בסיום הפרק חוזר הנביא אל היסוד שעליו נבנה כל הפרק: אלילי העמים אין בהם ממש, ורק ה' אחד הוא האלוהים. הפסוקים שלפנינו הם המשך ישיר למה שנאמר קודם - "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר". וכפי שהסברנו, "מסתתר" פירושו שהוא מסתתר מפניך, אבל הוא רואה אותך. אלא שכאן עלול אדם לטעות בטעות שטעו בה הפילוסופים, שאמרו: הקדוש ברוך הוא אמנם ברא את העולם, אך מאז אין הוא מתעניין בו. מי אנחנו בכלל שהשם יטריד את מחשבתו בבני אדם? כך האמינו אותם כופרים. אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל פרט ופרט ועל כל מעשה ומעשה. אומר המלבי"ם: כאן בא הנביא להוכיח את הנקודה הזאת עצמה - שהגם שהוא אל מסתתר, בהכרח ישנה השגחה מלאה. ושלוש ראיות בידו: מבריאת העולם, ממתן תורה, ומעצם המצוות.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד׃ (יח)
הרד"ק מסביר: לאחר שדיבר הנביא על האלילים שלא יועילו ולא יצילו ואין תשועה בהם, בא ואומר - דע לך, בורא השמים הוא האלוהים. הקדוש ברוך הוא ברא את הכל, הוא השופט והוא המנהיג, ולא הגלגלים והכוכבים. ואפילו שנדמה לך שהם המנהיגים כאן בעולם התחתון השפל, אומר הקדוש ברוך הוא: אני נמצא מעל הכל. והוא יוצר הארץ ועושה, והוא כוננה - כלומר העמיד אותה שיהיו הנבראים עליה פרים ורבים, כמו שאמר להם "פרו ורבו".
ומוסיף הרד"ק נקודה שכדאי לשים אליה לב: אם הנבראים מתמעטים, אין זה אלא בפשע בני אדם, שיש להם דעת להבין הטוב והרע, ובעשותם הרע הם מתמעטים. אם תאמר: הרי העולם אינו מתרבה כראוי - אתה מביא זאת על עצמך. או במלחמה, או במגפה מאת האלוקים בעקבות מעשיהם, או בכך שאינם עוסקים בפריה ורבייה וממעטים את עצמם. אבל הקדוש ברוך הוא מצידו ברא את העולם כדי שיגדל, יתפתח ויתרבה. "אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד" - מוחץ ורופא, ממית ומחיה, אני לבדי.
המלבי"ם מדייק בסדר הלשונות שבפסוק. ראה: הקדוש ברוך הוא ברא את השמים ואת הארץ. בשמים לא שינה דבר - כמו שנבראו כך נשארו עד היום, ולכן נאמר בהם רק "בורא". ומהי בריאה? הוצאת יש מאין. בריאה היא חד פעמית. וכבר הסברנו את דברי הרמב"ן, שביום הראשון נברא החומר ההיולי הראשון, מה שנקרא בלשוננו אטום, ומזה ברא הקדוש ברוך הוא את כל שאר הבריאה לאחר מכן - וזו כבר אינה בריאה אלא יצירה.
יצירה, בלשון המלבי"ם, היא תיקון הצורה המידבקת. לדוגמה: העפר נברא, ואני לוקח אותו ומגבל ממנו משהו הדומה לצורת כלי - הדבקתי חתיכה לחתיכה ויצרתי צורת כלי, זו יצירה. עשייה היא השלב הבא: אני מחליק אותו ומעצב את צורתו. כך הלשון "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" - מה זה לעשות ציפורניים? תיקון: משייפת וחותכת. וכן "לֹא עָשָׂה אֶת זְקָנוֹ" - תיקן את זקנו. וכינון הוא הסיום: להעמיד את הדבר על מתכונתו, שיהיה ראוי לשימוש - נתתי לו ציפוי צבע או זכוכית או ציירתי עליו. זהו הגמר האחרון של הכלי.
לפי זה: "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם" - הם נבראו יש מאין ולא עבר בהם שינוי. "הוּא הָאֱלֹהִים" - כל הכוחות הרבים שאתה רואה בטבע, כולם ממנו. "אלוקים" בלשון רבים, והכוונה שהוא השליט על כל הכוחות, הוא המציא את כל המציאות. ובארץ: מלבד הבריאה הראשונה של עצם העפר, אחר כך "יֹצֵר הָאָרֶץ" - "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה"; "וְעֹשָׂהּ" - יצר עליה עשב ודשא ואילנות; "הוּא כוֹנְנָהּ" - שם עליה בעלי חיים ויצר את האדם, וזהו סיום המלאכה.
ומה אתה למד מכל זה? "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". אילו לא היה לו עניין בעולם, די היה לברוא ארץ ולהניחה תוהו ובוהו כמו שהייתה בתחילת קיומה. למה היה צריך יצירה, עשייה וכינון? אלא כל זה "לשבת יצרה" - עיקר מגמתו שיהיה כאן יישוב של בני אדם. ומי שמשגיח ועושה כל דבר ועומד על מלוא הפרטים והדקדוקים, סימן שיש לו מגמה ויש לו כוונה, ועשה זאת בהשגחה מלאה. ומזה תסיק גם "אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד" - אין עוד כוח בבריאה אלא הוא יתברך, אין עוד מלבדו.
אגב, מפסוק זה לומדים שיש גם לאישה מצווה מעין מצוות פריה ורבייה. האיש מצווה בפריה ורבייה, להוליד בן ובת; האישה אינה מצווה בזה, ומבחינת אותה מצווה יכולה אף שלא להתחתן. ואף על פי כן יש עליה מצווה - יש אומרים מדרבנן ויש אומרים שזו אסמכתא - הנקראת "לא תוהו בראה לשבת יצרה": העולם לא נברא לתוהו אלא שיישבוהו, ובכך שהאישה נישאת היא מוסיפה יישוב לעולם. אם כן יש עליה מצווה, לא מצד פריה ורבייה אלא מצד סיוע ביישוב העולם.
ומעשה שהיה, רחמנא ליצלן, באדם שהרים יד על אשתו והכה אותה. הביאוהו לבית דין ושאלוהו: איך אתה עושה דברים כאלה, זה חמור מאוד! השיב להם: הרי כתוב "לא תוהו בראה לשבת יצרה" - לַשֵּׁבֶט יצרה... רחמנא ליצלן.
לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי אֲנִי יְהֹוָה דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים׃ (יט)
רש"י מסביר: "לא בסתר דברתי" - כשנתתי את התורה. "לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני" - לא ביקשתי מכם לעבוד אותי על חינם, אלא אמרתי לכם מראש שתקבלו שכר עצום. "אֲנִי יְהֹוָה דֹּבֵר צֶדֶק" - אחרי שפתחתי להם בדבר צדקי להודיעם מתן שכרם, רק אז נתתי להם תורה ומצוות. והיכן רואים זאת? עוד לפני מתן תורה נאמר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי... והייתם לי סגולה מכל העמים... ממלכת כהנים וגוי קדוש". כל ההבטחות באו מראש, ורק אחר כך ביקשתי מכם לעשות. כלומר: איני מטיל עליכם עבודות כמלך המטיל עבודות על נתיניו בלא שכר ובלא תביעה, אלא עוד קודם שהטלתי עליכם מלאכה הודעתי לכם את השכר. "מגיד מישרים" - הבטחתי לכם שיגיע שכרכם ביושר.
ואילו לפי המלבי"ם, פסוק זה הוא הראיה השנייה להשגחה: מתן תורה. מי שהיה עמנו בשיעורי ספר הכוזרי יודע שאחד היסודות, ואולי היסוד המוסד ביותר לאמונתנו, הוא עניין מתן תורה. כאן נגלה הקדוש ברוך הוא לא לאדם אחד אלא לחמישה מיליון איש. כולנו ראינו ולא זר, כולנו שמענו ולא אחר - "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים". זהו הבסיס החזק שלא יימוט, שאין כמותו לאף דת בעולם.
ולא זו בלבד: התורה עצמה מבטיחה שאף דת בעולם לא תתיימר לטעון שחזתה מחזה דומה - "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ... הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים... לְעֵינֶיךָ". הקדוש ברוך הוא אומר: זה אתם ראיתם - לא עמים אחרים, ולא סיפורים שמספרים לכם מדורות קודמים, אלא התגלות אלוקית לעיני מיליונים.
