פרק מ"ג בישעיהו ממשיך את הוויכוח הגדול שמנהל הנביא עם עובדי האלילים: מה בין האמונה בה' לבין כל ההבלים שסיפרו האומות על אלוהיהן. בחלק שלפנינו הקדוש ברוך הוא קורא לישראל להיות עדיו, מוכיח את ייחודו המוחלט, ומביא ראיה לגאולה העתידה משלוש גאולות שכבר היו: גאולת בבל, גאולת מצרים ומפלת סנחריב.
אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהֹוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי־אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה׃
אומר הקדוש ברוך הוא: בואו וראו את ההבדל בין ההבלים שמספרים על שאר האלילים לבין מה שמספרים על בורא עולם. כל הסיפורים על השם נאמנים וקיימים, ועל האותות והמופתים שעשה יש עדים: "אתם עדי נאום השם" - שישים ריבוא איש שראו את מפעלות ה' בעיניהם.
כאן מונח ההבדל הגדול בין האמונה היהודית לשאר הדתות. אנשים שואלים: למה להאמין ביהדות? כמה אתם, חמישה עשר מיליון? ההתבוללות אוכלת בכל פה. לעומת זאת הנצרות מונה כמיליארד מאמינים, והאיסלאם מתקרב לזה. אם כן, למה להאמין דווקא במיעוט? יש ששואלים זאת מתוך רוע, ויש ששואלים מתוך חיפוש אמת כנה.
התשובה, כפי שהסברנו בלימוד ספר הכוזרי, היא עיקרון פשוט והגיוני: חוזק השלשלת נמדד לפי חוזק החוליה החלשה שבה. אם יש לי שרשרת שכל חוליותיה מסוגלות להחזיק טון, אבל בתחילתה חוט אחד שמסוגל להחזיק קילו בלבד - כמה תחזיק השרשרת כולה? קילו. עם ישראל הוא שלשלת של שישים ריבוא, מההתחלה ועד הסוף - שלשלת חזקה. האומות הן שלשלת של מיליארד, אמת, אבל בתחילתה כמה עומדים? אחד. אותם שלושה־ארבעה אנשים שסיפרו על הניסים והמופתים - שהלך על המים, שעשה סעודה והאכיל רבים וכל ההבלים האלה - מהם התחיל הכול, ועיקר שמו נקנה לו לאחר מותו, וכל האוונגליונים חוברו אחרי מותו. ואם מדובר במוחמד, הרי בא אחד וסיפר שבהתקפות האפילפסיה שלו התגלה אליו מלאך ועדכן אותו ב"שדרוגים" לתורה: משה נביא אמת, אבל חלו שינויים ויש לעדכן את העם. או שכן או שלא - ואנחנו יודעים שלא. אבל בכמה זה התחיל? באחד. מה חוזקה של שלשלת כזו? אפס. אם אבוא לספר לך סיפור, תתחיל מחר להאמין לי? לעומת זאת היהדות מתחילה בשישים ריבוא איש של "אתם ראיתם", שישים ריבוא איש של התגלות אלוקית.
ועוד: סיפור כזה אי אפשר לשתול בהיסטוריה. אינני יכול לבוא היום ולספר לך שהייתה התגלות של שישים ריבוא איש לפני שלושת אלפים שנה, שהרי מיד תשאל: מעניין, מאיפה אתה יודע ואני לא? סיפור כזה לא אמור להישכח - איך ייתכן שכולנו שכחנו ורק כבודו זוכר? ובפרט שבאותה תורה עצמה כתוב שהדבר לא יישכח מפי זרעו, ונמצא שאתה נסתר מתוך דבריך. ליהדות יש דבר שאין לשום דת בעולם, ואף דת אינה מתיימרת להשיג ידיעה - כל דת אומרת "אתה צריך להאמין". היהדות לבדה אומרת: אתה יכול לבדוק ולהיווכח שה' הוא האלוקים והוא נותן התורה. זו הדת היחידה שמוכיחים בה את אמיתות התורה, וזה מה שנעשה בסמינרים ובמסגרות כמו "ערכים".
ולכאורה, אם אפשר להוכיח את אמיתות התורה, למה בכלל צריך אמונה? הרי נאמר "וידעת" - יש אפשרות לדעת. התשובה: במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה. אני יודע שיש בורא לעולם, אבל לדעת שכל מה שהשם עושה הוא לטובתי - זה כבר חלק של אמונה. ועוד, יש דברים הנסתרים מאיתנו: מהותו יתברך איננו יודעים, והדברים העתידים להיות איננו יודעים, וכל אלה בגדר אמונה. הקדוש ברוך הוא גילה לנו עד שלב מסוים, ואת השאר השאיר למקום של אמונה, שעל ידה יזכה האדם לשכר. שאילו היה הכול ברור ומונח על השולחן, לא היה העולם מתחלק למאמינים ולשאינם מאמינים אלא לחכמים וטיפשים, שהרי מי שפועל נגד מה שהוא רואה בעיניו הוא סתם טיפש. והקדוש ברוך הוא אינו רוצה רובוטים אלא אנשים שיאמינו, ולכן מגלה טפח ומכסה טפחיים. אבל מי שירצה לבדוק - ההוכחות ברורות ללא כל ספק. זהו "ותאמינו לי".
והשלישי: "ותבינו" - על ידי מופתי התבונה. כך עשה רבנו בחיי בחובות הלבבות בשער הייחוד, שמוכיח את מציאות השם בהוכחה שכלית: שמוכרח להיות אחד שיצר, שכן אם היו שניים, מי יוצר את מי. הוכחות שהן על פי דעת ותבונה. "תבינו" - שעל ידי העמקה תוכל להתבונן ולהגיע למסקנה שיש בורא אחד לעולם, ואותו בורא אומר "אני הוא, לפני לא נוצר אל".
עובדי האלילים האמינו שאליל פלוני הוליד את האליל האחר, וזה קם ורצח את אביו ומלך תחתיו ולקח את אשתו, והוליד בן שמרד בו ונעשה אליל על כוח מסוים - כל הבלי המיתולוגיה. כנגד זה אומר הקדוש ברוך הוא: "לפני לא נוצר אל" - אינני כוח שבא מחמת כוח אחר, לא היה אל שהוליד אותי. "ואחרי לא יהיה" - גם אני לא הולדתי בן אחר, לא את אותו האיש ולא ברוח הקודש ולא כל אותן שטויות והבלים, ולא תהיה ממשלה וכוח מאיתי לכוח אחר כפי שהאמינו האומות.
אלא שיש בלשון הכתוב קושי שהמלבי"ם בא ליישב, וכבר הרגיש בו הרד"ק וכתב שהדבר קשה למפרשים. מהו "לפני"? וכי יש "לפני" אצל השם? הקדוש ברוך הוא היה הווה ויהיה, והוא מעל מערכת הזמן, ולמי שמעל הזמן לא שייך כלל "לפני" ו"אחרי". ועוד: "לפני לא נוצר אל" משתמע כאילו האל הוא בחינה שנוצרה, חלילה, וכאילו רק לפניו לא נוצר אחר. פסוק זה מוקשה מבחינת עצם האמונה.
לכן מבארים, וכך מביא המלבי"ם גם בשם אביו, ש"לפני לא נוצר אל" פירושו: לא נוצר שום דבר על ידי אל זולתי. כלומר, אין הכוונה שלא נוצר אל, אלא שלא נוצר דבר מכוחו של אל. אומר הקדוש ברוך הוא: אתם מאמינים בכוחות? עזוב את הדיון מי הוא ומאין בא ומי יצר אותו - אתם מאמינים שהכוחות האלה עשו דברים בעולם? הראו לי מה עשו. "לפני", כלומר לנגדי ולמולי, לא נוצר דבר מכוח אל. איזה דבר בעולם תוכל להראות לי שנוצר מכוח אל מבלעדיו יתברך? אינך יכול לומר "את הירח יצר אל פלוני". "אל" פירושו כוח, ו"לא נוצר אל" כמו "לא יצר אל" שום יצירה. נמצא שאין עוד מלבדו, ולא זו בלבד אלא שגם שום כוח אחר לא יצר כאן שום מציאות קיימת בעולם.
אָנֹכִי אָנֹכִי יְהֹוָה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ׃
אומר הקדוש ברוך הוא: רק אני לבדי נמצא במציאות, ולכן אין מושיע מבלעדי, שהרי הוא לבדו מושל בכול. שאילו היה עוד כוח, היה אפשר לומר: אם ה' לא יושיע אותך, הכוח ההוא יושיע. אבל כיוון ש"אנוכי אנוכי" ואין עוד אחר, ממילא אין מבלעדי מושיע, והישועה היא רק מאיתו יתברך.
אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהֹוָה וַאֲנִי־אֵל׃
הפסוק בנוי כנגד שני הפסוקים הקודמים. כנגד "כי אני הוא, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה" - "אנוכי הגדתי והושעתי": כבר בעבר הבטחתי להושיע בעתיד, והנה הושעתי בפועל. מתי? ביציאת מצרים. הבטחתי לאברהם אביכם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", והבטחתי שיצאו ברכוש גדול - הגדתי, ובסופו של דבר אכן הושעתי. ואילו אצל האומות ואצל האלילים, היכן מצאת דבר כזה? ראשית, האם שמעת אליל שהגיד מראשית אחרית? דבר כזה לא שמענו מעולם. ושנית, גם אם הגיד, האם ראית שעמד ביעדים שהציב לעצמו? הדבר לא יצויר כלל אצל עובדי האלילים.
וכנגד "אנוכי אנוכי ואין מבלעדי מושיע" - "והשמעתי ואין בכם זר": כשהשמעתי את דבריי ראיתם שאין בכם אל זר, אין כוח אחר אלא אני לבדי. כתוב שבמעמד הר סיני פתח להם הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים למעלה ושבעה מדורים למטה בארץ, כדי שיראו שה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הראה להם את שלטונו המוחלט, כמו שנאמר "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
"ואתם עדי נאום השם" - כאן יש עדים קיימים, לא סיפורים שהסבא מספר; ראיתם זאת בעיניכם במעמד הר סיני. "ואני אל" - האלוקות בעצמה מעידה על כך. שהרי "אל" פירושו שהוא יחידי, נצחי ובלתי משתנה; ומי שמשתנה או חי לתקופה ואחר כך הולך - אינו אל. אל מוכרח להיות כוח נצחי בלתי משתנה, ואין עוד כוח מבלעדי השם.
גַּם־מִיּוֹם אֲנִי הוּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה׃
לא רק מעת שנגליתי עליכם בהר סיני התחילה ההשגה באלוקות, כאילו מאז יש אלוקים - ודאי שלא, אלא "גם מיום", עוד מראשית, אני הוא ואין עוד מבלעדי. "ואין מידי מציל" - זה בעבר; "אפעל ומי ישיבנה" - זה בעתיד. וכיוון שאין כוח מחוץ לו יתברך, ממילא כל מה שירצה השם לפעול - אין כוח שיוכל לעצור אותו.
לנו הדברים תמוהים מעט: למה צריך לומר את כל זה, הרי אלו אקסיומות ברורות ופשוטות? אלא שצריך לדעת שמדובר בדור של עובדי עבודה זרה, דור שהאמין בכוחות, באלוהויות ובאלילים, ובשבילו הדברים האלה הם כמעט חידוש. לכן היה צריך לחזור ולהחדיר ולברר את האקסיומות הללו. ובפרט באותן תקופות שהאמינו בשתי רשויות: כוח הטוב וכוח הרע, שנלחמים זה בזה, ומי שמנצח משתית את משנתו בעולם - אם כוח הרע ניצח הוא עושה רע, ואם כוח הטוב ניצח הוא מיטיב. כנגד זה אומר הקדוש ברוך הוא "אנוכי אנוכי", וכן "וידעתם כי אני אני הוא" - גם הטוב וגם הרע. שני הכוחות המנוגדים שאתה רואה בבריאה: איך ייתכן מוות וחיים מאותו אחד? רע וטוב מאחד? חושך ואור מאחד? לילה ויום? להם זה נשמע כדבר מנוגד: וכי מאותו כוח יצאו שני דברים הפוכים? זה כמו אש שגם מקררת וגם מחממת. אנחנו כבר לא מתפלאים, שהרי אותו מזגן גם מקרר וגם מחמם - כנראה שהשגנו את הרעיון ולכן המציאו לנו מכשירים כאלה; אבל פעם לא השיגו זאת. לכן אומר הכתוב: "אנוכי אנוכי ה'", "אני אני הוא" - כל הכוחות ממנו יתברך.
כֹּה־אָמַר יְהֹוָה גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם׃
לפני הביאור, יש כאן דיון בגרסה: "שילחתי בבלה" או "שולחתי בבלה"? ה"מנחת שי", ספר דקדוקי מן האחרונים שאיננו רגילים ללמוד בו, עומד על שינויי דקדוק וגרסאות: האם יש מתג או אין, איך נקראת האות ואיך נקראת המילה. הוא מביא מקורות שבהם הגרסה היא "למענכם שולחתי בבלה", ואם כך - על מי מדובר? על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שכביכול ירד עם ישראל לבבל. כך במדרש שוחר טוב על מזמור "על נהרות בבל", שהקדוש ברוך הוא כביכול נסע בעצמו, שנאמר "למענכם שולחתי בבלה". וכך במדרש רבתי סוף פרשת אמור, שגלתה שכינה כביכול עימהם ואמרה "למענכם שולחתי בבלה". וכן מביא מן המכילתא, משיר השירים רבה, מן הפסיקתא, מילקוט זכריה, ובמדרש איכה על "בחורים טחון נשאו", ששם אומר הערוך בשם מגילת איכה: "שולחתי בבלה כתיב". וכך הסביר גם האבן עזרא, ואילו הרד"ק תמה עליו: מניין "שולחתי", הרי הכתיב הוא "שילחתי". והאברבנאל מביא את שתי הגרסאות ומסביר את שתיהן.
ההבדל ביניהן מהותי: "שולחתי" פירושו שהקדוש ברוך הוא אומר אני נשלחתי לבבל, גלתה שכינה עמכם; ואילו "שילחתי" פירושו שאני שילחתי אתכם לבבל. והמסקנה היא ש"שילחתי" היא הגרסה, וכך באמת גרסו גם המדרשים. וכיצד אפוא משתמע מהם "שולחתי"? כאן צריך לדעת שיש קרי ויש כתיב, ויש "אם למסורת" ויש "אם למקרא", ודרכם של המדרשים פעמים רבות לקחת פסוק הכתוב בצורה מסוימת ולדרוש אותו בהטיה ובשינוי. שהרי בספר תורה ובמגילות אין ניקוד, ואף אין את האותיות המבחינות: כשכותבים "שילחתי" אין יו"ד, וכשכותבים "שולחתי" אין וי"ו - נמצא שכתוב ש', ל', ח', ת', י'. מצד אם למסורת המסורת שלנו היא "שילחתי", אבל מצד אם למקרא, לפי מה שכתוב לפנינו, אפשר לקרוא גם "שולחתי". והמדרש דורש זאת בבחינת "אל תקרי": אל תקרי שילחתי אלא שולחתי, וממילא אין כאן מחלוקת - בקריאת הפסוק ודאי גורסים "שילחתי", והמדרש דורש בדרך דרש בלבד, בלי לשנות את כתיב הפסוק.
ועתה לביאור. אונקלוס מתרגם: "בשביל חובותיכם הגליתי אתכם לבבל" - זהו "למענכם שילחתי בבלה". "והורדתי בריחים כולם" - התרגום: "ואחתית במשוטים כולהון", והמשוטים הם העץ שמנהיגים בו את הספינה ומיישרים אותה (ואין הכרח שאלו המשוטים שבידינו היום; ייתכן שהכוונה לחלק המטה את הספינה ימין ושמאל). ולמה נקראים המשוטים "בריחים"? מסביר הרד"ק פירוש מחודש: "רחים" הן האוניות, ונקראו כך מפני שהאוניות היו שטות על פי הרוח, שהרי היו להן מפרשים - הן שטות ברוחים. "רוחות" בלשון נקבה ו"רחים" בלשון זכר. אם כן "והורדתי בריחים כולם" פירושו: הורדתי באוניות את כולם לבבל, כמו שכתוב בתורה שיבוא מלך בבל ויגלה אתכם באוניות לבבל.
"וכשדים באוניות רינתם" - הכשדים, על ידי האוניות הייתה רינתם, כלומר צעקתם. צעקת מי? לפי הביאור הראשון, על ישראל שגלו לבבל. אבל רש"י מביא הסבר נוסף, שאפשר לפרש את הפסוק כולו על בשורת הגאולה: "למענכם שילחתי בבלה" - אשלח את מלכי מדי לבבל, כדי להוריד את הכשדים בספינות ובמשוטים ולהגלותם לארץ מדי; ואת הכשדים אוריד באותן אוניות שבהן התפארו ושהייתה להן בהן רינה, ובהן עצמן אגלה אותם. נמצא שהפסוק מדבר או על גלותנו, שהשם שילח אותנו לבבל, או על גאולתנו, שהקדוש ברוך הוא אומר: אשלח את מלכי מדי לבבל כדי שיענישו אותם.
המלבי"ם מסביר שהנביא מביא ראיה לגאולה העתידה מן הגאולות שכבר היו: גאולת בבל וגאולת מצרים. גאולת בבל הייתה בדרך הטבע - לא ראינו בה אותות ומופתים, לא אבני אלגביש יורדות מן השמים ולא קריעת ים סוף; כורש נתן רשות לבנות את בית המקדש, והכול נראה טבעי. גאולת מצרים לעומתה הייתה כולה על טבעית: עשר המכות, יציאת מצרים שלא ברח ממנה אפילו עבד אחד, עמוד האש ועמוד הענן, קריעת ים סוף. והנביא הולך בהדרגה, פותח בטבעי וממשיך אל שמעל הטבע, שכן דרך המליצה לפתוח בקטן ולהמשיך בגדול - "ולא זו בלבד אלא אף"; שאם תפתח מיד בדבר הגדול, מה נשאר לך להפתעה בסוף.
לפי זה: "גואלכם קדוש ישראל" - כבר גאלתי אתכם בעבר. "למענכם שילחתי בבלה" - למענכם השלכתי והפלתי את בבל. "והורדתי בריחים כולם" - לדעת המלבי"ם "בריחים" הם המבצרים הסגורים על בריח; הורדתי את בריחיהם ומבצריהם והורדתי את הכשדים שיגלו באוניות. וכל זה למה? למענכם, כדי שאגאל אתכם מבבל.
אֲנִי יְהֹוָה קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם׃
ומדוע עשיתי זאת? "אני ה' קדושכם" - מחמת המעשים והזכויות שלכם. ואם לא יהיו בכם זכויות - "בורא ישראל מלככם". אדם שבא לפדות את עבדו, גם אם העבד בעייתי הוא פודה אותו, שהרי סוף סוף זה עבדו; וכל שכן בנו, שגם אם אינו ראוי והגון - הוא פודה אותו. כך אומר השם: או מצד "אני ה' קדושכם", בזכות מעשיכם הטובים, או מצד "בורא ישראל מלככם" - אני המלך שלכם ואני בראתי אתכם, גם אם אינכם ראויים לגמרי.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה׃
ולא זו בלבד, אלא גם ממצרים גאלתי אתכם - ומזה תסיקו שעתידה להיות גאולה גם בעתיד. ממצרים גאלתי אתכם למעלה מן הטבע: "הנותן בים דרך", עשיתי לכם דרך בתוך הים. היכן שמענו דבר כזה, שעם שלם, שישים ריבוא איש, כחמישה מיליון נפש, עוברים בתוך הים?
ומה בין "דרך" ל"נתיבה"? המלבי"ם מסביר במקומות רבים: דרך היא הדרך הגדולה, ונתיב הוא המקום ליחידים. משל למה הדבר דומה: בין בני ברק לנתניה יש דרך, כביש החוף; אבל משהגעת לכניסה לעיר, יש נתיב המוביל אל העיר עצמה. "ובמים עזים נתיבה" - יותר מזה, אפילו במקום שהיו בו מים עזים נתתי נתיבה. שהרי בקריעת ים סוף לא היה שביל אחד אלא שנים עשר שבילים, לכל שבט נתיב בפני עצמו, וזה מופת גדול עוד יותר. ואם כן, מה אתה מסופק בגאולה? מי שעשה גאולה פלאית כזו, ודאי יוכל לגאול אתכם גם בגאולה העתידה.
ומעשה שהיה: שאל קיסר את החכם היהודי, אמר לו: איני מבין. אתם כאן בצרפת מתפללים לשלום המדינה ולהצלחתה במלחמה; אבל הרי יש לנו מלחמה עם גרמניה, וגם בגרמניה גרים יהודים המתפללים להצלחת מדינתם ולשלומה. וכן בכל שתי מדינות הנלחמות זו בזו - כאן יהודים מתפללים וכאן יהודים מתפללים. מה קורה שם למעלה? מה עושים? אמר לו הרב: יודע אתה מה נוסח התפילה שאנו מתפללים לשלום המדינה? אמר לו: לא. אמר לו: אנו אומרים "הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה". שאל הקיסר: ומה הקשר בין זה לבין שלום המדינה? אמר לו: אסביר לך. הנה כשאנו מתבוננים בים, יש בו רוחות הנושבות לכיוון מסוים, ולכאורה כל האוניות היו צריכות להיות מסוגלות להפליג רק באותו כיוון של הרוח. ובכל זאת אתה רואה אוניות באות מכיוון זה ואוניות באות מן הכיוון ההפוך, ושתיהן מגיעות ליעדן אף שכיווניהן מנוגדים. כיצד? הקדוש ברוך הוא נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, שגם זה יצליח וגם זה יצליח, אף שהרוח היא חד־כיוונית. אל תדאג, השאר זאת לריבונו של עולם: מי שמסוגל לתת לכל אונייה את נתיבה, יכול לתת גם לכל ממלכה את נתיבה ואת הצלחתה בבחינה מסוימת. וכיצד בדיוק? הנח זאת לבורא עולם, הקדוש ברוך הוא יודע הנסתרות.
הַמּוֹצִיא רֶכֶב־וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל־יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ׃
לא רק שהוצאתי את ישראל ממצרים, אלא באותה הזדמנות עצמה "המוציא רכב וסוס חיל ועיזוז יחדיו" - מי יצא אחריהם ברכב ובסוס? פרעה, לרדוף אחריהם. ומה עלה בסופם? "ישכבו בל יקומו" - שכשעלו מן הים ראו את כולם פגרים מתים. "דעכו כפשתה כבו" - כפשתה שמבעירים אותה והיא נגמרת ברגע אחד וכבה בשנייה, אין ואפס ותוהו; כך עשה הקדוש ברוך הוא למצרים, ברגע אחד כלו לחלוטין.
והרד"ק מבאר את הפסוק על נס נוסף. עד כה היו לנו גאולת בבל וגאולת מצרים, וכאן בא להזכיר להם ישועה נוספת: בימי חזקיהו, כשבא סנחריב לצור על ירושלים. ראו מי שעשה לכם את הניסים האלה: כאשר בא מלך אשור ברכב ובסוס - והשם עצמו הביאו, כמו שכתוב "ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור", וכמו שכתוב "אשור שבט אפי" - הביא אותם לירושלים, וברגע אחד מלאך ה' צבאות הרגם. וכיצד הייתה מיתתם? שרף את נשמתם וגופם קיים. זהו "המוציא רכב וסוס חיל ועיזוז יחדיו": השם שרק לדבורה מאשור ואמר לו בוא וצור כאן על ארץ ישראל, ואז "ישכבו בל יקומו דעכו כפשתה כבו" - בבוקר שכבו כולם פגרים מתים, וכפשתה הנשרפת כבו ברגע אחד.
אַל־תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל־תִּתְבֹּנָנוּ׃
"ראשונות" זו גאולת מצרים, שהיו בה ניסים גלויים - קריעת ים סוף ועשר המכות, דברים שאינם טבעיים כלל. ומכיוון שהיו מזמן, אינכם רוצים לזכור אותם; הספקתם כבר לשכוח. "וקדמוניות אל תתבוננו" - הגאולה שהייתה בזמן קרוב יותר אליכם, גאולת בבל, גם בה אינכם רוצים להתבונן. מדוע? מפני שאותה גאולה נראתה על פניה כגאולה טבעית: לא הייתה בה קריעת ים סוף ולא אבני אלגביש, הכול נדמה כטבעי. וכדי לראות את הנס שבה צריך התבוננות - ואתם גם להתבונן אינכם רוצים, לראות את הנס ולהבין שהייתה כאן גאולה על טבעית.
הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת׃
אומר להם הקדוש ברוך הוא: את הגאולה העתידה תהיו מוכרחים לדעת, לזכור ולהתבונן, שכן יהיו בה שתי מעלות. הראשונה: "עתה תצמח". החיסרון בגאולת מצרים היה שהייתה מזמן והספקתם לשכוח; אבל זו תצמח עתה, בזמנכם, ובוודאי תיאלצו לזכור אותה. השנייה: "הלוא תדעוה". היא לא תהיה כגאולת בבל שנדרשת בה התבוננות - והתבוננות פירושה שהדבר אינו ברור ואינו מוחש וצריך להעמיק כדי לראות את הנס. כאן הגאולה תהיה מושגת בחושים, כולם יראו שזו אצבע אלוקים. "ידיעה" היא דבר ברור, לעומת התבוננות המצריכה העמקה. הגאולה העתידה תהיה כזו שכולם יוכלו להצביע ולומר "זה אלוקים קיווינו לו", ויהיה אפשר לראות בבירור את הניסים והמופתים שיעשה השם.
ואז מבטיח להם: "אף אשים במדבר דרך בישימון נהרות" - אסלול דרך במדבר, ובישימון, במקום השומם והציה, יהיו נהרות, כפי שראינו נבואה זו לעיל. נמצא שזו תהיה גאולה ברורה, גלויה וידועה לכול.
בפרקנו קורא הקדוש ברוך הוא לישראל להיות עדיו: לא סיפורים שהסבא מספר, אלא שישים ריבוא שראו בעיניהם, שלשלת שחוליתה הראשונה חזקה - וזהו יסוד ייחודה של האמונה היהודית, שהיא היחידה המזמינה אותך לדעת ולבדוק. ומעבר לידיעה נותרו האמונה והתבונה, שבהן משאיר הבורא מקום לבחירת האדם ולשכרו. מכאן מוכיח הנביא את ייחודו המוחלט של הבורא - "לפני לא נוצר אל", שלא נוצר דבר בעולם מכוח אל זולתו - ואת היותו לבדו מושיע, מגיד ומקיים. ולבסוף מביא ראיה לגאולה העתידה משלוש ישועות שכבר היו: גאולת בבל הטבעית, גאולת מצרים שכולה מעל הטבע, ומפלת סנחריב שדעכה כפשתה ברגע אחד. ועל הגאולה העתידה מבטיח השם שתהיו בה שתי מעלות שלא היו בקודמותיה: "עתה תצמח" - בזמנכם, ו"הלוא תדעוה" - גלויה וברורה לעין כול, עד שישים במדבר דרך ובישימון נהרות.