פתיחה: מעבר מגאולת בבל לגאולת אחרית הימים
עד כה עסקו הנבואות בגאולת בבל על ידי כורש. מכאן ואילך, אומר המלבי"ם, פותח הנביא פרשה חדשה לגמרי: נבואה על הגאולה העתידה, גאולתו של מלך המשיח. הפרק פותח בפנייה לכל קצות תבל, ממשיך בתיאור שליחותו של הנביא ובתסכולו מכך שדבריו לא פעלו, ומסתיים בהבטחה שכל יגיעתו תישא פרי - לא בדורו, אלא באחרית הימים.
פסוק א: שמעו איים, והקשיבו לאומים
שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק, יְהֹוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי׃
הפסוק מלא כפילויות: "שמעו" ואחר כך "הקשיבו"; "איים" ואחר כך "לאומים"; "קראני" ואחר כך "הזכיר שמי"; "מבטן" ואחר כך "ממעי אמי". מי שהולך בדרכו של המלבי"ם יודע שכאן פרוש כר נרחב לביאור בלשון הקודש.
"מרחוק" - אין הכוונה מרחק פיזי, אלא מרחק בזמן. יש כאן הודעה על דברים שעתידים להתקיים בימים רבים מכאן, באחרית הימים.
מה ההבדל בין "איים" ל"לאומים"? לאומים הם האומות הגדולות, שיש להן דת מיוחדת וחוקים מיוחדים, אומות מסודרות ומתוקנות. בלשון ימינו: אמריקה, רוסיה, בריטניה. "איים" הם הקטנים והנפרדים על הים.
ומדוע לאחד אומר "שמעו" ולשני "הקשיבו"? כלל הוא בלשון הקודש, וכבר ראינו כמה מקבילות לכך ("האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"): לשון שמיעה מופנית אל מי שאני מייחד אליו את דיבורי, שאליו אני פונה ישירות ורוצה שיבין ויקבל את דבריי. לשון הקשבה או האזנה מופנית למי שאיני פונה אליו ישירות, אלא אומר לו: אני מדבר עם זה, כדאי שגם אתה תאזין דרך אגב.
ומדוע כאן הפנייה הישירה היא דווקא לאיים? כי האומות הגדולות כבר מאמינות, יש להן דת ואמונה, והן יקבלו את דברי הנביא בקלות. אין צורך לשכנע אותן במציאות האלוקים. אבל האיים הרחוקים עדיין רחוקים מאמונה, עדיין לא ידעו את השם, ולכן אליהם פונה הנביא ישירות: "שמעו איים אלי". ואל הלאומים אומר: אתם רק הקשיבו.
"מבטן קראני, ממעי אמי הזכיר שמי" - שני שלבים של הכנה
מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין "בטן" ל"מעיים". העובר קשור בתחילה במעי האם, וכשהוא גדל מעט הוא עולה למעלה וצף אל הבטן. "בטן" הוא שם כללי לכל חלל הבטן, ובהקשר של היריון זהו מקום ההיריון, הרחם, שבו העובר מתפתח. "מעיים" מציין את המקום הפנימי שבו מתבצעת תחילת ההיריון: השחלות והחצוצרות, המקום שבו נעשית ההפריה ושם נשרש העובר, ומשם הוא עולה אל הרחם.
לכן אצל זכר תמיד יופיע הלשון "מעיים" ולעולם לא "בטן": "אשר יצא ממעיך הוא יירשך" נאמר לאברהם, כי מקום הזרע אצל הזכר אף הוא נקרא מעיים. אבל "אשר יצא מבטנך" לא נאמר אצל איש בשום מקום, שהרי בטן היא מקום ההיריון, וזה לא שייך באיש.
ומה בא הנביא לומר בזה? מביא המלבי"ם את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, שכדי להשיג נבואה צריך שתי הכנות: הכנה טבעית והכנה הרגלית. הכנה טבעית פירושה שכבר ממעי אמו נוצר האדם מוכן לנבואה, כלשון הכתוב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". הכנה הרגלית פירושה שלא יועילו לו כל הכשרונות הטבעיים אם לא יעשה בהם דבר: צריך שירגיל עצמו במצוות ובמעשים טובים ויתקדש להיות ראוי שדבר השם יהיה בפיו. הרמב"ם כותב על אריסטו שהיה קרוב למדרגת הנבואה בחכמתו, אבל "קרוב" אינו נחשב, שכן לא הייתה לו הכנה הרגלית.
אומר הנביא: הקדוש ברוך הוא הכין אותי משני השלבים כאחד. "ממעי אמי הזכיר שמי" - עוד בהיותי דבוק במעי אמי, בעת קליטת ההיריון, בטרם נגמרה צורת הוולד, כבר הזכיר השם את שמי. "מבטן קראני" - וגם לאחר שנפרדתי מן המעיים ועליתי לבטן, בעודי בבטן אמי לפני שיצאתי לאוויר העולם, כבר קראני וציווני ללכת בשליחותו ולנבא על ישראל. וממילא, כשהקדוש ברוך הוא שולח אותי, הוא שולח מי שמראש היו לו כל ההכנות הראויות להתנבא, ודברים היוצאים מפי אדם כזה הם דברי אמת שיש לקבלם.
פסוק ב: חרב חדה וחץ ברור
וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי, וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי׃
נפתח ברש"י: "כחרב חדה" - להוכיח את הרשעים שיבואו עליהם פורענויות; מפי הנביא יוצאות כביכול חרבות כנגד האומות. "בצל ידו החביאני" - מפני שכאשר הנביא מתנבא רעות, מבקשים להזיקו ולרודפו; ירמיהו הושלך לחצר המטרה, לכלא. "חץ ברור" מפרש רש"י: ממורט ומבריק, נקי (ובלעז מביא לשון של "קליר", ברור ונקי). "אשפתו" - הנרתיק שבו מונחים החיצים.
ומוסיף המלבי"ם דיוק נפלא: החרב חותכת מקרוב, והחץ פוגע גם למרחוק. את החרב אוחזים ביד, ואיתה רצים לקרב כשהיא מוכנה לכל הפתעה; ואילו החץ מונח באשפה, וברגע שיש צורך שולפים אותו ויורים.
"וישם פי כחרב חדה" - זה כנגד עם ישראל, הקרובים. אליהם נאמרו מליצות חדות וחותכות, והשם אחז אותי בידו כחרב. ומאחר שעם החרב קרבים למלחמה, היה צורך ש"בצל ידו החביאני", שאהיה נחבא בצל ידו. והנמשל: שידעו הכול כי דבריי בשם השם הם נאמרים, ולא ירגישו שישעיהו הוא זה שאומר להם דברים רעים ומבקש רעתם. הנביא נחבא בצל, אל תייחס אליו את הדברים - הוא רק מוסר את הידיעה. היד היא ידו של הקדוש ברוך הוא, והוא המכה.
וכאן מוסר גדול. דרכו של עולם שהורגים את שליח הבשורה הרעה. אדם צועק על הדוור שהביא לו דו"ח - וכי הדוור נתן לך את הדו"ח? הוא רק מבקש חתימה. וזה עניין "פני הדור כפני הכלב": הכלב, כשמכים אותו במקל, נושך את המקל ומנסה לתפוס אותו, ואינו מבין שעליו לרוץ אל המכה. בעקבתא דמשיחא פני הדור כך: יש בעיה עם חיזבאללה - צריך לחסל את חיזבאללה; צריך לגמור את נסראללה, את אחמדינג'אד, להפציץ את הכור. ואולי צריך עוד שעת לימוד תורה? אולי צריך להתחזק בעבודת השם ולעשות תשובה, ואז כל הבעיות ייפתרו. אנחנו הולכים על המקל, ואין לנו בעיה עם המקל: "הוי אשור שבט אפי" - זהו שבט כעסו של הקדוש ברוך הוא. ודאי שבדרך הטבע חייבים לעשות את ההשתדלות הנדרשת, אבל לראות בה את הפתרון - לא. הפתרון הוא לשוב בתשובה.
"וישימני לחץ ברור" - חוץ מן החרב שהיא כלפי ישראל הקרובים, שם אותי השם גם לחץ מלוטש, שאורה את נבואתי גם לעמים רחוקים וגם לזמנים עתידיים, כחץ הפוגע למרחוק. "באשפתו הסתירני" - שלא ירגישו העמים שיש נבואה מוכנה ומכוונת נגדם.
החביא לעומת הסתיר
מלמדנו המלבי"ם: "נחבא" נאמר תמיד במי שרודפים אחריו ומחמת זה הוא מתחבא. "נסתר" נאמר גם במי שאין רודפים אחריו כלל. ראיה לדבר: "שאול אבי מבקש להמיתך... וישבת בסתר ונחבאת" - שם שאול רדף אחריו, ולכן "ונחבאת". ולעומת זאת "ושלחתני ונסתרתי בשדה" - שם לא ביקש שאול אחריו, ודי בהסתרה. וכן "כמחבא רוח וסתר זרם": הרוח מחפשת חורים וסדקים ובאה מארבע רוחות, ולכן צריך מחבוא; אבל הזרם בא מכיוון אחד, ודי בסתר.
לפיכך: החרב חותכת מקרוב, וכולם מחפשים את הנביא האומר דברים כאלה - לכן "החביאני". אבל החץ יורה למרחוק, ואיש אינו מעלה על דעתו לחפש אותו - לכן "הסתירני", כשם שהחיצים מוסתרים באשפה ואין מי שילך לחפשם.
פסוק ג: עבדי אתה
וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר׃
"ויאמר לי עבדי אתה" - בעצם זה שהקדוש ברוך הוא קורא לאדם "עבדי", הוא מכשירו ועושהו ראוי והגון לתפקיד. ומיד פונה הנביא אל ישראל ואומר להם: "ישראל אשר בך אתפאר" - דעו לכם, מה שהשם קרא לי עבדו הוא רק בזכותכם ובשבילכם ולצורככם. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה "לך רד כי שחת עמך" - ברגע ששחת עמך, רד מגדולתך, שכל גדולתך לא ניתנה לך אלא בשבילם.
ומה היא השליחות? להחזיר אתכם בתשובה. אני עבד השם ושליחו לעורר את עם ישראל, ומתי אוכל לומר שהשלמתי את עבודתי ו"בך אתפאר"? כשתשובו בתשובה. אבל אם חלילה לא תשובו, איבדתי את כל המעלה של "עבד השם", ואין לי את ה"בך אתפאר".
פסוק ד: לריק יגעתי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי, אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת יְהֹוָה וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי׃
ומטעם זה אומר הנביא: אמרתי בליבי "לריק יגעתי". אני רואה שעם ישראל אינם חוזרים בתשובה, לא זכיתי למלא את שליחותי, אם כן לריק יגעתי ולתוהו והבל כוחי כיליתי.
מהו ההבדל בין "יגיעה" ל"כילוי כוח"? "יגעתי" מדבר בעת העבודה עצמה, תוך כדי העמל. "כוחי כיליתי" נאמר בסיום, כשאדם משקיף לאחור ובוחן מה יצא מכל עמלו.
ומביא המלבי"ם משל נפלא. אדם שכר אותך לחפור ולחפש מטמון, ונתן לך שכר יומי. עבדת כל היום, התאמצת והתייגעת, ולא מצאת כלום. מצד אחד - "לריק יגעתי", שהרי בעת היגיעה לא מצאת דבר. אבל בסוף היום, כשאתה משקיף לאחור, אינך יכול לומר "לתוהו כיליתי כוחי", שהרי משכורת יומית אתה מקבל. אבל אם התנו עמך: אם תמצא את המטמון תקבל חלק, ואם לא תמצא לא תקבל כלום - אדם כזה יכול לומר בסוף היום גם "לריק יגעתי", שבעת החיפוש לא מצאתי, וגם "לתוהו והבל כוחי כיליתי", שאף שכר לא קיבלתי.
כך אמר הנביא: חשבתי שלריק יגעתי, שהרי אני מדבר אליהם והם אינם מושפעים ואינם חוזרים בתשובה. ואולי לפחות אקבל שכר על עצם הפעולה? גם זה לא, שהרי לא השלמתי את שליחותי, ובורא עולם יאמר: על מה אשלם לך? לא הבאת תוצאות, לא הגעת לתכלית המקווה.
וכאן מוסיף המלבי"ם הבדל נוסף: "ריק" הוא קליפה בלא תוך - מעטפת שבתוכה אין כלום. "הבל" ו"תוהו" הם כלום מוחלט, מאומה. היגיעה שלא הביאה תוצאה היא קליפה בלא פרי: יגעתי, התאמצתי, עבדתי, ופותח אני ומוצא ריק. אבל בסוף היום, כשגם שכר אין, אין כאן לא קליפה ולא פרי - הכול הבל ותוהו, שום דבר, אין בו ממש.
והתשובה: "אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלוהי". כאן דלתות הכתוב מקבילות: כנגד "לריק יגעתי" בא "אכן משפטי את ה'", וכנגד "לתוהו והבל כוחי כיליתי" בא "ופעולתי את אלוהי". מה שאני לא השלמתי, הקדוש ברוך הוא השלים. אמרתי שכל העבודה העצומה שהשקעתי לא פעלה מאומה - אבל השם סובב בכוחו שהתוכחות והנבואות יהיו לתועלת, לא עתה אלא לעתיד. וחשבתי שלא אקבל שכר - אבל "פעולתי את אלוהי", השם יסובב שיהיה לי מזה שכר עצום. עכשיו איני רואה כלום, אבל הקדוש ברוך הוא יוציא מזה תועלת לעתיד, כפי שנראה בפסוקים הבאים.
ומדייק המלבי"ם: בכל מקום שנאמר "אלוהי" ולא "אלוהים" סתם, מורה הדבר על ההשגחה הפרטית - שהשם משגיח עליי ודואג לי. וכן "אלוהי ישראל", "קדוש ישראל וגואלו" - כל חיבור של שם השם לעם ישראל מורה על ההשגחה המיוחדת שישראל זוכים לה. ואילו שם הוי"ה סתם מורה על ההנהגה הכללית.
פסוק ה: לשובב יעקב, ולאסוף את ישראל
וְעַתָּה אָמַר יְהֹוָה יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לוֹ יֵאָסֵף, וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי יְהֹוָה וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי׃
עתה יתאר הנביא כיצד סיבב הקדוש ברוך הוא שכל פעולותיו לא היו לריק, ושבסופו של דבר יש בהן תועלת - וממילא גם שכר. השם אמר לי שיצר אותי מבטן להיות לו עבד, ולשם מה? "לשובב יעקב אליו" - לשון תשובה, להשיב את עם ישראל בתשובה. "יעקב" מציין, כפי שלמדנו כמה פעמים, את הדרגה הנמוכה; את אלה צריך להחזיר בתשובה. "וישראל לו יאסף" (כך נקרא, בוי"ו) - "ישראל" הם הגדולים, בעלי השררה, אלה שבדרגה הרוחנית הגבוהה יותר; אין להם פשעים ועוונות שצריך להחזירם מהם, אלא צריך רק ללכד אותם ולעודדם לעבוד את השם אגודה אחת, שכם אחד. הם צריכים דחיפה, לא תשובה.
ומנמק המלבי"ם את ההבדל בלשון: "השבה" שייכת כלפי דבר שהתרחק ואותו אני משיב - ולכן ביעקב, שהתרחקו, נאמר "לשובב". "אסיפה" היא קריאה מן החוץ פנימה, אף למי שאינו רחוק מדי, כמו "האספו ואגידה לכם" - וכי היו בקצה מצרים? הם היו סמוך ליעקב, והוא קרא להם להתקרב עוד. כך ישראל, שהם בדרגה גבוהה, אין צריך אלא לאסוף ולגבש אותם. להשיב משיבים את הנידח, "את הצולעה ואת הנידחת" - וזה יעקב.
"ואכבד בעיני ה' ואלוהי היה עוזי" - אף שבמבחן התוצאה ראיתי שפעולתי לא הצליחה ולא שמעו לתוכחה, מכל מקום נכבדתי בעיני השם, שראה את ההשתדלות הרבה ואת המאמצים הגדולים שהשקעתי. ומשום כך פעל הקדוש ברוך הוא שבכל אופן אקבל שכר על כל מעשיי, וכל פעולתי לא תהיה לריק.
פסוק ו: נקל מהיותך לי עבד
וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב וּנְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב, וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אל תתייאש ואל תישבר מכך שלא השגת את התכלית שלשמה ייעדתי אותך. אני מייעד לך עתה גדולה עצומה הרבה יותר. כל העבודה שהייתה לך עד עתה, עבודה מקומית להחזיר בתשובה את אנשי סביבתך - "נקל", היא קטנה וכאין וכאפס לעומת מה שאני מייעד לך מעתה.
גם כאן דלתות הכתוב מקבילות: כנגד "להקים את שבטי יעקב" בא "להיות ישועתי עד קצה הארץ", וכנגד "ונצורי ישראל להשיב" בא "ונתתיך לאור גויים".
נתבונן כמה מוגבלת הייתה השפעתו של הנביא. וכי היה לו רדיו? אמצעי תקשורת? אם היה גר, לדוגמה, בבני ברק, מקסימום דיבר אל אנשי בני ברק; אולי נכתבו דבריו והגיעו מעט למקומות רחוקים יותר, אך כבר אין זה הנביא עצמו מדבר. ואם היה מסבב, כשמואל שסיבב בהרי ישראל - מי שנמצא היום בדן, מתי יגיע לאילת? ייקחו חודשים עד שישלים סבב ויחזור אליהם. נמצא שהשפעת הנביא, ככל שתהיה עוצמתית מצד שדבר השם בפיו, היא השפעה מקומית וזמנית, על קבוצת אנשים שסביבו ועל דורו בלבד. אומר לו הקדוש ברוך הוא: זו עבודה קטנה. מעתה אני נותן לך פעילות כלל עולמית, קוסמופוליטית. עד עכשיו פעלת במיקרו - מעכשיו אתה פועל במאקרו.
שתי גאולות: גאולת הגוף וגאולת הנפש
העבודה שהייתה מוטלת עליו למען כלל ישראל הייתה בשני עניינים. האחד, "להקים את שבטי יעקב" - עם ישראל בגלות, וזהו סבל הגוף; המטרה להוציאם מגלות סנחריב ולהחזירם לארץ ישראל, עניין פיזי. השני, "ונצורי ישראל להשיב" - העניין הרוחני והנפשי. שהרי קל יותר להוציא את ישראל ממצרים מאשר להוציא את מצרים מישראל; קל יותר להוציא את ישראל מן הגלות מאשר להוציא את הגלות מישראל. לעיתים הגלות קונה שביתה בנפש, והאדם נעשה אדם גלותי: בלי שאיפה לרוחניות, בלי שאיפה לגדולה, עם שאיפות נמוכות וחוסר רצון לפעול. היה צריך לקומם ולרומם אותם גם מבחינה נפשית, להשיבם אל הרמה הרוחנית הגבוהה שהייתה להם. זו גאולת הנפש.
ושני הדברים לא עלו בידו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: את שתי הפעולות האלה אני נותן לך, ותצליח בהן, כאשר יהיה מדובר בכלל ישראל לעתיד לבוא, כשיהיו גולים בכל העולם כולו. כנגד ההצלחה הנפשית - "ונתתיך לאור גויים", להאיר להם את הדרך ואת האמונה השלמה בהשם יתברך; כנגד ההצלחה הגופנית - "להיות ישועתי עד קצה הארץ", עניין ארצי וגשמי.
לתקן עולם במלכות שדי
ושימו לב, קהל ישראל: מדובר כאן שההצלחה תהיה גם בין האומות. כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר על "לתקן עולם במלכות שדי", המגמה אינה רק שעם ישראל ישובו בתשובה, אלא "כל העמים יקראו אליו שפה ברורה"; "ידע כל יצור כי אתה יצרתו, יבין כל פעול כי אתה פעלתו"; "יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". המטרה העיקרית היא שכלל העולם יכירו במלכותו. ודאי שהגאולה תלויה בישראל, והיחידים שיש להם מעלה הם עם ישראל, ומדרגת הגויים נמוכה יותר - אבל אל תחשוב שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה בהם, או שמעוניין להשמיד את כל הגויים. הרמב"ם כותב שחלק מתפקידו של מלך המשיח הוא להשיב את כל העולם לעבודתו יתברך. את כל העולם. ודאי שאנחנו לעולם נישאר במעלתנו, לישראל תהיה מעלת ישראל ולעולם מעלה נמוכה יותר, אבל בלי ספק חפץ בהם הקדוש ברוך הוא.
שתי הגלויות וההזדמנות שאבדה בימי חזקיהו
מסביר המלבי"ם: אם נתבונן נראה שהיו שתי גלויות. גלות עשרת השבטים, שגלו שמונה עשרה שנה לפני יהודה ובנימין, אל חלח וחבור ונהר גוזן, מעבר להרי החושך ולסמבטיון, במקום שאיננו יודעים. וגלות יהודה ובנימין לאחר מכן. והנביאים החלו להתנבא שהנידחים יתקבצו, "שובו לבצרון אסירי התקווה". ואילו זכו ישראל, היו עשרת השבטים נגאלים ויוצאים מאותם מקומות חושך. מתי? הנבואות החלו משנת שש לחזקיהו, ואילו שבו אז בתשובה שלמה, הייתה הגאולה השלמה מגיעה בשנת חמש עשרה למלך חזקיהו.
וזהו שאמרו חז"ל: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח - אלא שלא אמר שירה. ועל זה הפסיד את הכול. אבל לא רק בו הדבר תלוי; גם העם לא היה ראוי, גם הם לא שבו בתשובה. וכבר הסברנו בשעתו, על פי המלבי"ם, את עניין השמש שחזרה עשר מעלות אחורנית: חזקיהו ניכס את הנס לעצמו וסבר שהוא אות ומופת שיבריא, כנראה מפשט הכתובים - וטעה. הנס לא נועד בשבילו. עבורו יכול היה השם לעשות נס מקומי, כגיזת גדעון שיהיה עליה טל או לא יהיה; לא צריך שהשמש תשוב עשר מעלות, נס שכל העולם רואים. לצורך מי נעשה? לצורך אלה שבקצה העולם, בגלות, שיתעוררו ויבינו שהקדוש ברוך הוא עושה ניסים ועדיין מולך עלינו, ויש למה לצפות, ובואו נשוב בתשובה. ואכן כל העולם ראה את הנס, ובמקומות מושבותם שמעו עליו, ומקצה הארץ הגיעו מלכים להיפגש עם חזקיהו, וסנחריב מלך אשור שלח משלחת לראות מה קורה. אבל עם ישראל, לצערנו, לא התעורר. הייתה להם הזדמנות משנת שש ועד שנת חמש עשרה, תשע שנים של נבואות על הגאולה - ולא התעוררו כראוי.
ובסופו של דבר לא זכו לא לגאולה הפיזית, שהשם היה מקבץ נידחיהם לכאן, ולא לגאולה הנפשית, שהיו שבים אל השם ומתרוממים למדרגתם. ולא זו בלבד שלא זכו, אלא שבמקום שעשרת השבטים ישובו הנה - גלו גם יהודה ובנימין לבבל.
אל תזרוק את המכתבים
לכאורה, "לריק כיליתי כוחי". אומר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך, כל הנבואות האלה יתקיימו באחרית הימים. אם אדם כותב מכתב שנועד להחזיר אנשים בתשובה והם לא חזרו, מה עושים עם הדפים? לגניזה, ואם אין בהם דברי תורה - לפח. אבל אם אומרים לו: אל תזרוק, זה אינו פועל עכשיו, זה פועל בעתיד - אם כן, זה בסדר גמור.
פעם מסרתי שיעור, ובתחילתו היו שלושה או ארבעה אנשים. אמרו לי: מה הטעם למסור שיעור לשלושה ארבעה אנשים? אמרתי להם: יש כאן שלושה ארבעה אנשים ועוד מאזין סמוי. שאלו: מי? אמרתי: הנה, מכשיר ההקלטה. הוא נראה לנו כמאזין אחד, אבל לעתיד לבוא, בעזרת השם, הוא יפיץ למאזינים רבים. וכך אכן היה: אותם שיעורים שהתחילו עם ציבור מועט הוקלטו, עלו על דיסקים והופצו באלפי עותקים. פעולה שאתה אומר עליה "מה כבר יצא מזה, שניים שלושה אנשים" - אומרים לך: תרשום, תשמור, כי זה פועל בעתיד.
כך בזמן ישעיהו: נדמה היה לו שהפעולה זמנית. אומר לו הקדוש ברוך הוא: לא. הכול נרשם, הפעולות הללו הן נבואה לעתיד. אל תזרוק את המכתבים האלה - הם עוד יפעלו ויזכו להחזיר את העם בתשובה. אלו נבואות של אחרית הימים, נבואה על הישועה הכללית ולא על ישועתו הפרטית של דור זה. במקום שרציתי רק להחזיר את עשרת השבטים מחלח וחבור ונהר גוזן, שהם מקומות קרובים יחסית לארץ ישראל ואין זה "קצה הארץ" - ולכן להשיבם משם היה דבר קל, "נקל" - עכשיו, שעם ישראל יתפזרו בכל קצוות תבל, הישועה תהיה עד קצה הארץ, גדולה ועצומה הרבה יותר.
לא רק אותם אשיב, אלא את כלל עם ישראל עד קצה הארץ, וגם את הגויים. וגם מה שרציתי להשיבם בתשובה, "ונצורי ישראל", ולא עלה בידי - תזכה לרומם רוחנית את כלל העולם, וכולם ישובו בתשובה אל השם. ומתוך מה? מתוך הנבואות שיראו בספרים שכתבת, ישעיה. שהרי גם אילו הייתה גאולה בימי ישעיהו, הייתה זו גאולה פרטית וזמנית; ואילו כאן מדבר ריבונו של עולם על גאולה עתידית ונצחית. וכי דבריך יצאו לריק? בוא וראה איזה עתיד נפלא אני מייעד לך ממה שעשית.
שבטי יעקב ונצורי ישראל: מקל תלוש מול נצר מחובר
לפני שנעבור לנבואות העתיד, נעמוד על ביטוי אחד: "להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב". מה ההבדל בין "שבטי יעקב" ל"נצורי ישראל"? ביאור נפלא של המלבי"ם. "שבט" הוא מקל - ומקל אינו מחובר, הוא תלוש. "נצר" הוא מה שיוצא מן העץ, "ונצר משרשיו יפרה" - ענף רך וחלש, אבל מחובר ונטוע באדמה.
והדברים מכוונים כנגד שתי הקבוצות שדיברנו עליהן. עשרת השבטים נתלשו לגמרי מן השורש; הם "שבטי יעקב": יעקב - דרגה נמוכה, ושבט - מקל שכבר נתלש. השם ירחם עליהם; לפי החשבונות שאנשים עושים, יש סימנים שחלקם באפגניסטן ובמקומות אחרים, אפילו באל-קאעידה, שורשים של עם ישראל - אבל מנותקים, מקל מנותק. לעומתם יהודה ובנימין עדיין מחוברים בשורשם, וכולנו הרי מיהודה ובנימין. אף שאנו קצת רחוקים, עדיין אנחנו בבחינת נצר: נצר המחובר, שאם ישקו אותו מעט יגדל ויפרח ויחזור להיות אילן רב. אנחנו דבוקים בשורש כנצר היונק, ולכן נקראים "נצורי ישראל".
ומכאן גם דיוק בלשון הפעולה: מי שקם - נפל תחילה; ומי ששב - לא נפל, אלא רק יצא מדרכו. לכן "שבטי יעקב" שנפלו, שהם מקל שנחתך ונותק - אותם צריך "להקים". ואילו "נצורי ישראל", שלא נפלו אלא רק סטו מעט מן הדרך - אותם צריך "להשיב" בתשובה, לחזור ולקרבם לעבודתו יתברך.
לסיכום:
הפרק פותח בפנייה לכל העולם - שמיעה ישירה לאיים הרחוקים מאמונה, והקשבה צדדית ללאומים בעלי הדת - ומכריז על נבואה לאחרית הימים. הנביא מעיד שהוכן לשליחותו משני שלבי היצירה, כהכנה טבעית, ולה נלוותה הכנה הרגלית, כתנאי הרמב"ם לנבואה. פיו נעשה כחרב חדה לקרובים וכחץ ברור לרחוקים ולעתיד, והשם החביאו והסתירו כדי שידעו הכול שהיד היא ידו של הקדוש ברוך הוא ולא של השליח. הנביא מתאונן שיגיעתו הייתה לריק ושלא יקבל אף שכר, ותשובת השם: "משפטי את ה' ופעולתי את אלוהי" - את מה שלא השלמת, אני משלים. במקום שליחות מקומית לשובב את יעקב ולאסוף את ישראל, שליחות שלא הצליחה בימי חזקיהו כשאבדה ההזדמנות לגאולה, ניתנת לו שליחות כלל עולמית: "אור גויים" כנגד גאולת הנפש, ו"ישועתי עד קצה הארץ" כנגד גאולת הגוף. המסר לדורות: אין פעולה שנעשית לשם שמיים שהולכת לאיבוד. גם אם אינך רואה תוצאה כעת, הקדוש ברוך הוא שומר את הדברים ומוציא מהם תועלת בעתיד.