פתיחה: מקור הטוב ומקור הרע
בפרקים הקודמים התעמת הנביא עם התפיסה האלילית שרווחה בפרס, הגורסת שיש בבריאה שני כוחות עצמאיים - כוח של טוב וכוח של רע - הנאבקים זה בזה. כשגובר כוח הטוב מתרבה הטוב בעולם, וכשגובר כוח הרע מתרבה הרע. הנביא שולל תפיסה זו מכל וכל. ואם תשאל: אם כן, מי המציא את הרע? מי המציא את החושך? על כך בא פסוק ז'.
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כׇל־אֵלֶּה׃ (ז)
רש"י והרד"ק: אור לצדיקים וחושך לבבל
רש"י מפרש את הפסוק בהמשך לנבואה שנאמרה כאן על יציאת ישראל מן הגלות: "יוצר אור" - לצדיקים, "ובורא חושך" - לבבל. וכן "עושה שלום" - לישראל, "ובורא רע" - מלחמה ורעה לבבל. הרד"ק הולך באותו קו: אור וחושך, שלום ורע, הם שני זוגות של הפכים, והכתוב אומר לך שהכול מאת ה' - הוא הנותן אור ושלום לישראל, וחושך ורע לבבל. "רע" לדעת הרד"ק הוא היפוכו של שלום, שהרי שלום הוא טוב ומלחמה היא רע.
ודקדק הרד"ק: על האור ועל השלום נאמרו לשונות "יוצר" ו"עושה", שהם לשונות של עשייה; ואילו על החושך ועל הרע נאמר "בורא". והטעם, לפי אותו קו שביאר גם המלבי"ם, שהחושך והרע אינם אלא העדר הטוב, ולכן לא שייך לומר בהם שהקב"ה "יצר" אותם.
שני פירושי הרד"ק בלשון "בורא"
אלא שלכאורה גם לשון "בורא" אינה מסתדרת עם הקו הזה, שהרי לדבריו החושך נוצר מאליו - אין אור, ממילא יש חושך, ומה מקום לקרוא לזה בריאה? משיב הרד"ק: "בריאה" עניינה גזירה. וכמו שנאמר "אם בריאה יברא ה'" - וכי מה נברא שם? האדמה פתחה את פיה. אלא הכוונה: אם גזירה יגזור ה'. ואם כן, "יוצר אור" - זו יצירה ממש, "ובורא חושך" - גזרתי שיהיה חושך, והיינו שכאשר נעדר האור ממילא יש חושך. זהו גדרה של גזירה.
ופירוש שני מביא הרד"ק בשם אביו, והוא נפלא. שאלו את עצמכם: מה גורם פיזית לחושך הלילה? וכי השמש אינה מאירה בלילה כמו ביום? מאירה! אלא כדור הארץ. כאשר השמש נמצאת מאחורי הכדור, ואנחנו מפנים לה עורף, יש אצלנו חושך; וכשנסתובב ונעמוד עם הפנים אל השמש, יהיה אור. נמצא שמי שיצר את החושך הוא כדור הארץ המפנה גב לשמש - וכדור הארץ הרי נברא מאת ה'. זהו "ובורא חושך": בורא את הארץ שעל ידי שהיא מפנה גב לשמש נוצר החושך. תמיד אמרתי לכם: כשאתם רואים שהרד"ק מביא דבר בשם אביו - התכוננו לסוכריות. מי היה חושב על רעיון כזה?
"עושה שלום" - חיבור בין הפכים
מהו "עושה שלום"? מבאר הרד"ק: שלום בין דברים המנוגדים בטבעם. הרי האדם נברא מארבעה יסודות, והיסודות מנוגדים זה לזה - יש בנו יסוד האש וכנגדו יסוד המים, יש חם ולח ויבש, אדמה ועפר ואוויר. העפר והאוויר מנוגדים זה לזה, ואף על פי כן חיבר הקב"ה את כולם יחד. אלמלא היה עושה שלום ביניהם, לא היה לנו קיום כלל.
