פרק מ"ט בישעיהו ממשיך את נבואות הנחמה והגאולה. בחלק שלפנינו הנביא מתאר את התהפכות המצב: מעם בזוי ומשועבד לעם שמלכים קמים מפניו; את שני מסלולי הגאולה - "בעתה" ו"אחישנה"; את דרך השיבה מן הגלות בנחת וברחמים; ואת טענת ציון שנשכחה, ואת תשובת הקדוש ברוך הוא שאין שכחה לפניו. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה־נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן יְהֹוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ׃
"כה אמר ה' גואל ישראל קדושו" - מי שמוכן לגאול אותם בזכות קדושת מעשיהם, בגלל המעשים הטובים שעשו, ומוכן לגאול אותם בניסים גדולים. המלבי"ם מלמד שיש לקרוא את הפסוק כאילו סדרו: "מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו - לבזה נפש, למתעב גוי". כלומר: אף שעם ישראל בזויים ומתועבים, ועם כל זה עתידים מלכים לקום מפניהם. אל תסתכל על המצב העכשווי - עוד יקומו מלכים וישתחוו להם.
מפרט המלבי"ם שלוש בחינות של ביזיון. הבחינה הראשונה - מצד הנפש: "לבזה נפש". הנפש נקראת בספרים הקדושים "כבוד", והאומות מתייחסות אלינו כאומה שנפשה שפלה ובזויה.
הבחינה השנייה - מצד הגוף: "למתעב גוי". "גוי" הוא כמו "גווי", מלשון גוויה, הגוף. הם מחשיבים את גופנו כמתועב ומשוקץ, עד שנזהרים אפילו מלגעת בנו. מסופר שהבעל שם טוב הלך פעם עם תלמידיו, ועבר לידם כומר עם פרחי הכהונה שלו. בעוד הבעל שם טוב ותלמידיו משוחחים, שמעו את הכומר אומר לאנשיו: בואו נתרחק מהם, שמא תוך כדי דיבורם תעוף עלינו טיפת רוק ותטמא אותנו. אמר להם הבעל שם טוב: כמה חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שהרחיק מאיתנו את הגוי. שהרי במקום שאני אצטרך להתרחק ממנו - הוא המשוקץ והמאוס - סייע בידינו השם שהם ימאסו בנו ויתרחקו מאיתנו. ידוע על הרב ברוך בער, שאם לחץ יד לגוי היה הולך לטבול במקווה. אבל מצדם, יחסם אלינו הוא כאילו גופנו משוקץ.
הבחינה השלישית - מצד המדרגה: "לעבד מושלים". אין אנו נדמים כעבד שיש לו מושל אחד, אלא כעבד שיש לו מושלים רבים, ומוכרח לעבוד את כולם. וכך הוא המצב לצערנו: כל אומה יש לה הערות עלינו, אלו עושים נגדנו ועדת חקירה, אלו מעמידים לדין כל איש צבא שמגיע אליהם, ואלו מגישים נגדנו תביעות בהאג. כשיש מושל אחד אפשר להסתדר איתו, אבל כאן עשרות בוסים, כולם חוקרים אותנו, בודקים אותנו ומטילים עלינו סנקציות - עבודת פרך.
וכנגד שלוש אלה מבטיח הקדוש ברוך הוא היפוך גמור. כנגד "בוזה נפש" ו"מתעב גוי" - תהיה לנו מעלה גדולה וכבוד עצום, עד ש"מלכים יראו וקמו", המלכים יקומו לאות כבוד מפנינו. וכנגד "עבד מושלים", שכולם מָשלו בנו - "שרים וישתחוו", שריהם ישתחוו לנו, כלומר אנחנו כבר המושלים בהם.
מדוע יהיה כך? מפני שני דברים. האחד: "למען ה' אשר נאמן" - כי השם הבטיח, וכשהשם מבטיח הוא נאמן לקיים הבטחתו. והשני: "קדוש ישראל ויבחרך" - מצד קדושת מעשינו, שעם ישראל יקדשו עצמם ויעשו רצון השם, ומצד זה הקדוש ברוך הוא בוחר בנו, מפני שאנו כבר ראויים.
שני הטעמים הללו, אומר המלבי"ם, מרמזים על שתי הגאולות: "בעתה" ו"אחישנה". אם יזכו ישראל תהיה הגאולה "אחישנה", ונזכה לקבלה מוקדם - וזהו "קדוש ישראל ויבחרך", אנחנו נקדש מעשינו והשם יבחר בנו. ואם לא נשוב בתשובה ולא נהיה ראויים, כבר אמר הרמב"ם שהקדוש ברוך הוא יעמיד עליהם מלך שיכוף אותם לעשות תשובה. על כל פנים גם אז זה יהיה "למען ה' אשר נאמן" - ראויים או לא ראויים, את ההבטחה הוא יקיים, כי השם נאמן. אבל כדאי לכם שהדבר יבוא מתוך שאתם באמת הגונים, שהקדוש ברוך הוא יבחר בכם מצד שאתם ראויים לכך. ואם נזכה - הגאולה תהיה "אחישנה"; ואם לא, חס ושלום, יקבלו "בעתה" - ואין רצוי לקבל בעיטות. רצוי שהגאולה תהיה אחישנה, במהרה.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת׃
אומר המלבי"ם שפסוק זה מקביל כנגד מה שנאמר בפסוק הקודם: הגאולה יכולה להיות בזמנה - אם לא נהיה הגונים - או שנזכה ל"אחישנה", שהשם יחיש את הגאולה ויוציאנו מן הגלות בטרם הזמן. לכן: "בעת רצון עניתיך" - אם תיטיבו מעשיכם ויהיה עת רצון, אענה לכם עוד בטרם הזמן. ומדקדק המלבי"ם: "עניה" היא תמיד תגובה למי שקורא, ואילו "עזרה" נותנים גם למי שלא קרא. אתם צועקים כל הזמן, ריבונו של עולם, הוציאנו מן הגלות - ואם יהיה עת רצון ותהיו זכאים וראויים, "עניתיך", אוציאך בטרם הזמן.
"וביום ישועה עזרתיך" - ולכל הפחות, אם לא תהיו הגונים וראויים, יש יום מיועד הכתוב כיום ישועה, וזוהי "בעתה", ואז "עזרתיך" - אעזור לך, כמו שעוזרים גם למי שאינו קורא. העזר הזה קבוע בזמן מיוחד, ביום ישועה, אבל העניה תלויה בעת רצון ויכולה לבוא עוד לפני שהגיע הזמן. ואם לא תזכו, אין מה לדאוג: יש יום ישועה, ובוודאי הגאולה תגיע.
"ואצרך" - גם במשך ימי הגלות מבטיח הקדוש ברוך הוא השגחה מיוחדת. אשמור אותך שלא תכלה בין הגויים, שהרי עלול להגיע הזמן המיועד לגאולה ולא יהיה מי להיגאל. אילמלא השואה הנוראה והאיומה - קשה לומר זאת - היכן היו יהודי אירופה? האם היה בכלל דבר כזה "יהודי אירופה"? ההתבוללות הייתה נוראה ואיומה, אכלה בכל פה. לכן מבטיח הקדוש ברוך הוא גם שמירה: "ואצרך ואתנך לברית עם" - אקיים את הברית שכרתי עם עם ישראל, שלעולם לא יכלו.
"להקים ארץ" - הבטחה נוספת, שהקדוש ברוך הוא יקים מחדש את ארץ ישראל, את הארץ הקדושה. "להנחיל נחלות שוממות" - אשיב את עם ישראל ואנחיל אותם את אותן נחלות הנראות כעת שוממות. ומבאר המלבי"ם שאין הכוונה לקיבוצים ולא לזה מדובר, אלא "העזרות והמקדש שהם נחלת השם לשבטו". אימתי תדע שהגיעה הגאולה? כשהעזרות והמקדש - נחלת השם - יוקמו.
היו אנשים, בעיקר אלה שנטו לרפורמה, שלא הסכימו לומר "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ולא הסכימו לומר "נחם את ירושלים העיר השוממה החרבה והבזויה שמבלי בניה יושבת". טענתם: מה אתה מדבר? לא ראית את כביש מנחם בגין? לא ראית את הרכבת הקלה? מה חרבה ושוממה? בוא תראה את ירושלים בלילה, איזה אורות, זה מרגש, זה פותח את הלב. לא ראית את בניין בית המשפט העליון? אתה נכנס לשם - איזה הוד והדר, היכל המשפט. פעם היה לנו היכל השם, והיום יש לנו היכל המשפט. וצריך לדעת שזה עצמו חלק מן החורבן והשיממון של העיר.
