פרק מ"ח בישעיהו ממשיך את הנבואות על נפילת בבל. הרד"ק מבאר שהנביא פונה כאן אל אותם אנשים ששמעו את הנבואה שאחרי הגלות לבבל תיחרב בבל עצמה, ואומר להם: אמנם בבל תיחרב, אך אתכם לא נטשתי. אלא שיחד עם הנחמה באה גם התוכחה - כיצד הגעתם למצב הרוחני הזה. ציר הפרק כולו, לפי המלבי"ם, הוא סוגיית הניסים: מתי הקדוש ברוך הוא עושה נס בלי הודעה מוקדמת, מתי הוא מודיע מראש, ומה עושים עם דור שגם בריאה חדשה לנגד עיניו לא תשכנע אותו.
שִׁמְעוּ־זֹאת בֵּית־יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם יְהֹוָה וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה׃
הרד"ק מדגיש את הפער שבין השמות. "יעקב" מבטא את מצבם של ישראל כשהם נמוכים, למטה, בעקב; "ישראל" לשון שררה, מבטא את מצבם בעוצמתם. אומר להם הנביא: אתם בית יעקב, אתם שכחתם שאתם נקראים בשם ישראל - איך הגעתם למצב של עקב? הרי הייתם צריכים ללמוד ממעשי אביכם. "וממי יהודה יצאו" - אתם יצאתם מזרעו של יהודה שהיה צדיק, ואם כן כיצד הגעתם להידרדרות כזאת?
והנה הם נשבעים בשמו ומזכירים את שמו, אבל לא באמת ולא בצדקה. אינם עושים את מצוותיו, אינם יראים, ובכל זאת נכנסים להישבע בו. הרי זה כמי שנשבע בשם המלך בשעה שהוא עצמו מקלל את המלך ומורד בו - האם שבועה כזאת היא כבוד למלך? היא ביזיון למלך. כמו אדם שאומר בקלות "נשבע לך בחיי חמותי". כשאתה נשבע במי שאתה מבזה, אין לשבועה שום ערך, אלא היא עוד ביזיון.
לכן נאמר בתורה שרק כאשר עם ישראל עושים את רצון ה' במלואו - "אם בחוקותיי תלכו ואת משפטיי תשמרו" - רק אז "ובשמו תישבע". אומרים חז"ל: אם אתה עושה כן, יש אף מצווה להישבע בשם ה'. כלומר, אם שם ה' יקר כל כך בעיניך, אתה שומר כל מצוותיו ומדקדק בכל הלכותיו - אז יש עוצמה לשבועה בשמו, ואף מצווה יש בה. אבל מי יכול לומר שהגיע לדרגה הזאת? עצם זה שאינכם מקיימים את מצוות ה' בשלמות ובכל זאת נשבעים בו - הרי זה גדר ביזיון לשם ה'.
דוגמה יפה לדבר: יוסף אמר לאחיו "חי פרעה אם תצאו מזה", ואחר כך הוציאם. להישבע בחיי פרעה לא הייתה ליוסף שום בעיה - נשבע בחייו ובמותו ובכל מה שתרצה. מדוע? מפני שיוסף באמת לא העריך את פרעה, והשבועה במי שאינך ירא ממנו מראה דווקא על זלזול. אבל להישבע במי שאתה מאמין בו ובוטח בו - "נשבע אני בחיי המלך" - זהו כבוד למלך, כשעובדים אותו כראוי וכהוגן.
המלבי"ם מבאר שהמאמרים בפסוק מקבילים: "הנשבעים בשם ה'" - "לא באמת"; "ובאלוהי ישראל יזכירו" - "ולא בצדקה". הייתם צריכים להיות צדיקים בין מצד מעשיכם ובין מצד שורשיכם ותולדותיכם, ואיך אצלכם המציאות הפוכה? אתם נשבעים בשם ה' ואין השבועה באמת אלא בשקר, ומאידך אתם מזכירים את שם אלוקי ישראל כאילו לומר "אנחנו עבדי ה'" - ואין בכם צדקה. אין בכם ענייני אמת שבין אדם לחברו, ואין בכם צדקה שבין אדם למקום - אז כיצד אתם מזכירים את אלוקי ישראל ונשבעים בשמו? דברים אלה אינם ייתכנים כשאין שומרים אפילו על רמה מינימלית של עבודת ה'.