מכאן מובן מה שאמרו: "הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום". והבאתי את זה במסכת חלומות: האש והמים הם שני כוחות מנוגדים. אם האש חזקה - היא מאדה את המים; אם המים חזקים - הם מכבים את האש. כיצד מפיקים את המירב משניהם? לוקחים סיר. ברגע ששמת קדרה, האש אינה כבה והמים אינם מתאדים, אלא המים מגיעים לרתיחה. הקדרה היא שעשתה שלום בין האש למים. רואים שמשמעות השלום היא יצירת קשר בין הפכים.
עוד מבאר הרד"ק: לפעמים נגרם לאדם חולי מחמת שאחד היסודות מתגבר בו. התגבר יסוד האש - עולה חומו; התגבר בו יסוד המים - יורדת חום גופו. והקב"ה מתקן זאת בכך שהוא עושה שלום בין הכוחות ומעמיד את האדם על קו הבריאות. זהו "עושה שלום במרומיו". וזהו שאמר דוד: "אין שלום בעצמיי מפני חטאתי" - אין שלום בעצמיי, כלומר חולי יש בי.
וכשמברכים אדם "ואתה שלום וביתך שלום" - מה המשמעות? שלא יהיה בו שום חולי. מבאר המלבי"ם בכמה מקומות: שלום פירושו שלום במוסדי הגוויה, שיש שלום בין כל איברי הגוף. תארו לעצמכם שתפרוץ מחלוקת בין הלב לשאר האיברים, שיחליט שאינו מספק להם דם, או שהריאות יחליטו שאינן מספקות חמצן. מחלוקת קטנה אחת - ונזק לכל הגוף. הרי אנו רואים מה קורה כשהלבלב מחליט לא לעשות את עבודתו, או כשהכליות מפסיקות לתפקד, והאדם מרותק למכונות שעות ארוכות מדי שבוע. השלום הוא איפוא שלום בין מוסדי הגוויה.
המלבי"ם: ההבדל שבין בריאה ליצירה
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין הלשונות. "בריאה" היא הוצאת עצם הדבר; "יצירה" היא הוצאת המקרים הדבוקים בו. כלומר, בריאה היא בריאת עצם הדבר, ואילו כשמן הדבר נובעים ומשתנים דברים - זו יצירה. כל דבר שיוצאים ומשתנים ונובעים ממנו דברים, אף שעצם הדבר אינו משתנה - שייך בו לשון יצירה.
נמחיש: הקב"ה יצר אור. האור עצמו אינו משתנה, השמש מאירה תמיד באותה מידה. אבל מכוח האור הזה נוצרים מצבים שבהם האור אינו ניכר, וממילא יש חושך. אילו היה האור "בריאה" - דהיינו דבר קבוע שאינו משתנה - לא הייתה כלל מציאות של חושך. לכן נאמר "יוצר אור": יצירה היא דבר הסובל השתנות, שיש בו שינויי מצבים ושהמקרים פועלים עליו. השינוי אינו בגוף הדבר אלא במקבלים, ועל זה נופל לשון יצירה.
ועכשיו ראו כמה נפלא. לכאורה יש כאן קושי גדול: אם החושך הוא רק העדר אור, למה נאמר בו "בורא"? זו אחת ההוכחות של אותם הסוברים שהחושך הוא בריאה בפני עצמה, שהרי כתוב "ובורא חושך". הרד"ק כבר התחבט בזה ונתן שני פירושים כפי שראינו. אבל המלבי"ם מבאר להפך: דווקא משום שהחושך אינו מהות עצמית אלא נובע מהעדר, לא שייכים בו שינויים. הוא עצמו נפעל ואינו פועל. ואם תאמר: הרי יש חושך חזק ויש חושך פחות חזק, הנה שינוי! טעות בידך - השינוי הוא באור. תוסיף מעט אור, יהיה פחות חושך; תמעט את האור, יהיה יותר חושך. אבל החושך עצמו סטטי וקבוע. ומכיוון שאין בו שינוי, שייך בו דווקא לשון בריאה, שבריאה פירושה דבר שאינו משתנה.