אחד החורבנות הגדולים שנמנו הוא ש"חרש טורנוסרופוס את ההיכל". שואלים הכול: וכי מה בכך? ההיכל כבר חרב, מה זה משנה אם חרשוהו או לא? אלא שזה גרוע יותר. כשההיכל חרב ואנו הולכים ורואים חורבן, משהו צובט בלב, ואנו מתפללים: ריבונו של עולם, תבנה לנו את ירושלים, ראה את העיר חרבה ושוממה. אבל אם אנו הולכים ורואים מקום בנוי ומאיר ונפלא, אנו אומרים: ברוך השם, יש לנו ירושלים, תמיד אפשר לשדרג, אבל ברוך השם יש לנו. נמצא שבניינה של ירושלים שלא על אדני התורה הוא חורבן גדול יותר. וזה מה שעשה טורנוסרופוס: חרש את הכול ועשה גינות. תראה איזה יופי, גנים נפלאים - איפה החורבן? על מה אתה מדבר? הכול כל כך יפה. זה הקושי הגדול יותר. ועל כן מבטיח הקדוש ברוך הוא "להקים ארץ, להנחיל נחלות שוממות", ולפי המלבי"ם - שכתב זאת לפני כמאתיים שנה - הנחלות השוממות הן העזרות והמקדש שהם נחלת השם לשבטו. את אלה מבטיח הקדוש ברוך הוא להקים, ואז תדע שהתחילה הגאולה.
לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל־דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכׇל־שְׁפָיִים מַרְעִיתָם׃
ראינו לעיל ששבטי יהודה ובנימין גלו תחת יד עובדי כוכבים והיו אסורים בחבלי ברזל, ולצאת לא יכלו אלא ברשות כורש. כנגד זה נאמר "לאסורים צאו" - אלו יהודה ובנימין, האסורים במקומות מושבותיהם. הרי לא יכולנו לצאת מתי שרצינו: בתימן, בעיראק, במרוקו, נדרשה רשות מיוחדת של השלטונות, ולרוב לא נתנו רשות עד שידעו שכל נכסינו יישארו שם, ואז ברוב טובם הסכימו שנצא. אלה נקראים אסורים - שאיננו אנשים פרטיים היכולים להחליט לצאת מתי שנרצה. על אלה מבטיח השם להוציאם ממסגר.
"לאשר בחושך הגלו" - זהו החלק האחר בעם ישראל, ולצערנו החלק הארי, עשרת השבטים. שימו לב לדיוק: אצל יהודה ובנימין נאמר "אסורים", ואצל עשרת השבטים "בחושך". עשרת השבטים אינם אסורים; הם נמצאים מעבר להרי החושך, ואין שלטון שמונע מהם לצאת. הבעיה היא שהם יושבים בחושך, כלומר במקום שבו אינם נראים ואינם ידועים לנו - אלה שבחלח וחבור ונהר גוזן, שאין אדם יודע מקומם, והרי הם כמי שנעלם בחושך. ולכן אין הם צריכים "צאו" - יציאה שייכת במי שסגור - אלא רק "הגלו", שיתגלו ממקום החושך, ועל ידי זה כבר יוכלו להגיע.
"על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם" - כשיגאל אותם הקדוש ברוך הוא יוליכם בדרך קלה ונוחה, וירעה אותם כרועה עדרו. מבאר המלבי"ם: פעמים שהרועה צריך להרחיק את הצאן אל חֹרב המדבר, או מפני שוללים או מפני שאין די תבואה במקום. אבל כאן "על דרכים ירעו" - שום שולל לא יפגע בהם, שום עובר אורח לא יזיק להם, שום אומה לא תילחם כנגדם, ולכן אפשר להוליכם בדרכים המרכזיות. אין צורך להבריחם באורחות עקלקלות ובהסתר. "ובכל שפיים מרעיתם" - כל הר גבוה יהיה להם מקום מרעה; כלומר ישובו מן הגולה בפרהסיה, לא בהתגנבות ולא בהסתתרות, ומרעיתם תהיה בכל מקום שבו הרים גבוהים ובהם תבואה.
לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא־יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי־מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל־מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם׃
ההולך בדרך רחוקה - חסר לו לחם וחסר לו מים, וצריך צידה לדרך, ועוד ששרב ושמש מכים בו. על זה מבטיח הנביא: "לא ירעבו ולא יצמאו" - יצאו לדרך ולא יהיה רעב ולא צמא. ואף השרב והשמש, שאינם נתונים לבחירת האדם אלא באים ממרום - "ולא יכם שרב ושמש". ומדוע? "כי מרחמם ינהגם" - הקדוש ברוך הוא ינהיגם ברחמים, במקום או בזמן שאין השמש חזקה בו, "ועל מבועי מים ינהלם" - ולכן לא יצמאו.
ונדקדק בלשון: מה בין "ינהגם" ל"ינהלם"? אומר המלבי"ם: בלשון הקודש "להנהיג" הוא פועל הבא על צאן ובקר, ומשם למדנו לכל הנהגה - שההנהגה דומה להנהגת צאן ובקר, שמנהיגים אותם בעל כורחם ואין דעתם נשאלת. "לנהל", לעומת זאת, הוא תמיד בסבר פנים יפות וברצונו של המנוהל; מנהל של מקום אין תחתיו עובדי כפייה, אלא אנשים המוכנים שינהל אותם. ומנהיג - הוא המנהיג הבלתי מעורער, ירצו או לא ירצו. וזהו שנאמר "כי מרחמם ינהגם": אף שתהיה כאן הנהגה כמנהיג את הצאן, היא תהיה ברחמים. ולא זו בלבד, אלא "על מבועי מים ינהלם" - כמי שמנהל אדם בעל רצון ובעל שכל, מרצונו ולא בעל כורחו.
וְשַׂמְתִּי כׇל־הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן׃
לא יצטרכו לחפש להם דרך, אלא ההרים עצמם יהיו לדרך. בדרך כלל כשיש הרים צריך לעקוף אותם, שהרי אי אפשר לעבור דרכם; אומר הקדוש ברוך הוא: ההרים יישטחו כביכול ויהיו לדרך. "ומסילותי" - מסילה היא תמיד דרך כבושה, וכאן הכול ידעו שאלו המסילות שלי, שהקדוש ברוך הוא עשאן לצורך בניו. "ירומון" - יתרוממו ולא יהיו שקועות, שיהיו גלויות וניתן יהיה ללכת בהן בשופי.
הִנֵּה־אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה־אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים׃
כאן מתחיל עניין חדש, אומר המלבי"ם. הנביא בא לתאר שקיבוץ הגלויות יהיה עוד קודם שתיבנה ציון. שלא נחשוב שהסדר הוא שארץ ישראל תיבנה ותכונן ורק אחר כך יקובצו הגלויות, אלא להפך: הגלויות יתקבצו וירושלים עדיין תהיה שממה. וכפי שאנו רואים בתהליך שאנו בתוכו - עדיין איננו בקיבוץ גלויות, שכן רוב הגלויות עדיין בחוץ לארץ ורק מיעוט של עם ישראל כאן - אבל זה יכול לשמש משל להבין כיצד כשבאנו עדיין לא נבנה מאומה.
"הנה אלה מרחוק יבאו" - אלו גולי המזרח, עשרת השבטים שגלו למזרח למקום רחוק, מעבר להרי החושך, ואותם צריך להביא מרחוק. "והנה אלה מצפון ומים" - אלו שגלו לצפון ולמערב. "ואלה מארץ סינים" - אלו גולי הדרום. וארץ סינים אינה סין של ימינו, שהרי סין שלנו במזרח, ואילו כאן נקראת ארץ דרום, וכתרגום: "מארע דרומא". הסינים הם מבני כנען, ואין לזה שום קשר לסינים של היום. רבנו סעדיה גאון פירש בשם מקום שאיני יודע לזהותו, אבל ברור שמדובר באומה או בארץ שבצד דרום, כנראה באזור שלכיוון מצרים ודרומה, ומשם תתפשט ותבוא כל הגולה לשוב לארץ ישראל.
רׇנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי־נִחַם יְהֹוָה עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם׃
הנביא מתאר בדרך משל כיצד כל העולם ישמח בצאת ישראל מן הגלות. והקושי שבפסוק הוא הכפילות: אם כבר נאמר "וגילי ארץ", הרי ההרים בכלל הארץ, וממילא גם הם יגילו - ולמה הוצרך "ופצחו הרים רינה"? הרד"ק מסביר שההרים באים בפני עצמם מפני שהם עיקר בריאת הארץ, החלק הבולט מעליה והחלק הקיים שבה. ועוד טעם: מפני חשיבותם, שעיקר המתכות נמצאות בהרים - כך היה בזמנם על כל פנים - ולכן ייחדם לעצמם.