כִּי־מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל־אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
המלבי"ם מדייק: המילה "כי" כאן אינה נימוק אלא כמו "כאשר" - כמו "כי תצא למלחמה". כלומר: כאשר מעיר הקודש נקראו.
וכאן מניח המלבי"ם יסוד גדול: הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה באים באחד משני אופנים. יש שעם ישראל ראויים להנהגה ניסית, והקדוש ברוך הוא עושה להם נס מפני צדקתם - כמו יוצאי מצרים, "לכתך אחריי במדבר", שהיו ראויים ועשה להם ניסים. ויש מצב שאין ישראל ראויים, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא עושה נס - כדי שנאמין בו, כדי שנכיר בהשגחת ידו עלינו.
כך גם בדור האחרון: הקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים רבים, אמנם בתוך הטבע, אך ניסים גלויים - כדי שנאמין בו ונכיר בו. הנה למשל המלחמה האחרונה שנקראה "עמוד ענן", ושמה מעיד עליה: הקדוש ברוך הוא מסוכך עלינו. אלף וחמש מאות טילים נפלו, ואם היינו מחשבים מה היה אמור להתרחש - רחמנא ליצלן, אסון נורא. והקדוש ברוך הוא חס וריחם. ודאי שעל כל נפש מישראל אנו מצירים, אך כשמתבוננים בנזק שהיה אמור לצאת, וכשרואים מה קרה במקומות שבהם הטילים כן פגעו - מבינים איזה כוח יש בדבר הזה, זה אינו משחק, זה מסוגל להזיק ממש. ואלה ניסים. וכי ראויים אנו לניסים? לצערנו לא. אלא כדברי המלבי"ם: בעת שישראל אינם ראויים, עושה להם אותות ומופתים לעיניהם למען יאמינו בו.
ומה ההבדל בין שני סוגי הניסים? אומר המלבי"ם: הניסים שנעשים בזכות צדקתנו אינם צריכים הודעה מוקדמת. מדוע? מפני שכל תכליתם לפתור בעיה שנקלענו אליה. יהושע רודף אחרי הגויים בכיבוש הארץ, והקדוש ברוך הוא מוריד עליהם אבני אלגביש מן השמיים - האם נשלחה הודעה מראש? האם הודיע נביא שבעוד כך וכך ימים ירדו אבני אלגביש במורד בית חורון? לא היה שום דבר לפני כן. זהו נס שנועד לפתור בעיה מקומית, והקדוש ברוך הוא מביא אותו באותו רגע. אבל נס שבא כדי לחזק בנו את האמונה - כל כוחו הוא דווקא כשה' מודיע עליו מראש. שהרי אז אומר הקדוש ברוך הוא: מי הודיע לך דבר כזה? מי אמר לך שכך עתיד להיות? האם זה טבע? האם זה מקרה? הנה בא הנביא והודיע חודש קודם לכן, ביום זה ובשעה זו יהיה כך וכך, ואיש לא ידע זאת מראש אלא הנביא מפי ה'. בזה מתחזקת האמונה.
וזה פשט הכתוב: בעת אשר מעיר הקודש נקראו - כשהיו ישראל קדושים והיו מיוחסים אל עיר הקודש, וקראו להם עם קדוש שבארץ הקדושה; ובעת אשר "על אלוהי ישראל נסמכו" - מצד חוזק אמונתם, אז עשיתי להם את הניסים המופלאים, אותם ניסים שלא באה עליהם הודעה מראש.
הָרִאשֹׁנוֹת מֵאָז הִגַּדְתִּי וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה׃
איזה סוג ניסים עשיתי אז? ניסים שלא הייתי צריך להודיע עליהם בטרם באו. "מאז הגדתי ומפי יצאו ואשמיעם, פתאום עשיתי ותבואנה" - ברגע שרק יצא הדבר מפי, כך היה, באופן פתאומי. לא הוצרכה הודעה מוקדמת, מפני שהייתם צדיקים, וכשהם צדיקים הנס בא לפתור בעיה ואינו נועד לחזק את האמונה.
