פרק מ"ט בישעיהו הוא פרק של נחמה וגאולה, ובחלקו השני הוא נסוב על דו־שיח בין הקדוש ברוך הוא ובין ציון. ציון יושבת שוממה, אינה מרגישה שהגאולה החלה, ומתלוננת: "עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי". על כך משיב לה הקדוש ברוך הוא בסדרת הבטחות ותשובות, ובהן הוא מסיר אחת לאחת את כל טענותיה ותמיהותיה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ׃ (יז)
אומר הקדוש ברוך הוא לציון: לו מיהרו בנייך לשוב בתשובה, מיד היו מהרסייך ומחריבייך יוצאים ממך. כבר מזמן היו האויבים שהרסו אותך יוצאים ומתרחקים, וכבר מזמן היית נגאלת. ההתמהמהות עד עכשיו - באשמתך היא. אל תשאלי מדוע איחרה הגאולה לבוא; אילו היו הבנים ממהרים לשוב מחטאיהם, היו זוכים מיד לגאולת עולמים.
הפסוק הזה הוא דוגמה מובהקת לתופעה של דרשה שמשתרשת אצל האנשים עד שהיא משכיחה מהם את פשט הכתוב. שאל אדם: מה פירוש "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"? והוא יענה לך מיד - אלה שהורסים את עם ישראל יוצאים מתוכו, הגיס החמישי שבקרבנו. זו דרשה נחמדה מאוד, אבל אין זה פשט הכתוב. תסתכלו בכל המפרשים: פשט הכתובים הוא הבטחה שאותם מהרסים ומחריבים, והם בדרך כלל הגויים, יֵצאו מאיתנו - כלומר הקדוש ברוך הוא ירחיק אותם מעלינו. זכרו את הפשט ולא רק את הדרשה.
שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה׃ (יח)
ארץ ישראל דומה לאלמנה גלמודה, ומשום שאצלה עצמה עדיין לא השתנה דבר - היא עומדת בשיממונה ובחורבנה - היא אינה מרגישה שהגאולה התחילה, ולכן היא טוענת "עזבני ה' ואדנ-י שכחני". עונה לה הקדוש ברוך הוא: פתחי את עינייך וראי שהגאולה כבר החלה. אף שאת עצמך עוד לא נבנית, שאי סביב עינייך וראי. ואל תסתכלי לצד אחד בלבד אלא סביב סביב, כי לפתע יבואו מארבע רוחות השמיים. שני דברים מפליאים יש כאן: ראשית, הקיבוץ מן הפיזור הגדול - "כולם נקבצו"; שנית, שיגיעו ממרחקים - "באו לך", עד אלייך ממקום רחוק.
ואולי עדיין תהיי מוטרדת ותשאלי: ריבונו של עולם, איפה יהיה לי מקום להכיל את כל בניי, כיצד תספיק ארץ ישראל לכל היוצאים מן הגולה? על כך משיב: "חי אני נאום ה' כי כולם כעדי תלבשי". המלבי"ם מבאר שזו מליצה: המקום שהיה חרב מיושביו מתלבש עתה. הלבוש הוא עם ישראל. הארץ ערומה מיושביה, וכשאנו יושבים עליה היא כביכול לבושה, כלשון "לבשו כרים הצאן". ארץ ישראל תתלבש ביושביה.
אלא שאחרי ההתלבשות עדיין יש בהם השרים והחשובים, והם בנמשל ה"עדי" - התכשיט שעל גבי המלבוש. כלומר כל בנייך יהיו לך לכבוד ולתפארת, כעדי על הלבוש. ומהו "וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה"? מבאר המלבי"ם שהחתן היה נותן לכלה עדי מיוחד על ידה לשם קידושין - כנראה הכוונה לטבעת הקידושין - והוא אות הקשר בינה לבין בעלה. כך הבנים יהיו קשורים אלייך בקשר אמיץ כקשר של אישה לבעלה שאינו נפרד ממנה, ולא יצאו שוב. וזהו "וארשתיך לי באמונה" - אירוסין גמורים של אמונה, דבר שאינו ניתק ואינו נפרד.