והמלבי"ם מסביר: "רנו שמים וגילי ארץ" נאמר בדרך כלל, ואחר כך יורד לפרטים - שגם ההרים הפרטיים כבר פצחו רינה, עד שהגיעה הבשורה גם ליושבי ההרים. ולפי המלבי"ם "הרים" כאן היינו יושבי ההרים. ועל מה הרינה? "כי ניחם ה' עמו וענייו ירחם" - שיראו שהקדוש ברוך הוא מנחם את עמו וחוזר וגואלם, ועל ענייו מרחם. וכולם מרננים, כולם שמחים, כולם בגילה ורינה - חוץ מציון.
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהֹוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי׃
ולמה נקט דווקא ציון, ולא דיבר על כלל ארץ ישראל? אלא שציון היא ראש ממלכת ישראל, וכביכול העיר מתאוננת על שבניה גלו ממנה ועל שכל ישראל מרוחקים ממנה. וכפי שהסברנו: כשעם ישראל יבואו, ציון עדיין לא תיבנה, ולכן ציון עדיין אינה מודעת לכך שהתחילה הגאולה, ועודנה מתאוננת ואומרת "עזבני ה'".
ולא זו בלבד שעזבני מחמת החטא, אלא נדמה לי ש"שכחני" - שאינו זוכר אותי כלל. שכן מבאר המלבי"ם: עזיבה היא תמיד מחמת חטא, ועדיין העוזב זוכר את מי שעזב - עזבתיו מפני שחטא, ויש לי זיכרון בעצם העזיבה. אבל שכחה באה מחמת מיאוס: מאסתי בו, ומחמת כן שכחתיו לגמרי.
ועוד מדקדק המלבי"ם כדרכו בסדר המילים. בתחילה: "ותאמר ציון עזבני ה'" - קודם האומר ואחר כך הפעולה, ורק בסוף שם הפועֵל. ואילו בהמשך הסדר מתהפך: "וה' שכחני" - מקדים את שם ה' ואחר כך את הפעולה. הכלל בלשון הקודש הוא להקדים תמיד את הנשוא אל הנושא, וכשאתה רואה סדר הפוך - הרי זה אומר דרשני, ויש כאן חידוש שהכתוב בא ללמדנו. לכן בעזיבה נקט כסדר הרגיל, אבל בשכחה רצה לומר חידוש: לא אמר "שכחני ה'" אלא "וה' שכחני" - דע לך, אפילו מי שאינו שוכח לעולם, שהוא השם, כביכול שכחני.
הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן־בִּטְנָהּ גַּם־אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ׃
ראשית הפסוק היא עדיין טענת ציון, קודם תשובת הקדוש ברוך הוא. ציון שואלת: וכי יצויר שאישה תשכח את "עולה"? "עולה" מלשון עולל, ומבאר המלבי"ם שהכוונה לבן הגדול, שכבר אינו זקוק לה. וכי ייתכן שתשכח את האהבה אליו? אפשר אולי שייתכן, שכן הקשר ביניהם קשר של אהבה, ודבר נדיר הוא אך ייתכן. אבל "מרחם בן בטנה" - וכי ייתכן שתשכח מלרחם על התינוק, העולל שהיא נושאת והיונק משדיה? כלפיו יש לה לא רק אהבה אלא גם רחמים, שהרי הוא צריך לה; כמה שעות בלי אמא והתינוק צורח.
וזו טענת ציון: ואתה, ריבונו של עולם, אם שכחת את האהבה שלך כלפינו - כיצד שכחת מלרחם עלינו, שאנו עזובים ואין לנו סומך מבלעדיך, כתינוק הנסמך על אמו? כביכול הבעל שהרחיק לנדוד מתגלה עתה אל האישה, אל האלמנה המתאבלת.
ועל כך משיב הקדוש ברוך הוא: "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך". דעי לך, גם אם יצויר שאישה תשכח את אהבתה לבנה, ואפילו יצויר שתשכח מלרחם על התינוק היונק ממנה - הדבר הזה יקרה קודם שאני אשכח אותך. כלומר: מה שאמרת שאינו יכול להיות - עשוי לקרות, ומה שחשבת שכבר קרה, שאני שכחתיך - זה לעולם לא יקרה. זה דבר שאינו ייתכן כלל.
הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד׃
ולמה אין שכחה לפניי? טוען הקדוש ברוך הוא: חקקתי את שמך על כפיי. כשאדם רשום לו דבר על היד, וכי אפשר שישכח? היד היא הדבר השימושי ביותר, כל דבר נעשה בידיים, וכשרשום עליה - ודאי זוכר. כך כביכול, דרך משל, שאין לפניו ידיים: מיד בכל שימוש בכפיי אזכור אותך.
והנמשל, אומר המלבי"ם, שכל הפעולות והמעשים שהקדוש ברוך הוא עושה הם אמצעים המובילים אל התכלית. היה מקום לחשוב, כביכול, שהקדוש ברוך הוא עוסק בעניין אחר ולפתע ייזכר: נכון, השארתי עם שם בגלות, טוב שהזכרתם לי, צריך להוציאם. אומר הקדוש ברוך הוא: טועים אתם. כל דבר שאני עושה - שמכם כתוב על ידיי, כלומר כל פעולה שאני פועל מובילה אל תכלית גאולתכם והוצאתכם מן הגלות; על כל פעולה חתום שמו של עם ישראל.
וכפי שדיברנו בעבר: אנשים שואלים למה לא בא המשיח כבר מזמן. אבל אילו היה בא המשיח לפני עשרים שנה, הרי בעשרים השנים האחרונות מאות אלפים חזרו בתשובה - היכן היו הם בכל הסיפור הזה? מה היה עולה בגורלם בעת הגאולה? השם ירחם. והרי כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים", ושם נגאלנו חמישית - וכי זה מה שאנו רוצים, שייגאל רק מיעוט מעם ישראל? נמצא שכל התהליכים שאנו עוברים הם חלק מן הזיכוך לקראת הגאולה, שיזכו עוד אנשים לעלות על העגלה ולהיות חלק מעם ישראל. אז אתה חושב שכביכול שכחתי ופתאום נזכרתי להתעסק בך? אומר הקדוש ברוך הוא: טועה אתה. הכול חקוק על ידי כביכול, וכל פעולותיי הן לצורך גאולתם של ישראל.
ולא זו בלבד: "חומותיך נגדי תמיד" - גם אותן חקקתי כנגד פניי, כביכול כאות ולטוטפות. וזהו שאמרו: מה כתוב בתפילין של הקדוש ברוך הוא? "מי כעמך ישראל". "הן על כפים חקותיך" - מה שנמצא אצל הקדוש ברוך הוא על הזרוע, אלו התפילין של יד; "וחומותיך נגדי תמיד" - כנגד התפילין שבראש. וכי אדם יכול לשכוח תפילין שהוא לבוש בהן? אומר הקדוש ברוך הוא: זה עליי, זה נגד פניי לאות ולטוטפות. ולא רק עכשיו, אלא "תמיד" - מעת צאתך לגלות ועד עתה, שלא תחשבי שרק עכשיו התעוררתי לגאול אותך.
ועדיין יש מקום לשאול: ריבונו של עולם, אם אנחנו לנגדך תמיד, מדוע עד עתה היה הסתר פנים, ומדוע לא הוצאת אותנו מכל הצרות הקשות והנוראות, מן האינקוויזיציות ומן השואות? על כך באה התשובה בפסוק הבא:
מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ׃
בפרק זה מבטיח הקדוש ברוך הוא היפוך גמור: העם ה"בזוי נפש", ה"מתועב גוי" וה"עבד מושלים" יזכה שמלכים יקומו מפניו ושרים ישתחוו לו. הגאולה יכולה לבוא בשני מסלולים - "עניתיך" בעת רצון, אם נזכה, או "עזרתיך" ביום ישועה הקבוע, למען ה' אשר נאמן. במשך הגלות מבטיח השם "ואצרך", שמירה שלא יכלה העם, ולבסוף להקים ארץ ולהנחיל את נחלות השם השוממות - העזרות והמקדש. השיבה תהיה בנחת: אסורים יֵצאו, נעלמים יתגלו, הדרכים יתיישרו, ולא רעב ולא צמא ולא שרב, כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. וכשציון עדיין תתאונן "עזבני ה' וה' שכחני", תבוא התשובה שאפילו אם אישה תשכח את בנה ואת יונקה - "ואנכי לא אשכחך", כי על כפיים חקותיך וחומותיך נגדי תמיד.