אומרת שהוא מדבר פה בשני סוגי קשרים. אומר המלבי"ם, היחס של אב לבן זה מצד התולדה. יש בנו חלק אלוה ממעל. חלק אלוה ממעל זה אומר אנחנו בנים להשם יתברך. אנחנו חלק ממנו יתברך. אז כמו שכשאתה מוליד ילד, אז אני אומר כל מה שיש בילד הוא חלק ממך. וחלק מהאימא. כשהקדוש ברוך הוא מאן דנפח מדיליה נפח, אז החלק הרוחני שהשם נתן בנו בתוכנו, זה חלק אלוה ממעל, זה בן. אנחנו בבחינה הזאת בן להשם יתברך. הייחוס שלנו כאיש לאישה היה בעקבות מעמד הר סיני. כיוון שייחוס של איש לאישה זה ייחוס בחירי, כלשון המלבי"ם. יש ביטוי שהעולם אומרים: הורים לא בוחרים. נולדת להורים הללו. לעומת זאת אישה, בן אדם יכול לבחור אישה, יחליט להתחתן איתה יתחתן, יחליט בשלב מסוים להתגרש, יתגרש. יש כאלה שלקחו את זה עוד שלב והם בעקבות זה מסתכסכים עם האישה בשביל האימא. כי אימא זה קשר דם והאישה זה בר ניתוק. זה טעות גמורה. התורה אומרת ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד. זאת אומרת יעזוב איש את אביו ואת אמו. אתה צריך לעזוב את אבא ואימא ולהידבק לבשר אחד עם האישה. אבל על כל פנים, זה האימהות הזקנות אוהבות להגיד את זה, הקשר שלך עם האימא זה קשר דם, עם האישה זה רק התחתנת, זה יכול להיות זמני. לפעמים גם דואגות שזה יהיה זמני. שיהיה. בכל אופן, אז אנחנו מתחילים להבין שבעצם הקשר בינינו לבין השם של איש ואישה זה קשר של בחירה. הקדוש ברוך הוא עבר על האומות לתת להם תורה, בא גם לעם ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל תורה יש לי, מה אמרנו? נעשה ונשמע. זה היה בבחירה. לעומת זאת זה שהשם נתן בנו חלק אלוה ממעל, אנחנו בנים, אין מה לעשות. השם נטע בנו את נשמתו ומבלי שנשאל, מבלי שנחליט. כמו שההורים הולידו אותנו מבלי שלאדם תהיה בחירה. אבל עם מי התחתנו, זה כן היה לנו בחירה. כך גם כן הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני שלקח אותנו להיות לו לעם, אומר המלבי"ם זה קשר של בחירה, שאנחנו בחרנו להיות כארוסה להשם יתברך.
וזה מה שהוא אומר כאן. אומר השם יתברך לעם ישראל, הייחוס שלנו כאיש לאשתו, זה הייחוס שבו הקדוש ברוך הוא מתחייב לתת לנו כסות, מזון. אומר הקדוש ברוך הוא, זה נפסק על ידי הפשעים. היות ואנחנו פשענו, אז אנחנו כמו אישה שמרדה בבעלה. אישה שמורדת בבעלה, בעלה חייב במזונותיה? הגמרא אומרת שלא. כיוון שהיא מורדת הוא לא חייב במזונותיה. אז יש תקווה עדיין אבל, כיוון שהיא רק מורדת, כמו שהסברנו זה לא עיוות השכל, יש תקווה שהשם עוד ישיב אותנו. איך? על ידי זה שאנחנו נחזור אל השם יתברך ונקבל מחדש את התורה, כי הרי הסברנו הקשר שלנו בינינו לבין השם על ידי התורה. וכשאנחנו עוזבים את התורה אנחנו כמו מורדים במה שמחבר אותנו. על ידי זה שאנחנו נחזור שוב ונקבל את התורה, נאמין בעיקרי הדת ונתקן את מה שמרדנו כנגדו, ומה זה המרד? זה הפשע. לא רוצה. לא רוצה לקיים. על ידי שאנחנו נחזור, יתחדש הקשר בינינו לבין השם, תחזור אותה הארה ואותה מציאות של מעמד הר סיני, יחזור השידוך למקומו, יחזור החיבור למקומו. איך? על ידי שאנחנו נתקן את הפשע שבעקבותיו שולחה אמכם. מה זה שולחה אמכם? אנחנו התרחקנו מאת השם בעקבות הפשע והמרד, תתקן את הפשע, תחזור בחזרה לשידוך, לחיבור בינינו לבין השם יתברך.
