פרק מ"ח בישעיהו ממשיך את הקו של הפרקים הקודמים: הקדוש ברוך הוא מוכיח את עם ישראל על קשי עורפם, ויחד עם זאת מבשר להם את גאולת בבל על ידי כורש. אנחנו נכנסים לפרק מאמצעו, מן הפסוק המדבר על "בגוד תבגוד", וממשיכים עד סופו: מדוע מאריך הקדוש ברוך הוא אף, מהו "כור עוני", מדוע "למעני למעני", ומה סוד ההבטחה "צאו מבבל בקול רנה".
"כי ידעתי בגוד תבגוד" - שתי ראיות
גַּם לֹא־שָׁמַעְתָּ גַּם לֹא יָדַעְתָּ גַּם מֵאָז לֹא־פִתְּחָה אָזְנֶךָ כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ׃
רש"י מביא כאן מדרש. כשירד הקדוש ברוך הוא להציל את ישראל ממצרים נאמר "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי". שואלים חז"ל: מהי הכפילות? אלא אומר הקדוש ברוך הוא: שתי ראיות אני רואה. ראייה אחת - "ראיתי את עוני עמי", אני רואה את הסבל שלהם עכשיו, את העינויים של המצרים. וראייה שנייה - "ראה", אני רואה גם את העתיד, ורואה שאתם עתידים לבגוד בי, וכבר בחטא העגל. כלומר: אני לא רק רואה מה יש עכשיו, אלא גם מה שאתם עוד עתידים לעשות לאחר שאקח אתכם לי לעם.
"למען שמי אאריך אפי" - מדוע בכל זאת אין כליה
לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם־לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ׃
מסביר המלבי"ם: יש טעם להאריך אף לחוטא - שמא יחזור בתשובה. הקדוש ברוך הוא מאריך אפו משום שתמיד יש סיכוי שהאדם ישנה את דרכיו. אבל כאן נאמר "ופושע מבטן קורא לך", ואם כן אין תקווה שתשוב. ובפרט שראית ניסים נפלאים כאלה, ואפילו ניסים של בריאה - יש מאין - אינם משכנעים אותך. לפי זה היה ראוי להשמידך ולהענישך באופן מיידי. אם כן מדוע אני מאריך אף? על כך בא התירוץ: "למען שמי". לא בגללך אני מאחר את העונש, אלא כי שמי נקרא עליך, וכאשר ישראל סובלים - שם השם מתחלל בגויים.
"ותהילתי אחטם לך" - מסביר המלבי"ם ש"אחטם" הוא מלשון חוטם. אומר הקדוש ברוך הוא: גם בשעה שאני מעניש, איני מכלה בך את כל חרון אפי. תחילה אאריך אפי עד שאעניש, וגם כשאעניש - "אחטם לך", אעכב חלק מן הכעס בחוטם, יישאר מעט מן הכעס באפי ולא אכלה בהם את כל חיציי. וזה מה שאמרו חז"ל "חיציי אכלה בם - חיציי כלים והם אינם כלים". כלומר: לא אביא אותם לידי כליה, אלא אדאג שחיציי יכלו בטרם יכלו הם. החרון לא יהיה חרון גמור, והכעס לא יהיה כעס של כליה חלילה.
"בחרתיך בכור עוני" - יאה עניותא לישראל
הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי׃
כאשר צורפים מתכת מתוך סיגים, מפרידים באופן יחסי בין הטוב לגרוע: את המתכת היותר טובה משאירים, ואת הבדיל והעופרת מפרידים. אומר הקדוש ברוך הוא: כשאני בא לבדוק את מצבכם, אין בכם צדיקים גמורים, אין בכם "כסף", הכל בחינת סיגים. לפי זה היה צריך להיגזר שמד גמור, חרון אף מוחלט, כליה. לכן - "הנה צרפתיך ולא בכסף". הצריפה אינה בכור שיש בו כסף, אלא בכור עוני, ובכור כזה נשאר המובחר באופן יחסי לשאר. כלומר: זה עצמו מכריח להשאיר חלק מעם ישראל. אילו הייתי צורף אתכם בכור כסף - כולם היו כלים, שכן כולם לעומת הכסף נחשבים סיגים. אבל בכור עוני לוקחים את הטוב יחסית לרע שאצלו. וזהו "בחרתיך" - אתה המובחר שבכור העוני. במילים פשוטות: אכלה את הרשעים הגמורים ולא את הבינוניים, כי אם אכלה את הבינוניים לא יישאר מהם מאומה.