והמלבי"ם מדייק בכפילות הלשון: "הגדתי" ו"אשמיעם". בהודעה מראש יש תמיד שני שלבים: תחילה הקדוש ברוך הוא מודיע לנביא - "דע לך שכך עתיד להיות", ואחר כך הנביא הולך ומשמיע לעם את דבר ה' שבא אליו. "הגדתי" - זו ההגדה לנביא; "ואשמיעם" - זו השמעת הנביא לעם. ובניסים הקדמונים, כשהייתם ברמה רוחנית גבוהה, לא היה צורך בכל התהליך הזה: באותו רגע הגדתי לנביא, באותו רגע הלך והשמיע, ומיד קרה הדבר. "פתאום עשיתי ותבואנה" - באותה שנייה שנעשה הדבר, באותה שנייה הופיע.
מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה׃
אומר הקדוש ברוך הוא: כל זה היה בניסים הקדמונים, כשהייתם חזקים באמונה. אבל היום אין זו מציאותכם. "מדעתי כי קשה אתה" - יודע אני שאתה קשה, שאינך מאמין בקלות. ואם יבוא הנס באופן פתאומי, לא תתלה אותו בכוח עליון אלא תאמר: טבע, מקרה. ואפילו יראו לך שזו יד ה', לא יועיל.
"וגיד ברזל ערפך" - מדוע הביטוי לעיקשות הוא דווקא "קשה עורף"? מפני שהוא מתאר במדויק את המצב. כשאני רוצה לשכנע אותך ואומר לך: אדוני, הכיוון שאתה הולך בו אינו נכון, הכיוון הפוך - אם אתה אדם שמקבל, אתה מסובב את הראש, מסתכל לראות שמה שאמרתי נכון, ומשנה דרך. אבל קשה העורף הולך ואינו מזיז את הראש. קוראים לו מאחור, אומרים לו שאינו בכיוון הנכון, והעורף שלו כמו גיד ברזל - אינו יכול להסתובב. עורף חד כיווני. אדם כזה הוא עקשן שאינו מוכן לשנות את דרכו. "אני לא רואה, לא ראיתי שום דבר".
מספרים על האדמירל נלסון, שעל שמו נקראו הסיגריות, אדמירל מפורסם בצי האנגלי שסיפרו עליו סיפורי גבורה רבים. פעם אחת הקיפו אוניות אויב את הצי שלו מכל הצדדים, ואמרו לו: חייבים להניף דגל לבן, אנחנו מוקפים. והוא שתום עין היה, עין אחת לו. אמר: מה פתאום? תביאו לי את המשקפת. לקח את המשקפת, קירב אותה אל העין הסתומה, הסתכל ואמר: אינני רואה שום דבר, קדימה. במקרה שלו זה גם הצליח, אבל אין זו שיטה - ויש כאלה שאצלם זו השיטה בחיים: אינו רואה כלום וממשיך, ואז לפעמים, ה' ירחם, קורות גם תאונות.
"ומצחך נחושה" - זהו השלב הבא. אם כבר יאלצו אותך, יושיבו אותך בכוח ויראו לך בפועל, אתה מכחיש במצח נחושה ואומר: לא היה נס. זהו ביטוי לעזות פנים ולעיקשות להכחיש את המוחש, מצח כנחושת שדבר אינו משנה אצלו.
מספרים על שניים שהתווכחו. ראו מרחוק בעל חיים עומד על ענף. אחד אמר: זה כלב. השני אמר: מה פתאום, זה עורב. התווכחו וחזרו והתווכחו, עד שאותו אחד לקח אבן וזרק על העץ. פרש בעל החיים כנפיים ועף. אמר לו: נו? אמר לו: מה אני אגיד לך, בחיים לא ראיתי כלב עף. זהו הטיפוס שמוכן לתת את ההסברים המוזרים והמשונים ביותר ובלבד שלא יאמר "טעיתי".