וגם היחס שלנו בינינו לבין השם, אמרנו שיש גם כן יחס של בנים. והיחס של בנים זה על ידי כמו שאמרנו שהקדוש ברוך הוא נטע בנו חלק אלוה ממעל. אבל פה זה נפסק על ידי עוונות, על ידי טעות השכל. וזה מה שהסברנו שכאשר הבן משהו נשתבש אצלו בשכל, האבא לא זורק אותו. האבא דואג בו ומשקיע בו. אז אומר לנו הקדוש ברוך הוא, ואם יש פה עוון של טעות השכל, אני מתייחס אליכם כאל בנים, ויש לי תקווה מכם לטפל בכם, לעזור לכם, עד שאצליח ליישר את עיוות שכלכם. יש תקנה אם כן, אומר הקדוש ברוך הוא. אז אין פה מציאות של כריתות אמכם או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו. אין כאן מכירה לנצח. אלא יש פה שילוח לפרק זמן שעתיד בסופו של דבר להסתיים.
ממילא עכשיו כמה נפלא הפסוק הבא. מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה? הקצור קצרה ידי מפדות, ואם אין בי כוח להציל? הן בגערתי אחריב ים, אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא. אומר הקדוש ברוך הוא, ואם כך, אחרי שהבהרנו בצורה הכי ברורה שהניתוק, הפירוד בינינו לבין השם הוא לא ניתוק מוחלט, אלא הוא ניתוק שיש לו תקווה שיחזור ויתחבר מחדש. אומר הקדוש ברוך הוא, היות ולא מאסתי באמכם ואתם חינם נמכרתם, אם ככה בקלות השם יחזיר אותנו אליו. אז אם ככה כשאני קורא לכם מה אתם צריכים מיד? לרוץ. אומר הקדוש ברוך הוא, אז למה באתי ואין איש? אז למה אם אני קורא ובאתי והגעתי והנה אני רואה שאין איש? ולא זו בלבד, גם קראתי. מה זה קראתי? אני גם קורא, מה שנקרא מתחנן, מתחיל לפייס אתכם, ואין עונה. אומר הקדוש ברוך הוא, הקצור קצרה ידי מפדות? הרי כבר אמרנו מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? וכי אני חסר לי כסף שאני הייתי צריך, אני חייב למישהו משהו שיש לי נושים ולכן מכרתי? אז אם ככה אין פה עניין של פדות, של לפדות בממון, כי הרי לא נמכרתם כמו שהסברנו. אז אני יכול לפדות אתכם. ואם תגידו שהקונים שלכם לא יהיו מוכנים לקחת ממון, דהיינו כסף לא מדבר אליהם, הם ירצו לעכב אתכם בכוח, אומר הקדוש ברוך הוא, האם אין בי כוח להציל? אם יצטרך כוח כדי להוציא אתכם, אתם חושבים שלי אין מספיק כוח כדי להוציא אתכם מהמצב, מהגלות שבה אתם נמצאים? אומר הקדוש ברוך הוא, וכי למה שתחשבו כן? הן בגערתי, הרי בגערה בלבד אחריב ים. את הנהרות אשים כמדבר. מה זה מדבר? מדבר שאין בו בכלל מים. וזה רק בגערה. והדגה שבתוכו מה יקרה לה? תמות בצמא, תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא בעקבות זה שהם יתייבשו. אז אומר הקדוש ברוך הוא, יש לי חיסרון כוח? אז ודאי שלא. אז לא תגידו שגירשתי אתכם באופן מוחלט, אומר הקדוש ברוך הוא הנה, הראיתי לכם שלא. ולא זו בלבד אלא גם באתי אליכם, אז הייתם מצפה שתבואו. ואם זה לא עוזר גם קראתי, וזה עדיין לא משפיע. ואם תגידו שמכרתי אתכם, אומר הקדוש ברוך הוא הקצור קצרה ידי מפדות? וכי אין לי אפשרות לפדות? ואם תגידו שהאויבים לא רוצים כסף, אומר הקדוש ברוך הוא הרי יש בידי להציל גם בכוח. שהרי בגערתי אחריב ים ונהרות אשים למדבר. אז אם ככה מדוע אתם עדיין מתמהמהים?
