פרק מ"ד בישעיהו ממשיך את המערכה הגדולה שפתח הנביא כנגד הכופרים ועובדי העבודה הזרה. בחלק שלפנינו הקדוש ברוך הוא כביכול מזמין את החולקים עליו לדין ודברים, ומציב בפניהם שורת הוכחות ברורות על מציאותו, על אחדותו ועל השגחתו. נלך בעקבות המלבי"ם, ונראה כיצד מן העולם עצמו - מקיומו, מסדרו, ומהשתלשלות הזמנים - מוכרח שיש בורא אחד, קדמון, שאין עוד מלבדו.
שבר הזכוכית: דבר מתוכנן מעיד על מתכנן
נפתח במשל. אדם מוצא על הקרקע שבר זכוכית, ומישהו בא ומסביר לו: כנראה היה כאן פיצוץ אדיר. הרי מה זו זכוכית? חול מותך. הפיצוץ התיך את החול, וכך נוצר השבר הזה. והשומע מביט בו בתמיהה: אתה לא רואה שזה חלק מבקבוק? אתה לא רואה את הכיתוב של קוקה קולה עליו? והלה משיב: לא ולא, קח את כל החומרים שבבקבוק הזה למעבדה, תמצא אותם גם בירח, אז למה שלא ייווצר מעצמו? ודאי שאיש לא יעלה דבר כזה על הדעת, ומי שיאמר זאת ייחשב שוטה.
ואם היינו מוצאים כוס שלמה, על אחת כמה וכמה. ואם היינו מוצאים משהו מורכב יותר מכוס - מכשיר אלקטרוני, אפילו מוצר פשוט כמו שלט של מכונית, לא פלאפון - וכי יעלה מישהו על דעתו שפיצוץ יצר במקרה מעגל חשמלי? הרי יש שם מרבצי מינרלים וגומי וכל מה שתרצה, ובכל זאת איש לא יאמר זאת. ומדוע? מסיבה פשוטה: כשאתה רואה דבר מתוכנן, סימן שיש לו מתכנן. כנגד ההוכחה הזאת אי אפשר להתווכח.
חכמת הבורא בגוף האדם
וכשאתה מסתכל בגוף האדם, זו ההמצאה המתוכננת ביותר שבבריאה. עדיין לא סיימו לחקור אותו, ולא את ההרמוניה שבפעולתו. וכבר דיברנו על כך באריכות, ואפילו רק מדברים חיצוניים: העין נתונה בתוך ארובה, כי אוי ואבוי אילו הייתה בחוץ - פגיעה קלה הייתה מכלה אותה. מעל העיניים יש גבות, שאם אנו מזיעים לא ייכנס המלח לעין. והעין חוטפת אבק, ולכן יש "וישר" שמנקה אותה כל פרק זמן. וכן הציפורניים: תארו לעצמכם שהציפורן הייתה בצידה השני של האצבע, מלמטה ולא מלמעלה. כל החיים שלנו היו משתנים, אפילו דף לא היית יכול להפוך. ואילו היה ביד טיפה יותר לחות או טיפה פחות לחות, כל הפעולות הפשוטות ביותר לא היו אפשריות: היית מרים חפץ והוא היה נדבק לך ליד ולא היית מצליח לשחררו.
וכל זה בלי שנכנסנו כלל ל-DNA ולמורכבותו, לאיברים הפנימיים ולהרמוניה שביניהם, וליכולת הגוף להילחם במיקרובים ולדחות מזיקים. הרי זו הוכחה עצומה שמישהו תכנן את הדבר. מאין המכונה הזאת? איזה פיצוץ יצר מכונה כזאת? אם פיצוץ אינו יוצר אפילו שבר של בקבוק קולה, האם פיצוץ ייצור אדם?
הבדואי והמפץ הגדול
פעם שאלו בדואי אחד מניין הכול, והלה נענה שאמרו לו "המפץ הגדול", פיצוץ. אמר: אילו הייתי רואה את היד שלך תקועה בראש, את הרגל יוצאת מן הלחי ואת האוזן בברך, הייתי אומר - כנראה קרה כאן פיצוץ. אבל כשאני רואה אותך עומד כך, מסודר כל כך ויפה כל כך, איזה פיצוץ? וכי איזה פיצוץ מוציא דברים כאלה? כמה פיצוצים תעשה עד שייצא דבר כזה?
היוצר גדול מן היצור
אומר המלבי"ם: זו ההוכחה השנייה. כאשר אתה רואה דבר ערוך ומסודר, בעל כורחך שמישהו סידר אותו, ולא ייתכן לחשוב על מציאות מסודרת כל כך בלי מסדר. ומשעה שאתה חייב לומר שהמציאות הזאת סודרה בידי מישהו, לא ייתכן שאותו מסדר אינו קדמון, ואינו בעל כוח עצום שמחוץ למציאות. שהרי אם מישהו יצר מציאות, סימן שהוא גבוה ממנה. מי חכם יותר, האדם או המחשב שיצר? ודאי האדם; המחשב הוא גולם. כבר היום הגיעו המדענים למסקנה שיש דברים שלא ניתן יהיה ללמד מחשב: אינטואיציה, רגש. נתונים אפשר להכניס לו, ואפשר לתת לו לברור בין אופציות, אבל אינטואיציה כיצד תכניס? וכן תרגום: ייקחו שנות אור עד שמחשב יתרגם ספר כדרך שאדם מתרגם. ראיתם פעם מסמך שתורגם במחשב? אתה זקוק להרבה כושר ניחוש כדי להבין למה התכוון. את המילה "חבל" אפשר לתרגם בארבע צורות, וכן את המילה "ציר", וכמה חוכמה נדרשת לדעת באיזה מובן נכתבה כאן. ויש מילים הנכתבות כאלגוריה ובמשמעות פיוטית ולא כפשוטן. ואם מי שיצר את המחשב חכם ממנו, מי שיצר את האדם - לא יהיה חכם מן האדם? ודאי שהוא ישות נפרדת, חכמה ועילאית הרבה יותר מכל הנראה בבריאה. וכמו שאמרנו, זה גם מכריח שיהיה יחידי, שאם לא כן - מי יצר אותו? נמצא שמתוך ראיית העולם המסודר אני מגיע לכל המסקנות: שיש אחד, שהוא קדמון, ושאין עוד מלבדו.
פסוק ז: "ומי כמוני יקרא" - שלוש הוכחות
וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ׃
מי שטוען שהוא אל כמוני - אשאל אותו שאלות. ראשית, "ויגידה לי משומי עם עולם": יגיד לי ממה שברור ונראה לעין, ממציאות העולם והעם שבו, שבהכרח אין עוד כוח חוץ ממנו יתברך. שהרי מישהו יצר את העם הזה, מישהו יצר את העולם הזה. וזו ההוכחה הראשונה, ההוכחה הפילוסופית שדיברנו בה: אם אנו רואים כאן מציאות, ודאי שיש כוח אחדותי שיצר אותה, שהרי כל מה שיש כאן בעולם אינו מוכרח המציאות, ובהכרח יש מישהו מחויב המציאות שיצר את הכול.
ושנית, "ויערכה לי". המלבי"ם מדייק: יש כאן שני לשונות, "ויגידה" ו"יערכה". "יערכה" הוא מלשון דבר ערוך, כלומר מסודר - כמו שולחן ערוך, שולחן מסודר. וכי אינך רואה שהעולם הזה מסודר? אינך רואה שיש לו קיום ומציאות ברורה? ומה שדיברנו עד כה הוא רק על האדם, ואף בו לא נגענו באפס קצהו. ואותם דברים אומרים המדענים על הבריאה כולה.
אילו הייתה השמש קרובה אלינו במעט - ואיני מדבר על מאות אלפי קילומטרים אלא על קילומטרים בודדים - היה כאן חום נורא, וכל העולם היה מתייבש תוך עשרות שנים ולא היה לו קיום. ואילו הייתה רחוקה במעט, היו הקטבים מכסים את כדור הארץ כולו, היינו חיים בתוך מציאות של קרח, והעולם היה חוזר לתוהו. וכן בכל סידור הכוכבים: כוח המשיכה בכדור הארץ נקבע לפי המרחק מכוכבים אחרים, ואילו היינו קרובים יותר לכוכבי לכת אחרים היה כוח המשיכה משתבש. בירח כוח המשיכה הוא שישית ממה שיש כאן, ולכן אדם אינו יכול לעשות דבר, הוא מתחיל לרחף. וכי היית יכול להניח כוס תה על השולחן בלי כוח משיכה? ומאידך, אילו היה כוח המשיכה כבד יותר, לא היה אדם מסוגל לקום כלל, שהרי כוח המשיכה הוא המגנטיות של כדור הארץ, ואילו היה מגנטי יותר היה מדביק אותנו אל המקום. נמצא שהיכולת שלנו לקום ולפעול נובעת מכך שהקדוש ברוך הוא יצר מינון מדויק של כוח משיכה.
וכן בתחמוצת הפחמן ובהרכב האוויר: אילו היה האוויר דליל מעט יותר לא היינו מסוגלים להתקיים, כאנשים העולים להרים הגבוהים שאינם יכולים לנשום, ואילו היה פחות - כך גם כן. והפוטוסינתזה הנעשית על ידי העצים, שמחזירים את החמצן ומאפשרים לאדם לנשום, הריאות הירוקות - מישהו תכנן את כל המערכת הזאת. לא פיצוץ הביא את כל המציאות הזאת. וזהו "ויערכה לי": אומר הקדוש ברוך הוא, רוצה אני לראות מי יאמר לי שהעולם הערוך והמסודר הזה נעשה מעצמו, שכל התכנון הזה נעשה בלי כוח עליון.
המופת השלישי: מן העבר, ההווה והעתיד
כאן מביא המלבי"ם מופת שלישי, מן הזמן. אתה רואה שהמציאות מתנהלת לפי סדר מסוים; אתה רואה את ההיסטוריה כיצד היא מתוכננת; אתה רואה את מעשי בני האדם ואת השכר והעונש הבאים בעקבותיהם; אתה רואה כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע מעם ישראל כשהם סוטים מן הדרך, ויש גלות. יש סדר לבריאה. אתה רואה את אבות העולם ואיך משתלשלים מהם י"ב שבטים, ומהם שישים ריבוא מישראל. אתה רואה שהעולם הולך לקראת תכלית מסוימת, ויש התקדמות בעולם. עצם קיום העולם וסדרו מבחינת הדורות ומבחינת היה, הווה ויהיה - גם זה מוכיח שיש כוח עליון המסדר את הכול.
וזהו סיום הפסוק: "ואותיות ואשר תבואנה יגידו למו". מהו "אותיות"? מבאר המלבי"ם שהוא מלשון "אתא", כלומר בא, כמו "אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה". וגם "ואשר תבואנה" משמעו בא. ומה ההבדל בין השניים? מסביר המלבי"ם ש"אתא" הוא ביאה מוחלטת, דבר שכבר הגיע בפועל, והרי הוא לנגד עיניך; ואילו "בא" הוא ביאה בלתי מוחלטת, דברים שעתידים להיות. את העתיד קשה להוכיח, שהרי עדיין לא ראית אותו; אלא שאפשר להסתמך על כך שהקדוש ברוך הוא הודיע מראש דברים שעתידים להיות, וחלקם כבר באו לפועל. זו הוכחה חותכת - הנה "אתא". ועל מה שעדיין לא בא כבר נדרשת אמונה: כשם שמה שאמר השם עד עתה הנה אתא, כך גם "תבואנה" כל שאמר על העתיד לבוא. נמצא שהעולם המסודר מחד, והקדוש ברוך הוא המגיד מראשית אחרית מאידך, מוכיחים שאין עוד כוח מלבדו.
פסוק ח: "אל תפחדו ואל תרהו"
אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי׃
על המילה "תרהו" אומר רש"י: אין לו דמיון במקרא. אגב, הביטוי מוכר לנו מן הימים הנוראים, באחת מהטיותיו: "מעייני רוהים", המופיע בווידוי, כמדומני של רב ניסים גאון. עקבו אחר הדבר ביום הכיפורים ותיזכרו שלמדנו את מקורו כאן.
וכאן המקום להזכיר את שתי הדרכים שבהן נהגו הקדמונים לפרש ולתרגם מילים בתנ"ך. הדרך האחת היא דרך הקונקורדנציה: אני מוצא את המילה במקום אחר שבו משמעה ברור, ומסיק שגם כאן היא באותה משמעות. אך הבעיה מתחילה כשאין למילה מובאות נוספות; אז מנסים לדמותה למילים אחרות, ולא כולם מסכימים אם אכן היא מאותו שורש או שמא זו מילה חדשה. הדרך השנייה היא ביאור לפי העניין: אין לי מקור ללמוד ממנו, אבל אקרא את הכתוב ואנסה להבין לפי ההקשר. וכאן, "אל תפחדו ואל תרהו" מצלצל כמו "אל תפחד ואל תירא".
ולכן אומר רש"י: אין לו דמיון במקרא, כלומר לא מצאנו מקור דומה בשום מקום בתנ"ך, ופתרונו לפי העניין - כמו "אל תהתו", מלהודיע את שמי בין העכו"ם. ומרש"י משתמע שאין זה כמו "אל תיראו" אלא כמו "אל תיחתו", מלשון שבר: "עשוי לבלי חת" היינו בלתי שביר, ו"קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים" היינו נשברה קשתם. נמצא ש"אל תירא ואל תחת" פירושו אל תפחד ואל תישבר. וכך כאן: אל תישברו מלהודיע את שמי בין הגויים, אל תחששו לפרסם שם שמים לפני האומות.
"הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי" - מאז מעמד הר סיני, ששם התגליתי והראיתי שאין אלוה מבלעדי, שהרי פתח להם שבעה רקיעים ושבעה מדורים והראה להם שאין עוד מלבדו. ומי יכול להעיד על כך? עם ישראל. וזהו "ואתם עדי", "היש אלוה מבלעדי" - הרי ראיתם בעצמכם שאין כוח מלבד השם יתברך.
"ואין צור בל ידעתי" - "צור" פירושו חזק, כלשון תקיף. והיה מקום לפרש "בל ידעתי" שאיני מכירו, אך אין זה פשטו של רש"י. רש"י מפרש על פי התרגום: "ולית תקיף אלהן דמן קדמי מתיהב ליה תוקפא" - אין כוח בעולם אלא כוח שקיבל את כוחו ממני. כלומר אין בעל כוח בעולם שלא בא כוחו ממני ודרכי, וזהו "בל ידעתי" - מלשון קבלת כוח ממני, כלשון "וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם", "יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר". ואם כן, אין שום כוח בבריאה שתוכלו לומר שהמציאות קיימת מחמתו, אלא רק מחמת השם יתברך.
המלבי"ם מסביר שכאן ממשיך הנביא להתעמת עם אותן תפיסות שדיברנו בהן קודם, של הכופרים שאמרו שכוחו של הקדוש ברוך הוא מוגבל, שיש עוד מלבדו, ושאינו קדמון. לדעת המכחישים אין ביכולתו לעשות נפלאות ולשדד מערכות הטבע. אומר להם הקדוש ברוך הוא: אל תפחדו ואל תרהו. ו"תרהו" לפי המלבי"ם משורש "רהה", המתחלף עם "רעה" - לא במובן של רע אלא במובן של רעיון, כלומר שלא יעלו בכם רעיונות המביאים לידי חשש. "הלא מאז השמעתיך והגדתי" - במעמד הר סיני הראיתי לכם שאין עוד מלבדו, ואתם בעצמכם יכולים להעיד על ההשגחה הפרטית שאני נוהג בכם. שהרי לפי הכופרים אין בכוחו של השם להשגיח ולפעול בבריאה, ולכן אמרו שאף אם ברא את העולם - אינו מתעניין בו, ברא ואין לו עניין במתרחש. וזו כפירה ביהדות, שהיהדות אומרת שהשם ברא את העולם ובכל רגע ורגע משגיח עליו, מקיימו ודואג לתת לכל בריה כפי מחסורה. ואתם עדים על ההשגחה הפרטית ועל הנפלאות שעשיתי עמכם. ראשית, "היש אלוה מבלעדי" - כנגד האומרים שיש שניים, הרי ראיתם בעת שפתחתי את שבעת המדורים למעלה ולמטה שאין עוד מלבדו. ושנית, "ואין צור בל ידעתי" - כנגד האומרים שאינו ראשון ואינו אחרון אלא נכנס לבריאה בשלב מסוים; אומר להם: לא יהיה לפניי ולא אחריי שום כוח שלא בא מכוחי. ובזה סתר את טענותיהם.
פסוק ט: "יוצרי פסל כולם תוהו"
יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ׃
מכאן עובר הנביא לטענות הצד שכנגד: לא אותם הכופרים במציאות השם, אלא אלה שעושים מן הצלם אלוה ועובדים אותו.
רש"י מסביר: "ועדיהם המה" - אלו הפסילים, והם המעידים על בושתם של עובדיהם. כלומר, כשאתה עובד לפסל ואין תגובה, אתה ממתין עד בוש, ולבסוף אף יש לך בושה מן הדבר, שהרי בכך אתה מראה במי נתת מבטחך: הנה כמה צעקת אליו וכמה התפללת - ולא נתן לך מאומה. "בל יראו ובל ידעו" - הפסילים אינם רואים ואינם יודעים, ואף על פי כן עובדים אותם, "למען יבושו" - כדי שיתביישו העובדים להם. תראה למי עבדת, את מי לקחת לך לאלוה - מי שאין בו כוח לעזור אפילו לעצמו.
הרד"ק מסביר: "יוצרי פסל" הם האומנים העושים את הפסל, "כולם תוהו" - מעשיהם תוהו והבל. "וחמודיהם" - הפסילים שהם אוהבים וחומדים להם, "בל יועילו" - אינם מועילים להם כלום. ואם כן, למה אתה אוהב כל כך מי שאין לך ממנו שום תועלת? ואם תשאל מניין ידוע שאינם מועילים - "ועדיהם המה", הפסילים עצמם מעידים על כך, שהרי "בל יראו ובל ידעו": אתה רואה שהפסל הוא גולם, אינו רואה ואינו יודע ואינו שומע ואינו מבין. ואם לעצמו אינו יכול לעזור, לך יעזור? ההוכחה היא שאתה מדבר והוא אינו פועל. "למען יבושו" - שתהיה להם בושה מעבודתם.
ועוד פירוש מביא הרד"ק ב"ועדיהם המה": הם מעידים על עצמם שאין להם כוח. כיצד? שרוף את הפסל, שבור את הפסל - האם יוכל להתגונן? אם על עצמו אינו יכול להגן, היגן עליך? נמצא שמהם עצמם באה ההוכחה על חדלונם, על חוסר אונם ועל כך שאין להם שום כוח להשפיע.
וכך אמר אביו של גדעון. אביו של גדעון פיטם פר שבע שנים לעבודה זרה, ובשלב מסוים קם גדעון ושחט אותו והעלה אותו עולה להשם, והרס את במת הבעל. באו אנשי העיר לעשות בו שפטים ולהורגו. אמר להם אביו: מה לכם לריב עמו? אמת, הוא פגע בבעל פגיעה קשה, אבל צריך לתת לבעל את הקרדיט - תנו לו שייפרע ממנו בעצמו. "יָרֶב בַּעַל", ירב עמו הבעל. וכי תעשו שפטים בשביל הבעל? תנו לבעל לטפל בו. והפלא הוא שקיבלו את הטיעון. ועדיין מחכים שהבעל יתעורר ויקיץ כשיכור מיין כדי לתבוע את כבודו. ודבר זה מלמד כמה דבוקים היו בבעל, או שלא רצו לומר דבר אחר, שכל אמירה אחרת הייתה נחשבת ככפירה בבעל, ולכן אמרו: כן, ניתן לבעל לטפל בו.
שלוש הכיתות בעובדי העבודה הזרה
המלבי"ם מסביר שכאן הנביא מתווכח עם הכת השנייה, אלה הכופרים בהשגחת השם ומתוך כך עובדים כוכבים ועבודה זרה. וביניהם היו שלוש כיתות. כת אחת ייחסה אלוהות לפסל עצמו, וחשבה שיש בו כוח ממש ושצורתו נכבדת. עליהם הוא אומר "יוצרי פסל כולם תוהו": אלה שנפחו בו כביכול צורה אלוקית - מעשיהם תוהו. ואלו הם הנבערים ביותר, שהרי מי שסבור באמת שבבול עץ יש כוח, זהו הבל ושטות גמורה שאין להעלותה על הדעת.
הכת השנייה, והיא הרוב, האמינה שלפסל מצד עצמו אין כוח, אלא שהפסל הוא כלי, הכנה להשפעת הכוחות הרוחניים. וזו הייתה הטעות בחטא העגל, וזו טעותם של אותם שהיו יוצרים טלמסאות, כל מיני פרצופים שהיו עושים מגולגולות של אנשים כדי להוריד עליהם כוחות עליונים. כלומר, הוא מבין שיש כוחות עליונים - שדים, רוחות, או כוחות אלוהיים שייחסם לכוכבים - ואותו כוח ישרה על הדבר הגשמי שעשה. וזה כבר טיעון שיש לו יותר אחיזה באוזן, שהרי כך אמנם התחיל העגל לומר "אנוכי השם אלוהיך", מתוך כוח רוחני עליון שהושפע בו. לשיטתם, מי שחפץ בפסל הזה הוא הכוכב: אני עובד לכוכב, והכוכב מתוך שהוא חומד את הפסל, שהוא עשוי כדמותו או לשבחו, משפיע עליו, ומכוח זה מושפע עליי. נמצא שאין הם עובדים את הפסל עצמו אלא כאמצעי להשגת תועלת מן הכוכב.
על כך אומר הכתוב "וחמודיהם בל יועילו": אתה סבור שהכוכבים חומדים את הצורה שעשית ואוהבים אותה ומשפיעים עליה? לא תשיגו מזה שום תועלת. "ועדיהם המה" - כנגד מה שאמרנו שעם ישראל מעידים על אחדות השם וכוחו, שהרי ראיתם מעמד הר סיני, כאן עובדי העצבים הם עדים על אליליהם ש"בל יראו ובל ידעו": אינם רואים כלום כדי להשגיח על עובדיהם, ואין להם שום ידיעה במה שקורה מחוץ להם ואף לא בעצמם. "למען יבושו" - ועל ידי זה יבושו עדיהם, הם העובדים אותם: ראה למי עבדת, הלכת ועבדת דמות שחשבת להוריד אליה כוחות עליונים, ואותם כוחות עליונים כלל אינם יודעים ואינם רואים את הנעשה עמך; ואף "חמודיהם" - אין הכוחות העליונים, הכוכבים וההשפעות הרוחניות, חומדים את הצלם שעשית, ואם כן אין להם שום עניין ושום אינטרס להיטיב עמך בעבורו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מציב הקדוש ברוך הוא בפני הכופרים שלוש הוכחות: מעצם קיום העולם - שאין מציאות בלי מחויב המציאות שבראה; מסדר העולם ועריכתו המופלאה - שדבר מתוכנן מעיד בהכרח על מתכנן, והמתכנן גבוה ונעלה מן המתוכנן, ובהכרח יחיד וקדמון; ומן הזמן - מן הנבואות שכבר "אתא" ומאלו ש"תבואנה", המלמדות שמגיד מראשית אחרית. ועם ישראל הם העדים על כל זאת, שראו במעמד הר סיני שאין עוד מלבדו, וחוו את ההשגחה הפרטית. ומנגד, עובדי הפסילים עדיהם המה: הפסילים עצמם, שאינם רואים ואינם יודעים ואינם יכולים להציל אפילו את עצמם, מעידים על הבל עבודתם ועל בושתם של עובדיהם - בין אלה שראו בפסל אלוה, ובין אלה שראו בו כלי להורדת כוחות עליונים.