וכך גם בעצמות הרע. לא שייך לומר שה' יצר רע, שהרי ה' יוצר רק טוב - אלא שאת הטוב יצר מוגבל, לזמן מסוים. וברגע שנפסק הטוב, ממילא יש רע. אבל אין זו יצירת רע. ולכן גם ברע אין שינויים - כשאין טוב יש רע, וזהו. ומשום כך נאמר "ובורא רע" ולא "יוצר רע": יש מציאות קבועה של רע ברגע שנפסק הטוב.
"אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כׇל־אֵלֶּה" - למה בכלל הונח מקום לרע
ועדיין תשאל: גם אם אין זו בריאה עצמית ואין זו יצירה עצמית, למה בכל זאת נתן ה' מקום במציאות להפסקת הטוב? למה לא ברא טוב בלתי נגמר, שלא יהיה כלל העדר ולא יהיה כלל רע? על זה אומר הכתוב "אני ה' עושה כל אלה": בלעדי זה לא היה ניתן להעמיד ולגמור את המציאות כפי חוכמתו יתברך.
שהרי אילו היה בעולם רק טוב - היכן מקום לגן עדן וגיהינום? היכן מקום לשכר ועונש? כאן כבר היה גן עדן, הכול טוב. ולמה לשאוף לקיים מצוות? ואף לא הייתה פטירה מן העולם, שהרי פטירה היא רע, והכול היה טוב עד אין קץ. ואם כן היכן תשלים הבריאה את תכליתה? תכלית הבריאה היא להעמיד את האדם בניסיון, שיעבוד את ה' מתוך ניסיון ויזכה בשכר נצחי בדין ולא בנהמא דכיסופא. וכל זה מחייב שבסוף יהיה מוות, ושיהיה אפשר לדבר עם האדם על ידי ייסורים. כל עניין ההעדר והרע בעולם נועד לקרב את האדם אל דרך עבודת ה'.
אמרתי לכם פעם: הרבה יותר אנשים חזרו בתשובה בעקבות פטירת אדם קרוב מאשר אנשים שזכו בפיס. קיבלת טובה - נו, מי שחוזר בתשובה ברוך ה', אבל על פי רוב ממשיך לחגוג. אבל פתאום אביו נפטר - זה שולח אותו לבית הכנסת. מעולם לא ראה איך נראה בית כנסת מבפנים, ופתאום הוא מגיע. למה? אבא מת. ואז מגיע עוד יום ועוד יום, עברה שנה - והוא כבר נשאר בבית הכנסת. מי הביא אותו, הטוב או הרע? הרע הביא אותו. הרבה פעמים הרע נועד לנווט את האדם אל הטוב. לכן, כדי ליצור עולם, חייבת להיות מציאות של רע ומציאות של העדר. "אני ה' עושה כל אלה" - מצד שרציתי להמציא כאן ברואים, ובהכרח שיהיה רע, כי רק מתוך הרע מתגלה הטוב ומתגלה השפע, ועל ידו מתקן האדם את דרכיו ומיישר אורחותיו לעבוד את ה' כראוי.
הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ־צֶדֶק תִּפְתַּח־אֶרֶץ וְיִפְרוּ־יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד אֲנִי יְהֹוָה בְּרָאתִיו׃ (ח)
רש"י ואונקלוס בפסוק ח
רש"י מפרש שהמילה "צדק" שבסוף המשפט חוזרת גם על תחילתו, וכאילו נאמר: "הרעיפו שמים צדק ממעל ושחקים יזלו צדק". כלומר, אומר הקב"ה: מאיתי בא הצדק משמים ממעל, אני בראתי את הטוב ואת הצדק שבעולם.