והרמב"ם אומר: במשה רבנו לא האמינו בעקבות האותות והמופתים שעשה, שהרי אותות ומופתים אפשר שיֵעשו בלט ובכישוף. אין לנו כל בעיה להאמין למה שמספרים הנוצרים שאותו האיש הלך על המים - נו, אז מה? עד היום יש בהודו אנשים העושים כל מיני פלאים, וכי הם אנשי אלוקים? אפשר שיֵעשו בלט ובכישוף. ובפרט שחז"ל מגלים לנו שאותו האיש היה בבית המקדש ולקח משם את השם המפורש, ובכוחו כישף והסית והדיח. אין לנו בעיה להאמין בכשפים, אנו יודעים שיש כוחות כאלה ושהם מכחישים פמליא של מעלה. אבל איזו אומה סיפרה שהייתה לה התגלות אלוקית לעיני מיליונים? את זה אי אפשר להכחיש.
הקדוש ברוך הוא פתח שמים וארץ, ואתה שמעת את קול ה' מדבר אליך מתוך האש ותחי. איזו פירוטכניקה יכולה ליצור מיצג שווא של מעמד הר סיני? "משה ידבר והאלוקים יעננו בקול", קול השופר הולך וחזק, ענן יורד על ההר - כל זה אינו ייתכן. ומשה מודיע מראש מתי בדיוק יהיה הדבר ובאיזה יום ובאילו זמנים. וכל זה ראיתם אתם ולא זר, אוזניכם שמעו ולא אחר. זו הראיה המופתית ביותר לאמיתות התורה. ומאז יש עוד ראיות נפלאות, נבואות שנמסרו לאורך הדורות, שאין אף דת בעולם המתיימרת להביא נבואה שנאמרה מראש והתקיימה. ואין לך השגחה גדולה מזו, שהקדוש ברוך הוא נותן לנו את ספר ההוראות שלו כיצד להתנהג על פיו.
אצל אומות העולם הדברים ה"קדושים" מתרחשים תמיד בהסתר: זה סודי, זה עניין של צניעות, וכי דברים כאלה בפרהסיה? ממילא הכל חייב להיות במקום חושך, במערה, בסתר. אומר הקדוש ברוך הוא: אני לא הייתי במקום ארץ חושך. אצלי הכל גלוי - "לא בסתר דברתי" ולא במקום ארץ חושך, אלא הכל היה בצורה גלויה וברורה. כך מתפרסמת אלוקות, ולא כמו סיפורים של אותם אנשים. וכבר דיברנו בזמנו שהנצרות יצרה מראש מודל שאינו ניתן להוכחה, כדי שאיש לא יבוא ויטען "תוכיח" - שיֵאמר לו מיד: דברים כאלה אתה רוצה שאוכיח? תתבייש לך, אלו דברים שבצניעות. כך בנו מראש מודל שלא ניתן להקשות עליו ולתבוע ממנו ראיות.
הראיה השלישית, אומר המלבי"ם, היא המצוות עצמן. התורה והמצוות שנתתי לפני עם ישראל מעידות בעצמן שאני משגיח בהשגחה פרטית מיוחדת על עם ישראל. שהרי גם לאומות היו בזמנם ציוויים והוראות מטעם העבודה זרה, אלא שכל ציוויהם דברים שאין בהם תועלת וטעם. אומר הקדוש ברוך הוא: אצלי לא כן - "לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני", לא נתתי להם מצוות של תוהו, מצוות בלי טעם ובלי הגיון, אלא תורה המביאה את האדם לשלמות. ושני סוגי מצוות יש בה: מצוות שבין אדם לחברו, ומצוות של אמונות ודעות.
מצוות בין אדם לחברו הן הנהגת הצדק והיושר. "צדק", אליבא דהמלבי"ם, מבטא תמיד את העניינים שבין אדם לחברו - "בצדק תשפוט עמיתך", וכל ענייני הצדק הם הנהגות שבין אדם לחברו. והתורה מלאה בלי קץ במצוות כאלה: "ואהבת לרעך כמוך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "כי תראה חמור שונאך", "אם כסף תלווה את עמי", איסור ריבית, "לא תגנוב" - בלי סוף מצוות חברתיות. על כך נאמר "אֲנִי יְהֹוָה דֹּבֵר צֶדֶק": המצוות שלי אינן תוהו, ולא כמצוות העבודה זרה - לך הקטר לעבודה זרה. ומה עשית בזה? איזו שלמות השגת? מה שינית בעצמך? כלום. מצוות של תוהו.