וכך גם בחכמות החיצוניות. שאלו את הגיאולוגים: הרי סידרו הארכיאולוגים תקופות - תקופת האבן וכל השאר - ודבר ידוע הוא שככל שחופרים עמוק יותר כך השכבה קדומה יותר. אם כן, כיצד נמצאת בחפירות עמוקות שכבה שלשיטתכם היא מאוחרת בהרבה? הרי סדר החפירות אינו כדבריכם. ומה הם משיבים? כנראה הייתה תזוזה של הקרקע, והקרקע הנמוכה עלתה על העליונה. זה ממש "כלב עף". הכל ייתכן, ובלבד שלא תאמר טעיתי. מראים לך ואינך מאמין.
זהו שאומר הקדוש ברוך הוא: לדורות הקודמים יכולתי לעשות נס מיידי ללא הודעה מוקדמת, שהרי אמונתם הייתה חזקה וידעו שהכל מאיתו יתברך. אבל "מדעתי כי קשה אתה" - אמונתך חלשה; "וגיד ברזל ערפך" - גם כשמראים לך ניסים אינך מוכן לסובב את הראש ולראות; "ומצחך נחושה" - ואם כבר ראית בפועל, אתה מכחיש את הנס המוחש.
וָאַגִּיד לְךָ מֵאָז בְּטֶרֶם תָּבוֹא הִשְׁמַעְתִּיךָ פֶּן־תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם׃
לכן, אומר הקדוש ברוך הוא, הוכרחתי להגיד לך את הנס עוד בטרם בואו. וכפי שראינו בפסוק ג', "להגיד" הוא לנביא ו"להשמיע" הוא לעם: מוכרח אני להגיד זאת לנביא, ומן הנביא יגיע אליך "בטרם תבוא, השמעתיך" - עוד לפני שהדבר בא, דאגתי שהנביא ישמיע לך שמחר יהיה האות הזה. ומדוע? "פן תאמר עצבי עשם" - שמא תאמר: ראית? האליל שלי עושה הפתעות. ועל כך אני משיב: היכן העבודה זרה שלך? אני הודעתי מראש; האם האליל שלך אמר משהו? עד עכשיו הוא שותק. שיאמר מה עתיד להיות. אני הודעתי לך חודש מראש, והנה אתה רואה שכך קרה.
המלבי"ם מדייק ששתי כיתות הכתוב מקבילות: "ואגיד לך מאז" כנגד "פן תאמר עצבי עשם", ו"בטרם תבוא השמעתיך" כנגד "פסלי ונסכי ציוום" ("נסכי" היינו המסכה, סוג של עבודה זרה). ההגדה המוקדמת לנביא, מיד כשהחלטתי לעשות את הנס, באה כדי שלא תאמר שהעבודה זרה שלך היא שעשתה את הדבר. אבל עוד הוצרכתי להשמיע ולפרסם על ידי הנביא סמוך מאוד לבוא הדבר, שאם לא כן - אף על פי שהודעתי חודש קודם ולא יכולת לומר שהפסל עשה - עדיין היית אומר שאמנם ה' גזר, אבל הפסל והנסך הם שציוו שהגזירה תרד לעולם.
ביאור הדבר: רבים מעובדי העבודה זרה האמינו שיש כוח עליון, אלוה מרומם מעל כל הנבראים; אלא שלדעתם מי שמנהל את העולם בפועל אלה הם האלילים. הוא אומר לך: נכון, הגזירה המקורית מלפני חודש - הנביא הודיע אותה בשם ה', ואני מאמין שה' אמר. אבל צריך מישהו שיוריד את זה לכאן. ומי מוריד? הכוכבים, המזלות, השמש והירח - הם פקידי הטבע. כשאתה רוצה משהו בפועל אינך הולך אל ראש הממשלה, אתה מדבר עם הפקיד הקרוב אליך. לכן לא די היה בהודעה מוקדמת, שכן ברגע שהדבר בא היית תולה את הביצוע בפקיד, שהוא האליל שלך. ומשום כך הוכרח הקדוש ברוך הוא להשמיע שוב על ידי הנביא סמוך לבוא הדבר, כדי שתדע שאני ציוויתי שיבוא הדבר אשר עשיתי.
