פתיחה: נבואת המפלה על בבל
פרק מז בישעיהו הוא נבואה על מפלתה של בבל. כדי להבין את הרקע נזכיר בקצרה: נבוכדנצר מלך ומשל בכיפה, אחריו מלך בנו אויל מרודך, ואחריו בלשאצר. בלשאצר הוציא את כל כלי בית המקדש, עשה משתה גדול, הביא את כל הפילגשים ואת כל השרים, ואמר: גמרנו, עברו שבעים שנה של גלות בבל, עם ישראל לא נגאלו וכבר לא ייגאלו יותר, ואיני חושש עוד. באותו הלילה יצאה פיסת יד וכתבה על כותל ההיכל שבו ישב: "מנא מנא תקל ופרסין". הוא לא ידע פשר דבר, הביאו לו את דניאל שפתר את החידה ואמר לו: מנה השם את מלכותך, ושקלת ונמצאת חסרה, ולכן פרסה - הקדוש ברוך הוא יחתוך לך את המלכות. "ביה בליליא קטיל בלשאצר" - באותו הלילה נהרג בלשאצר בידי עבדיו. ואם לא די בכך, עוד באותו לילה, בעקבות המהומה, הגיעו מדי ופרס וכבשו את מדינת בבל. כך קיבלה בת בבל השדודה את תשלום גמולה על מה שהצרה לעם ישראל, והנבואה שלפנינו נאמרה בעקבות המפלה הזאת, שבה נהרג מלכם וגם הממלכה עצמה נכבשה ביד זרים.
פסוק א: בת מלך שאיבדה את כיסאה
רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל, שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא בַּת כַּשְׂדִּים, כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה.
עם ישראל, כפי שראינו בנבואות הקודמות, יקום מן העפר ויזכה לגאולה, ולעומת זאת בת בבל שהיתה כה גבוהה - רדי ושבי על עפר. המלבי"ם מדמה אותה לבת מלך שאבותיה נהרגו, ובעקבות זה היא יורדת מן הכיסא ויושבת על עפר כדי לקונן עליהם. לאחר שעברו ימי האבל היא מבקשת לשוב אל הכיסא, שהרי היא יורשת העצר - אך הכיסא איננו. מה התברר? שבתוך כך שישבה כאבלה, שללו האויבים את המדינה ואת העם, ולקחו את כולם בשבי. על כן אומרים לה: "שבי לארץ" - אל תקומי מן הארץ אלא המשיכי לשבת עליה, "אין כסא", כי כיסא המלכות כבר נשלל ונכבש. ולא זו בלבד שלא תשבי על כיסא מלכות, אלא גם לא יקראו לך עוד "רכה וענוגה" - כלומר מפונקת, כאותם שרים וחשובים שאין זה מדרכם ללכלך ידיהם במלאכות קשות. מעתה תלכי בגולה ותעבדי עבודות קשות.
זהו הציור של מה שקרה לבבל בפועל: שרי בלשאצר המיתוהו, בת כשדים ישבה לארץ להתאונן ולהתאבל על מות מלכם, וחשבה - מת המלך, יחי המלך החדש. והנה התברר לא מלך ולא חדש: באו האויבים והחריבו את המדינה, כורש הפכה למקום שממה, ובני כשדים שהיו רכים וענוגים הפכו לעבדים.
פסוק ב: מבת מלך לעובדת פרך
קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת.
רש"י מסביר כפשוטו: מדובר בעם היוצא בגולה, ומלאכת העבדים והגולים היא הטחינה ברחיים, כמו שעשו בשמשון שהיה "טוחן בבית האסורים". זו המלאכה הקשה והבזויה ביותר - רחיים של אבן שצריך לסובבם בכוח רב ועצום, עד שהיו קושרים לזה שוורים. אם כן: קחי רחיים וטחני קמח, התכונני, יש לך עבודה קשה בגלותך.
המלבי"ם מוסיף כיוון אחר (ואינו שולל את רש"י): לא רק שיוציאוה לעבדות, אלא שבת המלך הרכה והענוגה תצטרך מעתה לדאוג בעצמה לפרנסתה. עד עכשיו היו מגישים לה לחמניות טריות, ומעתה - לכי קני חיטים, שימי ברחיים והתחילי לטחון.
