פתיחה: המשך הנבואה על כורש
פרק מ"ה בישעיהו הוא למעשה המשך ישיר של הפרק הקודם. שם נאמר "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלַ͏ִם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד". הסברנו שם שתי משמעויות ב"רֹעִי": הפשוטה, מלשון רועה - הוא רועה את צאני; והשנייה, מלשון רעיון - אני מגלה לו את רעיונותיי ומחשבותיי. וכל חפצי ישלים: כורש מלך פרס ישלים את חפצי, והוא בניין בית המקדש השני, שהתחיל על ידי כורש.
"למשיחו לכורש" - מהו משיח כאן?
כֹּה אָמַר יְהֹוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמׇתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ׃
ממתי כורש נעשה משיח? רש"י, וכן רוב המפרשים, מבארים שכל גדולה קרויה משיחה, כלשון "אשר נתתי לך נתתיה לך למושחה", "ומשחת את חזאל", "תמשח לנביא תחתיך", "יען משח ה' אותי". משיחה פירושה מינוי, למנות אדם לגדולה. אף כאן "למשיחו לכורש" הכוונה למינוי ולחשיבות שיקבל כורש מאת ה'. ומה המינוי? לגאול את עם ישראל: שיימסרו הגויים בידו, ועם ישראל יוכלו לשוב לארצם ולבנות את בית שני. כך גם מסביר הרד"ק, שהכוונה למינוי שמינה את כורש.
הגמרא במסכת מגילה (יב.) מבארת אחרת לגמרי: "דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו? וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח: קובל אני לך על כורש. אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גלויותיי, והוא אמר מי בכם מכל עמו ויעל". לפי זה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משיחו, ועל כורש. ומדוע דווקא למשיח? כי המשיח הוא הממונה על הגאולה. כביכול בא הקדוש ברוך הוא למשיח ואומר: ראה, מכורש הייתה לי ציפייה גדולה, ולא עמד בה. הציפייה הייתה שירדה בגויים, שמתני מלכים אפתח לפניו, שדלתיים ושערים לא יסגרו, שיילחם ויחזיר את עם ישראל לארצם ויבנה את בית המקדש. ובפועל, במקום להיות אקטיבי היה פסיבי: "מי בכם מכל עמו ויעל" - פתח שערים, מי שרוצה שיילך. זה לא היה התפקיד. התפקיד היה שיימסרו העמים תחתיו ושיקבץ את הגלויות. בסופו של דבר עלו בזמן עזרא ונחמיה כחמישים אלף איש בלבד - וכי חמישים אלף איש זה עם ישראל? זו אפילו לא שכונה. כורש לא עמד בתפקידו, ועל כך הקבילה.
רש"י מוסיף שהדבר מדויק אף בטעמי המקרא: מעל "למשיחו" יש זרקא, ולעולם אחרי זרקא בא סגולתא - וכאן אין סגולתא. סימן שיש כאן הפסק: "כה אמר ה' למשיחו", ואחר כך "לכורש" כדבר נפרד. הטעמים מוכיחים שאין "למשיחו" מתחבר עם כורש; כורש איננו המשיח, וכיוון שלא השתדל בדבר יש עליו טענה וקבילה.
הבטחות ה' לכורש בפסוק הראשון
"לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם" - לפי הפשט זה מלשון לרדד ולשטח: כל הגויים יהיו שטוחים לפניו. "וּמׇתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ" - מבארים רש"י והרד"ק שכאשר רוצים לחזק אדם הוא חוגר את מותניו, כלשון "אזור נא כגבר חלציך", וכן אליהו ששינס מותניו ורץ לפני אחאב. וכאשר רוצים להחליש - מפתחים את המותניים. כלומר המלכים יהיו חלשים לנגדך, ותוכל להם. "לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ" - לפי רש"י והרד"ק הדלתיים הן הדלתות, והשערים הם המקום שבו מורכבות הדלתות; אפתח את הדלתות, ואחר כך השערים לא ייסגרו.
המלבי"ם מבאר: את כורש מיניתי כדי שימלא את דבריי, ולא עוד אלא "החזקתי בימינו" להוליכו אל המלחמה ואל הכיבוש. "לְרַד" לדעתו אינו לשון רידוד אלא לשון רדייה, כמו "וירדו בדגת הים ובכל חית הארץ" - נתתי לו את הכוחות לרדות בגויים. "ומתני מלכים אפתח" - על המותניים חוגרים את החרב, ואני אפתח את מותניהם, שלא תהיה חרב על מותניהם לבוא ולהילחם. אם כן, למה אתה ממתין כורש? סללתי לך את הדרך.
וגם מן הערים הבצורות אין לו לירא. אם תאמר, אין להם חרבות אך כיצד אכבוש ערים בצורות? על כך נאמר "אפתח לפניו דלתיים". המלבי"ם מחלק אחרת מרש"י: דלתיים הן הדלתות הפנימיות, והשערים הם החלק החיצוני של העיר. לא רק את השערים החיצוניים אפתח, אלא אף את הדלתות הפנימיות. עד היום לשוננו כך: "דלת" מבטאת דבר פנימי יותר, "שער" מבטא דבר חיצוני יותר. הכול פתוח לפניך - היכנס ורדה בהם.
"אני לפניך אלך" - הסרת כל המכשולים
אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ׃
מבטיח לו הקדוש ברוך הוא שילך לפניו וינחה אותו. אומר המלבי"ם: אף שכוחך חלש מלעשות גבורה כזאת - אני אלך לפניך. וכשה' הולך לפניך, באיזו נקודה אתה מוגבל? אין שום מגבלה.
"וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" - מכאן הביטוי המוכר "ליישר את ההדורים". רש"י מבאר שהדורים הם חומה, וכתרגום יונתן "שוריא", כלומר את החומה אני אכבוש ואישר לפניך. פירוש נוסף: הדורים הם דרכים עקומות, על שם שהדרך הדרה, כלומר חוזרת וסובבת ואיננה ישרה. מבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יהיו לך דרכים עקומות אלא דרכים ישרות. המלבי"ם מוסיף שהייתה בזה מגמה תחילה: כשבנו מבצר, בנו סביבו מראש דרכים עקלקלות, כדי שלא יוכל האויב לגשת ולכבוש בקלות. כשם שהיו עושים סביב המבצר כעין נהר ואמת מים, ורק גשר נפתח ויורד כדי לצאת ולהיכנס. הכול כדי למנוע כניסת אויבים. אומר הקדוש ברוך הוא: אני אישר את ההדורים האלה, ותוכל להגיע ישירות אל השער.
"דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ" - בדרך הטבע, כשבאים לפרוץ דלת, תחילה שוברים את הבריח ואחר כך נכנסים בדלת. וכאן הסדר הפוך: תחילה אשבר את הדלתות ואחר כך אגדע את הבריחים. למה? כדי להראות שהכיבוש אינו כדרך הטבע אלא בדרך נס. אם כן, כורש, רק צא לקרב וראה כמה אעזור לך.
"אוצרות חושך ומטמוני מסתרים" - השכר
וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
אוצרות חושך הם כל מה שאדם אוצר מכסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות, ומניחם במקום חשוך ונסתר. בבל הייתה מלאה אוצרות, והיא נקראת "מדהבה", ודרשו חז"ל שמדדה זהב, ארץ מלאת מיסים ומלאת זהב, בעלת הזהב. אומר לו הקדוש ברוך הוא: כל אוצרותיה ומטמוניה - אתן לך.
ומדוע זכה כורש לכך? מפני שבאמת הכיר בה'. כורש אמר "כל ממלכות הארץ נתן לי ה'". וזה ההפך הגמור ממלכים הגדולים שלפניו: מלך אשור אמר "בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי", ונבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". כולם התגאו, ובאמת מה יש לך משלך? הכול נתן לך הקדוש ברוך הוא. היחיד שהכיר בגדולת ה' מראש היה כורש. נבוכדנצר הכיר רק אחרי שחטף מכה גדולה והיה שבע שנים כחיית הארץ, כמסופר בספר דניאל, אבל תחילה דרך גאווה הייתה לו. והרד"ק מוסיף שכורש התבונן וראה שהראשונים שנתגאו נפלו, ולכן נזהר מן הגאווה וידע שהכול מאת ה' המשפיל והמרומם.
המלבי"ם מסביר: אחרי שאתן לך לכבוש את המבצרים - הדלתות יישברו והדרכים יתיישרו - אתן לך גם את האוצרות וגם את המטמונים. ולמה? משני טעמים. האחד, "למען תדע כי אני ה' הקורא בשמך": שם מבטא גדולה, כלשון "יהי שמך בכל הארץ", ואני מפרסם את שמך כדי שתוכל לכבוש את כל אותן ממלכות. השני, "אלהי ישראל": אני האלוה של עם ישראל, ייחדתי שמי עליהם, ויש לי כאן ישועה להושיע - עם ישראל. אתה רק כלי לגאולתם. וכאשר שם ישראל שפל בגויים, שפל כביכול שמו יתברך, וכאשר שם ישראל מרומם בגויים, מרומם שמו יתברך. לכן ארומם ואגדל את מעלתך.
רש"י מפרש "הקורא בשמך" - עוד קודם שנולדת כבר קראתי את שמך כורש. והיכן מצאנו עוד שאדם נקרא בשמו שנים רבות לפני לידתו, ואף הודיעו מה יעשה? יאשיהו המלך: נבואת איש האלוהים (עדו) שנאמרה לירבעם בעת שעמד להקטיר על המזבח, ושלח ידו ואמר "תפשוהו" - ויבשה ידו. שם נאמר שיבוא מלך ויאשיהו שמו, ויבטל את העבודה הזרה, וישחט על המזבח את הכוהנים שהיו עובדים שם.
הבדל בין טמון לנסתר
שואל המלבי"ם: מה ההבדל בין להטמין דבר לבין להסתיר דבר? לכאורה היינו הך. והוא עומד על הבחנה זו גם בפרשת המרגלים ששלח יהושע, שרחב "הסתירה" אותם וגם "הטמינה" אותם בפשתי העץ. וההבדל אמיתי בלשון הקודש: הטמון אינו בהכרח נסתר, והנסתר אינו בהכרח טמון. אם אני מחפש אותך ואתה מתחבא מאחורי הקיר - אתה נסתר אך אינך טמון. ואם אקח חפץ ואכסהו בשמיכה לעיני כולם - הוא טמון, אך אינו נסתר, שהרי כולם יודעים היכן הוא. ואם אשים אותו במקום שאיש אינו יודע וגם אכסהו - הרי הוא גם טמון וגם נסתר. וזה שאמר: "אוצרות חושך ומטמוני מסתרים" - לא רק את מה שטמנו, אלא גם את מה שטמנו במסתרים, שאיש אינו יודע היכן הוא: גם קבור בקרקע וגם במקום נעלם. את שני אלה מבטיח הקדוש ברוך הוא לכורש.
"למען עבדי יעקב" - הכול בשביל ישראל
לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי׃
"יעקב" מבטא תמיד את עם ישראל בדרגתם הנמוכה, לשון עקבה ועקב, ואילו "ישראל" מבטא את מהותם בדרגה הגבוהה, לשון שררה. אומר הקדוש ברוך הוא: כל זה למען "עבדי יעקב" - מצד עבודתם ומעשיהם אינם ראויים למדרגה זו, ועדיין הם בגדר יעקב, שלא היו צדיקים גמורים באותה תקופה. אבל מצד שבחרתי בהם שיהיו לחלקי - הם "ישראל בחירי". מצד מעשיך אתה יעקב; מצד שהקדוש ברוך הוא לקח אותך אליו ובחר בך - אתה ישראל, ויש לך מעלה ושררה. וכך מדויק בפסוק: "למען עבדי" - יעקב; "בחירי" - ישראל.
המלבי"ם מוסיף כלל: ניסים שהקדוש ברוך הוא עושה לצרכו אינו מתנבא עליהם מראש, וניסים שהם לצורך עם ישראל - יש נבואה עליהם קודם בואם, והקדוש ברוך הוא מודיע שכך עתיד להיות. וזהו: כיוון שעשיתי זאת למען עבדי יעקב, לכן "ואקרא לך בשמך" וגם "אכנך" - אכנה אותך בשם כבוד ומעלה. ומדוע זכית לכל זה? משום שיש כאן נס לצורך עם ישראל, וצריך להודיעו מראש. "ולא ידעתני" - כשעדיין לא נולדת, כבר נביאיי מדברים עליך.
רש"י מפרש "ולא ידעתני" לא כתיאור בלבד אלא כקבילה: קראתי לך שם גדול וכיניתי אותך - ומה היה בסוף? לא ידעתני, לא עשית רצוני ולא השלמת את הציפיות. אני אמרתי "הוא יבנה עירי", וכשקם ונעשה מלך אמר "מי בכם מכל עמו", ופרק את כל הטורח מעל צווארו. אתה היית צריך ללכת בראשם ולהילחם עבורם; כל השם הגדול וכל ההבטחות ניתנו כדי שאתה תעשה.
הרד"ק מבאר "ואקרא לך בשמך אכנך": כמה שנים לפני גלות ישראל התנבא הנביא על חורבן בבל, ופעם נזכר כורש בשמו המפורש, ופעם נזכר כמלך שיקום בלי להזכיר שמו - וזהו "אכנך", כינוי בלבד. בשני המצבים כאחד "ולא ידעתני", שעדיין לא היית יודע אותי, כלומר לא הלכת לקיים את אשר ציוויתי.
"אני ה' ואין עוד" - כנגד אמונת השניות
אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי׃
לכאורה פסוק זה נכנס שלא במקומו. עד עתה עסקנו בהוראות לכורש, בכיבוש ובציפיות ממנו - ומדוע פתאום "אני ה' ואין עוד זולתי"? הרד"ק מבאר: כיוון שאמר לו "אאזרך", כלומר אני אחגור את מותניך בכוח, ועוד קודם שידעת אותי כבר דיברתי על ידי נביאיי שאתן לך כוח על כל ממלכות הארץ - הרי אני בעל הכוח ואין כוח מלבדי, ואם כן מי יוכל לעמוד כנגדך.
אך המלבי"ם מבאר כאן ביאור נפלא, ומקדים הקדמה: בעם הפרסי התפשטה בעת ההיא אמונת השניות. אמונה זו, שהייתה רווחת אצל עמים רבים, גורסת שלא ייתכן שמכוח אחד ייצאו טוב ורע; מי שהוא טוב אינו יכול לעשות רע, ומי שהוא רע אינו יכול לעשות טוב. לפיכך, לדעתם, שתי התחלות לעולם: כוח טוב וכוח רע. הכוח הטוב משפיע טובה, שמחה, פרנסה, זיווגים והולדת ילדים; והכוח הרע מביא מיתה, צער, ייסורים ומלחמות. שני הכוחות נלחמים תמיד, וכשגובר הרע מתגבר הרע בעולם, וכשגובר הטוב מתגבר הטוב, והעולם יתוקן לעתיד לבוא כשיד הטוב תהיה על העליונה. לשיטתם האור הוא יציר האל הטוב והחושך יציר האל הרע, והם נלחמים עד שינצח האור את החושך.
לפי זה החושך אינו העדר אלא מציאות קיימת. אעיר כאן בקצרה: יש מחלוקת גדולה בין פרשני ישראל, ובכללם הגאון מווילנא, האם החושך הוא יצירה בפני עצמה או שהוא רק העדר האור, ולא ניכנס אליה. לכאורה הפסוק שלנו בא להכריע בה:
יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כׇל־אֵלֶּה׃
מלשון "בורא חושך" משמע שהחושך בריאה בפני עצמה, ויש אומרים שאינו אלא העדר אור. אף שוודאי שייכת בריאת חושך, כפי שראינו במכת חושך, אבל החושך הרגיל שלנו אינו יצירה, אלא כשאין אור ממילא יש חושך. ולפי קו זה נלך.
המלבי"ם אומר שאותם כופרים האמינו בוודאות שהחושך יצירה בפני עצמה, יציר האל הרע האחראי על המוות ועל הרע. לשיטתם החושך אינו העדר אלא קניין ומציאות, ושני הקניינים מתנגדים זה לזה כקור וכחום, וקשה היה להם לקבל שהכול בא מכוח אחד. לנו היום קל יותר להבין: המזגן מקרר והתנור מחמם, ואדם יתמה איך זה ייתכן - ונשיב לו שהכול מאותה חברת חשמל. כוח אחד יכול להשפיע שתי השפעות מנוגדות. כך הקדוש ברוך הוא אל אחד, וממנו יוצאת ספירת החסד וממנו ספירת הגבורה, ואין סתירה, שהכול משורש אחד יתברך.
ואנו המאמינים, אומר המלבי"ם, נאמר לסכלים האלה: הרע והטוב, האור והחושך, החיים והמוות - אינם קניינים מתנגדים, שכן החושך והמוות והרע אינם אלא שלילת האור, החיים והטוב, ואינם דברים נוספים בגוף עצמו. משל למה הדבר דומה: העשיר - מה קנה? כסף וזהב, הרי לו קניין. והעני - מה קנה? לא כלום. אין "קניין של עוני"; אין לו ממון וממילא הוא עני. עניות איננה קניין אלא העדר.
לפיכך, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא במציאות נברא בקנייני הטוב, וכל מה שיצר הוא השפעות של טוב. אלא שהיה הכרח שהטוב יהיה מוגבל, שאם יהיה הטוב בלי גבול - הרי אתה כבר בגן עדן, ומה מקום לעבודה ולמאמץ? כל עניין האדם בעולם הזה הוא לזכות בחיי העולם הבא בלא נהמא דכיסופא, והזכייה היא על ידי מאמץ. בעולם האמת הטוב אינו מוגבל, אבל כאן אם לא יהיה מוות ולא רע ולא נזק ולא ייסורים - כבר אתה בגן עדן. לכן הטוב מוגבל: הקדוש ברוך הוא נתן חיים בגבול, וכשנגמר הגבול יש מוות. וכי ברא הקדוש ברוך הוא מוות? הוא ברא חיים לזמן מסוים, וכשתם הזמן - ממילא יש העדר. ואין ההעדר קניין חדש ולא מציאות חדשה, אלא כשאין קיום ממילא יש העדר.
וכן בכל העניינים: אין מציאות לרע ואין לו קיום, אלא הרע הוא הפסק הטוב. דוגמה: אדם בריא - הגוף מתפקד במאה אחוז, כל איבר מעביר לחברו, המכונה המשומנת פועלת כראוי. וכי זה קורה מאליו? ודאי שמישהו הפעיל זאת ויצר מציאות שהדבר יפעל. ואם יסיר ידו מזה, והמכונה מתחילה לחרוק - וכי יצר מציאות של חריקה? לא, אלא הפסיק לתחזק. אף החולי העדר הוא. לא נברא חולי בעולם, אלא נברא הטוב; כשמפסיקה ההשפעה נוצר מצב של רע, אך לא נברא רע. כל נזק וכל רע שאתה רואה אינו יצירה, אלא מר המוות וההעדר הכרוך בעקבי הטוב. נגמר הטוב - ממילא כרוך בעקביו הרע. וכן האור: ה' יצר אור, וכשמסלקו ממילא יש חושך, ולא שיצר מציאות של חושך.
שם הוי"ה ושם אלוקים
וכאן דבר נפלא. אנו מייחסים לה' שני שמות עיקריים: הוי"ה ואלוקים. יש לו שבעה שמות שאינם נמחקים, ובאמת אין סוף לשמותיו, וכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, אך עיקרם שניים, והם הנפוצים בכל התנ"ך ובדברי חז"ל. שם הוי"ה נקרא בספרים שם העצם. ובאמת הסברנו פעם שאין זה שמו ממש, שהרי מצד עצמותו יתברך, שמעל הספירות ומעל אותו קו דק שבו השפיע אורו, אין לו שם כלל ואין בו תפיסה ומחשבה, שכן שם הוא צמצום, והקדוש ברוך הוא אינו סובל שום צמצום. כל הדיבור בשמות הוא רק לאחר שהשפיע הקדוש ברוך הוא ספירות לעולם, והשפעתן דרך שם הוי"ה. ושם הוי"ה לשון מהווה - הקדוש ברוך הוא מהווה את כל ההוויה ואת כל המציאות. ושם זה הוא מצד החסדים: "ה' ה' אל רחום וחנון", י"ג מידות הרחמים - שם הוי"ה הוא שם של רחמים.
לעומתו, השם המבטא דינים הוא אלוקים. ומהו דין? דין הוא ספירה קדושה, והגבורה מן הספירות הקדושות, ועניינה צמצום: לתת רק לפי קצבה, רק כמה שמגיע. וחסד הוא השפעה בלא גבול - זהו שם הוי"ה, שפע ורחמים בלי גבול; ובא הדין ומצמצם: האם מגיע? האם על פי דין ראוי? ואם לא - לא. אם כן, כל המתהווה בעולם הוא שפע: האור, החיים, הפרנסה, הברכה - הכול מתהווה מהוי"ה ברוך הוא. ומניין הדינים? משם אלוקים, שהוא צמצום. נמצא שאין הדין יצירה של רע אלא צמצום של הטוב: הגיע הזמן והחיים נפסקו, זהו הדין וזו ההפסקה, ומשנגמר הטוב ממילא יש רע - אך הרע אינו יצירה. גם שם אלוקים אינו מבטא רע חלילה, אלא צמצום והפסקה של השפע הטוב, ומאותו צמצום באה מציאות ההעדר: מוות, חולי, עניות וכל אותן קללות שיכולות לבוא חלילה על האדם.
ושים לב ששם אלוקים נאמר בלשון רבים. מדוע? כי למתבונן נדמה שיש כוחות רבים בבריאה, כוח של מוות וכוח של נזק. על כן אומרים "האלוקים" - הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. זהו בדיוק מה שבא שם אלוקים לבטא: אל תחשוב שיש כוח נפרד של רע או של מוות, אלא הכול ממנו יתברך, הכול מן האינסוף ברוך הוא. השם מבטא כוח, גבורה, דין, צמצום והפסקת שפע, ובד בבד מבטא שכל הכוחות הנראים כמרובים - אחד הם, וכשהקדוש ברוך הוא מפסיק את השפע נוצר העדר, ואין זה כוח בפני עצמו.
תפיסת השניות הייתה מקובלת במלכות פרס, ולכן, אומר המלבי"ם, כיוון שהנביא מתנבא כעת על בבל ועל הגלות ועל הגאולה שתהיה על ידי כורש מלך פרס, אין הוא מונע עצמו מלהתווכח כנגד אמונות ההבל שלהם. כאילו אומר הקדוש ברוך הוא: אל תחשוב שאם אני נותן לך תפקיד ומייעד אותך לכבוש ממלכות, לא אעיר לך על מה שצריך ולא אתקן את אמונותיך הפגומות. זו ההזדמנות, בשעת המינוי עצמו, לבטל אמונת הבל זו. וזהו מקומו של הפסוק: "אני ה'" - אני הממציא ומהווה את כל הנמצאים; "ואין עוד" - אין עוד כוח, ולא כמו שחשבתם שיש כוח של רע. ואם אין כוח של רע, מניין הרע בעולם? "אין אלוהים" עמדי - הצמצום והגבורה באים אף הם מכוחו, ואין עוד כוח חוץ מה'; הרע והמוות אינם אלא צמצום החסד, וברגע שהחסד מצטמצם אין טוב וממילא יש מציאות של רע. "זולתי" - אני אחד בתכלית האחדות, ואף שאתה רואה שיוצא טוב ויוצא רע, דע שהכול משורש אחד ומהתחלה אחת. ומה שאני "אאזרך" ונותן לך תוקף אף ש"לא ידעתני" ולא הכרת עד עתה באמונתי - הכול במגמה שיתפרסם שמו בעולם, שידעו הכול שהקדוש ברוך הוא מציאות אחדותית, ולא כאותה אמונת הבל של הפרסים.
"למען ידעו ממזרח שמש"
לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד׃
ממקום זריחת השמש ועד מקום שקיעתה, לכל אורך היישוב, ידעו כל באי עולם "כי אפס בלעדי" - אין עוד מלבד ה', והוא שורש כל מה שיש במציאות, והרע אינו יוצא מאיתו כפי שהתבאר. "אני ה' ואין עוד" - יש רק את כוח הטוב, את ההוויה, ואין כוח רע מצד עצמו, אלא הרע הוא מציאות של העדר הטוב בלבד, ולא כוח עצמי.
לסיכום:
הפרק פותח במינויו של כורש: "משיחו" לשון מינוי וגדולה, ולפי הגמרא במגילה - קבילה של הקדוש ברוך הוא על כורש שלא עמד בציפיות, שהיה לו לכבוש, לקבץ גלויות ולבנות את הבית, ובפועל רק פתח שערים ואמר "מי בכם מכל עמו ויעל". הקדוש ברוך הוא סלל לפניו את כל הדרך: רדייה בגויים, מותני מלכים פתוחים, דלתיים ושערים פתוחים, דרכים מיושרות, דלתות נחושה ובריחי ברזל נשברים בדרך נס, ואף אוצרות חושך ומטמוני מסתרים בשכרו. וכל זה למען עבדי יעקב וישראל בחירי - שישראל הם התכלית וכורש הוא הכלי. ובתוך כל זה מלמד הנביא את יסוד האמונה כנגד אמונת השניות של הפרסים: אין שני כוחות, אין מציאות עצמית לרע ולחושך ולמוות, אלא הכול צמצום והעדר של הטוב, והכול משורש אחד - "אני ה' ואין עוד".