ועוד, אומר הקדוש ברוך הוא: ציוויתי אתכם גם מצוות שבין אדם למקום, המיישרות את האדם באמונותיו ובדעותיו - "מַגִּיד מֵישָׁרִים". "מישרים" היינו דברים המיישרים את האדם בדעותיו. ומזה תיווכח שיש מציאות שבה הקדוש ברוך הוא מגלה לאדם מהי הדרך הנכונה, כיצד להיות מיושר בדעותיו ובהנהגותיו, הן בבין אדם לחברו והן בבין אדם למקום, דברים הפועלים ומשנים מציאות בעולמות העליונים.
נמצא, אומר המלבי"ם, שבפסוק הקודם דיבר על מעשה בראשית ועל ההשגחה בחיים הגשמיים, ובפסוק זה על המצוות - שהן ההשגחה ליישר את האדם כדי שיזכה לחיים הנצחיים. הן החיים הגשמיים בעצם בריאת העולם, והן החיים הרוחניים בעצם מתן תורה - את כל זה נתתי לכם. ולעומת זאת הפסילים והעבודה זרה - מה הם נותנים למאמיניהם? תוהו, אין בהם ממש.
שימו לב שבפסוק יש דיבור ויש הגדה: "לא בסתר דיברתי", "אני ה' דובר צדק", "מגיד מישרים". ומסביר המלבי"ם את ההבדל: הגדה היא בדרך כלל דבר חדש שאדם לא ידע ממנו; דיבור הוא גם על דבר שאתה כבר יודע, אלא שאני מפרט ומפרש אותו יותר. כשאדם אומר "אני רוצה להגיד לך משהו", כוונתו לדבר חדש שאינך יודע; וכשהוא אומר "אנחנו צריכים לדבר", הכוונה לדבר ידוע שיש לדון בו ולבארו. ו"מישרים" - אמונות ודעות - אלו דברים שאינם נודעים מעצמם, וצריך שמישהו יגיד לנו אותם.
מי שירצה יוכל לשמוע בדיסק של משלי, ששם מבאר המלבי"ם באריכות ורבים מהפסוקים הולכים בקו הזה: בענייני המוסר אין "מפתח שכל", אין מפתח דעת. אפשר לומר שאחד הדברים היוצרים את הפילוגים הגדולים ביותר בין דעות, שיטות, תפיסות, אידאות ומפלגות, הוא ענייני המוסר. ראו את הימין הקיצוני ואת השמאל הקיצוני: כל אחד טוען לבעלות על המוסר, ושמעשי השני הם אכזריות ומנוגדים לכל דרך מוסרית, כנגד היושר והצדק. ענייני מוסר וצדק אינם ניתנים להוכחה, אלא ניתנים במסירה מאת הבורא. מי שהבורא מסר לו את החוכמה לקבוע מה מוסרי ומה צודק - זה הדבר הנכון לעשות, בלי אפשרות להגיע למסקנות מתוך העמקה אישית.
והראיה הגדולה ביותר: היטלר עצמו טען שהוא מוסרי. לא רק שהוא מוסרי, אלא שהעם היהודי הוא חצוף ולא מוסרי. שהרי לדבריו המוסר פועל בדרך הטבעית שבה החזק גובר על החלש ומכניעו, והנה יש כאן עם חלש שמתעקש כבר אלפי שנים לשרוד כנגד חוקי הטבע - הרי עצם קיומו אינו מוסרי. אלא המוסרי הוא להשמיד את העם הזה, והעם החזק ילך וישביח את עצמו. וכשם שהטבע משביח את עצמו, שבעלי החיים הנחשלים הם הראשונים ליפול טרף וממילא החזקים שורדים, כך צריך להיות גם בבני אדם; ורק היהודים הם עם לא מוסרי המתעקש לחיות, ומדרדר את המין האנושי במידות המגונות ובטבעים הגרועים שבו - והמוסריים הם אנחנו.
ולא רק זאת: בתי חולים המחזיקים חולי נפש ואנשים פגועים - למה שהחברה תישא אותם על כתפיה? למה אשלם מיסים כדי לפרנס אדם שאין לחברה שום תועלת ממנו? ואכן, מי שיודע - הראשונים שנשלחו לתאי הגזים היו אותם חולי נפש שבגרמניה, ומשם התחיל. ולאחר מכן הפתרון הסופי לכל אותם עמים שנחשבו בעיניו נחשלים ולא מהגזע הארי. ולך תתווכח ותוכיח לו שאינו צודק. כל אדם הבא וטוען שמעשיו הם צדק ומוסר, אי אפשר להתווכח עמו.
פעם מסרתי הרצאה בבאר שבע, ובא בחור שטען שהוא מוסרי ושהוא שומר את עשרת הדיברות. אמרתי לו: קודם כל, בעשרת הדיברות כתוב "שמור את יום השבת לקדשו" - אתה שומר שבת? זה היה חידוש בשבילו שעשרת הדיברות כוללים גם שמירת שבת. כך אנשים מדברים שטויות בלי לשים לב מה יוצא מפיהם: הוא שומר עשרת הדיברות, אף פעם לא קרא אותם, אבל שומר אותם.
אמרתי לו: אתה אדם מוסרי? אמר לי: כן. אמרתי לו: אשאל אותך שאלה. נניח שחברה שלך מספרת לך שקרתה תקלה והיא בהריון - מה אתה עושה? חשב, ושוב חשב, ועוד פעם חשב. ולבסוף היה מספיק אינטליגנטי לומר לי: "התקלת אותי". הוא הבין שכל תשובה שיענה - אתקוף אותה ולא יהיה לו מה לענות. שהרי מה יאמר? "הריון לא רצוי, היא תסבול כל חייה, תלד ילד שאינה רוצה בו, מסכן הילד, ישלחו אותו לבתי יתומים, ייצא ממנו פשע והחברה תסבול ממנו" - ובשביל זה בוא נרצח אותו? מישהו שאתה חושב שאולי לא יהיו לו החיים הטובים ביותר, בוא נרצח אותו? הוא מבין שאין זו תשובה.
ואם יאמר: אכן צריך ללדת ולגדל ילד כזה - הייתי טוען לו את ההפך: אינך מתבייש להביא ילד כזה? האם אינך רואה שהאם אינה רוצה בו, בעל כורחה, ומה יש בו עדיין? קצת מים, עוד כלום. ובשביל זה תסבול כל חייה, ואחר כך ייסורי מצפון כל חייה על ילד שזנחה, ואם תגדל אותו - ילדה בת חמש עשרה תגדל ילד? איך יוצאים מהפלונטר הזה? לא יוצאים. אלא רק אם יש בורא לעולם שאמר מה צריך לעשות - זה המוסר וזה הצדק. וגם אם נדמה לך הפוך, מי שיצר את האדם ואת העולם יצר גם את המוסר, והוא שקבע מה נכון ומה לא נכון. בשום אופן לא ניתן להגיע להכרעות מוסריות בלי תורה, כי אתה יכול להחליט שדעתך היא המוסרית ביותר ואני אוכיח לך את ההפך הגמור, והוויכוח לעולם לא יסתיים.
הרי גם השמאל טוען שאי אפשר לשלוט בעם אחר, שהם סובלים ושאנו מייסרים אותם, והימין טוען את אותו דבר כלפינו. מי צודק? אנחנו יודעים מי הצודק - אבל האם אתה יכול להוכיח זאת? מהצד השני עומדים אנשים אינטליגנטים ומשכילים לפי דעתם, ובכל זאת מחזיקים בדעות כאלה. אתה רואה, אם כן, שבמצב כזה אנו חייבים אנך רוחני שמימי שיקבע מה מוסרי ומה לא.
וזה מה שהפסוק אומר: הדעות, המישרים, אי אפשר להגיע אליהן בעצמך. מה ישר, מה מוסרי, מה הגון - זה לא ניתן להשגה עצמית, אלא "אני ה'... מגיד מישרים". ו"מגיד" הוא הגדה של דבר חדש. מהי הדרך הישרה ומהי דרך המוסר - חייב שיהיה מישהו עליון ורוחני שיגיד לך, ואם לא יגיד, לא תדע מה הגון ומה ישר. אבל "דובר צדק" - ענייני הצדק שבין אדם לחברו גם האומות יודעות: "לא תרצח" הם מבינים, "לא תגנוב" הם מבינים, "לא תנאף" במובנים מסוימים גם הם מבינים. שם אין צורך בהגדה חדשה אלא בדיבור, בפירוט ובביאור. אבל במישרים - פה צריך כוח עליון שיהיה בבחינת "מגיד מישרים" ויפרט לך מהי הדרך הנכונה והישרה.
הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ׃ (כ)
על מי מדבר? על השארית שתישאר באחרית הימים מן הגויים שעבדו את הפסלים, המסכות והצלמים. להם הוא קורא: תחילה "הקבצו ובאו" - איש איש מארצו; ואחר כך "התנגשו יחדיו" - מלשון "תיגשו יחד", תתוועדו יחדיו להיוועץ ולחקור על האמת. ואז תראו: "לא ידעו הנושאים את עץ פסלם" - אלה הנושאים את עץ פסלם ועובדים אותו, אינם יודעים כלל למי ולמה הם עובדים.
וזה היפך התורה, שנאמר בה "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". מהו "שם"? אומרים חז"ל: שיהיו דברים המחוורים כשמלה - דברים ברורים, רהוטים בפיהם, שתהיה להם ידיעה ברורה בכל מעשיהם. "לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני" - לא ביקשתי מהם שיבקשו תוהו, אלא אני מלמד אותם ומסביר להם כל מצווה, טעמיה, ענייניה, סודותיה ופנימיותה. לא כעבודה זרה, שנושא פסלה אינו מבין כלל מה עניינה.
וגם אלה המכוונים את תפילתם על ידי הפסל כנגד הכוכבים, ונחשבים כביכול מרוממים יותר. שהרי כפי שאמרנו בעבר, שני סוגי עובדי עבודה זרה היו: יש שראו בצלם עצמו כוח ודבר שיש בו ממש, ויש שהאמינו שהצלם אינו אלא ממוצע בינם לבין הכוכבים - הם "עובדי כוכבים ומזלות", שראו בצלם דרך לפנות אל הכוכבים והמזלות ולמשוך מהם השפעות. אלה נחשבים משודרגים יותר, שכן הראשונים בערים גמורים הם: יצר את הפסל לפני חמש דקות ואומר לו "אתה יצרתני", שטות והבל.
אבל אלה שהתייחסו אליו ככלי בלבד - הטלמסאות שמזכיר האבן עזרא ואחרים, כלים המיועדים להוריד את הרוחניות שתשרה עליהם, כמעשה הערב רב בעגל, "אלה אלהיך ישראל", שכביכול כבודו חונה בצורת העגל וכביכול הצליחו להוריד את הרוחניות לכאן - גם להם יתברר שהם "מתפללים אל אל לא יושיע". ושימו לב שהוא קורא להם "אל", כי באמת אלו כוחות, אלא שהם כוחות שהקדוש ברוך הוא חלק להם, והם עצמם מושפעים מן האינסוף ברוך הוא. וכמו שהארכנו לבאר בשיעורים על נפש החיים, "אין עוד מלבדו" פירושו שכל מה שאתה רואה בבריאה ככוח וכמציאות קיימת, כוחו נובע מכוח עליון המשפיע על הכוכבים, על המזלות, על השמש ועל הירח - ואין להם כוח עצמי. ולכן: היקבצו ובואו והתנגשו יחדיו, ותראו שאתם מתפללים אל אל לא יושיע ושאין בעץ פסלם שום תועלת.
הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי׃ (כא)
רש"י מסביר שהוא פונה אליהם ואומר: הגידו מי מן העבודה זרה הזאת השמיע לכם אי פעם תשועה מראש? היה פעם שעבודה זרה באה והודיעה מראש שהיא עתידה להושיע את מאמיניה? הרי אני מודיע מראש על הישועות שאני עתיד להושיע את עם ישראל. והרד"ק נותן דוגמה: לפני שהבאתי את אשור על עם ישראל הודעתי, וכשהסרתי את אשור מעליהם גם כן הודעתי מראש, והודעתי זאת לישעיהו. אני מודיע את הנבואות עוד בטרם יבואו. האם העבודה זרה הודיעה אי פעם דבר מה? ואיך אתה תולה בה את ישועותיך? אם היא מושיעה, שתאמר מראש שתושיע אותך מדבר מה. "וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי" - איזה אלוה עוד מודיע דבר מראש ונאמן בדבריו? אין עוד כוח מבלעדי ה'.
והמלבי"ם מסביר: "הגידו והגישו" - אם יש לכם טענות כנגד הבורא או להצדקת העבודה זרה שלכם, הגידו את הטענות והגישו אותן לפניי. ואם אין לכם טענות, לכל הפחות "אף יִוָּעֲצוּ יחדיו" - שייוועצו בינם לבין עצמם ויראו מהי דרך האמת ומי הוא האל האמיתי. "מי השמיע זאת מקדם" - מי מן האלוהויות שלכם השמיע מקדם תורה כמו שאני השמעתי תורה לישראל? מי נתן תורה לאומות? ולפחות "מאז הגידה" - מי הגיד אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בלא פרסום, איזו תורה ומצוות? נאמר שהאלוה שלכם צנוע ואינו אוהב פרסום, ומעשיו בהסתר - טוב, אמור לי אפילו בהסתר: אילו מצוות הוא ציווה אתכם?
אומר הקדוש ברוך הוא: "הלוא אני ה' ואין עוד אלהים מבלעדי". מה שאני דיברתי היה בפרהסיה, לא בסתר, אלא לפני כולם, ונוכחתם לדעת שאין אלוה מבלעדי. וכמו שנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" - במה? בזה שפתח להם שבעה רקיעים ושבעה מדורים, בזה שנתגלה לעיני כלל האומה בהר סיני. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". ומכך שלא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, אלא כל המצוות נועדו לתקן ולישר את האדם, הן ברובד שבין אדם לחברו והן ביישור דעותיו והנהגותיו ומוסריותו - מזה תסיק "אל צדיק ומושיע אין זולתי". אני היחיד שנתתי לכם מצוות כדי להצדיק ולהושיע את האדם. והכוונה לתשועה הפרטית שלו, לא לגאולה: שתהיה לאדם ישועה בהנהגה הנכונה, בדרך ארץ ובבין אדם לחברו - אני מצדיק אותו, הופך אותו לצדיק ומביא אותו לידי ישועה ולהצלחה בכל ענייניו.
המלבי"ם מדייק כאן שני זוגות של ביטויים. ראשית: "מקדם" מול "מאז". "מקדם" אינו בהכרח זמן רב, אלא הוא תמיד ביחס למאוחר ממנו: אם זה הגיע קודם והשני שתי דקות אחריו - הראשון נקרא מוקדם. אבל "מאז" מדבר תמיד על תקופה היסטורית קדומה, זמן עבר בלתי מוגבל, כמו "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז", "קֶדֶם מִפְעָלָיו". "מאז" מוסיף על "קדם".
ושנית: "מגיד" מול "משמיע". המגיד מגיד את העתידות - דבר חידוש שאינך יודע, אני מגיד לך מה עתיד להיות. והמשמיע הוא כשופר, כרמקול: הוא המפרסם את הדברים ומשמיעם לכלל. בזמנם לא היה כהיום שדבר מתפרסם בתוך דקות בכל העולם, אלא היו צריכים אנשים שישמיעו את הדברים ויעבירום ממקום למקום, ילכו ויפרסמו. וכמו שנאמר "אַף אֵין מַגִּיד אַף אֵין מַשְׁמִיעַ" - "מגיד" הוא הראשון שהודיע את הדבר, ו"משמיע" הוא המפרסמו.
וכאן, אומר המלבי"ם, הסדר הפוך: "מי השמיע זאת מקדם" - מי פרסם את הדבר עוד לפני שבא, עשה לו פרסום לפני שהגיע. ולא רק זה, אלא "מאז הגידה" - אל תדבר אפילו על פרסום; לפחות בסתר, האם מישהו אצלכם הגיד דבר מה שעתיד להיות, הודיע ידיעה על משהו שעתיד להתקיים? ולכן נאמר "מאז", כי ההגדה היא תמיד מזמן ישן: איני מודיע לך שבעוד דקה תהיה גלות, אלא כבר לאברהם הודעתי שבעוד מאות שנים תהיה גלות ועם ישראל יסבלו במצרים. תמיד ההגדה וההודעה מוקדמות. אבל ההשמעה שייכת לדבר שרק עכשיו יצאה עליו שמועה וצריך לפרסמו, ולכן נאמר בה "מקדם". ורק נבואה הנאמרת הרבה לפני שהדבר מגיע - היא שמאפשרת לדעת שדבריך אמת; להודיע רגע לפני, אין בזה שם של הגדה כלל. ואם כן יבואו הפסילים ויודיעו לכם דברים מוקדמים וישמיעו אותם - והרי אין אף אחד מאלה אצלם.
פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד׃ (כב)
פנו אליי והניחו את פסיליכם, כל אפסי ארץ, ובזה תהיה לכם ישועה. הרד"ק מסביר: כמו שראיתם את עם ישראל נושעים - ובזכות מה? בזכות שהם פונים אליי - כך גם אתם, כל אפסי ארץ, פנו אליי. "אפסי ארץ" היינו קצוות הארץ, כל הגויים מכל קצות הארץ. והמלבי"ם מסביר שזה המשך לדבריו הקודמים: הוא פונה אל אותם שבאו מקצות הארץ ועדיין דבקים באליליהם, ואומר: למה אתם פונים אליהם, והרי אין לכם מהם ישועה כלל - לא ישועת הנפש ולא ישועת הגוף, להבדיל מן התורה שראינו שמלמדת את האדם גם בבין אדם לחברו וגם בבין אדם למקום. פנו אליי ואז תיוושעו, כי אני אל ואין עוד, ורק אני יכול להושיע. ואל תחשבו שאינכם יכולים לפנות אליי מפני שאת התורה והמצוות לא נתתי לכם אלא רק לעם ישראל.
בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב כִּי לִי תִּכְרַע כׇּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כׇּל לָשׁוֹן׃ (כג)
על החשש הזה בא ואומר: "בי נשבעתי" - נשבעתי בשמי הגדול, ובשמי הגדול לא אחזור בי לעולם משבועתי. ועוד: "יצא מפי צדקה" - גם בלא שבועה, עצם זה שיצא מפי דבר צדקה כבר סיבה היא שלא אחזור בי. שהרי הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו לעולם מדבר טוב שאמר. מדבר רע כן יכול לחזור בו (חוץ מפעם אחת שמביאה הגמרא, "והתווה תיו") - "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", ולבסוף עשו תשובה ולא נהפכה נינוה. ולכן במה בוחנים נביא אמת? בכך שיתנבא על דבר טוב שעתיד לקרות, ונראה אם יקרה. אבל אם התנבא על רעה ולא באה, תמיד יוכל לומר שה' ניחם על הרעה כי ראה שעשו תשובה.
אומר הקדוש ברוך הוא: יצא מפי דבר צדקה - דבר של צדק ושל חסד שהבטחתי, ואם אני מבטיח דבר צדקה, איני חוזר בי בשום אופן. אם כן יש כאן שבועה, ולא סתם שבועה אלא בשמי הגדול, ומעבר לכך יש כאן דבר צדקה שהיא הבטחה טובה. ומה מלמד כל זה? ש"דבר ולא ישוב" - לא ישתנה בשום אופן.
ומה נשבעתי? "כי לי תכרע כל ברך" - אני אקבל את כל העמים תחת אמונת ישראל, אמונת האמת. אקבל את כולם ולא אפלה בין ישראל לעמים בעצם קבלת אמונתי. ואל תחשוב שיהיה זה רק מדי פעם ולפרקים - "תשבע כל לשון": כולם יקבלו על עצמם בשבועה לעבוד אותי ולא אל אחר, והיינו עבודה תמידית. לא כריעת ברך חד פעמית, אלא שבועה לעובדני באופן תמידי. אם כן, "פנו אליי והיוושעו כל אפסי ארץ" - ומה עוד יש לכם לחפש אצל האלילים, שהוכיח לכם הנביא שאין מהם שום תועלת אלא רק מה' יתברך.
סוף הפרק בונה שלוש ראיות להשגחת הבורא על העולם למרות היותו "אל מסתתר": מעשה בראשית - שהקדוש ברוך הוא לא ברא את הארץ תוהו אלא יצרה, עשאה וכוננה "לשבת", וזו הוכחה למגמה ולהשגחה; מתן תורה - התגלות גלויה לעיני מיליונים, "לא בסתר דיברתי", שאין דומה לה בשום אומה; ועצם המצוות - שאינן מצוות תוהו כמצוות העבודה זרה, אלא "דובר צדק" בבין אדם לחברו ו"מגיד מישרים" באמונות ובדעות, שכן בענייני מוסר אין לאדם מפתח שכל משלו וחייב הוא אנך רוחני שמימי. מכאן פונה הנביא אל פליטי הגויים: התקבצו והיוועצו, ראו שאלוהיכם לא הודיעו ולא פרסמו מעולם דבר, ופנו אל ה' והיוושעו - שהרי נשבע בשמו הגדול ויצא מפיו דבר צדקה שלא ישוב, שכל ברך תכרע לו וכל לשון תישבע, וישראל נושע בה' תשועת עולמים.