כִּי חׇרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ׃ (יט)
אל תחשבי שמקומך צר מלהכיל את כל הבנים שיבואו להיגאל. את תתלבשי בהם דווקא במקומות החרבים והשוממים. המלבי"m מבאר את ההבדלים בלשון: "חורבותיך" - אלו הערים; "שוממותיך" - זו כל הארץ שהפכה לשממה. וההרס חמור מן החורבן, שכן הרס הוא תמיד בכוונה תחילה, מישהו הלך והרס, ואילו חורבן יכול להיות גם דבר שנחרב מאליו. ואף על פי כן - אפילו המקום שהרסוהו בפועל ובכוונה תחילה, הכול יחזור ויקום מחדש.
"וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ" הוא, לדברי המלבי"ם, מאמר מוסגר, כמו בסוגריים. הסדר הפשוט הוא: "חורבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך, כי עתה תצרי מיושב, עוד יאמרו באוזנייך בני שיכוליך צר לי המקום". ומה בא ללמדנו המאמר המוסגר? שהצפיפות תהיה "מיושב" - מן האנשים המיישבים אותך, מעם ישראל. לא מגויים, לא ממהרסים ולא ממחריבים, שהרי עליהם כבר הובטח "ממך יצאו". אל תחשבו שייצר לנו המקום בגלל ריבוי ערבים או מימוש "זכות השיבה" ושאר מרעין בישין - כל אלה כבר הובטח שיצאו וירחקו. הצפיפות תהיה אך ורק מריבוי בני עם ישראל השבים להתיישב כאן.
עוֹד יֹאמְרוּ בְאׇזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה׃ (כ)
"בני שיכוליך" - הבנים שעד עתה היית כשכולה מהם, כאם שכולה שהלכו בניה ולכאורה לא ישובו. והנה עוד יאמרו באוזנייך: צר לי המקום, ארץ ישראל קטנה עלינו. והמלבי"ם מבאר ביאור מקורי ב"גשה לי ואשבה": היות שעם ישראל יהיו רבים כל כך עד שארץ ישראל לא תוכל להכילם, היא תיאלץ להרחיב את גבולה. כביכול הארץ ניגשת אל העומדים מבחוץ ואומרת להם: בואו, הנה שטח נוסף. אנו אומרים לארץ "גשי אליי ואפשרי לי לשבת כאן", שהרי יש צפיפות אוכלוסין ואיני יכול להיכנס - והיא ניגשת אלינו ומרחיבה את גבולותיה כדי שנוכל להיכנס ולשבת.
וזהו שכתוב "הרחיבי מקום אהלך": באותו מקום שבו היה אוהלך עד עתה, את תתרחבי, ובמקומות שאליהם תתפשטי - שם נשב אנחנו. בנבואות הגאולה שבדניאל מתוארת ירושלים העתידה להיות רחבה ביותר, פי כמה וכמה ממה שהיא כעת, וכל המציאות של ירושלים תשתנה לחלוטין; וזה יבוא גם על חשבון התרחבותה של ארץ ישראל עצמה. חז"ל קראו לה "ארץ הצבי", וטעם השם: כעורו של הצבי. כל עוד העור נתון על הצבי הוא מכיל אותו, אך כשפושטים אותו הוא מתכווץ ואתה תמה - כיצד נכנס בתוכו צבי שלם? כך ארץ ישראל: כעת היא נראית קטנה, אבל עתידה להתרחב ולהכיל את כלל עם ישראל שיבואו לתוכה.
וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם׃ (כא)
ירושלים עדיין אינה יודעת שהגאולה החלה, שכן היא עודנה שוממה. וכשתראה את בניה מתחילים לשוב אליה, תשאל שלוש שאלות. הנביא מדמה אותה לאישה שמתו בניה, ונותרה גלמודה בלא בעל, וגולה ממקום למקום בלי מנוח לכף רגלה ואין איש מאסף אותה הביתה. ופתאום מגיעים ממדינת הים, ממקום רחוק, בנים ואומרים לה: אנחנו בנייך. והיא תמהה: איך ייתכן?
שאלה ראשונה: "מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה". לא ייתכן שנולדו ממני - שהרי אני שכולה, בניי מתו. ואם תאמר שנולדו לי בנים חדשים - הרי אני גלמודה, בלא בעל, ואם אין לי בעל לא ייתכן שנולדו בנים חדשים.