אונקלוס מבאר שהפסוק מדבר בתחיית המתים: "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק" - זהו טל התחייה שבו מחיה הקב"ה את הנבראים. ועל ידו "תפתח ארץ" את פיה ויצאו המתים מתוכה, "ויפרו ישע וצדקה תצמיח" - יתחילו לצמוח מתוכה בני האדם, כל אלה שהגיע זמנם להיחיות. "אני ה' בראתיו" - והבריאה הזאת מתייחסת לתחיית המתים.
המלבי"ם: הרע שבהנהגה תלוי במקבל
המלבי"ם ממשיך בקו שלו. לאחר שבירר שהטוב והרע יוצאים משורש הטוב בלבד, ואין שורש רע ואין כוח רע עצמי בבריאה, הוא בא ואומר: כך הדבר גם מצד ההנהגה. הרי אנו רואים שלפעמים ה' מטיב ולפעמים מֵרע, לפעמים יש השפעת חיים ולפעמים השפעת מוות, יש צרות ויש מלחמות והנהגה שנראית רעה. על זה מדגיש הנביא: דע לך, אני תמיד משפיע רק טוב, שהרי הקב"ה הוא שלמות הטוב. והרע מניין בא? מצד המקבל שלא הכין את עצמו לקבלת הטוב.
ומשל נפלא לדבר: יורד גשם. ארץ שאינה מוכנה לקבל את המטר - ניזוקת ממנו; וארץ המוכנה לקבלו - מושפעת ממנו טוב. מהי הארץ המוכנה? שדה שחרשתי והכנתי, ואני ממתין לגשם כצמא למים - עבורי הגשם ברכה נפלאה. אבל אם אין לי שדה אלא דרך - האם הגשם טוב לדרך? ודאי שלא. זה בוץ, עגלות נתקעות, אדם אינו יכול ללכת. כפי ההכנה כך התועלת. מי שחרש את שדהו אומר: איזה יופי שיש גשם! ומי שלא - אומר: חבל שיש גשם, הוא רק מלכלך ומקלקל. וכי ה' נתן רעה כשהוריד גשם? לא, אלא אתה לא הכנת את עצמך.
ודוגמה נוספת: אדם שלא תיקן את גגו - ירד גשם ונרטב כל ביתו. ואילו תיקן את גגו, היו המים יורדים לגינה ומשקים אותה, והיה אוסף אותם ומפיק מהם תועלת. במילים פשוטות: הגשם הוא טוב. לא התכוננת כראוי - יזיק לך; התכוננת כראוי - תוציא ממנו את השפע.
שחקים ושמים - צמצום השפע
ועתה לביאור הפסוק. השחקים גבוהים מן השמים, והם "נוזלים" צדק אל השמים. מבאר המלבי"ם: "נזילה" היא תמיד בשפע גדול, ואילו "הרעפה" היא טיפות טיפות, כטל וכגשם דק ולא בשפע רב. "הרעיף" ו"ערף" הם מאותם פעלים שהאותיות מתחלפות בסדרן ומשמעם אחד, כמו כבש-כשב, שמלה-שלמה, להק-קהל.
הרי כאן תמונה של השתלשלות השפע: מן השחקים הגבוהים נוזל השפע בשפע אדיר אל השמים, והשמים - התחתונים יותר - מצמצמים אותו ומרעיפים אותו טיפות טיפות כפי ערך המקבלים. וכבר הסברנו שכל עניין הספירות הוא לצמצם את השפע, שהרי אור האין סוף אין בנו כלים לקבלו. זה כמו אדם שירצה להדליק מנורה מתחנת כוח - הוא יישרף יחד איתה. לכן העולמות - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - ובכל עולם עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - כולם מסכים על גבי מסכים המצמצמים את השפע כדי שנוכל לקבלו.
ומכאן ל"תפתח ארץ ויפרו ישע". הארץ אינה יכולה לקבל את השפע אם לא תפתח את פיה. ומהי פתיחת הפה? זו ההכנה: חרשנו, זרענו, והנה הארץ פותחת פיה ואומרת תן לי גשם. ירד הגשם - "ויפרו ישע", הזרע שבאדמה פורה ונושע.
וכך בנמשל: הצדק היורד מלמעלה הוא שפע שהקב"ה מוריד, ורק אם תכין את עצמך לקראתו - על ידי המצוות שבין אדם למקום - יבוא לך לטובה. "צדקה" בלשון המלבי"ם היא תמיד בין אדם למקום, עשיית רצון ה'. וכבר הסברנו כמה פעמים שאם נגזרה גזרה בראש השנה שירד גשם, והרעו מעשיהם - מביא הקב"ה גשמים של זעם, מביא גשמים במקומות שאינם צריכים אותם, ומביאם בצורה שהם מזיקים לפירות. הרי שהשפע בא, אך אינו בא לטובה - בגללך, משום שלא הכנת את עצמך. מי יצר איפוא את ההנהגה הרעה? אתה בעצמך. ואם תנהג בצדק ותקיים מצוות ה', "וצדקה תצמיח יחד" - תוסיף ותרבה בשפע היורד מן העולם העליון אל התחתון, כי הפכת את עצמך לכלי ראוי לקבל.
ראיות שהשחקים גבוהים מן השמים
מניין שהשחקים תמיד גבוהים מן השמים? מן הפסוק "כי נגע עד שמים משפטה ונישא עד שחקים" - הכתוב הולך ומוסיף: לא רק עד השמים אלא עד השחקים. ואם תאמר ששחקים נמוכים יותר, הרי כבר הגעת גבוה עד השמים, ומה זה "ועד שחקים" - ירדת? אלא ודאי שהשחקים גבוהים יותר. וכן "הבט שמים וראה ושור שחקים גבהו ממך": "שור" הוא תמיד הבטה למרחוק, ומאין מביטים למרחוק? מן החומה, ולכן "שור" גופא פירושו חומה, כמו "בנות צעדה עלי שור". ואם כן: "הבט שמים וראה" - שהם קרובים, "ושור שחקים" - הסתכל למרחוק ותראה גם את השחקים, הרי שהם גבוהים יותר.
וכן מוכח שנזילה היא בשפע גדול, מן הכתובים "ונוזלים מן לבנון", "יזל מים מדליו"; ואילו רעף וערף הם טיפות טיפות, כמו "יערוף כמטר לקחי", "אף שמים יערפו טל" - רואים שעריפה חלשה יותר. וכל זה בא לומר: כאשר אתה מכין את עצמך כראוי, השפע העליון יורד ומשתלשל מן השחקים לשמים בנזילה, ומן השמים יורד בטל ובגשם שאתה יכול לקבלו כאן בעולם התחתון. וכידוע, וכבר הארכנו בזה, על פי הקבלה האדם על ידי המצוות והמעשים הטובים שהוא עושה כאן פועל בחינת העלאת מ"ן לעולמות העליונים, וזה יוצר למעלה שפע וזיווגי מידות עליונות המורידים שפע למטה. נמצא שהקב"ה ברא רק טוב, ואם אינך ראוי - השפע לא יגיע כהוגן או אף יגיע בדרך שלילית, ואין הגורם לזה אלא האדם במעשיו.
הוֹי רָב אֶת־יֹצְרוֹ חֶרֶשׂ אֶת־חַרְשֵׂי אֲדָמָה הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה וּפׇעׇלְךָ אֵין־יָדַיִם לוֹ׃ (ט)
רש"י: כנגד נבואת חבקוק
רש"י מביא שפסוק זה נאמר כנגד נבואתו של חבקוק, שעתיד לעמוד ולקרוא תגר: למה נבוכדנצר עדיין קיים? למה שלטונו נמשך? "עד אנה ה' שיוועתי... ותעשה אדם כדגי הים". חבקוק עדיין לא היה בימי ישעיהו, ולכן זו נבואה עתידית. אומר הקב"ה לישעיה: למה זה בא לריב איתי? וכי סבור הוא שאיני שם על לב להושיע את ישראל? הרי כתוב "עד מלאות אשר תרצה הארץ את שבתותיה" - יש זמן קצוב לגאולה, וזמן הגאולה תלוי בזמן שבו חטאו ישראל. וכפי שראינו, השמיטות היו הצרה שלהם, שלא שמרו אותן, ולכן "עד מלאות הארץ אשר תרצה את שבתותיה".