"גלי צמתך" - עד עכשיו היו בגדייך קשורים בחוטים ובאריגות יפות, התירי אותם. שהרי אדם העובד אינו עובד עם החליפה והמעיל והבגדים ההדורים, אלא פושט הכול ונשאר בבגדיו הבסיסיים. "צמה" הוא לשון קשירה ואיסוף. דרך אגב, הרד"ק מביא בשם אביו שגם "צום" הוא מלשון "צומת" - מקום שבו מתרכזים שבילים רבים, וכן "צומת הגידים" - מקום שבו מתאספים גידים רבים. יום צום היה יום עצרת, יום שבו מתאספים ומתפללים לה', מוציאים את התיבה לרחובה של עיר וגוזרים צום, ונאספים כולם יחד. אף "צמה" מאותו רעיון - שאוספים את כל השערות למקום אחד וקושרים אותן. וכאן, לפי המלבי"ם, הכוונה לבגדים הקשורים והמהודרים שיש להסירם.
"חשפי שובל" - שובל הוא סוף הרגל, הקצה, כמו שובל השמלה הנסרך ומתארך מאחור. כלומר תצטרכי ללכת יחפה לפי צורך המלאכה. את שהיית מעונגת והולכת בנעליים מפוארות - התכונני. ויתר על כן "גלי שוק", ומדוע? "עברי נהרות" - היות שאת יוצאת בגולה ועלייך לעבור נהרות, ובעוברו את הנהר אדם מרים את בגדיו שלא יירטבו, ממילא תצטרכי לגלות את שוקך. כל זה דרך ביזיון לבת מלך רכה וענוגה היורדת ממדרגתה הגבוהה אל השפל.
פסוקים ג-ד: נקם אקח ולא אפגע אדם
תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ, נָקָם אֶקָּח וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם.
אומר המלבי"ם: "תגל ערותך" הוא גם שלא בשעת מעבר הנהר - בעת עבודתה של אותה בת מלך ייקרעו בגדיה, ועל ידי זה תיראה חרפתה. וכאן, תוך כדי דבריו על בבל, הנביא כביכול מתרגש ומתחיל לתאר את הנקם שהקדוש ברוך הוא ייקח ממלכות בבל: "נקם אקח ולא אפגע אדם". פירוש "פגיעה" הוא בקשה, כמו "ופגעו לי בעפרון בן צוחר" - בקשו, וכמו "ואל תפגע בי" - אל תבקש ממני. אומר הקדוש ברוך הוא: לא אצטרך לבקש מאדם שיעשה עבורי את הנקמה, אני בעצמי אקום בהם.
גֹּאֲלֵנוּ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
גואלנו שמו ה' צבאות, והוא השליט על כל הצבאות. וכי הוא זקוק למישהו שיעשה עבורו את הנקמה? הוא עושה את הנקמה בעצמו, הוא יריב את ריבנו ואינו צריך לבקש מאדם שייפרע מבת בבל.
פסוק ה: מגברת ממלכות לישיבה בחושך
שְׁבִי דוּמָם וּבֹאִי בַחֹשֶׁךְ בַּת כַּשְׂדִּים, כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ גְּבֶרֶת מַמְלָכוֹת.
לאחר שתיאר את ירידתה מעשירות לעניות, עתה מתאר את ירידתה מן המלכות אל השפלות. ממלכה שהיה לה מלך, כל ימיה תשאף לחזור למלכות - זהו חיידק שאין משתחררים ממנו. כל מי שהיה פעם חבר כנסת או שר אומר לך: אני שומע לקול צו העם הקורא לי בעת הזאת, אני לעצמי מה לי ולצרה הזאת, אבל העם לוחצים, הם פשוט לא יכולים בלעדיי, וצריך להתחשב ברגשות העם. וכבר הגמרא הביאה כעין זה, על אחד החכמים שאמר: אילו היה מישהו רוצה למנות אותי לראש ישיבה, הייתי משליך עליו קומקום של חמין, ועכשיו שכבר מינו אותי, מי שירצה להוריד אותי - אוי ואבוי מה אעשה לו. לפני שטעמת את זה אינך רוצה בו, ואחרי שנגעת בו לך תשתחרר ממנו.