נמצא שיש כאן שני דברים: הודעה למרחוק, כדי שתדעו שאני יודע זאת מראש. שהרי דברים מיידיים אפשר לפעמים לדעת - מחר יהיה כך, גם חוזי שמיים יכולים לשער. אבל מה שעתיד להיות למרחוק - איש אינו יכול לדעת. וכך גם במשנת החלומות: חלום שמגלה מה יהיה בקרוב יכול להיות חלום על ידי שד, וכפי שכתוב בזוהר הקדוש, השדים שומעים מאחורי הפרגוד - כשנגזרת הגזירה ויום יומיים לפני שהיא יוצאת לפועל הכרוז יוצא, ואז גם השדים מסוגלים לשמוע ולומר לך שמחר יהיה כך וכך. ולכן אדם שחלם שיתקיים דבר קרוב ואכן התקיים, אין ראיה שהיה זה חלום על ידי מלאך; מסתבר יותר שהיה על ידי שד, שהרי קשרים עם מלאכים קשה להאמין שיש למי מאיתנו בדור הזה, ומסתבר יותר שיש לנו קשרים עם שדים. אבל חלום שאומר לך שבעוד חמש שנים יהיה כך וכך, לזמן רחוק - דבר כזה שדים אינם יודעים, וזהו בוודאי חלום על ידי מלאך. וזו טענת הקדוש ברוך הוא: הודעתי לכם למרחוק, שתדעו שאין זה אלא דבר ה', שכן אצטגנינות וכל הכוחות אינם יכולים לדעת מה יהיה למרחוק; וגם מקרוב חזרתי והודעתי, כדי שלא תתלו ותאמרו שהפסל הוריד את הגזירה הקדמונית ויישם אותה ברגע זה.
ומדוע הכפיל הכתוב שתי לשונות של עבודה זרה? מפני שהיו ביניהם שתי כיתות. היו שסברו שהפסל הוא האלוה ואין עוד מלבדו - ואלה עובדי העצבים, ועליהם נאמר "פן תאמר עצבי עשם", הוא עשה את הכל. והיו שהאמינו שהפסל אינו אלא אמצעי: יש אלוה עליון, אבל הורדת הגזירות לעולם התחתון היא מכוח האלילים - ועליהם נאמר "פסלי ונסכי ציוום". שימו לב לדיוק: הראשון אומר "עשם", עשה את הכל; והשני, המאמין שיש אלוה אלא שהפסל הוא המוציא לפועל, אומר "ציוום" - הפסל ציווה שמה שה' אמר יתקיים, הוא שנתן הוראה שהדבר ירד לעולם התחתון. וכדי לסתום את שתי הטענות גם יחד, מודיע הקדוש ברוך הוא הודעה מוקדמת, ומודיע שוב רגע לפני בוא הדבר.
שָׁמַעְתָּ חֲזֵה כֻּלָּהּ וְאַתֶּם הֲלוֹא תַגִּידוּ הִשְׁמַעְתִּיךָ חֲדָשׁוֹת מֵעַתָּה וּנְצֻרוֹת וְלֹא יְדַעְתָּם׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שעשיתי תחבולה להודיע לכם מראש את העתיד, ובזה כביכול סתמתי את טענותיכם שהעבודה זרה עשתה את הדבר - הנה אני רואה שלא הועלתי מאומה. "שמעת חזה כולה" - שמעת את כל החיזיון, הנביאים הודיעו מראש את שעתיד להיות, "ואתם הלוא תגידו" - ובכל זאת אתם עדיין מתעקשים לומר "עצבי עשם ופסלי ונסכי ציוום". אפילו שנביאיי, ולא נביאי הבעל, מודיעים זאת מראש, אתם מייחסים את הניסים לטבע או לפסליכם.
לפיכך, אומר הקדוש ברוך הוא, אני צריך תחבולה אחרת שעל ידה תאמינו: "השמעתיך חדשות מעתה" - אעשה ניסים חדשים שלא היו כמותם מעולם. ולא זו בלבד, אלא "ונצורות" - דברים הנצורים ושמורים בליבי, שאפילו הנביא לא ידע מהם, גם לו לא גיליתי, ולא ידעתם אותם לפני בואם.