הרד"ק: כנגד בלשאצר
הרד"ק סובר שאין הפסוק נאמר על חבקוק, שהרי חבקוק עדיין לא היה, ואין דרך הכתוב לקבול על מי שעתיד לריב. לדעתו הפסוק נאמר על מלך בבל, על בלשאצר. בלשאצר היה מתגאה ומתנשא כנגד האלוהים, הוציא את כלי בית המקדש בארמונו ונתן בהם לשתות לשריו ולפילגשיו ולמלכתו. ועל זה ממשיל הנביא משל: וכי החומר יריב עם היוצר אותו ויאמר לו "מה תעשה, אני יודע יותר ממך"? היעלה דבר כזה על הדעת?
"חרש את חרשי אדמה" - המלך הזה עצמו אינו אלא חרס מחרסי אדמה, וככלי יוצר יהיה מנופץ במהרה. וכך אכן היה: "בליליא קטיל בלשאצר" - לא משכו לו זמן, באותו לילה שהוציא את הכלים נהרג. "ופעלך אין ידיים לו" - וכי ידמה שנעשה בלא ידיים? ומי הוא בכלל? חרס מחרסי אדמה שאפילו צורה אין לו. מחרס אפשר ליצור כלי נאה, אבל חרס מחרסי אדמה שלא עיצבו אותו אינו אלא חומר גלם עלוב. ומי אתה, בלשאצר, שתתגאה כנגד ריבונו של עולם ותאמר שהקב"ה כבר לא יגאל את עמו?
המלבי"ם: הטענה "למה בראתני מחומר כזה"
לפי המלבי"ם, הפסוק ממשיך את הקו הקודם. נזכיר: הסברנו שאין רע בעולם אלא רק טוב, והקב"ה הביא את הטוב לזמן מוגבל, וכשנגמר הטוב ממילא יש רע. ה' לא יצר חושך אלא יצר אור, וברגע שסילק את האור נעשה העדר וממילא חושך וממילא רע.
על זה יבוא אדם ויאמר: נכון, לא היה שייך לברוא עולם אלא במציאות שיש בה מקום להעדר, למוות ולרע, שאם לא כן למה עולם הבא? היכן עולם הניסיון וההתמודדות? הרי הכול נועד שלא יהיה לנו נהמא דכיסופא, ואם כאן כבר גן עדן - היכן הניסיונות לזכות בחיי העולם הבא? אבל - ימשיך ויטען - ה' יכול היה לברוא עולם גשמי טוב יותר, שלא ישתנה לעולם, ושהאדם לא יהיה מורכב מבשר, גידים ועצמות. הרי כל תשובתך היא שדבר חומרי מוכרח להגיע לכליה, ואם כן למה מלכתחילה יצר אותנו מחומר כזה? שיבראנו מחומר שאינו נתון לכליה, מחומר שיכול להתקיים לנצח!
על זה בא הנביא ומשיב: "הוי רב את יוצרו". הרי הדבר דומה לכלי חרס שבא ורב עם יוצרו ואומר לו: למה יצרתני חרס ולא זהב? למה עשית אותי כלי פחות? וכן "היאמר חומר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידיים לו" - וכי יבוא הכלי ויתלונן: למה בראת אותי כלי עומד במקומו בלי ידיים ובלי ראש ובלי אפשרות תנועה, שלא אוכל למשמש ולזוז? היעלה על הדעת תלונה כזאת?
אלא מה? כולנו מבינים שכלי החרס נעשה כך משום שהקב"ה רצה כלי חרס. כשרצה בעלי חיים - יצר בעלי חיים, וכשרצה חרס - יצר חרס. זהו רצונו יתברך והוא היוצר, ואין לך תלונות כלפי היוצר למה נעשה כך. וכך לא שייך לשאול למה ברא ה' את האדם מחומר גשמי העלול למיתה ולנזק. מי שיצר יודע מה הוא רוצה ליצור, וכפי תוכניתו כך יצר.
הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה־תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה־תְּחִילִין׃ (י)
"מה תוליד" - טענה כלפי בורא עולם
ואם תוסיף ותשאל: למה עשה ה' כלים מחומר שביר כזה, חומר המקבל חולאים ומיתה ונזק והפסד - למה לא יצרו מחומר מעולה יותר? על זה אומר הנביא: הרי זה דומה למי שאומר לאב "מה תוליד" ולאישה "מה תחילין" - מלשון חילה וצירים - כלומר: מה את יולדת? יותר טוב שלא נברא משנברא. כביכול בא האדם עם הוראות ועם טענות אל מי שברא אותו.
והאמת היא שהקב"ה יצר את האדם מן החומר הטוב ביותר שאפשר היה ליצור אותו לצורך תכליתו. ניתן דוגמה: מישהו שאל פעם - כשמטוס נופל ומתפוצץ, מה מחפשים בהריסות? קופסה שחורה. למה היא נשארת שלמה? כי היא עשויה מחומר עמיד. אם כן, למה לא מייצרים את כל המטוס מן החומר של הקופסה השחורה? הרי אז גם לא היינו צריכים קופסה שחורה כלל! ולמה זה מגוחך? כי מטוס יכול לעוף רק משום שהוא עשוי מפח קל. תיצור מטוס מפלדה מזוינת - הוא לא רק שלא יעוף, הוא גם לא ייסע ולא יזוז ממקומו. הקופסה השחורה היא כספת קטנה שבתוכה הקלטות ושבבים, וזה משקל שהמטוס יכול לסחוב. אבל מטוס שכולו קופסה שחורה יהיה פיל שצריך נגמ"שים רק כדי למשוך אותו. נמצא שמה שנראה לנו חומר פגיע, שמפגיעה קלה נשברת לו כנף - הוא בדיוק החומר שבלעדיו המטוס לא יוכל לעוף.
כך גם באדם. אתה חושב שיש לך הצעות ייעול לבורא עולם: למה בראתני מחומר כזה, למה לא יצרת אותנו רוחניים יותר, מלאכיים יותר? אדוני, יש לך תפקיד בעולם, והחומר שממנו נוצרת הוא המתאים ביותר לתפקידך. ולתפקיד שהועדתי לאדם - אומר בורא עולם - זו הצורה הטובה ביותר שיכולה להיות.
הכאב שנברא לטובה
ובעצם כבר ענינו על כך מראש: האדם נברא מלכתחילה עלול לפגעים, כי כשיש לו חולי הוא יודע לחזור לבורא עולם ולהבין שזה בא מכיוון מסוים. כשהוא שומע אזעקה ולבו מחסיר פעימה - הוא יודע שלא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב, ולא נבראו אזעקות אלא להשיב את ישראל בתשובה. "צבע אדום" - הרי זו התראה אדומה: תיזהר, שולחים לך התראה, חבלי משיח בפתח. נמצא שעצם מציאות הנזק - לטובה נבראה.
ויבוא אדם ויאמר: למה יצר הקב"ה באדם כאב? כמה נפלא היה אילו לא היה כאב כלל! בני אדם סובלים, ויש בבתי החולים מחלקות ומעבדות מיוחדות לטיפול בכאב. האישה הייתה יולדת בקלות, אדם היה נחתך ומיד שם פלסטר ולא קורה דבר, לא סובל מאולקוס ולא מכלום. הלא היה טוב יותר?
משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה לו רכב ישן, וכל פעם שנסע נדלקה לו נורית אדומה של המנוע, והיה צריך לעצור, למלא מים, לבדוק שמן, ורק אחר כך להמשיך. בשלב מסוים נמאס לו ואמר למוסכניק: הנורה הזאת משגעת אותי, תוריד אותה בבקשה. ובאמת פתר לו את כל הבעיות - כי כשהרכב דמם, הוא כבר לא נסע יותר, וכבר לא היה צריך למלא מים ולא כלום. כשהרכב מת, נגמר הסיפור.
כך האדם שאינו רוצה כאב. אדוני, הכאב אומר לך: תבדוק, יש לך בעיה, יש כאן צורך לטפל בעצמך. ואם האדם לא היה בודק בעקבות הכאב, רחמנא ליצלן היה יכול להגיע למוות - שהרי הייתה לו בעיה פנימית, ואילו טיפל בזמן היה מתרפא. נמצא שעצם זה שהאדם נברא בצורה שיש לו נזקים וכאב וסבל וחסרונות - כל אלה נבראו לטובתו, בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אילו אני הייתי בורא את העולם
שמעתי פעם, כמדומני מהרב נויגרשל או מאחד המרצים, על אדם בחוץ לארץ - איני יודע אם יהודי או גוי - שחיבר ספר מקיף ובו כתב כיצד היה הוא בורא את העולם ואת האדם אילו היה בורא עולם. ומסקנתו הייתה שלא היה משנה כלום. בורא עולם בוודאי אומר לו תודה רבה על האישור... אבל כוונתו הייתה לקרב את הדברים אל הדעת, לראות שמה שנברא נברא בצורה הטובה ביותר. שכן אם האדם ינסה לשנות ויחשוב שאפשרויות אחרות מוצלחות יותר - טעות בידו, והרבה פעמים ייגרם מכך רק נזק.
וכבר נתתי לכם פעם את הדוגמה: אילו הייתה לך עין נוספת, איפה היית שם אותה? אחד אמר: מאחורה בראש. אבל זו טעות - אם אני רוצה להסתובב ולא לראות משהו, וכי אני צריך לראות מכל כיוון? אחר אמר: אשים אותה באצבע, וכך אוכל להכניס את היד מתחת לשולחן ולראות מה יש שם. ובאמת, למה לא ברא לנו ה' עין באצבע? אלא שעין היא דבר רגיש ביותר. האם היית יכול להרים שקית אילו הייתה לך עין באצבע? לגעת בשלט? לכתוב בעט? לא היית יכול לעשות מאומה. הרי שאדם חושב שיכול היה להיות טוב יותר, אבל תעשה שינוי קל ותראה איך הכול משתנה - ולא לטובה.
לכן מה שהקב"ה יצר הוא הטוב ביותר. ואם כן, מה אתה הולך לאב ואומר לו "מה הולדת", ומה אתה הולך לאם ואומר לה "מה את מעוברת"? האב והאם יודעים מה הם רוצים, והקב"ה יודע מה ברא ומה הוליד, והכול נעשה בתכנון מדויק לפי הצרכים והתכלית שלשמם נברא האדם.
לסיכום:
הפרק בא לעקור מן השורש את תפיסת שני הכוחות. "יוצר אור ובורא חושך" - האור הוא יצירה, שכן חלים בו שינויים במקבלים; והחושך והרע אינם אלא העדר קבוע שאין בו שינוי, ולכן נופל בהם לשון בריאה. ומקום ההעדר בעולם נועד לתכלית: בלעדיו אין ניסיון, אין שכר ועונש, ואין עולם הבא בדין. "הרעיפו שמים" מלמד שהשפע יורד תמיד מלמעלה בשפע, מצטמצם דרך השמים כפי כוח המקבלים, והתוצאה תלויה בהכנת הארץ - בקיום המצוות. "הוי רב את יוצרו" ו"הוי אומר לאב מה תוליד" סותמים את פי הטענה: אין לכלי טענות על יוצרו, שהיוצר יודע לאיזו תכלית יצר ובאיזה חומר. הכאב, החולי והמוות אינם פגם בבריאה אלא נוריות אזהרה שנועדו להשיב את האדם אל בוראו. נמצא שהקב"ה משפיע רק טוב, וכל הרע אינו אלא פרי חסרון ההכנה שלנו.