וזה שאומר כאן: את חושבת שאולי תחזרי - לא תוסיפי, לא תזכי עוד לעולם להשיג את הגדולה שהיתה לך. ולכן "שבי דומם ובואי בחושך" - שבי בחושך שלא יראו אותך עוד. אל תחשבי שעל ידי שאראה אנשים ואצור קשרים אשוב למלכות. מי מחפש את האור ואת הפרסום? מי שסבור שעוד יקראו לו ויאמרו לו בוא, אנחנו צריכים אותך. אבל לך אין צורך ליצור פרסום, שכן אף אחד לא יצטרך אותך ולא ירצה אותך, ולא יוסיפו לקרוא לך הגבירה והמושלת על הממלכות.
פסוק ו: לא שמת להם רחמים
קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ, לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד.
רואים אנו ממזמור "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" - וזה מבטא מעט מזעיר ממה שעשו לנו בני בבל. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", כמה התעללו בנו וכמה רע עשו לעם ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא: אמנם קצפתי על עמי, חיללתי נחלתי - הוצאתים מן הקדושה והתפארת אל החול ומסרתים ביד אומה, בני בבל. אבל היית צריכה לזכור שהם עמי והם נחלתי, הם בני מלך, ומסרתי אותם בידך שאת בת בליעל שפלה. ואת לא די שלא נהגת בהם כבבני מלך, אלא אפילו רחמים כלליים שכל אדם זכאי להם לא נתת. "על זקן הכבדת עולך מאוד" - נגד הטבע, שהרי באופן טבעי מרחמים על זקן ומרחמים על תינוק, ואת על זקן הכבדת עולך מאוד.
פסוק ז: לא זכרת אחריתה
וַתֹּאמְרִי לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת, עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל לִבֵּךְ לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ.
כאן הוא מדבר כנגד העניין השני: היה לך לזכור שמסרו לך אותם, אבל לא לתמיד. אם תכבידי עולך עליו יותר מדי, המלך יראה ברעת בנו ובצרתו ויחזירנו אליו. את שכחת שמסרתי לך את בני לזמן קצוב וחשבת שזה לעולם - "לעולם אהיה גברת", חשבת שהקדוש ברוך הוא לעולם יקצוף. ושכחת שברגע שיסיר קצפו מעליהם יחול קצפו עלייך, שהרי את היא שייסרת את בנו. "לא שמת אלה על לבך" - לא חשבת שהממשלה שבידך אינה בזכותך אלא רק משום שהבן הזה חטא, ולכן מסרו ה' בידייך, ולא מפני שיש לך זכויות ואת גבירה. "ולא זכרת אחריתה" - לא זכרת שבאחרית הקדוש ברוך הוא ידרוש את דמו מידייך.
פסוק ח: אלמנות ושכול
וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל.
הגיע הזמן שהמלך מחזיר את בנו, הגיע הזמן שה' פוקד את עמו. "עדינה" - מלשון עידון, מעונגת. "היושבת לבטח, האומרה בלבבה אני ואפסי עוד" - אין עוד מלבדי, אני המעצמה היחידה בעולם.
מהו אלמנה ומהו שכול? אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא משבית ממלכה באחת משתי צורות. האחת - מרד מבפנים, העם קמים ומורדים במושל ומפילים אותו, ואז נפל הראש והמדינה מתאלמנת ממושלה, והעם פורקים עול ועושים ככל העולה על רוחם. השנייה - אויב חיצוני הבא מבחוץ, הורג את אנשיהם ומשבית בכך את הממלכה, וזה נקרא שכול, כהורים שכולים. ובבבל עצמה ראינו את שתיהן.