עַתָּה נִבְרְאוּ וְלֹא מֵאָז וְלִפְנֵי־יוֹם וְלֹא שְׁמַעְתָּם פֶּן־תֹּאמַר הִנֵּה יְדַעְתִּין׃
כאן מחדש המלבי"ם יסוד גדול: כל הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא בעבר אין בהם בריאת יש מאין, אלא הכל בבחינת יש מיש. הקדוש ברוך הוא ממיר צורה אחת בצורה אחרת: יש מטה - דבר בעל צורה - והמטה נהפך לנחש; יש מים - והם נהפכים לדם; יש ים שטבעו נוזל - והשם הופכו לחומה זקופה; השמש נעה בכיוון מסוים - והקדוש ברוך הוא מזיז אותה בכיוון ההפוך. אין כאן בריאה חדשה, אין כאן יש מאין, אלא דבר קיים שהתהפך לדבר אחר, שינוי בתוך הטבע.
ואם כן, במה מיוחדים אותם אותות ומופתים? בכך שהנביא מודיע מראש שכך עתיד להיות. הנביא אומר: דע לך, ביום זה ובשעה זו יקרה כך. החוכמה כאן היא לנקוב בשעה המדויקת, ולכן אמר משה לפרעה "התפאר עליי, למתי אעתיר לך". יש כאן משהו על טבעי, אבל הוא עדיין בתוך הטבע, והמיוחד שבו הוא קביעת הזמן - בזה נראה שיש כאן בעל כוח.
אבל יש מושג של בריאה: יצירת דבר חדש שלא היה בעולם, יש מאין. כל הניסים שנעשו כבר נבראו בששת ימי בראשית, עד שאמרו חז"ל שפי האתון ופי הבאר כבר נבראו אז - מפני שאין הקדוש ברוך הוא עושה דבר חדש, אלא פועל בתוך הטבע. אך כאשר ה' בורא דבר חדש ממש, אפילו הקוסמים והמכשפים וכל המאמינים בעבודה זרה, בבעל ובכוכבים, לא יעלה בדעתם לומר שזה מכוח האליל שלהם. מדוע? מפני שגם הם מודים שהכוכבים והמזלות יכולים להוציא לפועל רק את מה שקיים, רק מה שבכלל הבריאה, ואינם יכולים לברוא דבר חדש - שהרי גם הכוכבים והמזלות עצמם גרמים טבעיים הם, ונתונים תחת ממשלת הטבע. ואם כן, גם לשיטתם, דבר שאתה רואה שנברא יש מאין ודאי אינו מכוח האלילים.
וזהו "עתה נבראו ולא מאז" - הכל יידעו שעכשיו נברא הדבר, ולא ייתכן שהיה קיים מאז, שכן זו בריאה חדשה. וכיוון שהדבר פלא מצד עצמו, אין צורך להודיעו מראש. שהרי כל הצורך בהודעה מוקדמת היה בנס שבתוך הטבע, שההודעה מראש היא היא הנס - "ראה, צפיתי זאת, ידעתי באיזו שנייה בדיוק יבוא". אבל בבריאה חדשה, עצם הראייה מעוררת התפעלות גם בלי הודעה מוקדמת.
"ולפני יום ולא שמעתם" - לכן דברים אלה נצורים ושמורים אצלי, ולא אודיעם אפילו לנביא, שהרי אין צורך שהנביא יודיעם לעם. "פן תאמר הנה ידעתין" - שמא תאמר: הנה כבר ידעתי, כבר אמרו שיהיה דבר כזה, ואין החידוש גדול כל כך, ואיני מתפעל. אבל כשקורה דבר פתאום בלי שנאמר מראש, ההתפעלות גדולה הרבה יותר. לכן מה שאברא עתה יש מאין לא אגלה אפילו לנביא, כדי שלא תהיה לך תחושה שכבר הכרת, שמעת וראית.
