פרק מ"ו בישעיהו ממשיך את הקו שראינו בפרקים הקודמים: הנביא מלעיג על עבודה זרה ועל עובדיה. אם בפרקים הקודמים ראינו את הלעג על מי שלוקח בול עץ, חציו צולה עליו את בשרו וחציו עושה אלוה, כאן הלעג מגיע לשיאו: לא זו בלבד שהאליל אינו מציל את עובדיו, אלא הוא עצמו כורע ונופל, ועובדיו נאלצים לסחוב אותו על כתפיהם אל הגלות. מול זה עומדת ההבחנה הגדולה שבין אלילי השקר ובין אל אמת: הגוי נושא את אלוהיו, ואילו את ישראל - הקדוש ברוך הוא נושא.
כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ, הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה, נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה׃
רש"י מפרש: אלוהותיהם של בבל כרעו וקרסו. בל הוא האליל של בבל (אותיות בבל כוללות את המילה בל), וכן נבו. וכאן מציין רש"י שזהו אחד המקומות שבהם הכתוב עושה צחוק מעבודה זרה. הגמרא אומרת: כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה - כל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות של עבודה זרה.
ומדוע? הליצנות היא מידה קשה מאוד. הגמרא אומרת שליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. מי שמתלוצץ - הכל קל בעיניו, אין לו מחסום לנגד עיניו, ואפילו עריות החמורות נעשות קלות בעיניו, שהרי הכל אצלו בצחוק ובקלילות ושום דבר אינו מטריד אותו. ולכן העונש של הלץ הוא "נכונו ללצים שפטים": רק כשהלץ מתחיל לקבל מכות הוא מבין שהעולם אינו מצחיק. דרך השכל, ההיגיון והרציונל לא תעבוד אצלו, כי מכל דבר שתאמר לו הוא עושה צחוק.
ובכל זאת יש דבר אחד שמותר להתלוצץ ממנו, והוא עבודה זרה. המלחמה בעבודה זרה קשה כל כך, עד שמותר להשתמש גם בכלי הזה. כוחה של הליצנות הוא שאיננה פועלת בכלים לוגיים: עצם זה שאתה עושה מהדבר צחוק - ביזית אותו וביטלת אותו, גם אם מדובר בדבר אמיתי ונכון. כאן אנחנו גוזלים את החנית מיד המצרי: כשיש טומאה ושקר, ואנחנו יודעים בבירור שהעבודה הזרה שקר וניתן להוכיח זאת, מותר להילחם בה גם בדרך של ליצנות.
מכאן גם מובן מדוע רבים מן הרחוקים מתורה ומצוות משתמשים בדרך זו כנגד כל דבר שבקדושה. הוא עושה צחוק משומר המצוות, מהמצווה עצמה, מדברים שבקדושה - וכך הוא פטור מלהתעמת עם התוכן ולהסביר מה לא נכון בו. הוא צחק על זה וגמרנו. זו הייתה דרכם של המשכילים למיניהם, דרכם כסל למו: לקחת דבר שבקדושה ולהלעיג כנגדו.
בזמנו, כאשר דורון ויצטום פרסם את מחקרו בעניין דילוגי האותיות בתורה (בספר "המימד הנוסף"), רצה ד"ר אליהו ריפס, מתמטיקאי בעל שם עולמי שזכה בפרסים, להוכיח שהמחקר מוטה ואינו נכון. יש להדגיש שאין מדובר בכל מיני "מציאות" שאפשר למצוא בכל ספר, אלא בעבודה מחקרית וסטטיסטית, שמראה תופעות שסיכוייהן אחד למיליון ואחד לשנים עשר מיליון - דברים שאינם הגיוניים כלל אלא אם כן מישהו תכנן אותם כך.
במחקרים אפשר לירות חץ ואחר כך לצייר סביבו את העיגולים: במקום להתאמץ ולחקור, אתה קובע את המסקנה מראש ומתחיל להביא מובאות שיתאימו לה. לפעמים על סמך זה גם מייצרים תרופות, ואנשים מתים אחר כך. אבל ריפס נכנס למחקר רציני, ובעקבותיו חזר בתשובה. הוא נוכח לראות את האמת שבתורה, שיש מי שצפן בה את כל ההיסטוריה והעתיד - חנוכה, פורים, היטלר ימח שמו, סדאם חוסיין, רצח רבין - הכל טמון בדילוגי אותיות.
ואז עשו הצגה כנגד העניין, ושמו את כל הדבר ללעג ולקלס. מישהו סיפר לי ששמע ראיון שבו העלו את אחד מעורכי ההצגה יחד עם אחד מהחוקרים. שאלו את החוקר מה יש לו לומר, והוא ענה: אני רוצה לשאול רק שאלה אחת - האם קראת את המחקר מההתחלה ועד הסוף? השיב הלה: לא. אמר לו: אם כן, אין לי מה להתעמת איתך. לקחת דבר שלא קראת, שאינך יודע על מה הוא מבוסס, והתחלת לעשות ממנו צחוק? תקרא את המחקר, יהיו לך השגות עליו - אני מוכן לשמוע. אבל לעשות הצגה שמציגה את הדבר באופן נלעג, זה לא רציני כלל.
רש"י מפרש: "לשון צחוק של עכו"ם הוא" - כמי שיש לו חולי מעיים ואינו מספיק לשבת על מושב בית הכיסא עד שהוא נתרז. עוד לא הספיק לשבת וכבר עשה צרכיו (במחילה מכבוד הציבור). זהו הלעג: "כרע בל קורס נבו" - עוד לא הספיק לכרוע, וכבר קרס.
"היו עצביהם" - עצבים הם הצלמים, כמו "עצביהם כסף וזהב". "לחיה ולבהמה" - למה נדמו? לחיה ולבהמה. הכנס חיה הביתה לכמה דקות, ואחר כך תצטרך לשטוף ולפזר בושם בבית; אין לה שום מינימום של ניקיון והיגיינה, היא עושה צרכיה בכל מקום. כך היו העצבים שלהם, מזוהמים ומלוכלכים בראי שלהם. "נשואותיכם עמוסות" - הראי שבמעיהם היה כבד כמשא לעייפה, ולכן כרעו תחתיו. ובהמשך נראה לאיזה עומק מכוון הלעג הזה דווקא בעניין הצואה.
הרד"ק מסביר שהנביא חוזר כאן לצחוק על הפסילים. כשבבל נלכדה - לא די שהאלוהות שלהם לא הצילו אותם, אלא הם עצמם כרעו ונפלו לארץ. אלה שסמכתם עליהם וציפיתם שיגנו עליכם, לא זו בלבד שלא הגנו, אלא כרעו וקרסו בעצמם. (המלבי"ם מעיר ש"קורס" קרוב ל"כרס" - בחילוף אות - זהו הביטוי של נפילה.)
ואחרי שקרסו ונשברו, טענו אותם על הבהמות להוליכם למדי ופרס, והם היו מכוסים כסף וזהב. ומה זה "לחיה"? בהמה היא בהמת משא, אבל חיה? וכי נושאים משא על צבי או על אריה? אומר הרד"ק: הפיל. הפיל הוא חיית משא. אם כן "היו עצביהם לחיה ולבהמה" - נשאו אותם על חייתם ובהמתם: חמורים, פרות ושוורים, וכן פילים.
"נשואותיכם עמוסות" - אומר הרד"ק, זה נאמר בדרך צחוק ולעג: הבהמות היו עמוסות מן העבודה הזרה שלכם, טעונות יותר מדי מרוב הזהב, עד שהחמרים והגמלים יאמרו "משא לעייפה" - הבהמה כבר עייפה מכובד המשא. תראו לאיזה מצב הגעתם: במקום שהאלוה יגן עליכם, הוא כורע ונופל, ועוד צריך כמו נכה שיעמיסו אותו על בהמה. זה האלוה שעליו סמכת ואליו התפללת: לא רק שכרע, אלא בהמה צריכה לשאת את שבריו ולכרוע תחת המשא.
המלבי"ם מפרש בדרך מקורית: "כרע בל קורס נבו" אינו מדבר על האליל אלא על האיש - כרע האדם המשתחווה לבל, וקרס האדם המשתחווה לנבו.
ומה הם "עצביהם"? לדעת המלבי"ם זהו תואר האדם ועיצוב דמותו, מלשון "ידיך עצבוני". "היו עצביהם לחיה ולבהמה" - דמות פניהם של עובדי העבודה הזרה, עיצוב צורתם, נעשה כחיה וכבהמה. מי שמשתחווה לאליל נבזה ומאוס כזה, אין לו עוד תואר דמות אדם; הוא ירד למדרגת בהמה, ואף גרוע ממנה - שהרי הבהמה עושה רצון קונה, ואילו אתה לקחת בול עץ ועשית אותו לאלוה. הם איבדו את תואר האנוש שלהם.
"נשואותיכם עמוסות משא לעייפה" - האלילים שאתם נושאים על שכמכם, הרי הם עצמם עמוסים: מטעינים עליהם זהב, שרשראות וקישוטים. ואתם נושאים את האליל יחד עם כל המשא שעליו, במקום שהוא יישא אתכם.
ומדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין "נשואות" ל"עמוסות", והלא שניהם לשון משא? אלא "עמוס" הוא תמיד כשמישהו מעמיס על אחר - "ויעמוס איש על חמורו", "אביך העמיס עלינו עול כבד". ואילו כשאני לוקח מעצמי ונושא, זה נקרא "נושא". לפי זה: "נשואותיכם" - מה שאתם נושאים מעצמכם, אתם לקחתם על עצמכם את האליל; "עמוסות" - האליל עצמו הועמס בכסף וזהב על ידי אחרים. נמצא שאתה נושא בסוף את האליל שציפית שיישא אותך ויושיע אותך.
קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו, לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא, וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה׃
רש"י ממשיך באותו קו של לעג: "לא יכלו מלט משא" - להפליט את הצואה שבמעיהם כשאר המוציאים כהוגן. אם קודם הלעג היה שהם מתריזים בלא שליטה, כאן הלעג הפוך - יש להם גם עצירות ואינם יכולים להוציא. "מלט" הוא לשון הוצאה והפלטה, כמו "והמליטה זכר".
הרד"ק מפרש: לא יכלו למלט את עצמם מן המשא - שלא יצטרכו הבהמות לשאת אותם. נו, אתה אלוה, והבהמות צריכות לסחוב אותך? לא יכלו להימלט מן המצב הזה שהם כחנוטים, כנכים שצריכים שהבהמות תישאנה אותם.
והמלבי"ם מסביר על פי דרכו: עתה, כשעובדי בל ונבו הולכים לגולה עם אליליהם - אותם אנשים שכרעו וקרסו לפני האלילים - הם נושאים אותם על שכמם. "קרסו כרעו יחדו" והשתחוו להם שיושיעום, ובכל זאת "לא יכלו מלט משא": האלילים לא יכלו להושיעם אפילו את הישועה הקטנה, שיימלטו לפחות מלשאת את המשא הכבד הזה, שהוא האליל עם כל מה שעמוס עליו. במילים פשוטות: לא די שלא הצלת אותי, אלא שאינך מציל אותי אפילו מן הצורך לסחוב אותך על הגב. גם את הישועה הזאת לא הושעת לי.
"ונפשם בשבי הלכה" - הם היו סבורים שיש לאלילים נפש ורצון וכוחות, והנה נפשם הולכת בשבי. העובד ואלילו הולכים יחדיו בגולה, ואפילו מן המשא הכבד שעל הכתף אין האליל יכול להושיע.
שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב, וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן, הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם׃
רש"י מפרש: "העמוסים מני בטן" - מאז שנולדתם בבית לבן הארמי עמסתי אתכם על זרועותיי. שהרי כבר מאז היה עם ישראל נרדף - על ידי לבן, על ידי עשיו, ומשם והלאה בכל דור ודור. ולא כמו העכו"ם, אומר רש"י, שהם עומסים ונושאים את אלוהיהם כאמור למעלה, אלא אתם עמוסים ונשואים בזרועותיי.
כאן מתחדדת ההבחנה: הגוי צריך לקחת את האלוה הנכה שלו, שנשבר ולא הושיע, ולשאת אותו על כתפיו. ואילו הקדוש ברוך הוא אומר: אני נושא אתכם על כתפיי, אני נושא אתכם על זרועותיי. זה ההבדל בין אל אמת לאלילי שקר.
קראתי פעם משל נפלא: אדם אחד ראה בדמיונו את משעולי חייו כפסיעות על גבי החול, ולכל אורך הדרך הבחין בזוג פסיעות נוסף לצידו - "ה' צלך על יד ימינך", הקדוש ברוך הוא מלווה אותו תמיד. אלא שדווקא בתקופות הקשות, בעיתות המשבר, ראה זוג פסיעות אחד בלבד. פנה ואמר: ריבונו של עולם, למה דווקא בעיתות הקושי והצרות איני רואה את פסיעותיך לצידי? יצאה בת קול ואמרה לו: בני, זוג הפסיעות שראית - שלי הם, כי אותך באותן תקופות נשאתי על כפיים.
דווקא בעיתות הקשות ה' נמצא עם האדם בקרבה הגדולה ביותר. אין זמן של קרבה לה' יתברך כמו שעה שאדם בצרה, בצער, בניסיון. אז הקדוש ברוך הוא נושא אותו על כפיים, שהרי האדם מצד עצמו אינו יכול לעמוד בזה כלל; ואם עמדת - אומר הקדוש ברוך הוא - נשאתי אותך על כפיים, אני הרמתי אותך כדי שתוכל לעבור את התקופה.
המלבי"ם מבאר: לעומת עובדי האלילים, אומר הנביא - שמעו נא, "בית יעקב" הוא ההמון של עשרת השבטים, "וכל שארית בית ישראל" היא הפליטה שנשארה משבט יהודה ובנימין; נמצא שהוא מדבר אל כולם. ואתם - אינכם נושאים אלא נשואים.
והוא מדמה זאת לאישה הנושאת את פרי בטנה: תחילה היא נושאת אותו תשעה ירחים בבטנה, ואחר כך, כשיוצא מרחמה, היא נושאת אותו על ידיה. "העמוסים מני בטן" - ימי ההריון; "הנשואים מני רחם" - משעת הלידה ואילך. שכן לשון "בטן" מכוונת תמיד להריון ו"רחם" ללידה, כמו "עליך הושלכתי מרחם" - בעת הלידה, "מבטן אמי אלי אתה" - עוד קודם לכן; וכן לצד השני: "זורו רשעים מרחם", ולא רק מרחם אלא "מבטן תעו דוברי כזב" - כבר בשלב ההריון.
ולפי ההבחנה שראינו בין "עמוס" ל"נשוא" הדברים מדויקים להפליא: "עמוס" הוא כשאחר מעמיס, ולכן בהריון - שהטיפה באה מכוח האב - נמצא שאחר העמיס על האישה את ההריון, ולכן "העמוסים מני בטן". ואילו לאחר הלידה, מי שמרימה את התינוק היא האם מרצונה, והרי זו נשיאה מרצון, ולכן "הנשואים מני רחם".
וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל, אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט׃
"ועד זקנה" - עד שאתם כבר זקנים וכלה כוחכם ואין לכם כביכול זכות. בתחילה הייתה לנו זכות אבות, אך משהזקַנּו כבר השתמשנו בה וניצלנו אותה. על כך אומר הקדוש ברוך הוא: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול" - עדיין אני במידה טובה להושיעכם, לשאת ולמלט.
ומדייק רש"י: על יראתם של הגויים נאמר שהיא נסבלת - כלומר נישאת על ידי עובדיה, שעובד העבודה הזרה צריך לסחוב את אלילו על גבו וללכת. ואילו אצל הקדוש ברוך הוא: "אני אסבול" - אני סובל אחרים ונושא אותם עליי, ואת משאם אני ממלט. (ו"סבל" כאן אינו מלשון ייסורים, אלא מלשון סַבָּל, נשיאת משא.)
המלבי"ם מוסיף שהנשיאה שהקדוש ברוך הוא נושא את בניו גדולה מנשיאת ההורים את ילדיהם. שכן אצל ההורים היחס הוא כזה: כשהילד קטן - ההורה נושא אותו; וכשהילד גדל וההורה מזקין - באופן טבעי הילד אמור לשאת את הוריו. (אמנם למציאות קשה לבנות על כך; אומרים שאב אחד מפרנס עשרה ילדים, ועשרה ילדים אינם מפרנסים אב אחד ואינם דואגים לו - לך תחפש אותם, זה לא זמין, זה נסע, זה עסוק. אבל על כל פנים כך הוא הסדר הטבעי: אין ההורה ממשיך לשאת את בנו בגיל עשרים, שלושים, ארבעים וחמישים, אלא הילדים נושאים את הוריהם ועוזרים להם.)
אומר הקדוש ברוך הוא: אצלנו אין הדבר כן. "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול" - אני נושא את עם ישראל גם משהזקינו וגם משהגיעו לשיבה. ושיבה היא תמיד לאחר זקנה, כמו "ואני זקנתי ושבתי". אפילו כשכבר העלו שיער שיבה והזקינו מאוד - לא די שאינכם נושאים אותי, אלא אני נושא אתכם. "אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט": לא רק שעשיתי אתכם, אלא אני נושא כסַבָּל את כל צורכיכם, וממלט אתכם מכל פגע.
הפרק פותח בלעג נוקב על בל ונבו, אלילי בבל, שכרעו וקרסו ולא הצילו את עובדיהם - ואף לא את עצמם מלהיות משא על כתפי עובדיהם ועל גבי הבהמות בדרך לגולה. רש"י מלמדנו שזהו מקור ההיתר של "ליצנותא דעבודה זרה", שהיא הכלי היחיד שהותר במלחמה בשקר; הרד"ק מצייר את תמונת האלילים העמוסים זהב על גבי פילים וחמורים; והמלבי"ם מפרש שהכורע והקורס הוא האדם עצמו, שאיבד את צלם אנוש ונעשה כחיה וכבהמה. ומולם עומדים ישראל: "העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם" - עם שאינו נושא את אלוהיו אלא נישא על ידיו, מן הבטן ומן הרחם ועד זקנה ושיבה. שלא כדרך העולם, שבו הבן נושא את אביו לעת זקנתו, הקדוש ברוך הוא נושא אותנו לעולם, ובפרט בשעות הקשות - שאז הוא נושא אותנו על כפיים.