שאלה שנייה: "גולה וסורה ואלה מי גידל". גם אם נולדו - מי גידלם ומי אימנם? אני עצמי הייתי גולה, גליתי ממקומי ולא יכולתי לנוח במקום אחד, ולא הייתה לי המנוחה הדרושה לגדל ילדים. ולא עוד אלא "סורה" - מלשון סרה ממקום למקום בלי מנוחה. גולה היא למקום אחד, אך "סורה" פירושו שאחרי שגליתי המשכתי לנדוד ממקום למקום. מהיכן הייתה לי כלל אפשרות לגדל?
שאלה שלישית: "הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם". גם אילו ציירנו שנולדו ממני, וגם אילו ציירנו שגדלו מעצמם - מי הביא אותם לכאן? אני לא הבאתים, שהרי נשארתי לבדי רחוקה מהם. "אלה איפה הם" - מאיפה הם, מאיזה מקום באו ומי הביאם לכאן.
והנמשל: ירושלים שכולה, שבניה נהרגו והלכו שבי לפני צר, ומאז היא יושבת גלמודה ומרוחקת כביכול מן הריבונו של עולם. היא מתפלאה: הייתי בטוחה שברגע שיצאו בניי ממני - נגמר, כולם מתו, נשבו ונהרגו, ומי ילד לי את אלה? ואף אם נשאר מהם חלק, הרי היו גולים ומדולדלים, כיצד שרדו אלפיים שנה ומי גידל אותם? קשה לה לקבל מציאות כזו, שעם ישראל שיצא חבול ומוכה, שבי לפני צר, שרד, ופתאום אחרי אלפיים שנה בניה שבים אליה. ועוד: גם אם התקיימו עד עכשיו, מי קיבץ את פזוריהם, מי הוציאם לחופשי ומי הביאם לציון.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה׃ (כב)
מסביר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא משיב על שלוש השאלות כסדרן, אלא שהסדר הפוך: תחילה על האחרונה ולבסוף על הראשונה. על שאלתך "אלה איפה הם", מי קיבצם ומי הביאם - התשובה: "מזרה ישראל יקבצנו". מי שזרה ופיזר אותם, הוא שמקבץ אותם בסופו של דבר. "אשא אל גויים ידי" - ארמוז להם שיביאו את בני הגולה לארץ. ו"נס" הוא סימן קיבוץ, כמו "וכנס על הגבעה": לוקחים כלונס ותולים עליו בגד ומרימים אותו למעלה, מה שקרוי היום דגל. זהו "שאו נס ציונה" - שאו את הנס והדגל שאנו עולים ציונה, ועל שם זה נקראה העיר נס ציונה.
ומדוע הכפילות, "אל גויים ידי" ו"אל עמים נסי"? מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין גויים לעמים. הגויים פחותים מן העמים: "עמים" הם האומות המתוקנות והמסודרות שיש להן דת, משפט, חוק וסדר, ואילו "גויים" הם בליל של אנשים שאינם בהכרח מסודרים. באפריקה, בחלקים נרחבים ממנה, ישנם גויים; באירופה ובאמריקה - עמים, שהרי הם מסודרים על פי חוק ומשפט; בסוריה - גויים. אם כן, אל הגויים די שאשא את ידי, ומיד ישחררו את עם ישראל ויחזירום לארצם. אבל העמים לא יקבלו זאת מיד, עד שאשא להם נס - ומתי נושאים נס? במלחמה, שהיו יוצאים לקרב ונושאים את הדגל. איתם לא יהיה פשוט, ותצטרך להיות מלחמה, והיא מלחמת גוג ומגוג, המלחמה האחרונה. ארים את נס הקרב, והם ייפלו שם, ורק אז ישובו ישראל לארצם.
"והביאו בנייך בחוצן" - הרד"ק מפרש "חוצן" או לשון זרוע, או כנף הבגד, כלשון נחמיה "חצני נערתי" (כאשר ראה את ירושלים חרבה, ניער חצנו ושינס מותניו והחל לבנות את חומות ירושלים). והמלבי"ם מפרש שחוצן הוא הכיסא שנושאים בו את השרים, אותו כיסא מהודר עם מוטות שנושאים בו את החשובים. ומדוע הבנות אינן על הכיסא אלא "על כתף תינשאנה"? אומר המלבי"ם, מפני שהבנות יראות לשבת בכיסא כזה, פוחדות ליפול; לכן נושאים אותן על הכתף ומביאים אותן לארץ.
וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי׃ (כג)
זו התשובה לשאלה השנייה: "ואלה מי גידל". כדי לגדל ילד צריך שני דברים: תחילה להניקו עד שייגמל, ואחר כך אומנת שתמשיך לטפל בו עד שיהיה עצמאי. אומר הקדוש ברוך הוא: המלכים יהיו אומנייך ושרותיהם מיניקותייך. הם ישמרו ויגנו עלייך מכל פגע עד שתגדלו, כאומן המאמן את היונק עד שיגדל. ומתוך כך - "אפיים ארץ ישתחוו לך". בדרך הטבע המגדל מצפה שהמגודל ישתחווה לו, וכאן יהיה הפוך: הם ירגישו זכות כה גדולה בגידולו של עם ישראל, עד שכשיגדלו ישראל עוד ישתחוו להם.
ועל השאלה השלישית, שהיא בעצם הראשונה - "מי ילד לי את אלה", שהרי הייתי שכולה וגלמודה - על כך נאמר "וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קוויי": אני ה' שביכולתי לעשות זאת, ומי שמקווה לי לעולם אינו בא לידי בושה.
ומכאן נלמד: כל מה שנאמר שלעתיד לבוא יהיו לכל אחד שאוחז בציצית מאות ועשרות עבדים - אין הכוונה שיביאו עבדים מאפריקה. העבדים המדוברים הם אותם "מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך". המלכים הגדולים יהיו העבדים. אובמה יבוא לעשות לך ספונג'ה וישאל אם לנקות גם את החלונות והתריסים; הגברת קלינטון תשאל אם הילד כבר אכל ואם הכול מוכן לפסח. הם המלכים והשרים, והם יתחננו אליך, "יאחזו בכנף איש יהודי" ויאמרו: נלכה עמכם. הם יתחננו לעם ישראל כשיבינו את גודל מעלתם.
הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט׃ (כד)
ציון תמהה: כיצד ייתכן דבר כזה? הרי ישראל נשבו ונלקחו לעבדים, ובידי מי הם מצויים - לא בידי חלשים אלא בידי גיבורים. וכי אפשר לקחת מיד הגיבור את מלקוחו? "ואם שבי צדיק ימלט" - והאם אפשר למלט שבוי שנשבה בצדק, כלומר על פי דין?
כדי להבין את הדברים צריך הקדמה. המלבי"ם בספר במדבר מבאר, וכן יבאר כאן, ששבי ומלקוח שניהם שייכים באדם, ואילו בבהמות שייך רק מלקוח - בהמות אין לוקחים בשבי אלא כמלקוח. מה ההבדל? הלוקח אדם בשבי - שובה אותו כשבוי מלחמה, כדי שיבואו לפדותו ויוציאו עליו כסף, אבל אינו קונה אותו קניין. ואילו "מלקוח" הוא לקיחה כמקח: לוקחו כקניין כספי, כדי למוכרו לעבד או להשתמש בו לעצמו, כדרך שנלקחו ישראל לאחר חורבן הבית ונמכרו לעבדים. לכן מלקוח שייך גם בבהמה, שהרי בהמות אינן נשבות אלא נקנות בקניין כספי.
כִּי כֹה אָמַר ה' גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ׃ (כה)
נקדים את פירוש הרד"ק: "גם שבי גיבור יוקח" - אני גיבור מן הגויים ויכול לקחת מידם את השבי ששבו, ולכן אל תתמהו "היוקח מגיבור מלקוח". ומה שיטענו האומות שהן צדיקות במה שלקחו מאיתנו שבי ומלקוח - אומר הקדוש ברוך הוא: לא צדיקים הם כי אם עריצים, ולכן "ומלקוח עריץ ימלט", אוציא מיד העריץ והרשע את המלקוח שלקח שלא בצדק ולא במשפט. כך מביא הרד"ק בשם אביו.
