פרק מ״ו בישעיה ממשיך את הקו הגדול של הפרקים שלפניו: הלעגת הנביא על עבודה זרה מצד אחד, והעמדת ייחודו המוחלט של הקדוש ברוך הוא מצד שני. הפרק פותח בנפילת אלילי בבל, עובר להנהגת השם את ישראל מן הבטן ועד השיבה, ומסיים בבשורת הגאולה: הצדקה והתשועה אינן מיועדות לבבל האכזרית אלא לישראל תפארתו. בתוך הדברים נעמוד על סוגיה עמוקה שהעלה רבי יצחק מוולוז'ין בהגהתו לנפש החיים, ומשם נמשיך על סדר הפסוקים בביאורי המלבי"ם.
כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ, הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה׃ קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא, וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה׃
על פסוק זה אמרו חז"ל: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא, דכתיב "כרע בל קורס נבו... לא יכלו מלט משא". כלומר הנביא לועג לעבודה זרה, ולשון "לא יכלו מלט משא" פירושה כפי שביאר רש"י: שאין הם מצליחים להפליט את הצואה שבמעיהם כשאר המוציאים כהוגן. בלשון פשוטה: העבודה זרה סובלת מעצירות. זו הליצנות שהתירה תורה.
וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט׃
בהגהה לנפש החיים (שער ב' פרק ז') כותב רבי יצחק מוולוז'ין: "ובזה יובן מאמרם ז"ל, כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה... ולכאורה לפי זה יפלא מאוד סיפא דהאי עניינא שם, שסיים 'ואני אסבול ואמלט'. ומועדין נפלתי על זה". הקושי חד: אם "לא יכלו מלט משא" פירושו שהעבודה זרה אינה מסוגלת למלט את הזוהמה מתוכה, וכנגד זה אומר הקדוש ברוך הוא "ואני אסבול ואמלט" - הלוא זו לשון מבהילה. מה שייך "משא" כלפי ריבונו של עולם? רוב המפרשים נטו לקו אחר וביארו ש"אמלט" הוא מלשון הצלה, שהקדוש ברוך הוא ימלט את ישראל מן הצרות. אבל אם הולכים בקו הראשון של רש"י, נדרש ביאור.
עונה על כך רבי יצחק: "ועל פי דברינו אלה הוא מבואר למשכיל" - שכל מה שאנו מדברים בו יתברך הכל הוא רק מצד התחברותו יתברך לעולמות, שמסודרים כולם כאחד כמראה דמות אדם כביכול, וכל האיברים והעניינים שבו; וכל מעשה איש ישראל הם מזון לגוף, והמעשים אשר לא טובים הם הנהפכים בתוכם ללכלוך וטינופת, והם כוחות הטומאה.
בנפש החיים מבואר באריכות עניין "בצלם אלוקים עשה את האדם": צורתו של האדם היא כצורת עמידת הספירות, אותו "אדם עליון" שאנו מזכירים ב'פתח אליהו'. המוחין למעלה הם בחינת הראש - כתר חכמה בינה; חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת איהו גופא, יסוד הוא פי היסוד, ונצח והוד הם תרין שוקין, נצח מימין והוד משמאל. נמצא שעמידת הספירות בעולמות העליונים היא כדמות אדם. ומובן מאליו שאסור לדמיין, לתאר או לחשוב צורה של אדם, שהרי "לא ראיתם כל תמונה", וזו הגשמת האלוקות חלילה. אלא ש"זה לעומת זה עשה אלוקים".
הבן איש חי מביא כוונה מיוחדת (בתחילת השנה הראשונה), שאדם שיש לו זמן פנוי, לפני התפילה או בשאר שעות, יחשוב עצמו מרכבה לשכינה: יעצום עיניו ויהרהר כיצד ראשו הוא בחינת כתר, חכמה מצד ימין ובינה מצד שמאל, זרוע ימין בחינת חסד וזרוע שמאל בחינת גבורה. וכשאדם מוסיף בחסד הוא כביכול בונה את הצד הימני של העולמות העליונים ומוסיף בהם שפע, מזון ומחיה; וכשעושה להפך, הוא מוסיף שם קלקול ונזק. הכל משום ש"זה לעומת זה עשה אלוקים".
וממשיך רבי יצחק: "זהו שאמר הכתוב, שהעבודה זרה אינה יכולה להתאפק ולסבול, למלט ולהוציא כהוגן משא זוהמה שמטמאים אותה, אלא 'קרסו כרעו יחדיו' - היינו שאין להם שום כוח עצמי שיוכלו לגרש ולהוציא מאיתם הזוהמה מעצמם". העבודה זרה היא כוח הטומאה, הסטרא אחרא, ואין בה יכולת להתנקות ולהוציא מתוכה את הזוהמה שבה.
"לא כן הוא יתברך שמו הנורא עלילה, כי תופס במשפט ידו, ואינו ממהר לשלוח חס ושלום בפעם אחת כל כוחות הדין והקליפות, שהם הטינופת והלכלוך שנעשו בעולמות המקבילים ומכוונים לאיברי מבשלי האכילה שבאדם, כי היו מחריבים חס ושלום את כל העולם; אלא שהוא נושאם וסובלם כביכול, וממלטם מהעולמות כהוגן מעט מעט, לפעול הדין בעולם על ידי ייסורים מעט מעט בהמשך הזמן, כעניין הכתוב 'רק אתכם ידעתי... על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם'".
והדבר נפלא. המצוות הן מזון ומחיה לספירות שיצר הקדוש ברוך הוא בעולמות, והעבירות הן מזון מקולקל. ומה קורה לאדם שאוכל מזון פגום? קלקול קיבה. כך כביכול, כשהספירות מקבלות מזון מקולקל, נוצרת שם טינופת וזוהמה, ואת הזוהמה הזאת צריך לסלק מאותם עולמות שנפגמו. ושוב יש להדגיש את מה שהקדים: כל מה שאנו מדברים בו יתברך הוא מצד התחברותו לעולמות ולא בעצמותו יתברך כלל. עצמותו יתברך - אין רשות לדבר בה, אין סוף, לית מחשבה תפיסה ביה כלל, אין לו לא תועלת ולא נזק, אף שם אין לו. עליו איננו מדברים כלל; מדברים על הספירות שיצר בעולמות.
כיצד יוצאת אותה זוהמה? לא בבת אחת אלא מעט מעט. שאם היה הקדוש ברוך הוא מוציא את כל כוחות הטומאה בפעם אחת, היו אותם מזיקים מגיעים לעולם ומחריבים ברגע אחד את כל העולם כולו. לכן הוא מסלקם קמעא קמעא, וזאת על ידי הייסורים שעם ישראל מקבלים. שהרי כשאדם עובר עבירה הוא בורא משחית, ואותו משחית רוצה להיפרע ממנו. אם היה הקדוש ברוך הוא משחרר אותו מיד - נגמר האדם בבת אחת. מה עושה הקדוש ברוך הוא? במקום לזרוק בלוקים, הוא זורק חצץ. משחרר מעט מעט, וכך יש לאדם ייסורים שהוא יכול לעמוד בהם, ולאט לאט המשחיתים הללו הולכים וכלים - בתנאי שאינו ממשיך לברוא חדשים.
וזה שאומר הקדוש ברוך הוא "ואני אסבול ואמלט". "אסבול" - כמו שאנו אומרים בי"ג מידות "נושא עוון ופשע" (וכפי שנלמד כאן בתומר דבורה): הקדוש ברוך הוא נושא את המשחית שברא האדם עד שיעשה תשובה, שאם ישחררו מיד לא יהיה לאדם סיכוי לתשובה, שכן המשחית ייפרע ממנו לאלתר. ואחר כך, לאט לאט, נפרע ממנו בייסורים, ובזה אותו משחית כלה ואובד. נמצא שאצל הקדוש ברוך הוא יש את המעלה של "אני אסבול ואמלט": אני סובל ונושא, ובסופו של תהליך אף ממלט מעט מעט את כוחות הטומאה מן הספירות העליונות, עד שיכלו לחלוטין ויתנקו העולמות בניקיון גמור.
וזה עומק הכתוב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם", שלכאורה הוא סתירה: משום שרק אותנו הכיר - לכן הוא פוקד עלינו? אלא שאצל הגוי אין את העניין הזה, שהרי אין לו כלום למעלה וממילא מחכה לו גיהנום על עבירותיו. אבל היהודי - רצון השם שיגיע מזוכך לעולמות העליונים, יש לו נצח. לכן "על כן אפקוד עליכם": כאן בעולם הזה הקדוש ברוך הוא ממלט מעט מעט את כוחות הסטרא אחרא והטומאה שדבקו בעולמות העליונים, ובזה מציל את עם ישראל שלא ישלטו בהם אותם כוחות. וכלשונו: "עד שברבות הימים יתרוקן לכלוך הטינופת, הם כוחות הטומאה, מהעולמות מכל וכל, עד שיוגמר קיבול עונשו של האדם... שאחר גמר קיבול העונש הם כלים מאליהם, ואז יחזרו העולמות לאיתנם, לבריאותם ולתיקונם הראשון, והבן". זהו "אני אסבול ואמלט", שלא כעבודה זרה שאינה מסוגלת למלט מתוכה מאומה.
לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ, וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה׃
לאיזה כוח ולאיזו עבודה זרה אתם חושבים לדמות את ריבונו של עולם? הרי אין לדמות את הקדוש ברוך הוא למאומה, וקל וחומר לא לאלילים העשויים כסף וזהב, כפי שיזכיר מיד בפסוק הבא.
המלבי"ם מדייק בשלושת הביטויים: "תדמיוני", "תשוו", "תמשילוני", שכולם עניינם דמיון והשוואה. ויש כאן שלוש דרגות. הגבוהה: הזהה לחלוטין - זו "השוואה", והשוואה גמורה. פחות ממנה: "דמיון" - אינם שווים אך יש ביניהם צד של דמיון. ופחות מזה: "משל" - שהמשל רחוק מן הנמשל לגמרי, אינו מדבר באותו עניין כלל אלא בדבר אחר וממשיל בו, כדוגמת משלי שועלים הבאים ללמד על עבודת השם. ולפי זה אומר הקדוש ברוך הוא: האם תמצאו איכות כלשהי שיש בה דמיון ביני לבין העבודה זרה? ואם תמצאו איזה דמיון - האם תוכלו להשוות? ולא זו בלבד, "ותמשילוני ונדמה" - וכי אפילו דרך משל יש להמשילני לדבר מה ולהוציא מזה איזה דמיון? הרי לא שייך כלל לא משל ולא דמיון ולא השוואה בין עבודה זרה לבין השם יתברך. מה שאמרנו שיש דמיון, הוא בצלם אלוקים שבאדם כלפי הספירות; אבל בין עבודה זרה לקודשא בריך הוא - לא דמיון ולא משל ולא מאומה.
הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ, יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל, יִסְגְּדוּ אַף יִשְׁתַּחֲווּ׃
מהו "הזלים"? רש"י מביא באחד האופנים שהוא מלשון "יזל מים מדליו", כלשון שאנו נוקטים היום: מזיל זהב רב מכיסו. והרד"ק מפרש מלשון "זול": אדם ששופך כסף מכיסו באופן חופשי, הרי הכסף זול בעיניו ואין לו ערך אצלו. וכשהוא בא לעשות עבודה זרה, ממש בזול הזהב אצלו ואינו עושה שום חשבון.
המלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב מקבילות: מארבעה משפטים שבפסוק, הראשון מכוון כנגד השלישי, והשני כנגד הרביעי. "הזלים זהב מכיס" - כנגד "ישכרו צורף"; "וכסף בקנה ישקולו" - כנגד "ויעשהו אל". והיינו: להוצאות שכר האומן משלמים בדינרי זהב, מטבעות היוצאים בהוצאה ונתונים בארנק - "הזלים זהב מכיס... ישכרו צורף". ואת גוף הפסל עושים מכסף, ולכן "וכסף בקנה ישקולו" (קנה המשקל של המאזניים) "ויעשהו אל" - מן הכסף השקול עושים את האל.
ומה בין "יסגדו" ל"ישתחוו"? כבר ביאר לנו המלבי"ם בעבר: הסגידה אינה בהכרח קבלת האליל לאלוה, אלא כסגולה. היו להם כעין טלמסאות שעל ידם הורידו שפע מן הכוכבים העליונים, לפי תפיסתם של עובדי כוכבים ומזלות. לבן עבד את התרפים, ולא בהכרח אמר להם "אתה אלוהי" - אלא היו אלה כוחות שעל ידם קיבלו מן השרים והמזלות שפע. הרי שהסגידה היא יותר כדרך עבודה לקבלת שפע. ואילו "השתחוויה" היא תמיד השתחוויה לאלוה: אתה אלוהי, ובתור אלוהי אני משתחווה לך. ועל זה אומר הכתוב: "יסגדו" - כדרך לקבלת השפע, ולא זו בלבד אלא "אף ישתחוו" - עוד משתחווים לו כאלוה. והלוא הוא עצמו שכר צורף, נתן לו כסף, ומן הכסף עשה לו הצורף אלוה - ואחר כל זאת הוא סוגד לו ומשתחווה לו! דבר שראית שהוא יציר כפיו של הצורף, אינו האל העליון שיצר אותך ובראך; וכי אותו תחשוב לאלוהות?
יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד, מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ, אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה, מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ׃
הנביא ממשיך בהבל אותם עובדי עבודה זרה, בסדר יורד. "ישאוהו על כתף יסבלוהו" - האלוה אמור לשאת אותך, ובמקום זה אתה נושא אותו על כתפיך. ואם תאמר: מכל מקום יש בו כוח עצמי - "יניחוהו תחתיו ויעמוד": אלוה הוא בעל כוח, ואיזה בעל כוח הוא זה שאינו מסוגל לזוז? מניחים אותו במקומו, וזהו, כאן הוא עומד. ואם תאמר: הוא אמנם אינו הולך, אך יש לו תזוזה מקומית, ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה - "ממקומו לא ימיש": אפילו תנועה קלה של "מש" אין לו, שום הרגש ותנועה. ואם תאמר: נכון, הוא אינו הולך ואינו זז, אבל הוא עובד, אני מבקש בקשות והוא נותן - "אף יצעק אליו ולא יענה": כמה שתצעק אליו, אינו עונה לך. ואם תאמר: אין הוא מן המדברים, אך מאחורי הקלעים הוא מסדר את כל העניינים - "מצרתו לא יושיענו": הסתכל בפועל, ביקשת שיוציאך מן הצרה ולא נעשה כלום. אף את זה אתה רואה בעיניך, שאינו עושה ואינו פועל.
זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ, הָשִׁיבוּ פוֹשְׁעִים עַל לֵב׃
מהו "והתאוששו"? הרד"ק מביא כמה פירושים. האחד, מבניין "איש": תהיו בחינת אנשים, כלשון "התחזקו והיו לאנשים" שאמרו פלשתים. שה"איש" מבטא חוזק, לעומת "אישה" שמבטאת חולשה, וכלשון "התש כוחי כנקבה". השני, מלשון "אשישי קיר", מלשון אושיות - יסודות: אושיות הבניין, אושיות החברה. כלומר תהיו חזקים כיסודות, שהיסודות חזקים הם. וכן משמע מתרגום יונתן שתרגם "ויתקפו" - תהיו בעלי תוקף. ופירוש שלישי מביא הרד"ק בשם אביו, שהוא מעניין אש: תאכל אתכם אש כאשר תיזכרו במעשים המקולקלים שעשיתם ובדברים הפגומים שקלקלתם. כאדם שמשהו אוכל אותו מבפנים מרוב חרטה וצער - זו אש היגון והחרטה. ומתוך כך "השיבו פושעים על לב", ויחזרו בתשובה.
המלבי"ם הולך בקו שהוא מלשון אנשים: "זכרו זאת" - את כל מה שאמרתי לכם בגנות הפסלים והצלמים, "והתאוששו" - תהיו אישים ואנשים. שהרי בתחילת הפרק אמר "היו עצביהם לחיה ולבהמה" - עבודה זרה שלכם חיה ובהמה היא. אומר להם: תהיו אנשים ואל תהיו בהמות, אל תלכו לעבוד בהמות! אתה איש, ומה לך לעבוד בהמות? ואתם הפושעים, השיבו על לב - שאם רק מעט תתבוננו, מיד תעמדו על האיוולת: שהאדם, נזר הבריאה, הולך ועובד בהמה שהיא שפלה ופחותה ממנו. "והתאוששו" - תהיו בחינת איש.
זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם, כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי׃
זכרו את הניסים והגבורות שעשיתי מימות עולם, ומזה יתברר לכם ש"אנוכי אל ואין עוד אלוהים" - הפך מאלה שאומרים שיש עוד כוחות בבריאה, משפיעים ומקבלים. "ואפס כמוני" - הפך מאלה שאומרים שישנן שתי אלוהויות, האל הטוב והאל הרע. אפס כמוני, אין עוד כוח מבלעדיי, ולאפס זולתו.
מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ, אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה׃
רש"י מסביר: גלות מצרים וגאולת מצרים - את זה הודעתי כבר בברית בין הבתרים, עוד לפני שהיה. והמלבי"ם מבאר שאין כאן כפל לשונות אלא שני אופנים במעשי השם. יש דברים שהקדוש ברוך הוא פועל על פי חוקי הטבע, שבתוך הטבע עצמו הוא עושה את מעשהו, ועל זה "מגיד מראשית אחרית": בראשית הדבר הוא מודיע מה יהיה באחריתו, על פי החוקים שגבל וקבע בבריאה. ויש מציאות שהקדוש ברוך הוא עושה דבר שהוא למעלה מן הטבע, שאינו תלוי בשום סיבה מן הסיבות המוקדמות, אלא אמר ויהי - ועל זה "ומקדם אשר לא נעשו": מודיע מוקדם יותר דברים שאין להם יסודות בטבע ולא נעשו כלל, שאין להם התחלה ואין להם סיבה.
וגדולה זו גדולה יותר. אם האויב חונה עם צבאו ליד המדינה ואני אומר שיילחמו ויכבשו אותה - אין צורך להיות נביא גדול, שהרי רואים את המהלכים באופן טבעי. אבל להודיע מראש על דבר שאינך רואה כלל, שאין לו סיבות ומסובבים ואין לו התחלה - זו ידיעה גדולה לאין ערוך. ולדוגמה מעשית: אם היה הקדוש ברוך הוא אומר בזמן האימפריה הבבלית שבבל תמשול לעולם, היתה זו נבואה בתוך הטבע, שהרי רואים שבבל אימפריה. אבל כשהוא אומר: בבל שאתה רואה אותה עתה ענקית - תיחרב ולא תיבנה עוד לעולם, ותימחה האימפריה הבבלית; ועם ישראל שאתה רואה אותם עתה אפס גמור - הם שיעלו והם שימשלו וייוותרו לעולם - הרי זה הפוך ממה שנראה בטבע, ואף ההתחלה הפוכה. זהו "מקדם אשר לא נעשו".
ומוסיף המלבי"ם שגם כאן המאמרים מקבילים: כנגד "מגיד מראשית אחרית" אומר "עצתי תקום" - אותן עצות שיעצתי בהנהגת העולם וחוקים שקבעתי, בהם עצמם אני פועל והם עומדים. וכנגד "ומקדם אשר לא נעשו" אומר "וכל חפצי אעשה" - כיוון שזה חפצי אני עושה אותו, אף שאין לדבר התחלה בטבע ואין נסיבות מוקדמות המורות שכך יקרה. חפץ השם הוא, ולכן נעשה.
קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט, מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי, אַף דִּבַּרְתִּי אַף אֲבִיאֶנָּה, יָצַרְתִּי אַף אֶעֱשֶׂנָּה׃
רש"י מבאר ש"מזרח" היינו ארם, ו"עיט" הוא לשון עצה בארמית, כמו "התיב עצה וטעם". והכוונה: קראתי את אברהם ממקומו בארם להיות נמלך בעצתי, והיא עצת ברית בין הבתרים - "ועבדום ועינו אותם" ארבע מאות שנה. ולא זו בלבד, אלא "אף דיברתי אף אביאנה", שהרי הראה לו הקדוש ברוך הוא את כל ארבע הגלויות ואת כל העתיד להיות. ואגב, ה"עיט" מתקשר גם ל"עיט אשר על הפגרים" שבברית בין הבתרים.
הרד"ק מבאר שהמדובר בכורש, וכן עולה מן ההקשר, שהפסוקים הקודמים דיברו בכורש שהקדוש ברוך הוא הועידו לגאול את ישראל, ובסופו של דבר רק נתן רשות לעלות ולא עשה את הגאולה בפועל. "קורא ממזרח עיט" - קורא לכורש שיבוא מארצו שהיא מזרחית לבבל, ויבוא במהרה כעיט העף במהירות. "איש עצתי" - שקיים את מה שיעצתי על בבל, להילחם כנגדה. ו"אף" - לא זו בלבד, אלא גם קראתיו שישלח את ישראל מגלותם. ופירוש שלישי מביא הרד"ק, שהדברים נאמרו במלך המשיח, שהקדוש ברוך הוא קורא לו וקראו עיט, שיעוף במהרה ויבוא לגאול את ישראל.
