פרק מג - אל תירא כי גאלתיך - חלק ג

לפנינו החלק האחרון של פרק מ"ג בישעיהו, מן הפסוק "אל תזכרו ראשונות" ועד סוף הפרק. הנבואה פותחת בהבטחת גאולה עתידה שתעלה על כל הגאולות שקדמו לה, ממשיכה בתיאור שינוי הטבע שייעשה למען עם ישראל, ומשם עוברת בתפנית חדה לתוכחה: הקדוש ברוך הוא מוכיח את הדור ומראה שכל הטובה העתידה אינה מחמת זכויותיהם אלא "למעני". נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, ולצידו רש"י, הרד"ק, המצודות והמדרשים.

אַל־תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל־תִּתְבֹּנָנוּ׃

המלבי"ם עומד על השינוי בלשון: מדוע אמר פעם אחת "ראשונות" ופעם אחת "קדמוניות"? התשובה: "ראשון" הוא תמיד הראשון ממש, אין לפניו דבר. "קדמון" לעומת זאת הוא מושג יחסי - כל מי שקודם לאחר. השלישי קודם לרביעי, והרביעי קודם לחמישי, וכל אחד מהם נקרא "קדמון" ביחס למי שאחריו, אף שאינו ראשון כלל.

לפי זה: "אל תזכרו ראשונות" - זו גאולת מצרים, שהיא הראשונה לכל הגאולות, ולא קדמה לה גאולה אחרת. "וקדמוניות אל תתבוננו" - אלו הגאולות שקדמו לכם בשנים קדמוניות, ובראשן גאולת בבל. כלומר: לא בראשונה שבכולן ולא באלו שקדמו לכם בדורות שלפניכם אינכם מוכנים להתבונן. המלבי"ם מביא לכך דוגמאות נוספות מן הפסוקים, כגון "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו", ומראה שהביטוי "קדם" תמיד מורה על מה שקודם באופן יחסי, ואילו "ראשון" מורה על הראשון שבראשונות.

הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת׃

שימו לב לדיוק הלשון: למעלה נאמר "אל תתבוננו", וכאן "הלוא תדעוה". הידיעה מובדלת מן ההתבוננות. ידיעה באה מן החוש והיא תמיד דבר ברור - אני רואה את הדבר, הדבר ניכר לחוש. התבוננות לעומת זאת היא הבנת דבר מתוך דבר, הסקת מסקנות בכוח הבינה, על ידי היקש ודרכי ההיגיון, בדברים שאינם מושגים בחושים אלא בשכל בלבד.

וזהו שנאמר "וידעו תועי רוח בינה" - כיצד שייכת "ידיעה" בבינה? המלבי"ם מבאר זאת באריכות בספר משלי: הבינה היא אמנם השגת דבר מתוך דבר, אך מי שמעמיק בה יכול להגיע בה לבחינת ידיעה. המסקנה הלוגית נעשית כה פשוטה וכה ברורה, עד שהיא כאקסיומה מוחלטת - כאילו ראית אותה בעיניים, כאילו אתה ממשש אותה. משל למה הדבר דומה: אם ישאלו אדם בכמה מעלות רותחים המים, יענה מיד "מאה מעלות". מתי בדק זאת לאחרונה? מעולם לא. ובכל זאת הדבר כה ידוע ומוחלט עד שכל אחד אומרו כדבר פשוט. זו בחינת "וידעו תועי רוח בינה": לאחר שהתבוננו והעמיקו, נופל הדבר אצלם כבר בגדר ידיעה ברורה לכל.

וזה מה שמבטיח הנביא על הגאולה העתידה: "הלוא תדעוה" - היא תהיה בידיעה ברורה ומוחלטת, שאין צורך בהתבוננות ובהעמקה כדי להגיע אליה במסקנה, אלא כולם יהיו מסוגלים לראות את הדבר.

"עתה תצמח" - הגאולה מסוגלת לבוא אפילו עכשיו. וזו כוונת המעשה הידוע: שאלו את משיח "אימתי קא אתי מר?" והשיב "היום". למחרת פגשו אותו ואמרו לו: חס ושלום, וכי דבר שקר מוציא אתה מפיך? אמר להם: "היום - אם בקולו תשמעו". כלומר הגאולה היא בבחינת "עתה", היא כבר מוכנה, והכל תלוי רק ברצון שלנו.

הרד"ק מוסיף הסבר נוסף ל"עתה": כשמדברים על דבר עתידי, האדם מסופק בו - אולי יהיה ואולי לא. אבל דבר שמראים לו אותו לנגד עיניו, ברור לו שהוא קיים. לכן נאמרת הגאולה העתידה בלשון "עתה", כאילו היא כבר מתרחשת כאן ועכשיו מול העיניים, וממילא האמונה והביטחון בה ברורים ומוחלטים.

ומהי הידיעה שעליה מדבר הכתוב? מבאר הרד"ק: "הלוא תדעוה" - כבר הודעתי לכם זאת מימים קדמונים, שהרי כבר נאמר בתורה "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים". איני מבשר לכם עתה בשורה חדשה, כבר כתבתי עליה בתורה.

ואם תאמר: שמא הבטחה זו כבר התקיימה בגאולת בבל, ומאז שבנו לגלות ואין לנו עוד הבטחה? אומר הרד"ק שאין הדבר ייתכן. שהרי נאמר "וקבצך מכל העמים", ואילו בבבל לא היו ישראל נפוצים בכל העמים; מי עלה בשיבת ציון? גולי בבל בלבד. עשרת השבטים עדיין לא יצאו מגלותם, ו"קבצך מכל העמים" לא התקיים עד היום.

ועוד: נאמר שם "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", והשבים מגלות בבל לא שבו בכל לבם ובכל נפשם - שהרי היו בהם מחללי שבת והיו בהם נושאי נשים נוכריות. נמצא בוודאות שההבטחה שבתורה מכוונת לגאולה העתידה, שתאסוף את עם ישראל מכל הגלויות, ולא לגאולה שכבר עברה.

ומוסיף הכתוב: "אף אשים במדבר דרך בישימון נהרות" - מלבד מה שכבר הודעתי בתורה, אעשה גם דברים שלא כתבתי בתורה. "אף" - לשון הוספה. אשים במדבר דרך כדי לגאול את ישראל, ובישימון, במקום שממה וציה, יהיו נהרות, כמו שנאמר "קול קורא במדבר פנו דרך". אומר הקדוש ברוך הוא: כך אני עתיד לשנות את סדרי הטבע כדי שעם ישראל ייגאל מן הגלות.

תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי־נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי׃

המקום החרב, מרבצן של חיות השדה, התנים ובנות היענה, הופך פתאום לנווה מדבר, ובעקבות זאת אף הן מכבדות את הקדוש ברוך הוא. אלא שהמלבי"ם מקשה: חיות השדה כלל אינן מחויבות בהודאה זו, מכמה טעמים.

ראשית, אין להן שום תועלת מן הדרך ומן המים. חיית השדה מסתפקת במקום יבש, ומקום לח אינו טוב לה כלל. הדבר דומה לדוב הקוטב הסיבירי: אם תיקח אותו ותביא אותו לאפריקה מתוך רחמנות על הקור, הוא ימות שם. הוא בנוי לקור ולא למקום ה"נעים". וכן חיות הרגילות למקומות יבשים - הבאתן למקום לח אינה טובה להן. ומן הדרך אין להן תועלת כלל, אלא להיפך: כל מקום שהגיע אליו האדם, נכחדו ממנו חיות השדה. הן מאבדות את מקומן וחשות מאוימות, ואין צריך לומר כשבני אדם צדים אותן. הדרך רק מזהמת להן את המקום.

שנית, חיות השדה לא נבראו כלל להלל ולכבד את השם, בניגוד לאדם שכל מטרתו לכך. ושלישית, אפילו אילו הייתה להן תועלת - הניסים הללו לא נעשו לצורכן כלל.

אם כן מדוע יכבדו? על כך מסיים הפסוק: "להשקות עמי בחירי". חיית השדה תשמח בניסים ובמופתים שעושה הקדוש ברוך הוא עבור עמו. כביכול תאמר: אמנם לי אין בכך תועלת, אך ראו אילו ניסים ונפלאות עושה השם למען עמו. מחמת התועלת הצומחת לישראל יכבדו את השם.

ולכן, מדייק המלבי"ם, לא נאמר "תהללני חית השדה" אלא "תכבדני". מה בין כבוד לתהילה? את מי אנו מכבדים? את מי שאנו מכירים במעלתו. את מי אנו מהללים? את מי שקיבלנו ממנו טובה. חיית השדה לא קיבלה טובה מן המים ומן הדרך, ולכן אין לה מה להלל, אך מצד הכרת מעלתו של הקדוש ברוך Kהוא על מעשיו - היא מכבדת.

עַם־זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ׃

אם חיות השדה, שאין זה מתפקידן כלל, מגיעות למסקנה שיש לכבד את השם - קל וחומר בן בנו של קל וחומר לעם ישראל, ש"יצרתי לי" ממש לתכלית זו, שיהללו את שמי. ולא רק שיכבדו, אלא "תהילתי יספרו": שהרי מי נהנה מן הדרך במדבר ומן המים בישימון? האדם. ומי שקיבל את הטובה מחויב לא רק בכבוד אלא בתהילה - להלל ולספר מעשי השם ונפלאותיו על החסד שעשה עמם.

וְלֹא־אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי־יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל׃

מכאן ואילך, אומר הרד"ק, יש תפנית בנבואה, והנביא פונה להוכיח את הדור. אומר להם הקדוש ברוך הוא: כל הטוב שאני עתיד להיטיב לבניכם אחריכם בגלות - דעו לכם שאינו בזכותכם. את הטוב הזה אעשה למעני, ואילו מצד זכויותיכם, בניכם אינם ראויים לגאולה.

"ולא אותי קראת יעקב" - אפילו לקרוא אלי בעת צרתך לא קראת, וכל שכן שלא יגעת, שלא התאמצת לעבוד אותי. מבאר הרד"ק את הקושי שבפסוק: כיצד אתה בא וטוען שאתה מתייגע בעבודתי, כשאפילו לא קראת אלי? אילו היית עובד אותי עוד היית יכול לטעון שהתאמצת, אבל אתה כלל לא עבדת - אז מנין הטענה שהמצוות מייגעות אותך?

הדבר מזכיר מעשה ברב שבנו יצא לתרבות רעה, ולאחר שנים נפגשו. אמר הבן שהסיבה שפרש היא שהיהדות אינה ליברלית דיה ואינה מתקדמת עם רוח הזמן; אילו היו הרבנים מקילים יותר, מתחשבים במצב ונוקטים - כלשון הרחוקים ממצוות - "בשיטת בית הלל", ומבינים לרוח הצעירים, והתורה הייתה גמישה יותר, ודאי היה נשאר, ועוד רבים לא היו פורשים. שאלו אביו: כמה ממצוות השם אתה מקיים היום? השיב: למען האמת, שום דבר. אמר לו אביו: מעניין מאוד. אתה אינך מקיים כלום והתורה מעייפת ומטריחה אותך, ואני מקיים הכל ואיני מוטרח כלל. ואם באמת ריבוי המצוות וקושיין מטריחים אותך, לפחות היית מקיים את הקלות! היית אומר: ריבונו של עולם, את הקשים איני יכול, אבל את הקלים אעשה. אלא המסקנה היא שאתה כשלעצמך אינך רוצה לקיים כלום. ומדוע אתה דורש קולות? כי מפריע לך שאנחנו מקיימים. ככל שנעשה פחות, יהיו לך פחות נקיפות מצפון על כך שאינך עושה.

והוא כאותו אדם שבא לחנות מוצרי חשמל לקנות מקרר במחיר ששת אלפים שקל. התמקח שעה שלמה עד שהגיע לחמשת אלפים, כתב חמישה צ'קים, לקח את המקרר והלך. חזר הצ'ק הראשון. התקשר אליו בעל החנות: מה קורה, אין כיסוי. אמר לו: אגיד לך את האמת, לא אשקר אותך - גם לארבעת הצ'קים הנותרים אין כיסוי. אמר לו: אם כן, למה בלבלת לי את המוח שעה שלמה להוריד את המחיר? השיב: רציתי למזער את נזקך, כאב לי הלב שתפסיד שישה אלפים, לפחות הפסדת רק חמישה... כך בדיוק: כביכול כואב לך עלינו שאנו מתאמצים, ולכן אתה רוצה להוריד, אבל אתה כשלעצמך גם אם הייתה מצווה אחת בלבד - לא היית מקיים אותה.

וראיה לדבר: אדם הראשון בכמה מצוות התחייב? באחת בלבד - שלא לאכול מעץ הדעת. ומה עשה עמה? גם אותה לא קיים. נמצא שאין זה עניין של ריבוי ומיעוט: מי שרוצה יקיים גם הרבה, ומי שאינו רוצה - גם אחת תהיה עליו לטורח. וזהו "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל": איך אתה אומר שמצוותי מייגעות אותך, כשאפילו מצווה אחת לא קיימת?

ומכאן ההבדל שבין "עבודה" ל"יגיעה": עבודה היא הפעולה שאדם צריך לעשות; יגיעה היא הפעולה העודפת, מה שאדם מתאמץ מעבר לנדרש ממנו, וזה מה שמעייף אותו.

ויש הסבר נוסף בפסוק: לא די שלא קראת אלי, אלא עוד הוגעת אותי בעבודה זרה. אילו היית אומר "איני עובד אף אחד", ניחא. אבל אתה הלכת ועבדת עבודה זרה. אומר הקדוש ברוך הוא: את טרחתה של העבודה הזרה קיבלת באהבה, ודווקא טרחתי שלי כבדה עליך? אתה מוכן לקבל מאמץ - אז מדוע מאמץ לעבודה זרה? אם כבר מאמץ, קבל את המאמץ של השם.

וכיוצא בזה מסופר על רבי שמלקה מניקלשבורג שבא לווינה לצורך רפואה. בדק אותו הרופא ואמר שאין מה לעשות ואין סיכוי. אמרו לו: יש כאן רופא אליל, בעל סגולות ולחשים. בשום אופן לא הסכים ללכת אליו. שאלוהו: כבר הגעת עד כאן, נסה, מה יש להפסיד? אמר להם: מדוע אני הולך לרופא בכלל? משום שנאמר בתורה "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. אבל אתם מציעים לי תרופה שאינה בדרך טבעית, משהו פסבדו-רוחני, לחשים וסגולות. רוחני כבר יש לי - בורא עולם. אני הולך לכתובת המקורית ואיני צריך תחליפים. אם דרך הטבע - כפי שציווה השם - אלך בדרך הטבע; אבל למה אלך לחיקויים רוחניים כשאני יכול ללכת אל המקור?

ולפי ביאור זה, "כי יגעת בי" פירושו: כביכול העמסת עלי מאמץ, עייפת אותי בעבירות שאתה עושה.

המלבי"ם מקשר את הפסוק למה שלפניו. לאחר שאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אומר הקדוש ברוך הוא: אמת, לעתיד לבוא תספרו את תהילתי ותכירו בי. אבל אני שואל עכשיו - מדוע עד עתה לא קראת אלי? כשאתה רואה כמה השם גדול, רם ונישא, ואילו אותות ומופתים הוא עושה, מדוע עד עכשיו לא באת?

ויותר מזה: המלבי"ם מבחין תמיד בין "יעקב" ל"ישראל". "יעקב" מרמז על המדרגה הנמוכה שבעם, בחינת עקב; "ישראל" מרמז על המדרגה הגבוהה, מלשון שררה וחשיבות. אם כן: לא די שההמון, "יעקב", לא קראו אלי, אלא אפילו "ישראל", הגדולים והחשובים שבאומה, נוסף על כך ש"יגעו בי" - מצוותי היו עליהם לטורח. ועל כך באים הפסוקים הבאים לשאול: במה הוגעתיך? במה עייפתיך במצוות שאמרתי לך לקיים?

המגיד מדובנא אומר כאן משל נפלא, שאמרו עליו הקדמונים שהוא אחד משלושת המשלים שנאמרו ברוח הקודש. משל לאיש עסקים נכבד שנסע לחוץ לארץ לסחור ביהלומים. הייתה עמו מזוודה קטנה ובה כל היהלומים. הוא שכר חדר במלון יוקרתי, וכבר בטרמינל בא לקראתו נער שירות מן המלון ואמר לו: אינך צריך לשאת דבר, עלה למונית הממתינה, ואני אקח את הכל. ולקח גם את המזוודה הקטנה. כשהגיע האיש למלון, הוא ממתין לחפציו, והנה הנער מגיע מתנשם, מתנשף ומזיע. שאל אותו: מה קרה? אמר לו: המזוודה שלך, שתהיה בריא, מה הכנסת לשם? כה כבדה, עייפה אותי! מיד נבהל האיש וקרא: אוי ואבוי, איפה המזוודה שלי?! איבדת את המזוודה שלי! אמר לו הנער: הרי היא כאן, מה אתה סח? אמר לו: המזוודה שלי קלה! אם אתה טוען שהיא כבדה - סימן שהבאת מזוודה אחרת. איפה מזוודת היהלומים?!

כך אומר הקדוש ברוך הוא: "ולא אותי קראת יעקב" - כשאתה מתפלל אינך מתפלל אלי, וכשאתה עובד אינך עובד אותי. ומנין לי? "כי יגעת בי ישראל" - אני רואה שהמצוות מייגעות אותך. החבילה שלי קלה היא, "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומי שעובד אותי כראוי - שמח כל הזמן. ואם אתה רואה אדם שמכל מצווה נכנס לדיכאון, סימן שאינך עובד אותי; אולי אתה עובד אחרים, אבל לא אותי, כי המצוות שלי משמחות.

לֹא־הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה׃

אתה טוען שמצוותי מייגעות אותך? "לא הבאת לי שה עולותיך" - את הצאן שלך לא הבאת אלי אלא הקרבת אותם לעבודה זרה. ומה תאמר, שהטרחתי אותך? "לא העבדתיך במנחה" - לא הטלתי עליך עבודה מרובה במנחה; כמה ביקשתי ממך? קומץ בלבד. "ולא הוגעתיך בלבונה" - וגם הלבונה שאתה נותן על המנחה, כמות מועטת ביותר, וגם היא אינה חובה אלא בגדר נדבה. אם כן מה עייף אותך כל כך במצוותי?

הרד"ק מבאר שמדובר כאן בימי אחז, שביטל את העבודה בבית המקדש, כמו שנאמר "ויסגור את דלתות בית ה'" ו"ויעש לו מזבחות בכל פינה בירושלים... ובכל עיר ועיר בנה במות לקטר לאלוהים אחרים". על אותה תקופה נאמר "לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כיבדתני". וכן התוודה חזקיהו במפורש: "מעלו אבותינו ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו עורף, גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות, וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקודש לאלוקי ישראל". על אותה תקופה מקונן הנביא.

ומוסיף הרד"ק: אילו עבדת ויגעת בעבורי, היה מקום לומר שאני מייגע אותך. אבל כיוון שלא עבדת ולא יגעת, לא העבדתיך ולא הוגעתיך כלל - שהרי לא באת ולא הקרבת ולא הקטרת, אז על מה אתה טוען שהמצוות מעייפות אותך?

המלבי"ם מדייק בדקדוק הלשון. "לא הבאת לי שה עולותיך": העולה שהבאת - לא לי הבאת אותה. שהרי בקורבן עולה ההפסד הגדול ביותר, אין בו חלק לא לכהן ולא לבעלים, כולה כליל לאישים. וכי הכנסת אותה לעדרי ולצאני? העלית אותה על האש. "וזבחיך לא כיבדתני": הזבחים הם השלמים, ומהם מוקרב על המזבח רק החלב, דבר מועט ביותר - ומה תטען שהיה לך למשא?

"לא העבדתיך במנחה": המנחה כלל אינה חובה אלא מנחת נדבה, וכמה מביאים בה? מלוא הקומץ סולת. "ולא הוגעתיך בלבונה": ושימו לב מדוע במנחה נקט "העבדתיך" ובלבונה "הוגעתיך". כפי שהסברנו, מה שאדם מצווה לעשות נקרא עבודה, ומה שדורשים ממנו מעבר לכך - השעות הנוספות - זו "הוגעה", וזה מה שמייגע אותו. ולכן: כיוון שהמנחה עצמה אינה בגדר עבודה, בוודאי שהלבונה הבאה אחריה כתוספת אינה בגדר יגיעה, שהרי היגיעה תמיד באה לאחר העבודה.

ועוד מוסיף המלבי"ם כלל: כל מקום שכתוב "הבאת לי", כשההבאה מתקשרת עם למ"ד, הכוונה מביא לצורכי, להיות קניין שלי. וזה פירוש "לא הבאת לי שה עולותיך": לא קניתי בקורבן שלך מאומה, לא הרווחתי בו כלום. שהרי כשאדם מקריב קורבן, למי הועיל? לעצמו - הקורבן בא לכפר עליו, עולה מכפרת על הרהור הלב. אומר הקדוש ברוך הוא: לי מה יצא מזה? אל תהרהר ואל תביא עולה!

וזה בדיוק מה שנאמר "הוקר רגלך מבית רעך" - על מי נאמר? על אדם שכל הזמן מביא קורבנות. לכאורה נפלא, כל היום הוא בבית המקדש; אבל מדוע הוא מביא קורבנות? כי כאן נכשל וכאן נכשל וכאן לא הסתדר... אומר לו הקדוש ברוך הוא: "הוקר רגלך מבית רעך" - ו"רעך" הוא הקדוש ברוך הוא, כמו "רעך ורע אביך". אל תבקר אצלי הרבה, אל תיכשל ואז לא תצטרך לבקר כל כך הרבה. וכשאתה בא ואומר "ריבונו של עולם, ראית שהבאתי לך קורבן?" - אומר הקדוש ברוך הוא: וכי לי הבאת? וכי אני צריך את זה? אני מבקש ממך שלא תעשה עבירות ולא תביא קורבנות. נמצא שכל הקורבנות הם לצורכך ולכפרתך, ואם כן "לא הבאת לי" - לצורכי ולקנייני לא הבאת, וכל מה שהבאת לעצמך עשית.

לֹא־קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֺנֹתֶיךָ׃

כאן יש שני ביאורים סותרים, ואביא את שניהם. רש"י מבאר שה"קנה" הוא הקנה המיועד לקטורת, ואומר: לא הוצרכת לקנותה בכסף, שהרי הייתה מצויה בארץ ישראל בכמות מרובה. אמר רבי אבא: קינמון היה גדל בארץ ישראל והיו עיזים וצבאים אוכלים אותו. כלומר היה ריבוי כזה של קינמון עד שהחיות אכלו אותו. ואם כן "לא קנית לי בכסף קנה" - אפילו את הקינמון שציוויתי להביא לקטורת לא הבאת, ואף שהוא מן הדברים המצויים ולא עלה לך בכסף.

הרד"ק לעומת זאת מפרש להיפך: "קנה" הוא קנה בושם, והקדוש ברוך הוא תובע אותם מדוע לא קנו אותו בכסף. לפי דרכו, הפרשה מדברת בתקופה שעם ישראל לא עבדו את השם, בימי אחז, ואז לא הביאו עולות ולא מנחה ולא לבונה, ואף בכסף לא קנו קנה. ומדוע נקט לשון קנייה? כי הקנה לא היה מצוי בארץ ישראל אלא רק על ידי קנייה מארץ רחוקה, וצריך היה לייבא אותו ולהוציא עליו כסף, כמו שנאמר "וקנה הטוב מארץ מרחק". והפשוט לומר שמדובר בשתי תקופות: הייתה תקופה שהקנה היה מצוי בארץ ישראל והייתה תקופה שלא היה מצוי, ובזה תלויה המחלוקת בין רש"י לרד"ק.

מהו "העבדתני בחטאותיך"? אומר הקדוש ברוך הוא: גרמת לי להיות שמש לעובדי עבודה זרה. וזה ביאור מבהיל שמביא רש"י: יחזקאל ראה "והנה רוח סערה באה מן הצפון" - זו השכינה ההולכת לבבל, כדי לכבוש את כל העולם תחת ידו של נבוכדנצר. כביכול הפכתי להיות נושא כליו של נבוכדנצר, הולך ומסייע לו.

ומדוע בכלל היה צורך לסייע לנבוכדנצר? אומר הקדוש ברוך הוא: אף זה מתוך מידת חסד עמכם. יכולתי למסור אתכם ביד האומות השפלות הנמצאות כאן בסמוך, והיה זה ביזיון גדול לכם. לא רציתי בכך, חסתי עליכם, והלכתי במיוחד להביא ממרחק אומה חשובה שתשלוט בכם, שלא יאמרו שמסרם ביד אומה שפלה. נמצא שבחטאיך הפכת אותי לנושא כלים של אומה עובדת עבודה זרה - "העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעוונותיך", אתה העבדת אותי ללכת ולהתאמץ להביא אומה כזאת ממרחק.

והרד"ק מוסיף את ההקבלה: אני אמרתי "לא העבדתיך במנחה" ו"לא הוגעתיך בלבונה" - אני לא העבדתי ולא עייפתי אותך; אבל אתה כן העבדת אותי וכן הוגעת אותי, כמו שנאמר "הוגעתם ה' בדבריכם".

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר׃

מהי הכפילות "אנוכי אנוכי"? רש"י מבאר: אני הוא שמחיתים מאז, ואני מוחה אותם גם עתה. והרד"ק מבאר ש"מאז" פירושו לדור המדבר. ובזכות מה? "למעני" - לא בזכותך ולא בצדקת אבותיך, אלא כדי שלא יתחלל שמי; שאם אכלה אתכם יתחלל שם שמים בגויים. לכן איני מכלה אתכם, אבל מצד עצמכם אין לכם זכות מיוחדת שאמחה פשעיכם.

המלבי"ם עומד כאן על הבחנה מעניינת: לגבי "מוחה" נקט "פשעיך", ולגבי "חטאותיך" נקט "לא אזכור". מה ההבדל? כשאדם חוטא ומביא קורבן, הקורבן נקרא חטאת, והחטאת מכפרת רק על השגגות ולא על הזדונות. על הפשעים, על המזיד, אומר הקדוש ברוך הוא שאינו מקבל קורבן. נמצא שעיקר מה שצריך למחות הם הפשעים הגדולים, הזדונות, שכן על החטאות הקלות יותר הקורבן כן מועיל.

ומכאן מובן "אנוכי אנוכי": כשאדם מקריב קורבן והקדוש ברוך הוא מוחה לו על שגגותיו, יוצא האדם בתחושה שגם הוא עשה משהו - אמנם השם מחל, אבל אני הבאתי את הקורבן, אני שותף במחיית החטא. לעומת זאת בפשעים - מה עשית אתה? שום דבר, שהרי לפשע אין קורבן מועיל. ומי מחה אותו? ריבונו של עולם לבדו. לכן נאמר "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך" - אני לבדי, בלי שום עזרה מצדך. ולא למענך אלא "למעני", כי אני חפץ חסד, וממידותי ומטבעי למחול, ולא בזכותך.

ואם תאמר: על כל פנים בשגגות הבאתי קורבן ויש לי חלק - על כך בא סיום הפסוק "וחטאותיך לא אזכור": את החטאים הקלים כלל לא החשבתי ולא באו אצלי בחשבון. עיקר הצורך במחילה היה בפשעים, ואותם אני לבדי מחיתי, בדרך נדבה וחסד חינם, כדי שיתקדש שמי ומצד מידת חסדי, ולא בשבילך.

הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק׃

רש"י מבאר: הזכירני - אמור לי איזה חוב יש לי כלפיך, שאתה טוען שמגיע לך ממני משהו, ונבוא יחד למשפט.

הרד"ק מבאר את הקשר לפסוק הקודם: לאחר שאמרתי "וחטאותיך לא אזכור", שמא תחשוב שגם צדקותיך אינני זוכר - שהרי אם יש שכחה כביכול לפני כיסא כבודו, אולי גם המעשים הטובים שלך נשכחו? על כך בא "הזכירני נשפטה יחד": לא, את צדקותיך אני זוכר את כולן. ואם בכל זאת נדמה לך שיש איזו צדקה או מעשה טוב שעשית ואיני זוכרו - הזכירני, ונבוא למשפט כאדם הבא לדין עם חברו ואומר לו: אם עשיתי כנגדך שלא כהוגן, אמור, ונלך ונראה מי צודק.

"ספר אתה למען תצדק" - מהו? יש כלל "צדיק הראשון בריבו". וכבר הסברנו שכאשר שניים באים למשפט, אסור לדיין לשמוע את אחד מהם שלא בפני חברו, שנאמר "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" - שצריכים שניהם להיות נוכחים. ומדוע? כי האדם נתפס למושכל הראשון. אם בא אדם לבדו וסיפר לי על העוול שנעשה לו, אני מזדהה עמו מאוד, וכשיבוא השני יהיה לי קשה מאוד להוציא מלבי את המושכל הראשון ולשנות את דעתי.

וזו גם הסיבה שלבעלי תשובה רבים כל כך קשה לשנות את ההרגלים הקודמים ואת קווי המחשבה הקודמים. לפעמים אתה מתווכח עם אדם רחוק ממצוות, ולאחר שהגעתם לשלב מסוים הוא חוזר פתאום לראשונות - הרי כבר סיימנו את הנושא הזה והסברנו! אלא שהוא שומע את הדברים ארבעים שנה בתקשורת, וכעת קיבל תשובה אך עדיין אינו מעכל. למושכל הראשון קשה מאוד להיעקר.

אומר הקדוש ברוך הוא: אני מוכן לתת לך את הקדימה הזאת. "ספר אתה" - תתחיל אתה לבדו ותספר, כביכול בעוד בעל דינך אינו כאן, שתהיה "צדיק הראשון בריבו". ואף על פי כן - גם אם תהיה הראשון ותספר את האמת, לא תצדק; ואפילו אם לא תספר את כל חטאיך ולא תספר את כל הצדקות שעשיתי עמך, בסופו של דבר הצדקות שעשיתי עמך רבות הרבה יותר ממה שמגיע לך, ואת חטאיך לא נפרעתי ממך כראוי.

גם המלבי"ם קושר פסוק זה לקודמו: לאחר שאמרתי "וחטאותיך לא אזכור", אם יש לך זכות או טענה כנגדי לתועלתך - הזכירני ונשפטה, נתווכח ונראה אם יש ממש בדבריך. ועוד: "ספר אתה למען תצדק" - אפילו לא אתווכח עמך כלל, אלא אשתוק. תאמר את זכויותיך, ואפילו יהיה בידי לסתור את טענותיך לא אסתור, אלא אשמע ואקבל. ולמה? כי אני חפץ לצדק אותך ולמצוא לך זכות. אשתוק ואשמע, שמא תאמר איזו זכות - ואף שאני יודע שאין להתחשב בה. אלא שלצערנו גם זה אין; אפילו טענת זכות כלשהי אין.

אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי׃

וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים׃

מיהו "אביך הראשון" שחטא? הרד"ק מפרש: אדם הראשון, שממנו מוטבע האדם בחטא, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולפי זה מבאר המצודות קל וחומר: אם אדם הראשון, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ופאר היצירה, בכל זאת חטא - אתם שנולדתם מאיש ואישה המלאים עוון מצד עצמם, על אחת כמה וכמה.

רש"י מבאר: "אביך הראשון" זה אברהם, שאמר "במה אדע כי אירשנה". "ומליציך פשעו בי" - אלו שאתה סומך על זכותם; לא יימצא מי שתוכל להסתמך עליו שלא מצאתי בו פשע. יצחק - אהב את שונאי, את עשיו. וכן על זו הדרך, על כל אחד ואחד אפשר למצוא חטא, פשע ועוון; ועל מי אפוא יש לך להסתמך, את מי תביא לסנגוריה?

והרד"ק מבאר "ומליציך" - השרים והגדולים שלהם. ומדוע דווקא הם? כי הם היו ראויים להוכיח את העם ולהשיבו בתשובה, וגם הם פשעו בי, וממילא גם הם אינם יכולים ללמד עליך סנגוריה. ועוד מפרש הרד"ק ש"אביך הראשון" הוא מלכך, כמו שנאמר "והייתה יד ה' בכם ובאבותיכם" - היינו במלככם, והכוונה לירבעם. ויש מי שמפרש שמדובר בשאול, שהיה המלך הראשון בישראל, שחטא בעניין עמלק ובעוד כמה דברים שנתפס בהם.

המלבי"ם מקשר גם פסוק זה לקודמו: לאחר שאמרתי "הזכירני נשפטה יחד", אומר הקדוש ברוך הוא - אבל מה בעצם תוכל לספר? איזו זכות תוכל להזכיר שהגליתי אתכם שלא כדין? הרי מדובר בדור הגולה בגלות בית ראשון. איזו זכות תטען על אבותיך הראשונים? הרי הם חטאו בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים, ובגלל שלושת העוונות הללו גלו ישראל מארצם. ואם כן, אלה שעליהם רצית לסמוך - אינם בידך, כי "אביך הראשון חטא".

ואם תאמר: אך היו לי קדושים וצדיקים, היו לי כהנים ונביאים - על כך "ומליציך פשעו בי". מהו מליץ? האדם העומד בין שניים ומעביר מסרים מזה לזה, כמו "כי המליץ בינותם" שעמד בין יוסף לאחיו. ומי הם העומדים בינינו לבין השם? הכהנים והנביאים, המורידים ומביאים את דבר השם אל העם. ואם תרצה לסמוך עליהם - "מליציך פשעו בי", שלא הוכיחו את העם.

ושימו לב להבדל הלשון: על האבות שחטאו נאמר "חטא", ועל המליצים נאמר "פשעו". מדוע? אומר המלבי"ם: מה שנחשב אצל המון העם כשגגה, נחשב אצל החשובים, אצל הנביאים והכהנים, כפשע. הצדיק נתבע על שגגותיו כעל פשע; ולהיפך, עם הארץ שאינו יודע כלום, פשעיו נחשבים כשגגות, שהרי ממילא אינו יודע. לכן מעשי אבותיכם הם בגדר "חטא", ואילו המליצים שלא הוכיחו את העם כראוי - זדונותיהם נחשבים להם כפשעים.

ומכאן לפסוק האחרון, ובו מראה המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות זו לזו, אלא שכאן בסדר הפוך: החלק השני של פסוק כ"ז מכוון כנגד החלק הראשון של פסוק כ"ח, והחלק הראשון של כ"ז כנגד החלק השני של כ"ח. על ידי ש"מליציך פשעו בי" - "ואחלל שרי קודש": ומיהם שרי הקודש? הם עצמם, הכהנים והנביאים הממונים על הקודש, ובעקבות פשעם חיללתי את כבודם. ועל ידי ש"אביך הראשון חטא", היינו המון העם - "ואתנה לחרם יעקב": "יעקב" מורה תמיד על החלק התחתון שבעם, הרובד הנמוך, בחינת עקב, ובעקבות חטאם בא האויב ונתן אותם לחרם ולשממה. ולעומתם "וישראל לגידופים" - "ישראל" הם קדושי האומה, גדוליה ובעלי המעלה שבה, ואותם חירפו וגידפו: את תורתם, את לימודם ואת מעלתם. וכל זה בא בעקבות שני הדברים: שאביך הראשון חטא, ושמליציך פשעו בי.

הפרק פותח בהבטחה גדולה: הגאולה העתידה תעלה על גאולת מצרים ("ראשונות") ועל גאולת בבל ("קדמוניות"), והיא תהיה ברורה כידיעה מוחשית ולא כמסקנת התבוננות; היא בבחינת "עתה" - מוכנה ועומדת, ותלויה רק בנו. עד כדי כך יתהפכו סדרי הטבע, שאפילו חיות השדה, שאין להן שום תועלת בדרך ובמים, יכבדו את השם על הניסים שהוא עושה למען עמו - ומכאן קל וחומר לישראל, שנוצרו לתכלית זו ממש, שלא רק יכבדו אלא "תהילתי יספרו". אלא שמיד לאחר מכן באה התוכחה: כל הטובה הזאת אינה בזכותכם. "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - מי שהמצוות מייגעות אותו, סימן שאינו עובד את השם כלל, כמשל המזוודה של המגיד מדובנא; שהרי "פקודי ה' ישרים משמחי לב". והקדוש ברוך הוא מראה שלא הטריחם כלל - לא בעולה, לא במנחה ולא בלבונה - ואילו הם הטריחוהו בחטאיהם. ובכל זאת "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך למעני": הוא לבדו מוחה, בחסד חינם ולמען שמו. ואפילו מזמין אותם לדין ונותן להם לפתוח ולטעון ראשונים - ובכל זאת אין בידם טענת זכות, שכן אבותיהם חטאו ומליציהם, הכהנים והנביאים שלא הוכיחו, פשעו. ומכאן באו החורבן והגלות: חילול שרי הקודש, חרם על יעקב וגידופים על ישראל.