ובת בבל חשבה שהיא בטוחה משתי האפשרויות. מאלמנות לא יראה, כי היא "עדינה היושבת לבטח" - אצלנו הכול שקט, אין תסיסה ואין מורדים. שהרי מתי רועד כיסאו של מלך? כשיש תסיסה בעם, ואצלה לא היתה תסיסה ולא התקוממות. ומשכול לא יראה, שהרי מי חושש מאויב חיצוני? אומה חלשה, ואילו היא אמרה "אני ואפסי עוד", מי יוכל נגדי. ומכאן: "לא אשב אלמנה" - לא תהיה בי תסיסה פנימית שתפיל את המלך, "ולא אדע שכול" - ואיני חוששת מאויבים מבחוץ. ונמצא שדלתות הכתוב מקבילות.
פסוק ט: שתי אלה ברגע ביום אחד
וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְׁכוֹל וְאַלְמֹן, כְּתֻמָּם בָּאוּ עָלַיִךְ בְּרֹב כְּשָׁפַיִךְ בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד.
וכך בדיוק היה בחורבן בבל: התאלמנות ושכול ביום אחד. תחילה מרדו שרי בלשאצר והרגו את בלשאצר - זו בחינת אלמנות, העם מתוכם קמים והורגים את הראש. ובאותו לילה עצמו באו חיל פרס ומדי והרגו את אנשי המדינה - זו בחינת שכול ואבדון. לא בהדרגה אלא בבת אחת, "רגע ביום אחד".
"כתומם" - אומר המלבי"ם: לפעמים שכול ואלמון הם מכה המהלכת בכל העולם, כמו בימי נבוכדנצר "המלך מרגיז ממלכות", שהפך את כל הממלכות. ואז אף שהגיעו למצב של שכול או אלמון, הרי זו צרת רבים, לא רק אני - הוא הפך פה וכבש שם וכבש את כל העולם. אבל אצלך לא יהיה כך: "כתומם" - כשכבר יתמו השכול והאלמון מכל העולם, וכל העולם יושבים בשקט ובממלכות מבוססות, אז יבוא עלייך מה שיבוא. צרת רבים חצי נחמה, ואם את כולם כבשו וכבשו גם אותי - נו, מה לעשות. אבל כשכולם בנחת ורק אותי כבשו, זו מכה קשה הרבה יותר.
ומוסיף: אין לתלות זאת בכך שירדת ממדרגתך ואבדה חכמת חכמייך - אדרבה, "ברוב כשפייך בעוצמת חברייך מאוד", באותה שעה עצמה היו לך אנשי כישוף רבים מאוד וחברים, הם ה"הוברי שמיים" שנראה בהמשך, החכמים והמבינים באצטגנינות, והם היו פעילים מאוד. כלומר לא היתה כאן סיבה טבעית שתאמר שהמדינה איבדה את כוחה משום שחכמיה עזבוה. היה כאן תוקף גדול, ובכל זאת נפלת - וזה מראה על השגחה משמיים, שיש מי שנקם ממלכות בבל על מה שעשתה לעם ישראל.
פסוק י: חכמתך ודעתך היא שובבתך
וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ אָמַרְתְּ אֵין רֹאָנִי, חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ, וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.
כל החוזים שלך, כל אלה שמשלמים להם כדי שיצפו את העתיד - אף אחד לא צפה את העתיד להיות לך. אומר המלבי"ם: אדם העושה רע עוזב את רעתו מאחת משתי סיבות. האחת - הוא מפחד ממי שרואה אותו ויכול להזיק לו ולהתנקם בו. השנייה - הוא עצמו מפחד שיתחרט, שאינו שלם עם מעשיו ויודע שהרעה שהוא עושה עתידה לגרום לו חרטה, וכדוגמת החוטאים מתוך תאווה, שכשפסקה תאוותם מצטערים על מה שעשו.
ועל זה אומר: אצלך שני אלה לא היו. ראשית, "ותבטחי ברעתך, אמרת אין רואני" - חשבת שאין מי שמשגיח על מעשייך, ולכן אין סיבה שתשובי מרעתך אלא את בוטחת בה להמשיך בה. ושנית, שמא תעמדי על טעותך ותשובי? אצלך החטא לא בא מחמת תאווה, אלא "חכמתך ודעתך היא שובבתך" - החכמה והדעת הן שהביאו אותך לחטוא. חטא שנעשה מחמת תאווה יש סיכוי לשוב ממנו, שהרי כשתיפסק התאווה יכה אותו לבו. אבל חטא שנעשה מחמת עיוות השכל הוא חטא קשה מאוד, כי האדם אינו סתם חוטא אלא בנה לעצמו אידיאולוגיה.
