פתיחה
בחלק זה של הפרק ממשיך הנביא בלעג החריף לעבודת האלילים: אותו אדם שכרת עץ, אפה בחציו לחם וצלה עליו בשר, ומן הנותר עשה לו אלוה. מתוך הלעג הזה עובר הנביא אל עם ישראל: אתם היודעים את מעלת הנשמה, אתם שנקראתם עבדיי, לא תשכחו אותי. משם ממשיך לנחמה: מחיית העוונות, הגאולה המזומנת, ולבסוף נבואה חדשה הפותחת בגאולת בבל ומגיעה עד לגאולה העתידה, ובה סתירת כל דעות הכפירה על הבריאה וההשגחה.
"ולא ישיב אל לבו" - דבר שאינו צריך שום העמקה
וְלֹא־יָשִׁיב אֶל־לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא־תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ־אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל־גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד׃
עד כמה "טח מראות עיניהם ומהשכיל לבותם": בפסוק הקודם נאמר "לא ידעו ולא יבינו", ויש דברים שאכן צריך בהם ידיעה, ויש שצריך בהם הבנה והתבוננות. אבל כאן מדובר בדבר פשוט כל כך שגם ילד יבין אותו. אין צורך בהעמקה ולא ביום לימודים ארוך, כל הנדרש הוא "ישיב אל לבו" - הסתכלות חיצונית בלבד. הלוא חציו שרפתי באש ואף אפיתי עליו לחם, ואיך אפשר שאת יתרו אעשה לתועבה?
המלבי"ם מבאר שהכפילות שבפסוק מכוונת לשתי טענות. אם עשית אותו לאלוהות, כיצד ייתכן שדווקא את החלק הנותר צלית עליו בשר ואפית לחם? ואם כוונתך הייתה להוריד דרך הצלם את השפעת הכוחות הרוחניים העליונים, הרי "לבול עץ אסגוד" - האם לבול עץ, דבר בלה ונפסד, יש כוח וכישרון למשוך שפע מן הכוכבים והמזלות? איך ייתכן שחתיכת עץ תעשה רושם על הכוחות הרוחניים?
המילה "תועבה" מבטאת תמיד גנאי של אלילות, כלשון "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו", ו"בול עץ" מבטא פחיתות, דבר שאינו שווה מאומה.
"יתרו" לעומת "שאריתו" - עומק הגנאי
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: כאן נאמר "ויתרו לתועבה אעשה", ואילו בפסוק י"ז נאמר "ושאריתו לאל עשה". וההבדל בין "שאר" ל"נותר" הוא שהשאר הוא מה שהשארנו מלכתחילה בכוונה, והנותר הוא מה שנשאר מאליו. משל: אם מונחים כאן בייגלה וביסקוויטים, והחלטתי לקחת את הביסקוויטים, ממילא נשארו הבייגלה - זה "נותר", בלי כוונה תחילה. אבל אם רציתי לכבד את האנשים בבייגלה, ולקחתי דווקא את הביסקוויטים משום שחשבתי שאינם טריים, הרי שהבייגלה נשארו כאן בכוונה תחילה - וזה "שאר".
לפי זה, בתחילה אמר הנביא "ושאריתו", כי שם תיאר את דרכו של העובד: הוא מפסל ולוקח לצורך לחם וצלי, ומשאיר בכוונה תחילה שארית לצורך הפסל. אבל כאן, כשהוא בא להלעיג ולהעצים את גנותו, הוא אומר את האמת: כל מה שרצה האיש היה ארוחת צהריים טובה, ורק משנותרה לו חתיכת עץ אמר לעצמו חבל עליה, בוא נעשה ממנה כבר אלוה. זה גנאי הרבה יותר גדול. כאילו אומר הנביא: כיבדתי אותו יותר מדי כשקראתי לזה "שארית", כאילו השאיר בכוונה לצורך הפסל. האמת היא שאין זה אפילו "שאר", אלא "נותר" בלבד.
"רועה אפר" - מי שאינו יודע שיש בו נשמה
רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא־יַצִּיל אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי׃
רש"י מפרש שהכוונה שהוא לקח לו לרועה מי שחציו כבר אפר: הלוא החצי השני של בול העץ כבר נמצא אצלך בתנור, ואת מי לקחת לך לרועה? מי שחציו כבר נעשה אפר יהיה הרועה שלך?
והמלבי"ם מסביר ש"רועה אפר" מוסב על האדם עצמו. האדם הזה אינו יודע שיש בו חלק אלוה ממעל, אינו משיג שיש בו נשמה רוחנית גבוהה ועליונה. שהרי אילו היה משיג זאת, כיצד היה מעלה על דעתו להשתחוות לצלם ולבול עץ, שהוא פחות ממך בשתי דרגות: אתה מדבר, פחות ממך החי, ופחות ממנו הצומח. בהכרח שהוא אינו מתייחס לגופו כאל משכן לנשמה עליונה, אלא כאל חתיכת דומם, גדר של אפר. לכן הוא "רועה אפר", מנהיג את האפר, שכן את גופו הוא רואה כבחינת אפר, דבר גשמי בלבד.
"לב הותל הטהו" - לבו מהתל בו, לשון היתולים, צחוק, עד שהטה אותו מן הדרך והביאו לקחת אבן דוממת או עץ צומח ולעשותו לאלוה. וכל זה משום שאתה סבור שהנהגתך, כלומר גופך שהוא ה"רועה" והמנהיג, הוא אפר, דבר חומרי, ולא הבנת שיש בך חלק אלוה ממעל. שאם לא כן, האם דבר רוחני יסגוד לדבר גשמי, לעץ ולאבן?
"ולא יציל את נפשו" - אינו מתבונן: כיצד אני עושה כדבר הזה כשיש בי נפש אלוקית? כיצד אני מכניע את הנפש האלוקית השכלית בפני דומם או צומח? "ולא יאמר הלוא שקר בימיני" - לכל הפחות היה לו לומר שהשקר הזה גלוי כל כך, כאילו חקוק על יד ימינו. "ימין" עניינו גילוי, וכמו שנשבע ה' בימינו שיד ימין גלויה. וביד ימין אדם עושה את עיקר פעולותיו, ואם חקוק דבר על יד ימינו הוא רואה אותו תמיד. אלא שמכיוון שהוא "רועה אפר" ואינו יודע כלל שיש בו נפש, ומסתכל על מציאותו כמציאות פיזית חומרית בלבד, נמצא שהוא גרוע מן הפסל: בפסל יש לפחות נפש צומחת, ואילו הוא מתייחס לעצמו כאל אפר גרידא.
"זכר אלה יעקב" - אתה יודע את מעלתך
זְכׇר־אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי־אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד־לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי׃
המלבי"ם מסביר: אתה, יעקב, יודע את מעלת האדם מצד הצורה שבו, מצד החלק הרוחני. ובייחוד אתה, ישראל, שכן "יעקב" מבטא את הדרגה הנמוכה, את העקב, ואילו "ישראל" מבטא את המעלה העצומה, גדר של שררה. ואתה יודע שנפשך גבוהה אפילו ממלאכי השרת, כפי שמורה עצם השם ישראל: "וישר אל מלאך ויוכל" - נלחמת עם מלאך ויכולת לו, הרי שמעלתך גבוהה ממעלת המלאך, וכל שכן שאתה גבוה מן העקום ומן הפחות. "כי עבדי אתה" - אינך כגויים העובדים אלוהים אחרים, ואם כן אתה יודע את מעלתך הרוחנית, אינך "רועה אפר" המתייחס אל גופו כאל דבר גשמי בלבד, אלא מודע לחלק הרוחני שבמציאות הגשמית.
ולא רק מצד עצם עבודתך אותי, אלא "יצרתיך עבד לי" - מעת התולדה, מעצם זה שנתתי בך נפש עליונה אלוקית, יצרתיך מראש עבד לי. ויש הבדל גדול בין דבר שנוצר מראש לתכלית מסוימת ובין דבר שרק בשלב מסוים הוסב לתכלית זו; הנוצר מראש מורה על מעלה גדולה הרבה יותר. ולכן "ישראל לא תנשני", עליך לזכור אותי ולא לשכוח ולעבוד אלוהים אחרים. וזה חוזר לעניין שלמעלה: מי שמכיר בחלק הרוחני שבו, כיצד ייתכן שיקח דבר פחות וגשמי כאבן ועץ ויעשהו לאלוה, בשעה שהוא עצמו במדרגה גבוהה הרבה יותר?
"מחיתי כעב פשעיך" - העוונות כמחיצה
מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃
אף שכעת העוונות מבדילים בינינו לבין ה' אלוקינו, ומחמתם כביכול אין הקב"ה יכול להשרות שכינתו בינינו, שהרי העוונות חוצצים כמחיצת ברזל, כשם שהעבים חוצצים בפני מי שרוצה להסתכל בשמש ולקבל את קרניה - בשעה שהקב"ה ירצה לגאול אותנו יאמר: "מחיתי כעב פשעיך". כשם שהעב והענן נמחים מכוח הרוח המפזרת אותם, כך אמחה את פשעיך.
ומדייק המלבי"ם בשינוי הלשון: "עב" מול "ענן", ו"פשעים" מול "חטאות". פשע הוא במזיד ובכוונה תחילה, ולכן הפשעים גדולים והם בחינת "עבים" המאפילים מאוד. ואילו "חטאות" הן שגגות, ולכן דימה אותן ל"ענן", שהוא דק יותר ואינו מאפיל כל כך.
אלא שכל זה בתנאי: "שובה אלי כי גאלתיך". ולכאורה היה צריך לומר "כי אגאלך". אומר המלבי"ם: הגאולה כבר מוכנה, ואם רק תשוב, הרי כאילו כבר גאלתיך מאז ומקדם. אין זה דבר העתיד להיות, אלא דבר שכבר נמצא כאן.
וכך קראתי בשם הרב בראבדה (ישלח לו ה' רפואה שלמה), שהביא על אחד מגדולי הדור שהכיר, אדם גדול באמת, שחלם שהחפץ חיים אומר לו שהגאולה כבר נמצאת כאן. שאלו: מה הפשט, הרי המשיח עדיין לא בא? השיב לו: הכוונה שהמשיח כבר בינינו, ומה שנדרש הוא עוד מאמץ כדי לתת לו להתגלות ולגאול אותנו. וזהו "כי גאלתיך": הגאולה כבר מוכנה, ובמה הדבר תלוי? בתשובה. אין זה תהליך של יצירת דבר יש מאין, אלא בתשובה קלה כבר אפשר להשיג את הגאולה.
"רנו שמים" - השגחה כללית והשגחה פרטית
רׇנּוּ שָׁמַיִם כִּי־עָשָׂה יְהֹוָה הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכׇל־עֵץ בּוֹ כִּי־גָאַל יְהֹוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר׃
"רנו שמים" - השמים ירונו לה', לפי שאז יהיה נראה לכל "כי עשה ה'", והכל יכירו מי ברא שמים וארץ. שמחה גדולה תהיה בכל העולמות כאשר יתגלה ויהיה ברור לכל, "וידע כל יצור כי אתה יצרתו ויבין כל פעול כי אתה פעלתו". ולא יהיו עוד טועים באותה אמונת הבל שהקב"ה רם ונישא עזב את הנהגת הארץ ואינו מתעניין בשפלים ובתחתונים, ומסר את הנהגת העולם לגרמי השמים, למזלות ולכוכבים. אמונה זו תתבטל, "כי עשה ה'".
"הריעו תחתיות ארץ" - שם ייראה שיש לקב"ה השגחה מלאה. ולא רק השגחה כללית. השגחה כללית עניינה לא על כל פרט ופרט אלא על קיום הכלל, כמו שיש לבעלי החיים; רוב הראשונים נוקטים שההשגחה על בעלי החיים היא כללית, ובלשון ספר העיקרים "השגחה מינית", שה' משגיח שמין הפילים לא ייכחד, ואם יחליט שכן ייכחד, ייכחד. זו השגחה על כלל המין. (שיטת הבעל שם טוב אינה כך, אך זו השיטה המקובלת.) לעומת זאת בעם ישראל ההשגחה פרטית, על כל אחד ואחד ובכל רגע ורגע.
ולכן ממשיך הפסוק: לא רק "הריעו תחתיות ארץ", כלל הארץ, אלא גם "פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו" - ללמדך שההשגחה היא פרטית ובדקדוק רב, אפילו על הצומח, אפילו על כל עץ ועץ. ובמה תוכר השגחתו? "כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר": הקב"ה גואל את יעקב, היינו עם ישראל בדרגתם הנמוכה, ובישראל, לשון שררה, בדרגתם הגבוהה, יתפאר, שיעשה להם ניסים אותות ומופתים לתפארת.
"אנכי ה' עשה כל" - סתירת דעות הכפירה
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי׃
"ויוצרך מבטן" - אומר רש"י: עוד מ"ויתרוצצו הבנים בקרבה", כבר מאז יצרתי אותך ובחרתי בך.
הרד"ק מדייק בשינוי: "נוטה שמים לבדי" ו"רוקע הארץ מאתי". אני הראשון לכל הנבראים, ובעת הבריאה לא היה כאן מאומה, הכל נברא ממני. כשנבראו השמים הייתי רק אני לבדי, ואחר כך כל מה שאתה רואה בטבע הכל נוצר מאתי. וכך מובא בבראשית רבה: הכל מודים שלא נבראו מלאכים ביום הראשון אלא ביום השני, ולמה? כדי שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו. שלא יאמרו שהיה כאן עזר וסיוע, שכל מלאך תפס מכיוון ומשך, וכך נברא העולם. אומר הקב"ה: לא, "לבדי". ביום הראשון של הבריאה לבדי, ואין עוד כוח בבריאה שיאמרו עליו שהיה בעזרי.
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל עניין חדש, כעין נבואה חדשה, שבתחילתה מדבר על גאולת בבל וממנה ממשיך אל הגאולה העתידה. "גואלך" מכוון לעתיד, "ויוצרך מבטן" לעבר. ובפסוק זה סותר הכתוב את כל דעות הכפירה שהיו מקובלות בזמנם:
היו שהאמינו שהעולם נברא מאת ה' בהכרח, כשם שהצל נוצר מן השמש: אין השמש הולכת לייצר דבר, אלא ברגע שיש שמש ויש עצם, ממילא יש צל. כך רצו לומר שמציאות הבריאה נובעת ממנו יתברך בהכרח, ולא מחמת רצון לברוא עולם. זו אמונת ההבל של אריסטו. והיו שאמרו שהיה חומר היולי קדום, והקב"ה כביכול מצא חומר ויצר ממנו עולם; כלומר הוא בבחינת "אל", בעל כוח, שבא וראה חומר ועשה ממנו עולם, אך לא יצר את כל המציאות וההוויה.
כנגד זה נאמר "אנכי ה' עושה". לשון "עושה" מורה תמיד על מי שעושה דבר בבחירתו וברצונו: אני החלטתי לעשות, ואילו לא הייתי רוצה לא הייתי עושה. זו סתירה לדעת אריסטו שטען שהכל נוצר ממילא. ומה תאמר, חלקית? על כך נאמר "עושה כל": גם את החומר ההיולי הראשון אנוכי עשיתי.
והיו שטענו שהבריאה השתלשלה על ידי עילות ועלולים, ביטוי המצוי בקדמונים, ובלשון ימינו סיבה ומסובב: כל דבר אפשר להגיע לסיבה הקודמת שלו. נולדתי, ומאין נולדתי? מאבי. ומאין נולד אבי? מאמו, וכן הלאה, וכן אפשר לרדת לדקויות רבות. הם האמינו שהבריאה נוצרה על ידי השתלשלויות עד שנוצר עולם. על כך אומר הקב"ה "נוטה שמים לבדי", בלי שום מסייע, ולא על ידי סיבות ולא על ידי כוחות שנבראו ויצרו כוחות אחרים, אלא אני פרסתי את השמים בידיי.
ויש הטוענים שהארץ נמסרה ביד הטבע: הקב"ה ברא עולם ונתן את הדחיפה הראשונה, ומאז העולם מסתובב מאליו והכל פועל על פי טבע. תאכל בריא תהיה בריא, לא תאכל בריא תהיה חולה; יש וירוס ויש סיכויים כאלה ואחרים להיפגע בו; אין גזירת עליון, אין השגחה, הכל טבע. את זה סותר הכתוב ב"רוקע הארץ מאתי": אם תתבונן ברקיעת הארץ תראה שאינה טבעית כלל, שהרי העפר כבד מן המים, וכיצד ייתכן שהוא רקוע על המים? קח גוש עפר והעמידהו על המים; הרי האי חייב להיות מחובר לקרקע מלמטה. ואם כן כל קיום העולם אינו טבע אלא נגד הטבע, ואי אפשר לו להתקיים "אם לא מאתי", אם לא שאני מקיים בכל רגע ורגע את המציאות הזאת.
"מפר אותות בדים" - הקוסמים, המתבודדים וחכמי הטבע
מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל׃
רש"י מסביר: אמר הקב"ה, היות ואני נטיתי את השמים, לכן אני גם יכול להפר אותם. "בדים" הם החוזים בכוכבים על פי אותות השמים, הרואים פעולות בגרמי השמים, כוכב פלוני באופק כוכב אחר וכיוצא בזה, ומסיקים מזה מסקנות. ולמה נקראים "בדים"? מפני שהם בודים דברים מלבם, סיפורי בדים. אומר הקב"ה: אני מפר אותם, שהרי כל מסקנותיהם מאותות השמים, ו"מאותות השמים אל תחתו" - אני יצרתי את השמים ואני יכול לשנותם. וכך אמר הקב"ה לאברהם: צא מאצטגנינות שלך; מה אתה רואה שצדק במקום זה? אני מזיז את צדק למקום אחר, "אברם אינו מוליד, אברהם מוליד". הקב"ה שולט בטבע, וכשירצה משנה אף את מהלך הכוכבים.
והיות ואצטגניני בבל היו חוזים בכוכבים, וזו הייתה אחת משיטותיהם הקבועות לדעת כיצד להנהיג את מלכותם, כמו שנאמר "יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים", אומר הקב"ה: אני אפר את אותות בדיהם. כשם שהפרתי את אותות בדי מצרים, שהסיקו על פי כוכב של רעה כנגד פניהם שיהיה להם דם במדבר ושלא ייכנסו לארץ ושמנהיגיהם ילקו במים - והפרתי את אותותיהם, ועם ישראל יצא ממצרים ונגאל ונכנס לארץ ונחל אותה. כך גם את אותות הבדים של הבבלים אפר.
רבי אברהם אבן עזרא מסביר ש"בדים" הוא מגזרת "בדד", מלשון התבודדות. יש נשמות שיש בהן כוח להתבודד ולהגיד עתידות, ולא בדרך חכמה והסקת מסקנות, אלא מכוח ההתבודדות עצמה הם מגיעים למצב הדומה לנבואה ויודעים נסתרות. "וקוסמים" הם חכמי המזלות, ו"חכמים" הם הרואים בכבד ובכתף. היו שידעו על ידי בדיקה בכבד ובכתף, והיו שידעו על פי רעידות בגוף; נכתבו על כך ספרים שלמים אצל הקדמונים, שאם רעד לאדם העפעף הימני משמעו כך וכך. היום אין לכך שום משמעות, אך בזמנם תלו בזה עניינים רבים. ואומר הקב"ה: את כל אותם סימנים של המתבודדים, של הקוסמים ושל החכמים, אני מפר, כי אני הוא הקובע את המציאות.
המלבי"ם מסביר: אחר שאני בראתי ואני משגיח על העליונים ועל התחתונים בהנהגה בחירית, כלומר כפי רצוני ובחירתי, ולא כצל היוצא מן השמש בעל כורחה, ממילא אני מפר אותות בדים ומזלות. אם יש דבר שהמזל מורה עליו וברצוני שלא יהיה כן, אני מפר אותו. ואם יימצא אות במהלך המזלות שירושלים לא תיבנה, אפר את אותות השמים וירושלים תיבנה.
"וקוסמים יהולל" - אלה המשיגים בחכמת הקסם מה יהיה בעתיד, יהיו דומים להוללים ומשוגעים, שכן כל מה שהם רואים מתרחש להפך. הוא רואה שצריך להיות כך, וקורה אחרת, עד שהוא משתגע. הקב"ה הופך אותם להוללים, שלא יבינו מה שהם רואים.
"משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" - החכמים כאן, מסביר המלבי"ם, הם חכמי הטבע, שהיו משיגים מה עתיד להיות על פי חוקי הטבע. דרכם הייתה ללכת "לפנים", לחקור מן הסיבה אל המסובב: אם אני רואה אש, בהכרח יהיה עשן; אם אני רואה עננים, בהכרח ירד גשם. אתה לא ראית גשם, אך מן הסיבה אתה מסיק את המסובב. וכך בכל דבר: אדם מכיר את הטיפוס, צעקן ורעשן ובעל מחלוקת, ורק ראה אותו נכנס, כבר מסיק שעומד להיות כאן בלגן. זו הסקת מסקנות לוגית, אחד ועוד אחד. אצל שרלוק הולמס זה עובד תמיד, כי כשכותבים ספר הכל הולך מצוין; אבל במציאות, כמה פעמים ראינו עננים ונאמר שגשם זלעפות צפוי, והחזאים והמפות הסינופטיות צפו, ולבסוף רמת המשקעים גדלה דווקא בירדן, ומה איתנו? "משיב חכמים אחור" - מה שאתה מסיק מן הסיבה על המסובב אינו מתקיים בהכרח.
ומה קורה אז? הם שבים והולכים לאחור. יש דרך הסקה הפוכה: מן המסובב אל הסיבה. לדוגמה, למה לא ירד גשם? מפני שהיה רוח. שהרי למחרת החזאים צריכים להסביר את עצמם. למה יש תחזית גם למחרת, והרי כבר נתנו לך תחזית לשלושה ימים? מפני שתמיד למחרת עליו להסביר מדוע אתמול לא קרה מה שאמר: היו רוחות בלתי צפויות מדרום שהסיטו את העננים, והיה שבר ענן שגרם לכך וכך, ולכן מה שאמרנו אתמול אינו רלוונטי, אבל מה שאני אומר היום, זה בוודאי יתקיים. צריך להתפרנס ולשמור על מקום העבודה. וזה נקרא פרשן: הוא תמיד יסביר לך את המהלך לאחר שקרה, למה זה עשה כך והשר ההוא עשה כך; אבל שיצפה משהו מראש, אינו יודע.
אומר על זה המלבי"ם: גם את זה אתה יכול להסיק רק מכוח הטבע. אבל אם אני מנהיג את העולם מעל הטבע, אז אותם חכמים שבתחילה דנו מן הסיבה אל המסובב, וראו שעל פי טבע היה הדבר צריך לבוא ולא בא, יבינו שיש מי שמנהיג את המציאות. וזהו "משיב חכמים אחור": מה שצפית מראש, ה' מחזיר אותך לאחור, ואתה נאלץ בסוף לתת הסבר מדוע לא קרה כך. זהו "אחור": לא לראות קדימה, אלא לחפש בדיעבד הסברים מדוע התוכניות השתבשו. "ודעתם יסכל" - ולבסוף יבינו שאין לדבר סיבה טבעית כלל, אלא אצבע אלוקים, שהרי על פי הבנתם וטבעם היה צריך לקרות כל מה שצפו.
והמלבי"ם מביא ביאור שלישי מדוע נקראים אותם חוזים "בדים". ראינו ביאור אחד, מלשון שבודים דברים מלבם; ביאור שני, מלשון בדד והתבודדות; והביאור השלישי, לפי שהיו רגילים לשאת אפוד בד. האפוד הזה היה להם כלי לדעת בו נסתרות, להבדיל אלפי הבדלות מאפוד הכהן הגדול שעל ידי אבני החושן ידעו באמת. וכפי שמצינו במיכה שעשה לו אפוד ותרפים, הרי שהייתה להם דרך לעשות אפוד ולדעת בו נסתרות. וזהו "מפר אותות בדים": אותם אפודי בד שעל ידם ניסו להגיע למסקנות מה עתיד להיות.
"מקים דבר עבדו" - כוח הצדיק וכוח הנביא
מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַ͏ִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחׇרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם׃
רש"י מסביר ש"דבר עבדו" הוא משה, ו"עצת מלאכיו" מוסב על המלאך שאמר ליעקב "ישראל יהיה שמך". קיימתי את דבריי ואת מה שהבטחתי להם, וכך גם כאן אקיים את עצת נביאיי שאני מבטיח לירושלים תושב, שעם ישראל ישובו לירושלים.
המלבי"ם מסביר שזהו המשך הפסוק הקודם. הוראת הכוכבים, הוראת הקוסמים והוראת חכמי הטבע - כולן מראות אותו דבר: בבל תצליח וישראל תיכשל. ובפרט על פי חכמי הטבע: אימפריה כבבל, מה הסיכויים שתיכשל? וארץ כושלת כישראל, שסבלה גלויות ומלחמות וכיבושים, מה סיכוייה להצליח? אומר הקב"ה: אני אהפוך את המציאות, "כי מקים דבר עבדו".
והנס יבוא משתי סיבות. האחת, גזירת הצדיקים ותפילתם. כמו שאמר אליהו הנביא "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". ה' מקיים גזירת הצדיק; אף שלא היה ניחא לקב"ה להעניש את עם ישראל, כיוון שהצדיק גזר, הקב"ה מקיים. וזהו "מקים דבר עבדו": הצדיק אינו אומר זאת בנבואה אלא בגזירה, הוא דובר וגוזר וכן יקום. אליהו לא אמר שהוא צופה שלא יהיה גשם, אלא "לפי דברי", אני גוזר שלא יהיה גשם, והקב"ה מקים את דבר עבדו.
הסיבה השנייה: כדי לקיים את הנבואה, הנביא צריך אות ומופת שיאמינו בנבואתו, שהרי מי אמר שמה שהוא צופה אכן יתקיים. על כך נאמר "ועצת מלאכיו ישלים". "מלאכים" כאן היינו שלוחים, הנביאים, וכשהם יועצים עצה כדי להשיג את התכלית, ואומרים שבעוד זמן פלוני יהיה אות ומופת כדי שיאמינו בנבואתם, הקב"ה משלים ומקיים את דברם. "האומר לירושלים תושב", וגם שאר ערי יהודה תיבנינה, וגם חורבותיה של ירושלים, שהם המקדש והעזרות, את כולם "אקומם" בעצמי ובכבודי.
נמצא שכל מה שצפו אין לו משמעות, שהרי יש כוח לצדיק בגזירתו לבטל את העתיד להיות. אף שעל פי טבע היה צריך להיות כפי שראו, בא צדיק וגוזר והקב"ה מקיים, ובזה משדד ה' את מערכות הטבע. ודבר שני, יש נבואה, והנביא קובע דבר מכוח נבואתו והקב"ה משלים את עצת שלוחיו. ואם כן כל מה שאתם רואים בכוחות העליונים, בגרמי השמים ובכוכבים ובחכמי הטבע, הכל עתיד להתבטל, כי בכוחי לשדד את הכל ולשנותו.
ושימו לב לשינוי הלשון: "דבר" מול "עצה". אומר המלבי"ם, "דבר" הוא דבר החלטי, גזירה, כלשון אליהו "כי אם לפי דברי". "עצה" היא כשאומרים דבר לצורך השגת תכלית אחרת. ולכן אצל המלאכים, שהם הנביאים, נאמר "עצה": הנביא אומר שיהיה דבר מה כדי שיאמינו לנבואתו, ומותר לו לומר שבעוד זמן פלוני ירד גשם או יהיה שינוי בטבע, כדי שיכירו שהוא נביא אמת. נמצאת הנבואה הזאת מכוונת מלכתחילה כדי שמכאן ואילך יקבלו את נבואתו, ולכן היא בגדר "עצה".
"האמר לצולה חרבי" - מפלת בבל
הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ׃
"צולה" לשון מצולה, והיא בבל. אומר לה: "חרבי", התייבשי, "ונהרותיך אוביש". בבל יושבת על נהרות, והכתוב מדמה את הריגת אוכלוסייתה לייבוש נהרותיה. הרד"ק מסביר שבבל נמשלה למצולה משתי סיבות: האחת, שהיא מלאה מים; והשנייה, שהיא בקעה, ומצולה היא תמיד מקום עמוק ובקעה היא מקום שפל. ולכן שם ננערו מתי המבול, בשנער, מפני שהוא מקום נמוך. אומר לה הקב"ה שתהיה חרבה ותתייבש ולא יישאר בה כל טוב, אלא תיחרב על ידי כורש; וגם ייבוש הנהרות הוא משל, שהרי בבל שהייתה בנויה עתידה להיחרב.
וראו כיצד הקב"ה הופך את המציאות. בדרך הטבע בבל היא מצולה עמוקה, ולמקום שקוע מתאספים מים; וכי מקום כזה יתייבש? וכי ייתכן שנהרות שבמקום נמוך ייבשו? אומר הקב"ה: כשארצה, אייבש אותה ואבטל אותה. וזה שאמרנו, שהקב"ה מודיע בנבואה שהוא ישדד את מערכות הטבע, ושדווקא ההפך ממה שנראה על פי טבע הוא שיתקיים. שהרי על פי טבע, מדינה מצליחה שיש לה צבא והיא מושלת בכיפה, מה סיכוייה ליפול? קטנים. במשל היא מלאה מים ומלאה נהרות, ואומר הקב"ה שהיא תתייבש ולא יישאר ממנה מאומה. והיכן אותה אימפריה בבלית? מה נשאר ממנה? מדינה מפולגת ומשוסעת, שכל יום שומעים בה על מאה ומאתיים הרוגים במכונית תופת, שזה רוצח את זה. לא נשאר ממנה כלום, וכבר הרבה קודם החלה מפלתה. מה שנראה לך היום מוצלח מאוד, "האומר לבבל חרבי", תיחרב ותהיה בחינת חורב ויובש. ולעומת זאת ירושלים, שנראית עתה יבשה חרבה ושוממה, אותה דווקא אבנה: "האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם".
"האמר לכורש רעי" - הנס שבשינוי לב המלך
הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכׇל־חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלַ͏ִם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד׃
מה קשה יותר: לקרוע את ים סוף, או לתת בלבו של מלך גוי להיות כלי שרת ביד ה' ולגאול את ישראל? היינו סבורים שקריעת ים סוף. אומר הקב"ה: דע לך שקשה יותר לשנות את לבו של המלך. והמלבי"ם כבר מרגיש בתמיהה וכותב שאף שאצל בני אדם לא ייחשב הדבר לנס כל כך, דע לך שהבחירה החופשית חזקה יותר מחוקי הטבע, ולהתערב בה ולשנותה הוא כביכול קשה יותר מלשדד את מערכות הטבע.
לסיכום:
בחלק זה הנביא מסיים את לעגו לעובדי האלילים: אדם שאינו יודע שיש בו חלק אלוה ממעל הוא "רועה אפר", המתייחס לגופו כדומם, ולכן אינו נרתע מלסגוד לעץ ולאבן שהם למטה ממנו בשתי דרגות. מכאן פונה הנביא לישראל: אתם יודעים את מעלת נפשכם, שגבוהה אף ממלאכי השרת, ונוצרתם מראש עבדים לה', ולכן "לא תנשני". ה' מבטיח למחות את הפשעים כעב ואת החטאות כענן, והגאולה כבר מזומנת ועומדת, ותלויה רק בתשובה. ואז ישמחו כל העולמות בהכרה שה' עשה הכל ומשגיח השגחה פרטית עד אחרון העצים. מתוך כך סותר הכתוב את כל דעות הכפירה: לא הכרח כצל מן השמש, לא חומר קדום, לא השתלשלות עילות ועלולים, ולא הנהגה טבעית עצמאית, אלא "אנכי ה' עשה כל נטה שמים לבדי". ולבסוף: כל חכמת האצטגנינים, הקוסמים וחכמי הטבע תופר, כי ה' מקים דבר עבדו הצדיק ומשלים עצת נביאיו, מחריב את בבל שנראתה איתנה ובונה את ירושלים שנראתה שוממה, ומטה את לבו של כורש, שהוא נס גדול אף מקריעת ים סוף.