גַּם לֹא־שָׁמַעְתָּ גַּם לֹא יָדַעְתָּ גַּם מֵאָז לֹא־פִתְּחָה אָזְנֶךָ כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגּוֹד וּפֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אבל יודע אני מה יועילו כל התחבולות הללו. "גם לא שמעת" - אף על פי שלא שמעת מראש על הנס, שהרי אני רוצה לברוא יש מאין; "גם לא ידעת" - ואף לא יכולת להשיג ידיעה שדבר כזה עתיד להיות, שהרי בריאה יש מאין אינה מושגת בחוש ואי אפשר לדעתה כלל; ועם כל זה "גם מאז לא פתחה אוזנך" - לא יועיל הדבר לפתוח את אוזניך האטומות. אינך רוצה להקשיב, אינך רוצה לשמוע, והסכלות שבך וחסרון הידיעה נובעים מכך שאינך רוצה להאמין, וממילא אוזנך לא תיפתח.
ומדוע? "כי ידעתי בגוד תבגוד" - יודע אני שחסרון האמונה שלך אינו נובע מחוסר ידיעה ומספק אם ה' ברא את העולם. שאילו כך היה, מדוע לא היה בניסים אלה, שהם בריאה גמורה, כדי לשכנע אותך? אלא שאין כאן חיסרון בשכנוע: ברור לך שהדבר מאת ה', ואתה בוגד בזדון. ומי שעושה כן בזדון, כיצד ראוי לקרוא לו? "ופושע מבטן קורא לך" - כאילו טבע הפשע בך עוד מהיותך עובר, טבע המרד בדבר ה' נטוע בך מן הלידה ומן ההיריון. ואם כן, מה יועיל גם אם אברא לך בריאה חדשה? תתעקש ותאמר שאינך רואה דבר, שאינך מבין, שאינך משתכנע. ומה טעם לשדד מערכות הטבע בשביל מי שאוזנו לא נפתחה ואינו מקשיב, מי שבגוד יבגוד ופושע מבטן.
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין בגידה לפשיעה: בגידה היא בין שווים - שני רעים שכרתו ברית ביניהם, בעל ואישה שכרתו ברית, וכאשר אחד מהם מסרך דרכיו הוא נקרא בוגד. פשע, לעומת זאת, הוא של עבד כנגד אדונו. לפיכך, המרמה שבהכחשת הנפלאות נקראת בגידה - שכן יש כביכול ברית בינינו, אני מראה לך דבר פלא ואתה אינך מקבל, הרי אתה בוגד בברית שבינך לבין ה'. ומה שהוא מורד בהקדוש ברוך הוא כעבד באדונו - לזה קורא הכתוב פשע.
הפרק פותח בתוכחה חריפה: אתם בית יעקב הנקראים בשם ישראל ויוצאי חלציו של יהודה, ובכל זאת נשבעים בשם ה' ומזכירים את אלוקי ישראל - לא באמת ולא בצדקה, ואין שבועה כזאת אלא ביזיון. מכאן עובר הנביא ליסוד הגדול של המלבי"ם בעניין הניסים: בדורות שהיו ראויים, נעשו ניסים באופן פתאומי ללא הודעה מוקדמת, שכן תכליתם הייתה לפתור צרה; ואילו לדור שאינו ראוי, שכל תכלית הנס אצלו היא חיזוק האמונה, הוצרך הקדוש ברוך הוא להודיע מראש - פעם למרחוק, שיידעו שאין זה טבע, ופעם סמוך לדבר, שלא יתלו את ביצועו בפסל. וכשגם זה לא הועיל, מבטיח ה' "חדשות ונצורות", בריאה חדשה יש מאין שאין העבודה זרה יכולה ליטול עליה בעלות ואינה צריכה הודעה מוקדמת כלל. ומסיים הנביא באבחנה כואבת: קשיות העורף אינה חסרון ידיעה אלא בגידה ומרד, "גיד ברזל ערפך ומצחך נחושה" - ומול מי שאינו רוצה לראות, אין הנס פועל. ואף על פי כן ממשיך הכתוב ואומר: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם־לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ".