פרק מה נחתם בהכרזה על ההכרה העתידית בייחוד ה' בכל קצווי ארץ: "פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ", "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן". בסוף הפרק בא הפסוק המסיים את התמונה, ובו מתברר שגם כשכל האומות יבואו ויקבלו את מלכות ה', עדיין יישאר הבדל מהותי בין ישראל לבין שאר העמים. הפסוק הזה קשה מאוד בסידורו, ולכן נדרשו בו המפרשים בכמה וכמה דרכים.
אַךְ בַּיהֹוָה לִי אָמַר צְדָקוֹת וָעֹז עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בּוֹ׃ (כד)
רש"י מעיר שהמקרא הזה מסורס. "מקרא מסורס" פירושו שהכתוב אינו כתוב כסדר ההבנה שלנו, אלא צריך כביכול להתחיל לקרוא אותו מן האמצע, לחזור להתחלה ולסיים. כדי להבינו יש "ליישר" אותו ולסדרו מחדש. שני טעמים יכולים להיות לדבר: האחד, שדרך ההבנה שלנו אינה דרך הבעתו של כותב הספר, והסידור מחדש בא רק לקרב את הדברים אל דעתנו. והשני, שדברי הנביא כוללים בתוכם גם עניינים נסתרים וענייני סוד, ולכן נכתבו דווקא בדרך זו כדי לרמז על התוכן הפנימי; וכדי להבינם ברובד הפשט אנו נאלצים לסרס את הכתוב, אף שבכתוב עצמו יש כמה רבדים.
ולפי רש"י הכוונה: אף על פי שכל הגויים ישתחוו לפניו, "אך לי" לבדי, לכנסת ישראל, הובטח מאת ה' "צדקות ועוז". יש כאן כביכול שבועה מאת ה', שלעולם יעמדו ישראל במדרגה גבוהה יותר, בבחינת "בנים אתם לה' אלוקיכם". הגם ש"כל ברך תכרע וכל לשון תישבע", אל תחשוב שהאומות יעמדו במדרגתם של ישראל. ולא יבואו מכחישי התורה לחלל את כבודו, וכל "הנחרים בו", כלומר המתגרים בה', יבושו ויתחרטו על מעשיהם וישובו בתשובה, אך לעולם תישאר דרגתם של ישראל דרגת בנים למקום ולא כדרגת האומות.
נאמר במשלי: "אדם חסר לב תוקע כף, עורב ערובה לפני רעהו". דיין ההולך ומוציא ממון מזה כדי לתת לזה, ואינו מדקדק ואינו מתבונן כראוי אלא ממהר לפסוק את הדין, הוא אדם חסר לב, שכן הוא נעשה כערב לפני רעהו. ערב קבלן משמעו שתובעים אותך לפני שתובעים את הלווה, ואתה המתחייב. וכיוון שנאמר "וקבע את קובעיהם נפש", שאת גוזלי ישראל הקדוש ברוך הוא גוזל נפש, הרי שדיין שהטה משפט ניגשים אליו מיד.
וחשוב להדגיש: "חסר לב" איננו במשמעות המודרנית של אכזר, כדרך שאומרים היום על מי שאין לו רגש. "חסר לב" פירושו חסר שימת לב, חסר התבוננות הלב. אילו הייתה לך התבוננות הלב, היית רואה לאן אתה מגיע ולא היית עושה כדבר הזה. רק משום שאינו שם ליבו על מעשיו הוא מגיע לתקוע כף ולערוב ערובה לפני רעהו.
פשט מחודש שהתחדש לי בפסוק זה: לפני זמן נתפסה חבורה שהחזיקה מחסן ענק בדרום ובו מצות מזויפות עם כל ההכשרים הטובים ביותר. הם סרקו תוויות עם מכונה פשוטה, וייצרו "מצות בית יוסף", "מצות הרב מחפוד", "מצות בד"ץ העדה החרדית ירושלים", בעוד שבפועל לא הייתה שם שום השגחה כלל, לא מספקת ולא רבנות, אלא אפו מצות ועמדו לשווקן. מכשלה עצומה ונוראה, שהרי זה חמץ גמור, ובחסדי ה' מישהו ידע ודיווח, והדבר נתפס עוד לפני שהגיע לשווקים. אמרתי אז: הנה פשט מחודש בפסוק, "אוהב פשע אוהב מצה", אוהבי הפשע אוהבים את המצה, ובלבד לעשות מעט כסף קל.
רש"י מפרש: "אוהב פשע" הוא מי שאוהב לפשוע כנגד חברו, ובזה הוא מעורר "מצה" ומריבה. ו"מגביה פתחו" הוא מי שמדבר בגאווה, שכן "פתחו" מלשון "פתח פיך ויאירו דבריך". מי שמדבר גדולות ומתרברב, מבקש שבר. וכמה זה נכון: אדם מתרברב "אנחנו נעשה ונביא ונצליח", מתהלל חוגר כמפתח, ולבסוף אין לו אלא בושות וביזיונות. אילו לא היה מדבר, לא הייתה הנפילה ניכרת; אבל משדיברת כל כך הרבה ולבסוף יצאת קטן, זהו שבר וביזיון גדול. אל תאמר "אנחנו מביאים עשרים מנדטים", ולבסוף מתברר שלא עברת את אחוז החסימה ואפילו את עצמך לא הכנסת. דרכו של אדם להוסיף מעט כדי לעורר התלהבות ועשייה, ובלבד שידבר בסדר גודל הגיוני; אבל כשאתה קופץ הרבה מעבר לכוחך, השבר שאחר כך גדול. "מגביה פתחו מבקש שבר" - אתה מזמין את הנפילה בעצמך.
רבנו יונה מסביר את הפסוק בהמשך לפסוק הקודם שעסק בערבות: כמה גרוע עניינו של ההולך ומחלק ערבויות לאחרים, שהוא כאדם האוהב מצה ואוהב את הפשעים, שכן יש לו בזה סיבות לריב. ומן החימה יוצאים פשעים רבים, כמו שנאמר "ובעל חימה רב פשע". אדם הנעשה ערב לחברו יבוא בהכרח לידי חימה: הוא יכעס על המלווה הבא לתבוע ממנו כסף שלא לקח, ויכעס על הלווה שבמקומו הוא נאלץ לשלם, ומתוך החימה יבוא לפשע. וכן "ברוב דברים לא יחדל פשע". אדם הכועס מסוגל לעוונות ולפשעים הגדולים ביותר, כל מיני מדורי גיהינום שולטים בו, הוא משתולל ועושה דברים שהם היפך ההיגיון והשכל, מזיק לעצמו ולאחרים. היו שברגע אחד של כעס רצחו את זולתם, ובדרך לכלא היו להם שנים ארוכות להרהר בשטות שעשו ברגע אחד. ומניין נבע הכול? מן החימה, והחימה באה מאותה חתימת ערבות.
"מגביה פתחו מבקש שבר" - המטפס גבוה מדי מבקש שבר, שהרי נאמר "לפני שבר גאון". כך דרשו חז"ל על המן: "בימים ההם גידל המלך את המן" - למה צריך היה לגדלו? "לפני שבר גאון". אדם שמשליכים אותו מקומה שנייה, אין הרעש נשמע כראוי; אבל כשמשליכים אותו מקומה חמישים, זהו רעש אחר. לכן לא הפילו את המן ממעמד של פקיד זוטר בכפר נידח, אלא דווקא מדרגת המשנה למלך, כשחותם המלך בידו, ומשם קיפצו אותו אל עץ התלייה. זהו שבר עצום. לכן היזהר, אל תתגאה ואל תתרומם למעלה מדי, שלא יהיה השבר בהתאמה.
ומדוע חיבר הכתוב בין שני הדברים, בין אוהב המצה לבין מגביה פתחו, שלכאורה הם שני עניינים נפרדים? אומר רבנו יונה: בא המקרא לשקול את שתי המידות הרעות ולהכריע שאהבת השררה גרועה יותר. שהרי עיקר גנותה של המריבה הוא בתוצאותיה, שעל ידי המצה יבוא לידי פשע, יכה, יגנוב ואף ירצח. אבל השררה והגאווה הן דבר פסול מצד עצמו, ולא בגלל מה שהן מביאות. ואם כן, גרוע יותר לעשות דבר הפסול מצד עצמו מאשר לעשות דבר המביא לידי פסול. ועל זה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב" - עצם הגבהות היא תועבה, לא משום שתביא אותי למשהו אחר.
הגאון מווילנה מסביר: מי שאוהב מצה ומריבה אוהב למרוד ולפשוע ברעיו, כלומר עושה כל מיני דברים המרגיזים את האחרים, שכן חלק מן התענוג שלו הוא לריב ולהתווכח. יש אנשים הנהנים מן המריבה, שאינם אוהבים חיים על מי מנוחות, ומחפשים תמיד על מי לדבר ועל מי לרכל. הוא מחפש סיבות לריב, ולצערנו לעיתים גם בבית הכנסת: מחפש מעידה, מצפה שמישהו יאמר משהו כדי לקום וליפול עליו. אלו אנשים אוהבי מצה, ולכן הם אוהבי פשע, מחפשים פשעים כדי שיהיה על מה לריב.
ובביאור "מגביה פתחו" מביא הגאון הסבר מעניין: אדם הרוצה שייכנסו אליו אנשים רבים לביתו מגביה את פתח ביתו, ומכניס רעים רבים. אדם זה מבקש שבר, שכן נאמר "איש רעים להתרועע" - אל תחשוב שריבוי חברים דבר טוב הוא; "להתרועע" מלשון שבירה, כמו "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם". וכן אמרו על חודש אב "ריע מזליה", ופירושו רעוע מזלו ולא רע מזלו, ולעומתו חודש אדר "בריא מזליה", בריא היינו חזק, מול רעוע. ריבוי חברים מביא לידי מריבות, לידי לשון הרע, ולידי כך שאדם המצוי הרבה עם רעיו מצוי גם עם אשת רעהו ובא לכל מיני כישלונות, וחברים מושכים אותו לדברים שאינם טובים. לכן "קנה לך חבר" - חבר אחד טוב ואמיתי, שיקדם אותך בעבודת ה', ולא ריבוי חברה שלאו דווקא יועיל לך.
עוד מסביר הגאון מווילנה, בקו של רש"י: "פתחו" היינו פתחי פיו, מלשון "פתח פיך ויאירו דבריך". מי שפותח פיו לדבר סרה מבקש שבר, והדבר יהיה מחיטה לו. כשאדם מדבר דברים שאינם טובים, פיו מכשילו: "ברוב דברים לא יחדל פשע". אתה מדבר הרבה, ולבסוף ימצאו סתירה בדבריך, תחייב את עצמך בדברים שלא התכוונת אליהם כלל, ותפגע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, והם ירגישו שהייתה לך כוונה זדונית נגדם. דבר פחות, תזיק פחות.
הרלב"ג מפרש את "אוהב פשע" על אותו טיפוס המומחה לפגמים. אדם שמתאים לעבוד באיש ביקורת: כל דבר עקום הוא תופס מיד, נכנס לבית ומיד שואל מי עשה לך את הקיר העקום הזה, בשעה שאיש לא שם לב. הוא מומחה לחסרונות ולפגמים, ומוצא באחרים פשעים, בין שהיו ובין שלא היו. יש לו זכוכית מגדלת ענקית, טלסקופ, והוא בוחן כל אדם בעשר בחינות כדי למצוא מה אינו בסדר ובמה לא דקדק. אדם כזה מחפש כל הזמן קונספירציות, ויש לו הסברים מדוע עשו כך נגדו ומה רצו להזיק לו. אדם כזה מכנה שלמה "אוהב פשע", והוא ראוי למחלקה קרימינלית במשטרה. ומה מביא הדבר עליו? "אוהב מצה", מריבה ומחלוקת, שכן תמיד יעשו אנשים דברים שאפשר לתת להם פרשנות שלילית, ותמיד תמצא נסיבות שיוכיחו לך שאתה צודק ושכוונתם זדונית כלפיך.