הרד"ק מסביר בדרך דומה: לא רציתי להכרית אותך הכרתה מוחלטת, ולכן "צרפתיך ולא בכסף" - לא כצורף כסף המסיר את כל הסיגים עד שיישאר הכסף בלבד. אלא "בחרתיך בכור עוני", ועוני הוא לשון עניות ולשון עינוי. אילו צרפתי אתכם בכור כסף היו כל הסיגים נשרפים וכלים לחלוטין; לכן הדרך לזכך אתכם תהיה מכוח העניות, הסבל, הייסורים ושעבוד מלכויות - ייסורים כשכול בנים ופגיעה בפרי הבהמה ופרי האדמה, כמו שכתוב בקללות, ובלבד שלא להכריתם מכל וכל.
יוצא אפוא שיאה עניותא לישראל. כשעם ישראל בעניות, חוץ מזה שאינם מבעטים - העניות עצמה מבטיחה את קיומם. אילו לא הייתה עניות היה צריך לכלות את כולם; אבל היות והקדוש ברוך הוא מזכך אותנו דווקא בעניות, טובה העניות מן השמד, טובה העניות מן הכליה.
"למעני למעני אעשה" - שלוש סיבות לבחירה
לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן׃
המלבי"ם מבאר: לפעמים אדם בוחר במישהו מפני חשיבותו, וממילא יתאמץ עבורו - בחרתי בו מצידו, מפני שהוא חשוב. לפעמים בוחרים באדם פחות ערך, ומדוע? מפני שיש ממנו תועלת; אז הבחירה היא גם מצידי (יש לי רווח) וגם מצידו (הוא האמצעי להשיג את התועלת). ויש מצב שלישי: אתה בוחר באיש פחות, ואף תועלת אין לך ממנו. זה המצב הגרוע ביותר, שהרי בקלות אפשר להזניחו. ומדוע בכל זאת לא תזניח אותו? למשל משום שהוא קרוב שלך, ואם תזניח אותו יבוזו לך: "מה, יש לך קרוב כזה ואינך עוזר לו?". כלומר אין תועלת ואין חשיבות, ורק כדי שלא תתבזה אתה נותן.
מסופר על עשיר קמצן שבאו להתרים אותו לצדקה. אמר להם: מה אתם מדברים, יש לי אח שאין לו מה לאכול, ואתם חושבים שאתן לכם? כעבור שבועיים הגיע אותו אח לקופת הצדקה לבקש עזרה. אמרו לו: מה אתה מדבר, אחיך עשיר גדול והוא עצמו אמר שיש לו אח שאין לו מה לאכול, וכי אינו נותן לך? אמר: כלום, מעולם לא נתן לי פרוטה. חזרו אל העשיר ואמרו: איך אמרת כך? השיב: וכי אמרתי שאני נותן לו? אמרתי לכם שיש לי אח שאין לו מה לאכול ואני לא נותן לו - אז לכם אתן? אכן, לפעמים אדם נותן רק מחמת אי הנעימות, שלא יפגעו בו ולא יציגו אותו בביזיון.
זהו שאומר הקדוש ברוך הוא: "למעני למעני אעשה". שתי הסיבות הראשונות אינן קיימות כאן - הם אינם ראויים מצד עצמם, ולי אין מהם שום תועלת; לכן נכפל "למעני למעני". ומה כן נשאר? "כי איך יחל" - אני מתיירא על כבוד שמי, כמו שאמר משה רבנו "ומה תעשה לשמך הגדול". "וכבודי לאחר לא אתן" - כי כאשר ישראל מבוזים, סחופים ודחויים, מתכבד שם האלילים ושם העבודה זרה, שהרי הם אומרים: הנה ניצח האלוה שלנו חלילה את האלוה שלהם. הכל אפוא מחמת הביזיון שיש לשמי, ולא מצידם.