וכבר דיברנו שזו דרכו של יצר הרע: בשלב הראשון הוא מפתה את האדם, טועם פעם אחת וירא כי טוב, פעם שנייה, רביעית, חמישית, עד שנעשה מכור. אחר כך עדיין מתבייש, ומשהוא רוצה לפרוק עול הוא מסיר מעליו את מסווה הבושה ועושה מה שבא לו. בשלב הבא עדיין יש אי נעימות - פרקת עול בשביל תאוות? אדם חלש אופי אתה. ואז בונה לו היצר אידיאולוגיה מדוע כך צריך לעשות וזו הדרך הנכונה. ובשלב שאחריו הוא בונה אידיאולוגיה מדוע דווקא אלה המתנזרים מכל אותה זוהמה שהוא שרוי בה אינם בסדר, יש אצלם לקות והם זקוקים לפסיכולוג. הוא שיצא מן הארון נמצא באור והם בחושך. וזה הגרוע מכול, שכן משבנה האדם אידיאולוגיה כבר אי אפשר להתנתק, הוא כה משוכנע ומשכנע את עצמו עד שאין זה בעיניו דבר שצריך להתחרט עליו ולא עניין של "טעיתי", אלא כך צריך להיות.
וזה שנאמר בבבל: "שובב" הוא לשון סר מן הדרך הנכונה, שב מדרך הישר. ומי הביא אותך לחטוא? חכמתך ודעתך - החטא שלך נעשה בדעה ובהשכל, עם אידיאולוגיה. "ותאמרי בלבך אני ואפסי עוד" - ואם היה מי שרוצה לומר לך שדעתך אינה נכונה, או שהיית חוששת שמישהו רואה אותך, לא חששת מאיש: מי עוד יכול לי.
פסוק יא: רעה שאין יודעים את שחרה
וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ, וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ, וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שֹׁאָה לֹא תֵדָעִי.
מהו "שחרה"? רש"י מפרש: לא תדעי את פני מי תשחרי כדי להימלט ממנה. "לשחר" הוא לבוא אל אדם ולבקש ממנו, כלשון "אשחרה פניו" - ולמה נקרא כך? כי כשאתה רוצה לבקש ממישהו דבר אינך בא אליו לפנות ערב אלא מקדים ובא בבוקר, בשחר. ואם כן "לא תדעי שחרה" - לא תדעי את פני מי לשחר כדי להסיר מעלייך את הרעה הזאת.
הרד"ק עומד כאן על הדקדוק: "ובא עליך רעה", והרי "רעה" לשון נקבה והיה ראוי לומר "ובאה". ומתרץ שהלשון חסרה, וכאילו נאמר "ובא עלייך יום רעה" או "דבר רעה", והיחיד מוסב על היום שהוא יום של רעה. ומפרש הרד"ק "לא תדעי שחרה" - לא תדעי מתי לצפות לה, כשחר שמגיע ברגע אחד. אדם השרוי בלילה בלא שעון אינו יודע אם נותרו שש שעות לשחר, שעתיים או חצי שעה, ופתאום מתחילים דמדומים ומתחיל להנץ. וכן תבוא הרעה שלא תדעי מתי לצפות לה. וידוע שרעה שאני מצפה לה אני מוכן אליה הרבה יותר, ורעה שאיני מצפה לה היא הקשה מכול. אילו אמרו לי שעומד להיות צונאמי, הייתי מתארגן; אילו אמרו לי שעומדים ליפול טילים, הייתי מתארגן. אבל כשהרעה באה פתאום ברגע אחד, היא תופסת אותי לא מוכן. וכך בכלל בחיים: אילו אנשים הכי פחות נעים להיות בחברתם? האנשים הלא צפויים. אתה אומר משהו ואינך יודע אם יתפרץ עליך או יצחק; זה אדם של קריזות. אנחנו אוהבים דברים צפויים - אל תפתיע אותי, תודיע לי מראש שבוע קודם, אל תפיל עליי, אדם אוהב להיות מסודר.
עוד מפרש הרד"ק: השחר מביא עמו את האור, ולפי זה "לא תדעי שחרה" הוא שלא תדעי מתי תצאי ממנה ומתי יגיע עת האור - תבוא רעה שלא תדעי מתי יאיר היום ומתי אצא מזה.
והמלבי"ם מסביר את הפסוק על סדר מפלת בבל: בתחילה ראה בלשאצר את הכתוב על הקיר "מנא מנא תקל ופרסין" - הכתובת כבר היתה על הקיר, אך "לא תדעי שחרה", לא היה מי שידע לבארה. הביא את החרטומים ואת הכשדים ואת כל המבינים ואיש מהם לא ידע לפרש, לא ידעת להאיר את הרעה הזאת ולדעת את ביאורה. אחר כך "ותיפול עלייך הוה" - הווה הוא שבר, המלך בלשאצר נהרג בידי שריו, ושבר זה "לא תוכלי כפרה", מרד שרי בלשאצר אינו ניתן לניקוי. ולבסוף "ותבוא עלייך פתאום שואה" - זו מדי ופרס. מכה על מכה על מכה: הכתב על הקיר, הריגת בלשאצר, ולבסוף המכה בפטיש - שרי מדי ופרס שבאו וחנו על העיר. "אשר לא תדעי" - שנעשה בפתע פתאום ולא היית מוכנה לו, ואילו היית מוכנה ודאי היה המצב טוב יותר.
ומוסיף המלבי"ם ש"כפרה" הוא גם מלשון כיסוי, כמו כפורת, וכמו "אולי אכפרה פניו". יש מפרשים שכאשר חטא אדם כנגד המלך היו שמים מסווה על פניו, כאילו אין המלך רוצה לראותו, וזהו "אכפרה פניו" - שיהיה כמסווה על פניי; וכעין זה מובא גם אצל המן, שכיסו את פניו כדי שלא יראהו אחשוורוש ויתעורר כעסו. ולפי המלבי"ם כאן "לא תוכלי כפרה" הוא לשון כיסוי: כשם שהכפורת מכסה על הארון, כך הכתב שעל הקיר יהיה מכוסה, סתום ונעלם, מכוסה ממך ונסתר ממך, ולא תדעי את פתרונו.
פסוק יב: עמדי נא בחברייך
עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ בַּאֲשֶׁר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ, אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי.
לאנשי בבל, וכן לאומות הקדמוניות בכלל, היו חכמי גורלות וחכמי מזלות, צופים בכוכבים, אנשים שידעו או שאמורים היו לדעת את העתידות - כפי שראינו אצל נבוכדנצר שפנה לחרטומים ולאשפים ולכל אלה שהיו אמורים לדעת את הנסתרות כשחלם חלומותיו. ולכן הוא בא אל בת בבל ואומר: "עמדי נא בחברייך" - שאלי את כל אותם שאמורים לדעת אצלך את הנסתרות, וכן "באשר יגעת מנעורייך", יתר חכמת הכשדים שהתייגעו בה מאוד והשקיעו בה הרבה כדי לדעת על ידה את הנסתרות. "אולי תוכלי הועיל" - אולי תפיקי מהן תועלת שלא יבוא האויב בשערייך ולא יפגע בך, הרי יש לך חכמים גדולים. ואם לא תוכלי להועיל, "אולי תערוצי" - אולי תמצאי דרך, לאחר שכבר בא האויב ואין למנעו, לפחות איך להילחם כנגדו ולערוך קרב. שהרי מה שהיה בפועל הוא שאיבדו את המלוכה בלא קרב כלל, ממש נמסרו מיד ביד אויביהם. נמצא שהמומחים והחכמים הכשדים החוזים בנסתרות לא ידעו את העתיד לבוא, וגם לא היתה בידם עצה כיצד להילחם כשכבר בא האויב.
פסוק יג: הוברי שמיים והחוזים בכוכבים
נִלְאֵית בְּרֹב עֲצָתָיִךְ, יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ.
"נלאית ברוב עצתייך" - על מה שקורה כעת אין שום עצה ותחבולה להינצל. ואומר: יעמדו נא הוברי שמיים ויושיעוך "מאשר יבואו עלייך", כלומר יושיעו אותך לפחות מן הרעות העתידות לבוא עלייך. עם ההווה כבר תשלימי, אבל אולי המומחים האלה יעזרו לך לעתיד להילחם במה שעוד מצפה לך. הרי הם הוברי שמיים, חוזים בכוכבים, מודיעים על ידי חזיונות לחודשים את כל התחדשות הימים, ואמורים לדעת על פי כל חכמותיהם. יש לך עוד רעות צפויות, אז למה לא יזהירו אותך מפניהן?
רש"י מפרש "הוברי שמיים" - צופי שמיים, כתרגום "דמסחן למזלת שמיא", מלשון סכייה שהיא צפייה, וכמו שרה שנקראה יסכה שסכתה ברוח הקודש. אלה שהיו מסתכלים בשמיים ומתרגמים את התופעות שראו: אם רואים עננות כזאת סימן לכך, ואם באה מצפון כך, ואם מדרום כך. ולמה נקראו "הוברי"? מביא רש"י ביאור נפלא: מלשון "ברה כחמה" ו"ולברור ולבן", מבררי הליכת המזלות, שלא יכלו הקוסמים לעמוד על דעת רגעי היום והלילה עד שהתבררו להם השמיים לטוהר. כלומר הם זקוקים לשמיים ברורים, ורק אז יכולים להסתכל ולדעת. אבל אם השמיים מכוסים עננים אינו יכול לדעת, ואומר לך: יש מיסוך, איני רואה מה קורה בשמיים, וכשיסור אוכל לראות סימנים ולתת תרגומים. וכמו שאומר מיכה "וחשכה להם מקסום" - לא יכלו לעשות קסמים מפני החושך; כשהיום מחשיך ויש עננות אינם יכולים לעשות את קסמיהם.
"מודיעים לחדשים" - אלה המסתכלים על המתחדש, והלבנה היא המתחדשת, וזה לשון חודש, שמתחדשת הלבנה אחת לשלושים יום. אלה שיודעים להסתכל בלבנה, לפי צורתה ומיקומה וכתמיה, אמורים לדעת מה עתיד להיות.
ושימו לב: חז"ל דורשים מן הלשון "מאשר יבואו עלייך" ולא "כל אשר יבואו עלייך", שידיעתם של האצטגנינים ושל כל הרואים בכל הכוחות הניתנים לצפייה מרחוק - בין כדור בדולח, בין גביע הכסף של יוסף, בין אצטגנינות של חוזים בכוכבים ורואי שמיים, שיחת דקלים וצפצופי עופות - כל אלה אינן אלא ידיעות קלושות וכלליות. אבל ידיעות פרטיות, כגון "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו" ולפרט את כל מה שעתיד להיות ומה יעשה וכיצד יפעל - רק נבואה יכולה לעמוד בדיוק ובדקדוק בכל הפרטים. ולכן כשמדבר על החוזים בכוכבים אומר "מאשר", כלומר מקצת אשר יבואו עלייך, ולא "אשר יבואו". וכן פרעה אמר "ראו כי רעה נגד פניכם" - ראה דם במדבר, וסבר שמושיעם נידון במים ושיטביעוהו ביאור, ובאמת היה זה מי מריבה, ויש אומרים שהדם שראה היה דם המילה, הערלה שמל יהושע את בני ישראל. הרי שהידיעות כלליות מאוד, וזהו "מאשר יבואו עלייך", ואילו ידיעת הנביא מדויקת בפרטים במאת האחוזים.
ובכל דבריו כאן הוא בא לומר לבבל בדרך של עוקצנות: אחזת שיש לך מומחים וחוזים בכוכבים ואנשים היודעים את כל העתידות, מין מטרייה אווירית שאיני צריכה לדאוג מאיש. ועתה - נו, איפה המומחים שלך? שיודיעו לך מה שהיה ומה שיהיה. איפה כל ידיעותיהם נעלמו?
פסוק יד: כקש שהאש שרפתו
הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתַם, לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה, אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ.
לכאורה זהו פסוק מורכב שאין סדרו ברור, והמלבי"ם עושה בו סדר. לקש הנשרף יש שני חסרונות לעומת העץ הנשרף. ראשית, הקש נשרף אפילו מלהבה רחוקה - וזה ההבדל בין להבה לאש: להבה רחוקה ואש קרובה, והקש מריח אש ונשרף; ואילו העץ צריך שתהיה האש עליו זמן רב עד שתאחז בו. וזהו "היו כקש אש שרפתם, לא יצילו את נפשם מיד להבה" - אף מיד להבה הרחוקה אינם ניצולים, ומהירות השרפה גדולה כמהירות הקש התופס אש.
שנית, הקש לאחר שאחזה בו האש לא נשאר ממנו כלום, אין בו תועלת ואינו שווה מאומה; ואילו העץ הנשרף - נשארת ממנו גחלת, מתחממים לאורה ואופים בה ויש ממנה תועלת. וזהו "אין גחלת לחמם" - להתחמם בה, ולא נשאר מן הקש הזה גם אור לשבת נגדו, לאפות מולו ולשבת כנגדו בעת הצינה. לא נשאר לכם מזה כלום.
פסוק טו: אין מושיעך
כֵּן הָיוּ לָךְ אֲשֶׁר יָגָעַתְּ, סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ אֵין מוֹשִׁיעֵךְ.
כל יגיעותייך, כל מה שהתאמצת והתייגעת בו, היו כקש: כיוון שהתחילה המלחמה הכול אבד, כקש שרק הריח אש והכול נגמר. וכנגד מה שאמר שלא נשארה גחלת שאפשר ליהנות ממנה - לפעמים כשעיר מלוכה נופלת, מקום שכולם היו מגיעים אליו לסחור בו, אף שירדה מגדולתה עדיין אלה שהורגלו להגיע אליה למסחר ממשיכים לבוא. זו ירידה ולא נפילה, שכן המקום עדיין מחזיק מעמד כמקום שאנשים באים אליו לסחור. זו דוגמת העץ שנשארה ממנו גחלת: אמנם אין זה עוד עץ, שהעץ בתור עץ חשוב מאוד וראוי לבנייה ולדברים רבים, אבל גם מן הגחלת אפשר ליהנות ועדיין יש בה תועלת.
אבל אצלך לא כך היה, ולא נשאר כלום. "סוחרייך מנעורייך" - אלה שסחרו בך עוד כשהיית צעירה, כשבבל היתה בשיא תפארתה והיתה מטרופולין שהכול נהרו אליה - "איש לעברו תעו", כל אחד הלך לעברו ולא נשאר לך מאומה, אף לא גחלת. נמצא שאצלך הוא כקש: ראשית, המלחמה נתפסה בך במהירות כלהבה מרחוק; ושנית, הקש כלה במהרה ולא נשארה לו שארית, וכך לא נשארו לך אפילו סוחרים שיבואו אלייך מכוח ההרגל. ולכן "אין מושיעך" - אין ישועה שתוכל לסייע בידייך, שכן כל עוד יש סוחרים וכל עוד את נתפסת באיזשהו אופן כעיר מרכזית בעולם עדיין יש לך ישועה, אבל משלא נשאר כלום - גם ישועה לא נותרה.
לסיכום: זהו מה שהביא ה' על בת בבל, וכבר ראינו כיצד התקיימה הנבואה. בבל לנצח לא תשב, בבל תחרב - וכך היה. חורבותיה של בבל העתיקה קיימות עד היום ומעולם לא בנו אותן, ואפילו נבוכדנצר המודרני, סדאם חוסיין, שתכנן לבנותה מחדש - באה מלחמת המפרץ וטרפה את קלפיו ושיבשה את תוכניותיו, שכן נבואת הנביא לעולם תיכון. נמצא שבידינו שתי נבואות: אחת על חורבן העיר בבל, וכאן נבואה על המפלה הגדולה שתקרה למלכות בבל - מפלה שבאה עליה ביום אחד, בעוד כל חכמיה וחוזיה בידיה, ללמדנו שהיד המכה היא יד ההשגחה, שגואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל, והוא הנוקם את נקמת עמו בעצמו ואינו צריך לבקש מאדם.