ולפי הרלב"ג המשך הפסוק נפלא: "מגביה פתחו" היינו שמשקיף על הדברים מצד שמשים עצמו בעליונות מקום. הוא מסתכל על הכול מלמעלה, כמחלקת ביקורת. ומתוך שהוא סבור שהוא גדול המעלה ומגיע לו כבוד רב, הוא מפרש כל מעשה של הזולת כמכוון נגדו וכפגיעה בכבודו. אדם כזה "מבקש שבר", והדבר יביא עליו רעה גדולה.
המלבי"ם מבחין בין מריבה למצה: מריבה היא בפה, ואילו מצה היא כבר השלב שבו עוברים לידיים ומתחילים להכות, כמו "כי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אשה הרה". ו"אוהב פשע אוהב מצה", שעל ידי שהוא אוהב פשע, וכמו שנאמר "איש חימה רב פשע", מתוך החימה תבוא המצה וגם המריבה, שהרי הוא מרגיש מעל כולם.
ובביאור "מגביה פתחו" למלבי"ם פירוש מחודש, שלא כדרך האחרים שפירשו על פיו או על הכנסת רבים לביתו: מגביה את מפתן פתחו. אדם שביתו בנוי במקום נמוך והוא מגביה רק את המפתן, מה יוצא לו? כל הנכנס נתקל ונופל על פניו. כך גם האדם השפל הפותח את פיו בגאווה יותר ממה שהוא באמת: הגבהת את הפתח שלא כמידת הבית, ולכן תיתקל ותישבר בכל פעם. סופו שיישבר באותם דיבורים עצמם שהוא מוציא מפיו.
"עיקש" עניינו עקום, כמו "השועל שיניו עקושות", היינו עקומות. וכן אדם המתעקש, הולך בדרך עקלתון. "עיקש לב" הוא אדם שדעתו עקומה ומשובשת ואינו מכיר את האמת, ולכן "לא ימצא טוב": מי שדעתו ישרה, "משכיל על דבר ימצא טוב", אבל מי שליבו עקום לעולם לא יגיע לדבר טוב אלא תמיד לדברים רעים. ואילו "נהפך בלשונו" הוא מי שמכיר את האמת ואף על פי כן טוען שקר, מצדיק את הרשע מפני שהוא אוהבו ומרשיע את הצדיק מפני שהוא שונאו.
ומי גרוע יותר? ודאי "נהפך בלשונו". שכן העיקש לב זקוק לרחמים, מסכן הוא, דעתו עקומה וכל מסקנותיו יוצאות עקומות, ולכן לא ימצא טוב. אבל "נהפך בלשונו" דעתו ישרה והוא רואה את האמת, ואף על פי כן מעקם את לשונו לצורך אינטרסים. לכן לא נאמר בו רק שלא ימצא טוב, אלא "יפול ברעה": תגיע אליו רעה על מעשיו המקולקלים.
הגאון מווילנה מסביר: "עיקש לב" הוא מי שמעקם את ליבו לסור מדרך הטובה, כלומר ממצוות עשה, "ועשית הישר והטוב". אדם כזה לא ימצא טוב, שנאמר "חטאותיכם מנעו הטוב מכם". והדבר מדוקדק להפליא: "חטא" בלשון הקודש הוא חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים מן המלוכה בעקבות אדוניה בן חגית שמתנשא למלוך (ויש עוד פירושים, אך זהו הפשט הפשוט), וכן אומרים על אדם שהחטיא את המטרה, היינו החסירה. נמצא שהעיקש לב חסר את מצוות העשה ולכן "לא ימצא טוב", אבל לא נאמר בו שיש בו רע, שהרי אינו עובר על לאווים. לעומתו "נהפך בלשונו" הוא איש תהפוכות העושה רע בדיבורו ועובר על לא תעשה, והוא אקטיבי ולא פסיבי, ולכן "יפול ברעה", אותה רעה שהוא עושה בפועל היא שתפיל אותו ותכשילו.
המלבי"ם, כדרכו בכל הספר, מפרש שהלב הוא כוח הממשלה שבאדם. "צדיקים ברשות ליבם" היינו שיש להם ממשלה גמורה על רצונותיהם, והם המושלים על ליבם; והרשעים "ברשות ליבם", שליבם מושכם אל התאוות והם נגררים אחריו. ו"עיקש לב" הוא אדם שכוח המושל שבו עקום ואינו הולך על פי דרך החוכמה. לכן אף שהוא מתבונן וחושב תמיד כיצד להגיע אל הדרך הישרה, לא ימצא טוב. שהרי כבר ביארנו שהחוכמה אינה דבר שאדם יכול להסיק מעצמו, אלא היא חייבת להיות מקובלת מכוח עליון, שכן החוכמה היא ידיעת מה ישר, מה מוסרי ומה הגון, וכל צד בטוח שדרכו היא הישרה וההגונה. ענייני המידות אינם ניתנים להכרעה בכוח השכל לבדו, אלא רק בקבלה מן החכמים, מן התורה הקדושה ומריבונו של עולם. לכן ייתכן שרע לא יעשה, אבל את דרך הטוב לא ישיג בשכלו העקוש.
ואילו "נהפך בלשונו": המלבי"ם מבאר תמיד שהפה מסמל את החוכמה והלשון את הבינה, "פיה פתחה בחוכמה" מול "ולשון תבונות". החוכמה היא המקובל מן החכמים ומן התורה, והבינה היא ההתבוננות והסקת דבר מתוך דבר גם במה שלא נמסר לי במפורש. מי שלשונו מדברת תהפוכות, במקום להתבונן ולהסיק היקשים לוגיים נכונים הוא מסיק מסקנות הפוכות. הרבה פעמים אתה רואה אדם שהנתונים שבידו היו אמורים להוליכו למסקנה א' והוא הגיע למסקנה ב', סימן שמשהו עקום שם. ומתוך כך הוא מגיע לאפיקורסות ולכפירה, לשלילת מציאות הבורא או מצוותיו, ואת אותו פסוק עצמו שממנו אני רואה אלוקות הוא לומד בצורה עקומה כדי להוכיח את סברתו המוטעית. לדוגמה: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הרי שלכאורה היו כמה אלוהויות, וכבר משה רבנו עצמו חשש מן הטעות הזו, ומכאן למדנו כמה מלמדנו הקדוש ברוך הוא מוסר שלעולם ייקח הגדול עצה מן הקטן. ולכן "יפול ברעה", לא זו בלבד שלא ימצא טוב, שהרעה היא הכפירה ואי ההבנה הנכונה בתורה ובקיום מצוותיו יתברך, מתוך היקשים מוטעים והתבוננות שלא נעשתה כראוי.
רבנו יונה מפרש שהכסיל הוא בעל מידות רעות, והמוליד בן כזה יש לו מזה תוגה וצער. והנבל הוא האדם הנבזה והפחות, שלא קנה מעלות לא בחוכמה ולא במעלות השכליות, מלשון ירידה וביזיון, כמו "ואחריתו יהיה נבל", "יעלה נובל", "אם נבלת בהתנשא", "ולא יקרא עוד לנבל נדיב". ומי גרוע יותר? ודאי הכסיל רע מן הנבל, שהרי הכסיל הולך בדרכי האיוולת ומוציא את המידות הרעות אל הפועל: יש בו שנאה, קנאה, כעס וגאווה, והוא מוציאן לפועל, ונמצא שיש ממנו נזק ממשי. אבל הנבל אינו עושה רעה בפועל, אלא שאין לו חוכמה ואינו מתבונן; לכן אין לאביו תוגה, אך גם שמחה אין לו.