המלבי"ם מדייק ש"עיט" הוא עוף טורף ודורס, עוף טמא, ולכן נקרא כורש בשם זה - שנקרא לטרוף את בבל. ושתי קריאות היו לו: האחת להכניע את בבל, והשנייה לשחרר את ישראל וליתן להם רשות לעלות, ועל זו נאמר "איש עצתי" - שיקיים את עצתי להושיע את ישראל ולבנות את הבית. ולכן כנגד הציווי לטרוף את בבל אמר "ממזרח", שהוא מזרחה של בבל; וכנגד הציווי להושיע את ישראל אמר "מארץ מרחק", שכלפי ישראל הוא באמת רחוק. ובקריאה זו רואים את שני האופנים שהוזכרו לעיל: מה שעל פי חוקי הטבע - "אף דיברתי אף אביאנה", אין זה דבר חדש אלא דיברתי על העתיד להיות ואביאנו; ומה שלמעלה מן הטבע - "יצרתי אף אעשנה", יצירה חדשה, והיא נס גאולת ישראל.
שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה׃
לפי המלבי"ם הדברים מופנים לבני בבל: אתם אכזרים, אבירי לב, ואתם רחוקים מן הצדקה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות - שאותה צדקה לא עליכם תחול אלא על אחרים, על עם ישראל, כפי שיבואר בפסוק הבא. וכן הרד"ק הולך בקו זה, שהם אנשי בבל, אבירי לב ואכזרים לישראל, ו"רחוקים מצדקה" היינו שהם רחוקים מלעשות צדקה עם עם ישראל.
אולם לרש"י פירוש מעניין, הפוך לגמרי: הביטויים מכוונים לעם ישראל. "אבירי לב" - אביר הוא חזק, חזקי לב, שאימצתם את לבבכם ונדבקתם בי, וזה שבח לישראל: אבירות לב להידבק בקדוש ברוך הוא גם בעיתות קשות, ולא אכזריות. "הרחוקים מצדקה" - ארכו לכם הימים ולא הראיתי לכם את הצדקה שהבטחתי לגאול אתכם; אתם צריכים להיגאל ועדיין לא גאלתי אתכם כהבטחתי.
קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָק וּתְשׁוּעָתִי לֹא תְאַחֵר, וְנָתַתִּי בְצִיּוֹן תְּשׁוּעָה לְיִשְׂרָאֵל תִּפְאַרְתִּי׃
לפי רש"י, המשך הדברים לישראל: עד עתה הייתם רחוקים מן הצדקה, ומעכשיו "קרבתי צדקתי לא תרחק" - אני גואל אתכם. ולפי המלבי"ם, שהדברים הקודמים נאמרו בדרך שלילה לבבליים, כאן בא המשך: הצדקה שאעשה לא תחול עליכם אלא על ישראל. "קרבתי צדקתי" - אכפר להם את עוונותיהם ואזכיר להם את זכויותיהם, ומכוח זה "ותשועתי לא תאחר", שכיוון שיש צדקה והשם דן את ישראל בצדק ומזכיר זכויותיהם, ממילא באה הישועה. ואף שלישועה יש זמן קבוע - במלאות לבבל שבעים שנה - מכל מקום הדבר יהיה בדרך של צדקה וחסד. "ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" - שאני מתפאר במעשיהם הטובים; לא לכם הבבליים, אבירי הלב הרחוקים מצדקה, אלא הצדקה תבוא דווקא על עם ישראל.
הפרק פותח בלעג לאלילי בבל שאין בהם כוח למלט מתוכם את הזוהמה, ומעמיד כנגדם את הקדוש ברוך הוא הנושא, סובל וממלט - עמידה שהתבארה לנו בנפש החיים כהנהגת השם בעולמות: שאינו משלח את כוחות הדין בבת אחת אלא מעט מעט, בייסורים שאדם יכול לעמוד בהם, עד שיתנקו העולמות לחלוטין. משם עובר הנביא להוכיח שאין לא השוואה, לא דמיון ואף לא משל בין השם לעבודה זרה, ומונה בסדר יורד את אפסות הפסל שנושאים אותו על כתף, שאינו זז, אינו עונה ואינו מושיע. "זכרו זאת והתאוששו" - היו אנשים ולא בהמות; "זכרו ראשונות" - כי אנוכי אל ואין עוד. הקדוש ברוך הוא מודיע מראש הן את המהלך שבתוך הטבע ("עצתי תקום") והן את אשר למעלה ממנו ואין לו התחלה כלל ("וכל חפצי אעשה"), וקורא לכורש ממזרח לטרוף את בבל ולשלח את ישראל. ולסיום: אבירי לב בבל רחוקים מצדקה, אך "קרבתי צדקתי לא תרחק" - התשועה נתונה בציון, לישראל תפארתו. יגאלנו השם גאולת עולמים במהרה, אמן ואמן.