"אני ראשון אף אני אחרון"
שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי־הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן׃
רש"י מסביר: "יעקב" הוא השם שקרא לך אביך, ואילו "ישראל" הוא השם שקרא לך הקדוש ברוך הוא, וזהו "ישראל מקוראי" - השם שאני קראתי. הרד"ק מסביר את שלוש הלשונות כנגד שלושת הזמנים: "אני הוא" - בהווה, "אני ראשון" - בעבר, "אף אני אחרון" - בעתיד; היה, הווה ויהיה.
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין יעקב לישראל כדרכו: "יעקב" מבטא את ישראל בשעת שפלותם וירידתם, מלשון עקב ותחתית; "ישראל" מבטא אותם בעת שררה ומעלה. אומר לו: "שמע אלי יעקב" - מצד עצמך ומצד מעשיך אתה פחות המעלה, אבל אתה "ישראל מקוראי" - היותך עמי, נקרא על שם השם ונבחר על ידו, זה מה שנותן לך את מעלת ישראל; בלעדי זה אתה יעקב.
ועוד אומר הקדוש ברוך הוא: הניסים שאעשה לכם בגאולת בבל - אני עשיתי אותם. הרי יש ניסים בעבר שמוסכמים על הכל שהם מאת השם, ניסי יציאת מצרים. כשתראו עתה את הניסים של הגאולה מבבל על ידי כורש, שיוציא את ישראל מבבל ויעלו לארץ - דעו שמי שהיה ה"אני ראשון" והוציא אתכם ממצרים, הוא ה"אני אחרון" שעושה גם את הניסים העכשוויים. ואל תחשבו שהם באים מכוח חוקי הטבע או מערכות השמים והוראות הכוכבים.
"אף ידי יסדה ארץ" - שמים וארץ כאחד
אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו׃
את הארץ ואת השמים עשיתי בבת אחת, ולכן נאמר "ידי" ו"ימיני": ביד השמאלית שמתי את היסודות - הארץ, והימין "טפחה שמים", ברגע אחד, כמו סיר ומכסה שמניחים אותם יחד. ומעתה "קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" - אני מזמין את השמים והארץ שאותם יצרתי כאחד, לשמוע את השאלה שאשאל בפסוק הבא.
הרד"ק מוסיף: שלא תאמר שרק מתחילת הזמן אני נמצא. אלא עוד בטרם נוצר הזמן אני קיים. ומתי נוצר הזמן? בעת שנברא החומר הראשון. הרמב"ן כותב שהזמן תלוי בחומר: מקום שיש חומר - יש זמן, מקום שאין חומר - אין זמן. ולקח לאיינשטיין שמונה מאות שנה עד שעלה על כך וקבע בתורת היחסות שהזמן תלוי במציאות החומר. קח חללית והטס אותה במהירות האור - היא תהפוך ממסה לאנרגיה, ולא תהיה עוד חומר. לכן אומר הרמב"ן שלא שייך לשאול מה עשה בורא עולם אלף שנה לפני בריאת העולם, שהרי אין דבר כזה "אלף שנה לפני בריאת העולם", ואפילו לא שנייה אחת, כי לפני הבריאה לא היה זמן כלל. ולכן גם חז"ל, כשרצו לדבר על זמנים קדומים, נקטו לשון "דורות" - מושג שאינו שעון, אלא משהו פנימי יותר.
ומכאן: "ידי יסדה ארץ". ברגע שנבראו הארץ והשמים נברא הזמן; ואם היד יסדה את הארץ, הרי שהיד קדמה לארץ, כלומר אני הייתי כאן עוד לפני שהחל שעון הזמן לתקתק. "טפחה שמים" - לשון טפח, כגודל היד, וכמו שנאמר "ושמים בזרת תיכן". ושימו לב, אומר הרד"ק, שלגבי הארץ נקט "ידי" - וכל מקום שנאמר יד סתם הכוונה שמאל, שהרי מיד לאחר מכן עבר ל"וימיני". הארץ היא הדבר הנחות ולכן בשמאל, והשמים נכבדים יותר כמו שהימין נכבדת מן השמאל. ועוד: השמים יישארו קיימים לעולם, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ויש פסוק נוסף המבטא שרק אם יסורו השמים מלפניי ייכרת זרע ישראל מהיות גוי לפניי. השמים נעשו בימין שהיא פעולה חזקה ולכן יתקיימו לעד, ואילו הארץ נעשתה כביכול ביד החלשה, ולכן יש מציאות שהארץ תכלה.