עוד מסביר רבנו יונה ב"לא ישמח אבי נבל": גם אם יש לאב עושר, לא ישמח בו, שכן יאמר למי אני מניחו? לנבל, שאין בו שום מעלה שכלית, ועתיד לאבד את הכול באיזה עסק רע. נמצא שאומנם אין לו תוגה, אבל גם שמחה אין לו.
הגאון מווילנה מסביר שהרב המלמד את תלמידו תורה נקרא אביו הרוחני, וכן אנו מתבטאים עד היום. ומניין? אלישע קרא לאליהו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", הרי שקרא לרבו אב. ולפי זה "יולד כסיל" היינו מלמד כסיל, שנעשה אב רוחני לכסיל, "לתוגה לו", שהתלמיד הכסיל הזה יחלוק עליך אחר כך, יבזה אותך בדברים ולא ינהג בך כבוד, ובמידה מסוימת מגיע לך: מה הלכת ללמד כסיל? אל תתפלא אם הדבר שב אליך כבומרנג, והכסיל חולק עליך ומדבר נגדך בגאווה ובוז ומקים מקום כנגדך כדי לבטל את דבריך. ואילו "ולא ישמח אבי נבל" מדבר באב הביולוגי, שבנו נבל, היינו הולך בטל, מדבר שפת יתר ומרבה להג, בטלן, ולכן אביו אינו שמח. נמצא שהפסוק מדבר הן על אב רוחני והן על אב ביולוגי.
המלבי"ם, לפי הקו שהוא הולך בו בכל הספר, מבאר שהכסיל אינו בהכרח מוגבל אינטלקטואלית. הוא יכול להיות פיקח מאוד, אפילו גאון עם IQ של מאה שמונים, אלא שאינו מנהל את חייו בחוכמה ואינו הולך על פי התורה. ייתכן פרופסור גדול שיסביר לך את כל נזקי העישון, ואחר כך יוציא סיגריה כדי להירגע ממה שאמר, שהרי נבהל מן הדברים. וכיצד הוא נקרא? כסיל, שכן אין לו בעיה שכלית, אלא שתאוותיו מתגברות על שכלו הגדול. הכסיל תמיד יודע את הדבר, ואף על פי כן תאוותו גוברת עליו ומעוורת את עינו.
ומחדש המלבי"ם: יש כסיל מלידה ויש כסיל מתוך הרגל ולימוד. הכסיל מלידה הוא מי שנולד עם תאוות רבות, ויש ילדים שכבר מגיל קטן ניכר בהם שנולדו עם תאוות רבות, וכידוע הדבר תלוי גם בכוח המוליד ובטבע שנתנו האב והאם, וגם בארבעת היסודות שבילד: מי שיסוד המים גובר בו, הוא יסוד התאווה. ויש שלא היו בו תאוות מגיל צעיר, אלא שלאט לאט התחבר עם חברה כזו ועשה מעשים כאלה עד שהתחבר אל התאווה. ואומר המלבי"ם: אם אין הכסילות טבעית, אף שאין האב שמח בו, אין לו מזה יגון מיוחד, שכן הוא מקווה שהבן יתחנך לדרך הטוב, שכשם שמשכוהו אל התאוות כך ימשכהו השכל אל הדרך הטובה. אבל "יולד כסיל", שכבר מלידה מוטבעות בו כל התאוות, זו תוגה לו, שכן להוציאו מזה קשה הרבה יותר, לפי שהדבר מושרש בנפשו מעת הלידה. ואין הכוונה חלילה לסתום עליו את הגולל: בכל מצב יכול אדם לתקן מידותיו ולשפר מעשיו, אלא שקשה יותר לתקן טבע מוטבע מלידה, שהוא חלק ממני, מאשר טבע נרכש שאינו חלק ממני.