ועתה לביאור המלבי"ם, וכאן יש מהלך שלם שצריך לאחוז בו ראש. המלקוח - קשה לו להימלט בעצמו, שהרי הוא נלקח כעבד ומפזרים אותם בבתי האנשים, כל עבד בביתו של אדונו, ויש עליו השגחה פרטית והשגחת עין פקוחה, ואין זה כלא שצריך לפרוץ ולברוח ממנו. אבל אפשר שיבוא אחר חזק ממנו וייקח אותו ממנו בכוח, שהרי להחזיקו כעבד אינו כדין: מקובל בין האומות שלוקחים שבוי לשבי, אבל להופכו לעבד אינו כמשפט. היו מלכים עריצים שעשו זאת בחופשיות, כנבוכדנצר, שכן משפט לא עניין אותם - כשם שהמשפט מעניין את אסד. אבל באופן הרגיל, "אמנת ז'נבה" שבזמנם הייתה שלוקחים אומה לשבי ולא לעבדות. לכן די שיהיה חזק ממך כדי להוציא מידך את העבד, שהרי לא לקחת אותו בצדק. אלא שכל זה כשהלוקח חלש; אבל אם הוא גיבור - נסה להוציא מידו, הוא יעמוד מולך, יחבול בך, יכה אותך וילחם בך. וזהו "היוקח מגיבור מלקוח".
בשבי המצב הפוך. להוציא מן השבי בחוזקה אי אפשר, שכן השבי הוא כדין: החוק אומר שמדינה שכבשה את זולתה ולקחה אנשים בשבי - הם שבוייה, ואם אתה רוצה להוציאם עשה חילופי שבויים ושלם באדם. אבל אפשר שהשבוי יימלט מעצמו, שכן אין עליו השגחה פרטית; השבי הוא מכלאה גדולה שאליה הביאו את כל השבויים, ואם יהיה מתוחכם דיו יוכל לברוח ולהתחמק. וזהו "ואם שבי צדיק ימלט" - הואיל ונשבה בצדק, לא יהיו לו די זכויות להימלט. שהרי אמנם מן השבי אפשר להימלט, אבל לכך צריך זכויות, ואם נשבית בצדק, שהקדוש ברוך הוא מסר אותך בידו - בנמשל, בעוונותינו ובחטאינו - אין מקום שיימלט. אם כן, בשני הצדדים אין תקווה: לקחת מן הגיבור את העבד לא שייך, ולמלט שבוי שנשבה בצדק גם לא שייך. ומכאן תמיהת כנסת ישראל: כיצד נצא מן הגלות, אין לנו סיכוי.
ועל כך משיב הקדוש ברוך הוא. עם ישראל היו גם בבחינת שבי - שבויים ביד העכו"ם, וגם בבחינת מלקוח - עבדים בידם. ושימו לב לשינוי הלשון: בשאלה נאמר "היוקח מגיבור מלקוח" ו"שבי צדיק", ואילו בתשובה נאמר "גם שבי גיבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט" - הפוך! מסביר המלבי"ם: השבוי, כאמור, קל לו להימלט, שאין עליו השגחה פרטית כעל העבד, וזו דרך הטבע. אומר הקדוש ברוך הוא: לא די שהשבוי יימלט, אלא "גם שבי גיבור יוקח" - גם מי שהוא שבוי ביד גיבור, יילקח בכוח. ומדוע? כי אין זה באמת "שבי צדיק", הוא אינו שבוי בצדק אלא בגבורה ובכוח, ואומר הקדוש ברוך הוא: אני גיבור ממנו, ויהיה לי כוח להוציא את השבי מיד הגיבור. ומאידך "ומלקוח עריץ ימלט": לא די שמן הגיבור אפשר ליטול את המלקוח בחוזקה, אלא גם נגד הטבע - העבד, שקשה לו להימלט מפני השגחת אדונו הפרטית, יימלט בעצמו מיד העריץ, ואף שעריץ חזק מגיבור. נמצא שאצל הקדוש ברוך הוא הפעולה היא נגד הטבע בשני הכיוונים.
ושמא תחששו: הרי עבד הנמלט מאדוניו מסגירים אותו בסופו של דבר, ואולי חלילה יסגירונו בידם מחדש? על כך נאמר "ואת יריבך אנוכי אריב". אל תיראי שיקראו לך לדין כדרך עבד הבורח מאדוניו; אני אריב בעדך ואטען כנגדם: מה לכם לוקחים את עמי לעבדים? "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים. אריב עימם בדין עד שלא יוכלו להצדיק את מעשיהם. וכנגד "גם שבי גיבור יוקח" נאמר "ואת בנייך אנוכי אושיע" - אני אקח אותם מן השבי ואוציאם מבית שוביהם.
וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כׇל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב׃ (כו)
"מונייך" - הכול מפרשים מלשון הונאה, מצערייך, כלשון "לא תונו איש את אחיו", המאנה את חברו, והרבה פעמים הכוונה להונאת דברים. ומהו "את בשרם"? רש"י מסביר שהמקרא חסר: "והאכלתי את מונייך את בשרם" - ולא פירש למי, והכוונה לחיית השדה. "וכעסיס דמם ישכרון" - כעסיס ישתכרו מדמם אותם הרגילים לשתות דם, והם עוף השמיים, כפי שמביא רש"י מתרגום יונתן. נמצא שחסר כאן מי האוכל ומי השותה, ואלו חיות השדה והעופות שיאכלו את בשרם וישתו את דמם של הגויים שעינו אותנו.
הרד"ק מפרש אחרת: "והאכלתי את מונייך את בשרם" - האויבים המענים אותך יאכלו את בשרם שלהם, כלשון "איש בשר זרועו יאכלו". זו דרך מליצית לומר שהם יאכלו את עצמם. יש ביטוי: פלוני אכל את עצמו. ומישהו אמר פעם - מה שהורג את האדם אינו מה שהוא אוכל אלא מה שאוכל אותו; מה שקורה בתוך האדם פנימה גרוע הרבה יותר, והוא מקצר את חייו. עיניהם תכלינה כשיראו את גדולת ישראל ויאמרו: איך עינינו עם כזה, איך עשינו דברים כאלה. וכתוב שלעתיד לבוא יחיה הקדוש ברוך הוא את המתים, "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". ושואלים: למה להביאם לחרפות ולדראון עולם? אלא שאין לך צער גדול יותר להיטלר ימח שמו וזכרו מאשר לקום ולראות את עם ישראל בגדולתם ובמעלתם, ולהבין כמה נואל היה מעשהו, ולאכול את עצמו ולהצטער. אין בושה וביזיון גדולים מזה, וזה העונש הנורא מכול לאותן אומות.
ובעניין זה משל שמביא המגיד מדובנא על "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", שרואים רשעים הנהנים בעולם הזה. משל למה הדבר דומה? לאדם שמרד במלך. אותו אדם היה ידידו הקרוב של המלך, שגילה לו את כל סודותיו ונתן בו אמון מלא, ופתאום התברר שהוא חותר תחתיו ופועל נגדו. כעסו של המלך היה נורא ואיום, וחיפש את העונש היצירתי ביותר כדי להמחיש את חומרת המעשה. אמר: כל מיתה שאתן לו היא מיתה קלה ופשוטה, ואני רוצה שימות מתוך סבל. מה עשה? סגר אותו בביתן זכוכית שקוף בכיכר העיר, בלא אוכל ובלא שתייה, שיגווע שם לאיטו לעיני כל, למען יראו וייראו. ואותו אדם הגיע למצבים נוראים, עד שמרוב רעב נטרפה דעתו והתחיל לחתוך חתיכות מבשרו ולאכול. יום אחד עבר שם אדם וראה אותו אוכל בשר, ואמר: ראו, מה אתם מספרים על המסכן הזה, הרי הוא אוכל בשר! אמרו לו: חביבי, את הבשר של עצמו הוא אוכל. כך, אומר המגיד, מסתכל אדם ברשעים ואומר: ראו, לזה יש צי, לזה מטוסים, לזה וילה, לזה אושר - אז לא כדאי להיות צדיק? אל תקנא בו: הוא אוכל את הבשר של עצמו, את חלקו לעולם הבא הוא אוכל כאן בעולם הזה, ואין במה לקנא בו.
ומספרים על אחד מגדולי ישראל, כמדומני האדמו"ר מגור, שבא אליו אדם רשע ואמר: כבוד הרב, עברתי על כל העבירות שבתורה, והנה ראה כמה טוב לי - יש לי בית, בריכת שחייה, רכב, ויש לי ויש לי. אמר לו הרב: ואיפה העולם הזה שלך? אמר לו: מה זאת אומרת, הרי מניתי עכשיו. אמר לו הרב: לא ולא, כל זה הוא העולם הבא שלך. את העולם הבא שלך זרקו לך כאן, נתנו לך כמה עצמות בעולם הזה - אבל איפה העולם הזה שלך? אדם ירא שמיים וצדיק, מה שיש לו כאן הוא העולם הזה, ועולמו הבא שמור לו למעלה; אבל הרשע - כל עולמו הבא נזרק לו לכאן. (ובדרך אגב, אותו אדם אמר פעם לרב: עברתי על כל העבירות שבתורה חוץ מאחת - להתאבד. אמר לו הרב: זו כבר אינה עבירה, ברגע שתתאבד תקיים "וביערת הרע מקרבך".)