"הקבצו כולכם ושמעו" - מי הגיד את אלה
הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשְׁמָעוּ מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת־אֵלֶּה יְהֹוָה אֲהֵבוֹ יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים׃
לפי המלבי"ם זו השאלה שהקדוש ברוך הוא מבקש לשאול את השמים ואת הארץ ששניהם נוצרו על ידו: "מי בהם הגיד את אלה" - מי בשמים או בארץ הגיד מראש את הדברים האלה? אילו דברים? "ה' אהבו יעשה חפצו בבבל" - כורש, שהשם אהבו, יעשה את חפץ השם בבבל, דהיינו יחריב אותה. "וזרועו כשדים" - מכוח הכשדים יפעל; הם יהיו הזרוע הארוכה שלי. ואכן הכשדים הם שסייעו כביכול לקודשא בריך הוא להוציא את תוכניתו אל הפועל: השרים של בלשצר הם שמרדו בו, הם שהודיעו זאת לכורש וסייעו לו להשחית את בבל. ואם כן, לא השמים ולא הארץ הם שהגידו זאת מראש.
"אני אני דברתי"
אֲנִי אֲנִי דִּבַּרְתִּי אַף־קְרָאתִיו הֲבִאֹתִיו וְהִצְלִיחַ דַּרְכּוֹ׃
אני הוא שגאלתי את ישראל ממצרים, ואני גם אגאל את כל ישראל מן הגלות האחרונה מארבע כנפות הארץ. "אף קראתיו" - קראתי לכורש. ולפי זה "ה' אהבו" שבפסוק הקודם מוסב על כורש, שהשם אהבו כדי שיעשה חפצו ויהרוג את בלשצר. אבל רש"י מביא מתרגום יונתן שהדברים מוסבים על אברהם אבינו: "אני דברתי אף קראתיו" - זה אברהם, ו"קראתיו" פירושו גידלתיו, מלשון "קרואי העדה" שהוא לשון גדולה; "הביאותיו והצליח דרכו" - הצלחתי את דרכו להפיץ את האמונה בבורא עולם בכל העולם כולו.
הרד"ק מסביר שהכפל "אני אני" בא לומר: אני שהייתי ואני שאהיה, לשון עבר ולשון עתיד. וכשם שדיברתי על כורש על ידי נביאיי, כך הבאתיו על בבל והצליח דרכו - כפי שהיה דיבורי בעבר כך הוצאתיו אל הפועל. ו"קראתיו" - קראתיו בשם, כמו שכתוב שהשם קרא למשיחו לכורש והזכיר את שמו, וזו גדולה ומעלה כשהקדוש ברוך הוא מזכיר את שם השליח שהוא רוצה לשלוח.
והמלבי"ם מפרט את השלבים: "דברתי" מראש שכך יהיה, "קראתיו" שילך למלחמה, "הביאותיו" על עיר המלוכה עצמה, ולא זו בלבד אלא "והצליח דרכו" - ויכול להם והשמיד את בבל. כל הדברים האלה לא היו מחויבים מצד הטבע ולא מצד מערכות הכוכבים, אלא אני הבאתי את כולם. ואם כן, כיצד אתם טוענים שהאלילים והעבודה זרה פועלים בעולם? הרי אני הודעתי זאת מראש ואני הוצאתיו לפועל.
"קרבו אלי שמעו זאת" - פסוק קשה
קִרְבוּ אֵלַי שִׁמְעוּ־זֹאת לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהֹוִה שְׁלָחַנִי וְרוּחוֹ׃
הפסוק מוקשה מאוד: תחילתו נראית כהמשך דברי הקדוש ברוך הוא שבפסוק הקודם, ואילו סופו - "ועתה ה' אלוקים שלחני ורוחו" - הוא לשון הנביא. מי אפוא אומר את הדברים? במדרש מובא, וכן מאריך רש"י, ש"עירובי דברים" יש כאן, "ומי ששנה זה לא שנה זה": בחלק מהדברים מדבר הנביא בשם השם, ובחלק עובר לדבר בשמו. החלק הראשון הוא מדברי המקום - "קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני", ואחר כך עובר הנביא ואומר משלו: "ועתה ה' אלוקים שלחני ורוחו" - כל מה שאני אומר לכם, הקדוש ברוך הוא שלח אותי ורוחו.
ויש מסבירים שהדברים מוסבים על מעמד הר סיני: "שמעו זאת" זו התורה שבכתב, שנאמר "וזאת התורה"; "לא מראש בסתר דברתי" - שמתן תורה היה בגלוי לכל העמים; "מעת היותה" - מעת היותה של התורה, "שם אני" - שכל הנביאים כבר עמדו שם במעמד הר סיני, וכבר אז הייתה נשמתי שם כאשר נתן הקדוש ברוך הוא תורה לעמו ישראל. הרד"ק מביא כאן ביאורים נוספים משמו, משם האבן עזרא ומשם אביו, ומי שירצה להעמיק יעיין במפרשים ויראה את הקושי ואת דרכי היישוב; אנו נלך בדרכו של המלבי"ם כדי שלא ניצא בערבוביה.
המלבי"ם מסביר: "קרבו אלי שמעו זאת" - לא השמים והארץ הרחוקים מכם הם המדברים, אלא אתם יכולים לשמוע זאת ממני, הנמצא כאן לידכם, ואני מדבר את הנבואה בשם השם. ולא זו בלבד שאני מגיד אותה עתה, אלא "מראש לא בסתר דברתי" - מעת שהתחיל הדבר פרסמתי והודעתי זאת לכל, אף שלא נצטוויתי לפרסם; לא ניתנה לי הנבואה על מנת לפרסמה, ובכל זאת "מעת היותה שם אני" - מעת הוויית הדבר, בהיותי שם בבבל, לא דיברתי בסתר אלא בגלוי. עוד בבבל הודעתי שבבל תיחרב ושהקדוש ברוך הוא יביא את כורש, ולא יראתי לומר זאת בפרהסיה. ומה השינוי עתה? "ועתה ה' אלוקים שלחני ורוחו" - עד כה דיברתי מעצמי, על פי הבנתי, מצד "חכם עדיף מנביא", וכעת שלחני השם בשליחות מפורשת לנבא על כך ושלח עמי את רוחו, ומעתה תשמעו את הדברים בציווי מאת השם יתברך.
"מלמדך להועיל" - הגאולה תלויה בכם
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה גֹּאַלְךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ׃
"גואלך" - מגלות בבל על ידי כורש. "מלמדך להועיל" - בכל יום אני מלמד אותך דרכי חיים, שתהיה בשלום ובשלווה אם תשמע לדרך השם. הרי כל הגלויות וכל הצרות התחילו בעקבות הסטייה מדרך השם; ואני מלמדך להועיל - שתצא לך מכך תועלת, שלא תצטרך לסבול גלויות ועול שעבוד מלכויות, שלא תגלה לבבל ולא תזדקק לישועה. "מדריכך בדרך תלך" - אם תלך בדרך שאני מדריכך, לא תצמח לך מזה אלא תועלת.
המלבי"ם מבאר שכאן חוזר הנביא להרגיע אותם. כפי שראינו, היה להם חשש שהגאולה הזאת לא תימשך זמן רב, ורבים ידעו זאת מראש - ולכן העולים מגלות בבל היו חמישים אלף בלבד. חשבו: מדובר היה במאות אלפים שלא עלו ארצה. מקובל לייחס זאת לתימנים בלבד, אך לא רק הם לא עלו; אפשר לומר שרוב הגולה לא עלתה. זה כמו שאומרים היום: מהי מדינת ישראל? מדינת היהודים. ואיפה נמצאים רוב היהודים? מפוזרים בעולם. כך היה גם בזמנם: בשיבת ציון חזרו חמישים אלף בלבד. מדוע? מחמת החשש מגלות נוספת. כך מובא שהתימנים אמרו לעזרא שמקובל בידם שאין זו הגאולה האחרונה, ואחריה עתידה לבוא עוד גלות, ואם כן למה לעלות ולסבול אחר כך סבל נוסף.
וכבר למדנו בדברי המלבי"ם שגאולת בבל, גאולת עזרא ונחמיה, הייתה כעין גאולת מבחן. אילו היו ישראל עומדים בה, היה המשיח מגיע בסוף ארבע מאות ועשרים שנה ובונה בית עולמים - בית המקדש היה יורד בנוי מן השמים ובזה הייתה הגלות תמה. אלא שכידוע בית שני חרב בעוון שנאת חינם ועוד דברים לא טובים שהיו באותו זמן, וממילא לא עמדו במבחן ונגזרה עליהם גלות נוספת. אך באמת הייתה זו תקופת מבחן שאחריה הייתה ראויה לבוא הגאולה המושלמת והנצחית, והמלבי"ם מאריך בכך גם במחזות ספר דניאל. לכן בא כאן הנביא ואומר: אתם חוששים שמא לא יאריכו ימי השלווה ותגלו פעם שנייה - דעו שהדבר תלוי בכם. אם תיטיבו את מעשיכם, תהפוך תקופת המבחן לגאולת עולמים.
"לוא הקשבת למצותי"
לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֺתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם׃
וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא־יִכָּרֵת וְלֹא־יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי׃
הרד"ק מסביר "כמעותיו" - אבני החול, צרורות קטנים הדומים למעה, כלומר למטבע. ויש מסבירים "וצאצאי מעיך כמעותיו" מלשון מעיים, פנימיות: כמעי הים - הדגים; ירבו צאצאיך כדגים. "לא יכרת ולא ישמד שמו" - של הזרע שלך. ולפי דרכו של הרד"ק הכוונה שאף שלא הקשבת למצוותי, לא אכרית אותך, אלא אגלה אותך לארץ אויביך ואחר כך אגאל אותך.
אבל לפי המלבי"ם כל זה מדבר במה שיקרה אם תשובו בבית שני ותהיו צדיקים ותלכו בדרך השם: אז "ויהי כנהר שלומך" - השלום יימשך לנצח ותזכו לגאולה השלמה, "וצדקתך כגלי הים", ואז "ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו". המלבי"ם מבחין בין "זרעך" - הגדולים, לבין "צאצאים" - הקטנים: הגדולים ירבו כחול הים והקטנים כמעותיו. "כמעותיו" הוא הולך בכיוון הרד"ק אך מעמיק בו: כמעי הים, שהים מפרה דגים לאין מספר, מיליארדי דגים. ומביא הסבר נוסף, ש"מעותיו" הוא החול, שהרי הדגים מטילים את ביציהם בחול שבקרקעית הים ושם גדלות הביצים עד שיוצאים מהן דגים. וכלשונו: "כי נמצא מיני דגים אשר נמצא בבטן הנקבה ביצים במספר תשעה מיליון ויותר" - ראו על אילו כמויות מדובר. כמו החול הזה שבו מטילים הדגים את צאצאיהם, כך ירבו צאצאיך.
ומהו ההבדל בין "לא יכרת" ל"לא ישמד"? מסביר המלבי"ם: הכרתה היא הכרתת עצם הדבר - העם עצמו ייכרת ויימחה ולא יישאר. השמדה נאמרת על מה שקורה עמו, למשל שתישמד דתו או אמונתו, ועדיין נכון לקרוא לזה השמדה אף שהגוף קיים. לכן נאמרו שניהם: לא ייכרת פיזית, ואף לא יישמד שמו מלפניי - גם דתו ואמונתו יישארו לנצח. ומכיוון שלא ייכרת שמו מלפניי, תהיה השלווה הזאת גאולה תמידית.
"צאו מבבל" - ביציאה ובבריחה
צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד־קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל יְהֹוָה עַבְדּוֹ יַעֲקֹב׃
אומר להם הנביא: צאו מבבל בקול רינה, אל תדאגו שמא תחזרו לגלות; אם תלכו בדרך הישר, מובטח לכם שלא תשובו לגלות, וזו תהיה תשועת עולמים. "הגידו השמיעו" - שני שלבים: להגיד הוא לומר לזולת, ולהשמיע הוא לפרסם בפרהסיה. ולא רק במקום קרוב, אלא "הוציאוה עד קצה הארץ" - פרסמו זאת בכל העולם. ומה תהיה השמועה? "גאל ה' עבדו יעקב" - הגאולה מבבל בוודאי תבוא. ושוב, "יעקב" מבטא את המצב הנמוך של עם ישראל, לעומת "ישראל" המבטא שררה.
ומה ההבדל בין "צאו" ל"ברחו"? מסביר המלבי"ם: כשיצאו מבבל עצמה עדיין הייתה בבל שקטה, ולכן זו בגדר יציאה. אבל בדרך, כשהיו כבר במדינת כשדים, כבר נשמעו קולות מלחמה, וכשיש קולות מלחמה אין הולכים בשקט אלא בורחים - ולכן "ברחו מכשדים". ואף על פי כן אומר להם הנביא שהכל יהיה בקול רינה, שהרי אתם הולכים לקראת הגאולה, והדבר אמור לשמח אתכם; אל תצאו בעצבות אלא בקול רינה.
"ולא צמאו" - מליצה מן העבר
וְלֹא צָמְאוּ בָּחֳרָבוֹת הוֹלִיכָם מַיִם מִצּוּר הִזִּיל לָמוֹ וַיִּבְקַע־צוּר וַיָּזֻבוּ מָיִם׃
בפשוטו של מקרא זו הבטחה: אף שהוליכם בחורבות, במקום יבש, לא צמאו, כי מים מצור הזיל למו - הוציא להם מים מן הסלע. אלא שהרד"ק תמה: אם הדברים אמורים בגאולת בבל, גאולת עזרא ונחמיה, מדוע לא נכתב בספר עזרא, המתאר את צאתם מן הגלות, שנעשו להם ניסים כאלה?
המלבי"ם מיישב: הנביא אומר זאת במליצתו, ומזכיר את בקיעת מי הים והירדן לפני ישראל, שהמים ניצבו כמו נד נוזלים, ואת המים שיצאו מן הצור - כל אלה מתקופת יציאת מצרים. הוא בא להמשיל ולומר: הקדוש ברוך הוא יגאל אתכם; זכרו איך נגאלתם אז, שהוציא לכם מים מסלע ובקע לכם את הים. וכי יש ספק שיש כוח בידו? כשם שעשה בעבר, כך עתיד לגאול אתכם. אבל אין כאן הבטחה שאכן יעמיד להם את מי הים או יוציא להם מים מן הצור, וממילא מיושבת קושיית הרד"ק, שכן אין הנביא מדבר על דבר העתיד לבוא.
"אין שלום אמר ה' לרשעים"
אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְהֹוָה לָרְשָׁעִים׃
מי הם הרשעים? רש"י אומר: נבוכדנצר וזרעו. הרד"ק אומר: אנשי בבל. והמלבי"ם מסביר שזהו סיום של נחמה - אין לכם עוד לירא מפני הכשדים, שכן לרשעים האלה אמר השם "אין שלום", ניטל השלום מגבולם לנצח. וברוך השם אנו רואים שאין שלום שם עד ימינו: כל פעם שומעים על מכונית תופת ועוד מאה הרוגים, על מלחמות שם בבבל שהיא עיראק, וכן הלאה. "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך... אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" - הנבואה הזאת מתגשמת לעינינו.
לסיכום: הפרק פותח בתוכחה קשה - "פושע מבטן קורא לך" - ומלמד שאין העונש מתעכב בזכותנו אלא "למען שמי", ואף בשעת הכעס "אחטם לך", לא אכלה בכם את כל חיציי. הצירוף אינו בכור כסף שהיה מכלה את הכל, אלא בכור עוני, שבו דווקא מובטח קיומו של הנשאר - יאה עניותא לישראל. "למעני למעני אעשה", לא מחמת מעלתכם ולא מחמת תועלתי, אלא מפני חילול השם וכבודו שלא יינתן לאחר. אני ראשון ואני אחרון, ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ולא השמים ולא הארץ הגידו מראש את עניין כורש - אני דיברתי, קראתיו, הביאותיו והצליח דרכו. ומכאן לנחמה: "מלמדך להועיל" - הכל תלוי בכם; אם תקשיבו למצוות, יהיה השלום כנהר והזרע כחול הים, ולא ייכרת ולא יישמד. "צאו מבבל בקול רנה" והשמיעו עד קצה הארץ שגאל ה' עבדו יעקב, כשם שגאל בעבר בבקיעת הים ובמים מן הצור. ולרשעים - "אין שלום", ניטל השלום מגבולם לנצח. יגאלנו השם גאולת עולמים במהרה.