ו"לא ישמח אבי נבל": הנבל הוא היפך הנדיב, ולרוב הוא נעשה כך מתוך הרגל. בתחילה יש לו מעט כסף, ולאט לאט הוא נקשר אליו עד שקשה לו לפתוח את ידו ולתת. ויש אב שהוא עצמו נבל, והוא מלמד את בנו להיות נבל: "למה נתת לו? שמור על הכסף שלך, כל אחד מבקש ואתה נותן? אל תוותר, ואם יכולת לקחת למה לא לקחת?". הוא מחנכו להיות היפך הנדיב, לקפוץ את ידו ולא להעניק לאיש. ולכאורה יאמר האב: הרי הצלחתי, התלמיד טוב, כפי שלימדתיו כך הוא נוהג. אומר הכתוב: לא ישמח אבי נבל, בסופו של דבר לא תשמח מזה. המלבי"ם אינו מפרש מדוע, אך אפשר לבאר בפשטות שהדבר חוזר אליך: הבן שחינכת אותו להיות אופורטוניסט, שרק טובתו לנגד עיניו, יתברר לבסוף שגם אתה אינך מעניין אותו וגם טובתך אינה מעניינת אותו, ולא תהיה לו בעיה לרמוס אותך. "אני אבא שלך" - "נו, ומה יוצא לי מזה שאעזור לך? כבר אין לך ירושה". אתה חושב שהצלחת בחינוך והנה גידלת מי שאינו פראייר, ולבסוף תצטער בעצמך על הטבע שהענקת לבנך.
בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן׃ (כג)
הרד"ק מביא כמה ביאורים בפסוק כד. ביאור ראשון בשם המפרשים: אלו דברי הנביא, האומר שאת העתידות הללו אינו יודע בדרך החוכמה, שהרי יש דברים הנודעים בדרך החוכמה (וחכם עדיף מנביא) ויש דברים הנמסרים בנבואה. ועל כך הוא אומר: "אך בה'", שהוא אלוה הצדקות והעוז, "לי אמר", כלומר אל תחשבו שאני אומר דברים אלה מחוכמתי, אלא מאת ה' יתברך.
ביאור שני מביא הרד"ק בשם האבן עזרא: "אך בה'" לבדו צדקות ועוז, ומה שנאמר "לי אמר" הכוונה שבשם ה' הדובר עמי אני מדבר, והוא אשר אמר לי שלו הצדקות והעוז. וביאור שלישי בשם אביו: אמר הנביא, הריני נשבע בה' כי לי אמר צדקות ועוז, ש"אך בה'" הוא לשון שבועה. ומריבוי הביאורים ניכר עד כמה קשה הפסוק הזה מצד סידורו.
ולבסוף מביא הרד"ק את הנכון אצלו, ביאור מחודש: הפסוק הזה הוא המשך הפסוק הקודם. "כי לי תכרע כל ברך" נקודה, סוף עניין; ומכאן מתחיל עניין חדש: "תשבע כל לשון אך בה'", כל לשון תישבע רק בה' ולא באל אחר. וראיה לדבר: לעולם לא מצאנו לשון שבועה עם "לי", אלא תמיד בבי"ת: "בי נשבעתי", "בשמו תישבע", "וישבע לו בה'". ואם כן אי אפשר לומר ש"לי" נמשך גם על "תשבע כל לשון". ומכאן ואילך תוספת עניין: "לי אמר צדקות ועוז", האל אמר לי שיתן צדקה ועוז לכל העובדים אותו; ומנגד "עדיו יבוא ויבושו כל הנחרים בו", אותם שלא עבדו את ה' יגיע השלב שבו יבואו לקבל מלכותו ויבושו ויתבזו על שהמרו את פיו כל הדורות.