והמלבי"ם מפרש פירוש שלישי. "מונייך" - אלה שהיו מאנים ומצערים אותך עד עתה ואומרים: אין סיכוי, עם ישראל לא ייגאלו, הקדוש ברוך הוא זנח אתכם ולקח לו אומה אחרת, ולעולם תישארו במצבכם הנורא. ואם פעם היה זה בדיבורים בלבד, הרי היום כל החלטות מועצת הביטחון וכיוצא בהן מכוונות כנגד עם ישראל, דוח גולדסטון וכל הדברים - אלה המאנים אותנו. הפכנו להיות המצורע של העולם: כל בעיות העולם בגללנו, אנחנו הגורמים ואנחנו הבעיה. אסד יכול לטבוח שבעים אלף איש ואין פוצה פה ומצפצף, ועוד יש אומות שעוזרות לו ושולחות לו נשק; אבל אצלנו די שייהרג ילד אחד, ואף שיתברר אחר כך שלא אנחנו הרגנו אותו אלא הם - אין זה משנה, יש להם תאוריה ואל תבלבלו אותם בעובדות, ועל כך יעשו רעש בכל העולם, ועד היום אנו סובלים מן הנזק שנגרם; ואם לא זה - ימצאו עניין חדש.
ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: "והאכלתי את מונייך את בשרם" - את בשר יריבייך הם יאכלו, בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים". הם עצמם יילחמו באויבינו, הם אלה שיילחמו כנגד הקמים עלינו, ונמצא שאנחנו לא נצטרך לעשות את המלחמה ולא ייפלו מאיתנו בקרב, כי הם יילחמו זה בזה. ולמה? "כי אני ה' מושיעך" - אני מושיע את עם ישראל למעלה מן הטבע, שכוחי בעל היכולת. "וגואלך אביר יעקב" - יש לי גם קשר עם עם ישראל מצד יעקב, כלומר מצד זכויותיהם; "אביר" מלשון אבירות, כוח ועוצמה, כוחו של יעקב שהתגבר ועבד את ה'. ובזכות זה מובטח שהגויים יילחמו זה בזה ועם ישראל יינצלו.
ולבסוף, מהו "וכעסיס דמם ישכרון", ומהי המילה "עסיס" שבה נאמר גם "יטפו ההרים עסיס"? מבאר הרד"ק: עסיס הוא היין היוצא מן הענבים ומן הרימונים, כלשון "מעסיס רימוני". וכיצד מוציאים אותו? על ידי שלוקחים את הענבים ומעבירים אותם תהליך של עיסוי, כתישה ומעיכה, וכלשון "ועסותם רשעים". ומכיוון שהוא בא על ידי עיסוי, נקרא היוצא ממנו "עסיס".
בחלק זה של הפרק עונה הקדוש ברוך הוא לציון על כל תלונותיה: העיכוב בגאולה תלוי בנו ("מיהרו בנייך"), והמהרסים והמחריבים עתידים לצאת ולהתרחק. הבנים ישובו מארבע רוחות ויהיו לה כלבוש וכעדי, קשורים אליה בקשר שאינו ניתק; הארץ תרחיב את גבולה עד ש"תצרי מיושב" - מרוב בנים ולא מזרים. ועל שלוש תמיהותיה - מי ילד, מי גידל ומאין באו - משיב הקדוש ברוך הוא כסדר הפוך: מזרה ישראל הוא המקבצם ברמז יד לגויים ובנס מלחמה לעמים; מלכים ושרות יהיו אומניה ומיניקותיה וישתחוו לה; ו"לא יבושו קוויי". ואף שנראה שאין דרך להיחלץ - לא מיד הגיבור ולא מכבלי השבי - מבטיח הקדוש ברוך הוא שהכול ייעשה למעלה מן הטבע: "גם שבי גיבור יוקח ומלקוח עריץ ימלט", "ואת יריבך אנוכי אריב ואת בנייך אנוכי אושיע", עד ש"ידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב".