פתיחה
לפנינו חלק מפרק מ"ה בישעיהו, המשכה של הנבואה על כורש ועל הגאולה מבבל. בחלק שלפנינו הנביא פונה אל המפקפקים ואל המערערים על הנהגת הקדוש ברוך הוא את עמו, ומבסס שלושה יסודות: שאין לאדם רשות לבוא בטענות על ניהול העולם, שלבורא יש גם רצון וגם יכולת לגאול, ושבסופו של דבר תתגלה מלכותו לעיני כל האומות. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
"האותיות שאלוני" - על מה מותר לשאול
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל־בָּנַי וְעַל־פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי׃ (יא)
רש"י מסביר שהה"א של "האותיות" אינה ה"א של תמיהה אלא של קביעה. כלומר: אם הנביאים רוצים לשאול אותי שאלות, שיבואו וישאלו על האותות שבשמים ועל המופתים שהם רואים נולדים בארץ - על אלה תשאלו אותי מה הם. "אותיות" מלשון אותות ומופתים. אם אתם רוצים לשאול שאלות על בורא עולם, התמקדו בפלאי השם ובפלאי הבריאה. אבל האם על בניי אתם באים לשאול? כביכול: למה בראת את עם ישראל, שהם מכעיסים אותך וקוראים תגר? "ועל פועל ידיי תצווני" - אתם באים לצוות אותי ביחס לבניי? הרי הישועה, אומר רש"י, כבר עלתה במחשבה לפניי. וכפי שראינו בתחילת הפרק, הקדוש ברוך הוא אומר שהוא יעיר את כורש כדי שיפדה את ישראל ויוציאם מן הגלות. אם כן, לפי רש"י הפסוק חוזר לתחילת הפרק: השם אומר שהעיר את כורש בצדק שיבוא ויגאל את עם ישראל - וכפי שראינו, כורש לא עשה את מלאכתו כראוי, אלא רק נתן להם את המפתחות ונשאר במקומו, במקום לבוא ולגאול אותם כראוי.
הרד"ק מסביר שהפנייה כאן היא אל עובדי הכוכבים. כלומר: שאלו אותי על העתידות שעתידים לבוא על ישראל, ואני אגיד לכם אותן. זו כביכול תביעה כלפי הגויים, שמאמינים שיש להם אלוהים וכוחות עליונים. אומר להם הקדוש ברוך הוא: בררו נא, האם האלוהים שלכם יודע דבר מה בעתיד? האם הוא יודע דבר שעדיין לא היה? ואילו אני - "האותיות שאלוני על בניי ועל פועל ידיי תצווני" - שאלו אותי מה עתיד להיות עם בניי ועם פועל ידיי, ומה אני עתיד לעשות איתם. הרי יש בידינו נבואות מפורשות: מה יהיה עם ישראל, כיצד ייגאלו, אילו צרות יעברו עליהם, כמה שנים תימשך הגלות, ובעקבות מה באה הגלות - כפי שראינו, בעקבות השמיטות וכדומה. אומר הקדוש ברוך הוא: את הכל אני מודיע מראש; האם לאלוהות שלכם יש כוח כזה?
המלבי"ם מסביר אף הוא שהפסוק חוזר לתחילת הפרק. אמר הקדוש ברוך הוא: אני רוצה לגאול את ישראל מכוחו של כורש. ושם, דרך אגב, נתן מוסר לכורש ולעמי פרס, שהאמינו בשני כוחות בבריאה - טוב ורע - ואמר להם: דעו לכם, הכל מאת השם, אין שני כוחות בבריאה. כעת הוא חוזר לעניין הראשון, לשליחותו של כורש. וכנגד זה הוא אומר "האותיות שאלוני": ישראל שואלים אותי על הדברים העתידים לבוא עליהם, על הגלות ועל הייסורים שסבלו בבבל - למה הצרות האלה, על מה מגיע לנו? אומר להם הקדוש ברוך הוא: "על בניי ועל פועל ידיי תצווני?"
הרי אתם יודעים שהמרחם את הרחמים הגדולים ביותר על הבן הוא האב; אין רחמים גדולים מרחמי האב על בנו. וכי תבוא אל אב ותאמר לו: מדוע אינך מרחם על ילדך? משל למה הדבר דומה: אדם מגיע לבית החולים ורואה ילד שאביו ואמו אוחזים בו חזק, ומישהו מתקרב אליו עם מזרק או עם סכין ניתוחים. הוא צועק: אין לכם רחמים עליו? תתביישו! וכי אתה בא להסביר לאב ולאם כיצד לרחם על ילדיהם? אין מי שמרחם יותר מהם. כך אומר הקדוש ברוך הוא: האם אתם באים לצוות אותי על בניי? האם אתם רוצים להיות רחמנים ממני? כביכול יש לכם תלונה על אופן ניהול עולמי? היעלה דבר כזה על הדעת?
עוד מדייק המלבי"ם ש"אותיות" בא תמיד לבטא דבר הבא מקרוב. ובמקומות אחרים הוא מבאר את ההבדל בין אות למופת: מופת הוא על דרך הנס, ואילו אות הוא בדרך הטבע. אם כן "האותיות" כאן פירושו הדברים העתידים להיות בקרוב עם בניי - כל מה שעובר עליהם מן הגלות ומן הצרות והייסורים. על אלה אתם באים לשאול ולהלין עליי מדוע אני עושה כפי שאני עושה? הייתכן שאב לא ירחם על בנו כראוי?
"אנוכי עשיתי ארץ" - הרצון והיכולת
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכׇל־צְבָאָם צִוֵּיתִי׃ (יב)
רש"י מפרש "אנוכי עשיתי ארץ" - ונתתי אותה לאשר ישר בעיניי. הרד"ק מדייק מ"וכל צבאם ציוויתי", כלשון דוד המלך "כי הוא ציווה ונבראו", שהכל היה בציווי ובדיבור. ומוסיף הרד"ק שאין לחשוב על דיבור ממש, שהרי אין לקדוש ברוך הוא שפתיים; אלא כשמדובר על דיבור הכוונה לרצון. בעשרה מאמרות נברא העולם - ואין צורך שיצא הדבר מפי הגבורה כבני אדם, אלא עצם רצונו של השם הוא המאמר והוא נחשב כעשייה. ממילא "ידיי נטו שמים וכל צבאם" - השמים וצבאם, הכוכבים והגלקסיות וכל מה שאתה רואה, את כל אלה ציוויתי, כלומר עשיתי ברצוני.
המלבי"ם מסביר שהפסוק נועד להפיס את דעתם של האומרים: אולי ושמא לא יגאל אותנו השם, אולי לא יוציא אותנו מן הגלות שעליה דיבר, כשאמר שהוא קורא לכורש שיוציא אתכם. אומר המלבי"ם: מי שאינו עוזר לזולתו, הדבר נובע מאחת משתי סיבות. האחת - אינו רוצה לעזור לו. השנייה - רוצה לעזור אך אינו יכול; אני רואה את מצבו הכלכלי ורוצה לעזור, אבל אין לי כסף. כלומר: או שאני יכול ואיני רוצה, או שאני רוצה ואיני יכול. על כך אומר הקדוש ברוך הוא שלא יהיו לכם פקפוקים וספקות ביחס לישועתו, שכן אצלו יתברך שני החסרונות הללו אינם קיימים.
על הרצון הוא אומר: "אנוכי עשיתי ארץ" - בתחילה גמרתי את כדור הארץ, תיקנתי אותו ובניתי אותו מן המסד ועד הטפחות, דומם צומח וחי. ורק לאחר שעשיתי ארץ - "ואדם עליה בראתי אני". מתי בראתי את האדם? רק לאחר שהכל הושלם. תארו לעצמכם שהאדם היה נברא ביום השלישי - נברא לחושך, בלי מאורות; תארו לעצמכם שהיה נברא בלי בעלי חיים - מה היה אוכל? (אמנם יש דיון אם אדם הראשון אכל בשר.) בכל אופן, כל מה שנברא כאן בעולם נברא לצורכו של האדם. מכאן שהקדוש ברוך הוא רוצה את האדם בעולמו, שהרי מי שאינו רוצה בדבר אינו בורא אותו על הצד הטוב ביותר. ואם השם ברא הכל על הצד הטוב ביותר - סימן שרצונו באדם. ולמה נברא העולם בראשית? בשביל ישראל שנקראו ראשית. כלומר כל מה שנברא כאן הוא לצורך ישראל. אומר הקדוש ברוך הוא: דבר ראשון תדע שאני רוצה בעם ישראל - וזו הוכחת הרצון.
ומה תאמר? אולי פעם היה לו כוח, כשהיה צעיר, כדרך שאומרים האומות שמלכם כבר הזקין - היום הוא רוצה מאוד אך כבר אינו יכול. על זה אומר הקדוש ברוך הוא: אם על היכולת אתה בא לערער, הרי "ידיי נטו שמים וכל צבאם ציוויתי" - את כל השמים ידיי נטו, ואני מושל ברגע זה על כל צבא מעלה. ברגע אחד הקדוש ברוך הוא מזיז ומשנה את המציאות: ברגע אחד יורדות אבני אלגביש מן השמים, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וזו אינה היסטוריה - זה קורה היום, זה קורה עכשיו. אם כן, אין כאן חוסר רצון, שהרי הראיה שבראתי לעם ישראל עולם מושלם, ואין כאן חוסר יכולת, שהרי אני ממשיך ומנהל את הבריאה גם אלפי שנים לאחר ייסוד העולם. להסתפק אפוא שמא לא יגאלנו השם מפאת חוסר רצון או חוסר יכולת - דבר כזה אינו עולה על הדעת.
עוד מדקדק המלבי"ם בשני הביטויים שבפסוק: "עשיתי" ו"בראתי". כבר למדנו ממנו לעיל שעשייה היא סיום הדבר, כלשון "ועשתה את ציפורניה". ואילו בריאה היא תמיד יש מאין - הדבר לא היה קיים, ובראו מן האפס ומן התוהו. לכן באדם נאמר "ואדם עליה בראתי" - יש מאין; ואילו בארץ נאמר "אנוכי עשיתי ארץ", כלומר תיקנתי את הארץ שכבר נבראה, והשלמתי אותה על הצד המושלם. וזה בדיוק יסוד הראיה: רק אחרי שסיימתי ועשיתי הכל מתוקן על הצד הטוב ביותר, ביום השישי, כשנסתיימה הבריאה - אז "אדם עליה בראתי אני". מכאן תסיק שרצוני בטובת האדם, ושרצוני להשפיע עליו רק שפע טוב. ואם כן אל תתמה ואל תתהה אם יש לקדוש ברוך הוא רצון ויכולת לגאול אותנו.
"אנוכי העירותיהו בצדק" - שליחותו של כורש
אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכׇל־דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא־יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃ (יג)
אומר הקדוש ברוך הוא: גם כעת, בשעה שאני מדבר אליכם, מה עומד על הפרק? כורש. אני מעורר אותו כדי שיבוא ויגאל את עם ישראל, "בצדק" - שיעשה צדק עם עם ישראל, ובכוחי, שכוחי בלא תכלית ובלא גבול. "וכל דרכיו איישר" - זהו ביטוי מליצי: כמי שרוצה שרכב ייסע מנקודה זו לנקודה זו ומיישר לפניו את הדרך. אני רוצה שכורש יצליח לפעול את הפעולה שייעדתי לו, ולכן אני מסדר לפניו את העניינים שיוכל להוציא את התכלית לפועל בלא מכשולים: פוטר אותו מכל הבעיות הבירוקרטיות, מכל המתנגדים ומכל העיכובים שעלולים להתעורר. אני מכוון אותו אל התכלית הרצויה לי.
ועוד: "הוא יבנה עירי וגלותי ישלח" - הוא יבנה את ירושלים ויוציא את ישראל מן הגלות. אלא שיעשה זאת "לא במחיר ולא בשוחד". מסביר המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות, כפי שהסברנו כמה פעמים: הפסוק כולל ארבעה משפטים, כשהמשך הראשון הוא השלישי, והמשך השני הוא הרביעי. כלומר: "הוא יבנה עירי - לא במחיר", "וגלותי ישלח - לא בשוחד". כשרוצים לבנות בניין, הדבר הראשון הנדרש הוא לשלם לקבלן; לכן נאמר "הוא יבנה עירי לא במחיר" - יבנה את ירושלים ולא ידרוש על כך כסף. וכשרוצים לפדות שבויים צריך לשלם שוחד; לכן נאמר "וגלותי ישלח לא בשוחד" - לא ידרוש כסף עבור שחרורם.
וכידוע, גם לפני קום המדינה ובשנות החמישים, כשהביאו יהודים מארצות ערב, היה צריך לשלם שוחד רב כדי שיסכימו לשחררם: לעיתים שוחד אישי למלך או לאימאם, ולעיתים השוחד היה בכך שרוקנו את חשבונות הבנק שלהם ולקחו הכל, וכך הסכימו לשחררם - שהרי היהודים הבינו שהקרקע בוערת תחת רגליהם, ופשוט ברחו והשאירו את הכל מאחור. וכן ידוע שלקראת סוף מלחמת העולם השנייה, היטלר ימח שמו וזכרו, כשראה שמבחינה כלכלית המלחמה אינה מגיעה להכרעה והם נזקקו לתגבר את הייצור ולמזומנים, היו מוכנים לוותר על משלוחי יהודים תמורת כסף - פרשת קסטנר ועוד. כלומר: הכסף הוא שפועל את הפעולה של הוצאת אנשים ופדיון שבויים. וכאן אומר הקדוש ברוך הוא: "וגלותי ישלח לא בשוחד" - הוא יהיה מוכן לשלח את גלויות ישראל בלא שוחד. ומדוע? "אמר ה' צבאות" - כי אני ציוויתי, והיות שציוויתי, ממילא כל הדרכים יהיו ישרות לפניו בלא שום מעכב.
"יגיע מצרים וסחר כוש" - שני מהלכים
כֹּה אָמַר יְהֹוָה יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר־כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲווּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים׃ (יד)
לדעת רש"י הפסוק הוא המשך למה שלמדנו קודם, שהקדוש ברוך הוא מודיע על הישועה שתבוא בידי כורש לגולי בבל. וכעת הוא מודיע להם על ישועה נוספת - הישועה שתהיה בימי חזקיהו, שיינצל מיד סנחריב. כשסנחריב יבוא להילחם כאן, יודיעו לו שצרים על ארצו, והוא ילך להציל את ארצו מידי תרהקה מלך כוש; ורק לאחר שינצח אותו וינצח במצרים - יבוא לכאן. וכבר הסברנו מה המטרה בכל זה: כדי שיבוא כבד בכסף ובזהב מכל מה שכבש בכל הארצות. הקדוש ברוך הוא לא רצה שיבוא בידיים ריקות, כאדם הבא לבקר ואינו מביא דבר. לכן דאג שיהיו לו מלחמות וישלול שם שלל רב, ויגיע לכאן בידיים מלאות, ואז ייפול בירושלים וחזקיהו ועמו יבוזו את הכל.
על כך נאמר "יגיע מצרים" - מה שיגעו בו מצרים, "וסחר כוש וסבאים אנשי מידה" - אנשים גבהי קומה, כל המסחר שלהם "עלייך יעבורו", הכל יעבור אלייך ירושלים, שכן כשיבואו להילחם בירושלים יביאו איתם את כל השלל. ולא זו בלבד, אלא "אחריך ילכו בזיקים יעבורו" - שהרי את השבויים לוקחים קשורים, "בזיקים" היינו באזיקים. "ואלייך ישתחוו" - כיוון שיהיו בידיו של חזקיהו, וחזקיהו הוא המושל, לו ישתחוו. ואומרים חז"ל: עמד חזקיהו ופטר את כל השבויים, ונתגיירו והכירו מלכות שמים. חזקיהו שחרר את כל השבויים ואמר: מה לי לעשות בכל השבויים הגויים הללו? ועל ידי כך הכירו מלכות שמים, והתחזקו להאמין בהשם, כי ראו מלכות של חסד. ועל זה נאמר "אלייך יתפללו אך בך אל ואין עוד אפס אלוהים" - בעקבות המעשה הזה נעשו מאמינים גדולים בקדוש ברוך הוא ואמרו: אך בך אל, השם נמצא רק אתכם עם ישראל, ואין אלוה מבלעדו.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהפסוק מדבר על השלב שלאחר הגאולה: כשתבוא הגאולה נגיע למסקנה כמה טוב יש לנו וכמה רווח יצא לנו מן הגלות שעברה עלינו, מן הצרות ומן הרעות. שהרי אז "יגיע מצרים" - הממון שלהם, "וסחר כוש" - הסחורה שלהם, "וסבאים" - אנשי סבא, שהיא אומה (סבא וסבתכא ורעמה, כולן אומות), "אנשי מידה". וגם כאן דלתות הכתוב מקבילות: "יגיע מצרים וסחר כוש - עלייך יעבורו ולך יהיו", יעברו אלייך לסחורה ויהיו שלך; כלומר יהיה מצב שבו נהיה מרכז העמים וכולם יבואו לסחור כאן. "וסבאים אנשי מידה - אחרייך ילכו, בזיקים יעבורו": הסבאים עצמם ילכו אחרייך לשרת אותך, וכשיעברו ממקום למקום בארצך אין לך מה לחשוש שמא ינסו לכבוש אותך, שכן יעברו בזיקים, קשורים כעבדים, ולא כמי שיכולים להרע. וכל אלה "אלייך ישתחוו" - יראו בך אדון שראוי להשתחוות לו. ויותר מזה - "אלייך יתפללו".
"אליך יתפללו" - תפילה דרך ממוצע
שואל המלבי"ם: "אלייך יתפללו"? וכי מתי מצאנו שאדם מתפלל לאדם אחר? אלא, אומר המלבי"ם, מצאנו לשון תפילה שאינה אל הקדוש ברוך הוא עצמו, כמו שנאמר "והתפללו אל המקום הזה" בתפילת שלמה על בית המקדש. וכי מתפללים אל המקום? אלא הכוונה דרך המקום - שדרך המקום תעלה התפילה אל השם. כך גם כאן: הם יחשיבו אותך כאמצעי בינם לבין האלוקים, עד שייחדו את תפילתם אליך כאדם המתפלל לאלוקים, מתוך מחשבה שאתה אהוב האל, וממילא כשאתפלל אליך תעלה תפילתי לאלוקים.
וכאן צריך אזהרה: יש כאלה שבשיבוש ובטעות מקשרים עצמם לאיזה צדיק ומתפללים אליו - וזה אסור, זו ממש עבודה זרה. מותר לקשר את נפשו אל הצדיק כדי שתפילתו תעלה אל השם יתברך, אבל חלילה לחשוב "אני מתפלל לצדיק פלוני". וגם ההולך לבית הקברות הוזהר שלא ישים מגמתו נגד המתים; ואף שאינו מתפלל אל המת ממש, אלא רואה בו ממוצע שדרכו יענה לו השם - גם זה לא. הקדוש ברוך הוא אינו מרשה כלל להתפלל דרך מסייעים ודרך ממוצעים בינו לבין השם, אלא התפילה צריכה להיות לשם לבדו. אבל הגויים הללו לא ידעו את כל זה, ולכן "אלייך יתפללו" - יתפללו לעם ישראל כממוצע בינם לבין השם יתברך.
ומדוע יעשו כן? "אך בך אל" - נוכחנו לראות שרק בך יש אלוקים, רק אצלכם עם ישראל; השם משרה שכינתו רק בכם. ולא רק זה, אלא "ואין עוד אפס אלוהים" - אפס אלוהים זולתו, שכן כל אלוהי העמים אלילים, הבל, תוהו ושווא נתעה. ואז יגיעו למסקנה שרק אלוהי ישראל הוא האלוהים, ולכן יתפללו על ידינו כממוצעים בינם לבינו.
וכשמתפללים בקברי צדיקים צריך לשים לב: כתוב בהלכה שהתפילה צריכה להיות באחת משתי דרכים. האחת - לבקש מן הצדיק שיהיה מליץ יושר בעדנו לפני ריבונו של עולם. השנייה - לבקש מן הקדוש ברוך הוא שיעשה בזכות שוכן עפר הנמצא כאן. בשתי הדרכים הללו לא פניתי אליו בתפילה ישירה: או שביקשתי ממנו שיהיה כעורך דין ומליץ יושר לפני השם, או שפניתי לקדוש ברוך הוא שיעשה בזכות הצדיק. כך איני שם מגמתי כנגדו ואיני מתפלל אליו חלילה, אלא מתפלל תמיד רק להשם, והצדיק הוא רק מליץ יושר או שבזכותו יעשה השם עמנו חסד.
"אל מסתתר" - מסתתר אך רואה
אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ׃ (טו)
אומר המלבי"ם: לאחר שיגאל אותנו הקדוש ברוך הוא, ניווכח לראות שאתה אל מסתתר. אדם המסתתר מחברו - הוא רואה את חברו, וחברו אינו רואה אותו. ראובן המסתתר משמעון רואה את שמעון, ואילו שמעון אינו רואה את ראובן. בטעות עלול מישהו לחשוב שכיוון שראובן מסתתר משמעון גם הוא אינו רואה אותו, אבל זו טעות ושיבוש, שכן ראובן יכול להיות מסתתר ולהציץ מבין החרכים ולראות את שמעון.
אם כן, הקדוש ברוך הוא הוא בבחינת "אל מסתתר": משגיח בהשגחה מלאה אף שאיננו רואים אותו. אמנם איננו רואים את פעולתו באופן הגשמי הארצי, אך ברור לנו שקודשא בריך הוא משגיח באמת. "אלוהי ישראל מושיע" - הנה אנו רואים את ישועת השם עלינו. וכיצד ייתכן הדבר, אם לא שהקדוש ברוך הוא רואה בצרתנו? אם אנו רואים ישועה, סימן שהוא ראה את הצרה. ומה זה מוכיח? שהקדוש ברוך הוא הוא רק בבחינת מסתתר, אבל באמת רואה את כל הקורה עמנו.
"בושו וגם נכלמו" - בושה מול כלימה
בּוֹשׁוּ וְגַם־נִכְלְמוּ כֻּלָּם יַחְדָּו הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים׃ (טז)
ממילא כל עובדי האלילים בושו וגם נכלמו כולם. ותחילה נראה מהם "חרשי צירים". רש"י מפרש: אומני ציורים. "חרש" הוא איש מקצוע, והאומן הזה עושה ציורים - היו עושים עבודה זרה בכל מיני ציורים, ומציירים על הקירות צורות של עבודות זרות; "צירים" מלשון ציורים. הרד"ק מודה אף הוא שהכוונה לאומני הפסילים, אך מסביר ש"צירים" אינו מלשון ציורים אלא מלשון "צירים וחבלים יאחזון". ומה הקשר? הרי העבודה הזרה נקראת "עצבים", ולמה? מפני שהיא מעלה לאדם את העצבים: עובד ועובד ועובד, והיא אינה שומעת, אינה מדברת, אינה עוזרת - כלום. וכלשון הגמרא: מעציבין את עובדיהן. ממילא נקראים גם "צירים", שהאדם עובר צירים וחבלים וסובל בעבדו את אותה עבודה זרה, שכן אין ממנה תגובה: העבודה הזרה תמיד אינה זמינה, תמיד הרשת תפוסה, תמיד "האלוה אליו פנית אינו זמין כעת, נא נסה מאוחר יותר". הדבר גורם לו צירים וחבלים ועצב. ואז יראו שהפסילים שהביאו איתם לא הושיעו אותם, ומי הושיע באמת? רק הקדוש ברוך הוא - וזה יביאם לידי בושה.
המלבי"ם דן בהבדל שבין בושה לכלימה. כולם מודים שכלימה חמורה מבושה, ולכן שימו לב שתמיד נאמר "בושו וגם נכלמו" - הדבר המופיע שני הוא תמיד החריף יותר. שהרי לא ייתכן לומר "הוא שילם מיליון דולר וגם שלושה שקלים"; תמיד אומרים להיפך, שלושה שקלים ועוד מאה אלף ועוד מיליון - תמיד הולך ומוסיף. ואולם המלבי"ם מוסיף שאין זה רק הבדל בחומרה, כדברי הרד"ק, אלא הבדל מהותי: בושה היא מה שאדם מתבייש מעצמו, וכלימה היא מה שאחרים מכלימים אותו.
ונותן המלבי"ם דוגמה. אדם פנה לאיש שפל, הכניע עצמו לפניו וביקש ממנו ישועה וסיוע, ולבסוף אותו אדם אכן הושיע אותו. מה יש כאן? כלימה מאחרים - "לאדם כזה פנית? לשפל הזה?" אבל מעצמו אינו מתבייש, שהרי בסופו של דבר נושע. לעומת זאת, אדם שהכניע והשפיל את עצמו לפני אדם נכבד, איש חשוב ועשיר, כדי לבקש ממנו דבר מה - ולבסוף לא קיבל. מאחרים אינו נכלם, שהרי פנה לאדם מכובד, והמכובדים ביותר פונים אליו ואין בזה בושה; אבל הוא עצמו - סגרו לו את הדלת ולא מילאו את מבוקשו, ולכן מתבייש מעצמו. הרי שיש כאן בושה בלי כלימה, ובמקרה הקודם כלימה בלי בושה.
ומה קורה כשאדם פנה לשפל וגם לא מילא את בקשתו? אוי ואבוי, זו בושה וכלימה גם יחד: נכלם מאחרים - איך פנית לאחד כזה? ואינו יכול לומר "לפחות יצא לי מזה משהו", שהרי גם לא מילא את מבוקשו, וממילא מתבייש גם מעצמו. וזה מה שכתוב כאן: "בושו וגם נכלמו כולם יחדיו" - יבושו מעצמם, כי לא השיגו את מבוקשם; וגם ייכלמו מאחרים, איך הלכת להתפלל ולהשתחוות ולעבוד צלם שפל כזה, כפי שראינו לעיל עד כמה הכתוב מבזה אותו - שאדם לקח חצי מן העץ לאפות בו את פיתו, ומן החצי השני גילף לו אלוה. השפל שבשפלים, ואליו פנית? אילו לפחות היית מקבל ממנו תועלת, לא היית מתבייש מעצמך; אבל כיוון שלא קיבלת ממנו כלום, גם בושות מאחרים על שפנית לבול עץ, וגם בושה מעצמך: איך הלכתי והשתחוויתי לבול עץ ולא קיבלתי ממנו מאומה.
ועוד מוסיף הכתוב: "יחדיו הלכו בכלימה" - אין זו בושה רגעית בלבד, אלא בכלימה זו הם הולכים באופן תמידי. ומי הם? "חרשי צירים". וכאן מביא המלבי"ם פירוש שלישי (לאחר פירוש רש"י - אומני ציורים, ופירוש הרד"ק - מלשון צירים וחבלים): "צירים" מלשון ציר של דלת, כדרך שהדלת סובבת על צירה. ולשונו: שהיו עושים אליליהם במלאכת אופנים וגלילים ושלבים עד שיתנועעו מעצמם.
מנגנוני האלילים
כיוצא בזה מצאנו בכיסאו של שלמה. המדרש מתאר את כיסא שלמה ומשתמש בביטוי "מנגנונים": היית דורך על מעלה אחת מן המעלות והשלבים של הכיסא, והאריה היה נוהם. האם זה נס? לא - מנגנונים; היו שם גלגלי שיניים מתוחכמים, שברגע שדרכת עליהם היה האריה משמיע קולות ומתנועע. הייתה להם החכמה הזאת והם ידעו אותה. וכן ידוע ממה שהסברנו בשעתו על דוד שבא לכבוש את ירושלים, ואמרו לו שלא יוכל עד אשר יכניע את העיוורים והפיסחים, "כל מכה יבוסי וייגע בצינור" - שגם שם מבאר המלבי"ם על אותו קו, שהיו להם עבודות זרות שהופעלו בכוח הידראולי, בכוח המים: זרימת המים יצרה תנועה של גלגלים, והעבודה הזרה הייתה זזה. אנשים היו רואים ואומרים: הנה, נכנסה בו הרוח - ולא ידעו שזו רוח שטות, ולא ידעו שנכנסו בו המים; הם חשבו שיש לאלוה הזה תנועה והוא משמיע קולות.
וכן כתוב על פרעה נכה שלא ידע את הקוד הסודי של הכיסא, דרך במקום הלא נכון, והאריה הכהו והפכו לנכה - ובעקבות זה נקרא פרעה נכה. ובעקבות זה גם אחשוורוש רצה להקים לו כיסא אחר, מעין "כיסא שלמה לעניים", חיקוי; אלא שלאחר מכן לא יכול היה לנייד אותו ולכן היה צריך להעביר את עיר המלוכה (ומי שירצה ישמע על כך בדיסק על מגילת אסתר, ששם תיארנו את כל עניין הכיסא).
על כל פנים, אומר המלבי"ם, זהו "חרשי צירים": הם היו מומחים בבניית הצירים והגלגלים, כיצד לעשות שהעבודה הזרה תסוב על צירה, בכל מיני צירים וגלגלים פנימיים ומנגנונים, שעל ידם תיראה העבודה הזרה כמדברת, כפועלת וכזזה. והם יבושו מכל הטכניקה הזאת שעשו - גם יבושו וגם ייכלמו.
"ישראל נושע בה'" - בלי בושה ובלי כלימה
יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהֹוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא־תֵבֹשׁוּ וְלֹא־תִכָּלְמוּ עַד־עוֹלְמֵי עַד׃ (יז)
גם כאן, אומר המלבי"ם, דלתות הכתוב מקבילות: "ישראל נושע" - וממילא "לא תבושו"; "בה'" - וממילא "לא תכלמו". שהרי הסברנו מהיכן נובעת הבושה: אדם מתבייש מעצמו על שלא קיבל, שהתפלל ופנה לפסל ולא מילא את מבוקשו - זו בושה מצד עצמו. ואילו ישראל לא יבושו, כי ישראל נושע. ועוד: הישועה היא בהשם - ולמי פנינו? למציאות החשובה ביותר שיש בעולם, לקדוש ברוך הוא. לא נושענו סתם, אלא על ידי הנכבד ביותר; ואפילו לא היינו נושעים, לא הייתה לנו כלימה, שהרי פנינו אל הנכבד שבנכבדים.
ולא זו בלבד, אלא "ולא תכלמו עד עולמי עד". להבדיל מן הפסוק הקודם, שבו "יחדיו הלכו בכלימה" - שכלימתם תהיה תמידית, אצלנו ה"לא תבושו" וה"לא תכלמו" יהיו לעולמי עד: לתמיד הקדוש ברוך הוא עונה לעם ישראל בצרתם ומושיע אותם, ולא תהיה לנו בושה וכלימה עד עולמי עד.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו הנביא כמה יסודות: אין לאדם לבוא בטענות ובציווי כלפי מנהיג העולם, שהרי אין רחמן על הבן כאביו, ודבריו העתידים מוכיחים שהכל מראש ומקדם בידיעתו. "אנוכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" מוכיח שיש לו גם רצון לגאול - שהרי ברא עולם מושלם ורק אחר כך את האדם - וגם יכולת לגאול, שהרי ידיו נטו שמים והוא מושל בצבאם ברגע זה. כורש יעשה את שליחותו בדרכים מיושרות, יבנה עיר ויְשלח גלות בלא מחיר ובלא שוחד, כי כך אמר ה' צבאות. ולעתיד לבוא יעברו אלינו יגיע מצרים וסחר כוש, והאומות יראו בישראל אמצעי לאלוקים, ויכירו כי "אך בך אל ואין עוד". אז ניווכח כי "אתה אל מסתתר" - מסתתר מעינינו אך רואה את כל צרותינו ומושיע. עובדי האלילים, שפנו לשפל שבשפלים ולא קיבלו מאומה, יבושו מעצמם וייכלמו מאחרים והכלימה תלווה אותם תמיד; ואילו ישראל, שנושעו, ונושעו בהשם הנכבד שבנכבדים, לא יבושו ולא ייכלמו עד עולמי עד.