המלבי"ם מבאר שהפרשה מדברת בעתיד, שה' נשבע לקבל את כל עובדי העבודה הזרה שיבואו ויקבלו את מלכותו, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". ובא הכתוב לומר שיהיה הבדל בין ישראל לבין כל האומות הבאות: "אמר, בה' יהיה לי צדקות ועוז", לישראל תהיה בה' גם צדקה וגם עוז, ובזה תהיה להם עליונות על האומות.
ובמה? כשיבוא ה' לחלק שכר ויקבל גם את האומות השבות אליו, יהיה לישראל יתרון כפול. האחד, צדקות: ישראל היו צדיקים לכל אורך הדורות, ואף שהיו שסטו מן הדרך, לא אז גילינו את ה' לראשונה כשיתגלה ורגליו יעמדו על הר הזיתים, אלא בכל משך הדורות "כי עליך הורגנו כל היום". והשני, עוז: הגויים יבואו בחסד, שה' יקבלם אף שכל אותן אלפי שנים לא באו, ואילו ישראל יבואו בעוז, כלומר בתוקף, מכוח זכויותיהם שלהם.
ומכאן דקדוק נפלא בלשון הפסוק: "עדיו יבוא ויבושו כל הנחרים בו" - היה צריך לומר "יבואו ויבושו" בלשון רבים, או "יבוא ויבוש" בלשון יחיד. אלא, אומר המלבי"ם, כשאנשים מתביישים אינם נכנסים כקבוצה אלא מתגנבים יחידים, שלא יראה אותם איש. לכן "עדיו יבוא", יבואו בהתגנבות יחידים, מפני הבושה שתהיה להם מאת ה'. כדרך עם שנחל מפלה במלחמה, שאינו חוזר כגדוד אלא איש לאוהלו, כל אחד בורח לחור שלו; ואילו העם המצליח במלחמה חוזר כגדוד ובשירה.
בַּיהֹוָה יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃ (כה)
לעומת האומות, ישראל לא רק שיצדקו בה', שיש להם צדקות ומצוות ומעשים טובים, אלא עוד יתהללו: יהיה לנו במה להתהלל, שמעולם לא שכחנו את ה', שעם ישראל כעם מעולם לא עזב את עבודת בוראו. ולכן נאמר "יצדקו ויתהללו" בלשון רבים, שאנו נבוא כקבוצה, בגלוי, כמי שזכו לעבוד את ה' גם בתקופת הגלות, גם בתקופת ההסתר וגם בתקופת הקושי; ואילו אצל הגויים נאמר "יבוא" בלשון יחיד, שיתגנבו כיחידים מפני הבושה. ומוסיף הרד"ק: יתהללו בו לעיני העמים, כי הם דבקו בו אפילו בגלותם, כמו שנאמר "אם שכחנו שם אלוקינו ונפרוש כפינו לאל זר" - וכי בגלות עזבנו את ה'? נשארנו דבוקים בו גם בהיותנו בגלותנו.
חתימת הפרק מלמדת ששיאה של ההיסטוריה הוא הכרת כל באי עולם במלכות ה', אך לא הכול שווים במעמדם. האומות יבואו ויבושו, כיחידים מתגנבים, ואילו ישראל יבואו בצדקות ובעוז, בכוח מעשיהם ובזכות דבקותם בה' לאורך כל הדורות, עד שיתהללו בו לעיני העמים. ובתוך השיעור למדנו גם ממוסר משלי: מי שאינו שם ליבו למעשיו מגיע לערבות ולנזק, אוהב המריבה מגיע לחימה ולפשע, המגביה פיו ומעמדו מזמין את שברו, עיקש הלב לא ימצא טוב והמהפך בלשונו יפול ברעה, ומי שבניו או תלמידיו כסילים ונבלים אין לו מהם אלא תוגה. הקו המשותף לכול: ענווה, שימת לב, יושר הדעת ודבקות אמיתית בדרך התורה, הם הם המביאים את האדם לבוא לפני קונו בעוז ולא בבושה.