פתיחה: לעג הנביא לעבודה זרה
בחלק זה של הפרק עומד ישעיהו ומלעיג על עבודת האלילים. הנביא אינו מסתפק בהכרזה כללית שאין ממש בפסל, אלא מוליך אותנו צעד אחר צעד בכל שלבי יצירתו של הצלם: מן החציבה, ההיתוך, הגילוף והציור, ועד להשתחוויה לפניו, ומראה שבכל שלב ושלב מתגלה הבליו. המלבי"ם מבאר שהנביא מתמודד כאן בו זמנית עם שתי אסכולות שרווחו אצל עובדי הכוכבים, וכל ביטוי בפסוקים מכוון כנגד אחת מהן.
מעשה מגונה שאין בו אפילו תועלת
מִי־יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל׃ (י)
"מי יצר אל" - מי עשה מעשה הבל ותוהו כזה, ללכת וליצור אלוקות? ולא עוד אלא "לבלתי הועיל" - אל שאין בו שום תועלת. אומר המלבי"ם: כשאדם עושה דבר מגונה, ראוי שתהיה בו תועלת רבה עד שיישא בעבורה את הכלימה שתגיע לו ממעשהו. אדם עושה מעשה שטות מוזר, ושואלים אותו מה זה? הוא עונה: ספר השיאים של גינס. אמנם כולם רואים בו שטות, אבל הוא רוצה לחרות את שמו בדפי ההיסטוריה, שיכתבו עליו ויצלמו אותו. אדם נכנס לתוך הזבל ונובר בו - איזו בושה, ואם הוא אדם מכובד הבזיון גדול פי כמה. אבל אם יאמר לך: אדוני, נפלה לי לשם מעטפה עם חמישים אלף דולר - כבר נשמע אחרת. ההתבזות משתלמת לפי ערך מה שיוצא ממנה. אבל להיכנס לפח זבל בשביל בול עץ? זאת השאלה: מי יעשה שטות כזאת, לעשות לו פסל בלי שום תועלת? ("נסך" - פירש רש"י לשון יציקה ומסכה.) אחרי כל הבושות, לפחות שיצא לך מזה משהו.
שתי הכיתות בעובדי הכוכבים
המלבי"ם מסביר שהיו שתי תפיסות בעולם עבודת האלילים. כת אחת האמינה שהפסל עצמו יש בו אלוהות, הוא עצמו האל. כת שנייה טענה שהפסל מצד עצמו אין בו כוח כלל, אלא הוא צינור וכלי להגרת השפע העליון: כדי שהכוכבים ישפיעו את שפעם למטה צריך ליצור מקבל, מדיום, ממוצע בין האדם לכוחות העליונים - ובתור ממוצע יש לו תוקף. עם שתי הכיתות הללו מתחשבן הנביא כאן ובהמשך.
יֹצְרֵי־פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל־יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל־יִרְאוּ וּבַל־יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ׃ (ט)
כנגד הכת הסוברת שהפסל מצד עצמו יש בו כוח נאמר "יוצרי פסל כולם תוהו", וכנגדה נאמר "מי יצר אל" - וכי שייך ליצור את האלוקים? זה דבר שלא יעלה על הדעת. וכנגד הכת שראתה בו רק כלי וצינור לקבלת השפע נאמר "ופסל נסך לבלתי הועיל" - גם בתור צינור אין בו שום תועלת. נמצא שהנביא מתייחס לשתיהן: "אל" - כנגד המאמינים שהוא אלוה ממש; "פסל" - כנגד הרואים בו רק דבר מפוסל שכל מעלתו כצינור.
חבריו של הפסל יבושו יחד
הֵן כׇּל־חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד׃ (יא)
מי הם "כל חבריו"? הרד"ק מביא ביאור אחד, וכן פירש רש"י, שהכוונה לחבריו של היוצר - אותם חברים שמתקבצים עמו לעבוד את הצלם הזה. ויש הסבר אחר: חבריו של הפסל, והיוצר עצמו מכונה חברו - כלומר אלה "החברים" שלך, וגם הם תוהו כמותו, וגם הם יבושו. "וחרשים המה מאדם" - אל תחשוב שמלאך או כוח רוחני עליון יצר את הדמות הזאת; זה חרש, זה נגר, בסך הכול בן אדם. ומה כבר יכול לצאת ממעשה ידי חרש ונגר? "יתקבצו כולם יעמדו" - כולם מתקבצים ומתבוננים בצלם שעשה, "יפחדו יבושו יחד" - מצד אחד הם מפחדים מהאל שהם עצמם עשו, ומצד שני הם מתביישים בעצמם. סוף דבר שיתברר שכל הפעולות, הכוונות, הזמנים, וכל מלאכת החרשים היודעים לכוון - כל זה לא הועיל להשפיע על הפסל כוח חיות וכוח אלוקות.
חמשת הדברים שקובעים ערכו של דבר
חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם־רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא־שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף׃ (יב)
אומר המלבי"ם: ערכו של כל דבר נקבע לפי החומר, הצורה, הפועל, התכלית והאמצעים שהובילו אל התכלית. החומר - ממה הדבר עשוי, מעפר או מזהב; אם החומר יקר, התוצאה יקרה מצד חומרה. הצורה - חתיכת עץ שווה עשרה שקלים, אבל אם בא אומן מיוחד וגילף בה יצירה ייחודית, היא עשויה לטפס לאלפי שקלים בזכות כוח המלאכה שהושקע בה. הפועל - מי עשה את הדבר. התכלית - לשם מה נעשה: חתיכת אבן אין בה תועלת, אבל אם עשיתי ממנה עציץ קיבלה מעלה מצד תועלתה; עפר וחרס אין בהם תועלת, אבל כד יש בו תועלת, שאפשר לשתות בו. והאמצעים - כמה השקעה נדרשה כדי להגיע לתכלית. יש דבר שמצד חומרו אינו יקר, אך ההשקעה בו עצומה: קחו למשל מים כבדים ואורניום מועשר שמפיקים מהם אטום. מדינות מוכנות לשלם מיליארדים על נשק אטומי, ובעצם החומרים שממנו הם מצויים בטבע ואינם יקרים במיוחד; היקר הוא הבקיע שנעשה בכור, ולשם כך צריך הון עתק להקמת כורים. נמצא שלפעמים החומר אינו שווה הרבה, אבל הפועל וההשקעה הם שהופכים את הדבר לשווה הון.
הפסל: מכל בחינה שתסתכל אין לו ערך
מצד הצורה - "בל יראו ובל ידעו": אין בו כל צורה שכלית ולא כוח הרגשה. הרי צומח מרומם מן הדומם, ובעל חיים מרומם מן הצומח, שהצומח חסר תנועה ואילו בעל החיים מרגיש וגם מניע את עצמו. והפסל אינו מרגיש ואינו נע כלל, אין לו שום צורה שכלית, אלא דומם גמור.
מצד התכלית - תאמר: יש לי ממנו תועלת, אני מבקש ממנו בקשות והוא ממלא את רצונותיי. על כך נאמר "מי יצר אל... לבלתי הועיל" - גם מצד התועלת שאתה מקבל ממנו אין לך מאומה.
מצד הפועל - "וחרשים המה מאדם". מי יצר את האלוה הזה? בן אדם. ראית אדם יוצר אלוה? אתה יצירו של האלוקים - ואתה יוצר את האלוה? אוי לו לאלוה זה שבני אדם יצרוהו. ואמחיש מה משמעות מעלה מצד הפועל: לפעמים מוכרים לך שרבוטים, אתה מסתכל ואומר מה זה? אומרים לך: זו אומנות, את זה צייר ואן גוך. אתה טוען שהילד שלך מצייר יפה יותר, וזה נכון - אבל השאלה מי צייר. וכן קשקושים של הנשיא קנדי על פיסת נייר יימכרו בסות'ביס בעשרות ומאות אלפי דולרים; לא הנייר שווה ולא הדיו, ואין לציור שום ערך אומנותי, אלא כל כוחו בפועל שעשה אותו. עם כל ההבל שבדבר, יש המעריכים זאת. והפסל - מי עשה אותו? בסך הכול בן אדם. הרי שגם מצד הפועל אין לו שום מעלה.
מצד החומר: ברזל ועץ
תאמר: אבל החומר עצמו יקר מאוד. לכך אומר הנביא "חרש ברזל" - עושים את הפסל מברזל. ולמה דווקא ברזל? מפני שהברזל חזק, וצריך שהפסל יחזיק מעמד ימים רבים. שהרי אילו היה אלוה, היה מתחזק בעצמו, אבל כאן אני צריך לתחזק את האלוה; לכן עושים אותו מחומר עמיד. אדם המוציא מרפסת אינו עושה אותה מאלומיניום אלא מרלסים של ברזל, שיחזיקו ימים רבים. כך גם הצלם: חזק, לא כמו פרגולה שצריך לצבוע כל הזמן שלא תירקב. וברזל - האם יש לו ערך? הוא מוצר זול. ויש שעשו מעץ, אף שהעץ חלש מן הברזל, מפני שהעץ עליון יותר: בברזל אין אלא דומם, ובעץ יש נפש צומחת. משום כך היו שעבדו לאשרה ולאילן, שהאמינו שמצד הנפש הצומחת שבו יש בו חיות וכוח גדול יותר להוריד את הכוחות העליונים.
שלבי יצירת פסל הברזל - ובכל שלב תשובה
אומר המלבי"ם: אם היה בו אלוהות, מתנאי האלוהות שהוא יברא את האחרים ולא שאחרים יבראוהו. זהו הא' ב' של אל - שיהיה הוא היוצר. והנה "חרש ברזל מעצד" - במעצד, כלי שמפסלים בו, חתכו וחצבו את הברזל ממקום מחצבו. כיצד ייתכן שאלוה הוא מה שהאדם יצר? אלוה צריך להיות כוח רוחני שיצר את האדם, ולא יציר כפיו של האדם.
תאמר: הכוח האלוהי לא היה בשלב החציבה, אלא נכנס בו רק אחר כך. על כך אומר "ופעל בפחם" - אחר כך מתיכים אותו באש. ואם כבר קיבל את כוח האלוהות, כיצד האש שולטת בו ומתיכה אותו? אלוה אמור להיות מעל לכוח הטבע, ואיך הטבע שולט בו?
תאמר: האלוהות התחילה רק לאחר שקיבל צורה. על כך אומר "ובמקבות יצרהו" - גם אחרי ההיתוך עדיין מנקבים בו נקבים במקבות כדי ליצור לו צורה מיוחדת. וכי שייך לעצב צורה באלוה?
תאמר: כל זה רק נדמה לך; באמת הכוח האלוהי הוא שניתן בחרש שיפסל את הפסל. כלומר לא החרש עשה את הפסל, אלא כוחו האלוהי של הפסל נכנס בחרש שיצור אותו - ובכך תירצנו הכול, שהפסל יצר את עצמו. על כך משיב הנביא: "ויפעלהו בזרוע כוחו" - האומן מרגיש שהוא מפעיל כוח בשעת המלאכה. אילו הכוח האלוהי פעל בו, היה צריך להיות כאבן דומם ולפתע ידיו נעות מאליהן; אבל אם אני מרגיש שאני מפעיל כוח לנסר, כוח לחטוב, כוח לצייר - סימן שכוחי שלי השקעתי בו, ואל תספר לי שהכוח האלוהי של הפסל יצר את עצמו ונכנס בי.
וממשיך: "גם רעב ואין כוח לא שתה מים וייעף". מניין שכוחי שלי פעל ולא כוח הצלם שנכנס בי? שאילו כוח הצלם פעל, מדוע לאחר שעתיים של עבודה אני רעב וצמא כדרך כל אדם העמל? בעל כורחך שאני הוצאתי אנרגיה מעצמי - והמוציא אנרגיה זקוק לאכול ולשתות. עצם הרעב, הצמא והעייפות מוכיחים שהאדם פעל מכוחו העצמי ולא מכוח אלוקי של הצלם; שאילו היה הכול מכוח הצלם, לא היה נזקק ללחם ולמים.
רש"י והרד"ק בביאור "גם רעב ואין כוח"
רש"י מפרש אחרת: היוצר עצמו חסר כוח וחלש - אם ירעב לא יוכל להמשיך במלאכתו, ואם לא ישתה מים ייעף. ואם היוצר כה מוגבל, כלום ייתכן שיצור דבר טוב ומשובח ממנו עצמו? אם היוצר רעב וצמא ונחלש במלאכתו, הנוצר ממנו על אחת כמה וכמה שיהיה מוגבל.
הרד"ק מפרש שהכתוב בא לתאר את התלהבותו של היוצר: הוא רעב והוא צמא, ואינו רואה דבר, וממשיך במלאכתו מתוך כוח התמדה עצום והתלהבות - הנה הוא יוצר לו אלוה. הרעב אינו משפיע עליו והצמא אינו משפיע עליו, מרוב חשקו במלאכה הוא פועל את פעולתו בחשק ובהתלהבות. ראה נא סכלותם של אותם אנשים.
חרש העצים
חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתׇאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת׃ (יג)
עד כה דובר בעושה מן המתכת, ועתה עובר הנביא אל הנגר. "נטה קו" - כשהנגר בא לחתוך, תחילה הוא מסמן ומצייר, כדי שידע לחתוך כראוי. "יתארהו בשרד" - המלבי"ם מבאר ש"שרד" אין לו מקבילה בכל המקרא, ומשמעותו קרובה למילה "שרט", מלשון "ושרט לנפש לא תתנו", דהיינו שריטה: הוא משרט סימן כדי לתאר את מידת החיתוך המדויק. הרי שהעץ אינו נחתך מאליו, אלא אני צריך לפעול בו - וחוזרים אנו לעיקרון: אף בפסל של עץ, כל הפעולה נובעת ממני, ואם זה אלוה, כיצד אני עושה אלוה? אלוה צריך להיות מעצמו.
תאמר גם כאן שהאלוהות נכנסה רק לאחר מכן - הרי "יעשהו במקצועות", המקצועות הם כלי הגילוף: לאחר החיתוך, כשיש בול עץ, מתחילים לגלף וליצור בו צורה. וכי שייך לקחת אלוה ולגלף אותו? ותאמר שהאלוהות באה רק אחרי שנעשה פסל - הרי "ובמחוגה יתארהו", שיש שלב נוסף שבו עושה בו ציורים ועיגולים במחוגה, נותן לו תואר וצורה, וצובע אותו בצבעים, כדרכם לצבוע את צלמיהם. וכי אפשר לצבוע אלוה? אלא שאין כאן אלוה כלל.
"כתבנית איש כתפארת אדם"
ויותר מזה - וכאן חוזר הנביא הן על פסל הברזל והן על פסל העץ - "ויעשהו כתבנית איש". המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין "איש" ל"אדם": "איש" מתאר כל בחינת יש, ומצאנו לשון זו אף על בעלי חיים, על מלאכים - "האיש גבריאל", ועל הכרובים - "ופניהם איש אל אחיו". לעומת זאת "אדם" נאמר לעולם רק על המין האנושי. והשאלה: כיצד ייתכן שיהיה כוח אלוהי אם אתה עושה לו דמות של דבר הנמצא וקיים כאן בעולם? אלוה צריך להיות רוחני, עליון, נשגב ומרומם מכל הנמצא כאן, משהו שמעליי - ואתה עושה לו תבנית של יש שקיים כאן. והרי היו עושים דמויות בעלי חיים: נבחז ותרתק, דמות של דג ודמות של עז, ואשימא וכיוצא בהם, כפי שלמדנו בעבר, וכן הספינקס שלהם, דמות אריה רובץ וכיוצא בזה.
ולא זו בלבד, אלא "כתפארת אדם". אם אתה סבור שהאל מרומם מן האדם, כיצד אתה יוצר לו דמות אדם? הרי אדם כבר יש לנו, ומה אני צריך עוד אלוה? האדם הוא הזקוק לדמות עליונה שמעליו, ולא שתיצור לו עוד דמות אדם מעץ או ממתכת. ולא עוד, אלא שהאדם הזה מוגבל יותר מן האדם הטבעי: "לשבת בית" - הפסל תקוע בבית, אינו מסוגל לזוז, אין בו כוח חיות ואין בו כלום; ואילו האדם הטבעי יש בו כוח חיות ומניע את עצמו, ואילו אלה "רגליהם לא יהלכון". נמצא שיצרת אדם - ולא אדם מפואר, אלא אדם מוגבל, נכה, היושב כל ימיו בבית ואינו יכול לזוז.
אין קדושה בעץ מצד עצמו
לִכְרׇת־לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ־לוֹ בַּעֲצֵי־יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל׃ (יד)
לאחר שהראה כמה הבל יש בתפיסה שהאליל בעל כוח - שהרי לא עשה את עצמו אלא הנגר או החרש עשאוהו במעצד, בפחם ובמקבות, וכמה נואלו העובדים לפסל שאדם יצרו - בא עתה להראות שגם בעצים עצמם אין רוחניות וקדושה. שהרי יש שיאמר: לא משנה מי עשה ואיך עשה, מצד העץ עצמו יש בו מעלה, כדרך שאמרנו בעבר שמצד הזהב יש מעלה בתכשיט אפילו יהיה מכוער, מצד החומר. את הדעה הזאת בא לסתור. "לכרות לו ארזים" - והרי הארז אינו מיוחד לעשיית פסלים, אלא משמש לשימושים רבים, ואיזו אלוהות וקדושה יש בו מצד עצמו? ותאמר שכלל עצי הארז בעלי מעלה - הרי "ויקח תרזה ואלון", שאינו מקפיד דווקא על ארז, ואין לו קפידא בשאר עצים. "ויאמץ לו בעצי יער" - הוא מחזק את הפסל מכל הכיוונים אף בעצים פחותים בחשיבותם. ולא זו בלבד אלא "נטע אורן וגשם יגדל" - הוא נוטע יער שלם, וגידולו אינו על טבעי אלא הגשם מגדלו בדרך הטבע. נמצינו למדים: אני נטעתי, והגשם הטבעי השקה, והאדם עצמו יצר את כל הצלם. אין לו מעלה לא מצד יצירתו ולא מצד חומרו.
וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחׇם אַף־יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף־יִפְעַל־אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגׇּד־לָמוֹ׃ (טו)
אל תטען שהעץ בא מן המקור בקדושה, שהרי "והיה לאדם לבער" - מאותו יער עצמו מוציאים עצים להסקה. ולא זו בלבד אלא שהאדם נהנה מהם הנאת הגוף: "ויקח מהם ויחם" - מחמם בהם את גופו; ויותר מזה, "אף ישיק ואפה לחם" - מסיק בהם את התנור ואופה על גחליהם לחם. וכי מדבר כזה "יפעל אל וישתחו, עשהו פסל ויסגוד למו"? הרי זה חולין גמור, ואין בו במקור לא קדושה ולא מעלה, ואיך ייתכן לסגוד לו ולהשתחוות לו?
"יפעל אל" מול "עשהו פסל"
גם כאן שתי הכיתות: כנגד הסבורים שהצלם עצמו אלוה נאמר "אף יפעל אל וישתחו" - האם מדבר כזה אפשר ליצור אלוה שתשתחווה לו? וכנגד הסבורים שאינו אלא כלי להורדת הכוחות העליונים נאמר "עשהו פסל ויסגוד למו" - עשה ממנו פסל המכוון כנגד הכוחות העליונים להוריד שפעם, ולו הוא סוגד.
ודקדוק נוסף: ביחס לאל נאמר "יפעל", וביחס לפסל נאמר "עשהו". מבאר המלבי"ם שלשון "פעולה" משמעה התעסקות בדבר - פעלתי בעניין, אך לא סיימתי; ואילו לשון "עשייה" משמעה גמר וסיום, כמו "אשר ברא אלקים לעשות". לפיכך כנגד האל נאמר "יפעל", שהרי אל הוא כוח עצמי, ואיך תאמר שעשית אותו? אלא לדעתם הוא רק פועל בדבר, מתעסק בו, והאל כביכול עשה את עצמו. אבל הפסל - שהיו עושים אותו מכוון כנגד שעות היממה וכנגד השפעות הכוכבים, והיה צריך לסיימו בשלמות כדי שיהיה ראוי לקבל את השפע לפי הבנתם - עליו נאמר "עשהו פסל", שכן שם האדם הוא הגומר והעושה ממש.
גם העץ הספציפי אינו אלוהי
חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ עַל־חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף־יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר׃ (טז)
לכאורה חוזר הנביא על עצמו, שהרי כבר אמר "ויקח מהם ויחם אף ישיק ואפה לחם". אלא מבאר המלבי"ם: בפסוק הקודם דובר על היער כולו, ושם השיב שאין כאן יער אלוהי, שהרי מוציאים ממנו עצי הסקה. עתה בא לשלול טענה נוספת: לא כל היער אלוהי, אבל חתיכת העץ הזאת שלקחתי מיוחדת היא, בעלת סגולה וכוחות אלוהיים, ואני רק עשיתי בה את הפעולות החיצוניות, אך האלוהות כבר שכנה בה. שהרי לומר "גילפתי עכשיו אלוה" היה מופקע גם בעיני עובדי האלילים עצמם, ולכן היו חוזרים ואומרים שהכוחות האלוהיים כבר היו שם ואנו רק עיצבנו. על כך משיב: אותו בול עץ עצמו - "חציו שרף במו אש", חציו כבר נשרף באש, ו"על חציו בשר יאכל", עושה עליו צלי. נמצא שלא קנה קדושה לא לפני העשייה ולא לאחריה.
ואל תאמר שהשורף עץ אלוהי ייענש ולא ישבע ממה שיאכל - הרי "יצלה צלי וישבע", עץ רגיל הוא, כעצים סטנדרטיים שעושים מהם גחלים, והאוכל ממנו צלי אף שבע. ואל תאמר שלא בעץ עצמו נצלה אלא בדרך נס - הרי "אף יחום", הוא מתקרב לאש ומרגיש בחומה, ואין זו אש אלוהית אלא אש טבעית. ואל תאמר שהוא מדמיין - הרי "ויאמר האח חמותי ראיתי אור". שתי סגולות לאש: סגולת החימום וסגולת ההארה, ושתיהן נמצאות כאן. "האח" לשון הנאה ושמחה, כמו "האח האח ראתה עינינו" - כלומר כמה טוב ונפלא; "חמותי" - התחממתי בו; "ראיתי אור" - ראיתי בו דבר המאיר. הרי שכל סגולותיו הטבעיות של העץ מצויות בו, ואיזו אלוהות נתלבשה בעץ שממנו עשית את הצלם? נמצא ששלל הנביא הכול: היער אינו אלוהי, סוג העץ אינו אלוהי, ואף העץ הספציפי שממנו גילפת אינו אלוהי, שהרי בחלקו צלית בשר, התחממת, אכלת ושבעת וראית אור - גשמי הוא לחלוטין.
וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגׇּד־לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה׃ (יז)
ואיך ייתכן שדווקא מן השארית שנותרה מאותו עץ יעשה אלוה? וגם כאן שתי הכיתות: כנגד העובדים אותו כאלוה נאמר "לאל עשה... וישתחו"; וכנגד המקבלים אותו רק כפסל להורדת הכוחות העליונים נאמר "לפסלו יסגוד לו" - עשה ממנו פסל המכוון כנגד הכוחות העליונים להוריד שפעם, ולו הוא סוגד. ולבסוף פונה אליו ואומר "הצילני כי אלי אתה" - איך ייתכן שיקרא לחתיכת עץ "אלי אתה"?
"כי טח מראות עיניהם"
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם׃ (יח)
"טח מראות" - כאילו טוח על עיניהם טיח החוסם את יכולת הראייה. אלא ששימו לב: "טח" הוא לשון פעולה - מישהו טח. לפיכך מבאר הרד"ק שהקדוש ברוך הוא הוא שטח מראות עיניהם, כעניין שנאמר "השמן לב העם הזה ועיניו השע" - שהשם יתברך עשה כן. כלומר לאחר שנשתקעו כל כך בעבירה, סתם הקדוש ברוך הוא את עיניהם עד שאינם רואים אפילו דברים ברורים לחלוטין. והסבר נוסף מביא הרד"ק: היצר הרע הוא שטח מראות עיניהם, הוא ששם להם טיח על העיניים שלא יוכלו לראות, והוא שגרם שלא יבינו כמה הבל יש במעשיהם.
והמלבי"ם מבאר: "לא ידעו ולא יבינו" - אינם יודעים ואינם מרגישים בכל ההבל והשטות שאמרנו, ואל תתפלא על כך. "לא ידעו" - למה? "כי טח מראות עיניהם". "ולא יבינו" - למה? "כי טח מהשכיל לבותם". המילה "טח" מוסבת על שניהם. וההסבר פשוט: ידיעה באה תמיד מצד הבחינה והניסיון. איך אתה יודע שסיר העומד על האש חם? ילד קטן אינו יודע זאת; אנו נגענו מספיק פעמים והכרנו שסיר שעמד דקות על האש רותח, ולכן ילד עלול למשוך את הסיר על כל תכולתו, השם ירחם. אני שומע רעש מכונית ויודע שמסוכן לרדת לכביש - מניין? מן הניסיון, שפעם התקרבתי ונבהלתי; והילד שומע רעש מכונית ונכנס לכביש בחופשיות, כי אין לו בחינה וניסיון. דברים שהניסיון מקנה אותם הם בגדר ידיעה, ידיעה חיצונית, והיא נקנית דרך העיניים - ולכן "לא ידעו" משום ש"טח מראות עיניהם". אך יש גם הבנה, והיא הבנת השכל, לא ראיית העיניים ולא הניסיון החיצוני אלא דבר פנימי ושכלי. ועל כך נאמר "מהשכיל לבותם" - גם הלב אטום. ואפילו אותם דברים שאין הניסיון מוכיחם אך השכל וההיגיון מוכיחים אותם, אם יתבונן וייתן דעתו - גם זה לא יועיל, שכן לבו אטום, ומחמת כן אינו מבין אפילו דברים פשוטים שגם ילד מסוגל להבינם.
לסיכום:
הנביא מפרק את עבודת האלילים לגורמיה ומראה שאין בה ערך מכל בחינה שבוחנים בה דבר: לא מצד הצורה - שהרי דומם הוא ואינו רואה ואינו יודע; לא מצד התכלית - "לבלתי הועיל"; לא מצד הפועל - "וחרשים המה מאדם"; ולא מצד החומר - ברזל זול או עץ שחציו נשרף באש וצלו עליו בשר ואפו לחם. כל תירוץ שמנסים בו לדחוק את האלוהות לשלב אחר בתהליך נשבר בשלב הבא: המעצד, הפחם, המקבות, הקו, השרד, המקצועות והמחוגה - כולם מעידים שהאדם הוא היוצר, ואף הרעב, הצמא והעייפות שבו מוכיחים שכוחו שלו פעל. וכנגד שתי הכיתות, אלה שראו בפסל אלוה ואלה שראו בו צינור לשפע עליון, משיב הנביא לשתיהן. ובסוף הכול נשאלת השאלה: איך אין הם רואים את הפשוט מכול? והתשובה - "כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם": משנטמעים בחטא, נסתמות העיניים מן הידיעה ונאטם הלב מן ההבנה, עד שאדם אינו משיג אפילו מה שילד קטן היה משיג.