המלבי"ם אומר שתבאש, פועל באש, זה כל דבר שמתקלקל הטעם, בטעם או בריח, מופיע עליו הביטוי נבאש. גם יש ביטוי נבאש ישראל בפלשתים. תחת שעורה באושה. גם פה, כביכול אם נבאש, אז אומר המלבי"ם, איך הוא אומר אחר כך ותמות בצמא? אלא אומר שיש כאן שלבים. יש כאן מצב של ריח רע, מתקלקל, וזה אומר המלבי"ם זה ההבדל בין בואש לצחן. צחן זה נהיה מסריח שהריח שלו נודף. עלה באשו ותעל צחנתו. אתה רואה שזה שלבים. באש זה התקלקל, ואחרי זה ותעל צחנתו שהסריח בריח רע, בריח גדול. אז אומר הקדוש ברוך הוא תבאש דגתם מאין מים, אז בהתחלה היא רק תתקלקל. מה זה תתקלקל? הכוונה הדגים יהיו כחושים, הדגים כבר יהיו יהיו גרועים, זה בואש. כמו שהסברנו שבואש זה לאו דווקא סירחון אלא זה גם קלקול. ולאחר מכן תמות בצמא. כי אם הוא היה אומר תצחן, אז זה לא יכול להיות, זה לא הסדר. תצחן זה כבר הסריח, הסריח זה כבר מת. אז איך אחרי זה ותמות בצמא? לכן אומר המלבי"ם אתה חייב להגיד שתבאש זה גם קלקול. נבאש ישראל בפלשתים הכוונה התקלקלו בעיניהם. ואז ממילא מובן, הדגים בהתחלה התקלקלו מחמת זה שאין להם מים, ובשלב השני הם כבר מתו.
אלביש שמים קדרות, ושק אשים כסותם. אומר הקדוש ברוך הוא, ומה שאחריב הים ואייבש וכן הנהרות, אל תחשוב שזה מחמת שהשמש, חום השמש יכה בהם בחוזקה. אומר הקדוש ברוך הוא לא, בכוחי לייבש את הים ואת הנהרות אפילו בזמן שאלביש שמים קדרות. אפילו בעת שהשמיים יתקדרו בעבים, שזה פעולה הפך הטבע, כי כשהשמיים מתקדרים בעבים אז אז הנהר לא מתייבש. הוא אומר ואף על פי כן אני אגער בים ובנהר ואייבש אפילו בעת שאלביש שמים קדרות, אפילו בעת שהשמיים הם מעוננים ונתקדרו בעבים. אומר המלבי"ם, וגם שק אשים כסותם. מה זה שק אשים כסותם? השמיים יהיו מלאים ערפל וגשם כאילו הם התכסו עם שק. מה הוא רוצה לומר בזה? מה הנמשל? מסביר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא כביכול יחריב את ארצות העמים, שהעמים הם רשעים כים נגרש, נכון? ככה כתוב על הרשעים. יהמו כים. והשרים שלהם הם כמו נהרות, עושים שאון רב, עושים רעש גדול. והדגה זה העכו"ם עצמם, שהם תחת השרים והמלכים. כמו שהסברנו שבעצם הרשעים, השרים, המלכים, הם הים והנהר. והגויים שנמצאים אצלם, העכו"ם, הם הדגים שבהם. אומר הקדוש ברוך הוא, כשיגיע הזמן אני אחריב אותם. ואז בעקבות זה, הוא אומר מה שיקרה שעם ישראל יצאו מן הגלות. אנחנו כביכול נמצאים שוקעים בים ושוקעים בנהרות לבין העכו"ם, ולכן אנחנו לא יכולים לצאת. אומר הקדוש ברוך הוא, אני אחריב אותם. ושלא תחשוב שזה יהיה דבר טבעי. אלא הדבר הזה יהיה מעל הטבע. כי הנה באופן רגיל אמור להיות חרבה בעקבות יובש, בעקבות זה שיש שמש חזקה. אומר הקדוש ברוך הוא לא, השמיים יהיו קדרות, שק אשים כסותם, ובכל אופן יחרב הים וייבש. למה? כי כך גזרה חוכמתו. כי זהו רצון השם. זאת אומרת הגאולה תהיה לא באופן טבעי, אלא באופן כזה שלכאורה מנוגד לטבע. כשיגיע הזמן, אומר הקדוש ברוך הוא, אז השמיים ייתנו גשמי ברכה, יהיה עננים, ועם כל זה הגויים, הים, הנהר, יחרב.
המלבי"ם עומד כאן על דקדוק: אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. מה ההבדל בין מלבוש לבין כסות? וכידוע שכבר לימד אותנו המלבי"ם וכבר כולנו יודעים שאין כפל העניין במילים שונות אצל המלבי"ם, אין דבר כזה. ואם הוא אמר פה לבוש ופה הוא אמר כסות, זאת אומרת שלבוש זה שני דברים. ואם על השמיים והעבים הקדרות הוא אמר לבוש, ועל הערפל והאדים על זה הוא אמר כסות, זאת אומרת שלזה מתאים הביטוי הזה ולזה מתאים הביטוי הזה. מה מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם, הלבוש תפור לפי מידת המתלבש. זאת אומרת את המלבוש עושים כפי מידת האדם. לעומת זאת כסות זה גם שלא לפי מידתו. תשימו לב, אנחנו גם היום מתבטאים בביטוי הזה. אני לעולם לא אגיד אני התלבשתי בשמיכה. אני אגיד אני התכסיתי. כי שמיכה היא לא לפי הגודל שלי. אבל בחליפה התלבשתי, אני לא אגיד התכסיתי בחליפה. כי החליפה מלבישה בהתאמה. אז כל דבר שהוא בהתאמה, מתאים לגודל, לזה אנחנו קוראים לבוש. ואגב זה לאו דווקא בגדים. אנחנו רוצים להגיד שהדבר מתלבש עליו, מתאים לו בדיוק, אנחנו אומרים זה מתלבש עליו. לעומת זאת אם זה רק מכסה אותו באופן כללי, אנחנו אומרים זה מכסה אותו. לא אומרים זה מתלבש עליו, כי זה לא ממש מדויק עליו. אומר המלבי"ם, העבים הם נקראים לבוש. כי העבים, הקדרות, הם מלבישים את השמיים בהתאמה מלאה, כמידת השמיים. לעומת זאת הערפל והאדים זה לא בדיוק כמידת השמיים. הרי אנחנו יודעים שערפל ואדים הם ממלאים גם את הארץ. זה ממלא את כל האטמוספירה. ולכן לגביהם שייך הביטוי כסות, זה מכסה, זה לא מתלבש בהתאמה לגודל. לעומת זאת העבים הם בהתאמה כביכול לגודל השמיים. אבל הערפל והאדים הממלאים את האוויר, זה זה מכסה, כי זה לא בהתאמה למציאות של כדור הארץ. ולכן אלביש שמים קדרות, שזה העבים, ושק אשים כסותם, גם של הארץ. הרד"ק מסביר שפה הוא מדבר על מה שהיה במצרים. אומר הרד"ק, שבמצרים כביכול הקדוש ברוך הוא בא ואומר להם: האם אתם חושבים שאין בי כוח להציל? הן בגערתי אחריב ים, אשים נהרות מדבר. על מה הוא מדבר? על כך שהקדוש ברוך הוא בקע את הים. אז הוא מדבר על גאולת מצרים. ולא זו בלבד אלא אלביש שמים קדרות, היה להם חושך שלושה ימים. וזה השמיים כביכול נהיו קודרים. ושק אשים כסותם, כאילו היה עליהם מכסה שק שלא ראו אור. השק, אומר הרד"ק, הוא שחור, ככה היה כנראה בזמנם, וזה כביכול היה כסות מוחלטת, ואז על ידי זה המכות הללו הוצאתי אתכם ממצרים. אז למה אתם חושבים שיש אין בי כוח להציל? כמו שהצלתי אתכם אז, כך גם כן יש לי כוח להציל אתכם עתה. אומר הרד"ק, הוא מזכיר פה מים ואוויר. למה? מכיוון שהם היסודות. ואם הקדוש ברוך הוא יש לו שליטה על היסודות עצמם, על המים ועל האוויר, שהם יסודי הארץ, כי הרי יש ארבע יסודות: מים ואוויר, אדמה, עפר והאש. ואם הקדוש ברוך הוא יש לו שליטה ביסודות, אז בעצם יש לו שליטה בהכול.